האגדה על שורשי משפחתי בפקיעין

בין כל הארועים המרגשים של יום העצמאות ה-70 ריגשה אותי במיוחד מרגלית זינאתי מדליקת המשואה  מפקיעין * לא רק מפני שהיא נצר יחיד ליהודים שלא עזבו את ארץ ישראל מאז ימי הבית השני * אלא מפני שפקיעין קשורה באגדת משפחתי  * פרק מספרי "בריחה מצפת"

מרגלית זינאתי [צילום מסך ההסתדרות הציונית]

סבי זאב שטאפף הגיע לצפת בשנת 1867 בגיל 10, יחד עם סבו, שלמה מטלוסט שבאוקראינה. הנכד הקטן, זאב, נשלח על ידי משפחתו כדי לטפל ולסייע לסבו הישיש. הסב מת כשנתיים לאחר בוא השניים לצפת. אולי מזקנה, אולי באחת המגפות שפקדו את העיר. זאב הקטן נשאר לנפשו, ללא משפחה, ללא מכרים, בעיר אוכלת יושביה. הוא חשש שגבאי העיר יחרימו את הכסף שהותיר לו סבו וברח לפקיעין.

הבריחה לפקיעין

כתריסר שנים חלפו מאז ברח הילד וואלף סטאפף [כך היה רשום בדרכון האוסטרי ] מצפת לפקיעין ועד שחזר אליה כזאב טויסטר, סוחר אמיד, בעל בעמיו, עם אשתו היפה מרים, ילידת לבנון.
מה עשה בשנים הללו נותר רק כמסורת עמומה של אגדות המשפחה.
איך הכיר את רעייתו מרים ומאיזו משפחה באה?
איך למד ערבית ואיך קשר קשרים מסחריים עם דמשק וביירות?
זאב היה כנראה ילד פעלתן ואמיץ. בשנתיים שחלפו עד לפטירת סבו הרבה לסייר בגליל. למרות סכנות הדרך ואף שלא הכיר את תנאי הארץ ושפת תושביה, הצליח להגיע לכפרים רחוקים.

יהודים בכפרים ערביים

באותה תקופה היו ברחבי הגליל ובדרום לבנון כפרים ערביים, שהתגוררו בהם יהודים בודדים או קהילות קטנות. כאלה נמצאו בכפר יאסיף, שפרעם, ג'וליס, כפר כנא, נצרת ועוד. ד"ר אייל דווידסון, ממכללת "אורות ישראל", גילה עקבות של יהודים אלה במחקר שערך בנושא. בכפר יאסיף מצא רובע בשם "חארת אל יאהוד", שמשמעותו הרובע היהודי. גם במקומות כמו כפר חנניה, עלמא, דלתון ועין זיתים – כפרים ערביים שניטשו ב-1948 – התגוררו בעבר יהודים.
היהודים שפגש הילד זאב בכפרים אלה היו שונים מן היהודים שהכיר בטלוסט או בצפת. יהודי הכפרים בגליל נקראו מוסתערבים, דיברו ערבית, התלבשו כערבים אך היה להם ניצוץ יהודי בעיניים.
הסופר וחוקר ארץ ישראל אברהם לונץ כתב ב"לוח ארץ ישראל" [שנתון לידיעת הארץ], שהיהודים בפקיעין דמו לערבים בכל מלבד חוטמם. הנשים היהודיות נראו בדיוק כמו נשות הדרוזים והנוצרים, כתב.

בית הקברות היהודי העתיק בכפר יאסיף צילום ויקיפדיה By צלם – Own work, CC BY-SA 4.0, =53986369

ייחודה של פקיעין

מכל הכפרים הללו משך את לבו של זאב הכפר פקיעין, בו הקהילה היהודית היתה גדולה יחסית. על כוח המשיכה של הכפר המיוחד הזה ניתן ללמוד מתיאורו של לורנס אוליפנט.
אוליפנט, דיפלומט, סופר ועיתונאי בריטי חובב ציון, סייר בארץ בשנים 1882-1885. בספרו "חיפה" תאר את ביקורו בפקיעין בלשון פיוטית.
הכפר נראה בעיניו כאי של שגשוג ושפע. מוקף בוסתנים של עצי הדר, שקדים, תמרים ורימונים. תעלות מים קטנות משקות את המטעים.
היהודים המקומיים הם צאצאים של יהודים שישבו כאן מימי בית שני. אך פקיעין הפכה גם לעיר נופש של עשירי צפת וטבריה. אלה באים כדי להתענג על יופיו של הכפר ואקלימו. הכפר גם היה עיר מקלט ליהודים שנמלטו ממגפת כולירה באותה תקופה. אוליפנט מציין כי היהודים הם מיעוט במקום. עשרים משפחות יהודיות המונות כמאה ועשרים נפש. בצידן שמונים משפחות דרוזיות וארבעים משפחות נוצריות יווניות.

