ה"חרדים" כבר פחות חרדים. ד"ר קימי קפלן.(צילום: זאב גלילי)

חרדים מבקרים בספארי ובמוזיאונים, מטיילים בגולן ובנגב, ונחשפים לחברה החילונית במישורים רבים * החשיפה מערערת את הסטראוטיפ של החילוני המגדל כלב, צורך סמים וריקני * בשיח הפנימי יש מחשבות חדשות על משמעות השואה, היחס למדינה ובעיית "חברת הלומדים" * שיחה עם ד"ר קימי קפלן חוקר החברה החרדית

התגלגל לידי הספר "חרדים ישראלים – השתלבות בלא טמיעה?". הספר ראה אור ב-2003 אבל נראה לי שראוי לדווח על ממצאיו גם היום. הספר כולל מחקרים על המגזר החרדי במגוון רחב של נושאים: החרדיות הספרדית, היחס של "חברת הלומדים" לעבודה, צריכת הזמן של אנשי המגזר ועוד. המחקרים מצביעים על תהליך הישראליזציה שעוברת החברה החרדית.

"דרכי הבילוי החרדי"

ביקשתי לשמוע מפי "ר קפלן (שערך את הספר יחד עם ד"ר עמנואל סיון) מה העלה המחקר מאז נכתב הספר והאם אכן החרדים הופכים להיות יותר ישראליים?

קימי קפלן מתבטא בזהירות. במקום לקבוע עמדה הוא מצביע על תופעות.

התבונן על החברה החרדית היום, הוא אומר לי, ותשווה למה שהיה לפני שלושים וארבעים שנה. אתה מוצא היום חרדים המבקרים בגן החיות בירושלים ובספארי ברמת-גן. פוקדים את מוזיאון יד ושם ואת בית התפוצות. מביאים את ילדיהם למוזיאון ההגנה, האצ"ל, הלח"י והפלמ"ח. אתה מוצא חרדים מטיילים בגולן, חלקם בטיולי סנפלינג. אתה מוצא חרדים רבים בקניונים שאינם באזורים חרדיים. נשים חרדיות יוצאות לעבוד לא רק במסגרת החברה החרדית.

ערעור סטראוטיפים

מה חשיבות יש לכל התופעות הללו, אני שואל.

חשיבות עצומה. חשיפה פנורמית בכל מיני רמות של החיים מערערת סטריאוטיפים. אתה יכול לצייר סטריאוטיפ של היהודי החילוני כל זמן שאתה לא מכיר אותו. יש לו כלב, נהנתן, צורך סמים, ריקני, הולך למועדוני לילה. כשאתה פוגש אותו בעבודה, או בטיול, או במוזיאון, אתה מגלה שהעסק יותר מורכב. כשאתה הולך עם ילדיך לבסיס צה"ל ביום העצמאות אתה חושף את הילדים שלך לא רק למטוסים. אתה חושף אותם ל"כוחי ועוצם ידי", לסיפורי גבורה, לתולדות מדינת ישראל. גם החוזרים שתשובה חושפים את החרדים לעולם החילוני. יש חוזרים בתשובה שהם עצמם מחזירים בתשובה. אחד המסרים המרכזיים שלהם הוא: לא כל העבר שלכם פסול. לא צריך להתנתק מן המשפחה.

חשיפה להיסטוריה

או קח את בית התפוצות או מוזיאון ארץ ישראל. בנות מ"בית יעקב" הולכות לשם ומי שמדריך אותן אינם מורים מן הזרם החרדי. והן נחשפות להיסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל.
קשה שלא לראות את ההשפעה המצטברת של כל ההחשפויות הללו. החשיפה באה לביטוי גם ברבדים עמוקים יותר. תבוא לספריה הלאומית ותראה כמה חרדים יושבים שם. וכך גם בספריית אוניברסיטת בר אילן ובספריות אחרות.

מבחינה מספרית הם אולי מיעוט. אולי פרומיל. אבל אלה הם "שומרי סף". אנשים שכותבים ספרים ומביעים עמדה.

