דגל בריטניה מכיל 3 צלבים וההמנון הבריטי קורא לאלוהים לנצור את המלכה. יש אנשים שאינם מרוצים לא מהדגל ולא מאלוהים וגם חלק מאזרחי בריטניה (הסקוטים), סבורים שהמלכה אינה המלכה הנכונה. ההמנון הצרפתי רווי תאורים אלימים ואמירות נגד " דם לא טהור" . ההמנון של דנמרק מדבר על כך שחרבו של מלך דנמרק מפלחת את קסדותיהם וגולגולותיהם של השוודים. איש לא מציע להחליף את ההמנונים הללו. רק את ההמנון של מדינת ישראל, " התקווה" , מבקשים לשנות כי הוא אנכרוניסטי, כי אינו לגיטימי, כי אינו מאפשר לאזרחי ישראל הערבים להזדהות עם תוכנו.

" אלה המבקשים זאת אינם מבקשים לשנות את ההמנון אלא את התקווה להיות עם חופשי בארצנו" .

את הדברים הללו אמר ד"ר אלכסנדר יעקובסון מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בדיון שנערך בתכנית " פופוליטיקה" . הנושא הועלה בעקבות סירובו של השר הערבי ראלב מג'אדלה לשיר את התקווה.

" לא מבינים מילים"

ראש הדוברים בדיון הייתה שמירה אימבר, קרובה רחוקה של נפתלי הרץ אימבר, מחבר  "התקווה" , שהיו לה כל מיני רעיונות איך לשנות את ההמנון. במקום נפש יהודי משהו כמו נפש אדם במקום עין לציון עין לשלום או משהו כזה. היא נתנה נימוק מוחץ: אנשים ששרים את ההמנון לא מבינים את המילים.

נדב העצני שהשתתף בדיון שאל: אם כך מדוע לא לבטל את השם השוביניסטי " ישראל" ולמה לא לבטל את חוק השבות הגזעני?

עצם הדיון הזה בערוץ ממלכתי מעיד על השחיקה ההולכת וגוברת בתודעה הציונית. לא של העם היהודי אלא של האליטות התקשורתיות המכתיבות את סדר היום שלנו.

מחקר חלוצי

כדאי אולי לחזור לשורשים ולשאול מי וכיצד הפך את "התקווה" להמנון הלאומי. האיש שערך מחקר חלוצי בנושא היה איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן. הוא פרסם אותו במאמר שהופיע ב" עתמול" בנובמבר 1978. (פרטים נוספים על " התקווה" מצויים בספר " שיר שיר עלה נא" – תולדות הזמר העברי מאת נתן שחר. המחבר לא טרח לתת את הקרדיט לחלוץ המחקר של הזמר העברי).

נפתלי הרץ אימבר, חיבר את הגרסה הראשונה של השיר בשנת 1877 ביאסי שברומניה. הוא עלה לארץ ב-1882 ונהג לסובב במושבות ולהקריא משיריו. לא לפני שטעם מן הטיפה המרה שמאד אהב. מדי פעם היה מוסיף בית, משנה ומשפץ. את הגירסה הסופית חיבר בחדרו בירושלים, שקירותיו היו מכוסים שברי פסוקים ופניני לשון שעלו בדעתו במהלך יצירתו.

תפוצה מהירה

את השיר שנשא את הכותרת "תקוותינו" פרסם בספר "ברקאי" , שפורסם בשנת 1886 והפך בזאת לחלוץ משוררי העליה הראשונה. שירי "ברקאי" נפוצו במהירות בכל המושבות בארץ וגם הגיעו באמצעות העיתונות היהודית לתפוצות הגולה ומכולם השפיע ועורר התלהבות השיר "תקוותנו" , שבמקור היה בן תשעה בתים.

מאי שם הופיעה מנגינה שהתאימה למילות השיר וזה החל להיות מושר. תחילה בראשון לציון ולאחר מכן ביתר המושבות ועד מהרה הגיעו השיר והלחן לכל תפוצות הגולה.

המנון לא רשמי

השיר עבר שינויים רבים בנוסח וכן קוצר עד שנוצרה גרסתו המוכרת עד ימינו. התקליטים הראשונים של הזמר העברי היו הקלטות של התקווה והוא הפך להיות ההמנון הציוני עוד בטרם החליט על כך מישהו. בקונגרס הציוני השישי (1903) פרצה שירת "התקווה" מפי מאות המשתתפים באורח ספונטני ומאז הוא הושר בכל הקונגרסים. אך באורח רשמי לא הוחלט לקבוע את השיר כהימנון הציונות.

לאחר הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד, השמיעה התזמורת הפילהרמונית (שכונסה לאולם שמעל לאולם בו הוכרזה העצמאות) את נגינת התקווה כשהנוכחים כולם מצטרפים לשירת ההמנון בהתלהבות.

כשהודיע בן גוריון בכנסת על תפיסת אדולף אייכמן קמו חברי הכנסת כאיש אחד על רגליהם ושרו את "התקווה" .

הצעות לתחליפים

במהלך השנים היו הצעות רבות לקבוע שיר אחר כהמנון. בתקופת העליה השניה התחרה על הכתר "תחזקנה" של ביאליק. הרב קוק חיבר את השיר "האמונה" על פי הלחן של התקווה. היו שהציעו את "שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון" ב-1967 הציע אורי אבנרי לקבוע את " ירושלים של זהב" כהימנון.

רק בב-10 בנובמבר 2004 כמעט 120 שנה לאחר ש"התקווה" ראתה אור החליטה הכנסת על "התקווה" כהמנון הקבוע של מדינת ישראל.

העם בחר בהמנון

על עצמתו של " התקווה" אומר אלי הכהן: " למעלה משלושה דורות הייתה התקווה השיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי והיא נישאה גם בפי יהודים שלא ידעו לומר משפט אחד בעברית. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנים היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף, שאיננו מן התנ"ך, מן הסידור או מן המחזור. "התקווה" הניעה את גלגלי הציונות יותר מאלף דרשות של מנהיגים ושליחים. כל עם היה מתקנא בהמנון שכזה, שצמח בתהליך היסטורי בלתי מכוון וללא התערבות יזומה. החוש העממי הטבעי, הבריא, הבלתי רציונלי חרץ את גורלו מעבר לכל החלטה פורמלית" .

עתה שוב עולים בשיח הציבורי קולות הקוראים לשינוי מילות ההמנון כדי שגם אזרחים לא יהודים יוכלו להזדהות עם תוכנו.

לאלה ייאמר: לא הכנסת אלא העם בחר בשיר הזה כהמנון שלו. לא הכנסת תקבע ברוב מקרי לשנות את ההמנון. ולאזרחי ישראל שאינם יכולים להזדהות עם מילות השיר אפשר לומר: יתכבדו נא ויעברו לאחת מן המדינות הרבות שמסביבנו שעם המנונם יוכלו להזדהות.

