קומיקו יאיאמה מנגנת באוד. (צילום: זאב גלילי)

בין ר" ישראל נג'ארה לאום כולתום * שיחה עם ד" ר קומיקו יאיאמה על דרכה בחקר מסורת מוסיקאלית יהודית מופלאה

אומרים על היפנים כי הם אינם מחייכים לעולם. כי אין להם בכלל שפת גוף ואינם מחצינים רגשות. כי הם נימוסיים עד כדי צינה. כי הם סגורים בשפתם עד כדי ניתוק מכל שפה אחרת.

לפי קריטריונים אלה ד"ר קומיקו יאיאמה איננה יפנית כלל. במהלך השיחה שקיימתי עמה היא לא פסקה מלחייך וגם לצחוק בקול לשמע בדיחות יהודיות. לא פסקה לדבר בשפת הגוף כשהיא זוקרת את בוהן ידה הימנית כמו תלמיד ישיבה מתפלפל. דיברה עברית שוטפת, חלקה במילים של בית מרקחת וחלקה בסלנג סחבקי. אחרי אחת עשרה שנים בישראל קומיקו יותר ישראלית מישראלית. רק המבטא שלה ונימוסיה הסגירו את היותה יפנית.

בת לנהג מונית

קומיקו נולדה לפני 37 שנים בפוקואוקה, עיר גדולה בדרום מערב יפן. בת יחידה להורים קשי יום, אב נהג מונית ואם עקרת בית. המצב הכלכלי של ההורים היה למטה מבינוני. אבל הם השקיעו את כל כספם בחינוכה של הבת האהובה. כסף למוסד חינוך יוקרתי פרטי לא היה והיא למדה בבתי הספר הציבוריים. אך מגיל 4 כבר למדה בלט קלאסי ומגיל 6 למדה לפרוט על פסנתר. לאב היה תחביב: לשמוע מוסיקה קלאסית במערכות סטריאו משוכללות. האם חלמה שבתה תעסוק במוסיקה. מאמצי ההורים ונטיותיה של הבת הובילו אותה לקריירה שעיקרה מוסיקה.

מוסיקה מערבית כמובן. ילד יפני שלומד מוסיקה לומד לפרוט על פסנתר מערבי, לא על כלים יפניים. למוסיקה היפנית התוודעה רק כשלמדה במיכללה למוסיקה בטוקיו.

עבודה קשה מרצון

ילדותה ונעוריה של קומיקו עברו עליה בעבודה קשה. לימודים בבית הספר בו הדרישות רבות מאד. לימודי המוסיקה ואימוני הנגינה גזלו את יתר הזמן. " כשאני רואה כאן את הנערים והנערות עושים כיף, מבלים בדיסקוטקים ובטיולים איני מבינה איך יש להם זמן לזה. אני זוכרת שלי לא היה בגילים האלה זמן לנשום. אמנם לא היה לי כל כך טוב מן הלחץ הזה, אבל אני הכרחתי את עצמי" .

הבילוי היחידי של אותה תקופה היה צפייה בסרטים, אמריקניים בדיבוב יפני, או בסרטים יפניים. קראה הרבה ספרם מן הספרות העולמית – מדווסטויבסקי ועד שקספיר. הכל בתרגום ליפנית. היפנים יכולים להסתדר היטב בלי לדעת אף שפה מלבד יפנית, יש תרגומים לכל הספרות, אומרת קומיקו. ללמוד אנגלית התחילה בגיל 12 וזה היה די קשה. מאוחר יותר, בעת לימודיה האקדמיים בטוקיו, למדה גם גרמנית ובאופן פרטי הלכה ללמוד רוסית וצרפתית.

שכר לימוד גבוה

לאחר שגמרה את לימודיה בתיכון עברה ללמוד במכללה למוסיקה בטוקיו. במכללה כזו לומדים בעיקר בנים למשפחות עשירות. הוריה נטלו על עצמם עול כבד כדי לאפשר לה את הלימודים. שכרו של אביה הגיע להערכתה, במושגים של היום, לכ-60 אלף דולר לשנה. זה לא הרבה ביפן, כי שם הכל יקר. שכר הלימוד במכללה למוסיקה היה כ-15 אלף דולר. קומיקו יכלה לעבוד רק בחופשות, כך שהוריה היו צריכים לשאת גם בהוצאות הדיור והמזון. " זה היה המון כסף" , היא אומרת, " וזה העיק על מצפוני שהם מתאמצים כל כך בשבילי" .

" נדלקתי על מינץ"

איך בכלל הגיעה לישראל ולעם היהודי?

" תמיד שאפתי להכיר תרבויות חדשות ולצאת לחוץ לארץ. היה זמן שהתעניינתי בתרבות הרוסית ומשם דווקא הגעתי להכרות עם היהדות. מצאתי שם המון מוסיקאים יהודיים, כליזמר, יידיש. בבית הספר לא למדנו כמעט כלום על התרבות היהודית. על השואה למדתי מקריאת יומנה של אנה פרנק. על התנ"ך למדנו מעט, אבל יפנים נוצרים בקיאים בו כמובן יותר. איני יודעת אם בעיר בה נולדתי היו יהודים. אם היו לא הכרתי אותם. היהודי הראשון שהכרתי היה מוסיקאי יהודי מניו יורק שלמד בטוקיו. מה שמשך אותי במיוחד היה הריבוי של מוסיקאים יהודיים. שמעתי בתקליטים את יאשה חפץ, יהודי מנוחין, ארתור רובינשטיין ורבים אחרים. בקונצרטים חיים שמעתי מבצעים ישראלים מעולים כמו ולדימיר אשכנזי, יצחק פרלמן ובמיוחד נדלקתי על שלמה מינץ. הגעתי למסקנה שכל המוסיקאים הגדולים הם יהודים וצריך להכיר את התרבות הזו" .

" עד אז (זה היה ב-1992 עם סיום לימודי תואר שני במוסיקה ואני אז בת 26) הקשר שלי עם העולם היהודי היה רוחני בלבד. רציתי לדעת מה עומד מאחורי התרבות היהודית שלא ידעתי עליה הרבה. אבל איש לא שם עלי עין" .

" יום אחד, בתום קונצרט של שלמה מינץ בטוקיו, אזרתי אומץ, נכנסתי לאחורי הקלעים והצגתי עצמי. היה מרתק לדבר עם שלמה מינץ. מצאתי אצלו דינמיקה של תרבות מסקרנת מאד – קיבוץ, ישראל, יהדות. זה היה ראשית הקשר שלי עם ישראל" .

מילגה לשנה אחת

" בעקבות הפגישה החלטתי ללמוד מוסיקה יהודית. לא היה דבר כזה בטוקיו ואז פניתי לשגרירות ישראל. נודע לי שיש מלגות לסטודנטים יפניים הרוצים ללמוד בישראל, עברתי מבחנים וראיון וקיבלתי את המלגה"

" הגעתי בשנת 1992, בתחילה למדתי בבית ספר לתלמידי חו" ל. לקח לי שנה להשתלט על עברית. זה לא היה קל אבל אתה מסתגל. זה פחות קשה מאשר ללמוד שוודית. פה יש ניסיון רב בהוראה לזרים. אפשר לדבר עברית לא כל כך מדויקת. כולם מתמודדים עם השפה" .

" את התקופה של לימודי העברית ניצלתי כדי לחפש נושא רציני, מעניין ומשמעותי לדוקטוראט. באחד הימים הצטרפתי לקורס במחלקה למוסיקולוגיה, שבו עסקו ביחס שבין מוסיקה מזרחית ומערבית. המרצה לקח את התלמידים להאזין לשירת הבקשות בבית כנסת ירושלמי וזה שבה את לבי" .

" כשנגמרה השנה נגמרה גם המלגה. אבל מצאתי עבודה כמורה ליפנית באוניברסיטה שאפשרה לי המשך הקיום. גם מלגה שקבלתי (מאוחר יותר) מן המרכז למורשת ארם צובא עזרה לי. נכנסתי למחלקה למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית, למדתי והתחלתי בעבודה" .

מהי שירת הבקשות

" שירת הבקשות של יהודי חלב שבה עוסקת העבודה שלי היא מסורת מוסיקלית של הקהילה החלבית בירושלים. היא כוללת פיוטים (בקשות) ופסוקים מן המקרא (פתיחות) ומתקיימת כאירוע מוסיקלי דתי-חברתי בבית הכנסת, מדי שבת, מחצות ליל-שבת ועד מועד תפילת שחרית, בתקופה שבין סוכות לפסח. שירת הבקשות לפי מסורת חלב תופסת מקום מיוחד בין המסורות המוסיקליות של יהודי המזרח והיא נפוצה כיום בירושלים גם בעדות מזרחיות אחרות, ומהווה חלק חשוב מחיי התרבות והחברה של היהודים המזרחיים המסורתיים בעיר" .

" מסורות מוסיקליות של עדות שונות הושפעו מרעיונות קבליים ובשירת הבקשות השפעתם בולטת במיוחד. שירת הבקשות קשורה לתפיסה הקבלית המייחסת משמעות מיוחדת לשירה בלילה. בימי חול, בחצות הלילה, מתקיים נוהג "תיקון חצות" שבו בוכים על גלות השכינה, ואילו בשבת, משום שאסור להתאבל, שרים בקשות. על שורשים מוקדמים של מנהג שירת הבקשות אפשר ללמוד מעדויות היסטוריות מתקופת ספרד, אך התגבשותו חלה בעקבות עליית התנועה הקבלית מיסודו של יצחק לוריא בצפת במאה ה.16- בתקופה זו גברה חשיבותה של הזמרה ופיוטים ובקשות רבים חוברו על-ידי משוררים עבריים ביניהם בלט בגדולתו המשורר ישראל נג'ארה (בערך 1625-1555) שירת הבקשות התפתחה במיוחד בשני מרכזים: בסוריה, בעיקר בעיר חאלב, ובמרוקו" .

