התלבטויותיו של שומר מצוות שפוי בשאלת הדרת נשים

  ד"ר רמי ריינר, בוגר ישיבת "קול תורה" בה שימש אביו כר"מ * הוא מסביר את הרקע ההיסטורי של ההדרה וסבור שההלכה הפסידה בכך שהדירה נשים מן השיח הלמדני * הוא מצביע על נשים שהיו תלמידות חכמים במהלך ההיסטוריה ותולה תקוות במהפכה המתחוללת בלימודי נשים ובהכשרת נשים להסמכה רבנית * מול ההלכה הרואה באשה גורם החטאה בתחום המיני הואמצביע כיצד החברה המודרנית הפכה את האשה לאובייקט מיני המשמש מכשיר שיווק

                                                              -מאת ד"ר רמי ריינר –

 

אני היסטוריון של ההלכה העוסק ביום יום שלו בניסיון לזהות, להגדיר ולהסביר מגמות ושינויים שהתרחשו בימים רחוקים. וכאן אני מוזמן לעסוק בהווה המתרחש, זה הצועק, הבועט והכואב במקום בו אני חי כאן ועכשיו. הכיפה [השחורה] שעל ראשי מעידה כאלף עדים על כך שחובשה מחוייב להלכה היהודית.

אולם מתחת לאותה כיפה מסתתר גם ראש הצועק ומתריע על הקושי שבקבלת המסורת האמורה כגוף מונוליטי. הקשיים האישיים שלי [בקיום ההלכה] מתנקזים בשני נושאים עיקריים: • יחסה של ההלכה אל הנכרים, אלה שלא באו בברית • יחס ההלכה אל הנשים שאמנם באו בברית בין העם ואלוקיו ולמרות זאת ראתה המסורת הנוהגת להדירן ולמדרן מחלקים נכבדים של הוויתה.

פרשת ישראל שחק והצלת גוי בשבת

אפתח בשאלת היחס אל הנכרי וממנה ללמוד דבר. בשלהי חורף תשכ"ו, 1966 יצא ד"ר ישראל שחק, מן המחלקה לכימיה באוניברסיטה העברית בידיעה מרעישה לעיתונות. הוא סיפר שבעודו מהלך בבוקר שבת בשכונת רחביה בירושלים ראה אדם כהה עור שהתעלף ברחוב. שחק ביקש להזמין אמבולנס. הוא דפק באחת הדלתות וביקש להשתמש בטלפון הקווי כדי להזעיק אמבולנס. כשסיפר את הסיבה לבקשתו, הודיעו בעל הדירה, כך לדברי שחק, שמכיוון שהלה אינו יהודי הרי שאין הוא יכול לחלל שבת עבורו ועל כן אין הוא יכול לאפשר שמוש בטלפון בשבת. הארץ געשה מקצה ועד קצה. לבסוף התברר שהסיפור לא התרחש מעולם. פרופסור שחק הודה בכך אך טען כי גם אם הסיפור לא התרחש הרי זה מה שההלכה היהודית מורה למקיימיה לעשות. דהיינו: אין לחלל שבת כדי להציל אדם שאינו יהודי.

פסק ההלכה של הרב אונטרמן

העניין הציבורי בפרשה ובספיחיה לא דעך ובערב הפסח של אותה שנה פרסם הרב הראשי דאז, הרב איסר יהודה אונטרמן. מאמר הלכתי מקיף בנושא. במאמרו הוכיח הרב אונטרמן שישראל שחק לא רק שבדה את הסיפור מלבו אלא שגם הבנתו בפסיקת הלכה לוקה בחסר.

