אינג'ינר יעקב אלעזר (80) הצטרף לבית"ר בולגריה כשהיה בן 8 * השתתף בפעולות נועזות של אצ"ל והיה נוכח בטקס הקמת תנועת החרות * איבד את אמונו בליכוד כשבגין החליט לנטוש את סיני * היום הוא משתתף בכל הפגנה נגד ההתנתקות, המזכירה לו את גרוש משפחתו מסופיה ב-1943
על קו הטלפון היה גבר בעל קול עמוק עם מבטא בולגרי כבד. "מדבר יעקב אלעזר, אני הייתי עד להקמת תנועת החרות ואני רוצה להגיד לך מה דעתי על מה שקורה היום."
קבענו פגישה בדירת קרקע ברחוב מיכ"ל, הסמוך למצודת זאב בתל-אביב. זו אינה דירת מגורים אלא מעין מוזיאון פרטי, בו ריכז אלעזר אוסף מרשים של מסמכים, צילומים וספרים הנוגעים לפעולות הארגון הצבאי הלאומי בשנים 1936 עד 1948.
מצאתי גבר שלמרות 80 שנותיו הוא נע בזריזות בין חדרי הארכיון, שולף במהירות מסמכים, צילומים, מפות וספרים, ומפגין זיכרון פנומנאלי.
החוויה המעצבת
הוא נולד בסופיה בירת בולגריה (" בג" אלול 1925, בדיוק 28 שנים אחרי הקונגרס הציוני הראשון" , הוא אומר). הוריו היו קומוניסטים (" בעצם סלון קומוניסטים" ), אבל הוא מצא דרכו בגיל 8 למעוז בית" ר. החוויה המעצבת של ילדותו הייתה פגישה עם זאב ז"בוטינסקי, שביקר בסופיה בשנת 1938. אלעזר בן ה-13 השתתף במשמר הכבוד, כשהוא לובש את המדים החומים של בית" ר.
מאותה תקופה הוא מחזיק בארנקו את כרטיס הביקור הפשוט של ראש בית" ר, עליו כתוב רק, ולאדימיר ז"בוטינסקי, באותיות לועזיות.
חטיפת השופט
עם הגיעו לארץ, בתום מלחמת העולם השניה, התגייס לאצ" ל. בשנת 1947 השתתף באחת הפעולות הנועזות של הארגון – חטיפת נשיא בית המשפט המחוזי, השופט הבריטי ראלף וינדהם. החטיפה נועדה למנוע מן הבריטים להוציא לפועל גזר דין מוות שנגזר על לוחם אצ" ל, דב גרונר. מפקד הפעולה היה אהרון בן עמי, כיום פרופסור בדימוס, תושב אריאל.
" באותו יום" , מספר אלעזר, " התקיים משפט מסעיר שעסק בחלוקת רכושו של אדם שהשאיר ירושה גדולה בדרום אפריקה. האולם היה מלא מפה לפה וההמולה הייתה רבה. השופט היכה ללא הרף בפטיש על הדוכן, בניסיון להשתיק את הקהל.
" שני לוחמי אצ" ל פרצו באקדחים שלופים לאולם בית המשפט מן הדלת האחורית שדרכה נכנס השופט. הם קפצו על שולחנו. השופט לא הבין תחילה מה מתרחש והמשיך לדפוק בפטישו על השולחן, כשהוא מבקש להיפטר משני הלוחמים, כאילו היו זבובים טורדנים. כשהבחין בלועי האקדחים המופנים אליו הבין את המצב ונכנע מיד" .
שיחות עם שבוי
השופט הועבר למקום סתר בבית אריזה בפרדס ליד רמת גן. אלעזר נמנה עם צוות שומריו. הוא בילה עם השופט כמה יממות כשהוא דואג לכל מחסורו. מספק לו שמיכה שהביא מהבית (" היא חסרה לי עד היום" ) וכן ספרים אנגליים. ביניהם היה ספרו של ארתור קסלר, " כגנבים בלילה" , המתאר את מאבק הישוב והאצ" ל בשנות השלושים.