אם כבר לשנות אולי אפשר להחזיר כמה מן הבתים הנפלאים שהושמטו מן השיר המקורי, כמו שני הבתים המסיימים את השיר:

" כל עוד רגש אהבת הלאום

בלב היהודי פועם

עוד נוכל קוה גם היום

כי ירחמנו אל זועם"

" שמעו אחי בארצות נודי

את קול אחד חוזינו

כי רק עם אחרון היהודי

גם אחרית תקוותנו

" התקווה" כפיוט בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

" התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" התחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" .

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה", והוסרה רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת השופר, בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה, בטקסט או במנגינה, בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה .

מהו מקור הלחן

שנים רבות היו ויכוחים מה מקור המנגינה של השיר. מספר ההשערות היה רב מני ספור: ברכת הלל נוסח ספרד, תפילת גשם מהמאה ה-17 , לחן לפיוט " יגדל אלוקים חי" בנוסח יהודי רומא, שיר רועים סלאבי, שיר ילדים צ'כי ועוד. לבסוף ייחסו את המנגינה למולדבה של סמטנה בגלל הדמיון בין הלחנים.

מחקרו של הכהן העלה כי האיש שהתאים את המנגינה לשיר הוא איש העליה הראשונה שמואל כהן מראשון לציון שנטל לחן של שיר רומני בשם "העגלה והשוורים" .

ראה גם את המאמר "המעמד בו התקדש התקווה"

רופא מצרי, שהיה חבר בקבוצה איסלמית המקורבת לאל קעידה, התפכח וברח למערב * פרסם ספר ועשרות מאמרים בהם הוא מזהיר את העולם מן הסכנה האיסלמית * " הפלסטינים, עיראק, אפגניסטאן, העוני הם רק תרוצים * " זהו אימפריאליזם מסוג חדש המבקש להשתלט על העולם" * יש לו גם מה לומר על סעודיה כמדינה שוחרת שלום

חבורת הכסילים המושחתים, הנקראת ממשלת ישראל, בראשות אהוד אולמרט, כבר הביעה כמעט הסכמה למה שנקרא    " תכנית השלום הסעודית" . לפני שהחבורה הזו תמיט עלינו אסון צריך שמישהו ילמד אותם את הנושא. אני לא מציע שיקראו את מאמריהם של אליקים העצני ופרופסור אריה אלדד, שהם כידוע פנאטים קיצוניים. אולי כדאי שיקראו את מאמריו ואת ספרו של ד"ר תואפיק חמיד.

" גיליתי את השטן"

ד" ר (לרפואה) חמיד נולד לפני 45 שנים למשפחה מצרית חילונית. בגיל 16 החל להתחבט בבעיות קיומיות ובמשמעות החיים. הוא קרא את התנ"ך, הברית החדשה והקוראן והחל לבקר במסגד. במהלך לימודי הרפואה נמשך לקבוצה מוסלמית קיצונית, "אל ג'מהה אל איסלמיה" , שהייתה קשורה לאל קעידה. בראש הקבוצה עמד איימאן אלזוואהירי האיש מספר 2 באל קעידה.

תאופיק חמיד

תוך זמן קצר למדיי עמד ד" ר חמיד על אופיה של הקבוצה אליה הצטרף או כפי ניסוחו " גיליתי את השטן" . הוא פרש והחליט להקים גוף איסלמי מתון שיגלה סובלנות ואהבה לכל בן אנוש תהא דתו אשר תהא. הוא החל להטיף את דעותיו במסגדים. תגובת הקבוצות האיסלמיות הפונדמנטליסטיות לא אחרה לבוא ותואפיק חש שחייו בסכנה. הוא היגר עם משפחתו לארצות הברית. החל ללמד בסטנפורד ובאוניברסיטה של קליפורניה בלוס אנג'לס (UCLA). הוא מפרסם מאמרים וספרים בנושאי האסלם ושומר בסוד את מקום מגוריו מחשש שמא יתנקשו בחייו.

" סכנה לשלום העולם"

בספרו, "שורשי הג'יהאד", בנאומיו ובמאמריו (האחרון שבהם פורסם השבוע ביומון רב היוקרה The Wall Street Journal ונשלח אלי על ידי ידיד אמריקני) הוא אומר לערך את הדברים הבאים:

שער הספר "שורשי הג'יהאד"

הגיע הזמן שהמערב יתחיל לתפוס את מהותה של הסכנה האיסלמית לשלום העולם. אל תחפשו סיבות להתנהגות האיסלמית הפונדמנטיליסטית. זו לא ישראל, זו לא הפלישה לעיראק ולאפגניסטן. זה גם לא האימפריאליזם, הקולוניאיליזם, העוני או האפליה כל אלה הם רק תרוצים. מספר המוסלמים שנהרגו בידי בני עמם ודתם עולה עשרות מונים על כל האבדות שגרמו להם הישראלים או מדינה מערבית כלשהי.

" אימפריאליזם חדש"

עליכם להבין שמדובר כאן באימפריאליזם מסוג חדש, אימפריאליזם איסלמי. כשאיימאן אלזוואהירי אומר בשידורי הוידאו שלו (לצידו של בין לאדן) כי הטרור האיסלמי ייפסק רק כשהעולם כולו יהיה איסלמי הוא מתכוון לכך ברצינות.

המניעים של סעודיה

מה שקורה היום במזרח התיכון, אומר חמיד, הוא שקבוצות איסלמיות שונות נאבקות ביניהן באמצעים הרצחניים האופיניים להן. אך אין שום הבדל ביניהן. סעודיה החוששת מאיראן, מחפשת דרך להתגונן וזקוקה לרצון הטוב של האמריקנים. ועכשיו היא נחשבת לראש המדינות הערביות המתונות. אבל בסעודיה רוגמים למוות נשים החשודות בניאוף וכורתים את ידיהם או ראשיהם של גנבים ורוצחים.

כך נראית סעודיה ה"מתונה". רגימת אשה למוות.

חמיד מבקר קשות את החוגים הליברליים במערב המנסים להבין את הטרור האיסלמי ולמצוא לו צידוקים. אכן, אומר חמיד, הטרור איננו המחלה אלא הסימפטום שלה. המחלה היא האיסלם עצמו ומי שמנסה להבין את המניעים לטרור האיסלמי רק מסייע לו.