הרב איסר יהודה אונטרמן [ ויקיפדיה על בסס שימוש הוגן

כמה ימים לאחר מכן הירצה פרופ' אליעזר שמשון רוזנטל בפורום של פרופסורים שומרי מצוות מן האוניברסיטה העברית. פרופסור רוזנטאל, מאבות המחקר התלמודי המודרני ורב קיבוצי הקיבוץ הדתי אמר בין היתר: "עיקר חשיבותם של דברי הרב הראשי [שהרב פסק] … בפומבי ובמפורש ובלא סייג שראוי לו לאדם מישראל, וקל וחומר לרופא יהודי, להציל את חייו של מי שאינו בן ברית בשבת ואפילו במקום איסור דאורייתא וטעמו ונימוקיו בהשקפתו. ללמד שהכל תלוי בדעה, ואפילו הוראת הלכה על פי השולחן ערוך… וחייב אדם תלמיד חכמים להכריע תחילה את דעתו לגבי 'תורת האדם', קודם לתלמודו בהלכות שבת. משום שהכרעת ההלכה תלויה כאן בדעה זו ולא להיפך. … זה כלל גדול שאין שום מנוס מוסרי ואינטלקטואלי ממנו. ואפילו ימצא לו סתירה גלויה וחד משמעית כביכול בספרי הקודש המקודשים, לא יכול לנוח ולשקוט עד שיידע לגלות במטמוניות ההלכה, העשירה והמגוונות את האסמכתא המוסמכת שתשים שלום בין דעתו לבין תלמודו … זוהי דרכה של חכמת ההלכה, וזה הוא שבחה. כך היה תמיד, וכך תמיד יהיה דרכם של חכמים בתלמודם".

עד כאן דבריו של פרופסור רוזנטאל.

מעיין מים חיים

כאדם שאינו מוכן לוותר על עולמו ההלכתי מחד, ומאידך גם אינו מוכן לוותר על תפיסתו ההומניסטית, אני רואה בטקסט זה ומשמעו מעיין מים חיים. ודומה שעתה, לאחר שהוצג, ברצוני לעבור לשאלת היום, שאלת מעמד הנשים בשדה הלכתי.

הרקע ההיסטורי להדרת נשים

אומר את הדברים בגילוי לב ובכאב. יש בהלכה גורמים העלולים להביא ואף הביאו להדרת נשים לאורך הדורות. אחד הבולטים שבהם לדעתי הוא הלימוד והדעת. קריאת ר' יוחנן בן זכאי מאספייסנוס ערב חורבנה של ירושלים 'תן לי את יבנה וחכמיה' התממשה במלואה. דת ישראל הפכה מדת פולחנית, כהנית ונבואית לדת למדנית. עד כדי כך שמשה, האיש, עליו נאמר במקרא שלא קם עוד נביא כמוהו, הפך להיות משה רבנו, דהיינו הרב, המלומד, החכם. המעבר מן הכהונה והנבואה אל הלמדנות והידע הבטיח בתוכו הבטחה גדולה. הלמדנות אינה מותנית באופן ישיר בקשרי משפחה וביחסנות. אדם אינו נולד להיות מלומד, והפיכתו לכזה קשורה בו ובמאמציו. אלא שמראשית מהפך זה הופלו בו נשים. כאשר הגדירו חז"ל את חובת למוד תורה והוראתה הם מיהרו לקבוע שאין אדם חייב ללמד את בתו תורה, וחכמים אחרים אף הפליגו וקבעו שכל המלמד בתו תורה כאילו לימדה תפלות.

נשים שגברו על ההדרה

אמת, לאורך ההיסטוריה נצנצו נשים שיכלו להדרה זו. כאלו היו ברוריה אשתו של התנא ר' מאיר; בתו של ר' שמואל בן עלי ראש הישיבה בבגדד במאה השתים עשרה שעליה מספר בהתפעלות בנימין מטודלה ואני מצטט: "ואין לו בנים אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת לבחורים דרך חלון אחד והיא סגורה בבנין והתלמידים בחוץ למטה אין רואים אותה". סוף ציטוט כזו הייתה ככל הנראה גם חנה רחל וורברמעכר הידועה יותר בכינוי 'הבתולה מלודמיר' ועל נשים בודדות ומוכרות אלו ניתן היה להוסיף עוד מספר שמות. אבל לאורך 1800 ויותר שנות למדנות יהודית לא נזקק להרבה יותר מאצבעות שתי ידיים כדי לספור נשים שכוחן היה בלמדנותן ובידיעת התורה שלהן.

קבר הבתולה מלודמיר [צילום באדיבות הרב גן קגן

המהפכה של לימודי הנשים

מהפכה בעניין זה חלה בארבעים השנים האחרונות. פרופ' אליס שלוי, מנהלת בית הספר התיכון החרדי דתי לבנות פלך בירושלים, הנהיגה לימוד תלמוד לכלל התלמידות, ברמה שלא נודעה קודם לכן בשום בית ספר דתי לבנות בארץ. שנות השמונים והשנים שלאחר מכן מאופיינות בפתיחת ישיבות לנשים בארץ, בעיקר באיזור ירושלים, גוש עציון וניו-יורק. ישיבות אלו חוללו מהפכה של ממש בכמה תחומים.

