יגאל סרנה ויקיפדיה dolly hase
הסיכומים המסורתיים בראשי-השנה האחרונים על מצב סיפורת המקור היו מדכדכים מאוד. וכדי להעלים עובדה מרה זו המציאו עורכי המוספים הספרותיים פתרונות שונים להעלים מהקוראים את מצבה האמיתי של הסיפורת העברית.
במקום סיכום ההישגים בסיום השנה, שילבו עוד קודם לכן, במהלך השנה, אחד מהתחליפים הבאים:
• יזמו משאל סופרים על יצירת הביכורים שלהם,
• הזמינו סופרים להמליץ על ספר של כותב אחר,
• הדפיסו קטעים מספרים שיופיעו במהלך השנה החדשה,
• פירסמו קטעי-סיפורת על נושא רב-עוֹנָתי כלשהו (הטבע, הילדות, האהבה),
• יזמו משאל של כותבים ישראליים המתגוררים בחו"ל על כתיבה בשפה העברית בניכר.
תחליפים אלה יצרו הרגשת שפע וערך שלא תאמו את מצבה המציאותי של סיפורת המקור. חמור מכך: הם העלימו את העובדה המרה, שמזה למעלה מעשור גם הידועים מבין סופרי הדור שחררו לפרסום יצירות בינוניות עד גרועות.
גרועות לא רק בהשוואה ליצירות המופת של הטובים מבין סופרי התחייה והעליות. אלא בהשוואה להישגי עצמם בספרים שפרסמו בעבר.
עמוס עוז [ןיקיפדיה]
בעבר התמודדו סופרים עם משימות כתיבה מאתגרות, אם בנושאים ואם בדרכי הכתיבה. הם הניבו ספרים אשר הפכו אותם לסופרים מוערכים.
![מיקי מאוז [ויקיפדיה אנגלית שימוש הוגן]](https://i1.wp.com/www.zeevgalili.com/wp-content/uploads/2016/06/מיקי-מאוז-ויקיפדיה-אנגלית-שימוש-הוגן.jpg?resize=548%2C440)
מיקי מאוז [ויקיפדיה אנגלית שימוש הוגן]
דבריו בתמצית:
* אובמה מתקרב "להישג היסטורי נוסף" ניצחון על המדינה האיסלמית. זאת בעזרת הצבא הסורי, החיזבאללה, והרוסים.
* ההישג המדהים הזה הושג לדעת שביט על ידי "מדיניות מתוחכמת"
* ההישג [שאמנם לא הושג עדיין אבל או טו טו] מצטרף לשורה של הישגים מרהיבים של הנשיא האמריקני.
* הישגים אלה כוללים לפי שביט: ההסכם עם איראן, הצלת הכלכלה העולמית[?] סיום המלחמה בעיראק, ועוד.
אבל גם הנשיא האמריקני איננו מושלם. יש תחום אחד שבו לא הצליח, אומר שביט. זהו התחום הישראלי פלסטיני. הוא לא הצליח למנוע את ההתנחלויות ובתקופתו גדל מספר המתנחלים באופן דרמטי, "אבל פלסטין אינה בנמצא".
הכותב מביע את תקוותו כי בזמן שנותר עד לכניסת הנשיא הבא לבית הלבן יצליח אובמה גם בנושא זה ואז יהיה הנשיא המושלם.
ארי שביט [ויקיפדיה]
* אובמה גם הפקיר למעשה את ישראל בחתימת הסכם הגרעין שנעשה במשא ומתן מאחורי גבה של ישראל.
* מעמדה של ארצות הברית במזרח התיכון ובעולם כולו התערער במידה כזו שאף אחת מבנות בריתה אינה יכולה לסמוך עליה.
* בתקופתו לא הצטמצם העוני בארצות הברית וביטוח הבריאות שיזם לחסרי אמצעים הוא שינוי קלוש לעומת מה שהיה.
המאמר המלומד של שביט מזכיר לי את מה שכתבתי במאמרי על השפעת מיקי מאוז על השמאל ההזוי.