חאלב באה לירושלים

" בחאלב, הידועה בשמה העברי "ארם צובא", הייתה קהילה יהודית מבוססת כבר בתקופות קדומות והעיר נודעה כמקום מושבם של חכמים גדולים. בהיותה מרכז עירוני ומסחרי וצומת בין מערב ומזרח, הצטיינה העיר חלב באווירה קוסמופוליטית ובפעילות תרבותית ענפה, ובין היתר הייתה מרכז מוסיקלי חשוב במזרח התיכון. כל אלה תרמו לשגשוגה של שירת הבקשות בחלב כמסורת מוסיקלית" .

חאלב משפחה יהודית משנות הארבעים

" עולי חלב, ביניהם רבים מחכמיה – שהגיעו לירושלים בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 – הביאו את מסורת שירת הבקשות לשכונות הירושלמיות שהוקמו מחוץ לחומה באותה תקופה. שירת הבקשות הפכה לפופולרית בקרב רוב עדות המזרח בירושלים: האורפלים, הפרסים, הבוכרים, הכורדים, העירקים,התימנים והמרוקאים."

" כיום, שירת הבקשות על-פי מסורת יהודי חלב מתקיימת בירושלים בשני מרכזים: בית הכנסת " עדס" בשכונת נחלת ציון ובית הכנסת " מוסאיוף" בשכונת הבוכרים. בנוסף לבתי הכנסת האלה ישנם כמה בתי כנסת המקיימים שירת בקשות מקוצרת בערב שבת, או בשבת אחרי הצהרים. יש גם בתי כנסת שבהם נערכים חוגי בקשות בערבי ימי חול. ותיקי הבקשות נוהגים לשיר את הבקשות על-פי סדרן הקבוע כבר יותר מחמישים שנה, בכל שנה ומדי שבוע, ואף שהם חוזרים ושרים אותן כמעט באותה המתכונת, הם מתמידים להשתתף בשירת הבקשות "כי השירה היא התרוממות הרוח וכשאנחנו שרים, אנחנו נמצאים בעולם רוחני" – כך הם מסבירים. שירת הבקשות היא עבורם תמצית השירה והמוסיקה הגורמות לאדם שמחה ועונג" .

" חמים על הבקשות"

עבודתה של קמיקו חייבה בילוי לילות שלמים, משך שש שנים, בבתי הכנסת השונים שבהם שרים את שירי הבקשות. היא ישבה לבדה בעזרת הנשים בלילות החורף הקשים, מנועה מלהקליט או לרשום בגלל קדושת השבת. אך, לפי דבריה, " האנשים שקוראים את הבקשות " כל כך חמים על בקשות שלא מספיק להם החורף והם ממשיכים גם בקיץ וגם ביום חמישי וגם ביום שני וגם ביום שלישי. ויש המון קוראי בקשות. וזה אפשר לי להקליט. יש לי יותר ממאתיים קלטות" .

קומיקו למדה קבלה (" מעט. בעיקר עניינה אותי יחסה של הקבלה למוסיקה" ). אבל עיקר עיסוקה הוא בתחום המוסיקה ומטרת העבודה הייתה לחקור את היסודות המוסיקליים של מסורת זו ואפיון היבטיה ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים. למטרה זו למדה חזנות ספרדית אצל החזן והזמר מוותיקי הבקשות, יעקב כהן. היא למדה לנגד בעוד מפי מורה ערבי מן הגליל וקיימה שורת ראיונות עם ותיקי חאלב ועם משתתפי שירת הבקשות. על העוד אומרת קומיקו כי זהו כלי עתיק מאד, מרכזי מאד במוסיקה של המזרח התיכון. הצליל שלו עמוק יותר מן הצליל של כלי מיתר אחרים ויש בו מגוון אפשרויות לחצאי טונים וליותר מזה.

" זהות יהודית ערבית"

במסקנות המחקר מצביעה קומיקו על היחס בין לחן וטקסט, לאור הצורך להצדיק את אימוצם של לחנים זרים (ערביים, תורכיים ואחרים). היא מצביעה על היסודות המוסיקליים הערביים וסגנון השירה המזרחית, הבאים לידי ביטוי בשירת הבקשות. בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, שהייתה תקופת הזהב של המוסיקה המצרית, " הכניסו את המוסיקה של עבדול ווהאב ואום כולתום לתוך המנגינות של הבקשות. בישראל הכניסו גם מנגינות של שירים עבריים" .

בסיכום אומרת קומיקו כי המאפיין את הלחנים של שירת הבקשות הוא זהות כפולה יהודית-ערבית ועם זאת היות השירה הזאת בעלת מסורת חזקה ומגובשת השומרת על דינמיות ופתיחות.

" פתיחותה של המסורת באה לידי ביטוי במישורים שונים: אופיה החברתי המקבל בברכה אנשים מעדות שונות ומעודד את השתתפותם בשירה של זמרים בעלי יכולות שירה ברמות שונות; התפיסה המאפשרת הכנסתם של לחנים זרים אל בין כותלי בית הכנסת; המבנים המוסיקליים הייחודיים, המאפשרים קליטה של לחנים זרים ומאפיינים סגנוניים של עדות מזרחיות שונות. פתיחות זו עושה את שירת הבקשות למסורת דינמית. נראה שהאיזון בין חוזקה של המסורת ובין פתיחותה לסביבה הוא המבטיח את המשכיותה גם כיום" .

הסחבקיות הישראלית

" פה האנשים מאד פתוחים. כל הזמן יש לי חברים וחברות תחילה בבית ספר לתלמידי חו" ל ואחר כך חברים ישראלים במחלקה למוסיקולוגיה וכן מן השכונה. מן הבחינה החברתית לא הייתה לי בעיה. החברים מוכנים לעזור, מקדישים זמן בשבילי. כאן הרבה יותר קל מאשר ביפן. פה, אם אתה רוצה לפגוש מישהו, אומרים יאללה תבואי. בטוקיו כולם עסוקים ואתה בודד. אבל יש דברים שקשה להתרגל אליהם. למשל תלוש משכורת, אף פעם לא בזמן אף פעם אתה לא יודע מה שאתה מקבל. בשביל מי שבא מיפאן זה הלם" .

חיים סבתו על שירת הבקשות

שירת הבקשות משמשת נושא מרכזי בסיפור " אמת מארץ תצמח" של חיים סבתו. זהו מעין סיפור בלשי, שבו מפענח סבתו חידה המטרידה את מנוחתו: מדוע נגנז ספר פסקי הלכה שעליו טרח אחד מאבות אבותיו (" זקננו הגדול" ) על פי גזירת חכמי קהילת חלב. סבתו מכתת רגליו בין סוחרי ספרים עתיקים בירושלים ומגלה כי הגזרה נגזרה משום שבאחד מפסקיו ציווה למחוק פסוקי פיוט, המתייחסים לשבתי צבי. לאורך העלילה נחרז סיפורם של פיוטי בקשות ש" זקננו הגדול" זכה שחיבר אחד מהם.

וכך כותב סבתו:

" שבת אחרי שבת היה חכם מואיז שעיו פותח, " ידידי רועי ומקימי" , ושבת אחר שבת היו בניו נוצחים אותו. גאים אנשי ארם צובא, ואוהבי זמרה. ניצחה אהבת הזמרה את גאוותו, ויתר על הפזמון החלבי, למד אף הוא את הניגון הירושלמי ושר עימהם. סבי זכרונו לברכה לא ויתר. לא על הפיוט ולא על הנעימה. אומר היה פיוטים שבספר הפזמונים לארם צובא, חסידים ואנשי מעשה עשאום ושיקעו בהם כל כוחם. חן יש בהם ותחנונים יש בהם, ומביאים את האדם ליראת שמים…"

" …שספר הבקשות לאנשי ארם צובא חכמים גדולים עשאוהו. מלא הוא כיסופים וגעגועים לאבינו שבשמים, וצער על גלות השכינה וגלות ישראל, ובכל בקשה ופיוט רמזים מן המשנה ומן התלמוד, על פי הפשט ועל פי הסוד…"

על תלמוד תורה בחאלב ראה ראיון עם הסופר חיים סבתו "מיתר יש בנפש"

ראה גם דרכו של נובוקה הטורי אל היהדות

על משמעות המושג "חלוץ" ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=228

מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים.

מחולל המהפכה התעשייתית

חלוצי התעשיה הישראלית הגיעו לארץ בערך באותה תקופה בה הגיעו חלוצי העליה הראשונה והשניה. הם היו שונים מאד מן היחפנים האידאליסטים שהקימו את המושבות, ויסדו את תנועת ההתיישבות הקיבוצית. חלוצי התעשיה היו אנשי העולם הגדול. הם באו לכאן בחליפות ובעניבות, הביאו עמם לא מעט כסף (שאת רובו הפסידו) והרבה ידע ומומחיות (אותם היקנו לישוב). איש לא שר להם שירי תהילה כפי ששרו למייבשי הביצות ולסוללי הכבישים. אולי מפני שהם לא היו כל כך רומנטיים ונמנו עם חוג הסילון, עוד בטרם היו מטוסי סילון. הם היו בתנועה מתמדת מכאן לאירופה, הקימו חברות, מכרו מניות, לקחו הלוואות, השקיעו ותרמו לבניית המדינה לא פחות מן החלוצים היחפנים. רובם נשכחו מלב.