יהודי פקיעין בשנות השלושים למאה הקודמת [ויקיפזיה]

עד כאן העובדות הנסיבתיות שיש בהן כדי להסביר את השתלבותו האפשרית של סבי זאב בכפר. ובעודי מחפש ללא תקווה פרטים שיאירו את הפרשה הגיע אלי מכתב באינטרנט מאדם המתגורר בדרום אפריקה, רופא טבעוני, יליד צפת שאמו נולדה בפקיעין. זה היה יעקב סרור, שבלעדיו לא הייתי יכול להשלים את ספרי.

 

מיהו יעקב סרור

יעקב סור [צילום זאב גלילי]

יעקב סרור יליד צפת מדורי דורות מתגורר היום בדרום אפריקה. בעקבות מאמר שפרסמתי באתר זה הוא התקשר אליי ונתברר שהוא חבר ילדות. הוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות אך בעל זיכרון פנומנלי. הוא זכר אותי כילד הג'ינג'י הקטן ששיחק ברחוב הראשי של צפת העתיקה. ברחוב זה היתה לאבי חנות מכולת גדולה ולהוריו היתה ממול חנות ירקות ופירות. בין משפחותינו שררו יחסי קירבה ואהבה כאילו היינו משפחה אחת. הוא בא במיוחד לישראל ובכמה פגישות מרגשות סיפר לי על תולדות משפחתו המצטלבות במשפחתי.

על פגישתנו סיפרתי בפוסט שפרסמתי במאמרי "מסע במנהרת הזמן אל מחוזות ילדותי".  דליתי בשקיקה את סיפוריו על משפחותינו, המהווים מסמך היסטורי פנורמה רחבה של החיים בצפת בראשית המאה העשרים.

אך יותר מכל סקרן אותי סיפורו על מקור משפחתו בפקיעין.

ארבעה דורות בפקיעין

סיפר יעקב סרור:
"לפי האגדה המהלכת במשפחתנו, סבא רבא של אמא שלי עלה לארץ מז'יטומיר בשנת 1833 עם חסידי האדמו"ר ר' אברהם דוב מאווריץ', מנהיג חסידי צפת באותה תקופה. יהודי פקיעין פנו אליו בבקשה שישלח אליהם שוחט ומוהל. סבא רבא של אמא נשלח למלא את התפקיד, בא לפקיעין והתארח בביתה של משפחת זינאתי.

"לאבי משפחת זינאתי היתה בת שחרחורת, עיניה עיני דבש ושערה מסולסל. סבא רבא של אמי היה אז רווק גבוה, בעל שרירים ויפה תואר. הבת השחרחורת מצאה חן בעיניו והשניים החליפו מבטי ערגה.
"כשהבחין האב בחילופי המבטים בין סבא רבא של אמי לבין בתו אמר לו: או שאתה נושא את בתי או שתמצא לך מקום אחר לגור בו. השניים באו בברית הנישואין כדת משה וישראל.
ארבעה דורות של משפחתי חיו בפקיעין. סבא רבא של אמא, סבא רבא שלי, סבי יצחק אשכנזי ואמי מלכה, שנולדה בפקיעין.
"כשאמי היתה בת 13 חזר לכפר אחי סבי, משה אשכנזי, ששנים לפני כן ירד לארגנטינה. הוא הצליח בעסקיו שם וחזר לפקיעין לאחר שאשתו נפטרה והותירה אותו עם שני ילדים. סבי קיבל את אחיו ואת ילדיו בזרועות פתוחות. לאחר זמן פנה האח של סבי לסבי וביקש ממנו שימצא לו שידוך, על מנת שיבנה את משפחתו מחדש.
"אמר סבי לאחיו: אתה אדם עשיר, למה שאמצא לך שידוך של אשה מחוץ למשפחה? בוא שא את בתי מלכה. היא אמנם צעירה עדיין אך בקרוב תגיע לפרקה וכספך יישאר במשפחה. [נישואין בתוך המשפחה עם אחיינים ואחייניות היו מקובלים בין הספרדים בצפת].
"אחי סבי שמח על ההצעה, אך ביקש שהחתונה תתקיים רק לאחר שנה, כשאמי תגיע לגיל 14. בינתיים ערכו טקס אירוסין שכמוהו כטקס נישואין ואז המאורסת אסורה לכל אדם.
"משה אשכנזי, סוחר מצליח, לא יכול להישאר בפקיעין ולהמתין ללא מעש לחתונה עם אמי. קנה פרדה ורכב עליה לבירות כדי לקנות בדים ולסחור בהם בכפרי הסביבה. הוא יצא ביום חורפי גשום אך לא הגיע ליעדו. בדרך התחוללה סופת רעמים וברקים וארע אסון. ברק פגע בו והרג את משה ואת פרדתו. על הפרדה עליה רכב היו שרשרות ברזל והוא ענד על גופו תכשיטי זהב ושעון כיס. אלה כפי הנראה משכו אליו את הברק.

"אמי אלמנה בבתוליה"

"אמי הפכה אלמנה בבתוליה, כי הרי היתה רק מאורסת וטרם נישאה. אבי, בכור סרור, נולד בצפת, התייתם מהוריו בגיל צעיר וגדל אצל קרובי משפחה. כשהגיע לפרקו שידכו לו את אמי, מלכה, שעברה לצפת.
עד כאן האגדה המשפחתית. שעברה מאב לבנו.