"המשותף לרוב סרטיו של וולט דיסני הוא האווירה האופטימית שהם משרים על הצופים. דיסני יצר בעצם עולם מדומיין שאין קשר בינו לבין מציאות כלשהי שבני האדם מכירים בחיי היומיום שלהם. כבר בדמות הראשונה שהמציא, העכבר מיקי, הוא הטביע את חותמו כיוצר עולם מדומיין. העכבר – שבמציאות הוא בעל חיים מזוהם, מאוס ומפיץ מחלות – הפך אצל וולט לבעל חיים חביב, חכם ורב תושייה, המנצח בקלי קלות את החתול. בעולם של דיסני כל הגיבורים יפים וטובים, הטוב והצדק תמיד מנצחים. החיות הטורפות מתנהגות בסרטיו כחיות מחמד.מסע ההשמדה של האינדיאנים בידי הכובש הלבן באמריקה מתואר אצל דיסני כאיזו אי הבנה קלה שנגרמה על ידי כמה אנשים רעים. וכשמופיע הגיבור הטוב ומתאהב באינדיאנית היפה הם מביאים יחד שלום ואחווה".
כל הכבוד לארי שביט שמימש בצורה מושלמת את תפיסת העולם של דיסני.
זאב ידידי
משפחת שיף
======
יש גם אפשרות שכותב המאמר כלומר אתה חי בלה לה לנד משלך. ואולי גם אני אבל במקרה הזה אני לפחות מסכים עם שביט
קובי לידרמן
ראה
השפעת מיקי מאוז על השמאל ההזוי
http://www.zeevgalili.com/2010/07/9833
כל מה שידענו על אובמה והצלחנו להדחיק
http://www.zeevgalili.com/2014/03/19088
הגדת סטאלין א 1953
כמו בכל ערב יום כיפור הוצפנו גם השנה באמצעי התקשורת בשירים
ועוד שירים באותו נוסח.
המבטיחים בשני שירים אלה הם חיים חפר ושמואל הספרי וחבריהם מהשמאל – פזמונאים, משוררים, מחזאים, קולנוענים, סופרים.
מי הסמיך אותם להבטיח? על סמך מה הם הבטיחו?
ולצד הפזמונאים הופיעו הפרשנים למיניהם ששאלו שוב ושוב "הלנצח תאכל חרב?". וכמה זמן נוכל להמשיך במעבר ממלחמה למלחמה. ולמה החמצנו את הרמזים של נאצר וסאדאת וערפאת שממש ממש נתנו לנו הזדמנות לשלום. ולמה לא עושים משהו שלא תהיינה יותר מלחמות.
בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה" ל ואמר להם את הדברים הבאים:
" קץ המלחמה. היהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"
פרופסור שלמה אהרונסון, המביא את הציטוט מדברי בן גוריון בספרו על פיתוח הנשק הגרעיני בישראל (" נשק גרעיני במזרח התיכון" , אקדמון, 1994) אומר כי דברים אלה מקפלים בתוכם את מחשבתו הביטחונית של בן גוריון. הם הרקע ליוזמת פיתוח היכולת גרעינית שבה החל כבר אז.
מאז תום מלחמת השחרור חי דוד בן גוריון בתודעה שעל המדינה מאיימת שואה. פערי כוח האדם והמשאבים בין ישראל למדינות ערב הם כאלה שהערבים ישתקמו מיד לאחר כל תבוסה. להשמדת ישראל די בניצחון ערבי אחד. על רקע זה שם את הדגש, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, על השקעות עתק בפיתוחים מדעיים שיאזנו את היתרון הכמותי הערבי ביתרון ישראלי איכותי. הוא כתב למדען ישראלי: " … אם נשקפת לנו סכנת השמדה – ולצערי היא נשקפת לנו והשואה של היטלר הייתה רק האפיזודה האיומה והגדולה ביותר של ניסיונות השמדתנו לאורך ההיסטוריה שלנו…"
דוד בן גוריון וטייסת הקרב הראשונה של צהל ב-1948
בראשית הדרך הייתה לבן גוריון עמדה נאיבית ורומנטית כלפי הערבים. עמדה זו, שהייתה אופיינית לציונות בראשית דרכה, הניחה כי ההתיישבות הציונית תביא ברכה ליושבי הארץ הערביים, תעלה רמת חייהם ואת השכלתם. דבר זה יביא אותם להסכים למדינה יהודית שבה יחיו כמיעוט. בן גוריון חישב ומצא כי בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן יש מקום לשישה מיליון תושבים, יהודים וערבים.