ליאון שטיין

אחד מחלוצי התעשייה הוא אדם ששמו אינו אומר כמעט מאומה לרוב בני הארץ. זהו ליאון שטיין שרושמי העתים מציינים אותו כמחולל המהפכה התעשייתית הראשונה בארץ ישראל.

שטיין נולד בביאליסטוק שבפולין בשנת 1864. למד בגימנסיה ריאלית בעיר הולדתו ורכש השכלה טכנית בבית ספר טכני גבוה בצרפת. עלה ארצה ב-1887 והוא בן 23 שנים בלבד. כאן הצטרף לאחיו המבוגר ממנו, מנחם שטיין, רופא שהיה מחלוצי העליה הראשונה.

האח הרופא רכש למען אחיו שני מגרשים צמודים בשכונת נוה צדק (שהוקמה אז) ושיכנע אותו להקים מפעל מתכת. ליאון שטיין נסע לצרפת רכש ציוד ופתח את המפעל בשנת 1888. זה היה בעצם בית מלאכה קטן לעבודות מתכת, שנועד לענות על הצרכים הגדלים של הישוב המתפתח: תיקון כרכרות, תחזוקת משאבות, תחזוקת מסילות וכדומה. בהעדר חשמל ומנועים הופעלו המחרטות בתנועת רגלי הפועל, כמו מכונות תפירה של אותם ימים.

לאחר זמן הצטרף לשטיין שותף רב יכולת, גדליהו וילבושביץ, בן למשפחת תעשיינים שהטביעה את חותמה על התעשיה הבראשיתית בארץ ישראל ועל המפעלים שצמחו ממנה. וילבושביץ הוסיף למפעל אגף יציקות ברזל וברונזה שנועד ליצור מיתקנים לשאיבת מים מבארות, תיקון משאבות והכנת חישוקים לכרכרות ולעגלות.

המפעל התפתח במהירות. הובאה מכונת הקיטור למפעל ולאחר זמן הוחלפה במנוע קרוסין, ראשון מסוגו בארץ. המפעל ייצר מכשירים חקלאיים, מדרגות, מעקות ומערכות שאיבה.

באותה תקופה עמדה הפרדסנות בארץ בפני קושי שנראה היה שאי אפשר להתגבר עליו. מכונות השאיבה הקיימות יכלו לשאוב מים רק מעומק של 8-10 מטרים. תחילה פעלו המשאבות בכוח בהמות. אלו הוחלפו במשאבות קיטור שהופעלו בפחם ואחר כך במנועי קרוסין. שיכלול המנועים לא סייע לבעיה של שאיבת מים מעומק רב. המשאבות סחפו חול לתוך צינורות המנועים ונסתמו.

כאן בא שטיין והמציא אמצעי סינון שאיפשר שאיבה שוטפת של מים. המצאה זו ועוד שורה של שיכלולים הגדילו את כושר השאיבה של המשאבות מ5-6 מטרים מעוקבים לשעה (במשאבות המופעלות על ידי בהמות) למאה מטרים מעוקבים לשעה במשאבות קרוסין ששאבו מעומק רב. התוצאה: תוך 14 שנים גדל שטח הפרדסים בארץ פי שלושה. הפרדסנות הפכה לענף כלכלי משגשג.

חוקר התעשיה ואורח החיים בארץ במאה ה-19, שמואל אביצור, אומר כי זו היתה המהפכה התעשייתית הראשונה של ארץ ישראל.

המפעל המשיך להתפתח. ייצר מכשירים לטחנות קמח, מכונות לעשיית קרח, שערי ברזל וכדומה. מספר עובדיו של שטיין עלה מ-40 ב-1905 ל-125 ב-1907 ול-150 ב1909-. המפעל התפרש על כמה מגרשים, הקים סניף בפתח תקווה. ב-1907 כבר ייצר המפעל 50 מנועים. טכנאי המפעל יצאו לכל חלקי הארץ לסייע

בהרכבת המנועים והמפעל ייצא מתוצרתו גם לסוריה, לבנון, עבר הירדן ומצרים. במושגים של ארץ ישראל הקטנה זה היה מפעל ענק. שטיין השקיע את כל אונו והונו במפעל. התגורר בו וישן בו (עד שנשא אשה בגיל מאוחר.)

סופו של הסיפור לא היה טוב. שטיין חיפש משקיעים ולקח הלוואות והקים חברת מניות. בתחילה נדמה היה כי יש רווחים ואפשר לחלק דיווידנדים. אבל ניהול כספי כושל בצד סיכסוך עם הפועלים על תנאי העבודה ולחץ של בנק אפ" ק (אביו של בנק לאומי) להחזר החוב גרמו לפשיטת רגל של המפעל. בבדיקה שלאחר מעשה נתברר כי לא היתה הצדקה לפרוק המפעל. הציוד עם המלאי היו שווים יותר מן החובות. אך הבנק התעקש לקבל את כספו וסרב לכל הצעה להוריד את הריבית ולהאריך את זמן הפרעון. כבר אז היתה הבנקאות החנקן של המדינה.

מנהל הבנק, זלמן דוד לבונטין, הצטער לאחר מעשה על שגרם להתמוטטות המפעל. באסיפת בעלי המניות אמר כי " ליאון שטיין עשה לטובת הארץ ויישובה יותר מהברון רוטשילד" .

על סופו של שטיין כותב החוקר שמואל אביצור (" ממציאים ומאמצים" , יד יצחק בן צבי, 1985): " ביום חורף אפור בשנת תרפ" ו (1926) ליוותה חבורה לא גדולה של ידידים את ליאון שטיין בדרכו האחרונה לבית הקברות בעיבורה של "חיפה הקטנה". בהעדר אמצעים כספיים לאלמנתו העמידו תלמידיו-פועליו מסנן (פילטר) כמצבה על קברו וכזיכרון למעשה ידיו ולהמצאותיו. אולם הוא נעלם מעל הקבר אחרי זמן לא רב ואיתו הלך ונעלם גם זכרו של האיש שתרם כה רבות להתפתחותה הטכנולוגית של הארץ. רק כעבור כשלושים שנה הוקמה מצבה על קברו, שמומנה במגבית פנימית בין פועליו לשעבר" .

בונה מסילת הברזל לירושלים

רבים ניסו לבנות את מסילת הברזל הראשונה של ארץ ישראל ונכשלו. החל בכך משה מונטיפיורי עוד ב-1839 אך הרעיון נגנז. מונטיפיורי לא התייאש ובשנת 1856 ניצל את ביקורו של הווזיר הטורקי הגדול, עלי פחה, בלונדון. הוא הציע אז לראש הממשלה הבריטי, חלורד פלמרסטון, להקים חברה שתרכוש את מסילת הברזל שהקימו האנגלים בחצי האי קרים ותעביר את הפסים ואת האדנים לארץ ישראל. הווזיר הטורקי נענה להצעה, חתם הסכם אבל לא קיים אותו. הטורקים לא היו מעוניינים במסילה שתשרת בעיקר צליינים נוצרים ומתיישבים יהודים. מונטיפיורי התייאש מן התכנית ופרש ממנה.

שורה של יזמים מהנדסים ומדינאים ניסו כוחם בשנים הבאות, חלקם הצליחו להשיג את הסכמת השלטונות הטורקים, אך נכשלו במאמציהם לגייס הון. בין הנכשלים היה גם הדיפלומט הצרפתי פרדיננד דה לספס, שפיקח בהצלחה על בניית תעלת סואץ.

מי שהצליח בסופו של דבר היה יהודי ירושלמי, יוסף נבון, בן למשפחה ספרדית מפוארת, שמשך דורות היו בה רבנים, מנהיגים ושליחי ציבור.

יוסף נבון ב-1910 צילום תמר הירדני ויקיפדיה

יוסף נבון נולד בשנת 1858 בירושלים. בילדותו למד בתלמוד תורה של העדה הספרדית ובגיל 13 שלח אותו אביו ללמוד בבית ספר תיכון במרסיי שבצרפת. בשובו עסק במסחר ובבנקאות בשותפות עם בנקאי גרמני. הוא נשא לאשה את בוליסה, בתו של סנדר פרומקין, הבעלים והעורך של עיתון " החבצלת" .

לפני יוזמתו בבניית קו הרכבת לירושלים פעל רבות בבניין הארץ: סייע ברכישת הקרקעות ששימשו לייסוד פתח תקווה וראשון לציון; הקים שיכונים לעולים עניים מתימן; סייע בייסוד שכונות בית יוסף, מחנה יהודה וסוכת שלום ועוד ועוד.

בשנת 1881 החל לפעול להנחת מסילת הברזל מיפו לירושלים. הוא ידע שהמכשול הגדול הם השלטונות הטורקיים. לפיכך נסע לאיסטנבול והתגורר שם ארבע שנים, כשהוא מפעיל קשרים ולחצים בחלונות הגבוהים. מאמציו נשאו פרי והוא קיבל זיכיון לבניה והפעלת מסילת ברזל מיפו לירושלים ל-71 שנים וכן רשות לבנות קווים נוספים מיפו לעזה ולשכם.