נשים לומדות בחברותא במדרשה ויקישיתוף

פתרון בעיות הלכתיות. משפחות דתיות אורטודוקסיות נדרשות מדי פעם לפתור בעיות הלכתיות. במקרים רבים הבעיה נפתרת באמצעות עיון בספרות ההלכתית וזאת על ידי אחד מבני הבית המיומן בפיצוח החומר הרלוונטי. בעבר היו הגברים ורק הגברים בעלי היכולת והנגישות לספרות זו. המהפכה הלמדנית הנשית, הביאה לכך שבמשפחות אורטודוקסיות רבות אין היום עדיפות לגבר בוגר הישיבה. ומכאן למשמעות השניה.

טהרת המשפחה. זו אחת השאלות ההלכתיות הרגישות ביותר בחיי המשפחה היהודית. בני זוג אינם רשאים על פי ההלכה הנוהגת לקיים יחסים מיניים ביניהם ואף לא להתקרב קרבה פיזית של חיבה בתקופת המחזור.

הגדרת מועד סיום המחזור ומועד תחילתו של השבוע שבסופו הינה שאלה מסובכת במציאות ההלכתית. מה גם ששאלה זו קשורה לעתים גם לאפשרות הפוריות של בני הזוג. עד השנים האחרונות שאלה זו הייתה בתחום סמכותם של חכמים. זה היה מצב בלתי טבעי, שבלשון המעטה ניתן להגדירו כמביך.

הסמכה רבנית לנשים

קומתה השניה של המהפכה הלמדנית הנשית היא הכשרתן של נשים בעלות הסמכה רבנית. דבר זה הפך אותן לכתובת האולטימיטבית לשאלות בתחום טהרת המשפחה. זו מהפכה שלדעתי היא רק בתחילתה. השיח בתחום הלכתי זה השתנה מאז כניסתן של נשים והוא הולך ומשתנה בימים אלו ממש. כאדם שמחד עוסק בחקר ההיסטוריה של ההלכה ומאידך מחוייב להלכה המקובלת ברצוני לומר שאני מצפה ציפייה של ממש לכך שעוד ועוד נשים תכנסנה לתוך שדה ההלכה. שתפסוקנה בדיני שבת, כשרות, שכנים וכל שדה הלכתי אחר.

נזקי הדרת נשים מהשיח ההילכתי

הדרת נשים מן השיח הלמדני גרמה לכך שכל היצירות הגדולות והאוטורטטיביות של מסורת ההלכה היהודית נכתבו בידי גברים. נשים היו מודרות מן השיח ועל כן גם לא יצרו בו. מטבעם של דברים שיח הלכתי גברי זה דן גם במקומן של נשים, בחובותיהן ההלכתיות, ביחס הגברים אליהן וכמובן ביחס הרצוי של גברים אליהן. ראיית האשה כיצור מיני אמירות כמו 'קול באישה ערווה' 'שיער באישה ערווה' 'שוק באישה ערווה'. או הנחיות מן הסוג הקורא לאדם שלא להרבות שיחה עם האישה, שלא ללכת אחרי אישה ועוד הם החדות באמירות אלו.

הצד השווה שבהן הוא שהן רואות באישה בראש ובראשונה יצור מיני, מפתה מעצם טבעו, שלא לומר פתייני. בשיח הגברים החז"לי, ובאין נשים שתרסנה (מלשון ריסון) את השיח הפנים גברי הזה הפכה כל אישה מגיל שלש ויום אחד(!) ועד לקשישות מופלגת להיות אובייקט ולעתים קרובות אובייקט מיני. אין בכוונתי לטעון שזו האישה העולה מספרות חז"ל. במכלול ספרות חז"ל נשים הן חכמות, אם לא בחכמת התורה אזי בחכמת החיים, נשים הן ראשי משפחות. הגבר נדרש לכבד את האישה כאדם ועוד ועוד.