"השיח החרדי הפנימי"

תחום המחקר של ד"ר קפלן הוא השיח החרדי הפנימי. בתוך השיח הזה הוא מגלה תמורות מאד משמעותיות בעמדה החרדית בשורה של נושאים: המדינה, הציונות, השואה, מדינת ישראל. ולא במקום האחרון: אורח חייה של החברה החרדית כחברה של לומדים, הקורסת תחת נטל בעיות הקיום.

כלפי חוץ מצליחים החרדים ליצור מסך מאד עבה של רטוריקה רשמית ושל עמדה אחידה. כך הדבר בהצהרות מנהיגי הציבור הזה וכך בעיתונות. אבל בשיח הפנימי הדברים שונים.

אסטרטגיה קיומית

מה מתרחש בשיח הזה מה הם הכוחות המניעים אותו?
אי אפשר להבין את החברה החרדית בלי להבין את הרקע ההיסטורי להיווצרות האורתודוכסיה. זו היתה רעידת האדמה שהתרחשה בשלהי המאה ה-18: התפוררות הגטו וחדירת זרמי ההשכלה, החילון והאיזמים למיניהם – מן הקומוניזם ועד הציונות. לפתע השתנה העם היהודי שמשך 5000 שנה חי כפי שחי והנה הוא נמצא באיום קיומי. האיום הזה עיצב אסטרטגיית קיום, שהביטוי שלו הוא האורתודוכסיה. לכאורה משקפת האורתודוכסיה המשך ישיר למסורת סבא. בפועל מדובר במשהו חדש לגמרי. (ראה מסגרת בעמוד זה).

טקסטים מול חוויה

באיזה כלים ניגש החוקר לבחון את החומר הזה?
אני נגש אליו קודם כל, אומר ד"ר קפלן. עם המטען ההיסטורי. הדבר השני הוא המרחב הטקסטואלי. זו חברה שהיא אלופה בייצור טקסטים. הדבר השלישי זה המרחב האנושי והחווייתי. זה בעיני מרחב קריטי. אתה יכול לקרוא רבבות מלים ולא להבין עד שאתה לא נכנס להתוועדות וחש את החשמל באוויר, שלא ניתן לתרגום במילים.

הכל על המדף

איך אתה מגיע לשיח הפנימי של החברה החרדית?

ד"ר קפלן: השיח הזה בא לביטוי בקלטות, בספרות ילדים ובספרות עממית, בספרי הדרכה לנשים, בדרשות בעיקר של נשים ועוד. אני מסתובב בבתי כנסת שומע דרשות והרצאות. מעולם לא נתקלתי בבעיה שאני נטע זר הכל גלוי ומצוי על המדף. ואתה שומע שם פוליפוניה של קולות על כל נושא כמעט.

יש למשל סופר ילדים, חיים ולדר שמו. הוא זוכה לפופולריות רבה בציבור החרדי בסידרה של "לדים מספרים על עצמם" תקפו אותו בחמת זעם. כי על ידי כך שהוא משמיע קול של ילד, הוא משמיע באמצעותו את הלבטים בהם מתחבטת החברה החרדית כולה.

שינוי היחס לשואה

מה אתה למד מן השיח הפנימי הזה?
אני לומד על ניצני שינויים בעמדות יסוד. אבל ראוי להדגיש שהשינויים האלה בשיח הפנימי נעשים על ידי דרגי המשנה של הציבור החרדי – לא על ידי הרבנים הגדולים.

ניקח לדוגמא את היחס לשואה.
העמדה הרשמית, כפי שנוסחה על ידי הרב שך, היא שאי אפשר להבין את השואה ולהסבירה ללא תפיסה של שכר ועונש. מי שלא מוכן לקבל את זה כאילו כופר בעיקר.
העונש הוא על הציונות, ההשכלה החילון – שק שלם של עבירות. אבל אחד מתלמידיו ממש מביע עמדה שונה. הוא עושה זאת בצורה עדינה מאד. כיצד תסביר לי למה יהודי שגר ברחוב איקס בברלין גורלו ככה ושכנו שהתפלל באותו בית כנסת גורלו היה הפוך?

קוראים מחקרים

בעבר היו חוגים חרדיים (אמנם קיצוניים) שהאשימו את הציונים בשיתוף פעולה עם הנאצים. עכשיו יש האומרים בואו לא נעוות את המציאות ונבין את הסיטואציה ההיסטורית. התנועה הציונית היתה כנמלה והשפעתה אפסית. מה ציפית שיעשו? מישהו הקשיב להם? מישהו היה זקוק לשיתוף הפעולה שלהם? מה הם יכלו לעשות?