כשהזיכיון בידו חזר לירושלים והחל לחפש משקיעים. הוא פנה לתיאודור הרצל אך לא נענה. לבסוף הצליח למצוא בפאריס חברה צרפתית שקנתה מידו את הזיכיון תמורת מיליון פרנקים צרפתיים. בניית המסילה החלה ב-30 במרץ 1890 וביום חמישי, ה" בתשרי תרנ" ג, 26 בספטמבר 1892 הגיעה הרכבת הראשונה מיפו לירושלים. משך הנסיעה: שלוש שעות וחמישים דקות.

הרכבת נתקבלה בהתרגשות רבה. בעיתון " האור" של אליעזר בן יהודה, פורסם שיר תהילה לרכבת המסתיים במילים הבאות:

" שמעו המונים: נהמת הקיטור היא נהמת נצחון ההשכלה על הבערות, העבודה על העצלות, חכמה על ההבל, הקידמה על האחBר, השכל על הסיכלות, נצחון הרוח הצח והמבריא על רוח הקוטב והמרירי, נצחון המשכילים על המהבילים. שימחו מאורי האור, משכילי ירושלים" .

על השיר חתום " המאור הקטן" .

על מפעלו קיבל נבון תואר כבוד " ביי" מטעם ממשלת טורקיה וכן קיבל גם אותות כבוד מממשלות בריטניה ופורטוגל.

ראה החמור שקבע נתיב הרכבת לירושלים

http://www.zeevgalili.com/?p=60&

הדיפלומט הראשון של ארץ ישראל

שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה

מי ברכב מי ברגל

נעש נא לאגודה

יחד נלכה, נא נשובה

ארצה אבותינו

אל ארצנו האהובה

ערש ילדותנו

השיר הזה, שהיה מן האהובים על אנשי הישוב במאה הקודמת, כמעט ועלה בחייו של אברהם משה לונץ. רק התערבותו של אברהם (אלברט) ענתבי מנעה מן השלטון הטורקי לעשות בלונץ הקשיש והעיוור את אשר נהגו לעשות במי שנראה בעיניהם מסית למרידה.

אברהם משה לונץ

הדבר היה זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914). הטורקים היו אז רגישים לכל גילוי של מרדנות בתחומי ממלכתם המתפוררת. עיניהם נפלה על ספר שנראה בעיניהם כפרסום מחתרתי הקורא למרד. את הספר הוציא לונץ, חלוץ חוקרי ארץ ישראל שהיה אז כבן שישים. לונץ (שהיה עיוור מגיל 23) יסד וערך את המאסף " ירושלים" לחקר ארץ ישראל ועתיקותיה וכן את " לוח ארץ ישראל" , המהווה מקור ממדרגה ראשונה לתולדות הישוב. לא היה גבול לפעילותו הספרותית והעיתונאית של לונץ: מוסף חקלאי לעיתון " הצבי" , מהדורות חדשות לספרי יסוד על תולדות ארץ ישראל, ומאות מאמרים שכתב כשליח עיתונים יהודיים בחוץ לארץ. בנוסף לכל אלה ייסד את הספריה העברית הראשונה, הקים בית דפוס והיה מיוזמי בית חינוך עיוורים.

עם פרוץ המלחמה גילו בלשי השלטון הטורקי את הספר " כינור ציון" , שבו כונסו שירי עם עבריים. בעיני הטורקים נראו חשודים שני שירים: " שאו ציונה" ו" התקווה" . לונץ נאסר והובא לחקירה. נילוותה אליו רחל ינאית בן-צבי ששלטה בצרפתית. החוקר ראה בשיר " שאו ציונה" ביטוי של קריאה למרד ולונץ השיב, באמצעות רחל ינאית, כי זהו שיר המבוסס על פרק ד" בירמיהו.

לונץ שוחרר אך הוזמן לחקירות נוספות והפעם נילוותה אליו בתו, חנה. הוא נתבקש להסביר מה פרוש " כל עוד בלבב פנימה" והאם אין כאן רמז לקשר מחתרתי נגד השלטון. לונץ הסביר כי מדובר בשיר שנכתב לפני עשרות שנים ומבטא את כיסופי הדורות. אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.

החקירה נמשכה ונמשכה ובמציאות אותם ימים היה אך כפשע בין לונץ לבין חבל התלייה. למזלו נחלץ לעזרתו אברהם (אלברט) ענתבי, שנחשב ל" דובר הישוב היהודי לפני שלטונות טורקיה" . בתפקיד זה גילה ענתבי כשרונות בלתי רגילים ובצדק ניתן לראות בו את

ענתבי נולד בדמשק בשנת 1869, בן למשפחת רבנים עשירה. למד בישיבה אחר כך בבית ספר " אליאנס" וכתלמיד מצטיין נשלח ללימודים בפריז. הוא עשה חייל בלימודיו נתמנה לעוזר מנהל מוסדות כל ישראל חברים (כי" ח) בארץ ישראל ולאחר מכן למנהל הרשת.

אברהם (אלרט) ענתבי

במקביל לעבודתו עסק בפעילות ציבורית וגילה יכולת יוצאת דופן להשפיע על האנשים הקובעים במימשל הטורקי המושחת והאכזרי. כך, למשל, הצליח לשכנע את הפחה של ירושלים לנטוע עצים בחולות ראשון לציון דבר שאיפשר לספח שטח גדול לתחום המושבה. בדרכים דומות רכש 2000 דונם מאדמות רמלה, עליהן הוקמה באר יעקב ועוד רכישות רבות.

עיקר הצלחתו של ענתבי היתה בתחום היחסים עם השלטון הטורקי. הוא שלט שליטה מוחלטת בצרפתית, טורקית וערבית וגם ידע לנצל את קשריו לטובתו ורווחתו של הישוב. הוא היה נציג חברת יק" א (חברת ההתיישבות שהקים הברון הירש) והיה בקשרים טובים גם עם הנדיב הידוע, הברון רוטשילד. הפחה של ירושלים אמר עליו כי יש בידיו של ענתבי שלושה מפתחות זהב: יק" א הברון ואליאנס.

בשת 1915 עזב את עבודתו בכי" ח והתמסר כולו להגנת הישוב היהודי. הצליח לקשור קשרים עם המושל הצבאי הטורקי, אחמד ג"מאל פאשה, והשפיע עליו לבטל את הגזירה לגרש את כל המנהיגות היהודית מארץ ישראל ולהמירה בגרוש זמני לטבריה. בשנת 1918 יצא לדמשק שם נפגש עם כמה ממנהיגי הישוב ולפי בקשתם יצא לקושטא לבקש מן השלטונות על פליטי הגרוש מן הארץ.

אך הכשרון הדיפלומטי בו הגן בחרוף נפש על אחיו היהודים לא עמד לו כשהיה צריך להגן על עצמו. הוא גוייס לצבא וכעונש נשלח לחזית באסיה הקטנה כחייל פשוט. כעבור כמה חודשים הוחזר לקושטא חולה. הוא מת ב-1919 מטיפוס הבהרות.

חלוץ מדעי הטבע

אהרן אהרנסון איננו אלמוני. אבל בזיכרון הקולקטיבי הלאומי אהרנסון הוא לוחם, האיש שהקים את מחתרת ניל" י. הוא גם מדינאי שהרחיק ראות, ובניגוד לדעת הישוב כולו סייע לבריטים לסלק את הטורקים מן הארץ.

אך אהרן אהרנסון היה ביסודו איש מדע, בעל שיעור קומה בינלאומי, בתחומי הגיאולוגיה והבוטניקה. הוא האיש שגילה את " אם החיטה" . המחקרים שערך בארץ ישראל ובארצות הסמוכות מקנים לו את התואר " חלוץ מדעי הטבע של ארץ ישראל" .

אהרון אהרונסון

הגילוי של " אם החיטה" (או " חיטת הבר" ), נחשב לבעל חשיבות החורגת מן התחום הצר של המחקר הבוטני. הגילוי הזה משליך על תולדות התרבות ועונה על השאלה היכן ארץ המולדת של חיטת הבר, ממנה הסתעפה חקלאות הדגנים בעולם.

אהרנסון הגיע לגילוי הזה כמעט במקרה. ביוני 1906 יצא לסיור בראש פינה, במטרה לערוך סקר גיאולוגי. כשגילה את אם החיטה היה נרגש כל כך שכתב ביומנו כמה מלים קטועות שרובן התייחסו לצד הגיאולוגי של הסיור. במאמר שפרסם מאוחר יותר בכתב עת מדעי שהופיע בוןינה הוא מתאר כך את הגילוי: " כאשר סיירתי… בכרמי המושבה היהודית ראש פינה…שמתי לב פתאום לשיבולת-דגן אחת, בודדת, בנקיק סלע…" ובמקום אחר כתב:" לא יכולתי להאמין למראה עיני כי זהו הצמח שחיפשתיו כל כך" .

המזל שיחק לו ולאחר כמה ימים, בעת סיור במורדות המערביים של החרמון, גילה " שדות שלמים" של חיטת הבר.

הגילוי של אהרנסון עורר התרגשות רבה בעולם המדעי. הגילוי הכריע בוויכוח סביב השאלה בדבר התחלות הציוויליזציה המערבית. היכן החל האדם לפתח את הדגנים והפך אותם לגידולים חקלאיים. היתה אסכולה שסברה כי ערש הציווילזציה במצרים והאחרת סברה כי ארם נהריים היא ערש החקלאות וממנה למדו המצרים את גידול הדגנים וביות הבקר. היו שטענו כי מקור החיטה המתורבתת באירופה. אחרים סברו שמקור החיטה המתורבתת הוא טרום היסטורי ואין אפשרות לאתרו.