" ישראל היא אי של שפיות באיזור"

לעתים מגיעה כתיבתו של חמיד לוידוי כואב: המורים שלנו מטיפים לשינאה ולאלימות, אנו מאפשרים פוליגמיה, מכים את נשותינו והורגים את מי שממיר דתו; מעולם לא התנגדנו לעבדות ולמלחמות כדי להשליט על אחרים את דתנו; איזה מסר אנו מעבירים לילדינו כשאנו קוראים ליהודים צאצאי חזירים וקופים; אנו מקימים צעקות כשמאשימים את מוחמד בפדופיליה, אך מקבלים כמובן מאליה את העובדה שנשא ילדה בת 7 כשהיה בן 50; אני בוש לומר שרבים מאתנו חשו מאושרים אחרי ה-11 בספטמבר ואחרי מעשי טרור אחרים; אנו מטילים את כל צרותינו על אחרים ובמיוחד על ישראל שהיא אי של שפיות תרבות וזכיות אדם במזרח התיכון; אנחנו גרשנו את היהודים מארצותינו ואילו בישראל חיים יותר ממיליון ערבים הנהנים מזכויות שאין לשום ערבי במדינות ערביות; הגיע הזמן שאנו המוסלמים נגיד לעצמנו: אנחנו צריכים להשתנות.

וכך מוציאים להורג בסעודיה

תכנית שלום נסיכי סעודיה

קשה לדרוש משר בטחוננו (בעת כתיבת שורות אלה, עמיר פרץ) לקרוא מאמר בוולסטריט ז"ורנאל. אך "ידיעות אחרונות" הוא יכול לקרוא. כדאי שמישהו מעוזריו יביא לו את מאמרו החשוב של גיא בכור, מומחה לעניינים ערביים, על " תכנית השלום" הסעודית.

גיא בכור מספר כי למייסד הממלכה הסעודית, עבד-אלעזיז איבן סעוד, היו לא פחות מ-43 בנים זכרים רשומים ועוד כמספר הזה של בנים לא רשומים. אלה נולדו לו מעשרות נשים שנשא. כל הנישואים שלו היו פוליטיים – אישה מכל שבט. בניה של כל אחת מהנשים היו המניות של השבט שלה בממלכה. כיום יש בסעודיה אלפי נסיכים ובני נסיכים. אבן סעוד קבע כי המלוכה תעבור מאח לאחיו על פי סדר הילודה, ובדרך זו יזכה כל שבט לפי תורו במלוכה.

בפועל נוצר מצב שצאצאיה של אחת הנשים שבאה מן השבט הגדול ביותר, שבט סודיירי, זכו ביתרון. לאחר המלך פאהד, שהיה בן לשבט סודיירי, תפס את המלוכה המלך הנוכחי, עבדאללה, שאינו סודיירי, והוא בן 84. אחריו לפי הסדר האופקי יורש העצר הוא סולטאן בן ה-80.

עבדאללה מלך סעודיה

בני שבט הסודיירי נתמלאו חרדה שמא יקבע המלך החדש סדר חדש ויביא להמלכת בנו. המלך חשש שהסודיירים יפגעו בו.

ואז עלה על הרעיון – רק ישראל תציל את השושלת. הוא יזם את הפגישה המפורסמת עם העיתונאי תומאס פרידמן מן הניו יורק טיימס והעלה את "תכנית השלום הסעודית" . בדרך זו השיג את אשר רצה: האמריקנים, שכל השנים תמכו בסודיירים, העבירו תמיכתם לעבדאללה.

הבנת את זה פרץ ?

כך נולדה מלכודת הפתאים

ב-5 במארס 1945 התקיימה פגישה היסטורית על סיפון אוניית המלחמה  האמריקנית "קווינסי" שעגנה באגם המר הגדול שבתעלת סואץ.  נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלנו רוזוולט, נפגש עם מלך סעודיה,  עבד אל-עזז אבן סעוד. זמן קצר קודם לכן קיבל רוזוולט דו"ח של מומחי נפט שבו נאמר כי ארצות הברית עומדת על סף משבר אנרגיה, הואיל והעתודות של בארות הנפט שלה הולכות ואוזלות. לפגישה בין רוזוולט לבין  אבן-סעוד נועדה  איפוא חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. היה ידוע אז שסעודיה יושבת על  עתודות הנפט הגדולות בעולם.

המלך הסעודי הגיע למקום המפגש במשחתת האמריקנית "מרפי". יחד עמו באה פמליה של חמישים איש, ביניהם שניים מבניו, ראש ממשלתו, האיצטגנין שלו ושומרי ראש רבים. היתה זו פגישת הפיסגה הראשונה  בה נידון האינטרס האמריקני באוצרות הנפט במזרח התיכון. במהלך הפגישה עלתה על הפרק גם "השאלה הציונית".  אבן סעוד הביע  כמובן דעה שלילית ביותר על הציונות והנשיא רוזוולט  העיר בתום הפגישה: "למדתי על הבעיה היהודית-ערבית בחמש דקות שיחה עם אבן-סעוד יותר מתריסר חילופי מכתבים" (שהיו לו עם מנהיגים ציונים). כשיצא המלך הסעודי לדרכו הצדיע לו רוזוולט.

חשוב לזכור את סיפור הפגישה ההיסטורית בין המלך הסעודי והנשיא האמריקני (שהיה אז חולה אנוש בסוף ימיו) נוכח המדיניות הצפויה לנו מן המימשל האמריקני הנוכחי. אין זה סוד שכמה ממהלכיו של הנשיא ג'ורג' דבליו בוש הושפעו לא מעט מלחצים שהפעילו הסעודים על ג'ורג' בוש האב. אין זה סוד גם שריח הנפט איננו זר למשפחת בוש.  הקשרים המעוותים הללו שבין המימשל האמריקני והנפט הסעודי יש בהם כדי להסביר דברים רבים, בין היתר את ההתעלמות הטוטאלית מן העובדה שסעודיה היא האם-אמא של כל הטרור האיסלאמי בעולם.
על רקע זה יש לבחון את "תכנית השלום הסעודית", שהיא מלכודת פתאים שרבים כבר נפלו לתוכה.

סעודיה כ"חור שחור"

התכנית הסעודית,   נולדה בסעודה אליה הזמין יורש העצר הסעודי את פרשן הניו יורק טיימס תום פרידמן. פרידמן הוא העיתונאי הנחשב למשפיע ביותר בארצות הברית. אומרים שכל נשיא אמריקני קורא את המאמר שלו מדי בוקר לפני כל דבר אחר. לאחר ה-11 בספטמבר הצביע פרידמן, בשורה של  מאמרים, על העובדה שרוב המשתתפים בפיגוע ה-11 בספטמבר היו סעודים; על הכספים הרבים שזורמים מסעודיה לארגוני טרור בכל העולם ועוד.

