"הבטחתם יונה" ו"זו המלחמה האחרונה" – מי הבטיח

מנהיגי השמאל והימין גם יחד שותפים להסתרת האמת מן העם * והאמת היא שאין שום סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין * הערבים מעולם לא השלימו ולעולם לא ישלימו עם קיומנו כאן * כל ויתור רק מגביר את תאבונם ואת כוחו של הטרור הרצחני * זו אינה השקפה פסימית, זו המציאות * מבטיחי היונה היו שלושת חתני פרס נובל לשלום

כמו בכל ערב יום כיפור הוצפנו גם השנה באמצעי התקשורת בשירים

"הבטחתם יונה
עלה של זית
הבטחתם שלום בבית"
"אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה
שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

ועוד שירים באותו נוסח.

המבטיחים בשני שירים אלה הם חיים חפר ושמואל הספרי וחבריהם מהשמאל – פזמונאים, משוררים, מחזאים, קולנוענים, סופרים.
מי הסמיך אותם להבטיח? על סמך מה הם הבטיחו?
ולצד הפזמונאים הופיעו הפרשנים למיניהם ששאלו שוב ושוב "הלנצח תאכל חרב?". וכמה זמן נוכל להמשיך במעבר ממלחמה למלחמה. ולמה החמצנו את הרמזים של נאצר וסאדאת וערפאת שממש ממש נתנו לנו הזדמנות לשלום. ולמה לא עושים משהו שלא תהיינה יותר מלחמות.

בן גוריון: מהי מציאות היסטורית

בחודש נובמבר 1948, כחמישה חודשים לפני תום מלחמת השחרור, כינס דוד בן גוריון את מפקדי החזיתות והחטיבות של צה" ל ואמר להם את הדברים הבאים:
" קץ המלחמה. היהיה קץ – גם אם המלחמה תיגמר עכשיו? … ואם ייכרת שלום – האם יש מלחמה שלא היה לפניה שלום? יש לראות לא החלטות וניירות, אלא מציאות היסטורית. מהי מציאותנו? עמי ערב הוכו על ידינו. הישכחו זאת מהר? 700,000 איש היכו 30 מיליון. הישכחו עלבון זה? … היש בטחון שלא ירצו להתנקם בנו?…"
פרופסור שלמה אהרונסון, המביא את הציטוט מדברי בן גוריון בספרו על פיתוח הנשק הגרעיני בישראל (" נשק גרעיני במזרח התיכון" , אקדמון, 1994) אומר כי דברים אלה מקפלים בתוכם את מחשבתו הביטחונית של בן גוריון. הם הרקע ליוזמת פיתוח היכולת גרעינית שבה החל כבר אז.
מאז תום מלחמת השחרור חי דוד בן גוריון בתודעה שעל המדינה מאיימת שואה. פערי כוח האדם והמשאבים בין ישראל למדינות ערב הם כאלה שהערבים ישתקמו מיד לאחר כל תבוסה. להשמדת ישראל די בניצחון ערבי אחד. על רקע זה שם את הדגש, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, על השקעות עתק בפיתוחים מדעיים שיאזנו את היתרון הכמותי הערבי ביתרון ישראלי איכותי. הוא כתב למדען ישראלי: " … אם נשקפת לנו סכנת השמדה – ולצערי היא נשקפת לנו והשואה של היטלר הייתה רק האפיזודה האיומה והגדולה ביותר של ניסיונות השמדתנו לאורך ההיסטוריה שלנו…"

דוד בן גוריון וטייסת הקרב הראשונה של צהל ב-1948

דוד בן גוריון וטייסת הקרב הראשונה של צהל ב-1948

"הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות"

בראשית הדרך הייתה לבן גוריון  עמדה נאיבית ורומנטית כלפי הערבים. עמדה זו, שהייתה אופיינית לציונות בראשית דרכה, הניחה כי ההתיישבות הציונית תביא ברכה ליושבי הארץ הערביים, תעלה רמת חייהם ואת השכלתם. דבר זה יביא אותם להסכים למדינה יהודית שבה יחיו כמיעוט. בן גוריון חישב ומצא כי בשטח ארץ ישראל משני עברי הירדן יש מקום לשישה מיליון תושבים, יהודים וערבים.
לימים כתב בן גוריון כי הייתה אז אמונה "כי הערבים יקבלו אותנו בזרועות פתוחות".
התפכחות מרה
ראשית התפכחותו של בן גוריון באה בעקבות "מאורעות 1929", שבמהלכן נרצחו 133 יהודים ומאות נפצעו – בחברון, בצפת, במשמר העמק, במוצא ובחולדה.