לימים כתב בן גוריון כי הייתה אז אמונה "כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות".
התפכחות מרה
ראשית התפכחותו של בן גוריון באה בעקבות "מאורעות 1929", שבמהלכן נרצחו 133 יהודים ומאות נפצעו – בחברון, בצפת, במשמר העמק, במוצא ובחולדה.
חברון-אחרי-פרעות-1929
משך שנות השלושים, בעיצומם של מאורעות הדמים, קיים בן גוריון שורה של פגישות עם מנהיגים ערביים. השיחות נמשכו עד כמעט ערב פרוץ המלחמה העולמית ב-1939.
בתום הפגישות הגיע למסקנה כי הערבים לא יסכימו לעולם למדינה יהודית בארץ ישראל. כל מה שניתן להשיג מהם בהסכמה הוא שהיהודים יהיו מיעוט נצחי בארץ. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, קבע גם את המיכסה – 7 אחוז יהודים.
בן גוריון בפגישה עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים
לימים נתגלה כי המופתי לא התכוון להשאיר אפילו יהודי אחד בארץ ישראל. המזרחן הנודע ברנארד לואיס מגלה בספרו "שמים ואנטישמים" , שהופיע ב-1986, כי מייד לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 התקשר המופתי לקונסול הגרמני בירושלים. הוא החל לרקום אז את השתתפות הערבים בפתרון הסופי של הרייך השלישי, פתרון שנועד גם ליהודי ארץ ישראל.
מה נשתנה מאז?
שום דבר לא נשתנה. " הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים" , כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה יצחק שמיר. אפשר להוסיף כי גם היהודים הם אותם היהודים.
יאמרו האומרים השלום עם מצרים הוכיח כי תמורת ויתורים על שטחים ניתן להגיע לשלום. שלום קר אבל שלום.
האמנם?
פרט לעובדה שאין יריות, מצרים לאחר הסכמי קמפ דייויד התנהגה ומתנהגת כמדינת אויב. היא נלחמה נגד ישראל בכל במה בינלאומית. פעלה בשיטתיות לפרוק ישראל מנישקה הגרעיני. אמצעי התקשורת שלה מפיצים דברי הסתה בלתי פוסקים נגד ישראל."הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קמפ" של היטלר בתרגום ערבי הם רבי מכר בקהיר.
מיים קאמף בתרגום ערבי במצרים
כך היה בימי נאצר, כך היה בימי סאדאת, כך בימי שלטון האחים המוסלמים וכך גם בעת שלטונו של עבד אל-פתאח א-סיסי
עד לעליית א-סיסי לשלטוון מצרים הייתה גם ספק הנשק העיקרי של הפלסטינים בעזה. אם לא במישרין אז בעצימת עין.
אחרי מהפכת א-סיסי רואה גם מצרים סכנה בחמאס וברצועת עזה והרסה את המנהרות בהן הבריחו נשק. אך ביתר הנושאים מדיניות מצרים נשארה כבעבר.
חוגים הטוענים כי ניתן להגיע לשלום עם הערבים תוך ויתורים היו כמעט מראשית התנועה הציונית.
בשנת 1925 הוקמה בירושלים אגודה ששמה לה למטרה "לסלול דרך והבנה בין עברים לערבים" . עם מקימי האגודה ואוהדיה נמנו כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה: הפרופסורים הוגו ברגמן, מרטין בובר וגרשום שלום; הסופר ר'בנימין, יהודה לייב מאגנס, ארתור רופין ועוד.
הקבוצה דגלה בשיוויון זכויות מלא לערבים והייתה מוכנה להסכים להגבלת העלייה לארץ ישראל, לוותר על מדינה ולהסתפק בהקמת "מרכז רוחני" לעם היהודי. למרות נכונות הקבוצה לוויתורים על עיקרי המטרות הציוניות הם לא זכו לאוזן קשבת בצד הערבי.