באחד המאמרים אף קרא פרידמן לבוש להכריז על משטר חרום בתחומי האנרגיה, לקרוא לאמריקנים להנמיך את הטמפרטורות בחימום בתיהם ולהשתחרר מן התלות בנפט הסעודי. פרידמן היה אולי המשפיע ביותר, אך לא היחיד. שורה של פרשנים ומומחים הצביעו על החור השחור הזה הנקרא סעודיה. סעודיה היא בעיה לא רק בגלל התלות האמריקנית בנפט שלה. המשטר הסעודי הוא מצד אחד משטר איסלמי קיצוני המדכא באכזריות את  מתנגדיו. מצד שני הוא גם משטר מסואב, המחלק את כספי הנפט בין משפחת המלוכה והמקורבים לשלטון  בעוד ההמונים אינם זוכים אלא בפרורים. עצם קיומה של סעודיה תלוי בהגנה האמריקנית – הן מפני סאדם חוסיין ואיראן והן מפני חתרנים איסלאמיים המבקשים למוטט את שלטון המלוכה. זהו הרקע לכך שהסעודים הם רק "כאילו" בעלי ברית של האמריקנים. מאפשרים להם להחזיק בסיסים על אדמתם אך אסרו עליהם להשתמש בבסיסים אלה נגד אפגניסטן. שייכים לחזית נגד הטרור אך ממשיכים לשלם תמלוגים לכל ארגוני הטרור בעולם ומונעים מן האמריקנים מידע חיוני על הטרור.
ההתפכחות של האמריקנים מן האשליה שסעודיה היא בעלת ברית במלחמה בטרור הניעה את הסעודים למסע עצום של יחסי ציבור לשיפור תדמיתם. הסעודה של פרידמן עם יורש העצר היא חלק ממסע זה.

פרידמן מעלה רעיון

פרידמן  מספר  כי בשיחה עם יורש העצר,  עבדאללה  בן עבד אל-עזיז אל-סעוד העלה בפניו פרידמן רעיון מקורי:  יכריז יורש העצר כי אם תיסוג ישראל לגבולות 67 יסכימו חברות הליגה הערבית לכונן עמה יחסים דיפלומטיים ומסחריים מלאים ולספק  לה ערבויות בטחוניות.

ואז, מספר פרידמן , הסתכל בו יורש העצר  בתדהמה ושאל: "האם פרצת את שולחן הכתיבה שלי?". הוא הסביר  כי ממש דברים ברוח הצעתו של פרידמן מוכנים  בנאום כתוב שהוא מבקש לשאת.

את לבו של פרידמן, שבשבת רוח ידועה, הוא קנה.  פרידמן שכח לפתע כל מה שהוא עצמו כתב נגד הסעודים. כל מה שהיה לו להגיד הוא שיורש העצר "נחשב לאומני יותר מכל המנהיגים הסעודים ופחות מושחת מהם". לכן, אם יישא את הנאום עם רעיונותיו של פרידמן, (כך חשב םרידמן שהרעיון הוא שלו) תהיה לו השפעה על דעת הקהל הערבית והישראלית. פרידמן כבר שכח מה ערכן של הבטחות ערביות וערבויות ערביות. אפילו את הלוקש שהאכיל אותו יורש העצר בתשובה לשאלה מדוע הסעודים לא התנצלו עד כה  על מעורבותם של 15 סעודים בהתקפה על בנייני התאומים הוא בלע.  יורש העצר אמר: "ראינו בהתקפה של בן לאדן גם התקפה עלינו".

התוכנית צוברת תאוצה

העובדה שפרידמן אכל את הלוקש הזה עודדה את הסעודים והם ראו בה סדק דרכו יוכלו להשפיע על דעת הקהל האמריקנית. התוכנית צברה עד מהרה תאוצה, קרמה עור וגידים. תמורת נסיגת ישראל  לגבולות 67 הם מוכנים שכל מדינות ערב יקיימו יחסי נורמליזציה עם ישראל. הם מוכנים ברוב טובם להכיר בריבונות ישראלית על הכותל ועל שכונות יהודיות במזרח ירושלים, מוכנים לחילופי שטחים ועוד ועוד. ועוד פרט קטן ובלתי חשוב: כל הפליטים צריכים לחזור למקומותיהם ביפו, ברמלה בעכו ובכל פינה אחרת.

על התוכנית ברךכמובן ייד ערפאת וכמה מדינות ערביות. מסוממי השלום בישראל שוב הרימו ראש והם  כבר מוכנים לקבל אותה. שמעון פרס הגיב בהתלהבות  ובשיחותיו באירופה קרא לאירופים לקדם אותה. והחמור מכל: ארצות הברית החלה במגעים כדי לקדם את התוכנית. זה נשמע אידאלי: הסעודים יירגעו, דעת הקהל האמריקנית תרגע, המזרח התיכון יהיה רגוע על חשבון ישראל ובוש יתפנה לטפל בסכנה העיראקית. את הסקאדים אנחנו נחטוף.  והנשיא משה קצב, שאינו מחמיץ אף הזדמנות לומר משהו על כל נושא, הכריז כי "כל הצעה בעולם הערבי שרוצה לחיות איתנו בשלום, זו הצעה שצריך לעודד אותה".

Y

 תואפיק חמיד מרצה על השקפותיו

על תמיכת ציפי לבני בתכנית ראה

כורת הראשים המלכותי בסעודיה

החיים הטובים של כורת הראשים המלכותי בסעודיה

איך הפכה " הסתדרות העובדים הלאומית" (ה.ע.ל.) לענק כלכלי המגלגל מיליונים * איך הצליחה קבוצה קטנה לשלוט בארגון עשרות שנים ברציפות * בלי מוסדות וללא בחירות, בלי ביקורת וללא דיווחים כספיים * זהו קרקע גידולו של שר-האוצר אברהם הירשזון * שיחה היסטורית אקטואלית עם אדם מבפנים

כשהייתי בגיל 8 נפצעתי קשה מחץ שנורה לעברי מקשתו של פרחח צעיר, בסמוך לרחוב הראשי של נתניה. מישהו גרר אותי למרפאת קופת חולים הכללית. רופא שהוחש לטפל בי שאל אם הורי חברים בקופת חולים. כשהשבתי בשלילה אמר: מצטער אבל אני לא רשאי לטפל בך. אתה צריך להגיע לבית חולים. אחות רחמניה הפרה את ההוראה והניחה תחבושת על פצעי ומישהו לקח אותי למסעדה שבה עבדו הורי.

הוריי, אנשים קשי יום, היו חסרי אונים. בית החולים הקרוב ביותר היה  "בילינסון" בפתח תקווה. לא היה סיכוי שבלי הפנקס האדום של חברי הסתדרות יקבלו אותי לטיפול. בכל זאת לקחה אותי אמא לפתח תקווה, שם התגוררה בת אחיה, שבעלה היה "בעל קשרים" . הם לא הצליחו להסדיר את קבלתי לבילינסון ונסענו לתל אביב. אל שולחן הניתוחים  ב"הדסה" – בית חולים שנתן שרות גם למי שאין לו פנקס אדום – הגעתי כעשר שעות לאחר הפציעה.

