
צעדת המות של הארמנים

צעדת המות של הארמנים
גירסה אנגלית של מאמר זה ראה
http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

גר הצדק אברהם פון מנשטיין
הימים בהם היתה חומה בליבה של ירושלים
http://www.zeevgalili.com/2013/05/18395
חורבן ירושלים ובנייתה – באגדה ובפיוט
http://www.zeevgalili.com/2000/07/54
עיתוני ירושלים במאה ה-19
על שיקולי בן גוריון ביוזמת דימונה ראה "הלנצח תאכל חרב"
http://www.zeevgalili.com/?p=286
כולל: ישראל והפצצה – ביבליוגרפיה

כיפת הכור בדימונה
בלשון המכובסת של השיח הציבורי לא קוראים לדברים בשמם. במקום לומר שישראל מעצמה גרעינית מדברים על " עמימות גרעינית" . במקום לומר " שואה" אומרים "סכנה נוראה" , " איום קיומי" או קטסטרופה" – כאילו מדובר בבעיית החור באוזון. לא אומרים את האמת הפשוטה: פצצה גרעינית בידי איראן תביא בוודאות למחיקת ישראל מן המפה ותמיט שואה שנייה על העם היהודי.

מרגלית זינאתי [צילום מסך ההסתדרות הציונית]

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)
הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

יהושע דיאמנט
מלחמת ששת הימים שלי היא המלחמה בה איבדתי חבר, שהטביע את חותמו על חיי ועל חיי משפחתי יותר מכל אדם אחר. חרדת הכיליון שקדמה למלחמה ושיכרון הניצחון שבסופה נמחו באחת כשהגיעה הבשורה – יהושע דיאמנט נפל בקרב על ירושלים.
יהושוע פרץ לתוך חיינו בסערה. היינו זוג צעיר עם תינוקת בת כמה חודשים, מטופלים בחיתולים ובבעיות פרנסה ולימודים ומשכנתא. והוא, שבסך הכל היה צעיר מאתנו בשלוש שנים, נראה כאילו בא מעולם אחר. מכנסיים קצרים, סנדלים, חובש כיפה סרוגה, שפם עבות, מחייך תמיד, כאילו רווק עליז חסר דאגות. בפועל הוא היה פצצת אנרגיה: עבד בסלילת כבישים בימים, ובלילות סייע לאביו במפעל אריגה קטן. למד באוניברסיטה, לימד בחצי תריסר בתי ספר, הדריך טיולים, עשה מילואים כצנחן. בין לבין גם שיחק שחמט וניצח שני רבי אמנים בינלאומיים, סמיסלוב וגליגוריץ, במשחק סימולטני.

בצניחה
הוא הגיע אלינו ביוזמתו ובדרך האופיינית לו. הוא ורעייתי למדו יחד קורס בסטטיסטיקה, אך לא הכירו מקרוב. לאחר שנכשלה באחת הבחינות הציע לבוא ללמדה. יום אחד, בלי להודיע מראש, הופיע בפתח ביתנו. בא לקיים את הבטחתו. בתוך זמן קצר נקשרה נפשו בנפשנו, והוא היה לבן בית, חלק בלתי נפרד ממשפחתנו. טיפל במסירות בבתנו התינוקת ובאחיה שנולד שנתיים אחריה. הרבה לצלם אותם. כשפתחנו עכשיו את האלבומים הישנים נתברר שרוב הצילומים של ילדינו מאותה תקופה הם שלו.
נפילתו הכניסה אותי ואת רעייתי לתקופה ארוכה של דיכאון עמוק. הלכנו לנחם את אביו ואת אמו, אברהם וטובה, שהתגוררו בשכנותנו, מיד לאחר היוודע האסון. עלינו לבית הקברות בהר הרצל בו נקברו החללים בחיפזון, בשעה שריח הגוויות עדיין עמד באוויר.
אחר כך הסתגרנו בתוך עצמנו. האם נפטרה זמן קצר לאחר נפילתו. האב בא לבקרנו מדי שבת וברוב עדינות לא הזכיר כלל את יהושע. הוא, האב השכול, עדין נפש כבנו, התחשב בשכול שלנו ויחד שתקנו את יהושע.