האשה כמעוררת חטא

אולם ההכרה באשה גם כדמות העלולה להכשיל את הגבר בחטאים מן התחום המיני, אם במחשבה ואם במעשה, עולה שוב ושוב. כאדם וכגבר המוקיר ספרות חז"ל ואף חי את חייו לאורה, אמירות אלו קשות לי מאוד. נשים הן עבורי בראש ובראשונה בנות אדם, וגם חברות, ידידות, עמיתות, מורות ותלמידות. אמירות מעין אלו וצורת חשיבה שכזו מבזות את הגבר שבי. שכביכול אינו מסוגל לראות באישה ובנשים אלא אובייקט מיני שממנו יש להיזהר כדי שאוכל לעבוד כראוי את האל אותו אני חפץ לעבוד. מנין ההמולה הנוכחית בילדותי למדתי בתלמוד תורה. בצעירותי, בגיל העשרה, למדתי בישיבה חרדית שבה לא למדו דבר מלבד התלמוד והספרות הנלווית אליו. בכל השנים הללו אני לא זוכר משהו הדומה להיסטריה הנוכחית ביחס לנשים.

לאחר שנים בישיבה התגייסתי לצה"ל כתלמיד בישיבת הסדר. הופעות שירה של חיילות היו גם אז ואיני זוכר איזו המולה בעניין כפי שהיא היום.. כחייל עברתי למיטב זכרוני מן הטירונות ועד שחרורי חמש פלוגות טנקים שונות. כולן היו מורכבות מאנשי ישיבות ההסדר. בכל הפלוגות הללו היו פקידות פלוגתיות. תופעה שהיום לא קיימת כלל ביחידות אורגניות של תלמידי ההסדר. ופקידות אלו לא היו חיילות דתיות.

חיילת קרבית. צילום: דובר צה"ל

ההמצאה של אוטובוס "מהדרין"

ומן האישי אל הציבורי. אוטובוסי מהדרין מופרדים הם המצאה בת עשור או שני עשורים לכל היותר. הם לא היו קיימים לפני עשרים שנה. כאשר גבר או אישה רצו לנסוע מירושלים לבני ברק במונית שרות יכול או יכולה היו לגשת בירושלים לתחנת המוניות שברח' שטראוס, להיכנס למונית שבה יכולים היו לשבת ליד מי שחפצו לשבת לידה או לידו ולא היה אדם שיפצה פיו. גבר או אישה שחפצו לשבת ליד בני מינם ולא היה מקום כזה בנמצא אזי נהג המונית ושאר הנוסעים היו מנסים להתארגן מחדש כדי להתחשב ברצון הנוסע או הנוסעת. אבל גם שם בעולם החרדי של שנות השבעים והשמונים הפרדה טוטלית מן הסוג שהולך ונפוץ היום פשוט לא הייתה. הרפורמה של "בנות טליבאן" ונקודה אחרונה בסדרה זו. 'נשות טליבאן' אותן נשים בחברה החרדית המלבישות עצמן בדרך שבה לא ניתן לזהות את מבנה גופן כלל ועיקר, פשוט לא היו. תופעה זו כבר אינה בת עשור, היא בת שנתיים, שלש או חמש, בקיצור רפורמה של ממש בהוויה ובהתנהגות הדתית בכלל. מהפכה ומהפכה נגדית השאלה שאותה ראוי לשאול היא: מה קרה פה? מה השתנה בחברה הדתית שלצד המהפכה הלמדנית הנשית, שאותה תיארתי קודם, באה גם מהפכה בכוון נגדי. מהפכה בה 'מועצמת' האישה כאובייקט מיני, הן בעיני הגברים שבסביבתה והן בעיני עצמה. לשאלות מסוג זה יכולות לעלות כהצעות תשובות הרבה וברצוני להציע אחת אפשרית המדברת אל ליבי לא רק כחוקר אלא גם כאדם, כגבר וכשומר מצוות.