אהרונסון דחה את האסכולות השונות וטען כי מקור החיטה המתורבתת בקידמת אסיה ולארץ ישראל שמור בה במקום מיוחד. הוא נימק עמדה זו בין היתר בגילויים נוספים שלו: שעורת בר, שיפון בר, שיבולת שועל ושיפון.

בהרצאה שנשא בשיקאגו אמר: " חבל זה של העולם הוא ערש הציוויליזציה…"

על דברים אלה כותב אליעזר לבנה (בספרו אהרן אהרנסון האיש וזמנו, מוסד ביאליק תשכ" ט): " ההתלהבות לייחודה של ארץ ישראל מתחברת בלבו של אהרנסון להתלהבות המדעית" .

מסקנותיו של אהרנסון לא היו לטעמם של כמה מדענים גרמנים, שהתעקשו להחזיק בדעה שמקור החיטה באירופה. אם נימקו עמדתם ב" דרגתם התרבותית הנמוכה של התושבים ביבשת אסיה" .

אהרנסון הגיב בחריפות על עמדה זו. בפגישה עם מדענים אמריקנים הזהיר מפני " המדע הגרמני המורעל" , פרי הרוח הרעה המתהלכת בחברה הגרמנית.

אהרנסון עמל רבות לזהות שמות עבריים לצמחי ארץ ישראל וראה בתלמוד את המקור העיקרי.

" מי שמכיר את הספרות התלמודית והספרות העברית מימי הביניים תהא עבורו השפה העברית גמישה ועשירה" – אמר.

על העמל הרב שהשקיע אהרנסון בתחום זה אומר ליבנה: " אהרנסון שיקע עמל רב בזיהוי שמות לצמחים בעברית. לא היתה זו בשבילו משימה בוטאנית או לשונית בלבד. כאן חיפש פענוח לנשמת העם, סגולותיה וגלגוליה" .

על אהרונסון אפשר לומר איפוא שהיה לא רק חלוץ מחקר מדעי הטבע אלא חוקר נשמת העם.

ראה גם סבי שהיה מבוני ראש פינה

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

מסע בעקבות סבתא בארץ ישראל 1911

http://www.zeevgalili.com/2014/02/18998

מסע במנהרת הזמן למחוזות הילדות שלי

http://www.zeevgalili.com/2014/01/18897

סוד חייו ומותו של סבי

http://www.zeevgalili.com/2011/07/15514

סיפורה של משפחה צפתית

http://www.zeevgalili.com/2011/08/15824

זיקני צפת אינם זוכרים סופת שלגים כזו

http://www.zeevgalili.com/2013/12/18805

למה החרימו רבני צפת את אז"ר

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16951

כלה אלמנה בעיר לא קסומה

http://www.zeevgalili.com/2012/12/17446

צפת במאה ה-19 תחיה לאחר חורבן [ מאת רבקה אמבון]

http://www.zeevgalili.com/2011/11/16086

שתי כלות שנרצחו בצפת

http://www.zeevgalili.com/2004/08/310

דפוס הגליל

http://www.zeevgalili.com/2012/07/16997

אנחנו וערביי ארץ ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=4

זיכרונות הילדות שלי והתיאבון של אסד

http://www.zeevgalili.com/2010/02/8244

שבת שירה  והקאשע שחילקנו לציפורים

http://www.zeevgalili.com/2008/01/588

בבוקר לח בשנת תרלח יצאו הרוכבים לגיא אוני

http://www.zeevgalili.com/2014/03/19152

מאז למד נכדנו אוריאל קרוא וכתוב הוא בולע ספרים ברעבתנות, וסקרנות שאינה יודעת שובעה. ליום הולדתו החלטנו לקנות לו אנציקלופדיה, שתספק תשובות לשאלותיו וקושיותיו.

הבחירה נפלה על "בריטניקה לנוער", אף שזו אינה מנוקדת, ונועדה לילדים בגיל מתקדם יותר. בחרנו כך אולי מפני שנפלנו קרבן לרייטינג ולמסע הפרסום של האנציקלופדיה הזו. אולי מפני ששוכנענו כי יש יתרון לאנציקלופדיה שתשמש את הילד שנים רבות, עד לבית הספר התיכון אפילו. הרי גם מעיל אנו קונים לו גדול בשני מספרים, על מנת שישמש אותו גם בחורף הבא.

שער אנציקלופדיה מכלל

באתי לחנות והזמנתי את מבוקשי. בעוד המוכר אורז את חמישה עשר הכרכים הנאים נפלה עיני על שורת ספרים שהיתה מונחת על מדף גבוה ומאובק (זו היתה חנות ספרים יד שניה). במבט אחד זיהיתי שזוהי אנציקלופדיה "מכלל" של יצחק אבנון, אנציקלופדיה אשר ביליתי בין דפיה שנים רבות בנעוריי.

מיהו יצחק אבנון

כמה מלים על יצחק אבנון ועל האנציקלופדיה שלו. אבנון
נולד בברנוב שבגליציה, למד בגימנסיה העברית בוילנה ופעל בתנועת "גורדוניה". הוא עלה ארצה ב-1938 ושנים רבות היה מורה בבית הספר היסודי "ביאליק" בתל-אביב. זו היתה תקופה בה היו מורים בעלי תרבות רנסנסית, יהודית וכללית, אינציקלופדיות מהלכות. אבנון היה אולי הגדול מכולם. פגשתי בו פעם אחת בלבד, כשבקרתי במערכת "מה טוב לדעת", דו שבועון לעניני מדע לבני הנעורים שהוא ערך בשנות החמישים. באתי לקבל פרס שזכיתי בו על פתרון חידון. התרשמתי אז מצניעותו של אבנון ומיחס האהבה שרחש לנו הילדים, קוראי עיתונו. הפרס היה ספר "גדולי המדע", פרי עטו של אבנון, אחד מרבים שכתב, ואשר הקסימו אותי ואת יתר הילדים בני דורי. אבנון פרסם מאמרים רבים בעיתוני ילדים, בעיקר ב"דבר לילדים", וספרים לרוב. בין ספריו: "עולם הילד", "עלילות ישראל", "גדולי עמי", "פלאי עולם", "מחוללי פלאים" ועוד. הוא גם השתתף בחיבור ערכים באנציקלופדיה "מעין". כולם ספרים שהטביעו חותם תרבותי ולשוני על דור שלם.

אהבה לקורא הצעיר

את אנציקלופדיה "מכלל", שהיא ברובה פרי עטו (בשיתוף עם מומחים בתחומים שונים), הוציא לראשונה בשנים 1950-1952 ומהדורה מורחבת בת 16 כרכים בשנת 1963.

בספריו הצליח אבנון להעביר לקוראיו הצעירים לא רק את הידע הרב שלו, אלא בעיקר את האהבה לקוראיו ולנושאי כתיבתו. הוא היה כותב על הכל בכל מכל כל – החל מאורח חייו של הארינמל – החרק הניזון מציד נמלים – וכלה בממותה שנתגלתה בסיביר. הוא הרבה לכתוב על נושאים יהודיים וארצישראליים ובדרך זו החדיר בלב קוראיו את אהבת העם והארץ.
כאשר הופיעה האנציקלופדיה שלו הוא נתן בה ביטוי למיטב סגולותיו. הורי לא יכלו לשאת בהוצאה של רכישתה ואני קראתי אותה בעיקר בספריית "שער ציון", ששכנה אז ליד גימנסיה הרצליה, במקום בו שוכן היום מגדל "שלום". לא חיפשתי בה ערכים אלא קראתי אותה מרותק, ערך אחר ערך מא" עד ת". האנציקלופדיה זכתה בשעתה להצלחה אדירה והודפסה מהדורה אחר מהדורה משך שנים רבות. המהדורה שמצאתי בחנות הספרים המשומשים היתה משנת 1977, נכתב בשער "מהדורה חדשה מתוקנת" – הדפסה שלושים.

בין אבוקדו לאבטיח

נטלתי את אחד הכרכים ומיד חזרתי במינהרת הזמן לימי ילדותי – האותיות הנעימות (גופני פרנקריהל כמובן, רק באותיות אלה הדפיסו אז), הניקוד המשרה ביטחון בקריאה, האיורים הנאיביים, ומעל לכל השפה הקולחת, ההסברים מאירי העיניים.

מצאתי עצמי שקוע בקריאת הערך על פרקי אבות שבכרך הראשון. מבוא מאיר עיניים, תאור שלשלת המסורה ממשה שקיבל תורה מסיני ועד אנשי הכנסת הגדולה. מאמריהם של שמעון הצדיק, והלל ושמאי ובן זומא ובן עזאי – שפתיים יישק. ארבעה טורים בהירים ותמציתיים, כתובים בחן ובידע. מובטחני שכל הקורא ערך זה יידע מה הם פרקי אבות (ובינינו, כמה ישראלים לא שמעו מימיהם על המסכת החשובה הזו?).

החלטתי להשוות את הכתוב כאן למה שכותבת האנציקלופדיה בריטניקה על מסכת אבות. לתדהמתי גיליתי כי באנציקלופדיה בריטניקה לנוער לא מופיע כלל ערך זה – לא כערך ראשי ולא (כאזכור באינדקס) כערך משני. אחרי אבוקאדו יש ערך "אבות ואמהות" ואחריו אבטיח. אני אוהב אבטיח וגם אבוקדו, אך יותר מהם אהבתי את פרקי אבות.