יהושע במסע אלונקות
הפצע של אובדן יהושע המשיך לדמם עוד שנים. רק לאחר ארבע שנים, כשנולד בננו השלישי והחלטנו לקרוא לו יהושוע, חשנו איזו הקלה. את הכיפה שחבשתי לראשי בעת הכנסתו בבריתו של אברהם אבינו לא הורדתי מאז. עם הכיפה חשתי שאני עושה משהו המצדיק את הזכות שהיתה לי להכיר את יהושע. רק אז התקשרנו עם אחיותיו, עלינו לקברו ביום השנה וחינכנו את ילדינו על מורשתו. אז גם נודע לנו שלפחות חצי תריסר ילדים קרויים על שמו.
מה אפשר לומר על מורשתו של אדם שהביוגרפיה שלו נסתיימה בגיל 27?
לכאורה מסלול רגיל: ישיבת כפר הרואה, שרות בצנחנים, לימודים באוניברסיטה. לכאורה סיפור על בחור טוב, עדין נפש, חבר מסור, אוהב ארץ ישראל, מגלה נאמנות ומסירות אין קץ להוריו , לבני משפחתו ולחבריו. דתי דתיות עמוקה שמקרינה על סביבותיה, איש חסד של אמת. אם הייתי מתבקש להגדיר אותו היום הייתי אומר שזה האדם הקרוב ביותר לדמות צדיק שאני מכיר.
אט אט חלפו השנים. אנו בגרנו וזקנו. הבאנו לעולם ילדים ונכדים. יהושע נשאר בן 27, דמותו הלכה וניטשטשה.
כשנתבקשתי על ידי עורך "מקור ראשון" לכתוב על "מלחמת ששת הימים שלי" תגובתי היתה שאין לי מה לומר. צה"ל לא רצה אותי, ואת המלחמה ביליתי בעורף. לאחר שהשבתי בשלילה פלחה לפתע את הכרתי המחשבה: יהושע. הזמן שריפא את הפצעים, עמעם את הכאב וגם גרם לשכחה.
פתאום מצאתי עצמי מנסה להיזכר בשמות אחיותיו של יהושע. כיצד והיכן נפל. מה אני יכול לספר עליו. ניגשתי ל"גוגל" והקשתי "יהושע דיאמנט". מצאתי רק שני אתרים המתייחסים לאיזה עורך דין הנושא שם זה. ליהושע שלנו אין זכר באינטרנט. ראיתי בכך ממש עלבון אישי.
ואז נזכרתי בד"ר יהודה מלצר, המו"ל, בעל הוצאת "עליית הגג". איש תרבות, נעים הליכות, בנו של המשורר שמשון מלצר מחבר הפואמה "אשירה לרש"י". הלכתי להפגש עמו.
יהודה הוא איש חביב, אך תהום אידיאולוגית מפרידה בינינו. הוא סבור שגוש אמונים המיט אסון על המדינה. לי יש דעה אחרת. אך יש בינינו דבר משותף אחד: הגעגוע ליהושע. והפגישה בינינו העלתה דמעות בעיניי.
נסיבות קשריו עם יהושע דומות לשלי. גם הוא הכיר אותו רק שנים ספורות וגם בו הטביע חותם בל יימחה. הגורל הפגיש אותם במלחמה באורח מקרי. שנים שרת יהודה בצה"ל כמורה בגלל בעיות בריאות. ערב המלחמה עלה הפרופיל שלו והוא נזרק לתוך יחידה שלא הכיר איש מאנשיה. יהושע הקיף אותו בחום ובאהבה, דאג למחסורו וכאילו ביקש להגן עליו בגופו.
יהושע נמנה עם חטיבת הצנחנים שנועדה לצנוח ולהילחם בסביבות אל עריש. כשיהושע שמע כי הוחלט להעביר את החטיבה למלחמה על ירושלים הוא צהל. לחבריו אמר: "נסו להבין לקראת מה אנחנו הולכים. הרי לשום יהודי בעולם לא היה משהו כל כך חשוב."
הכח של יהושע התקדם בדרך שכם כשמשני צדי הכביש נורית לעברו אש צלפים ומותירה הרוגים ופצועים. הטור הגיע לסימטה צרה שבקצה עמדת מקלע. על הכיתה של יהושע הוטלה המשימה להסתער אל תוך הסימטה. הוא זינק בראש הכיתה, חשוף כולו, עד שהכריע אותו כדור האויב.