המיניות הנוכחת במציאות המודרנת

השיח שבתוכו אנו חיים בעולם המערבי בכלל ובישראל בפרט הוא שיח בו המיניות מובלטת ונוכחת בכל פינה ובכל זמן. דף הבית של אתרי חדשות כוואללה או Ynet. שלטי החוצות המלווים אותנו בדרכנו לעבודה והמנסים למכור לנו מוצרים ממכונית ועד עתון. והשלטים מלווים בתמונה של צעירה, לרוב אנורקטית, וכמעט תמיד בתנוחה בעלת משמעות מינית פתיינית. משהגענו בשלום למקום עבודתנו אנו נכנסים למרחב מוגן יחסית בו אנו נמצאים, גברים כנשים יחדיו, עסוקים בענייננו ובמטלות עבודתנו, כמורים, תלמידות, מרצות, עובדי תחזוקה, סטודנטים וכו' וכו'. שוב לא ניתן שלא לזהות נשים הבוחרות להופיע בהופעה שמכל הפנים האנושיות המורכבות שלהן בחרו להדגיש את הצד המיני והאירוטי שבהן. הופעה האומרת, לפני שאני מי שאני, דע לך שחשוב לי להדגיש לך את מיניותי. בין מיניות אינטימית לארוטיקה פומבית איני בא כאן לשפוט מערכות ערכים אלא לטעון דבר פשוט אחד. מסורת ישראל ומסורת ההלכה היהודית ראו בחיוב את המיניות אולם נתנו לה מרחב פנים זוגי. הם הכירו במיניות ובזכות לה כזכות וכחובה בתוך מסגרת משפחתית במרחבים ובזמנים האפשריים לה. מן הצד השני ראו באירוטיקה שאינה מתקיימת במסגרת זו סוג של חטא. השיח ללא מילים שמתנהל בין אנשים באמצעות אורח חייהם, דרכי לבושם יוצר דיסוננס מובנה בין חלקים שונים בחברה בה אנו חיים. אדם חרדי או דתי שעבורו קשר עם אישה מחוץ לנישואין הוא חטא בל יכופר, אינו יכול להיות שותף לשיח בו מיניות נמצאת לעתים קרובות בחזית הקשר הבין אישי. מכאן קצרה הדרך לזהות כל אישה בת שלוש כבת מאה, לבושה מכף רגל ועד ראש כאובייקט מיני, שסכנתה מרובה מתועלתה.

עמודי טלגרף כנשים

בספרו "חבלים" מספר הסופר חיים באר, על ראש ישיבה באחת מישיבות תנועת המוסר שפעלה במזרח אירופה שכאשר הגיעו למוסדו תלמידים צעירים חדשים, נעל אותם בבית המדרש למשך תקופה ארוכה. זאת, כדי שעיניהם לא תשזופנה דמויות נשים. לאחר מספר שנים החליט להוציאם לטיול ברחובותיה של העיירה. אלא שבתקופת ההסגר החינוכית הזו הונחו עמודי טלגרף ברחובותיה. משראו זאת הנערים פצחו בצווחות נוראיות 'ווייבערס, וויבערס'. לאמור: נשים, נשים!! וברחו בבהלה בחזרה אל בית המדרש המוגן והטוב.

 

רבם מיהר לשוב אחריהם ותוך שהוא דומע כינסם ואמר להם: חמש שנים נעלתי אתכם כדי שכל אישה תראה בעיניכם כעמוד טלגרף והנה עתה כל עמוד טלגרף נראה בעיניכם כאישה. ומשם ואז לכאן ולעכשיו: בחברה שבה כל מטבח מיוצג על ידי דוגמנית חטובה וכל מכונית נמכרת בחסות קימוריה של חברתה הטובה ממנה לא נופתע כאשר נמצא מי שבתודעתם, כל אישה אינה בראש ובראשונה אדם אלא אובייקט, אובייקט מיני. דומני ששיח החרשים הזועק הזה תורם אף הוא את חלקו לנושא בו אנו עוסקים היום – הדרת נשים. ==================================================================

מאמר זה מבוסס על הרצאה שנשא ד"ר ריינר בכנס בנושא 'אי שיוויון והדרת נשים במרחב הציבורי – מבט אקדמי ואישי'. ומתפרסם כאן באדיבותו. ד"ר רמי ריינר {51} הוא מרצה בכיר במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון. למד בישיבת "קול תורה" בו שימש אביו כר"מ. עשה את כל המסלול מישיבה הקטנה ועד לאחר השעור של ר' שלמה זלמן אויערבך. התגייס לצה"ל במסגרת ישיבת ההסדר בהר עציון ושרת בשיריון. לאחר שחרורו לימד כר"מ בישיבת נוה שמואל באפרת ובמקביל למד לתואר ראשון בספרות ובתלמוד. תואר שני ושלישי עשה באוניברסיטה העברית בהדרכתו של פרופסור תא-שמע. לימד תלמוד במסגרות רבות, היה חבר במכון ללימודים מתקדמים של מכון הרטמן. עבודת הדוקטור שלה עוסקת במשנתו של רבנו תם. בשנה האחרונה הוציא לאור את ספר המצבות של וירצבורג מן המאות היב-יג.  וכן את ספר הזכרון לתא-שמע.

