הסרט " משחק ביתי" , מספר את סיפור חורבן גוש קטיף, כשהמוטיב המרכזי שלו הוא כדורסל וגיבוריו הם בני הנוער * " רצינו לעשות סרט, שהחילוני הכי שמאלני בתל אביב ירצה לראות בלי להחליף ערוץ" – אומר המפיק, אבי אבלו * הדמות המרכזית בסרט היא עינת יפת, ילידת נצר חזני

"תחושה שאף אחד לא מבין אותך. אתה הולך בארץ זר ומנוכר". עינת יפת.

פתיחת הסרט הולמת בך כמו פטיש של עשרה קילו. אתה מצפה לסרט על חורבן גוש קטיף, על מראות של הרס וחורבן, על מאבק אלים, בכי ומחאה – מראות שכבר ייבשו מזמן את נאד הדמעות שלנו.

והנה נפתח סרט במוסיקה שוצפת, כמעט פראית, בחדוות נעורים מתפרצת. במאבק בין שתי קבוצות כדורסל, בקהל מריע בהתלהבות, בצעירים יפים ויפות, בנערים ונערות מקסימים, בילדים מתוקים. לרגע אתה חושב שנכנסת לאולם הלא נכון. ואז מופיעות התמונות הפסטורליות של הבתים עם גגות הרעפים, של ילדים המתפלשים בחול על שפת הים, או גולשים עם הגלים. של עצים ופרחים ומדשאות. ואתה פתאום מבין שכל זה כבר לא קיים, כי אתה עד לימים האחרונים של נצר חזני, אחד מ-22 הישובים של הגוש שנחרב. ואז באות התמונות הראשונות של חיילי צה" ל, חובשי הווסטים הנושאים את דגל המדינה וסמל המנורה. אתה רואה את הלבבות הנקרעים ומוצא שעין אחת שלך אמנם צוחקת אבל בשניה עוד נותרו דמעות לבכות את החורבן.

החורבן כטורניר

הסרט נע בשני מישורים. על מגרש הכדורסל נאבקת קבוצת נצר חזני עם אחיותיה בגוש קטיף בטורניר האליפות. משחק הגמר נקבע לי" באב תשסו, היום בו החל החורבן. המישור השני הוא המאבק על חיי הגוש מנקודת מבטם של הצעירים – שחקני הכדורסל וקהל הצופים, רובו נערים ונערות שחלב אם על שפתותיהם.

כוכבת הסרט היא עינת יפת. צעירה אינטליגנטית, יפת מראה, בעל כושר ביטוי נדיר. היא קיבלה מערוץ 10 מצלמה כדי לשמש כתבת שמציגה את המאבק מבפנים. את הסרט היא מלווה בטקסט פיוטי.

בתום ההקרנה שאלנו אותה ואת חבריה לסרט: איך זה לראות את עצמכם אחרי שנה?

" עברנו אונס קבוצתי"

עינת: " אני חשה תחושת געגוע עצומה, געגוע שקשה לתאר, תחושה שיכולה גם להפיל אותך. כי אתה אומר: וואללה לא היה ולא יהיה מקום יותר טוב בעולם. חוץ מזה שהבתים נהרסו והמקום היפהפה הזה, שגרנו בו כל החיים הלך. הלכו לנו גם המון חברים. ויש לנו הורים שמתמודדים עם שכול. מה שעברנו שם היה אונס קבוצתי. ייפו את זה בכל מיני מילים. אבל תפתח מילון ותראה שגירוש זה גירוש. וחשבתי: אם הסרט ייתן לאנשים אחרים להבין מה שעבר עלינו, וזה טיפה בים, אני מוכנה לתת הכל.

"יש הקבלה בין המאבק בכדורסל למאבק על הגוש. גם אם נותרו חמש שניות לסיום וליריב יש יתרון עדיין יש סיכוי לנצח". מגרש כדורסל בגוש קטיף

זר ומנוכר בארץ

" הסרט אמנם נגמר בתחושה טובה של צחוק. אבל אם לפני הגרוש היו לנו אידיאלים גדולים לבוא ולשנות, אחרי הגרוש פרחו לי האידיאלים מהראש. כל מה שאיכפת לי זה המשפחה שלי והחברים שלי. מה קורה איתם ואיך מתוך כל המצבים האלה לצאת שפויה. כי ראית חברים שלך מתפרקים מול העיניים. חברות שמאבדות את השפיות במלוא מובן המלה. ובתוך כל זה אתה צריך לתפוס איזה יציבות בחיים ולדעת לאן אני הולכת ולאן אני מגיעה.

" יש תחושה שאף אחד לא מבין אותך. אתה הולך בארץ זר ומנוכר. הייתי בחו" ל לפני חודש ולא רציתי לחזור. כי לאן אני חוזרת ? אין לי בית. קרווילה זה מקום שנע ונד. כולם שם חיים בתחושה של תיסכול. כי אין לך עתיד כי גם אם אתה מנסה לבנות עתיד לא עוזרים לך לבנות אותו.

