לפי פרסומים בעיתונים אמר פרץ בעדותו בפני ועדת וינוגרד כי " אולמרט תימרן אותי לקבל את תיק הביטחון" .

אם הידיעה נכונה הרי זכות היוצרים לתרוץ הזה מגיעה ל"ילקוט הכזבים" של דן בן אמוץ וחיים חפר.

ילקוט הכזבים שער מהדורה חמישית 1956

מסופר שם על מחלקת פלמח ששהתה בקיבוץ גבעת חיים וחבריה לא הורשו לעבוד בלול. באחד הלילות יצא פישקה ללול, " כדי לבדוק אם הכל בסדר שם" . בדרך חזרה נטל עמו תרנגלות אחת שיש אומרים שלא נועדה לעשיית כפרות אלא לעריכת קומזיץ לחברה.

בעודו מתרחק מן הלול התקרב אליו במהירות השומר. כשראה פישקה את השומר זרק את התרנגולת מידיו וצעק: " מה היא רוצה ממני.שתעזוב אותי. קח אותו מפה" .

"ילקוט הכזבים ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד זמן מה לאחר הקמת המדינה וזכה להצלחה רבה. הוא הופיעה במהדורות רבות וסיפוריו סופרו  שוב ושוב עד שהפכו למטבעות לשון.

בקובץ "ילקוט הכזבים, ליקטו שני מחבריו את מה שנקרא צ'יזבאט בלשון הפלמ"ח – סיפורי הוגוזמא שסופרו סביב המדורה כחלק מרכזי בהווי הפלמ"ח ושלרוב היה בהם גם גרעין של אמת.

דן בן אמוץ בתקופת שרותו בפלים

החריפות בסיפורים ומוסר ההשכל שבהם התאימו גם לנסיבות אחרות ולא פעם הם משמשים עד היום בידי פובליציסטים כדי להמחיש רעיון.

הנה דוגמא אחת מרבות

האיכר ממטולה והפועל הערבי

על המציאות הלשונית של שנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת ניתן ללמוד מתוך הסיפור "האיכר ממטולה".

ביום בהיר אחד, נאמר בסיפור, נכנסו שישה פלמחאים שחזרו מסוריה לגן עצי פרי במטולה. בגן היו איכר יהודי ופועל ערבי.

מטולה בשנות ה-30 כישוב מעבר בין סוריה לארץ ישראל. תושביב דיברו ברובם רק יידיש.

איש הפלמ"ח פנה לאיכר המטולאי ושאל בעברית:
"תסלח לי בבקשה אולי אפשר לקבל מעט מים?"
האיכר פנה לפועל הערבי שלו ביידיש: "מוחמד וואס זאגט ער". (ביידיש: "מוחמד, מה הוא אומר?").
מחברי המאמר על היידיש והערבית מציינים כי ייתכן שהסיפור הזה איננו  צ'יזבאט.

חיים חפר רחל הרמתי‏, על גג ביתו של חפר בעין הוד ויקיפדיהCc-by-sa-3.0

או הסיפור הבא:

מן הגורן ומן היקב

הצעיר הנצחי, שמעון פרס, נרתם למסע הבחירות של "קדימה" במלוא המרץ. יחד עם חבריו למפלגה החדשה ירד אל העם והשתתף ב"סיבוב פאבים" בירושלים. משך שעתיים פקד לא פחות משישה פאבים, שתה בירה והתלוצץ: "בימי הנעורים שלי הייתי בגורן. הקצב הזה והמוסיקה הזאת לא היו קיימים. רקדנו בקצב של ריקוד רוסי".

וזה הזכיר לי את הסיפור "הזמנים השתנו" מ"ילקוט הכזבים"  של דן בן אמוץ וחיים חפר. מסופר שם על זקנה מנהלל  אשר פגשה לילה אחד בחור צעיר מן המשק חוזר מן השדה כשבגדיו פרועים. ואז אמרה: "כשאני הייתי צעירה הכל היה אחרת.  כשזוג היה יוצא לטייל  היו מדברים על פושקין, דוסטוייבסקי, לרמונטוב. והיום אני רואה מתחילים ישר מהגוייעל נפש". (גועל נפש, דהיינו יחסי מין).

סיפור מסויים

האם אתה מכיר את הספר ילקוט הכזבים?

שאלה זו אפשר להציג לכל פוליטיקאי, לא רק לעמיר פרץ, כשהוא מציג את השקפת העולם שלו.

מסופר על פלמחאי מסויים שבא אל מפקד מסויים ושאל אותו כדברים הבאים: פגשתי אתמול בחורה, שאלתי אותה שאלה מסויימת והיא השיבה לי דבר מסויים ואז אני השבתי לה דבר מסויים ואז היא החליטה לנתק יחסים אתי. מה אתה היית עושה במקרה מסויים כזה?

בחודש אוקטורבר 2009 ראתה אור מהדורה חדשה של "ילקוט הכזבים", בהוצאת  אריה ניר. המהדורה החדשה,  שלא כמקור הצנוע\ מושקעת מאד. יש בה 12 כזבים חדשים שהוסיף חיים חפר מזכרונו. בספר 120 ציורי צבע של דני קרמן. חפר בן ה-84 אמר בראיון עיתונאי כי יש באמתחתו עוד כזבים  שיפרסם בבוא העת.

ראה הגדת לבנון וטפשותו של פרץ

תרבות הניהול הציבורי שהתפתחה בישראל קובעת כי כל עובד רשאי לקחת משהו ממקום העבודה שלו *  בבנק ישראל מייצרים כסף  ולכן מותר לקחת כסף*  בחברת החשמל מייצרים חשמל והעובדים מקבלים חשמל חינם הביתה * וכך גם בקואופרטיבים לתחבורה וב"אל על". ואיפה לא * לוי אשכול נתן לכך הכשר ב-1951 כשהכריז בתגובה על דו"ח ביקורת שחשף שחיתות בסוכנות, ש"אין  לחסום שור בדישו" * הוא נימק זאת בכך שגם בפרדסי פתח תקווה התירו הפרדסנים לפועלים לקחת פרי הביתה * ומדוע לא למדו את פרוש רש"י על " ואל כליך לא תיתן"

מי שרוצה להבין את החוצפה של בכירי בנק ישראל הממלאים את כיסיהם במזומנים, חייב לשמוע את הסיפור על הדודה המעופפת שלי.

דודתי עליה השלום היתה אלמנה ערירית, משך שנים רבות, והתגוררה בחיפה. קראנו לה "הדודה המעופפת" כי נהגה לשוטט ברחבי הארץ, לבקר קרובי משפחה וידידים, קרובים ורחוקים, כמעט מדי יום. אצלנו נהגה לבקר לפחות פעם בשבוע ולעתים פעמיים. באחד הימים אף חזרה באותו יום לביתנו לאחר שכבר היתה בחיפה, כי שכחה אצלנו את המסרגות שלה.

"הדודה המעופפת" יכולה היתה להרשות לעצמה את הטיולים הללו כי הנסיעות לא עלו לה מאומה. כי דודתנו היתה אם לבן שהיה חבר "אגד" ונהנתה מן הזכות לנסוע בכל הקווים ללא הגבלה, חינם אין כסף.

הדודה המעופפת שלי, נוחה עדן, היא מדגם קטן של התרבות הארגונית שימיה כימי המפעל הציוני. זוהי התרבות של "לא תחסום שור בדישו" .

קוטפים תפוזים אז לוקחים הביתה. עובדים עם כסף לוקחים לכיס. בנין בנק ישראל. (צילום: ESTER INBAR ויקיפדיה)

" ביקורת ג'נטלמנית"

"חמישה תפוזים מותר לקחת". לוי אשכול (ויקיפדיה)

האיש שטבע מטבע לשון זו היה לוי אשכול בשנת 1953 אשכול, אז גזבר הסוכנות, הגיב במכתב חריף על דו"ח ביקורת קשה של המבקר, שגילה אי סדרים כספיים במוסד.

במכתבו סיפר אשכול כי כשעבד בצעירותו כפועל בפרדסי פתח תקווה, היה הפרדסן בודק בתום יום העבודה בכליהם של הפועלים, כדי לוודא שלא גנבו מן התפוזים שקטפו. "אבל", הטעים אשכול, "חמישה עד עשרה תפוזים מותר היה לקחת".

קטיף בפרדסי פתח תקווה בשנות ה-30 למאה הקודמת

הוא נזף במבקר על ביקורתו הקשה וכתב:  "דרושה ביקורת קפדנית, אך דרושה גם גישה אנושית וג'נטלמנית". הוא סיים במילים: "לא תחסום שור בדישו" .

קנו תנורי חימום

מבקר אמיל שמוראק

המדינה היתה קטנה וגם מעשי השחיתות היו קטנים. השחיתות שמבקר הסוכנות, ד"ר אמיל שמורק, גילה  לא היתה מי יודע מה. בין היתר גילה המבקר בדו"ח שלו כי שני פקידי סוכנות רכשו בקפריסין תנורי חימום בדולרים שניתנו להם בשער נמוך מזה שניתן לסתם אזרחים. (באותם ימים לא היה שער אחיד לדולר. הקצבות הדולרים היו בידי פקידים שקבעו שער לכל מטרה). לזכותם של הפקידים נאמר כי בתקופת המצור על ירושלים, חמש שנים לפני כתיבת הדו"ח, הם שהו בעיר הקרה.

במושגי השחיתות של ימינו מדובר בכסף קטן, אבל גם אז זו לא היתה שחיתות גרנדיוזית.

נוהג שהפך לזכות

הנוהג של "לא תחסום שור בדישו" מלווה את המפעל הציוני מראשיתו ובתחומים רבים נמשך עד ימינו. אפשר לומר שזו אחת המצוות המעטות שבתורה שמקיימים כאן בדקדקנות. הנוהג הזה קבע שכל עובד בכל מפעל מקבל, כזכות טבעית בלתי מעורערת, חלק מתוצרת המפעל, בנוסף לשכרו.

עובדי חברת החשמל קיבלו חשמל חינם מן היום הראשון להקמת החברה והם ממשיכים לקבל עד ימינו. עובדי הקואופרטיבים לתחבורה קיבלו זכות לנסיעה חינם, להם ולבני משפחותיהם (ביניהם הדודה שלי), ללא הגבלה. ואם הקואופרטיבים לתחבורה כך למה ייגרע חלקם של משפחות טייסים וציוותי אוויר? וילדיהם של חברי הסגל במוסדות האקדמיים הנהנים מלימודים חינם.

תחנת הכוח הראשונה הפועלת בדיזל בחיפה 1925

90 אלף ₪ לספרן

הנוהג הזה, שהיה מקובל בעיקר במפעלים הציבוריים המונופוליסטיים, עבר גם לתעשיה הפרטית. עובדי "עלית" קיבלו שוקולדים ועובדי "ארטיק" הביאו חבילות גלידה הביתה. וכך בכל ענף כמעט. בקופת חולים קיבלה כל עובדת חבילה צמר גפן אחת לחודש. פועלי דפוס קיבלו בקבוק חלב ליום כאילו כהגנה נגד הרעלת עופרת וממשיכיםצ לקבל  גם לאחר המעבר לדפוס הדיגיטלי).

בבנק ישראל, בהיותו מוסד לא פרטי, התפתחה תרבות של לא תחסום שור בדישו בהקפים סיטונאיים. בעיקר בדרגים הגבוהים. איך אפשר להסביר משכורות של 60 אלף שקל ומעלה לחודש לבכירי הבנק. או שעלות שכרו של הספרן הראשי בבנק מגיעה ל-90 אלף ₪? איך אפשר לנמק רכישת רכב שטח בסכום עתק, שנועד לאפשר לאחד הנגידים הקודמים להגיע לירושלים בימי שלג? איך אפשר להסביר     "תוספת התייעלות" שהצטברה ליותר ממאה מיליון שקל? ועכשיו, כשביקשו שיחזירו את הכספים הללו (שהעובדים נטלו לעצמם בניגוד לכל כללי המינהל התקין) רוקעים שוורי הבנק ברגליהם וזועקים מרה: " לא תחסום שור בדישו" .

כרזה של פרדס בן עזר על תפוזי יפו 1924

לוי אשכול היה יהודי טוב ושורשי אך תלמיד חכם גדול לא היה. אחרת לא היה מביא דוגמא מן השוורים אלא ממצווה אחרת הקשורה בזכויותיו של שכיר: "כי תבוא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תיתן" (דברים כג – כה). מפסוק זה יכול היה אשכול ללמוד שאותו פרדסן היה צדיק גדול שהתיר לפועלים בנוסף לאכילת הפרי במקום העבודה, ליטול בכליהם חמישה עד עשרה תפוזים. יותר מזה: רש"י בפרושו במקום מסייג את הזכות הזו: אכול כמה שתרצה  "אבל לא אכילה גסה" . וגם זאת, רק בשעת הבציר עצמו. והיו בחז"ל שפרשו "שלא יאכל הפועל יותר על שכרו" . ועוד אמרו "שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח בפניו" . והאיסור לקחת הביתה היה איסור מוחלט. אפילו נזיר העובד בכרם, ואינו רשאי לאכול מפריו, אינו רשאי לקחת לכליו מן הפרי.

למה זה נוגע לנו?

כשהתורה התירה לא תחסום שור בדישו היא התייחסה למעסיק פרטי. בימינו  השוורים הם עובדי המוסדות המיוחסים ששכרם גבוה מעצם מהות המפעלים שהם עובדים בהם. כשהם נוטלים תמורה מעבר לשכר הרגיל הם אינם מקטינים את הכנסותיו של הפרדסן בפתח תקווה. הם פוגעים ברמת החיים שלנו. אנו מממנים את שכרם הגבוה של עובדי בנק ישראל. את חשמל החינם שמקבלים עובדי חברת החשמל. את נסיעות החינם בקואופרטיבים וכך בכל המפעלים שעובדיהם חולבים את הקופה הציבורית.

"תנובה" כסמל המפעל הציוני

שיר הילדים המקסים של פניה ברגשטיין, שהנציח את " תנובה" בעידן התום של המפעל הציוני, הפך סיסמת פרסומת של החברה שרכשה את הקונצרן * כך נשחטה עוד פרה שהניבה חלב, בדרך להפרטת המדינה כולה

אין כמעט ילד שהוריו לא קנו לו את ספר הילדים המקסים " בוא אלי פרפר נחמד" , פרי עטה של פניה ברגשטיין. אין כמעט ילד שאינו יודע לדקלם ולפזם את השירים שבספר, ובראשם השיר:

" האוטו שלנו גדול וירוק

האוטו שלנו נוסע רחוק

בבוקר נוסע בערב הוא שב

מוביל הוא לתנובה ביצים וחלב"

"האוטו שלנו גדול וירוק" מתוך ספרה של פניה ברגשטיין

מאז הופיע הספר בשנת 1945 הוא נדפס ביותר מ-50 מהדורות. בנוסף, יצאה בשנים האחרונות מהדורה מיוחדת מודפסת על קרטון עבה שנועד לפעוטות.

מה סוד קסמו של הספר שגם אני, גם ילדיי וגם נכדיי יודעים על פה את כל שיריו?

חוקרת התרבות, ד" ר יערה בר-און, תארה כך את מקומו של השיר " האוטו שלנו גדול וירוק" בתרבות הישראלית:

" שיר הילדים הזה, הנמצא בבסיסו של האתוס הישראלי ה"קדום", מספר על האוטו שלנו, משמע: של הקולקטיב ולא של המשפחה; וזהו גם אוטו גדול, כגודל המטרה, וצבעו כצבע הצמיחה. הוא פועל ללא לאות, מבוקר עד ערב, ומביא תוצרת חקלאית טרייה, הישר מן השדה לכל ילדי ישראל. האוטו הירוק הפך סמל לאומה בריאה, החיה על יצרנותה… היהודים החדשים, אידיאליסטים חסוני-שרירים אשר המירו ספרי תפילה וחשבונות בחרב ובאת, וייצרו מהם – בין כדי החלב וארגזי הביצים – ישראליוּת מובנת מאליה" .

"שער הספר הוא אלי פרפר נחמד"

מחברת השיר, פניה ברגשטיין, מגלמת בתולדות חייה את המעבר הזה של היהודי מספרי התפילה אל "האוטו שלנו".

היא נולדה בפולין בשנת 1908, וקיבלה מילדותה חינוך עברי שורשי מפי אביה, שהיה מורה לעברית. עלתה לארץ בשנת 1930 והצטרפה לקיבוץ גבת. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה החלה לפרסם שירים וסיפורים שנתנו ביטוי לעולם החדש של ארץ ישראל כפי שנראה בעיניים של ילד.

היא גם נתנה ביטוי מרגש לשורשיה בבית אבא בשיר " ניגונים" , בו היא כותבת בין היתר:

שְׁתַלְתֶּם נִגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי

נִגּוּנִים מִזְמוֹרִים שְׁכוּחִים

גַּרְעִינִים גַּרְעִינִים נְשָׂאָם לְבָבִי

עַתָּה הֵם עוֹלִים וְצוֹמְחִים

עַתָּה הֵם שׁוֹלְחִים פּארוֹת בְּדָמִי

שָׁרְשֵׁיהֶם בְּעוֹרְקָי שְׁלוּבִים

—-

אֵיכָה וּזְמִירוֹת שֶׁל שַׁבָּת

כָּל הֶגֶה יִתַּם וְכָל צְלִיל יֵאָלֵם

בִּי קוֹלְכֶם הָרָחוֹק כִּי יֵהוֹם

עֵינַי אֶעֱצום וַהֲרֵינִי אִתְּכֶם

מֵעַל לְחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם

פניה ברגשטיין

פניה ברגשטיין נפטרה בגיל צעיר ממחלת לב – בת 48 היתה במותה. סיפורה האחרון " בני וגיטה" מתאר את חיי הילדים היהודים בגולה.

נדרשתי ליצירתה של משוררת ששמה אולי נשכח אך היא מוסיפה לחיות בנו, לרגל ארוע בורסאי: מכירת " תנובה" לחברת " איפאקס פרטנרס" תמורת יותר ממיליארד דולר.

המכירה הזו מסמלת כמדומה את סופו של החלום הציוני התמים שבא לביטוי בשיריה של פניה ברגשטיין והתגלמו ב" תנובה" . אופייני למציאות החדשה בה אנו חיים שמשרד הפרסום מקאן אריקסון החליט לבחור בסיסמה " האוטו שלנו גדול וירוק" כדי לפתוח במסע פרסום בהשקעה של מיליון שקל.

פניה ברגשטיין מי יסיר עפר מעינייך.

מ"ילדי תנובה" עד נערי הסושי

" תנובה" תרמה כמה מילים לשפת הדיבור העברי שמתוכן ניתן ללמוד משהו על ההיסטוריה של ארץ ישראל והמפעל הציוני.

שנים רבות רווח הביטוי " ילדי תנובה" . תחילה ייחסו אותו לילדי הקיבוצים, בתקופה שבערים היה מחסור במזון ובקיבוצים נהנו משפע יחסי. בתקופה מאוחרת יותר ייחסו את הביטוי " ילדי שמנת" לילדים עירוניים. מספר מוצרי החלב שייצרה תנובה בשנים הראשונות היה מצומצם והוא כלל רק לֶבֶּן, לֶבֶּנִיָה, שמנת וגבינה לבנה מסוג אחד (שנמכרה במשקל). היתה גם גבינה " צהובה" (משהו הדומה לגבינת " עמק" של היום) אך הוא היה נחלת עשירים בלבד. המאכל הרגיל של הילד העירוני כלל בדרך כלל לֶבֶּן או לֶבֶּנִיָה. רק העשירים יכלו להרשות לעצמם שמנת. באותה תקופה נחשבה השמנת למאכל בריא. בני המזל והפרוטקציה שזכו להתקבל לבתי ההבראה של קופת חולים היו נשקלים במהלך תקופת ההבראה. כל עליה במשקל נחשבה להישג בריאותי.

הביטוי הזה הגיע עד ימינו וכך אנו מוצאים את המשפט " מריחואנה הוא ידידם הטוב של ילדי השמנת" (" מעריב" 1.1.99)..

איך הפכו ילדי השמנת לילדי הסושי

" תנובה" הולידה גם את המושג " תנובהל"ה" . שניתן לראות בה את מסעדת הגורמה של עידן הצנע. לא נהגו אז לאכול מחוץ לבית, אלא אם נאלצו לכך בגלל העבודה. לרשות אלה עמדו מסעדות שנקראו " מטבח פועלים" שבהן ישבו ליד שולחנות ארוכים. ההגשה היתה עצמית. המזון היה פשוט וזול – לחם, מרק, פִירֶה (מחית תפוחי אדמה), גֶבֶטש (תבשיל ירקות מעורבים), קלופס (קציצת בשר שרובה לחם) ולקינוח קומפוט (מרק פירות). בעלי זכויות יתר (עובדי מוסדות ההסתדרות למשל) יכלו לשלם בתלושים שקיבלו במקומות עבודתם.

התנובהל"ה היתה משהו שונה לגמרי. מסעדות קטנות שהופעלו על ידי אנשים פרטיים (אך קיבלו זיכיון לשם תנובהל"ה ולמוצרי תנובה). כאן היו שולחנות לשנים או לארבעה. היו מלצריות שהגישו לשולחן. התפריט כלל סלט ירקות טרי, חביתה, ביצת עין, מוצרי חלב של תנובה, פרוסה דקה של גבינה צהובה, זיתים ירוקים, ופה ושם איזה מעדן. למשל " לביבות בננות בחלוק" . בננות מצופות בקמח וביצים שטוגנו בשמן עמוק וכוסו באבקת סוכר. לקינוח היו נותנים קפה אמיתי (בלי ציקוריה שהיתה תחליף קפה עשוי שורשי עולש אותו שתו בכל בית). לילדים נתנו מעדן ג"לי. זה היה בילוי משפחתי, שהולכים אליו לרגל יום הולדת, אבל רק עשירים יכלו להרשותו לעצמם.

כדי החלב – מנהלל לת"א

מקום מרכזי בהיסטוריה של ארץ ישראל ממלאים כדי החלב של " תנובה" . בהעדר מיכליות קירור מודרניות הועבר החלב מן הרפתות בכל רחבי הארץ אל השווקים העירוניים בתוך כדים מיוחדים. כדים אלה היו עשויים ברזל קשיח בציפוי נגד חלודה שניתן לסגירה הרמטית. הסגירה היתה כל כך יעילה שהשתמשו בכדים אלה כדי להטמין בהם כלי נשק של המחתרת ולקבור אותם עמוק באדמה מבלי לחשוש שמא תחדור אליהם רטיבות. כדים אלה, טעונים חומרי נפץ, שימשו גם את האצ" ל לפיצוץ מלון המלך דוד.

לא היו אז סופרמרקטים וחנויות המכולת לא היו מסוגלות לאחסן ולמכור חלב בתנאי האקלים של הארץ. את החלב הפיצו בעלי מקצוע מיוחד שנקראו חלבנים. הם היו באים לשווקים בשעות הבוקר המוקדמות. נוטלים חלב טרי מכדי הברזל לכדי פח מגולוון, שהמכסה שלהם היה מעין מיכל בנפח של ליטר. לרוחב המיכל היו פסים שבאמצעותם אפשר היה למדוד חצי ליטר או שלושה רבעים. הם היו מגיעים באופניים לכל בית (גם אם היה בקומה רביעית בבתים שמעולם לא היתה בהם מעלית) מקישים על הדלת וקוראים " חלבן" . עקרת הבית היתה פותחת את הדלת, מגישה סיר, והחלבן היה שופך את החלב לסיר. לא היה כל פיקוח על כמות המים שבחלב והדעה הכללית היתה שצריכת המים בעיר גדלה בשעות הבוקר כשהחלבנים מוהלים את החלב שלהם במים. אין ספק שחלבנים אלה היו צדיקים גמורים לעומת מנהלי " תנובה" ב-1995 שמהלו את החלב (העמיד) בסיליקון המזיק לבריאות.

את החלב היו עקרות הבית ממהרות להרתיח. זה היה אמצעי הכרחי לשמירת הבריאות. חלב שהחמיץ לא נשפך לכיור. הרתיחו אותו עד להתגבשות החלק המוצק שבו. שפכו את תוכן הסיר לשקית עשויה חיתול בד ותלו מעל לכיור. לאחר יום היתה גבינה מצוינת.

רק בתקופה מאוחרת החלו למכור חלב בצנצנות זכוכית. תחילה היו אלה נסגרות בפקק עשוי קרטון שהיה רחוק מהרמטיות. רק עם התקדמות הטכנולוגיה היו הבקבוקים נסגרים בפקק אלומיניום הרמטי. מקצוע ה" חלבן" שרד עוד שנים לאחר מכן ואלה היו מביאים את הבקבוקים ומניחים בפתחי הבתים.

איך הפכה תנובה לענק תעשייתי

הרעיון נולד בשנת 1926. 13 משקים של ההתיישבות העובדת בארץ ישראל (מושבים וקיבוצים) החליטו להתאגד במסגרת ארגונית שתשווק את התוצרת שלהם במרוכז. הוחלט כי הארגון, ששמו ייקרא " תנובה" , יפעל כ" מוסד שלא למטרות רווח" וכל התמורה תועבר למשקים שהם בעלי המניות בארגון. תחילה שיווקה תנובה רק חלב טרי. במרוצת הזמן הקימה מפעלים לעיבוד החלב למוצריו השונים ושיווקה את כל התוצרת החקלאית לסוגיה.

בניגוד למה שנקבע בתקנון היסוד לא העבירה " תנובה" את כל התמורה שקיבלה לחקלאים. השיטה היתה " מכירה בקונסיגנציה" . דהיינו: היא שילמה לחקלאים את המחיר שקיבלה באותו יום, לפי תנאי השוק, אך ניכתה לעצמה " דמי טיפול, שיווק ועמלה" .

במרוצת השנים הצטרפו לתנובה מאות ישובים של ההתיישבות העובדת וגם חקלאים פרטיים. היא שלטה על רוב האספקה של המזון לצרכנים וגם הכתיבה את המחירים שישלמו ואת גובה התמורה שיקבלו החקלאים. לצרכנים לא היה שום מקור אחר (כמעט) לתוצרת ששיווקה תנובה ולחקלאים לא היתה דרך לשווק את סחורתם בלי תנובה. בשפת הכלכלה קוראים לזה מונופול.

ההפרש בין המחיר ששילמה " תנובה" ליצרנים לבין מה שקיבלה בשווקים הושקע במחלבות, מפעלי עיבוד מזון, אמצעי תובלה וכדומה. ב-80 השנים שחלפו הצטברו כל ההשקעות הללו (לאחר שננכה את מה שלקחו העסקנים לדורותיהם לכיסם) לרכוש השווה יותר ממיליארד דולר.

" תנובה" היא מדגם מייצג של עשרות ארגונים שיזם דור מקימי המדינה. המטרה היתה לבנות כאן משק לאומי ומערכות ארגוניות ולשלוט באמצעותם על כלל הציבור בארץ באמצעים שאפשר לכנותם בולשביקיים. באותה שיטה פעלו " סולל בונה" , " המשביר המרכזי" , " בנק הפועלים" , " מקורות" , " תה" ל" , מפעלי תעשיה, חברות ספנות ותעופה, קואופרטיבים לתחבורה לחרושת ולמלאכה, קרנות גמל וכמובן ההסתדרות וקופת חולים. ולא במקום האחרון גם קבוצות ספורט, הוצאות ספרים, כתבי עת ותיאטרונים.

עבודה עברית ותוצרת הארץ

תולדות " תנובה" משולבים בשני מאבקים שבלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל: המלחמה על " כיבוש העבודה" ועל " תוצרת הארץ" .

הגרעין הקשה של אנשי " העליה השניה" , שמהם צמחה מנהיגות המדינה שבדרך, שאפו להיפוך הפירמידה בחברה היהודית. להפוך עם של סוחרים ואנשי רוח לעובדי אדמה המוציאים לחמם מן הארץ. רק כך, האמינו, ניתן לבנות יהודי חדש מושרש באדמתו שיביא לתחייה לאומית. הם ראו בעבודת האדמה ערך עליון, המקנה לעובד את הזכות על אדמתו. לפיכך שאפו להפרדה גמורה בין המשק היהודי למשק הערבי ולחמו נגד האיכרים בני העלייה הראשונה שביססו את מושבותיהם על עבודה ערבית זולה. אתוס העבודה העברית היה מנוגד אמנם לאתוס של סוציאליזם ואחוות עמים, בו דגלו אנשי " העליה השניה" . אך האתוס הלאומי גבר.

המאבק על תוצרת הארץ

הרחקת הפועל הערבי ממקומות העבודה של האיכרים חייבה גם את המלחמה על " תוצרת הארץ" . הטרור הערבי שהחל בראשית שנות ה-20 וגבר בשנות השלושים סייע לשני המאבקים. באמצע שנות השלושים התארגן בתל-אביב " איגוד למען תוצרת הארץ" . באחד מכרוזי הארגון נאמר: " כל איש ואשה ביישוב, בלי הבדל זרם ומפלגה, חייב לתת ידו לארגון חשוב זה המכוון לביצורו וחיזוקו של המשק הפנימי והקמת חומת מגן לו נגד החתירות של אויבי תקומתנו."

מתנדבי הארגון סובבו בשווקים, איימו על סוחרים שהעזו למכור מוצרים שאינם מ" תוצרת הארץ" . היו שציירו כתובות על פתחי חנויות כאלה והוקיעו את הסוחרים כבוגדים. פה ושם נפצו גם חלונות ראווה. היו גם לא מעט יזמים פרטיים שנהגו להפוך את מרכולתם של רוכלים ערביים שניסו למכור מתוצרתם ברחובות הערים העבריות. עורך " דבר לילדים" כתב: " הגידו לאמא קני לנו תמיד תוצרת של משק עברי" ואף עודד אותם להמרות את פי הוריהם שלא ייענו לצו הלאומי.

איזה מזל שלא היה אז בג" ץ.

הגיס האחד מנהל " תנובה" והשני נשיא הקומינטרן

האיש שנתן את התנופה הגדולה ל" תנובה" והפך אותה לאימפריה כלכלית היה נחום ורלינסקי. יליד אוקראינה, בן לסוחר עשיר, עלה לארץ ב-1925 לאחר שבילה כמה שנים בכלא סובייטי על פעילות ציונית.

תחילה הצטרף ל" תנובה" כחבר הנהלה בחיפה ותוך כמה שנים הפך למנהל כללי. הוא היה בעל השכלה רחבה, כושר ארגון ולהט מהפכני שאפיין את דור הנפילים. המטרה שהציב לעצמו בניהול " תנובה" היתה לדחוק את מוצרי החקלאות הזולים של הערבים מן השווקים של הישוב היהודי ולחזק את ההתיישבות היהודית. הוא הנהיג יד ברזל כדי להשיג מטרה זו. ישובים שהעזו לשלוח את מוצריהם לשוק שלא באמצעות " תנובה" נענשו קשות. עד להקמת המדינה ב-1948 איגדה " תנובה" 350 משקים חקלאיים – כ-70 אחוזים מכלל התוצרת החקלאית העברית – ומחזורה הגיע ל-17 מיליון ל" י – סכום עתק באותם ימים.

הפך את תנובה לאימפריה מרדכי ורלינסקי

זינובייב היה נשיא הקומינטרן עד שנרצח בידי סטאלין

אשתו של ורלינסקי היתה דינה רדומיסלסקי. אחיה של דינה היה גריגורי יבסייביץ" זינובייב, ששמו המקורי היה הירש-צבי רדומיסלסקי. זינובייב נמנה עם מקורבי לנין ולאחר המהפכה הקומוניסטית נתמנה לנשיא הקומינטרן. לאחר מות לנין נמנה עם השלישיה המובילה של השלטון, יחד עם קמינייב וסטאלין. במהלך השתלטותו של סטאלין על המפלגה הורחק זינובייב מעמדת השפעה ובשנת 1935 הוצא להורג באשמת " פעילות אנטי מהפכנית" .

מה תעשה אם באישון לילה מסתובב גנב בסלון ביתך? האם תכסה את ראשך בשמיכת הפוך ותעשה עצמך כלא שומע? או שתצא לתפוס את הגנב ותסכן את נפשך?

לג'קי לוי יש פתרון מבריק. וכך הוא אומר: "והיה אם אותו פורץ הוא בן עדות המזרח. וזה יכול לקרות, לך תדע. היום כבר אי אפשר לדעת (צחוק בקהל). אתה יכול תיאורטית לקום מהמיטה, להיכנס לנעלי בית, ללכת על קצות האצבעות ואז, כשהוא לא מבחין בך לתת לו בנחישות ובמנגינה הנכונה את הטקסט (במבטא מזרחי מודגש) רִבִּי חנניה בֶּן עקשיא אוֹמֵר… שֶׁנֶּאֱמָר חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" .

" ואז" , אומר ג"קי לוי, " הפורץ באינסטינקט, יעצור ויתחיל להניע את גופו באמירת "יתגדל ויתקדש שמיה רבא". אין כוח בעולם שיכול לעצור אותו. שנים אחר כך הוא יהיה תקוע באיזה כלא וינסה להבין למה לעזאזל הוא אמר את הקדיש. אם תגיד את זה נכון במנגינה הנכונה, ניטרלת אותו לדקה וחצי. בזמן שהוא תקוע בקדיש אתה יכול לטלפן למשטרה" .

את הסיפור הזה שגרם לי ולכל הקהל להתגלגל מצחוק שמעתי מפי ג'קי לוי בהופעה שלו (" צחוק עשה לי אלוהים" ) במתנ"ס השכונתי שלנו ברמת שיקמה. זו הפעם הראשונה שאני הולך להופעה של ג'קי לוי. הוא מוכר לי רק מן התכנית "המלה האחרונה" בגלי צה"ל, בה הוא מופיע בחלק מימות השבוע עם אברי גלעד (בין 11 ל-12 בצהרים). תכנית זו, בכיכוב השניים, היא פנינת חמד בשממון המחניק של גלי צה"ל.

עניין אותי לראות כיצד מצליח ג'קי לוי לתקשר עם השכונה בה אני מתגורר. זו שכונה מאד ייחודית. הקבלנים קראו לה "רמת חן הצעירה" , כדי להקנות לה את היוקרה של שכונת " מת חן" הסמוכה, שמחיר כל וילה בה מתחיל במיליון דולר. העיריה מכנה את המקום "רמת שיקמה" . אך השם לא נקלט וכל נהג מונית שתבקש להסיע אותך ל"רמת שיקמה" יאמר לך: "אתה מתכוון בוודאי לסלמה ג"" .

אכן, זה השם היאה לשכונה. בעבר הרחוק שולי הכפר הערבי סלמה. אחר כך מעברה, אחר כך שכונת עוני וסלאמס וסמים ופשע. ולבסוף שכונה שחלקה בתי מידות חדישים וחלקה בתים שהוקמו בשנות החמישים והפכו לוילות נאות לבני הדור השני והשלישי של השכונה. ייחודה של השכונה הוא במגוון האנושי שלה הנדיר כל כך היום. השכונה מורכבת מתושבים חדשים בעלי מקצועות חופשיים, תושבים ותיקים שהסתדרו היטב במלאכות ובמסחר, ילדיהם ונכדיהם  כבר דוקטורים או לומדים באוניברסיטאות. הרבה עולים מחבר העמים, הרבה חוזרים בתשובה נוסח ש"ס. יש בשכונה 15 בתי כנסת, רובם ספרדיים מיעוטם אשכנזיים וחלקם מעורבים.

ג'קי הצליח ביד אמן לזהות את מרכיבי הקהל השכונתי. השמיע את "הרוח נושבת קרירה" וחלק מהקהל הגיב באהה אההה ובמחיאות כפיים – כך איתר את יוצאי תנועות הנוער מן ההתיישבות העובדת. ואחר כך השמיע מנגינה של בני עקיבא וזכה לתגובות מחלק אחר של הקהל. וכששאל איך נפתחות הסליחות של הספרדים ערב הימים הנוראים (" בן אדם מה לך נרדם" – הלקוח מספר יונה) הגיבו בצהלה הספרדים הנוהגים להגיד סליחות.

ואחר כך סיפור חסידי המסופר על ידי רב מחאלב והמתגלגלים מצחוק שבאולם היו גם החאלבים וגם החסידים. וגם קומץ סיפורי חז"ל על הקדוש ברוך הוא שגם משתעשע עם לוויתן וגם צוחק לעת מצוא.

מה שקנה את לבי בהופעה הזו שלא היה בה שמץ של וולגריות האופיינית לבדרנים. הכל במידה ובטוב טעם. ג'קי לוי מוכיח שלעשות צחוק יכול להיות גם דבר רציני.