כשחזרתי מבית החולים הביתה, אמרה אמא: מוכרחים להירשם לקופת חולים לאומית. לא לקופת חולים הכללית כמובן. פנקס אדום בבית רבזיוניסטי כשלנו נחשב לאיסור חמור יותר מבשר חזיר.

פנקס קופת חולים לאומית בו החזקתי שנים

עשרות שנים, החזקנו את הפנקס הירוק של קופת חולים לאומית. מקפידים להדביק בכל חודש את בולי הקבלה. המשכתי להיות חבר בקופה גם לאחר שנשאתי אשה והבאתי ילדים לעולם. בתוך תקופה זו עבדה רעייתי למעלה מ-20 שנה בקופת חולים הכללית. היא הוכרחה להיות חברה בקופה ובהסתדרות. כל אותן שנים שילמנו תשלום כפול, לשתי קופות החולים. מעולם לא פנינו לקבל שרות בקופת חולים הכללית. בשנים אלה חשבתי כי בחברותי בקופת חולים לאומית אני מפגין הזדהות עם התנועה הלאומית. אני בוש לומר כי רק עם התפוצצות פרשת החשדות נגד שר האוצר אברהם הירשזון נתברר לי כמה טיפש הייתי.

על הרקע לחשדות שהועלו כלפי הירשזון שמעתי מפי ידיד ותיק. יהודי קשיש, כבן 75, צלול מאד, ובעל זיכרון פנומנאלי. משך עשרות שנים נמצא בצומת ההכרעות של תנועת החרות ושל הסתדרות עובדים לאומית.

מזכ"ל 36 שנים

" את סיפור החשדות שעלו נגד אברהם הירשזון" – אומר לי איש שיחי" – אי אפשר להבין בלי לדעת את תולדותיו של מוסד שספק אם רבים יודעים על קיומו. זוהי הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) שהיא הבעלים של קופת חולים לאומית.

אליעזר שוסטק

"האיש שעמד בראש המוסד הזה הוא אליעזר שוסטק, שהיה מזכיר כללי של הסתדרות עובדים לאומית משנת 1941 עד שנת 1977 – 36 שנים רצופות. יותר מן השנים ששלט סטאלין על ברית המועצות (29). בתקופת כהונתו של שוסטק התחלפו בהסתדרות העובדים הכללית 8 מזכירים כלליים. כיצד יכול אדם אחד לעמוד בראש גוף ציבורי וכלכלי, שדרכו זרמו מיליונים רבים, משך זמן רב כל כך?

" כדי לתת תשובה לשאלה הזו צריך להבין את נסיבות הקמתה של הסתדרות העובדים הלאומית, את דרכי התנהלותה ואת התפקיד שמילאה בפוליטיקה הישראלית. חשוב לדעת כי מאמצע שנות ה-80 התיישב הירשזון בכיסאו של שוסטק עד שנכנס לכנסת במאי 1995."

אלימות ההסתדרות

" ועידת היסוד של הסתדרות העובדים הלאומית התקיימה בחודש מארס 1934 בקולנוע אוריון בירושלים. הרקע להחלטה להקים את הארגון היו מעשי האלימות שהפעילה ההסתדרות הכללית נגד עובדים ומעסיקים כדי לשלוט בשוק העבודה. הארוע שהוביל לאותה ועידת יסות התחולל באוקטובר 1932. בבית חרושת לביסקוויטים " פרומין" בירושלים התקבלה לעבודה פועלת בית"רית.

הארוע המכונן של ה.ע.ל. שביתה ב"פרומין" נגד קבלת בית"ריה לעבודה (צילום: באדיבות מכון ז'בוטינסקי)

בתגובה השביתה ההסתדרות את העבודה. כששכרה הנהלת המפעל פועלים אחרים ארבו להם אנשי אגרוף של ההסתדרות תקפו אותם וגרמו לפציעת שבעה שנזקקו לטיפול בבית החולים. מקרים כאלה היו לעשרות" .

מזון ומרפא

" הקמת הסתדרות העובדים הלאומית, ובצידה קופת חולים לאומית, נועדו לספק תעסוקה ושרות רפואי לפועלים שאינם חברי ההסתדרות הכללית. אלה היו שניים מתוך חמשת המ" מים שקבע ז'בוטינסקי כחובת המדינה לאזרחיה: מזון-מרפא-מלבוש-מעון-מורה.

הגוף החדש שינה מן היסוד את יחסי הכוחות בתוך התנועה הלאומית והטביע את חותמו על ההיסטוריה שלה ועל המשך דרכה.

" עסקנים אפורים"

ד"א אריה אלטמן

" הרקע למציאות החדשה שיצרה הקמת הסתדרות עובדים לאומית נבע מן המצב העלוב של התנועה הרביזיוניסטית. מאז הוגלה זאב ז"בוטינסקי מן הארץ על ידי הבריטים, בשנת 1930, הלכה התנועה ודעכה. בארץ נותר קומץ עסקנים אפורים, בראשם עמד מנהיג אפור כמותם, ד" ר אריה אלטמן. מן התנועה הזו ומתנועת הנוער שלה בית" ר יצאו ארגוני המחתרת, אצ" ל ולח" י. אך אלה היו עצמאיים לחלוטין ולא קיבלו כלל את המרות של עסקני התנועה בארץ. התנועה היתה דלה באמצעים ובקושי הצליחה להוציא לאור כמה פרסומים ולארגן הפגנות.

רפואה ואידיאולוגיה

הסתדרות העובדים הלאומית (ה.ע.ל.) היתה הגוף הראשון של התנועה הלאומית שהיה בעל כושר ארגון ובעל מקורות כספיים. שכן, חברי קופת חולים לאומית חויבו להיות חברי ה.ע.ל. ולשלם את מיסיה. לא רק בית" רים הצטרפו לקופת חולים לאומית אלא גם אנשים שלא היו מקורבים לתנועה, אך סלדו מהרעיון שכדי לקבל שרות רפואי אתה צריך להיות כפוף לקו אידיאולוגי מסוים.

" קבוצת המייסדים של ה.ע.ל. ניהלו את הקופה בתבונה ובכישרון. הם נמנעו מלהקים בתי חולים (כפי שעשתה קופת חולים הכללית) והסתפקו במרפאות. את הזקוקים לאשפוז שלחו לבתי חולים כלליים ציבוריים (כמו הדסה). תזרים גדל והולך של מזומנים אפשר הרחבת השרותים והקמת מרפאות בכל רחבי הארץ.

ניהול כספי יעיל הביא לעודפים שאפשרו להסתדרות עובדים לאומית לסייע לתנועה הרביזיוניסטית. כבר בדצמבר 1938 אפשר סיוע ה.ע.ל. להוציא את בטאון התנועה העיתון היומי " המשקיף" שהמשיך בהופעתו עד הקמת המדינה.