אהבת ישראל

המשכתי ובדקתי מה יש ומה אין בבריטניקה לעומת ה"מכלל". וזה מה שמצאתי בכמה עמודים של "מכלל" , ערכים שאין בבריטניקה: אביגיל (אשת נבל הכרמלי), אבישי, אביתר, אבן ג"נאח, אבן סינה, אברהם אבינו ותקצר היריעה מלפרט. בעיקר ניכר יתרונה של "מכלל" בנושאי ארץ ישראל, תנ"ך, הלכה, תולדות עם ישראל.

ההגינות מחייבת לציין כי בבריטניקה יש ערכים שאין ב"מכלל", החל ב"אבולוציה" וכלה ב"אינפלציה". אבל לטעמי לא הייתי מוותר על ערכים המצויים ב"מכלל" (באינדקס, כערכים משניים) כמו "אהבת ישראל", "אהבת הארץ", "אהבת הבריות" ואפילו "אהבת השלום" שאין כמותם בבריטניקה.

תשאלו מה החלטנו?

רכשנו את שתי האנציקלופדיות. ב"מכלל" יוכל הילד להרחיב את אופקיו היהודיים, הישראליים וגם הכלליים. וכשיתבגר ייעזר בבריטניקה המאוירת, הצבעונית והמצוחצחת. ומסקנה נוספת: יש לקנות לילד מעיל המתאים לחורף הנוכחי ומעיל נוסף לחורפים הבאים עלינו לטובה.

מסקנה נוספת לקורא הנכבד: אם יש לך "מכלל" בבית, או יש להורים או לסבא ולסבתא – אל תמכרו (לא תקבלו כלום), אל תזרקו. יש בידכם אוצר, גם לילדים, גם לנכדים. גם לנו עצמנו לא יזיק להציץ מדי פעם באוצר הזה.

האם היא לא "מיושנת"?

אנציקלופדיה איננה עיתון יומי. גם אנציקלופדיה שיצאה אתמול ממכבש הדפוס כבר מיושנת. אם אני רוצה לדעת מה גודל החור באוזון עכשיו ומה היא הספירה האחרונה של פינגווינים באנטארקטיקה אני לא פונה לאנציקלופדיה. בשביל זה יש לנו אינטרנט. אבל אם אני מבקש קשר אינטימי ישיר עם ספר, עם מחבר ערך, ועם נושא שלעולם לא יתיישן (למשל: שמואל אבן תיבון, המתרגם הגאוני של מורה נבוכים) אני צריך אנציקלופדיה. גם האנציקלופדיה העברית הגדולה ימיה כימי "מכלל" והיא משמשת אותנו באמונה ועוד תשמש שנים רבות.

"מכלל" והיגיון בשיגעון

גילוי נאות מחייב אותי לספר כי יש לי ענין אישי ב"מכלל", שהביא בעקיפין ללידתו של טור זה. לפני כמה שנים פרסם ידידי מאיר עוזיאל בטור שלו ב"מעריב" סיפור על האנציקלופדיה הזו שראה אותה מושלכת בזבל. אף שאני ומאיר איננו מאותה שלולית גם בו עורר המראה הזה לכתוב כמה מילים מרגשות. בתגובה כתבתי לו מכתב והבעתי את רגשותיי וזכרונותיי על יצחק אבנון. מאיר פרסם את מכתבי ב"מעריב" וכשהקים את "מקור ראשון" הזמין אותי (למען האמת: ממש אילץ אותי) לכתוב את "היגיון בשיגעון" וההמשך ידוע.

עשר שנים אחריי

הדברים הבאים נכתבים  בשנת 2009. נכדנו הקטן אוריאל גדל והפך להיות בחור כארז. נבון, מקורי, משכיל, בור סיד שאינו מאבד טיפה. במשפחה קוראים לו "הדיסק המשפחתי" על זכרונו המופלא.
בימים אלה החזיר לי את "מכלל". הוא כבר יודע את תוכנו על פה ואינו זקוק לו עוד. הסתכלתי בכרכים המבויישים וכנסתי אותם לביתי. תחילה חשבתי כי כדאי לשמור אותם לנכדים הבאים. אך לאחר עיון קצר החלטתי להציב את 16 הכרכים בספרייתי העולה על גדותיה. הויקיפדיה היא מכשיר נהדר לקבלת עובדות. אך כשאני מבקש להימלט מן הניכור של המאה ה-21 ולהתחמם במעט אהבה לידע לחוכמה לעם ישראל לספרים,  אני חוזר לאנציקלופדיה של ימי ילדותי.

נושאים נוספים בהמשך

* על אהו יערי

* הר הבית

* מה זו בגידה

*העלבת עובד ציבור

* מה זה איחטיאר עבר <קישור>

המדינאי הרומאי,המכונה קטו הקשיש ( חי מאה שלישית לפני הספירה)היה נוהג לסיים כל נאום שלו בסנט הרומאי, בכל נושא, במשפט הבא: "מלבד זה דעתי היא, שמן ההכרח להחריב את קרתגו".

מרקו פרוצ'יו קטו הזקן

ההיסטוריון היווני פלוטרכוס, המספר זאת בחיבורו "קטו הקשיש", מסביר שקטו הקדים את בני זמנו בכך שראה בקרתגו – העיר הפיניקית ששכנה בצפון אפריקה -סכנה חמורה להגמוניה של רומי. הוא חזר ללא לאות על האמירה הקוראת להחריב את קרתגו. בדרך זו ביקש לשכנע את אזרחי רומי כי חייבים להכריז מלחמה על העיר המתחרה ולהחריבה. מאמציו הצליחו והרומאים הבינו את הסכנה הנשקפת להם והחריבו בסופו של דבר את קרתגו.

אני מצפה שמישהו מחברי הכנסת יאזור אומץ ויסיים כל נאום שיישא במילים: "מלבד זה, דעתי היא כי מן ההכרח לחסל את ערפאת".

כולם כבר יודעים מי הוא ערפאת אך דומה כי ההכרה שהוא מהווה סכנה קיומית למדינת היהודים עדיין לא חדרה לכל שכבות הציבור והמדינאים. הנימוקים נגד חיסול ערפאת ידועים ונדושים וימיהם כימי שובל הדמים המלווה אותו מאז עלה על בימת ההיסטוריה. חיסולו לא יעצור את הפלסטינים, יבוא מישהו גרוע ממנו במקומו וכדומה. אבל אל ערפאת צריך להתייחס כמו שצ'רצ'יל התייחס אל היטלר. לא רק שאיננו פרטנר למשא ומתן. הוא יצור מתועב ומסוכן שצריך לחסל. ואת ההכרה הזה צריך להחדיר לא רק לראשי מדינאינו אלא גם למדינאי העולם כולו. כי מי שמאיים על מדינת היהודים מאיים על שלום העולם כולו.

קלאוזביץ במהופך

הגנראל התאורטיקן הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ, אומר בספרו "על המלחמה" כי המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. הוא לא אמר כי הגנרלים צריכים או יכולים להיות דיפלומטים.

מדיניות ומלחמה - מה המשך למה. קלאוזביץ

נזכרתי בקלאוזביץ נוכח הגיגיו, יוזמותיו ומעשיו של גנראל האינתיפאדה אמנון ליפקין שחק. בעיצומה של המתקפה הערבית של ערפאת הוא יוצא לעזה להיפגש עם היושב ראש. הפסקת האש שהוא מביא לנו משם אינה מחזיקה מעמד אפילו את זמן הנסיעה מעזה לירושלים.

אמנון ליפקין שחק מייצג דור שלם של אנשי צבא ואנשי זרועות הבטחון , שהתהליך המסרס של אוסלו לימד אותם לדקלם: "אין פתרון צבאי". זהו דור של אנשים שפיתחו יחסי ידידות על צלחת חומוס משותפת עם הדחלנים למיניהם. למדו "להבין" את נקודת המבט הפלסטינית ולפעמים אף להצדיק אותה.

על רקע זה בולט בייחודו תת-אלוף (מיל.) יגאל פרסלר, שהיה יועץ ללוחמה בטרור של ארבעה ראשי ממשלה – שמיר, רבין, פרס ונתניהו. פרסלר, יהודי שומר מצוות,(שהיה בין משתתפי מבצע "אביב נעורים" יחד עם אהוד ברק  בחיסול ראשי אש"ף בביירות) יודע שערפאת מחבל ויש לנהוג בו כמחבל. על פי בן כספית במעריב אמר פרסלר כי עשינו דברים כאלה בעבר וצריך לעשות אותם בעתיד, בלי כותרות והצהרות. והמבין יבין.

לא מנגבים חומוס עם טרוריסטים

אין זה מקרה שפרסלר סרב לקיים מגע עם פלסטיאים. הוא אמר: "אם אתה לוחם בטרור, אסור לך לקיים מגע עם הצד השני. הקשר האישי יכול להשפיע על העבודה. מחר אתה צריך ללכת לפגוע בהם ולסכל את מעשיהם. אם ניגבתם חומוס ביחד, זה יכול להפריע. יכול להיות שהתהליך הזה קרה גם לשב"כ. אני לא חושב שאנשי שב"כ צריכים לקיים מו"מ. זה ענין לאנשים פוליטיים"

חביבי השמאל

לבגין הם לא שכחו את דיר יאסין. עם שמיר יש להם חשבון עוד על חיסול הלורד מוין והרוזן ברנדוט.לבן גוריון לא סלחו עד יומו האחרון על קיביה ועל כפר קאסם ואפילו על מבצע קדש. אריאל שרון פסול כמובן לכל תפקיד ציבורי מפני שבסאברה ושאתילה ערבים נוצרים רצחו ערבים מוסלמים.