סמטת המוות כפי שצולמה זמן קצר אחרי הקרב. יוצר: udi Steinwell
במהלך הקרב אמר לאחד מחבריו: "אם יקרה לי משהו תגידו להוריי שזה היה למען ירושלים".
אחד מפרשני התורה ("מגלה עמוקות") מפרש: "דודי ירד לגנו זה הקב"ה בעצמו יורד ליקח נשמות של צדיקים". בהמשך הוא שואל " למה לפעמים מתים נערים ופעמים מתים זקנים?".
ואין תשובה לשאלה.
לאה אקסר
מחברת השיר היא לאה אקסר, אחותו של מנחם לונץ לוחם לח"י שנפל, יחד עם חברו שבתי דרוקר, בקרב עם כוח בריטי גדול במושבה יבנאל בי"ג ניסן תש"ד [6.4.44 ].
סיפור הקרב ונסיבותיו הטרגיות סופר כבר באתר זה [וקודם לכן בעיתון "מקור ראשון" בשנת 2007].
כשנפל אחיה היתה לאה בת 19 . תלמידה בבית ספר לאחיות שליד בית החולים בילינסון, מאז היא נושאת את כאב האבדן ונסיבותיו, יום יום, שעה שעה.
וזה המכתב שכתבה במצורף לשיר
"כאחות שכולה, ביום זיכרון זה, אדגיש את כאבם המתמשך של האחים והאחיות השכולים,שאבדו אח צעיר, גם הם היו צעירים, ובגרו והזדקנו, ובתוכם הכאב גדל והשתרש והפך לחלק מישותם.הזיכרון והצער, לאחר פטירת הוריהם,נותר מנת חלקם הבלעדית !
"אחיות, אחים , זכרו כל עוד תוכלו לזכור !
"והעבירו לצאצאיכם, לדורות הבאים את המשימה והחובה לזכור את אלו שנתנו הכל למען הקמה ובניית המדינה היקרה הזו, ולא זכו לראותה בגידולה, עצמתה וביכולותיה להכיל חלק כה גדול מעם ישראל !
חבל על דאבדין ומשתכחין"
ראה

הלקח – להרוג אותם כשהם קטנים
פירומן מסוכן
לאחר הגילויים החלקיים של שולה זקן צריך להפנים: בראש ממשלת ישראל עמד עבריין, מוקף עבריינים כמותו, מלחכי פינכה מושחתים.
בעל הבית השתגע
התנהגותו של אולמרט בימים אלה מזכירה את הממרה הזו של המלך הבורבוני, "אחריי המבול"
דון אולמרט איש המאפיה
ועדת וינוגרד חיפשה את כשליו של אולמרט ב-60 השעות האחרונות של המלחמה * היא היתה צריכה לחפש אותם בתקופה שבין עליית שרון להקמת "קדימה" * תקופה בה שחיתות המערכת האזרחית, חילחלה גם אל המערכת הצבאית
על העיתונאים שחיפו על אולמרט
Master's Voice
משוגעים תרדו מהגג
כששני מנהיגים פושטי רגל מדברים על תהליך שלום
מצעד האיוולת של אהוד אולמרט
המנוולים שינו את כללי המשחק
מלחמת לבנון השניה – החכם, התם, הרשע ושאינו יודעת לשאול
מלחמת לבנון השניה – החכם (אולמרט) התם (פרץ) הרשע (חלוץ) ושאינה יודעת לשאול (ציפי)
אולמרט ומשל האריה והחמור
דניאל פרידמן – הספין הגדול של אולמרט
הבית הטמפלרי של אולמרט
אדוני השופט אינני אשם
העבריין המורשע, אהוד אולמרט , הוזמן להרצות בכנס הקרוב של עורכי הדין. בהשתתפות בכירי המשפטנים, שופטים ועורכי דין. מי ימנע את הבושה. ואולי טוב יהיה שכאשר יעלה הפושע לנאום יעזוב הקהל את האולם ויותיר את אולמרט לבדו.
שמואל אייל