בכור ומלכה סרור הוריו של יעקב סרור

למשפחה אין מידע מדויק על שרשרת הדורות. לא ידוע שמו של האיש שנשלח על ידי האדמו"ר מאווריץ' וגם לא שמות צאצאיו.
מה שידוע בוודאות הוא שנכדו של האברך שנשלח על ידי האדמו"ר הוא שמעון בן יוסף אשכנזי. הוא למד בישיבה בצפת הוסמך לרב ובא [או חזר] לפקיעין. הוא התמנה לרב, חזן ומוהל ונשא לאשה אחת מבנות הכפר. מכיוון שנראה כאירופי קיבל את השם אשכנזי. הוא הקים משפחה גדולה שבין צאצאיה היו סבו של יעקב סרור ואחיו משה אשכנזי.
יעקב סרור מוסיף ומספר:
סבי עסק בחקלאות והיו לו כמה חלקות אדמה. בצד עבודתו החקלאית עסק סבי כמרפא טבעי. הוא העסיק עובדים רבים באיסוף צמחי מרפא שמכר למפעל תרופות בקריות.
עם גבור המצוקה הכלכלית כתב סבי בשנת 1911 איגרת לארתור רופין, ראש מחלקת ההתיישבות של ההנהלה הציונית. הוא ביקש לסייע לתושבי פקיעין כיוון שהאוכלוסייה היהודית הצטמצמה והיה חשש לאיבוד הגחלת היהודית שנשארה בפקיעין מאז בית שני.
סבי נאלץ לקחת שותף דרוזי לעבד את חלקות האדמה שהיו לו והתחלק איתו ביבול. בשנת 2010 נעשה הסכם עם בניו של הדרוזי על פירוק השותפות. כל צד לקח חצי מן השטח. החלק שלנו נמסר לבן אחותי יוסי תומא כהן, שמעבד את החלקה עד היום. אני מקבל כל שנה בקבוק שמן המופק מעצים בני מאות שנים.
לאחר נישואיה לאבי, בכור סרור, עזבה אמי את פקיעין, אך פקיעין לא עזבה אותה. שפתה היתה ערבית כי למדה בבית ספר יחד עם נערות דרוזיות וערביות. אבא שלה ידע עברית וידע לכתוב בכתב עברי עתיק שנקרא נוס אלם [בערבית חצי עיפרון]. כשעבדה בחנות, כתבה מסמכים וחישבה חשבונות בערבית.
אמא סיפרה בגעגועים על החיים היפים בפקיעין. בקיץ ישנו כולם בבוסתנים וכשהתעוררו בבוקר היו מכוסים טל. כרופא טבעוני אני יכול לומר כי זה הוסיף להם אנרגיה. לא היו מחלות בפקיעין. לא שמעו שם על מחלות לב או על סרטן.
בפקיעין נהגו לאגור את יבולי השדה ולאחסנם בבתים מתחת למיטות או בארונות מיוחדים כדי שיספיקו לכל החורף.
לסבתי חנה היו גָ'רוֹת שבהן אחסנה מצרכים ובאחד מהם גם החזיקה נחש שחור לא ארסי. באחד הימים הזיזה סבתי את אחת הג'רות ובלא כוונה גרמה למות אחד מוולדות הנחש שבקע מביצתו. באותה שנה מת לה בן. היא ראתה בכך עונש על שהרגה את הזחל.
לחלק מהיהודים היו שמות ערביים. היה בכפר יהודי ששמו עבדאללה. אחות דודי נקראה סוריה. חברותיה נקראו ורדה [שושנה] חילוו [מתוקה] ועוד.
הכנסת אורחים היתה כיד המלך. אם נקלע אדם לצרה ונרדף על ידי שודדים היה נכנס לבית כלשהו מחזיק בחגורת בעל הבית ואומר אִידִי בָּזוּנרָק [ידי בחגורתך]. כך היה מקבל את חסותו של בעל הבית שהגן על האורח מפני רודפיו.
ערב פרוץ המאורעות ב-1936 [שנקראו "המרד הערבי"] יעצו תושבי הכפר – הדרוזים, הערבים והנוצרים – ליהודים לנעול את בתיהם ולעזוב את הכפר. כך נמנע מהם הפוגרום שהיה גורלם של יהודי צפת. הדרוזים שמרו על הבתים וכאשר חזרו אליהם היהודים לא חסר דבר.
האם מצא סבי זאב שטאפף מקלט בפקיעין, כפי שרמז לי אבא באחד מטיולינו וסיפרה דודה רבקה?
אין לי הוכחה לכך. אך סיפורו של יעקב סרור מחזק את האפשרות שזו אינה רק אגדה.

מרגלית זינאתי מדליקה משואה ביום העצמאות ה-70

פורסם בקטגוריה ארץ ישראל, בריחה מצפת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

השאר תגובה