אך תראו איך אותם שמאלנים מאוהבים בערפאת. אורי אבנרי, שביקר אותו בבונקר בביירות בעת מלחמת לבנון, תאר אותו כאיזה סבא טוב המחלק ממתקים לילדים. אדם בעל קול רך ונעים, עיניים רכות ופנים מאירות. במילים דומות מתארים אותו אנשי שמאל אחרים שפגשו בו במהלך השנים. פניו המאירות. הם לא סיפרו אם הסתכלו גם על ידיו.

שמעון פרס, למשל, מדבר עליו בסופרלטיבים כאילו היה מדובר באחד מל"ו. במקרה נפל לידי ראיון עם פרס ב"עולם האשה" זה היה עדיין בעידן "המזרח התיכון החדש", והתחזיות האופטימיות על "כלכלה במקום מלחמה" . וכך אומר שם פרס על ערפאת: "אני חושב שאני מבין אותו לעומק. הוא מנהיג של העם הפלסטיני ואני לא יכול לצפות ממנו שיהיה ציוני… יש לי אמפטיה לבעיות שהוא מוקף בהן והוא נוהג להתייעץ אתי הרבה פעמים. אנחנו נפגשים בארבע עיניים. אני חושב שהוא חש שאני מבין אותו. אני רואה בו פרטנר לטווח ארוך, כמו שאני רואה בעם הפלסטיני פרטנר לטווח ארוך".

גם על אסאד (האבא) דיברו אנשי השמאל בהערצה. עד כמה הוא נבון, ויציב, ואמין (כפי שכינה אותו אהוד ברק), ואפשר לסמוך עליו. כי הוא הרי ייסד את סוריה המודרנית. אף מלה על מעשי הטבח שעשה בבני עמו. אף מלה על המשטר הטוטליטארי והמפגר שהוא עומד בראשו עשרות שנים.

לא את כל הרוצחים המתועבים הם אוהבים. רק את "אוהבי השלום". לכן קדאפי לא כל כך אהוב וסאדאם חוסיין די לא סימפטי. אבל אם רק יפריח רמז קל שהוא מוכן להיכנס לתהליך שלום ימהרו להגיד כי שלום עושים עם אויבים ואסור להחמיץ את ההזדמנות. במשך הזמן הם גם יתאהבו בו.

על תמיכתה של שולמית אלוני בטלי פחימה

=================================================

עכשיו הם לא סובלים את אהוד יערי

בראשית שנות השבעים הופיע במערכת "ידיעות אחרונות" בחור צעיר, גבוה, ממושקף, בעל תווי פנים יפים. הוא הציג עצמו בשם אהוד יערי והציע עצמו לתפקיד כתב לעניינים ערביים. באותה תקופה התחילה תפוצת "ידיעות אחרונות" להתקרב לזו של "מעריב". העורך, דב יודקובסקי, חיפש בנרות כתבים כוכבים, שיוכלו להתמודד עם מערכת "מעריב", שהיתה עשירה באנשים כשרוניים ופופולריים. אהוד יערי היה אז אדם אלמוני. ל"ידיעות" הוא הגיע, ככל הזכור לי, עם נדוניה קטנה – ספר על ארגון פת"ח וניסיון מה בעבודה ב"דבר", בה כיהן אביו בתפקיד בכיר. זה לא היה הרבה, אבל יודקובסקי היה בעל טביעת עין לגבי איכותם של אנשים והחליט בו במקום לקלוט אותו לעיתון. זאת, למרות שבין קומץ הכתבים שהיו אז לעיתון היה כתב מעולה לענינים ערביים, יהושע חלמיש, לשעבר קצין בכיר באמ"ן, מחבר מילון למונחים צבאיים של מדינות ערב ומומחה שאין כמוהו לעולם הערבי. יודקובסקי קיווה שיימצא מקום ליערי בצידו של חלמיש ושניהם יירתמו לקידום העיתון. אך הדבר לא נסתייע בידו. לא נמצאה דרך לחלק את המלוכה בין שני כתרים ויערי פרש מרצונו והלך לרעות בשדות זרים.

מאז עשה יערי קריירה מזהירה ובמרוצת השנים הביע יודקובסקי לא פעם את צערו על שהעיתון איבד כוכב כזה.

כיום נחשב יערי לפרשן החשוב ביותר לעניינים ערביים. איש איננו יכול להתחרות בו בידע פנומנאלי, בקשרים מצויינים עם מקורות מכל קצווי הקשת הפוליטית – בארץ, בשטחים, בעולם הערבי ובארצות הברית.

אינני יודע מה הן בדיוק דעותיו הפוליטיות של אהוד יערי. יש לי יסוד להניח כי הוא איננו נמנה עם אוהדי רחבעם זאבי, גוש אמונים או אפילו הליכוד. הספר שכתב ,יחד עם זאב שיף, על מלחמת לבנון, "מלחמת שולל", מהווה כתב אישום חריף נגד אריאל שרון. על פי פרשנותו של אהוד יערי אי אפשר לדעת מה הן דעותיו. כי אהוד יערי – ובמציאות התקשורתית של ישראל זו תופעה חריגה – הוא פרשן מקצועי. שלא כרוב המזרחנים (פוליטיקאים, אנשי אקדמיה ועיתונאים) הוא איננו שבוי מסומם של הסכם אוסלו. הוא איננו תולה עיני עגל במרואיינים ערביים. הוא אינו שיכור ממכמני השפה הערבית, שהוא שולט בה שליטה מוחלטת. הייתי אומר שהוא העיתונאי הישראלי הקרוב ביותר לדגם של פרשן בעיתונות האמריקנית המעולה.

וזה בדיוק אינו מוצא חן בעיני התקשורת השמאלנית, שלאחר היסוס קל בראשית האינתיפאדה כבר התעשתה וראתה עד כמה ערפאת צודק ועד כמה אנחנו אשמים.

מאז פרוץ המהומות בשטחים – כותבת שרה ליבוביץ'-דר ב"הארץ" – נהפך אהוד יערי לפרשן הלאומי…הכל בסדר למעט העובדה שיערי משוכנע שערפאת חובב אלימות מושבע".

על מה יצא הקצף?

באותו מוצאי שבת בו יצא שמעון פרס לשליחות ההתרפסות לערפאת בעזה אמר יערי: "קשה להעלות על הדעת שערפאת מוכן לתת לפרס מה שהוא לא מוכן לתת לברק ולקלינטון… המגמה של ערפאת ואנשיו היא להפוך את קו התפר לקווים חמים… מבחינת ערפאת אפשר להילחם עד הבית הנוצרי האחרון (בבית ג'אלה משם נורו יריות אל תוך ירושלים). ערפאת כבר גרם חורבן גדול ברבת-עמון ובביירות. בית ג'אולה קטנה עליו".

על דברים אלה – שאמיתותם הוכחה שוב ושוב בימיםאלה – כותבת הפרשנית המהוללת ליבוביץ-דר כי דבריו של יערי "לא היו מדוייקים במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם יכולים להתפרש כמגמתיים, חד צדדיים ומשקפים את עמדתו המסורתית, העויינת מראש, של יערי לערפאת ולמחויבותו לתהליך המדיני".

הכתבת אומרת כי יערי מתבסס בפרשנותו על קשרים טובים עם כל הצדדים.אבל… "הכל בסדר למעט העובדה שאהוד יערי לא סובל, ממש מתעב, את יאסר ערפאת".

שורה של פשעים היא מונה ביערי: הוא כינה את ערפאת עוד בשנות השבעים גוץ שמן"; הוא סרב ללחוץ ידו בנימוק שהדבר אסור על פי החוק.

מה כבר לא אמר יערי על הצדיק הזה, מקוננת ליבוביץ-דר: "שהוא קונספירטור מניפולטיבי, שהוא הבעיר את הלהבות, שאם רק ירצה השטח יירגע… בקיצור אם אתה שמעון פרס או יוסי ביילין, קשה לך מאד לשכנע את הציבור למה בכל זאת מוכרחים להמשיך להידבר עם המניפולטור הגוץ שרק אלימות בראש שלו".

דברים אלו של "הארץ" נופלים על אוזניים קשובות אצל השמאל הישראלי שמיד אחרי המתנחלים הוא פתח במסע צלב אחרי כל מי שסוטה מדרך אוסלו. כלומר: מי שמצדיק את ברק ולא את ערפאת. כך יזם "הארץ" פרויקט מיוחד ואלו תוצאותיו.

הוא ראיין את כל המזרחנים-פרשנים-פוליטיקאים המחזיקים בדעה שלא חשוב מה אנחנו נעשה, אנחנו תמיד הכובשים לעומת הצדיקים שבצד השני. ואם לא די באלה הוא הביא תנא דמסייע מזיאד אבו זיאד, השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית ומצדיק הדור אחמד טיבי.

מה שמרגיז ביערי את אנשי השמאל הוא שיערי גרם לרבים מהם לחשוב מחדש על הפרטנר שלהם לשלום. אמר על כך אורי אבנרי: "להצגה של ערפאת כמפלצת, דיקטטור, תככן, ומתעתע, שרוצה להשמיד את ישראל ואיננו פרטנר לשלום יש השפעה קטלנית".

וד"ר יורם מיטל, איש אקדמיה שמאלני, אומר:"ההערכות של יערי גרמו למשבר השמאל… ערוץ מנסה להרגיל אותנו למצב מלחמתי כרוני ואנחנו כבר לא שואלים אם לעזאסל זה המצב היחיד. והתשובה שלי היא לא. יש גם מציאות אחרת. חבל שאנחנו לא רואים אותה על המסך".