ד"ר רמי ריינר

ראה גם

סיפורו המופלא של גר הצדק שהיה דודו של גנראל נאצי

פורסם בקטגוריה הלכה, חרדים, יהדות, ישראלים, פרסום, תולדות המדינה, תקשורת, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

11 תגובות בנושא התלבטויותיו של שומר מצוות שפוי בשאלת הדרת נשים

  1. מאת Yaffa‏:

    בתמונה ד"ר ריינר חובש כיפה סרוגה כחולה ולא כיפה שחורה כפי שהוא מעיד על עצמו במאמר.

  2. מאת יוסי‏:

    שלום יפה, חוץ מההערה מאירת העיניים על צבע הכיפה, מעניין אותי האם יש לך הערה על תוכן המאמר .

  3. פינגבאק: מדוע תוחלת החיים בבני ברק היא הארוכה ביותר | היגיון בשיגעון

  4. מאת אהרון נאומבורג‏:

    ראיית האשה כיצור מיני, אמירות כמו 'קול באישה ערווה' 'שיער באישה ערווה' 'שוק באישה ערווה'. או הנחיות מן הסוג הקורא לאדם שלא להרבות שיחה עם האישה, שלא ללכת אחרי אישה ועוד.

    כתבה מעניינת ומאתגרת!
    נדמה לי כי אין לראות אמירות אלו ללא ההקשר התרבותי באותה תקופה. סביר להניח כי לו חז"ל היו בימינו היו אומרים כי האומר קול באשה ערווה – ערוותו בראשו

  5. מאת דרול‏:

    המאמר מפורט, מנומק ומשכנע ,

    מאמר כזה היה אפקטיבי הרבה יותר אילו לא רק היה נשמע מאחד מתלמידיו של הרב אוירבך, אלא גם ממי שלבוש כמוהו.

    אבל ברור שלא ראוי, לדרוש מד"ר ריינר ללבוש קפוטה, רק כדי לסבר את האוזן.

    בכל אופן יישר כוח.

  6. מאת זאב קרומבי‏:

    צבע הכיפה אינו מדאורייתא, אבל מעיד כאלף עדים שהכותב רחוק מאד מהחברה החרדית ומהחיים החרדים, ושהוא בחר לו דרך פשרנית שאינה מבוססת על גדולי ישראל אלא על פרשנות מקילה שבה הוא מנסה להצדיק את התנהלותו.

  7. מאת יצחק ב.‏:

    "כאדם שאינו מוכן לוותר על עולמו ההלכתי מחד, ומאידך גם אינו מוכן לוותר על תפיסתו ההומניסטית, "
    אם התפיסה ההומאניסטית של התורה לוקה בחסר?

  8. פינגבאק: איפה נאמר "וידבר אלוקים אל בוז'י וציפי לאמר" | היגיון בשיגעון

  9. מאת מירה‏:

    קודם כל לענין הפרדת נשים מגברים: סבתי, שנולדה וגדלה בירושלים העתיקה, ספרה לי שבמשך כל השנים שחיתה בירושלים (עד מלחמת העולם הראשונה, שבה ברחו למצרים – וחזרו לעיר אחריה) לא היתה הפרדה בין המינים גם בכותל המערבי. עד ש"התחרדנו".
    ולענין הנשים הטליבניות, שרואות בעצמן מין "מפגע", הרי זהו סינדרום סטוקהולם קלסי, שבו השבוי מזדהה במאה אחוזים עם שובהו.
    ובאשר לכל ה"ערוות" שחז"לנו נתנו בנשים, כדאי לזכור שהקבוצה המכונה "חז"ל" כוללת הרבה אנשים. יתכן שלחלקם היו בעיות עם נשים וכתוצאה מכך יצאו נגד כל הנשים. או, כמו שאומר אהרן נאומברג לעיל, שיתכן שאילו חיו הח"זלים הנ"ל בימינו היו אומרים כי האומר קול באשה ערווה – ערוותו בראשו.
    ולהשומע ינעם.

השאר תגובה