אלעזר מתאר את השופט כאדם משכיל בעל פנים עדינות. אדם נעים מאד, בשנות הארבעים לחייו. הואיל ואלעזר היה היחיד מבין השומרים ששלט באנגלית קיימו השניים שיחות ארוכות. " מיד מצאנו שפה משותפת. שוחחנו על ספרות, אמנות ופוליטיקה. הוא אמר לי כי אני לא נראה כטרוריסט שמסוגל להרוג. שאל אותי למה בחרו בו דווקא כבן ערובה. השבתי כי הוא נבחר בגלל הסמליות של חטיפת שופט השלטון הזר בעת שהוא יושב במשפט תחת הסמל הבריטי. זו גם הסיבה שלא חטפנו אותו ברחוב, דבר שהיה קל בהרבה. אני עצמי ערכתי את התצפיות שקדמו לפעולה וידעתי בדיוק את השעה שבה הוא יוצא מביתו במחנה שרונה (כיום הקריה בתל-אביב), עוצר במחלבת תנובה ואוכל לבן וממשיך משם לבית המשפט.
" הוא שאל אותי אם אהרוג אותו לכשאקבל פקודה לעשות זאת. עניתי לו: אני משליך את חיי מנגד יום יום. אם על חיי איני חס בוודאי שעל חייך לא אחוס" .
השופט שוחרר כעבור שלושה ימים הואיל והבריטים דחו את ביצוע גזר הדין ובארגון סברו שהם עומדים לחון את גרונר.
חטיפת הטייסים
אלעזר השתתף בפעולת חטיפה נוספת שנועדה למנוע את תלייתם של שלושה לוחמי אצ" ל שנתפסו בעקבות פריצת אצ" ל לכלא עכו. הפעם היו החטופים שני טייסים בריטיים.
" חטפנו אותם באיומי אקדח בעת שרחצו בבריכת גלי גיל ברמת גן. התכנית הייתה לחטוף שלושה, להכניס אותם לארון ולהעבירם למקום סתר. אך לארגון לא היה כסף לקנות ארון של שלושה תאים. בארון, שהונח בטנדר, היו רק שני תאים. כשניסינו להכניס את השלישי לא הצלחנו. אמרנו לו להסתלק אך הוא סרב לברוח ורק לאחר שהכיתי אותו בראש בקת אקדח הוא נמלט זב דם אל תוך הבריכה.
" העברנו את החטופים למקום סתר סמוך למקום בו שוכן היום בית הקברות הצבאי בקרית שאול. תוך זמן קצר נתברר לנו כי האזור מוקף צבא בריטי. נטשנו את החטופים. אני נכנסתי לרפת של אחד המשקים, קברתי את בגדיי ולבשתי בגדי רפתן. כך ניסיתי להימלט מן האזור. אך הבריטים ערכו סריקות יסודיות ועצרו אותי. שלחו אותי למעצר מינהלי במחנה המעצר בלטרון בו ישבתי עד הקמת המדינה" .
פגישה באירלנד
" לאחר מכן נודע לי שאחד החטופים איננו בריטי אלא אירי. באצ" ל ראו במלחמת האירים לעצמאותם מקור השראה והצטערתי על שלא ידעתי את זהותו קודם. כי אז היינו אולי משחררים אותו. בשנת 1957, כשהייתי כבר מרצה בטכניון, ניצלתי שנת שבתון ביקרתי באירלנד והצלחתי למצוא אותו. ניגשתי אליו ברחוב והנחתי את ידי על כתפו. הוא הגיב בהפתעה אך הביע שמחה והזמין אותי לפאב" .
אחרי הקמת המדינה ופרוק אצ" ל עבר אלעזר לירושלים בה המשיך אצ" ל ללחום עד רצח ברנדוט. התגייס לצה" ל, למד בטכניון הנדסת בנין וסיים בהצטיינות. עם תום לימודיו היה לחבר סגל והמשיך לכהן כמרצה עד צאתו לגמלאות.