" הביורוקרטיה מתעמרת בנו בכוונה. כשאבא שלי בא לבקש את הפיצויים שלו הוא צריך להביא תעודה שעינת בתו הייתה בכיתה א" בנצר חזני. כשהחיילים הגיעו אלינו היו להם מפות – מי גר בכל בית, איפה כל אחד נמצא, איזה חדר שייך לכל אחד. ועכשיו הם רוצים שאביא תעודה של כיתה א"" .

" לא סופרים אותנו"

" אני עבדתי בתוך התקשורת וראיתי מה אומרים עלינו. הציגו אותנו בצורה מה זה מלוכלכת. אחרי זה אתה מבין שלא סופרים אותך.

" התחלתי להיות מודעת לזה שישראל שלנו שונה מישראל שבחוץ עוד לפני הגרוש. כשהגעתי אל התקשורת. לא האמנתי שאנשים יכולים להגיע לשנאה כל כך גדולה למישהו שהם לא מכירים. הייתי מסתובבת באולפנים של ערוץ 10 והיו רואים שאני מתנחלת. איך ראו? כי הייתי הולכת יחפה. אחרי שנים שאתה רגיל ללכת יחף קשה ללכת בנעליים. וגם לא נתתי שיגעו בי.

" הגרוש ביגר אותנו בצורה מטורפת. ואני אומרת את זה בצער. אתה מסתכל כמה צעדים קדימה. ואז אתה אומר לעצמך: היינו שם, עם ישראל לא הבין למה, אז הם יבינו. דרכי ההיסטוריה נפתלות. בזמן המלחמה היינו בצפון לעזור לאנשים. האנשים שם לא הבינו. מי אתם, אמרו לנו. מזמינים אותנו לקראווילות שלכם? כשגרשו אתכם לנו בכלל לא היה איכפת. אז הוציאו אתכם מהבית. בסדר, זה רחוק מאיתנו. זה בדרום. ואנשים מבינים שהגלגל מסתובב.

בין כדורסל לחורבן

הרעיון המבריק להציג את החורבן של ישוב אחד בגוש, במקביל לטורניר הכדורסל הוא של הבמאי ירון שיין. זהו סרט שסופו ידוע מראש, אך אתה עוקב בדריכות אחרי שני המאבקים – על אליפות הגוש בכדורסל ועל הישרדות הגוש מן החורבן. ויש הקבלה בין שני המאבקים, אומר המפיק אבי אבלו. בכדורסל גם אם נותרו 5 שניות לסיום וליריב יש יתרון של 2 נקודות עדיין יש סיכוי לנצח. וזה מסביר למה חיכו תושבי נצר חזני עד לרגע האחרון, בתקווה ובאמונה שהחורבן לא יבוא. ואוהדי קבוצת נצר חזני ציפו לאליפות עד לשריקת הסיום. שניהם הובסו . המאבק על הגוש נסתיים בשבר נפשי וחורבן פיסי , המאבק בטורניר הסתיים בשירה נלהבת ובריקודים של כל משתתפי הטורניר, שירה שנותנת תקווה.

איך נולד הסרט

המפיק, אבי אבלו, 33, נשוי ואב לשלושה ילדים, לא עסק מעולם בקולנוע. הוא נולד במנהטן. בהיותו כבן 16 עלתה המשפחה ארצה. למד בישיבה גבוהה ואחר כך בישיבת הסדר. שרת בגולני ועם שחרורו התכונן להתחיל בלימודים אקדמיים בארץ. באותה תקופה נשא לאשה את רחל. הואיל והאשה היתה באמצע לימודי תואר שני בניו יורק עבר עמה לניו יורק ושם סיים לימודי תואר ראשון ושני, פסיכולוגיה אירגונית. חזר ארצה בשנת 2001 ומאז הוא משמש יועץ ארגוני. השניים מתגוררים באפרת.

כשהחל האבק על גוש קטיף נטל חופשה ללא תשלום מעבודתו והסתנן לנצר חזני, שבועיים לפני תשעה באב תשס" ו. נוצויד במצלמה ביקש לצלם את אלימות הפינוי. בפועל לא היתה בנצר חזני אלימות. אבלו הסתפק בצילום הימים האחרונים של הגוש.

קליפ של 4 דקות

" כשיצאתי מן הגוש" , מספר אבלו, " חיפשתי דרכים לסייע למגורשים. הכנתי קליפ של 4 דקות מן הצילומים שלי, הפצתי אותו באינטרנט והבטחתי לכל מי שיתרום שאשלח לו בתמורה תקליטור עם סרט באורך שעה.