הפריחה במלחמה

מלחמת העולם השניה הביאה פריחה כלכלית לארץ ישראל. הבריטים יזמו עבודות קבלניות בקף גדול. הם נזקקו למוצרי חקלאות ולמוצרי תעשיה – מדים, נעליים, מימיות, סוללות. רבים מן המפעלים והמוסדות של אותם ימים התעשרו בתקופה זו, גם תודות לגניבות מאורגנות ממחסני הצבא הבריטי. וכך פרחו " סולל בונה" ו" המשביר המרכזי" ו" תנובה" . הסתדרות עובדים לאומית לא טמנה ידה בצלחת.

הצורך בגוף שיספק תעסוקה הפך להיות מיותר כי היה ביקוש עצום לידיים עובדות. אבל הצורך בקופת חולים נשאר יציב והעסקים הלכו ותפחו. הפריסה של מרפאות קופת חולים הגדילה את מספר החברים ואת ההכנסות.

" נסיונות ההתנכלות מצד ההסתדרות לא פסקו. כך למשל בחיפה לא היה לקופת חולים לאומית סניף כי איש ב" חיפה האדומה" לא העז להשכיר אפילו חדר לקופה הרביזיוניסטית. בלית ברירה שכרה הקופה מקום ברובע הערבי של חיפה, ברחוב חסן שוקרי. המבנה הזה של קופת חולים לאומית משמש עד היום כסניף תנועת החרות בעיר.

הפילוג של 1948

קופת חולים לאומית סייעה בטיפול בפצועי אצ"ל. בסניף זה של הקופה ברחוב גרוזנברג בתל-אביב התקיימו ישיבות מפקדה של אצ"ל. אבל אנשי הקופה לא התביישו לבקש מן המחתרת שכר דירה.

" משך כל התקופה הזו ועד הקמת המדינה לא היו אנשי צמרת הסתדרות עובדים לאומית משולבים – לא בתנועה הרביזיוניסטית ולא בצמרת האצ" ל. (אם כי הקופה סייעה רבות בטיפול בפצועי האצ"ל). עם הקמת המדינה החליט בגין להקים את " תנועת החרות" ואילו הרביזיוניסטים בראשות אלטמן החליטו לצאת ברשימה נפרדת. ראשי הסתדרות עובדים לאומית החליטו ללכת עם הרביזיוניסטים. בבחירות לכנסת הראשונה זכה בגין ב-14 מנדטים. רוב חברי הכנסת היו אנשי צמרת אצ" ל. המפלגה הרביזיוניסטית לא עברה את אחוז החסימה.

ראשי ה.ע.ל. העבירו את נאמנותם לבגין והפעם סייעו להוצאת עיתון " חרות" שגיליונו הראשון ראה אור ב-3 באוקטובר 1948. הם מימנו את החזקת העיתון כמה שנים והפסיקו כשסרב העורך לפרסם את נאומיהם ומאמריהם של ראשי ה.ע.ל.

המנגנון שולט בכל

משך כל התקופה הזו התנהלה ה.ע.ל. בדרך ששום מוסד ישראלי אחר לא התנהל. חבורת אנשים כמעט אלמונית, שמנתה בין 20 ל-25 איש שלטה שלטון ללא מצרים בארגון כלכלי ענק. בהסתדרות הכללית היו סיעות פוליטיות שתבעו קיום ועידות, בחירות, ביקורת וחלוקת משאבים. בה.ע.ל. היה רק מנגנון ששלט בכל. התחלופה העיקרית היתה של חבר מביא חבר או מביא בן משפחה.

" משך כל התקופה שמרו ראשי ה.ע.ל. על עצמאות מוחלטת ולא אפשרו לאיש מראשי תנועת החרות להתערב בנעשה בקופה, אף שבעיני הציבור היתה קופת חולים לאומית מזוהה עם " חרות" .

מפעלים כלכליים

" הקמת המדינה שינתה את המצב מיסודו. קופת חולים לאומית נזקקה לכוח פוליטי שיספק לה מקורות כספיים מעבר למיסי החברים של הקופה.

" הזהות למראית עין עם "חרות" איפשר לאנשי הסתדרות עובדים לאומית להקים שורה של מפעלים כלכליים בדומה למפעלים שהקימה ההסתדרות הכללית. הם הקימו את חברת השיכון "סלע"; רשת שיווק "עומר לצרכן" ועוד.

חשיבה יצירתית

" קופת חולים לאומית זינקה קדימה בעקבות הקמת המדינה והעליה הגדולה. ב-1953 כבר היו לה קרוב ל-40 אלף חברים שכללו כ-123 אלף נפשות. בשנות השישים כבר היו לה כחצי מיליון מבוטחים.

" במהלך השנים גילו ראשי הסתדרות עובדים לאומית חשיבה יצירתית בפיתוח רעיונות להגדלת הכנסות הקופה. הם הקימו את ה"ליגה למען העובד הלאומי" שתפקידה היה לאסוף תרומות וציוד רפואי מיהודים טובי לב שהשם ז"בוטינסקי עורר רטט בליבם.

" הם הקימו רשת מעונות יום בשם " ניל" י" (נוער יהודי למען ישראל), " המרכז לפיתוח מערכות חינוך וקליטה" ו" קרן המלגות על שם יוסף וזהבה ולקר" . כולן רשומת כעמותות. כל העמותות הללו קשורות לחשדות שהועלו נגד הירשזון" .

" המשותף לכל היוזמות האלה, שמלבד היותן מוסדות שענו על צורך חברתי מסוים והיו להן הכנסות ממשיות מלקוחות, הם גם שימשו אבן שואבת לתקציבי מדינה ורשויות מקומיות ולתרומות מחוץ לארץ. לא ברור אם הגיעו במזוודות דולרים, בשיקים, או בהעברות בנקאיות. כמובן שכל אחד מן המוסדות הללו איפשר להעסיק קרובים, ידידים, בני משפחה במשכורות יפות ואפילו יפות מאד.

" כלפי תורמים מחוץ לארץ הציגו עצמם אנשי ה.ע.ל. כשליחי תנועת ז"בוטינסקי. אך הם הקפידו מאד ששום דבר מן הנכסים שבידיהם לא יעבור לידי התנועה. כשנעשה הסכם של הסוכנות עם המפלגות לחלוקת כספי המגבית היהודית המאוחדת, סרבו אנשי ה.ע.ל. להיכלל בהסדר של " חרות" וקבלו את חלקם בנפרד" .

החיים הטובים

" איש לא שאל שאלות על דרכי ההתנהלות הכספית של ראשי ה.ע.ל. והמקורבים אליהם. איש לא יכול היה להעיד שמישהו מהם נוטל לכיסו כסף ציבורי. אבל הכל ראו שהם נוסעים תמיד במכוניות החדישות ביותר. שהם גרים בבתים ובווילות שידי אנשים מן הישוב אינה משגת. שהם נוסעים לחוץ לארץ עם פמליות של מלווים בקצב מטורף. דוגמא קטנה: פעם נלוויתי לשדה התעופה בלוד אל דוד יוטן מן הצמרת של ה.ע.ל. באותה תקופה שיצא לניו יורק. נלווה אליו אליעזר שוסטק. להפתעתי עלה שוסטק למטוס. כששאלתי לאן השיב: אני מלווה אותו עד רומא" .

" המצב הזה היה לצנינים בעיניהם של אנשי תנועת החרות שחברי הכנסת שלהם היו דלפונים, באו לכנסת באוטובוסים והביאו עמם כריכים, כי לא יכלו להרשות לעצמם לשלם בעד ארוחה במזנון הכנסת. היו הרבה רינונים בחרות ושניים צעקו במיוחד. אליעזר שוסטק ברוב חכמתו הציע להם להיכנס לחונטה של ה.ע.ל. והצעקות נשתתקו" .

מהפכים פוליטיים

" בשלב מסויים הגיעו ראשי ה.ע.ל. למסקנה כי הם זקוקים לכוח פוליטי כדי לבסס את מעמדם. בגין נענה לתביעת אליעזר שוסטק והכניס אותו לכנסת בה כיהן מן השניה ועד השישית. חבר אחר של צמרת ה.ע.ל.שנכנס לכנסת היה שבתי שכמן מנהל חברת הבינוי " סלע" , שכיהן בכנסות ה-4 וה-6. כך השיג בגין שקט פנימי. שני הח" כים הללו היו ממושמעים ולא עשו צרות. הם הסתפקו באפשרויות שנפתחו בפניהם לקדם את ענייני קופת חולים וה.ע.ל.

שמואל תמיר

השקט הזה נסתיים כשהחליט הליכוד בשנת 1966 להקים את סיעת " תכלת לבן" ולהתמודד בבחירות לוועידת ההסתדרות. בעקבות זאת חבר שוסטק לשמואל תמיר בניסיון לחולל מהפך ב" חרות" ולסלק את בגין מהשלטון בתנועה. הניסיון נכשל והשניים פרשו והקימו את " המרכז החופשי" . מכאן ואילך היה שוסטק מעורב בשורה שלמה של פילוגים, מהפכים ואיחודים – נפרד מתמיר והקים את " המרכז העצמאי" הצטרף ללע" ם ולבסוף היה חלק מהליכוד. לאחר המהפך השיג סוף סוף את יעודו ונהיה לשר הבריאות. בכל הפילוגים והאיחודים הללו לא היו שום מניעים אידיאולוגיים. רק מאבק להשגת כוח. אחד השותפים הפעילים בהם היה אהוד אולמרט, לימים ראש הממשלה.

הרעיון למצעד החיים

" המצב בו יש סיעה של הליכוד בהסתדרות ובאופק כבר הסתמנה האפשרות שיהיה חוק ביטוח בריאות ממלכתי הביא את ראשי ה.ע.ל להפעיל את היצירתיות שלהם בחיפוש אחרי יוזמה יחודית.

" היוזמה החדשה היתה "מצעד החיים". זה היה  רעיון משותף אל אליעזר שוסטק ועוד שניים מראשי האירגון – שלום כהן ויצחק אפלבאום. הם התקשרו אל אלי ויזל והוא הסכים לתת את ברכתו למפעל. זו היתה יוזמה אופיינית להסתדרות עובדים לאומית. מפעל כאילו עצמאי, שזורמים אליו כספים מכל הכיוונים – ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית ותרומות יהודים ניצולי שואה מכל העולם. אבל בפועל ה.ע.ל. היא המושכת בחוטים.

אברהם הירשזון באותה תקופה היה במעמד שולי בה.ע.ל. – סגנו של אריה גלזמן, שהיה ממונה על הנוער העובד הלאומי. הוחלט להטיל עליו לארגן את המצעד. הירשזון שפשוט חיפש עבודה אבל היה בעל שאיפות פוליטיות קיבל את ההצעה ונטל לעצמו את כתר היוזמה.

מה הביא לפיצוץ

לבן שיחי אין מידע פנימי על הארועים האחרונים. הוא גם לא טוען שבמהלך השנים בהם התנהל הארגון על ידי קבוצה קטנה של אנשים היתה שם שחיתות. אבל הוא יודע לספר שקבוצת המייסדים וממשיכיהם השכילו לשמור על הסכסוכים הפנימיים ביניהם ולא להוציאם החוצה. הוא משאיר לדמיון הפורה שלנו את השאלה מה נעשו בכספים הרבים שלא היתה עליהם שום ביקורת חיצונית.

מה שהביא לפיצוץ הנוכחי החל לדבריו במלחמה על השליטה. במלחמה הזו היה מעורב עובדיה כהן, לשעבר גזבר ההסתדרות הלאומית ויו" ר " ניל" י" , וכיום יד ימינו של הירשזון וגם ממלא מקום ראש העיר רמת גן.

במהלך המאבק התעוררו חשדות לגבי כספים בהם טיפל עובדיה כהן, שנחשד כי גנב מיליוני שקלים כדי לסייע לאחיו שהסתבך בהימורים. הסכסוך הביא לפניה לרואה חשבון נתגלה מה שנתגלה והמידע הגיע למשטרה. עכשיו ייתכן שעובדיה כהן יהיה עד מדינה או שהמשטרה תסתפק במה שיש לה כדי להפליל את הירשזון גם בלי עדותו של כהן.

" אם הסיכסוך לא היה יוצא החוצה" , אומר לי איש שיחי, " ואם לא היה מדובר במעורבות שר האוצר קרוב לוודאי שאיש לא היה יודע מה מתרחש בעמותות הללו" .

מאה פוליטיקאים הגיעו לכנס. על באי הכנס ידועות לנו העובדות הבאות:

א. כל אחד מן הנוכחים הוא או שקרן או אומר אמת.

ב. אם תבחר כל שני פוליטיקאים מן הקבוצה, אחד מהם תמיד יהיה שקרן.

ג. לפחות פוליטיקאי אחד, בין המאה, דובר אמת.

האם נתונים אלה מאפשרים לנו לדעת כמה מהפוליטיקאים הם דוברי אמת וכמה שקרנים?

את החידה הזו מצאתי בספר חידות אמריקני בו השתעשעו נכדיי. הספר הוא THE LADY OR THE TIGER פרי עטו של ריימונד סמוליאן ( Raymond Smullyan )

התשובה לחידה הזו פשוטה יחסית. בין מאה הפוליטיקאים יש רק אחד דובר אמת.

אבי גבאי

הממזריות של החידה הזו עוררה את סקרנותי לגבי זהותו של מחבר הספר. מסתבר שאיננו קטלא קניא. בעבר היה אמנם קוסם מקצועי, אך הוא בעל תואר דוקטור מפרינסטון ונמנה עם קבוצה של מתמטיקאים ולוגיקנים שהניחו את היסודות התאורטיים למדעי המחשב.

