נערות מאומצות מצאו את אימותיהן הביולוגיות במהלך הפקת הסרט "הילדות מברזיל"

 

 ארבע הנערות שמצאו את אימותיהן במהלך הסרט שיזמה נילי טל

ארבע הנערות שמצאו את אימותיהן במהלך הסרט שיזמה נילי טל

כשלושת אלפים ילדים ברזילאים אומצו על ידי ישראלים בשנות ה-80 * היום הם בני 20-30, ישראלים לכל דבר, אך בלב כל אחד מהם מכרסמת השאלה: מי הוליד אותי, למה מסרו אותי * הבימאית נילי טל סייעה לארבע צעירות למצוא את אמותיהן הביולוגיות* המסע המרגש מתועד בסרט "הילדות מברזיל", שבו נחשפת גם הישראליות שלנו ואולי גם שאלת מיהו יהודי
באחד מרגעי השיא של הסרט, אומרת אילת לאחותה שזה עתה מצאה באיזור נדח בברזיל: "את יודעת שאני יהודיה?". היא לא אומרת "אני ישראלית". ולא ברור אם האחות, שאיילת נפרדה ממנה כשהיו פעוטות, הבינה את משמעות הדבר.

סרטה של נילי טל הוא סיפורן של ארבע נערות ישראליות המחפשות את זהותן. ובמהלך החיפוש הזה דומה כי גם אנו הצופים, הדומעים לאורך כל הסרט, מוצאים את זהותנו -הישראלית והיהודית.

כשיצאנו מאולם ההקרנה הבחנו בשתי נערות שדמו זו לזו כאחיות ועיניהן אדומות. נילי טל, בעיניה החדות, ניחשה מיד שאחת מהן היא ילדה ברזילאית מאומצת. כן, אמרה לנו המאומצת, גם אני הייתי רוצה למצוא את זו שילדה אותי. למרות שזה מפחיד אותי. טוב לי איפה שאני, וטוב לי שאני יהודיה (והוסיפה: הטבילו אותי כשהייתי קטנה ואני כשרה למהדרין).

מסע מפרך ומרגש

הסרט נפתח במסע. ארבע צעירות – איילת זמיר, דנאלה דרורי והתאומות אלמה ואנה רהב – נפגשות בנמל התעופה לוד ויוצאות במסע ארוך בחיפוש אחר שורשיהן. נלווית אליהן האם המאמצת של דנאלה – אם חד הורית שאימצה שני ילדים.

המסע המפרך והמסעיר מסתיים שוב בלוד. כאן מתקבלות הצעירות על ידי ההורים המאמצים ( "האמיתיים") שלהן בחיבוקים ובנשיקות. את האמהות הביולוגיות, את האחים והאחיות והבני דודים שגילו שם השאירו מאחור. דומה כי המסע הזה חיזק אצל כל אחת מהן את התחושה שמקומן כאן.
שעמנו עמן ואלוקינו אלוקיהם.

מאחורי המסע הזה עומדת נילי טל המפיקה-במאית-עורכת של הסרט. כמו בעבר שאלתי גם הפעם את נילי מה הריץ אותה לעשות את הסרט הזה. (לשאלה זו לגבי הסרט "רצח ללא מניע" השיבה אז: הזעזוע מן המעשה הזה של רצח נער תמים בידי חבורה של צעירים ללא כל סיבה).

הפעם הסיבה היתה כמעט מקרית. נילי עובדת מזה זמן על סרט המספר את הסיפור הטראגי של ברונה – ילדה שהובאה לכאן מברזיל והוחזרה לאמה הביולוגית בצו של בית משפט. (ראה מסגרת בעמוד הבא). במהלך עבודתה על סרט זה נתקלה בפורום של "תפוז" באינטרנט בצעירים ישראלים רבים, המבקשים לגלות את הוריהם הביולוגיים ללא הצלחה. היא החליטה להרתם למשימה והציעה את הרעיון ל-yes. כשקיבלה תשובה חיובית – בעת שנמצאה בניו יורק – החלה בפרוייקט.

מחט בערימת שחת

זה היה בראש ובראשונה פרויקט לוגיסטי מורכב. להסיע ארבע נערות תוססות ורגישות, יחד עם האם המאמצת של אחת מהן, אלפי קילומטרים מהבית. ושם להתרוצץ לאורכה ולרוחבה של הארץ הענקית הזו בחיפוש אחר הוריהן שהוא כחיפוש מחט בערימת שחת. למרבית המזל רוב הילדים הברזילאים שאומצו באו מאזור קורוטיבה שבדרום ברזיל. רק אחת האמהות באה באוטובוס מן הצפון בנסיעה שארכה ארבעה ימים.