" את הקליפ ראו כחמישים אלף איש, אך התרומות שקיבלתי הסתכמו ב-12 אלף שקל בלבד. מאה מן התורמים ביקשו שאקיים את הבטחתי ואשלח תקליטור עם סרט באורך שעה.

פניתי לשכן שלי, הבמאי ירון שיין, וביקשתי שיהפוך את הצילומים שלי לסרט בן שעה. ירון צפה בחומר והסיק שהחומר שצילמתי אין בו כדי להצדיק הפקת סרט בן שעה. "החומר שלך לא מקצועי ואין בו סיפור" – אמר לי – "אם אתה רציני לך תאסוף חומר מפליטי נצר חזני ואז אעשה לך סרט כזה. אספתי חומר שצילמו במצלמות ביתיות מ-15 משפחות, בסך הכל כ-80 שעות מצולמות וחזרתי לירון שיכין לי את הקליפ.

החלטה אסטרטגית

" אחרי שראיתי את כל החומר אמרתי לעצמי: אלה תמונות שכל עם ישראל צריך לראות. החלטתי החלטה אסטרטגית: להפיק סרט באורך מלא שיגיע לטלוויזיה הישראלית ולפסטיבלים בכל רחבי העולם. היינו צריכים לחשוב איך לעשות סרט שהחילוני הכי שמאלני בתל אביב ירצה לראות בלי להחליף ערוץ. אבל כל מי שהראיתי לו את חומר הגלם, במאמציי לגייס כסף, לא רצה לתת. אמרו לי: אין לכם סיפור אין לכם דמות. אף אחד לא רוצה לראות מה קרה בגוש קטיף.

" תוך כדי איסוף החומר גילינו את עינת והיה ברור שהיא תהיה הכוכבת. וגילינו את טורניר הכדורסל ומצאנו את הסיפור. ובצידה של ענת מצאנו את הכוכבים האחרים. דמויות חזקות מאד, כוכבי כדורסל מקסימים: אלידד שנייד ראם בשארי ואחרים, כולם בני 19. כך הפך הסיפור על חורבן גוש קטיף לסיפור שהמוטיב המרכזי שלו הוא כדורסל.

" רציתי שייצא מתחת ידי סרט שכל מי שיראה אפילו קטע קטן ממנו יחשוב שזה סרט שמגיע מהוליווד. כדי להגיע לקהל הכי רחב ולהשפיע אתה צריך להיות הכי מקצועי שאפשר. כך הגענו גם למלחין מרדכי כהן, שהמוסיקה שלו ממלאת תפקיד מרכזי בסרט.

" התחלנו בעבודה באוקטובר אשתקד וסיימנו אותה ערב יום השנה לחורבן – חורבן הבית וחורבן גוש קטיף" .

שביל החיים של עינת יפת

" יום אחד אזרתי אומץ וצילמתי את הבית ואת המנגואים ואת הפרחים ואת העצים ואת המגלשה. פתאום בא לך מין "פלשבק" כזה של תקופות החיים שלך. כשאתה הולך על המדרכות ומוצא את עצמך גדל מגיל קטן כזה עד עכשיו. זה כאילו שביל החיים. אתה מסתכל על השביל הזה ופתאום רואה את עצמך. אני רואה את עצמי ילדה קטנה עם התיק על הגב, הולכת לגן. אחרי זה הולכת לכיתה א". אחרי זה בבת מצווה, אחרי זה בשבתות. כל החיים צפים פתאום מול העיניים. ואתה אומר: השביל הזה לא יהיה? תמיד חלמתי שמהשביל אני אצא כלה, אני אלך על השביל הזה עם שמלת כלה" .

רציתי ללחוץ על ה-STOP

עינת: " התנגדתי לכל התהליך של התיעוד הזה במצלמה שקיבלתי מערוץ 10. לא הכל צילמתי ואני מצטערת על כך. במהלך הצילומים רציתי לא פעם ללחוץ על ה-stop,

בתקווה שאם אעצור את הצילומים גם ייעצר כל מה שהעדשה מצלמת" .

תסמונת המגורשים

עינת: " התהליך שעברנו כדי לבנות את הסרט עזר לנו בצורה נפשית. כי מה שקרה לנו קודם היה שרוב הזמן ברחנו מעצמנו. קראנו לזה תסמונת המגורשים. עולים על אוטובוסים ולא מפסיקים לנסוע. מאוטובוס לאוטובוס מאוטובוס לאוטובוס. מאשקלון לירושלים וחזרה. וכשעבדנו על הסרט אתה מכריח את עצמך להסתכל אחורה. לראות ולהגיד: זה קרה, זה היה" .

מימין לשמאל :יועץ ארגוני שהפך למפיק. אבי אבלו. הבמאי ירון שיין. שחקן כדורסל אלידד שנייד.