יסוד תנועת החרות
סוף סוף הגענו לדבר על הנושא שבגללו נפגשנו – מה קרה לליכוד. כשהוקמה תנועת החרות ב-1948 יצא אלעזר מבסיס אצ" ל ברמת-גן כדי להיות נוכח בטקס שהתקיים במשרד בשדרות רוטשילד 15 בתל-אביב. היו שם כל ראשי המחתרת, מבגין ומטה. " הייתי בסך הכל לוחם אצ" ל בן 23. הלכתי למקום מתוך הרגשת מעורבות עמוקה ובהתרגשות רבה. בגין נאם והיתווה את דרכה של התנועה והיעדים שחרטה על דיגלה (" שלמות המולדת, צדק סוציאלי, קיבוץ גלויות" – הסיסמה שעיטרה את הלוגו של עיתון " חרות" שהחל להופיע זמן קצר לאחר מכן). הייתה אווירה אופטימית שהנה מתגשם החלום, תקום המדינה היהודית ואולי נצליח להשפיע על דרכה של המדינה המוקמת.
מה קרה מאז?
" בתנועת החרות היו אנשים טובים מאד אבל תמיד היינו מעטים. לכן כשבאו אלינו אנשים מבחוץ, בפרט אם היתה להם דרגה על הכתף, חיבקנו וקיבלנו אותם באהבה. כך היה עם עזר ויצמן, איציק מרדכי, משה דיין, אריאל שרון. תמיד אמרתי לחבריי: היגמלו מן הנוהג של עבדים. כל אלה שבאים אלינו הם כדאיניקים. פעם היה כדאי להיות כדאיניק למפאי היום כדאי להיות כדאיניק לחרות.
" עד להסכם קמפ דייויד והפקרת סיני עוד הייתי פעיל במוסדות התנועה. אך מוועידה לוועידה וממרכז למרכז ראיתי איך התנועה מידלדלת. תחילה הסכם גח" ל עם הציונים הכלליים, ואחר כך הליכוד וקליטת הגנרלים שדבר אין להם עם תנועת ז"בוטינסקי. לא נותר לי אלא להשתתף בהפגנות ולתת בכך ביטוי לאמונתי בתורת ז"בוטינסקי.
שני הנדרים
" פעמיים נדרתי נדר בחיי" , אומר אלעזר. " בפעם הראשונה נדרתי את הנדר הביתרי ("ביום שרות אני כמוט נחושת כגוש ברזל בידי נפח ושמו ציון"). בפעם השניה נדרתי כשהפשיסטים הבולגרים גרשו אותנו מסופיה ב-1943. יצאתי אז מביתי עם תרמיל גב. מן הבית הסמוך יצא חברי, בחור שלמד אתי בתיכון וניגנו יחד בתזמורת. שמו היה איביילו. בעצב רב אמר לי: חבל שאתם נרדפים ואין לכם מדינה להגיב. השבתי לו: היום אנחנו לא יכולים להגיב כי אנחנו חסרי כל. אבל במדינתי אשר תקום, כל מי שינסה לגרש אותי או את אחי מבתינו, כמו שמגרשים אותנו פה, יפגוש את הלוע של נשקי. הוא השיב לי: אם יגיע רגע כזה תקרא לי. בימים אלה צלצל אלי מבולגריה. שנינו כבר בני שמונים. הוא אמר לי: שמעתי ששוב מגרשים אתכם. האם לבוא? ואני לא ידעתי מה להגיד לו" .
================================================================
2. ההיגיון שמאחורי ה" טיפשות" של הבוחרים בבוש
לפני כמה חודשים ביקר בארץ אדם שישראלים מעטים שמעו את שמו. זהו מייקל אבאנס, העומד בראש אחד הארגונים הפרו ישראליים בארצות הברית. הארגון הוא " צוות המתפללים לירושלים" (Jerusalmem Prayer team) ומאוגדים בו עשרות כנסיות של נוצרים אוהבי ישראל. מטרת הארגון היא " להביא לידי כך שמיליון אנשים יתפללו יום יום לשלום ירושלים" .
וכן " לשמור ולהגן על העם היהודי עד שיבוא הגואל לציון" .
לידיד ישראלי שהביע באוזני האורח דאגה מן האפשרות שהנשיא בוש לא ייבחר, אמר אבאנס: " אל תדאג, אנחנו נצביע כולנו בעד בוש" .
מי זה " אנחנו" ?
" אנחנו" , אמר אבאנס לידיד הישראלי, " הלובי הפרו ישראלי. שיצביע בעד בוש. אל תטעה – אלה לא היהודים, אלה הנוצרים האבנגלים. עם כל הכבוד ליהודים, אנחנו מונים יותר – 52 מיליון איש. אנחנו לא נשאיר אתכם לבד" .
" אנחנו" אלה הם המיליונים שדיילי מירור הלונדוני תאר כך: " איך יכולים 59,054,087 אנשים להיות כה מטומטמים?" . זו הייתה הכותרת הראשית למה שהעיתון כינה " אסון הבחירות בארצות הברית" .
תבונה מול טפשות?
לא יהיה זה ניחוש פרוע לומר שהאליטות השמאלניות בישראל שותפות לדעה זו על מצביעי בוש. אפשר היה לראות זאת על פניהם הזחוחות של הפרשנים והמומחים למיניהם, שבליל הבחירות היו בטוחים שקרי ניצח. כלומר: שהתבונה, המתינות, הליברליות, הקידמה ניצחו את ה" טימטום" של המיליונים שהצביעו בעד בוש.
האמנם רציונליות מול טימטום?
מייקל אבאנס פירסם באחרונה ספר, " נבואות אמריקניות" , שהפך לרב מכר היסטרי בארצות הברית. הספר הזה נמכר יותר מספרו של ביל קלינטון (לפי דיווחי חנות הספרים הוירטואלית " אמזון" ). זו הפעם השניה שאבאנס מביס את משפחת קלינטון. ספרו הקודם נמכר יותר מרב המכר של הילרי קלינטון.
קריאה בספרו של אבאנס יש בה כדי ללמד משהו על הלכי הרוח של הנוצרים אוהבי ישראל ועל קהל המצביעים של בוש.
ספרו של אבאנס רצוף ציטוטים מכתבי הקודש וטיעוניו מבוססים על נימוקים תיאולוגיים. הרעיון המרכזי של הספר הוא שהנביאים התנבאו על ארצות הברית ועל יעדיה. ואם לא תמלא את יעודה המרכזי, שהוא לסייע לעם ישראל לשוב לכל ארץ ישראל, יבוא עליה חורבן, כשם שבא על המעצמות של ימי הקדם.
אבל אם נעזוב לרגע את התיאולוגיה המניעה את אבאנס נמצא אצלו מישנה סדורה בנושאים מדיניים וחברתיים. מישנה היכולה להתקבל גם על דעתם של אנשים שאינם מצפים לגאולת העולם בתחייתו של ישו. יותר מזה: זוהי להערכתי מישנה הנותנת תשובה לניהיליזם הדסטרוקטיבי של הפוסטמודרניזם שפשה כמגפה בעולם המערבי.
מהותו של הטרור
הסיבה לעיוורון שגילתה ארצות הברית כלפי הטרור, אומר אבאנס, הוא שהיא התייחסה לבעיה המזרח תיכונית כאל בעיה פוליטית. היא לא תפסה כי זוהי בראש ובראשונה בעיה דתית.
אבאנס מצטט את יגאל כרמון (מנהל המכון לחקר המזרח התיכון ממר" י) שאמר בנאום בפנטאגון ב-26 בפברואר 1993 כי " האסלאם הרדיקאלי הוא איום קבוע על ארצות הברית" . אז צחקו לו, אומר אבאנס. והמשיכו לצחוק גם לאחר הניסיון הכושל לפגוע במגדלי התאומים שארע זמן קצר לאחר מכן. הצחוק נפסק אולי לאחר התמוטטות המגדלים.
מה שקרה במערב, אומר אבאנס, הוא שהתפתחה עמדה המבקשת להבין את הטרור ואף להצדיק אותו. הטרור נעשה כאילו על ידי אנשים מדוכאים, המתמרדים במדכאיהם. לעמדה הזו אין שחר, אומר אבאנס. תושבי הודו עניים יותר מן הערבים במזרח התיכון ושם אין טרור.
הרציונליזציה של הטרור מחזקת אותו ומגבירה אותו. " שוו בנפשכם. אנחנו הצענו ליאסר ערפאת 30 מיליארד דולר ואת מזרח ירושלים, יהודה ושומרון . זאת, למרות שהוא אחראי לאלפי פעולות טרור. וכך לימדנו את העולם שהפשע משתלם" .
הבסיס המוסרי
וכאן מגיע אבאנס למה שנראה בעיני העיקר. " אי אפשר לנצח את המלחמה בטרור" , אומר אבאנס, " ללא טוהר מוסרי. האינטלקטואליזם השטני של הרלטיביזם נוצל על ידי היטלר לרצח שישה מיליון. כיום היחסיות הזו היא חלק מן המטען הרוחני של האנרכיסטים הניו אייג"רס ושל פעילי השלום למיניהם. אמריקה סובלת מאז שנות התשעים מהעדר קנה מידה של טוב ורע. התוקפן הוא הקורבן והחפים מפשע ראויים לגורלם. כל ניסיון לעקור את הטרור העולמי בלי לחרוש את קרקע צמיחתו יביא רק להגברת תפוצתו של. בפני אמריקה עומד יעוד היסטורי בעידן בו העולם במצוקה" .
" סבא של אמי נשרף על יהדותו"
אבאנס איננו מסתיר את הרקע היהודי שלו. אמו הייתה יהודיה ניצולת שואה ואביו נוצרי קתולי שהתעלל קשות בבנו.
מספר אבאנס: " הסבא של אמי נשרף בבית הכנסת שלו במינסק שברוסיה. שורפיו כתבו על הקירות: רוצחי ישו. הדודות והדודים של אמי נשרפו באושוויץ. וגם שם קראו להם רוצחי הנוצרי. אמי ניצלה והיגרה לאמריקה בהיותה ילדה. כילד עזרתי לאמא בעבודת הרוכלות שלה וכשסייעתי לה לדחוף את העגלה זרקו עלינו אבנים וקראו לאמא מכשפה יהודית ולי רוצח ישו" .
תפיסתו הדתית של הנשיא בוש
השבועות האמריקני רב היוקרה " יו.ס. ניוז אנד וורלד רפורט" , פירסם בשעתו מאמר בו טען כי בוש מבסס אמנם את עמדותיו בנימוקים לוגיים, הנתמכים על ידי חבר יועצים ומומחים ממדרגה ראשונה. אבל המניע העיקרי להתנהגותו של בוש הוא דתי.
בשנות השמונים עבר בוש תמורה רוחנית (" נולד מחדש" ). בהשפעת המטיף הפופולרי בילי גרהם הוא הפך להיות אבנגלי. האבנגליזם היא תנועה פרוטסנטית, השוללת את התפיסה הקתולית בדבר סמכות מוסדות הכנסייה. האבנגלים מדגישים את חשיבות הגאולה האישית וקבלת ההשראה האלוהית של כתבי הקודש. מאז " הלידה מחדש" שלו מתנזר בוש מן השתייה, מתפלל מדי יום וקורא בתנ" ך ובמיוחד במזמורי תהילים.
חטאיה של ארה" ב
הנשיא בוש, אומר אבאנס, הוא הנשיא הידידותי ביותר לישראל מאז הנשיא הרי טרומן, שהכיר בהקמת מדינת ישראל ב-1948.
בוש חולל מהפך במדיניות האמריקנית שבמשך שנים רבות הייתה עוינת לציונות ולעם היהודי. ארצות הברית התנגדה להצהרת בלפור, יזמה שורה של חוקי הגירה שנועדו לחסום את הכניסה לארצות הברית – תחילה מיהודי מזרח אירופה ואחר כך מהיהודים שנמלטו מן השואה. והחמור ביותר: ארצות הברית אטמה אוזניה ועצמה עיניה נוכח השואה. רוזבלט נמנע מלפתוח את השערים ומלהפציץ את משרפות אושוויץ. הוא כרת ברית עם אבן סעוד, מלך סעודיה, ומאז משועבדת ארצות הברית לנפט הסעודי שגם מממן את הטרור. ה-11 בספטמבר אומר אבאנס הוא העונש על החטאים האלה.