וכשאתה שואל מניין שואבות העמדות הללו. אתה מגלה שוב את השפעת החשיפה לעולם שמחוץ לעולם החרדי. בעבר
ההיסטוריונים היו תמיד חשודים בכך שהם ציונים ומסלפים את העובדות. עכשיו אתה מוצא אנשים בעולם החרדי שקראו את דינה פורת ("הנהגה במילכוד") או קוראים את יהודה באואר, דליה עופר והיסטוריונים אחרים.

אין פרוש הדבר שכבר בונים תאוריה או תיאולוגיה חדשה סביב השואה. אך אפשר לומר שכבר יורדים מן העץ עליו טיפסו משך שנים.

"חברת הלומדים"

חלוץ חוקרי החברה החרדית, פרופסור מנחם פרידמן, טען כבר לפני 30 שנה כי זמנה של "חברת הלומדים" קצוב. כי לא יוכלו להמשיך במצב הזה שהגברים אינם עובדים לפרנסת המשפחה. והחברה הזו עתידה לקרוס.

בפועל החברה הזו לא קרסה. אבל בגלל הלחץ שבא מלמטה, בעיקר מצד נשים, מתחילים להתגבש פתרונות. גברים עוברים הכשרות אקדמיות שיעניקו להם אפשרויות פרנסה בעתיד. מוצאים שילובים שונים בין עבודה ולימודים ונוצר תהליך שאין לו הסכמה פורמלית אלא הסכמה שבשתיקה. פשוט מצביעים ברגליים. זהו תהליך מצטבר. אצל הנשים זה כבר הגיע למאסה קריטית אצל הגברים עדיין לא.

לאכול נבלה ולא לחייך. החזון איש. (צילום: ויקישיתוף)

מסתמנת אסטרטגיה של אני עושה הכל כדי לשמר את זהותי החרדית תוך השתלבות במרחב הכללי. אמצא את החיסונים את הנוגדנים המתאימים כדי שאנשים יוכלו להיות משולבים בחברה בלי לאבד את החרדיות שלהם.
והדוגמא של החרדים באמריקה מוכיחה שהדבר אפשרי,גם אם בין הגויים זה קל יותר.

יש התבטאות יפהפיה המיוחסת ל"חזון איש" (יש האומרים כי אחרי מותו אמר יותר דברים מאשר בחייו). הוא אמר פעם כי הוא חושש מזה שהמדינה תערב יותר מדי לחיכם של החרדים. אם אתה צריך לאכול נבלה אל תחייך.
האם תימצא הדרך לאכול מן הטריפה ולא לחייך? ימים יגידו.

הסתה גזענית נגד חרדים

בעת הכנת הראיון על החרדים לדפוס הגיע לידי ספר שראה אור ממש בימים אלה, השופך אור על ההבחנה בין היהדות האורתודוכסית לבין היהדות ההיסטורית שקדמה לה.
זהו ספרו של אריאל פיקאר – "משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות – חקר ההלכה וביקורת תרבות".

פיקאר מצטט את הרב חיים סולוביצ'יק, האומר כי היהדות בצורתה המקורית היא יהדות של מנהג, בעוד היהדות האורתודוכסית היא יהדות של טקסט. היהדות בצורתה המקורית היא אורח חיים והיא נרכשת לא על ידי למידה אלא באמצעות חיקוי – של ההורים והסביבה. ההתנהגות היהודית בחברה הקדם מודרנית התאימה להלכה המשפטית רק באופן חלקי והמנהג היה שווה בערכו להלכה הכתובה.
הדתיות המבוססת על טקסט מגובשת ומעובדת בישיבות. הסמכות עברה מרב העיר או הקהילה לראש הישיבה בעולם החדש. המעבר הזה הוליד את מושג "דעת תורה" שהוא מתן כוח הכרעה לגדולי תורה בעניינים פוליטיים.

במצב החדש המצוות אינן פעולות טבעיות ומובנות מאליהן, אלא ריטואל שחורג מן החיים הטבעיים. הדגשה של הטקסט ושל הדיוק המשפטי בפרטים הולידה גם את הנטייה לחומרות.
משך שנים נקבע למשל שעור "כזית" במסורת חיה, עד שבא ה"חזון איש" וב-1940 ופירסם קונטרס שהכפיל את השעורים המקובלים.

ראה הישראליזציה של החברה החרדית

בעקבות הסרט "הילדות מברזיל" מתדפקים רבים על דלתותיה של נילי טל בבקשת עזרה בחיפוש זהותם. הנה סיפור אחד, יוצא דופן.

נילי: "בחור צעיר נחמד בא לסינמטק ואמר לי תשמעי סיפור. שמי עדי. אמא שלי יהודיה ואבי ערבי. כשהייתי בן 3 היא נטשה אותי כי אבי היה אלים. אבי השאיר אותי אצל הסבא והסבתא בנצרת. אחר כך האבא התחתן עם עוד אשה. היה אלכוהוליסט ומכה ואלים. הכה גם את האשה השניה. אחרי כן הוא מת והחזירו אותי שוב לסבא ולסבתא. כשהייתי צריך להתגייס, כי אני יהודי, הסבא והסבתא לא נתנו. עכשיו אני עובד בחנות לא רחוק מהבית שלך ברמת אביב. ראיתי את הסרט שלך והרגשתי שזה מתרוצץ בתוכי. אני קרוע. אני לא יודע אם אני יהודי או ערבי

ראה

נילי טל חברת הפקות של אשה אחת

נילי טל וברונה, 21 שנה אחרי. (צילום: באדיבות נילי טל)

על ילדות ברזיל ראה עמך עמי

http://www.zeevgalili.com/?p=423

זו אולי פרשת האימוץ המסעירה ביותר שידעה המדינה. באורח מקרי נקלעתי גם אני לפרשה בעת שמלאתי תפקיד ראש כתבים בידיעות אחרונות.
באחד הימים של שנת 1986 הגיע למשרדי צעיר לבוש ג'ינס רשלני, פרוע שיער, והציג עצמו כנציג תכנית טלוויזיה בריטית (של איזו תחנה נידחת שלא קיימת כבר היום). הוא הציע למכירה סיפור אנושי מרתק. לדבריו הביאה התכנית הבריטית לארץ את אמה של ילדה, ברונה וסגונסואלוס שמה, שנמסרה כאן לאימוץ, על מנת להפגיש ביניהן. הוא הציע למכור את התמונות של הפגישה המרגשת. רכישת סיפור כזה של סקופ שמשיג אמצעי תקשורת אחר היתה מקובלת. הסכמנו על המחיר ומיניתי את הכתבת המוכשרת יהודית יחזקאלי לסקר את הפגישה. ואכן, הסיפור וצילום הפגישה בין ההורים המאמצים לבין האם הביולוגית הופיע באורח בלעדי ב"ידיעות אחרונות".

רק לאחר זמן נודע לי כי הייתי קרבן למניפולציה והמידע שקיבלתי מאותו צעיר לא היה מדויק. התכנית הבריטית לא עסקה בסיפור האנושי של פגישה בין אשה ובתה המאומצת, אלא בסרט שנועד לחשוף חטיפת ילדים והעברתם לאימוץ בישראל. הרבה אהבת ישראל לא היה בתכנית הזו.

נתברר שהמפיקים הבריטיים הביאו עמם הוכחה שהילדה לא אומצה כחוק. על מסמכי האימוץ נאמר כי הם מזויפים. כי הילדה נחטפה ונמסרה לרשת בינלאומית שמסרה את הילדה לאימוץ לבני זוג ישראליים, סימון ויעקב תורג'מן. הוריה של ברונה (רוזילדה גונזלס ולואיס אמריקו וסגונסואלוס) הגיעו לישראל ביחד עם צוות הטלוויזיה, כדי להשיב לעצמם את בתם לעיני המצלמות. הם הגישו תביעה לבית המשפט להחזיר להם את בתם. בית המשפט הכריע הכרעה קורעת לב – להוציא את הילדה מידי ההורים המאמצים שכבר התקשרו אליה בקשר נפשי עמוק ולהחזירה להוריה הביולוגיים. במהלך הדיון המשפטי הצעתי להורים המאמצים את סיוע העיתון במאבק המשפטי אך הם סרבו והילדה נקרעה מהם. מן המשפחה המאמצת בישראל שהעניקה לה כל טוב חזרה לברזיל וגורלה לא שונה מגורלן של מיליוני נשים שם. הריונות בגיל צעיר, עבודת פרך וניצול. כשנילי טל הגיעה אליה כבר היו לה שני ילדים בני 4 ו-6 שנלקחו ממנה. היום היא בת 20 ומגדלת שני ילדים.

