הכבוד האבוד של מי

 

ישראל הראל ידידי עושה עבודת קודש. הוא מנצל בכישרון רב את הפינה הקטנה שמקציב לו עיתון "הארץ", כדי לנטרל מעט את הרעל הפוסט ציוני והפוסט יהודי הנוטף מרבים מעמודי העיתון הזה.

הטור של הראל חשוב במיוחד דווקא בעידן בו העיתונות הכתובה הולכת ומאבדת מכוחה. מעריב, ידיעות וישראל היום מתחרים זה בזה בצהובנותם. "הארץ" לעומתם – בגלל איכותו הבסיסית בכל התחומים שאינם קשורים לאג'נדה הפוליטית שלו – הולך והופך לבמה החשובה ביותר בשיח הציבורי בישראל.

לכן מאכזב מאמרו האחרון של ישראל הראל ["הכבוד האבוד של המסייעת"] שדן בנושא בו דנתי במאמרי הקודם כאן בענין פסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת כתבת הדיבה של אילנה דיין על סרן ר'.

ישראל הראל, כדרכו, מנתח בתמציתיות את המעשה של אילנה דיין. היא הציגה את חיילי צה"ל כרוצחים בדם קר וגם כחוגגים על דמה של ילדה קטנה. זאת, על ידי מונטאז' טלוויזיוני של תמונות שצולמו בתקופות שונות.

אפשר להבין את ישראל הראל, שנמנע מלבקר את הדרך בה סיקור "הארץ" את פסק הדין של בית המשפט העליון [אותו כינה "זובור" לשופט המתנחל נועם סולברג]

אבל אי אפשר להבין את העובדה שאת עיקר חיצי ביקורתו היפנה כלפי אילנה דיין. מה שעשתה אילנה דיין עושים כמעט כל אמצעי התקשורת, בעצימות כזו או אחרת. הנימוק שלה שהוא מביא ["רצינו להראות עד לאן הסיטואציה הזאת מובילה"] היא הגורם המניע של הרבה ידיעות, כתבות ומשדרים. בבחירת הנושאים, בצורת הצגתם ובניואנסים שמדגישים.

במקרה האמור לא אילנה דיין היא הנושא אלא בית המשפט העליון. קודש הקודשים של השמאל הישראלי.

המוטו שמביא הראל למאמרו הוא מצויין. "תדע מעתה כל אם עבריה שהוצאת דיבה על בנה החייל בשעה שהוא מגן על המדינה היא נורמה מוסרית ועיתונאית מותרת באישור בית המשפט".

העיקר במשפט הזה הוא "באישור בית המשפט".

אך מה שיש להראל לומר הוא שאילנה דיין איבדה את אמון הציבור.

את אמון הציבור איבדה התקשורת כבר מזמן ולא רק בגלל אילנה. מאידך, לבית המשפט העליון מייחס הראל כי "הכו בסנוורים".

כשהאמת היא שגם השופטים כמו אילנה דיין רצו בפסק דינם להראות עד להיכן הסיטואציה הזו מובילה.

 

ראה

http://www.zeevgalili.com/2012/02/16301

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה מערכת המשפט, תקשורת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה