מאמר זה נכתב בפברואר 2000 וכבר נמחק מזמן. במקרה גיליתי אותו בקרבי המחשב שלי ונראה לי שיש בו כדי לתת פרספקטיבה למה שעשינו לעצמנו מאז ועד היום.  אפשר גם ללמוד ממנו איך ייראו "שתי מדינות לשני עמים".

סול רובין, תושב נווה דקלים, החליט לבלות שבוע ימים במלון טירת בת שבע בירושלים. את הנאת הנופש הפרה חוברת הנושאת את השם THIS WEEK IN PALESTINE, שהמלון חילק לאורחיו.

רובין מיהר לשגר מכתב נזעם למשרד התיירות בו הוא אומר בין היתר: "בין הדברים שמצאתי למד מן החוברת הוא שהר תבור הוא חלק מPALESTINE-, שהכיבוש הישראלי מונע את פיתוחה של בית לחם והדבר שעורר בי שאט נפש במיוחד היה תאורו של קבר רחל כבית קברות מוסלמי.

קבר רחל הוא קבר מוסלמי אומר המדריך הפלסטיני לתיירים

שואל הקורא את משרד התיירות:"מדוע אתם מתירים לתעמולה אנטי ישראלית במלון ישראלי"?.

הקורא שלח לי את החוברת ומתוך עיון בה למדתי לדעת דבר חמור מתעמולה אנטי ישראלית. למדתי ש-PALESTINE כבר נמצאת כאן, בתוכנו, מסביבנו, בסמוך לנו. ואנחנו מחרישים.

מה יש בחוברת

המראה החיצוני הוא של מדריך לתיירים מן הסוג שמוצאים בכל מלון בעולם. מספרי טלפון לעזרה ראשונה, רשימת מסעדות, בתי מלון, משרדי נסיעות, אתרים ארכאולוגיים, שגרירויות, קונסוליות, סיורים מודרכים וכדומה. מה שמייחד את החוברת הזו הוא שהיא משקפת חזות כאילו היא יוצאת במדינה נורמלית לכל דבר. אין בה אזכור של ישראל. מדינה זו בכלל לא קיימת ומפת הסיורים, גם זו של ירושלים, מתייחסת אל השטח כולו כאל מדינת פלסטין.

כמה דוגמאות ימחישו:

* מפת ישראל בה מסומנים גבולות הקו הירוק, כולל שטח ההפקר מלפני מלחמת ששת הימים. כל הישובים היהודיים ביהודה, שומרון ועזה נמחקו מן המפה. יש סימון של ירדן ומצריים אך אין ציון שהשטח שממערב ליהודה ושומרון הוא מדינת ישראל.

* החוברת מלאה תארים ואזכורים של גופים ומוסדות שהם חלק ממדינה: משרד התיירות והעתיקות; המרכז הגיאוגרפי הפלסטיני; הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית; רשימה של משרדי ייצוג של רוב המדינות כלפי הרשות הפלסטינית.

* חלק נכבד מן הסיורים המודרכים נראים כתעמולה פוליטית יותר מסיור לתיירים. כך, למשל, יש סיור מודרך למחנות הפליטים תוך "הסבר הרקע לבעיית הפליטים". פרט לסיור המודרך שנועד אך ורק למחנות הפליטים חלק מן הסיורים האחרים מסתיימים בביקור במחנות הפליטים.

* לתייר המעוניין מוכנים המארגנים להציע "סיור מיוחד שנועד להתמקד במדיניות ההתנחלויות של ישראל בירושלים ובסביבותיה".

* סיור לעזה, לדוגמא, כולל ביקור במעבר ארז ו"לימוד אודות ההתנחלויות הישראליות והבעיות שהן יוצרות".

* יש גם סיור למערות קומראן "בו נמצאו מגילות ים המלח". לא מציינים כמובן מי חיבר את המגילות. כנראה פלסטינאים קדמונים.

* כיאה למדריך תיירים הוא מסתיים בנתונים סטטיסטיים: אוכלוסייה – 3.02 מיליון מהם 53.3 אחוז מתחת לגיל 17 ; 2514 בתי ספר; 889,895 תלמידים; 30,162 מורים; שעור אבטלה 14.4 אחוזים; שכר עבודה ממוצע ליום של שכיר בשטח הפלסטיני 14.5 דולר לגברים 12.1 דולר לנשים; 92 מלונות; 162,680, מכוניות; שעור ילודה 6.04; ריבוי טבעי 4.18.

ולהזכירכם החוברת הזו מופצת בבתי מלון, בירושלים השלמה והמאוחדת בירת ישראל הנצחית.
פברואר 2000

 מאמר זה נכתב לפני תשע שנים. בתוך תקופה זו עברה מצרים שתי מהפכות "האביב הערבי" שהעלה את האחים המוסלמים לשלטון וחיזק את החמאס. המהפכה של רנטיסי שהחזירה את מצרים לשלטון צבאי. אירועים אלה לא שינו את ההערכות והמסקנות שבמאמר [ מאי 2014].

ראה "מה שווה השלום שעשה בגין"

בגין חתם על הסכם השלום כשהוא נתון בלחציהם של משה דיין, אהרון ברק וג'ימי קרטר * היום אנו כבר יודעים שבגין סבל ממאניה דפרסיה ושקרטר אנטישמי ונהנה מכספים סעודיים * מה היו התקוות שתלו בהסכם ומה נותר ממנו * אין סיבה למסיבה

שותפיו של בגין להסכם: נשיא בעל עבר נאצי ונשיא עם עתיד אנטישמי (ויקישיתוף)

במלאות שלושים שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שוב התחדש פסטיבל השלום ופולחן בגין.
הפעם זכתה לפירסום קלטת שנמצאה ובה הוא מספר לנכדתו את שבחי הסכם השלום עם מצרים.
והעם בישראל שומע ומאמין ואפילו מתגעגע למנהיג האהוב.

"מחרחר מלחמה"

 פעם הוא היה שנוא על השמאל במידה כזו שמפ"ם הקימה מחתרת מסועפת בתוך צה"ל כדי להדיחו בכוח, אם יעלה פעם לשלטון. בן גוריון נהג ללגלג עליו ולגדפו בכל הזדמנות..

בעולם נחשב בגין למחרחר מלחמה שימיט אסון. השבועון "טיים", בכתבת שער עוינת, כתב ששמו מתחרז עם המלה פייגין, הגיבור היהודי המאוס בספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלז דיקנס.

להמשיך לקרוא ←

ישראל עסוקה בימים אלה בנושאים חשובים מאד. האם הנשיא שלה, לשעבר, אנס או סתם מעלילים עליו. האם טלנסקי יבוא להעיד או יחזור בו ברגע האחרון. האם סיעת העבודה תתפלג או תמשיך בקיומה? האם להפעיל עוד פסטיבל המוני בלחץ על הממשלה לשחרר עוד רוצחים בשביל גלעד שליט?

אך אלה הזוטות. העניינים העיקריים המעסיקים את הציבור בימים אלה הם למה העיפו את מאיה בוסקילה מן האח הגדול, האם מנחם בן המעצבן ימשיך לעצבן את חבריו לכלוב הפתוח ולשעשע את קהל הצופים ואת מי ידיחו השבוע מ"הישרדות".

"העיקר לדבר." צ'מברלין נפגש עם היטלר.

באווירה זו למי יש זמן וחשק לעשות אנלוגיות היסטוריות? להשוות בין מה שקורה היום לבין מה שקרה ערב השואה באירופה? לשמוע ולקרוא מה אומר ברק אובמה. הנשיא הכוכב של ארצות הברית פותח במסע חינחונים לעבר המשטרים המתועבים ביותר שידעה האנושות. הוא הפך במחי יד את ציר הרשע לציר הבירבורים. העיקר לדבר: עם אסאד, עם אחמדיניג'אד, ובקרוב עם החמאס. ובינתיים הצנטריפוגות באיראן מסתובבות במהירות מטורפת. שנת 1938 כבר כאן.

מה היה ב-1938

זו היתה שנת הפייסנות. השנה בה המעצמות הדמוקרטיות של המערב יצאו מכליהו כדי לרצות את היטלר, לספק את רצונותיו, להבין אותו, אפילו להצדיק אותו.

עיון בעיתוני אותה תקופה ומחקרים שנכתבו עליה מלמדים כי בצד ההמונים חסרי המידע שצידדו בשלום בכל מחיר ("פייסנות" קראו לזה אז) היו המדינאים. אלה, מתוך חישובים ציניים ומרושעים, הגיעו גם להחלטות הרות גורל, שביסודם אווילות פשוטה.

אופייני לאווירת אותם ימים היה מכתב קטן שהופיע ב"טיימס", הלונדוני ב-21 במארס 1939, פחות משישה חודשים לפני פרוץ המלחמה. במכתב אומר הכותב כי יש לתת להיטלר כל הזדמנות "לעלות על דרכים קונסטרוקטיביות".

בעיתון הנפוץ "דיילי אכספרס" נכתב "היכן היא פראג? אם מטורפי הביטחון הקיבוצי (דהיינו: התובעים לפעול נגד היטלר) ישיגו את מבוקשם אתם עלולים למצוא עצמכם פתאום בחפירה.

צ'מברלין בשובו מגרמניה מנופף בהסכם עם היטלר ומכריז "שלום בימינו"

"מאמינים בכנות היטלר"

וה"אובזרוור" המהוגן כתב: "הנילחם במאמץ שווא לקיים מצב עניינים שאסור היה כי ייווצר על ידי חוזה ורסאי?" ואנשי הרוח החרו החזיקו אחרי ההמון הנבער והתקשורת. ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי (שהתפרסם בתיאוריה שלו על שקיעת תרבויות והיה ידוע כאנטישמי מובהק) הכריז כי הוא מאמין ב"כנות רצונו של היטלר בשלום באירופה".

חוקרים לא מעטים עמדו על כך שבצד הציניות, הכסילות והעיוורון שררה גם אווירה של חוסר רצון לדעת את האמת. הרי הכל היה כתוב ב"מיין קאמפ" של היטלר, אך לא רק ההמונים לא הכירו את הספר. גם המדינאים שקבעו את המדיניות הבריטית לא הטריחו עצמם לקרוא אותו (פרט לשניים: צ'רצ'יל וסטאלין). כאשר חזר צ'מברליין ממינכן ובידו ההסכם המפורסם של "שלום בימינו" הוא נתקבל על ידי המון בריטי שלפי עדויות היה משולהב עד כדי היסטריה.

רק בקיץ 1939, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, נשתנתה האווירה בבריטניה. במשאל גאלופ אמרו 76 אחוזים כי על בריטניה לקיים את ערבותה לפולין ולצאת למלחמה בגרמניה, אם זו תתקוף את פולין.

ועל כך כתב צ'רצ'יל בשער ספרו: " איך באיוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית לרשעים לחדש את חימושם".

ההכרעות הגורליות

בימים אלה ראה אור בתרגום עברי ספרו של ההיסטוריו הבריטי איאן קרשו, "הכרעות גורליות", ("עם עובד" ספרית אופקים),

הספר מהווה יצירת מופת של מחקר היסטורי.

קרשו, שזיכה אותנו לפני זמן לא רב בביוגרפיה הטובה ביותר על היטלר, מתייחס בספר זה לתקופה קצרה אך הרת גורל – 1940-1941. בתמציתיות מדהימה ובידע מעמיק הוא בוחן שורה של החלטות גורליות שקיבלו מנהיגי העולם בתקופה זו – החלטות שהובילו למרחץ הדמים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, לניצחון בעלות הברית ולרצח שליש העם היהודי.

החלטתו הצילה את העולם מנצחון נאצי.

אלה ההחלטות

.
• החלטת צ'רצ'יל להמשיך במלחמה ב-1940 למרות שבריטניה היתה חשופה לגמרי – ללא צבא וללא ציוד.
• החלטת היטלר לתקוף את ברית המועצות ומאוחר יותר להכריז מלחמה על ארצות הברית.
• החלטת מוסוליני לתקוף ביוון, שתרמה בעקיפין למפלה הגרמנית בברית המועצות. אך גרמה גם לכיבוש יוון בידי הנאצים ולהשמדת יהודיה.
• החלטת היפנים לתקוף את האמריקנים בפרל הארבור ולהכריז בכך מלחמה על ארצות הברית.
• ההססנות האמריקנית נוכח אירופה המתבוססת בדמה עד שנדחפה להתערב במלחמה.
• ההחלטה של היטלר לרצח יהודי אירופה.

ספר אקטואלי

אם תפקידו של ההיסטוריון הוא להסביר לנו מה קרה ולמה הרי שזהו ספר מן המעלה הראשונה. קרשו מנתח בדקדקנות את המבנה החברתי ומערכות השילטון של כל אחת מן המדינות בהן הוא עוסק ומתאר את תהליך קבלת ההחלטות. בוחן את החלופות שעמדו בפני מנהיגיהן ומסביר מדוע, כאילו באיזה צו גורל, היו המנהיגים מועדים להחליט כפי שהחליטו.

שער ספרו של קראשו

לגבינו זה ספר אקטואלי, שאיננו נוגע רק לעבר אלא להווה בו אנו חיים ולסכנות המאיימות על קיומנו. לעניינננו חשובים שלושה נושאים הנידונים בספר: החלטת בריטניה להמשיך במלחמה, ההססנות האמריקנית להצטרף למלחמה וההחלטה של היטלר להשמדת יהודי אירופה במנגנון תעשייתי.

ההחלטה של צ'רצ'יל

קרשו פותח את ספרו בציטוט מדברי צ'רצ'יל שכותב כי "השאלה… האם עלינו להמשיך להילחם לא מצאה את מקומה על סדר יומו של קבינט המלחמה. התשובה היתה מובנת וברורה…"

קרשו קובע מייד שהצהרה זו של צ'רצ'יל חסרת כל בסיס במציאות. בפועל היה רוב בצמרת השלטון הבריטי שראה בהמשך המלחמה התאבדות. צ'רצ'יל עמל קשות בכוחו הרטורי לשכנע את חבריו. הוא ניצח ונתקבלה החלטה רבת סיכונים להמשיך במלחמה. החלטה זו הצילה את העולם מניצחון נאצי מוחץ. כשצ'רצ'יל החליט את ההחלטה הגורלית הזו הוא הניח כי במוקדם או במאוחר תאלץ ארצות הברית להצטרף למלחמה. אחרת לא היה לבריטניה, חסרת החימוש ושצבאה נותץ באירופה למרות הפינוי בדנקירק, שום סיכוי.

הבדלנות האמריקנית

דעת הקהל האמריקנית הייתה בעד בדלנות מוחלטת. האמריקנים רצו לחיות טוב ובשקט ולא היה איכפת להם שאירופה תעלה בלהבות, כל עוד האש אינה מגיעה לגבולותיהם. הנשיא רוזבלט נחשב עד כה על ידי היסטוריונים כבעל ראיה אסטרטגית רחבה לגבי מקומה של ארצות הברית בעולם. אך קרשו חושף כי למעשה היה הססן בלתי נדלה, שבשבת רוח של השפעות מכל הכיוונים וחרד בעיקר מפני דעת הקהל והקונגרס. עיקר הצלחתו היה בהתכתשות הפוליטית עם הקונגרס שהתבצר מאחורי שורה של חוקים שקידשו את הבדלנות האמריקנית. רק הקונגרס רשאי להכריז מלחמה. אסור למכור נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה אלא במזומן (דבר שהיה בחזקת פסק דין מוות לבריטניה המרוששת). וכשרוזבלט מצא חור בתחיקה על ידי העברת ציוד לבריטניה ואחר כך לרוסיה במסגרת "החכר והשאל" נאסר עליו ללוות את אניות האספקה באניות מלחמה אמריקניות. אמריקה גם לא היתה מוכנה למלחמה. לא היה גיוס חובה, החימוש היה דל, וצבאה היה בגודל צבא הולנד. התעשיה לא הוסבה לייצור מלחמתי.

אסר קליטת פליטים יהודים

כשפרץ המשבר בצ'כוסלובקיה, בספטמבר 1938, מיהר רוזבלט לפרסם גילוי דעת בו אמר כי אין בשום פנים לראות באמריקה צד לגוש אנטי גרמני. בשיחה סודית עם השגריר הבריטי הוא הבהיר כי גם אם בריטניה תצטרף למלחמה לא תתערב ארצות הברית, אלא אם תהיה פלישה גרמנית לבריטניה. כשדעת הקהל האמריקנית הזדעזעה בעקבות ליל הבדולח הוא נמנע מלהענות לבקשה לאפשר לפליטים יהודים מאירופה מקלט בארצות הברית.

ושגריר ארצות הברית בבריטניה, ג'וזף קנדי ( אביו של מי שעתיד להיות הנשיא ג'ון קנדי) היה מחסידי מדיניות הפיוס. קנדי, שהיה פרו נאצי מוצהר, אמר לשגריר הגרמני בלונדון כי הוא "מבין בהחלט את המדיניות הגרמנית כלפי היהודים". וכשפרצה המלחמה אמר קנדי כי יש לו מושג קלוש על מה ולמה פרצה.

רוזבלט המשיך בהיסוסיו ובסיוע כמעט סימלי לבריטניה עד שההתקפה היפנית על פרל הרבור והחלטת היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית איפשרה לו להפעיל את מכונת המלחמה האמריקנית. אלה היו שני ניסים שבלעדיהם ייתכן שאמריקה לעולם לא היתה מרטיבה את רגליה ביורה האירופית.

אלה היו שני ניסים שבלעדיהם העולם היה נתון היום בחלקו הגדול לשליטת מעצמות טוטליטריות פשיסטיות. אין ספק שהיטלר צדק בשיקוליו כי עליו  להכריע את רוסיה לפני שנת 1943, השנה בה לפי הערכתו תוכל ארצות הברית להתערב במלחמה. להערכתו  אם היה משלים השתלטות על ברית המועצות היתה ארצות הברית משאירה את אירופה לנאצים. ולולא ההתקפה על פרל הארבור היתה משאירה את המזרח הרחוק בידי היפנים.

ומה היום?

על הדימיון בין המתחולל היום לבין ערב מלחמת העולם השניה, כתב כשעתו דניס פראגר, סופר והוגה דעות יהודי אמריקני ב- JEWISH WORLD REVIEW במאמר הנושא את הכותרת "האם נמצאים היהודים שוב ב-1938?"
כותב פרגרבין היתר :
"זו התקופה המפחידה ביותר ליהודים מאז השואה… מנקודת המבט היהודית מתחלק העולם לשלוש קבוצות: אלה השונאים יהודים ורוצים במותם; אלה המתעלמים מן השינאה ואף עוזרים לשונאים; האמריקנים.
"הקבוצה הראשונה כוללת בעיקר מוסלמים וחברות ערביות. השינאה הערבית לישראל כבר איננה בעלת אופי פוליטי. הספרות הערבית, האיראנית ויתר הספרויות המוסלמיות הן אנטישמיות כמו שהיתה הספרות הנאצית. ה"מיין קאמפ" של היטלר הוא רב מכר במזרח התיכון. מופיעה שם ספרות המתארת בדרך קבע כיצד היהודים הורגים ילדים לא יהודים כדי להשתמש בדמם להכנת מזונות לחגים. היהודים מסולקים כמעט מכל מדינות ערב. רצח יהודים, כולל ילדים, נהפך ליום חג בכל המזרח התיכון המוסלמי. ולא רק ישראלים. תזכרו את דניאל פרל (העיתונאי היהודי שנחטף באפגניסטן ונרצח בידי חוטפיו – ז.ג.).

המוסלמים באירופה

"הגורם המאיים על יהודים באירופה הוא המספר הגדל והולך של מהגרים מוסלמים המתגוררים באירופה. יש כ-35 מיליון מוסלמים באירופה ורבים מהם אנטישמים.

"כמעט מדי יום מותקפים יהודים או בתי כנסת באירופה. והאירופים תומכים למעשה באלה המבקשים לחולל שואה חדשה – בגלל החשש שלהם עצמם מן המוסלמים, בגלל האנטישמיות שלהם, בגלל השמאלנים שלהם, בגלל התלות שלהם בנפט הערבי ומפני שאמריקה תומכת בישראל. הציוויליזציה האירופית הנרקבת מאז מלחמת העולם הראשונה, מגיעה עכשיו לנקודת השפל שלה,

אפשר לסמוך על אמריקה?

בהמשך כתב פרגר: "חלף רק דור אחד מאז נרצחו כמעט כל יהודי אירופה. עכשיו נתונים שרידי השואה, המתרכזים במדינה שגודלה כגודל ניו ג'רסי, באיומי השמדה. אף שרוב היהודים החיים היום לא חיו בשנת 1938 חשים היום כי אותן תופעות שהיו אז של פיוס הרשע חוזרות על עצמן. כמו ב-1938 מתחלק היום העולם בין אומות המוכנות לרצוח יהודים ואומות שמוכנות לתת לזה לקרות. ממש לא ייאמן".

פרגר כתב את דבריו לפני שנבחר אובמה לנשיא. ואז כתב: "הסיבה לתמיכת אמריקה ביהודים ובישראל איננה 'ההשפעה היהודית ציונית'. תמיכת ארצות הברית נובעת מן הערכים האמריקניים ומהזדהותם עם היהודים ועם ישראל… התנ"ך ממלא תפקיד מרכזי בזהות האמריקנית לא פחות מאשר הברית החדשה…"

האם דברים אלה נכונים גם אחרי שברק חוסיין אובמה נבחר לנשיא? בסוף השבוע שעבר פרסם אובמה הודעה מצולמת בה הוא פונה למנהיגי ולאזרחי איראן כאחד, ומציע להם לבנות מערכת יחסים חדשה עם ארה"ב.
לכאורה שום דבר. באוזני זו נשמעת הצפירה הראשונה של הרכבת הממובילה לשואה חדשה.

גירסה אנגלית (שונה במקצת, למאמר זה)

לשומעי אנגלית

מה הביא את אובמה להרוס את אמריקה ואת העולם

https://youtu.be/81bphigZOpg

משמעות הביטוי היא  שעל היהודי המתנהג בביתו על פי ההלכה להתנהג ברשות הרבים  כמו יתר בני האדם. כמובן שביטוי זה נולד בגולה מקום בו היו היהודים מיעוט.

הביטוי מיוחס בדרך כלל לפילוסוף היהודי גרמני משה מנדלסון שכן, ביטוי זה מתמצת את השקפת עולמו. 

לילט שילה, סטודנטית מבר אילן, הפנתה את תשומת לבי לכך ש מקור הביטוי במשורר ההשכלה, יהודה לייב גורדון (יל" ג).

וכך כותב יל" ג בשירו " הקיצה, עמי" , שחובר בשנת תרכ" ג:

הקיצה עמי עד מתי תישנה?

הן גז הליל, השמש האירה.

הקיצה, שא עינך אנה ואנה

וזמנך ומקומך אנא הכירה.

אל אוצר המדינה הבא חילך

ובנכסיה קח חלק וזבד

היה אדם בצאתך ויהודי באהלך,

אח לבני ארצך ולמלכך עבד

 

על מקורות ביטויים ומשמעותם היכנס לקטגוריה לשון

רא

סימפון – פרוש רש"י למילה נדירה בתלמוד

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12866

 

טמבל פרוש המילה וגילגוליה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7875

האם פרחה הוא כינוי גנאי?

http://www.zeevgalili.com/2007/11/498

 

מילון קצר של השפה המכובסת

http://www.zeevgalili.com/2006/11/360

 

בעל המאה הוא בעל הדעה

http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597

 

הכשר משפטי למלה כוסית

http://www.zeevgalili.com/2005/01/7257

מצעד המוות של הארמנים אחד מרבים.

ראה "חלוצים ובונים אלמונים"

משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים . מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל. יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן. עד שבאה ההתפרצות האנטי ישראלית והאנטישמית האחרונה, בעקבות "עופרת יצוקה". נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו.

.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה".

בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי.
ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה".
http://www.zeevgalili.com/?p=402

בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת,  שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.

את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי ל.ה. הרטמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז  ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.

השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי  גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות.  בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת  ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול.  הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר 

משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו  שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד,  עם התוספת "את" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אתו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".

הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין  לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל  חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.

"חרות על הלוחות"

הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:

"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות.  למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה"   עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.

"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר?  בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו",  ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים.   שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר.   דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".

מכתב מלונדון

ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב  'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפלת מוסף   בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז  החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב,   מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל.  לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה',  וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים  ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'.  הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת   ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה,   בן קהלת ג'רבה,  סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון.  הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על   התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה  שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים  אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.
"התקווה" כפיוט
בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה  גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה"  נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה  רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת ליאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה  בטקסט או במנגינה.

נכדו של הרב כתב ספר לזכרו

ביולי 2010 קיבלתי את המכתב הבא:

שלום זאב,

הרב הצבאי המוזכר בכתבה, הרב לזלי הנרי הרדמן היה סבא שלי, אבא של אמי.

למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.

כתבתי ספר לזכרו של סבא ולרגל ה'יארצייט' הראשון שלו בשנה שעברה. כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948 ובשנת 1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה הוא נתמנה רב קהילה  וכיהן בה 35 שנה ).

בברכה,

דני ורבוב

Danny Verbov

שם הספר My Dear Friends ואפשר להשיגו

דני ורבוב dverbov@014.net .il
או 052-3115682

באנגליה:
admin@hendonus.org.uk
או 44 20 8202 6924

TO ENGLISH SITE http://www.zeevgalili.com/english/

יורם קניוק בצעירותו בשער ספרו נייר של זכוכית

הסרט "אדם בן כלב", שעלה בימים אלה לאקרנים,  המבוסס על ספרו של יורם קניוק בשם זה, מהווה ציון דרך חשוב בדרכו מישראליות ליהדות. ספרו של קניוק, המתאר דמות של בדרן יהודי גרמני הנאלץ לחיות חיי כלב במחנה השמדה, ראה אור ב-1963. הפיכת הספר בימים אלה לסרט מהמם, 46 שנים אחרי שראה אור, מלמדת משהו על העוצמה הבסיסית של הספר. בעיני, מהווה הספר ציון דרך חשוב בדרך שעשה הפלמ"חניק איש השמאל, מזהות ישראלית לזהות יהודית. תחילה דרך הזדהות עם יהודי השואה ואחריה עם חיפוש שורשים במקורות רחוקים יותר.

להמשיך לקרוא ←

גירסה אנגלית של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

                                             

עידכון דצמנבר 2015

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ"נ
הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין
גר צדק זצ"ל התגייר כמבוגר
איש צדיק בן תורה בעל צדקה
נולד ח' בסיון בשנת תרכ"ט
נפטר כ"א בטבת תש"ד כאיש יהודי
אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב
א' דראש חדש תמוז בשנת תש"ל

על המצבה סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר, מאוניברסיטת באר-שבע. מי היה אברהם בן אברהם פון מנשטיין? מה הביא אותו להתגייר? כיצד חי בגרמניה הנאצית עד סוף המלחמה כמעט? מה הקשר שלו לגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין?

יש תשובות לשאלות הללו. הן קשורות גם לבית הקברות הישן של וירצבורג, בו נקברו יהודים מאז התהוות הקהילה היהודית בראשית המאה ה-12. בית קברות זה שימש מקור השראה למחזור השירים של יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח".

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי:

"על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה 'אמן'
שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי
שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי"

 

המצבה של גר הצדק מנשטיין, דודו של הגנרל הנאצי, והגלעד שהקים עמיחי בספרו לבית הקברות הישן, בו נקברו אבות אבותיו, מתאחדים לסיפור הגורל היהודי, "פצצת הזמן היהודית" בלשונו של עמיחי.

הבית נבנה ממצבות

על שני בתי הקברות סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר. הוא הגיע אליהם כמעט במקרה. הסיפור מתחיל בשנת 1987 בעיר וירצבורג בגרמניה. זו עיר עתיקה שבמהלך השנים פרחו בה ונשחטו קהילות יהודיות לסירוגין. באותה שנה החלו בהריסת מבנה ישן במרכז העיר. עובר אורח הבחין שאבני הבניין מכילות כתובות עבריות. הדבר הובא לידיעת פרופסור (לתאולוגיה) קרלהיינץ מולר, שהפעיל את השפעתו כדי שהאבנים עם הכתובות יישמרו בשלמות.

הבנין פורק בזהירות ונתברר כי זהו אוצר היסטורי. במקום נמצאו 1474 מצבות וחלקי מצבות, במשקל כולל של יותר משבעים טון. המצבות הועברו למחסני האוניברסיטה המקומית ועברו תהליך של ניקוי, איחוי, ריפוי צילום ותיעוד שיטתי.

יהודה עמיחי: "- – – עכשיו השברים נאספים על ידי איש טוב ומיטיב / איש עצוב ואוהב. והוא מנקה אותם מכל רבב / ומצלם אותם אחד אחד ומסדר אותם על הרצפה / …שבר קרב אל שבר / כמו בתחיית המתים, כמו פסיפס / כמו פסל משחק ילדים"

האיש הטוב והמיטיב שבשיר הוא קרלהיינץ מולר, שהציל את האוצר הזה מכיליון.

פרופסור "יהודונוצרי"

ד"ר ריינר מתאר את מולר כ"צדיק גמור, יותר יהודי מנוצרי". מולר מגדיר עצמו "יהודונוצרי". הולך ביום ראשון לכנסיה ובשבת מתפלל בבית כנסת. הוא קורא (אבל לא מדבר) עברית ו"הספריה שלו נראית כמו ארון ספרים של ראש ישיבה". בביתו העתיק הוא מחזיק פסל של ישו ועל קרקפתו הניח תפילין. בסוכות הוא מחזיק בביתו את ארבע המינים. הוא תרגם לגרמנית את שירי יהודה עמיחי.

לאחר כשנתיים שלוש של עבודות ראשוניות חיפש מולר מומחים שיסייעו במלאכת המחקר. הוא פנה לחברו, פרופסור מרדכי ברויאר, המלמד בבר אילן והתמחה בהיסטוריה האורתודוכסית. זה קישר אותו לפרופסור שמעון שוורצפוקס, מומחה בהיסטוריה של יהודי צרפת. פרופסור שוורצפוקס חיפש עוזר ומצא את מבוקשו ברמי ריינר.

 

באותה תקופה היה ריינר תלמיד בי.איי. באוניברסיטה העברית (ספרות עברית ותלמוד) ובמקביל כיהן כר"מ בישיבה של הרב דיסקין בנוה שמואל ("ישיבה מאד פתוחה. היינו לוקחים את התלמידים לתיאטרון. כל הר"מים, כמוני, בוגרי צבא, ואפשרו לי ללמוד באוניברסיטה).
ריינר נבחר כעוזר ושותף למחקר, תודות לשליטתו בגרמנית והרקע שלו בתלמוד ובהלכה (שש שנים למד בישיבת "קול תורה" לצעירים שבראשה עמד אביו).

טבוחים ללא קבר

בית הקברות העתיק בוירצבורג, אומר לי ד"ר ריינר, הוקם על ידי הבישוף זיגפריד, מיד לאחר הטבח במסע הצלב השני בחודש אדר תתקז (פברואר 1147). בשנה זו נטבחו עשרים וכמה יהודים.

מאה וחמישים שנה לאחר מכן, באוגוסט 1298, נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה בעקבות עלילת דם ("פרעות לחם הקודש"). לא עברו אלא חמישים שנה וחורבן נוסף נחת על קהילת וירצבורג . בעיר פרצה מגפה ("המוות השחור"), היהודים הואשמו ובני הקהילה שרפו עצמם בבתיהם מפחד ההמון.

האסונות הגדולים באים לביטוי במצבות בהן מוצאים משפטים כמו "קמו בני עשו עליהם והרגום", "ר' משה הנהרג", "בחייהם ובמותם נקום נקמת".

למרות הרדיפות והרציחות היו גם גויים שהסתפחו אל העם היהודי. זאת ניתן ללמוד מן המצבה, בה נאמר על אישה ש"עזבה אביה" ויושבת בחיקו של אברהם אבינו. שש מאות וחמישים שנים לאחר אותה גיורת בא הברון ארנסט פון מנשטיין בבריתו של אברהם אבינו.

הברון שהתגייר

פניתי לכתריסר ארכיונים בגרמניה בבקשה לקבל פרטים על גר הצדק ומן החומר שקיבלתי מצטיירת התמונה הבאה. הוא נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות ביותר בגרמניה. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא. בהיותו מוסיקאי כישרוני שרת בתזמורת צבאית. בתקופה זו התוודע לקהילה והתקרב לתלמידי חכמים שבה. למד תורה בחשק רב בישיבה וגילה רצון להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב, אך הוא עמד על דעתו ושכנע בכנות רצונו. נסע לאמסטרדם, טבל, נימול וגויר בבית דין.

הוא חזר לוירצבורג ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר אשה, מבוגרת ממנו ב-19 שנים, פרנציסקה בזולד, שהתגיירה בלי קשר אליו. השניים נישאו והקימו בית יהודי שהצטיין במעשי צדקה וחסד.

מן הארכיונים הגרמנים לא הצלחתי לקבל תמונה מדוייקת של הקירבה המשפחתית בין גר הצדק לבין הגנראל הנאצי ופרטים מדוייקים על נסיבות חייו, התגיירותו ומותו.

אך בעקבות פירסום מאמרי הראשון בנושא נתברר כי יש בארץ אנשים רבים המכירים את האיש מקרוב ואלה פיענחו את החידה.

הגנרל בן מאומץ

הקורא שלמה מארק מירושלים כתב לי:

"הפרשה הזו מוכרת לי הואיל וידיד של אבי למד מוסיקה אצל גר הצדק מנשטיין.

"הגנרל-פילדמרשל אריך פון מנשטיין היה בן מאומץ של משפחת פון-מנשטיין. אביו הביולוגי היה פון לוינסקי, גנרל של חיל הרגלים (דרגה מקבילה בצה"ל לרב אלוף או גנרל בעל 3 כוכבים בצבא ארה"ב). שמו נגזר משם כפר בפומרניה (פולין כיום), שהיה בפולנית משהו כמו Lewinsco והגרמנים ביטאו אותו – לוינסקי.

"כמקובל במשפחות אצולה אירופיות (מנהג רומאי במקור), היו משפחות מרובות ילדים מוסרות את אחד הילדים למשפחה חשוכת ילדים, שהייתה מאמצת אותו כבן וכיורש. הגנרל (חיל תותחנים) פון-מנשטיין , ידידו הטוב של פון לוינסקי, אימץ את הנער לבנו, לאחר מות האב הביולוגי. הפילדמרשל קרא לעצמו אריך פון לוינסקי אונד פון מנשטיין. שמו המקורי החשיד אותו כי הוא יהודי, ככל הידוע לי אביו הביולוגי לא היה יהודי. גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה אפוא אחי אביו המאמץ של הגנרל פון מנשטיין.

הגנרל ערך את הלוויה

"ידידו של אבי, תלמידו של הגר אברהם בן אברהם פון מנשטיין, ידע לספר כי גנרל פון מנשטיין עצמו הוא שערך את הלוויה הצבאית לדודו".

מסתבר כי במועד פטירתו של גר הצדק מנשטיין היה אחיינו הגנראל מודח מכל תפקידיו, בשל חילוקי דעות עם היטלר. דבר זה מסביר את העובדה שיכול היה להתפנות לארגן את הלוויה לדודו באחת השעות הקשות של המלחמה. הלוויה נערכה בטקס צבאי מלא, הארון היה עטוף בדגל צלב הקרס וליוו אותו חיילי ס.ס.

"הייתי תלמידו של
גר הצדק מנשטיין"

הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון סיפרה:
"אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.
"בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י"ז באלול, רשום אף הוא.
רחל פרי חן מירושלים סיפרה: בעלי ז"ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו".

 

 

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מת על קידוש ה'

חידת חייו ומותו של גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין, פוענחה על ידי שמעון גרינבאום, בן 84 מירושלים, ואלה דבריו:

"בשנת 1953 ביקרתי בוירצבורג, כדי לעלות על קבר אמי. נפגשתי עם דוד רוזנבאום, שהיה אז ראש הקהילה בוירצבורג ומנהל בית האבות היהודי שם.

"רוזנבאום לקח אותי לבית הקברות והדבר הראשון שהביא אותי אליו היה הקבר של הברון פון מנשטיין, שהיה אז בשורה הראשונה. רוזנבאום היה האיש שיזם את העברת גר הצדק מבית הקברות הנוצרי לקבר ישראל. הוא סיפר לי כי משפחת פון מנשטיין התנגדה בחריפות להעברת עצמותיו של הברון והדבר הגיע לבית המשפט שהכריע בעד ההעברה.

"הוא סיפר לי כי הנאצים אספו בשנת 1942 את יהודי וירצבורג והסביבה. הם קיבלו הוראה להתייצב ביום ובשעה מסויימת בכיכר העיר ומכאן צעדו לתחנת הרכבת.

"ברון פון מנשטיין בא לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו: אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך.

"הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזיינשטט ומת שם לאחר כשנתיים. מבני משפחתי אני יודע כי רוב האנשים מתו שם מרעב. ביוזמת אחיינו הגנרל הועברה גופתו לוירצבורג ונקברה בטקס נאצי בבית קברות נוצרי.

"דוד רוזנבאום עצמו גורש יחד עם כל יהודי וירצבורג לטרזיינשטאט והצליח לשרוד. הוא היה מקורב מאד לברון פון מנשטיין והיה יחד עמו במחנה.

שמעון גרינבאום מספר עוד כי שנים רבות לפני שהתגייר למד פון מנשטיין תורה אצל תלמיד חכם, אנסבכר שמו. אותו אנסבכר היה בעל חנות לצרכי סנדלרות. כל היום היה יושב בחנותו ולומד. אם היה נכנס גוי לקנות אצלו משהו היה נותן ללקוח להמתין עד שיסיים את הסוגיה שלמד.

 

לאחר התגיירותו התפלל הרב מנשטיין בבית כנסת קטן שנקרא "מצה שטוב" (בית המצות. הוא נקרא כך כי הוקם במבנה ששימש בעבר כמאפיית מצות של הקהילה). הוא נהג לתת בדרך קבע שעורים בבית הכנסת.

היה גם סופר סתם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה גם סופר סתם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות:

"סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית מן הברון הגר.
באחת ההקדשות נאמר בין היתר: "לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי' … בן ידידי מורי ורבי החבר ר' אליעזר בן מ"ר ר' יצחק נ"י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו". ההקדשה היא משנת 1926.

 

לסבי ר' אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת"ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא.

ניסה לעלות לארץ

לאחר גיורו המשיך אברהם בן אברהם בקריירה המוסיקלית שלו. עסק בעיקר בהוראת מוסיקה במוסד גדול ובאורח פרטי. הוא ניסה כמה פעמים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו.

עם עליית הנאצים לשלטון לא נהגו בו כיהודי, הואיל ולפי תורת הגזע הנאצית הוא נשאר ארי. ייתכן שגם יחוסו המשפחתי עזר לו. עם זאת הוא קשר את גורלו בגורל היהודים ולא ביקש זכויות מיוחדות.

 

 

עמיחי על גר צדק

הקורא מאור בר הפנה את תשומת לבי כי עמיחי כתב גם שיר המתייחס לגר הצדק.

אל גר צדק / יהודה עמיחי

בן אברהם לומד להיות יהודי.
מהר הוא רוצה להיות.
אתה יודע מה שאתה עושה?
מה החפזון, הרי אדם הוא לא
עץ תאנה: מיד הכל, עלים ופגים
בבת אחת. (ועץ התאנה הוא עץ יהודי).

אתה לא מפחד מכאב המילה?
ֿאתה לא חושש שימשיכו למול ולמול
עד שלא ישאר ממך מאום
מלבד מכאוב מתוק של יהודים?

אני יודע: אתה רוצה להיות שוב תינוק,
להיות נישא על כר מקושט, להיות נמסר
מיד אשה ליד אשה, סנדקיות ואמהות
בעלות שדים ורחם. אתה רוצה ריח
בושם בנחיריים ויין לפה הקטן והממצמץ

 

===================================================================.

גנרל פון מנשטיין

ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור אומר בספרו על סטלינגרד כי גנרל אריך פון מנשטיין נחשב לאסטרטג המבריק ביותר במלחמת העולם השניה. הוא עמד בראש גייסות טנקים שפרצו לרוסיה ביוני 1941 ובתוך חמישה ימים הגיע למחצית הדרך ללנינגרד. אשתו הייתה נאצית מושבעת, אך מנשטיין תיעב את הצמרת הנאצית במיוחד את הימלר ואת גרינג. הוא לא נרתע מללגלג על היטלר ואימן את כלב התחש שלו להרים את כף רגלו כחיקוי לאנשים המצדיעים במועל יד, בכל פעם ששמע את הקריאה "הייל היטלר".

באוזני מקורביו היה מספר כי ידוע לו שדם יהודי זורם בעורקיו. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם פקודה בזו הלשון: "יש לעקור את השיטה היהודית–בולשביקית מן השורש אחת ולתמיד" ואמר כי מן ההכרח לנקוט "אמצעים נוקשים ביותר נגד היהדות".

כאשר הארמיה השישית של הצבא הגרמני נלכדה בכיס הנצור בסטלינגרד שלח היטלר את פון מנשטיין לחזית זו, בתקווה שהוא יציל את המצב. פון מנשטיין עמד מיד על העובדה שאין כל סיכוי לכוחות הנצורים, אלא אם יפרצו דרך טבעת הכיתור וייסוגו. זאת בניגוד להחלטת היטלר שנתן פקודה שיש להילחם עד הכדור האחרון.

פון מנשטיין הכין תכנית הצלה למקרה שהיטלר ישנה את דעתו אך לא גילה גבורה גדולה כשנתברר שהיטלר מתעקש. מנשטיין נשאר מחוץ לכיס הנצור ולא יכול היה להועיל. בשנת 1950 הוא נדון ל-18 שנות מאסר על פשעי מלחמה אך שוחרר לאחר שלוש שנים "מסיבות רפואיות". סיבות אלה לא הפריעו לו לחיות עוד עשרים שנה. ספר זכרונותיו, "נצחונות אבודים", פורסם בשנת 1955.

===================================================================

הערה: גירסה ראשונה של מאמר זה פרסמתי במאמר "פצצת הזמן היהודית"

http://www.zeevgalili.com/?p=268

 

במהלך השנים נוספו עוד עדויות וצילומים שלא היו בידי אז. המאמר הזה מכיל איפא את כל המידע שהצלחתי לאסוף במהלך השנים בפרשה מופלאה זו.