בטרם יצאה למסע המרתק הזה היה בידה של נילי קצה חוט אחת הבנות בלבד – איילת. בעזרת ידידה מברזיל, עמה קשרה קשרים באינטרנט, פרסמה מודעה עם תמונת איילת בעיתון מקומי שהניבה תשובה חיובית. מישהו זיהה אותה והיה סיכוי להגיע להוריה. כשהגיעו סוף סוף לבית האם סרבה איילת לצאת מן המכונית שהסיעה אותן. היא לא סלחה לאמה על שנטשה אותה. לאחר מאמצי שכנוע של נילי יצאה מן המכונית ונפגשה עם האם. אף לא חיבוק אף לא נשיקה. רק מבט עויין של איילת ומבט מתחנן של האם – אשה עלובה, קשת יום, המתארת את התלאות שהביאו אותה לנטוש את ילדיה.

הפגישות האחרות היו פחות טעונות. הרבה חיבוקים, נשיקות, דמעות. אך סיפור האמהות דומה – הריון בגיל צעיר, גברים הנוטשים אותן בזה אחר זה, קשיי קיום ועוני מזעזע.

נילי טל הצליחה לאתר את האמהות ויתר קרובי המשפחה של התאומות, אלמה ואנה רהב, בשורה של יוזמות מתוחכמות. פרסום בעיתונים, הופעה בטלוויזיה, בדיקה בתיקי משטרה ומשרד הפנים. רק לגבי דנאלה העלו המאמצים חרס ורק כשחזרו לארץ קיבלו מידע שהמאמצים נשאו אולי פרי. מישהו זיהה אותה כבת משפחתו בשל הדמיון. עתה מחכים לבדיקת ד.נ.א. שתאשר או תפריך את ההשערה הזו. נבדקת גם ידיעה שאח של דנאלה גם הוא נמסר לאימוץ ונמצא בארץ. נילי מחפשת אחריו.

"תפס חזק בבטן"

על השפעת הסרט על הורים מאמצים וילדים מאמצים ניתן ללמוד מדברים שנכתבו לאתר האימוץ בעקבות צפיה בהקרנה שנערכה במיוחד למענם ודיון שנערך לאחריו. להלן קטעים מן התגובות:

* "זה קצת ילדותי אולי, אבל מאוד הרגיע אותי, כמו תמיד, לשמוע שדברים שקורים לי קורים גם לאחרים. היה חשוב לי לדבר ולהגיד לפחות לכם את הדברים שאמרתי בדיון, כי להורים שלי אני לא מרגישה כרגע שאני יכולה להסביר את זה. כמו שלא יכולתי להסביר להם למה אני הולכת לסרט. הם היו נלחצים מזה ולא מפסיקים לנסות לבדוק מה איתי ולמה זה כל כך בוער לי, ואם הכל בסדר ואם אני רוצה לדבר על זה. אז עכשו לא בא לי. כי ככה.. אולי אני אספר להם כשהסרט יוקרן גם על גביי המסך הקטן…

* "זו פעם שנייה שאני רואה את הסרט וגם הפעם הוא תפס אותי חזק בבטן ולא הרפה. מדובר במלאכת מחשבת שבו יוצרת הסרט השכילה ברגישות רבה, ליצור פסיפס של ארועים וחוויות שונות שנוגעות כולן לאימוץ, בהיבטים השונים שלו.

* "לא משנה מה הביא את הביולוגית לוותר על פרי בטנה, היא תמיד מתאבלת על אובדן הילד, כואבת את הניתוק ממנו, מתגעגעת אליו ומייחלת שיבוא יום שתפגוש בו".

* "בניגוד לחשש של רבים מהמאומצים הבוגרים שהמסע לחיפוש השורשים יפגע ויכאיב להוריהם, בפועל הוא רק חיזק אצל הבנות את תחושת השייכות לארץ ולהורים שגידלו אותן."

 

בעקבות הסרט פנו רבים לנילי טל בבקשת עזרה לאיתור זהותם, ביניהם צעיר שנולד לאם יהודיה ואב ערבי.

על פרשת הילדה ברונה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=425

ראה המאמר "הישראלי המכוער"   על איילת זמיר

http://www.zeevgalili.com/?p=427

פורסם בקטגוריה גרים, סרטים ישראליים, עם התגים , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.