" היה מידע אבל הוא לא הגיעך" . רון בן ישי ליד הריסות הדאחיה בביירות (צילום:באדיבות רון בן ישי).
אכן, צריך להיות משוגע לא קטן כדי לעשות מה שרון בן ישי עשה. הוא הגיע ללבנון כאילו מדובר בטיסת נופש לשוויצריה. שהה 48 שעות בארץ החיזבאללה. ביקר בדאחיה ההרוסה בביירות, הגיע לבינת ג'בייל, ביקר במקום בו הוא עצמו השתתף בהנחתת המסוקים 48 שעות לפני הפסקת האש, היה בצור ממנה נשלחו הרקטות לחיפה. הוא חזר מלבנון עם סיפור עיתונאי מדהים.
רון בן ישי כבר לא ילד. בן 62, אב לשלוש בנות וסב ל-5 נכדים. עבדתי שנים עם רון ואהבתי אותו על יושרו, צניעותו, מקצועיותו ואנושיותו. הוא שייך לזן של עיתונאים שכמעט נכחד.
שאלתי את רון אם לא פחד להיכנס לארץ החיזבאללה ומה עוד שמראה פניו מוכר ממאות שידורי טלוויזיה ומבצעים דומים שלו בעבר.
" כמובן שפחדתי. אבל פחד זה מכשיר הישרדות. אתה זהיר יותר, לא מתבלט וחוזר בשלום" .
לא היתה סכנה שיכירו אותך?
רון: " גם אצל הערבים לא הכל עובד כמו שצריך" .
התגובה הראשונה למקרא כתבתו של רון היתה: אם עיתונאי חרוץ יכול להיכנס ללבנון בתקופה כזו, איפה היה המודיעין? כיצד זה לא ידענו מה נעשה מתחת לאף שלנו.
רון אינו מתפתה להפגין אגו ואומר לי : " המודיעין היה בסדר גמור. המבצע שבו השמידו ב-30 דקות את כל הרקטות ארוכות הטווח של האיראנים זה השג אדיר של המוסד. היה כאן הכשל הקלאסי במלחמות. כמו הכשל של האמריקנים ב"פרל הארבור". המידע ישנו אבל אינו מגיע למי שצריך להגיע.
" העזרים המודיעיניים שיש ליחידות מילואים מונחים בימ"חים. כשהייתי קצין מודיעין של אוגדה 98, ואחר כך עוזר קצין מודיעין של האוגדה (עד לפני שש שנים) דאגתי כל הזמן לחפש את החומר הכי עדכני ולהביא אותו לימ"ח. יש יחידות שלא דאגו לכך.
" היה חומר מודיעיני על מה שקוראים "שמורות הטבע" – הבונקרים שניבנו מתחת לאדמה בשדות. ידעו איפה הבונקרים נמצאים. אבל לא ידעו היכן הפתחים שלהם. כי הפתח היה מוסווה ומוסתר מתחת לעצים. זו היתה הבעיה המודיעינית היחידה. אבל עצם העובדה שהצליחו להשמיד כל כך הרבה משגרי קטיושות מיד אחרי שהם שיגרו זה השג" .
" לפי מה שראיתי בלבנון תוצאות המלחמה לדעתי אינן רעות. חיזבאללה נחלש מאד. מעמדו בזירה הלבנונית בעייתי. הוא מנהל קרב הישרדות קשה. מערך הרקטות האירניות הושמד. לדעתי כוח ההרתעה של ישראל התחזק כי ראו שישראל לא פוחדת להשתגע. האיראנים אומרים: הישראלים משוגעים, אי אפשר לדעת מה הם יעשו.
" כל זה הושג בששת הימים הראשונים למלחמה. כל מה שהיה אחר כך היה מיותר. ניהול המלחמה היה מחפיר. הממשלה היתה צריכה לקבוע יעד אסטרטגי למלחמה ולהגיד לצבא: תנו תכנית כוללת, נאשר ותוציאו את זה אל הפועל. במקום זאת הגאונים האלה ניסו לנהל את המלחמה ולסנכרן אותה עם המהלכים המדיניים.
רון בן ישי נולד בירושלים. בהיותו בן 5 נהרג אביו במלחמת השחרור. הוא למד בפנימיה הצבאית של בית הספר הריאלי התגייס בשנת 1961 ושירת בחטיבת הצנחנים ובגולני.
עבר קורס קציני חי"ר במילואים ועלה לדרגת סגן אלוף.
הקריירה העיתונאית שלו החלה ככתב צבאי של הערוץ הראשון ונמשכה באמצעי תקשורת אחרים. סיקר את המלחמות ועשרות מבצעים צבאיים, נכנס לאזורי סכנה בארץ ובכל רחבי העולם. הוא נפצע שלוש פעמים – בפשיטה של צה" ל לרמת הגולן, בפעולת צה"ל נגד בסיסי מחבלים בירדן ובקוסובו. הוענק לו צל" ש הרמטכ"ל על גילוי אומץ לב, קור רוח ותושייה במלחמת יום הכיפורים. רון נילווה לכוח שעסק בטיהור במבואות איסמעליה. כשסיים את תפקידו ועמד לעזוב את המקום נפתחה הפגזה כבדה שגרמה לעשרות הרוגים ופצועים. רון נטל את הציוד הרפואי של החובשים שנפצעו טיפל בפצועים בצורה מקצועית והציל חייהם של פצועים רבים.
הוא סיקר את המלחמה באפגניסטן ואת מלחמת המפרץ הראשונה מן האזור הכורדי. במלחמת עיראק הצליח להגיע לבגדד באורח עצמאי, דרך כורדיסטאן. הוא סיקר גם את הקרבות בצ'צ'ניה ועוד ועוד. בראשית שנה זו היה בבגדד שלושה שבועות.
====================================================================