משורר ארץ ישראל נתן אלתרמן הופך משנה לשנה יותר ויותר אקטואלי. המשורר שהכריז כי "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". המשורר שהיה הרוח החיה בהקמת " התנועה למען ארץ ישראל השלמה" ואמר: "מי שיחזיר את חלקי הארץ הללו יצטרך לפני כן לכתוב תנ"ך אחר" . עד סוף ימיו טען כי אין ולא הייתה אומה פלסטינית. ברגע שהכרנו באומה נפרדת כזו איבדנו את הבסיס לצדקת הציונות והענקנו לגיטימציה לטרור.
קטונתי מלהביע דעה על שירתו הלירית של אלתרמן. אציין רק שיש הרואים בו את גדול המשוררים מאז ביאליק ואורי צבי. באומרי שאלתרמן נעשה אקטואלי יותר כוונתי לשירתו בז'אנר, שהמבקר דן מירון מכנה " תת תקני" . השירים שפרסם משך 22 שנים (1943-1965) ב" טור השביעי" בעיתון " דבר" .
נתן אלתרמן
על מידת הרצינות בה התייחס אלתרמן לחלק זה של יצירתו שמעתי מפי הסופר חיים באר, שעבד באותה תקופה ב" דבר" . אלתרמן נהג להגיע למערכת מבעוד יום עם כתב היד, יושב שעה ארוכה ומשכלל אותו, בודק את ההגהות ומכניס עוד ועוד שינויים, הטיפול בטור שלו היה סיוט לפועלי הדפוס ולעורכים.
במה אלתרמן אקטואלי היום?
ניתן לשירתו לדבר:
כה אמר השטן
" …אז אמר השטן: הנצור הזה
איך אוכל לו.
איתו האומץ וכשרון המעשה
וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו
ולא ידיו ארפה כמקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק.
כה דיבר השטן וכמו
חוורו שמים מאימה
בראותם את השטן בקומו
לבצע המזימה" .
(שיר זה לא פורסם בחיי המשורר. מצאה אותו בתו, תרצה אתר בעזבונו).
השלום כחומר נפץ
" …הדנים על שלום ברב-חפץ
חייבים לשנן וללמוד
כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ
היכולים להחריב עולמות.
ולכן הקמת השלום יש בה פחד
כי ארגז דינמיט הוא, ומי יחזיקנו?
ואמנם העמים מקימים אותו יחד –
ומיד מתחילים לתרחק ממנו
… כדי שאותו השלום בקומו
לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,
יש הכרח שיהיה השלום בעצמו
מלחמה בלתי פוסקת
מלחמה נגד כל השלמה ומורך,
נגד כל עיוות-דין של יהיר ועם,
ואפילו שמירת השלום, לעת צורך
משומרי השלום בעצמם"
נצחון המסלפים
בשירו " תחרות לניסיון" מתאר אלתרמן תחרות בין ארבע חרויות: חופש הדיבור, חופש הדת, חופש ממחסור וחופש מפחד. כשנעמדו המתחרים על קו הזינוק הצטרף לתחרות " חופש הסילוף" .
צחקו הצופים. מה כוחו של חופש הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז
" רחבו העיניים
אילמה כל לשון
הסילוף הפיסח
מגיע ראשון"
—
" ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא: לי הכתר, אני האלוף"
אלתרמן מסביר את הסיבות לנצחון הסילוף.
" הנותנים לו לגשת לשדה התחרות
מנחילים למפרע תבוסה לחרות" .
דברים דומים אמר מפקד חיל האוויר לשעבר בני פלד
[נשלח במייל]
זאב ידידי
זמן רב שלא קראתי מאמריך הנשלחים מעת לעת,
חגי תשרי, מילואים בעוטף עזה ועוד כל מיני עיסוקים המנטרלים אותך מהמחשב.
והנה,,, אלתרמן ופלד משיבים אותי מיד למציאות.
כל כך מפוכחים, כל כך מאמינים בצדקת הדרך, כל כך ברורים וישירים, פשוט נפלא.
תודה לך וכל טוב.
שנה טובה,
חג אסיף שמח
ושבת שלום.
משה פלד.
הי. אין לי תגובה חד משמעית. אבל בולט מימד הזמן שבו נאמרו הדברים.הזמן שבו למשל לא היו טילים ארוכי טווח. אני לא יודעת אם עדיין נגזר עלינו לחיות על חרבנו. גם בני פלד וגם אלתרמן מצביעים על הבעייה. ( שכיום אנחנו רואים אותה ביתר שאת ), השאלה היא אם ההתנחלויות הן הפתרון. בעיקר בעידן הטילים. זה מסוג הדברים שרק ההסטוריה תשפוט בדיעבד. כי כרגע מי שאיתן ברוחו ומרגיש שאין לו מה להפסיד הם לא אנחנו. בינתיים מאחר וההתנחלויות גורמות לקרע ברור בעם , צריך , לדעתי , לחשוב אם זה מחיר שווה. כי אני לגמרי מסכימה עם אלתרמן ופלד , שהדבר הכי חשוב הוא רוחנו ובטחוננו בצדקת הדרך. זה ברור לנו לגבי הקמת המדינה , אבל , זה ממש לא ברור בשאלות בהן העם מתפלג ומגיע לקטביות. ההתנחלויות והגישה שהביאה אותן לא "התנחלה בלבבות" יש דעות לכאן ולכאן. לא נראה לי שזה מחיר ששווה לשלמו כשהבעיה היא הקרעים בעם. אין כאן מצב של "זה צודק או זה צודק" יש כאן מצב של מי שראה את הבעיה בצורה מסויימת וחשב שיש לו פתרון לעומת אחרים ( כמו לייבוביץ או אבנרי למשל ) שראו וחשבו אחרת באותה תקופה ממש. לסיכום – אני מסכימה עם ראיית הבעייה , נכון לזמנם של אלתרמן ופלד , אבל לא מסכימה לפתרון המוצע. ימים יגידו. נילי דיסקין.