נילי טל החליטה לחקור את הפרשה מן היסוד ומה שניתן לומר עכשיו על תוצאות התחקיר הוא שהיא מטילה כנראה ספק כלשהו בתאוריה של החטיפה.

בעקבות פרשת ברונה, מספרת נילי, נוצרה בברזיל אווירה אנטי ישראלית קשה. זוגות ישראליים שבאו לשם בתום לב כדי לאמץ ילדים כחוק הושלכו לכלא על לא עוול בכפם. בפועל, הישראלים היו הראשונים שהציעו ישועה לילדים ברזילאים. הם קדמו למדונה ואנג'לינה ג'ולי שאימצו ילדים לאור הזרקורים.יש שם שבעה מיליון ילדים מופקרים, רבים מהם מסתובבים ברחובות ונורים למוות בידי המשטרה. אך מישראלים רבים, המבקשים לתת מאהבתם לילדים המסכנים הנזרקים לרחובות, כבר נמנעת אפשרות זו.

להלן קישןר לסרט נילי טל על ברונה

http://www.mako.co.il/vod-index/documentary/VOD-c9576bc8ef07c11004.htm

ראה גם מעצב פניה המכוערות של ישראל

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. אבל כרזה אחת שווה עשרת אלפים תמונות. תמונה יכולה להשפיע על הצופה בהציגה כביכול מציאות. הכרזה חותרת לעצב את המציאות. ליתר דיוק: לעצב את השקפותיהם של בני אדם.

אם המעצבים משרתים מטרה לאומית חיובית הם תורמים לחינוכו של העם, לחיזוק רוחו ואמונתו בצדקת דרכו. כאלה היו הכרזות של התנועה הציונית מראשיתה. כרזות הקוראות להתישבות, לכיבוש השממה, לבנין הארץ, לחיזוק כוח המגן, לעליית המונים.

בשנים האחרונות (זה החל אולי לאחר מלחמת הישע ב-1967) קם דור חדש של מעצבים. בצד ההיסטוריונים החדשים, הפוסט ציונים, פוסט יהודיים ויתר הפוסטים למיניהם באו המעצבים. באיבחת מכחול הם גורמים נזק למורל הלאומי ולאמונתנו בצידקת קיומנו יותר מאלף מאמרים ושידורי טלוויזיה.

הבולט באלה הוא דוד טרטקובר, שבין יצירותיו אפשר למנות עמוד שער בעיתון "העיר" בו נראים חיילי צה"ל צועדים על חורבות בית פלסטיני כשאת העמוד מעטרים סימלי חילות צה"ל וביניהם סמל גולגולת המוות של חיילי הס.ס. טרטקובר הוא האיש שהציע לרשום באתר ההנצחה ליצחק רבין ז"ל את הכתובת האומרת שרבין נרצח על ידי "צעיר יהודי חובש כיפה" (הכתובת הוסרה רק אחרי התערבות היועץ המשפטי לממשלה) ועוד.

ליום העצמאות האחרון פרסם טרטקובר כרזה הנושאת את הסימול XL כלומר אקסטראלארג' כמסומן על חולצותיהם של עבי בשר. מדינת ישראל שלנו גדולה עליו כנראה. ליום ירושלים העניק לנו טרטקובר כרזה בה נראה ערבי רוכב על חמור על רקע מגדל דוד וקו ירוק חוצה אותו.

המדינה גדולה עליו. טרטקובר

המעצב העומד מול הטרטקוברים למיניהם הוא אהרון שבו – יהודי לאומי גאה (עבד כמה שנים בעיתוננו) שלא נרתע ללכת נגד הזרם העכור של הגרפיקה עוכרת ישראל.

אהרון שבו (באדיבות המצולם)

כרזה תשעה באב תשסה. אהרון שבו