"ברית שלום" הייתה גורם שולי בהיסטוריה הציונית והישוב בארץ התייחס אל חבריה כאל תמהונים ואוטופיסטים. רוב הציבור שחי בארץ בתקופה שלפני הקמת המדינה היה מאוחד בשאיפה להגשים את הציונות – להעלות לארץ מקסימום יהודים, להתנחל בארץ ולהקים מדינה.
היו ויכוחים קשים בין ימין לבין שמאל ויכוחים שהיו מלווים גם באלימות מסויימת. אך הויכוח היה על הטקטיקה ועל הדרך לא על המטרה שסביבה הייתה אחדות מוחלטת.
המערערים היחידים על עצם המפעל הציוני לפני הקמת המדינה הייתה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית [פ.ק.פ.]. מפלגה זו, שכללה יהודים וערבים, הייתה למעשה סוכנת של הקומינטרן שמטרתו הייתה להרוס את המפעל הציוני. הם סייעו לטרור הערבי, נחשבו בוגדים ונרדפו הן על ידי ההגנה והן על ידי האצ"ל [בנוסף למשטרה הבריטית].
פ.ק.פ. שינתה פניה עם הקמת המדינה והפכה למק"י [מפלגה קומוניסטית ישראלית]. היא פעלה בדרכים לגיטימיות וזכתה בכמה מקומות בכנסת. אך היא הייתה כל שנות קיומה בשוליים.
בראשית שנות השישים הקימו כמה פורשים ממק"י את תנועת "מצפן", שעירערה על עצם הלגיטימיות של הציונות, שיתפה פעולה עם גורמים פלסטינים והיו חלוצי הדה לגיטימציה של ישראל בתקשורת העולמית.
ב-1965 התאחדה "מצפן" עם תנועתו של אורי אבנרי ["העולם הזה" כוח חדש] שהיה מחלוצי הקוראים להקמת מדינה פלסטינית כבר לאחר מלחמת השחרור.
הערעור על צידקת הציונית וזכותנו חילחל אט אט מ"מצפן" למפלגות השמאל הציוניות.
התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
• תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת 'תכלת-אדום' שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית.
• אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.
• 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני היא התונעה בראשונה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית. הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.
השמאל החדש הפוסט ציוני אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי כמשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית.
הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה, אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.
אפשר לומר שהשלישיה פרס רבין וערפאת הם שהבטיחו יונה והם שהבטיחו כי זו המלחמה האחרונה.
יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו
דינה
פרעות 1922
פרעות 1929
מאורעות 1936 [המרד הערבי]
מלחמת השחרור 1948
מלחמת קדש 1956
ששת הימים 1967
ההתשה 1969-1970
יום כיפור 1973
לבנון הראשונה 1982
האינתיפאדה הראשונה 1987
האינתיפאדה השניה 2000
לבנון השניה 2006
עופרת יצוקה 2008
עמוד ענן 2012
צוק איתן 2014
אני מודה כי אם יאמרו לי שהכותרת שלמעלה נראית כקשורה לפורים יותר מאשר ליום הכיפורים אודה באשמה. כי מי יעלה בדעתו לקשור בין יניי [מתחרז עם ינאי], אחד מגדולי הפייטנים של ארץ ישראל, למשורר אש"ף.
הספר הוא "דרושה פקודה שקולה – דיוקן ארץ ישראל בפיוטים". הוא נכתב בידי שני מומחים – פרופסור אפרים חזן ופרופסור ישראל רוזנסון.
שער הספפר דרושה פקודה שקולה
שמעון פרס. (צילום: דוד שנקבון ויקישיתוף)
.(הערה: מאמר זה נכתב עם בחירתו של אובמה לנשיאות הוא אקטואלי גם היום ]
ראה מאמר מקוצר באותו נושא
ברק אובמה ויקישיתוף
כמו החמור במסורת היהודית, המבשר את בוא המשיח, – אומר גולן להט בספרו – מילא חבר הכנסת אברהם בורג את תפקיד המבשר של עידן משיחיות השלום של השמאל.
למקרא דברים אלה שאלתי עצמי אם אני חי באותה מדינה בה חי סמי מיכאל ויצאתי לבדוק את הגזענות הישראלית.
סמי מיכאל ויקיפדיה האגודה לזכויות האזרח