חברון-אחרי-פרעות-1929

חברון-אחרי-פרעות-1929

משך שנות השלושים, בעיצומם של מאורעות הדמים, קיים בן גוריון שורה של פגישות עם מנהיגים ערביים. השיחות נמשכו עד כמעט ערב פרוץ המלחמה העולמית ב-1939.
בתום הפגישות הגיע למסקנה כי הערבים לא יסכימו לעולם למדינה יהודית בארץ ישראל. כל מה שניתן להשיג מהם בהסכמה הוא שהיהודים יהיו מיעוט נצחי בארץ. המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, קבע גם את המיכסה – 7 אחוז יהודים.

בן גוריון בפגישה עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים

בן גוריון בפגישה עם מנהיגים ערבים בשנות השלושים

המופתי תכנן "פתרון סופי"

לימים נתגלה כי המופתי לא התכוון להשאיר אפילו יהודי אחד בארץ ישראל. המזרחן הנודע ברנארד לואיס מגלה בספרו "שמים ואנטישמים" , שהופיע ב-1986, כי מייד לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 התקשר המופתי לקונסול הגרמני בירושלים. הוא החל לרקום אז את השתתפות הערבים בפתרון הסופי של הרייך השלישי, פתרון שנועד גם ליהודי ארץ ישראל.
מה נשתנה מאז?
שום דבר לא נשתנה. " הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים" , כפי שאמר בשעתו ראש הממשלה יצחק שמיר. אפשר להוסיף כי גם היהודים הם אותם היהודים. 

השלום עם מצרים

יאמרו האומרים השלום עם מצרים הוכיח כי תמורת ויתורים על שטחים ניתן להגיע לשלום. שלום קר אבל שלום.
האמנם?
פרט לעובדה שאין יריות, מצרים לאחר הסכמי קמפ דייויד התנהגה ומתנהגת כמדינת אויב. היא נלחמה נגד ישראל בכל במה בינלאומית. פעלה בשיטתיות לפרוק ישראל מנישקה הגרעיני. אמצעי התקשורת שלה מפיצים דברי הסתה בלתי פוסקים נגד ישראל."הפרוטוקולים של זקני ציון" ו"מיין קמפ" של היטלר בתרגום ערבי הם רבי מכר בקהיר.

מיים קאמף בתרגום ערבי במצרים

מיים קאמף בתרגום ערבי במצרים

כך היה בימי נאצר, כך היה בימי סאדאת, כך בימי שלטון האחים המוסלמים וכך גם בעת שלטונו של עבד אל-פתאח א-סיסי
עד לעליית א-סיסי לשלטוון מצרים הייתה גם ספק הנשק העיקרי של הפלסטינים בעזה. אם לא במישרין אז בעצימת עין.
אחרי מהפכת א-סיסי רואה גם מצרים סכנה בחמאס וברצועת עזה והרסה את המנהרות בהן הבריחו נשק. אך ביתר הנושאים מדיניות מצרים נשארה כבעבר.

ויתורי "ברית שלום" לא הספיקו

חוגים הטוענים כי ניתן להגיע לשלום עם הערבים תוך ויתורים היו כמעט מראשית התנועה הציונית.
בשנת 1925 הוקמה בירושלים אגודה ששמה לה למטרה "לסלול דרך והבנה בין עברים לערבים" . עם מקימי האגודה ואוהדיה נמנו כמה מאנשי הרוח הבולטים של התקופה: הפרופסורים הוגו ברגמן, מרטין בובר וגרשום שלום; הסופר ר'בנימין, יהודה לייב מאגנס, ארתור רופין ועוד.
הקבוצה דגלה בשיוויון זכויות מלא לערבים והייתה מוכנה להסכים להגבלת העלייה לארץ ישראל, לוותר על מדינה ולהסתפק בהקמת "מרכז רוחני" לעם היהודי. למרות נכונות הקבוצה לוויתורים על עיקרי המטרות הציוניות הם לא זכו לאוזן קשבת בצד הערבי. 

 "ברית שלום" הייתה גורם שולי בהיסטוריה הציונית והישוב בארץ התייחס אל חבריה כאל תמהונים ואוטופיסטים. רוב הציבור שחי בארץ בתקופה שלפני הקמת המדינה היה מאוחד בשאיפה להגשים את הציונות – להעלות לארץ מקסימום יהודים, להתנחל בארץ ולהקים מדינה.
היו ויכוחים קשים בין ימין לבין שמאל ויכוחים שהיו מלווים גם באלימות מסויימת. אך הויכוח היה על הטקטיקה ועל הדרך לא על המטרה שסביבה הייתה אחדות מוחלטת.