הפרופסורים מן האוניברסיטה של שיך מוניס

נפלא מבינתי מדוע הפרופסורים הערביים, העושים תעמולה לטרור האש"פי, עובדים קשה כל כך. הרי הפרופסורים הישראליים עושים בשבילם את העבודה, ועושים אותה אולי טוב יותר.

קחו למשל את דן הכהן מהחוג לתורת הספרות הכללית ואת ד"ר ענת בילצקי מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.השניים פנו בדואר אלקטרוני למדענים ברחבי תבל, שהוזמנו לכנס מדעי במכללת השומרון באריאל, וקראו להם שלא לבוא.

"הסברנו להם בנימוס" – אומרים שני המרצים -"שבבואם לאריאל הם מעניקים הכרה למפעל ההתנחלות שאינו חוקי לפי אמנת ז'נבה וביקשנו מהם שלא יבואו".

קבוצה אחרת של מרצים באוניברסיטת תל-אביב קיימה מפגש עם חבר הכנסת מוחמד ברקה. אולי כדי לקבל הסבר איך בדיוק צריך לשבור את ידיהם ורגליהם של שוטרים ישראלים. המרצים החליטו גם לצאת בקמפיין שיקרא לערבים לחזור ליפו ולקנות שם בתים למגורי ערבים. הם מתכננים גם לקיים ימי עיון בקמפוס רמת-אביב על ההתנחלויות ועל זכות השיבה.

אני מכבד מאד את החופש האקדמי של הפרופסורים, אפילו שהחופש הזה מערער על עצם קיומנו. אבל אם יש חופש אקדמי צריך להיות גם יושר אקדמי. מדוע הפרופסורים מאוניברסיטת תל-אביב אינם מגלים לעמיתיהם בחוץ לארץ כי האוניברסיטה שלהם יושבת על אדמות הכפר הערבי שייך מוניס? אם היו ישרים היו מזהירים את המדענים בחו"ל שלא יבואו לאף כנס גם באוניברסיטת שייך מוניס הנקראת אוניברסיטת תל-אביב.

ואם כבר מקיימים כנס בעניין זכות השיבה, מה בדבר זכות השיבה של ערביי שייך מוניס? כדאי מאד לקיים כנס כזה שבסיומו יגיעו הפרופסורים למסקנה שמקומם אינו בארץ כובשת.יתכבדו נא וילכו לגולה הדוויה ואנחנו ניפטר מעונשם.

=============================================

כשהר הבית לא היה בידינו

את השיר הבא שלח אלי המשורר יוסף עוזר, חתן פרס ראש הממשלה. קודם לכן נשלח השיר למעריב אך בעיתוןהנפוץ במדינה (לשעבר) אין כנראה מקום לשירים על הר הבית.

כשהר הבית לא היה בידינו/יוסף עוזר

כשהר הבית לא היה בידינו

עדיין היו הרבה חרציות וסביונים צהֻובים שהגיעו גבוה מהראש

היה חיוך עגול כמו צעדת הגלבוע

היה חבוק מקיף כהקפת התבור

ושמחה עדינה הציצה כמו אצבעותינו, מהסנדלים שנקראו תנ"כיות

אה, השֵנה והעירות, ימים שהתפוזים היו טובים מאלף אחוזים

אחר כך כבשנו את הר האלוקים

עשינו זאת מהר יותר מטיטוס

ולא הרגשנו איך יתוש קטן התחיל לקדוח במוחינו

פתאום התחלנו לישון עם דלתות עתירי בריחים

אבות ואמהות ישנו עם מפתח בידיים

חכינו לַיָד ההיא שתצא מהשמים ותחזיר לנו מפתח

שלקחה בזמן החורבן

אבל גם היד ההיא יְשֵנָה

והמפתח חזק אחוז בתוך ידה עדיין

עכשיו אצבעותינו מכוסות בנעלי לקה ועור משובח

התבור והגלבוע נזכרים רק בסיסרא ובפלישתים

עכשיו תפוזי הייטק בתיקי הילדים

ומפתח הלב, אה מפתח הלב

הוא חתיכת העצב שיש לרוב האנשים

להגנה מאגרוף בלתי צפוי

שניחת פתאום, באמצע הבית שבידינו,

שלא בלב.

(מתוך כבישה קרהליוסף עוזר העומד לצאת לאור)

================================================

הארץ" הצהוב

חייל צה"ל נהרג בכפר דרום. מפאת כבודו וכבוד המשפחה לא נזכיר את שמו. אביו של אותו חייל היה דמות ידועה בעולם הפשע בישראל שנים רבות. אין כמובן שום קשר בין מעשי האב לבין הבן, שהיה ילד בתקופה שאביו פשע.

כל עיתונאי ותיק מכיר ויודע מי היה האב ומה עלילותיו. אין עיתון בארץ שאין בו עיתונאים שסיקרו בעבר את מעלליו של האב. אך אף עיתון, פרט ל"הארץ" לא מצא לנכון לפרסם את הדברים.

עיתון לאנשים חושבים.

================================================

חוק העונשין ועברות בגידה

חוק העונשיןמונה ארבעה סוגי עברות: בגידה, פגיעה בכוחות המזויינים, ריגול וגילוי סודות רשמיים.

עברות הבגידה עוסקות באנשים שמתכוונים לפגוע בריבונות מדינת ישראל או בשלמות שיטחה; באנשים שמטרתם לגרום מלחמה, או מבקשים לסייע לאויב במלחמה בישראל.

סימן ג' בפרק השביעי של חוק העונשין עוסק בפגיעה בצבא, במשטרה ובכוחות המזויינים האחרים של המדינה. פגיעה ברכוש צבאי, הסתה להשתמטות משרות, הסתה לא לציית לפקודה חוקית.

הסימן הרביעי בפרק ז' עוסק בעברות ריגול שפרושו העברת מידע סודי לאוייב. כאוייב מוגדר כל אירגון מחבלים וכל מי שמקיים מצב מלחמה נגד ישראל או לוחם בה.

תקצר היריעה מלתאר את כל העברות האחרות שבחוק: תעמולה בלתי חוקית נגד המדינה,הסתה לגזענות, התפרעות ברשות הכלל, המרדה הכוללת הסתה נגד המדינה או נגד חלק מסויים באוכלוסיה, החזקת נשק ללא רשות ועוד.

על חלק גדול מעברות אלה רשאי רק היועץ המשפטי להגיש כתב אישום.

על מנת להסיר ספק: הדברים הנאמרים כאן אין בהם כדי לקבוע עובדה, או להטיח האשמה, או חלילה להסית לעשיית דין מחוץ לחוק. הדברים נועדו רק להזכיר ליועץ המשפטי לממשלה את הדברים הידועים לו מכבר על התנהגות חלק מאזרחי ישראל הערבים. הדברים נועדו גם להזכיר לוועדה הבודקת את התנהגותה של המשטרה בהתפרעויות של ערביי ישראל.

====================================================

וחבר כנסת מותר להעליב?

מישהו הדליף לתקשורת כי חבר הכנסת אביגדור ליברמן העביר מסר לערפאת שכדאי לו להשפיע על חברי הכנסת הערביים לתמוך בפיזור הכנסת. זאת, לפי אותם מקורות , כי אצל ביבי יוכל ערפאת לקבל יותר מאשר אצל ברק. טביעת האצבעות של אלה שהדליפו כי נתניהו הוא סוכן הסי.אי.איי. ניכרים בהדלפה הזו. ואם זו רק יריית הפתיחה במערכת הבחירות של ברק נראה שצפויה לנו מערכה עוד יותר מלוכלכת מזו שבאמצעותה הוא נבחר לפני שנה.

בראיון רדיו עם אחד משרי המערך (שמו נשמט מאוזניי) הוא נשאל מה דעתו על השמועה הזו. על כך השיב (אני מצטט מן הזיכרון): על איווט ליברמן אני מאמין הכל. גם אם הציע שיביא את המאפיה הרוסית להשקיע בקזינו ביריחו.

ליברמן אינו זקוק להגנתי. אך יש לי שאלה שאלתית בתחום המשפט. אם דברי ביקורת שאמר ליברמן שבגללם נחקר על "העלבת עובד ציבור" הם ענין פלילי. האם העלבת חבר כנסת מותרת?

================================================

בג"ץ בכותל

שופטי בג"ץ החליטו לבקר בכותל ולבדוק במו עיניהם האם צייתו להחלטותיהם בענין תפילת נשים ברחבת הכותל.

בהזדמנות זו שאתם כבר בכותל, שופטים נכבדים, אולי כדאי להרים עיניים ולהתבונן בנעשה ברחבת הר הבית, הנמצאת בריבונות ישראל (עדיין). האם שם מקיימים את חוקי המדינה? האם שם אוכפים את החלטות בג"ץ.?

=================================================

עזר ויצמן – זה ענין של גיל

אולי כדאי שמישהו יגיד למקורביו של הנשיא לשעבר עזר ויצמן שבגיל שלו צריך להשגיח עליו יותר. זהו גיל שבו אדם שוכח את עצמו, נעלם לשעות ארוכות וקשה אחר כך למצוא אותו. הנה בפעם האחרונה נעלם ובקושי מצאו אותו אצל מובארק בקהיר. כדאי גם שמישהו יעיר לויצמן, אבל בעדינות, שהוא כבר לא נשיא.

=================================================

מה זה איחטיאר

עבר ל<קישור>