מפ.ק.פ. למק"י ול"מצפן"

המערערים היחידים על עצם המפעל הציוני לפני הקמת המדינה הייתה המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית [פ.ק.פ.]. מפלגה זו, שכללה יהודים וערבים, הייתה למעשה סוכנת של הקומינטרן שמטרתו הייתה להרוס את המפעל הציוני. הם סייעו לטרור הערבי, נחשבו בוגדים ונרדפו הן על ידי ההגנה והן על ידי האצ"ל [בנוסף למשטרה הבריטית].
פ.ק.פ. שינתה פניה עם הקמת המדינה והפכה למק"י [מפלגה קומוניסטית ישראלית]. היא פעלה בדרכים לגיטימיות וזכתה בכמה מקומות בכנסת. אך היא הייתה כל שנות קיומה בשוליים.
בראשית שנות השישים הקימו כמה פורשים ממק"י את תנועת "מצפן", שעירערה על עצם הלגיטימיות של הציונות, שיתפה פעולה עם גורמים פלסטינים והיו חלוצי הדה לגיטימציה של ישראל בתקשורת העולמית.
ב-1965 התאחדה "מצפן" עם תנועתו של אורי אבנרי ["העולם הזה" כוח חדש] שהיה מחלוצי הקוראים להקמת מדינה פלסטינית כבר לאחר מלחמת השחרור.
הערעור על צידקת הציונית וזכותנו חילחל אט אט מ"מצפן" למפלגות השמאל הציוניות.
התגבשות זו החלה בראשית שנות השבעים בכמה תנועות:
• תנועת 'מוקד' היתה ברית בין המפלגה הקומוניסטית (מק"י) בין קבוצת 'תכלת-אדום' שפרשה ממפ"ם, בראשות מאיר פעיל. האלמנט הציוני שבראשות מאיר פעיל גבר וזו היתה התנועה הציונית הראשונה שתמכה בכינון מדינה פלסטיניית.
• אחרי 'מוקד' באה תנועת 'של"י', שאיגדה את אנשי 'מוקד', קבוצות יוניות ממפלגת העבודה בראשות לובה אליאב, 'הפנתרים השחורים' וחברי תנועת 'העולם הזה'. במפלגה היו חברים גם אישים כמו עמוס עוז, א.ב. יהושע ואחרים השייכים לקונסנזוס הציוני. תנועה זו התפוררה בשנות השמונים. אבל אין ספק שהיא נתנה הכשר לרעיונות שהיו מוקצים מחמת מיאוס בשמאל הציוני הישן.

• 'התנועה לזכויות האזרח', שהוקמה ב-1973 על ידי שולמית אלוני היא התונעה בראשונה שפרצה לעמדת כוח במפה הפוליטית. הצטרפו אליה רן כהן משל"י, מרדכי בראון ודדי צוקר מ'שלום עכשיו' ויוסי שריד ממפלגת העבודה.
השמאל החדש הפוסט ציוני אמור היה להיות הערת שוליים זניחה בהיסטוריה של הציונות. משקלו הסגולי כמשקלו של וירוס. אך הוירוס הזה חדר ללב המערכת, ללב ליבה של תנועת העבודה הציונית.
הוא התנחל שם והשתלט על התנועה. הסיסמה "יומרץ רבין" נשמעה בשעתה כבדיחה, אך הפכה לעובדה הרת אסון. אייבי נתן, האידאליסט החביב, ישב בכלא על שנפגש עם יאסר עראפת. שמעון פרס ויצחק רבין קיבלו על כך פרס נובל לשלום.
אפשר לומר שהשלישיה פרס רבין וערפאת הם שהבטיחו יונה והם שהבטיחו כי זו המלחמה האחרונה.

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת מקבלים את פרס נובל לשלום בעקבות הסכמי אוסלו

 הילדים של אוסלו

תגובות במייל

יפה כתבת. הבעיה שלנו (בהא הידיעה) היא קודם כל זקני ציון המודרניים. עם הערבים אפשר יהיה "להסתדר" גם עם האירופאים המחרימים אותנו (למרות כל האנטישמיים עם או בלי מעטפת צדקנית). הבעיה האמיתית היא אלה שחיים כאן בתוכנו ומשמיעים את דברי ההבל שלהם.

דינה

אז יישר כוחך.
דינה

אלה מלחמות ישראל

 פרעות 1922

פרעות 1929

מאורעות 1936 [המרד הערבי]

מלחמת השחרור 1948

מלחמת קדש 1956

ששת הימים  1967

ההתשה  1969-1970

יום כיפור 1973

לבנון הראשונה  1982

האינתיפאדה הראשונה  1987

האינתיפאדה השניה 2000

לבנון השניה  2006

עופרת יצוקה 2008

עמוד ענן 2012

צוק איתן 2014

 

 

פורסם בקטגוריה בן גוריון, היסטוריה יהודית, שמאלנות, תולדות המדינה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

20 תגובות בנושא "הבטחתם יונה" ו"זו המלחמה האחרונה" – מי הבטיח

  1. פינגבאק: " הלנצח תאכל חרב?" – כן, לנצח נחיה על חרבנו זו המציאות | היגיון בשיגעון

השאר תגובה