הוא הגיעה לשיבה טובה , חיבר יותר מתריסר ספרים פופולריים שעניינם חידות היגיון, וכחצי תריסר ספרים מקצועיים חשובים בתחומי מתמטיקה, לוגיקה ומחשבים. אחד מספריו "מה שם ספר זה" תורגם לעברית. [לא הצלחתי למצוא אותו]

מה שמרתק בחידה הזו ובחידות אחרות שבספר הוא ההקשר הלא מקרי שלהם למציאות. כמה דוברי אמת יש במליאת הכנסת? זוכרים את הבחירות לנשיאות בהן שמעון פרס היה בטוח כי הנשיאות מונחת בכיסו? הוא סמך על הבטחותיהם של רוב חברי כנסת שמעטים מהם דוברי אמת. הם הבטיחו לפרס אך בחרו במשה קצב.

הסיפור הזה יחזור על עצמו. עם פתיחת מושב החורף של הכנסת. פוליטיקאים כבר מספידים את נתניהו ומחלקים את עור הדוב בטרם ניצוד.

כמה יצביעו בעד חוק הלאום? האם יעבור החוק למניעת חקירת ראש ממשלה מתפקד? האם כחלון יצליח להעביר את התקציב כדי לסנדל עצמו לממשלה בטרם בחירות שיפוצצו את הבלון הריק.

זוכרים את ההצהרות של כחלון "אני ליכודניק" ? ואותה הצהרה מפי שאול מופז בטרם בגד ועבר ל"קדימה"? כמה מפלגות החליפה ציפי לבני מאז הפריימריז של הליכוד בהן רצה בסיסמה "ציפי לבני – שם שהוא מוסד" . ומה ייאמר על אבי גבאי שבעבר הצביע ליכוד, נבחר לכנסת ב"כולנו" הפך ליו"ר מפלגת העבודה,  הצהיר כי יש להעדיף את דימונה על עמונה  ולפתע כבר אי אפשר לפנות מתנחלים.

זה תמיד היה כך. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לומר: אמנם הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים.

רימונד סמוליאן חסיד גדול של מתמטיקה בדרכי נועם. בספריו הצליח להביא נערים רבים לאהוב את המקצוע השנוא. בהקדמה לספרו הוא כותב שקיבל פעם מכתב מילד בן 10 שקרא ספר חידות שלו ופיתח חידה מתוחכמת בהשראת אותו ספר. אביו של הילד, מתמטיקאי מפורסם בזכות עצמו, וחברו של סמוליאן לספסל הלימודים, התקשר אל המחבר וביקש ממנו לדבר עם בנו. אבל הזהיר אותו: אל תאמר לו שהספר שלך עוסק במתמטיקה כי הוא שונא מתמטיקה.

דוגמא לחידה שבספר:

בקבוק יין עולה 10 דולר. מחיר היין הוא ב-9 דולר יותר ממחיר הבקבוק. מה שווי הבקבוק?

התשובה שכל אחד ישיב: דולר אחד.

טעות. אילו מחיר הבקבוק היה דולר ומחיר היין ב-9 דולר יותר ממנו היה מחיר היין 10 דולר ומחיר הבקבוק עם היין 11 דולר.

התשובה הנכונה: הבקבוק שווה חצי דולר, היין שווה 9.5 דולר ושניהם יחד 10 דולר.

כמה חברי כנסת מסתפקים ביין זול כל כך? והאם יש לאבי גבאי סיכוי להרים כוסית יין אי פעם לרגל בחירתו לראש הממשלה?

בספרי החידות של סמוליאן החביב ניתן למצוא כמה תשובות לשאלות הללו. מומלץ בכל פה להשיג, לקרוא ולהתמודד עם החידות, המתאימות גם לקשישים וגם לנכדיהם.

אבידיכטר (צילום: אורן לביא ויקיפדיה עברית)

היו זמנים שזהותם של ראשי שרות הבטחון הכללי (שב כ) היתה סוד כמוס. פרסום שמם או תמונתם נחשב לעבירה פלילית חמורה. וזה היה טוב וראוי, כי אנשי " מנגנון החושך" צריכים להישאר בחשכה.

בשלב מסויים (עם שחרורו של יעקב פרי) הוחלט לבטל את האיסור הזה והדבר לא עשה טוב לבטחון המדינה. מנהיג פלסטיני לא טיפש אמר פעם כי מאז שראשי השב" כ נחשפו לתקשורת הפסיקו הפלסטינים לפחד מן השב" כ. כי לא פעם נתברר כי מדובר באנשים לא חכמים במיוחד, לעתים תמהונים, חלקלקים, ושאינם דוברי אמת.

לאבי דיכטר כראש השב"כ יש הרבה זכויות. בתקופתו הגיע הארגון להישגים יוצאי דופן בהדברת הטרור. אבל מאז פרש דיכטר מהשב" כ ונחשף לזרקורי הפוליטיקה הוא מעורר הרבה סימני שאלה.

כשהחלו לדבר על חורבן גוש קטיף הוא הצהיר שהחורבן הזה ייתן רוח גבית לטרור. אך כשהרגיש לאן נושבת הרוח במסדרונות הפוליטיים מיהר לחזור בו. במסיבת העיתונאים בה הודיע על הצטרפותו ל" קדימה" (ב-28 בדצמבר 2005) שיבח דיכטר את " ההתנתקות" ואמר: "הנתונים מדברים בעד עצמם. הירידה במספר הפיגועים היא דרמטית" .

דיכטר נבחר לתפקיד השר לבטחון פנים עוד בתקופת שרון, בהנחה שיביא להדברת הפשיעה המאורגנת והאלימות ברחובות וישקם את המשטרה. אך מאז נתמנה לתפקיד זה הפשיעה רק גאתה ודיכטר השמיע בעיקר הצהרות פוליטיות שנועדו להכשיר עצמו לתפקיד שר הבטחון, אליו הוא נושא את עיניו. בין היתר הצהיר הצהרה שאי אפשר לכנותה אלא אווילית. אחרי מלחמת לבנון השניה אמר כי צריך למצוא הסדר ברמת הגולן לפני סיום הפיתוח של היכולת הגרעינית באיראן.

לאחר הצטרפותו לקדימה הקים לעצמו דיכטר אתר אישי שנשא את השם השובב " יאללה קדימה" . באתר זה הצהיר ברוב צניעות כי הצטרף ל" קדימה", לפי בקשת שרון,"בקשה, שנעניתי לה ברצון רב – כדרכי, נכון לאתגרים שרובצים לפתחה של מדינתנו – ועתה בשדה המדיני-ממלכתי" .

על תכניותיו בתחום משרדו כתב: "אני מוצא לנכון לשוב ולהדגיש כי סוגיית הביטחון האישי של אזרחי ישראל מדירה שינה מעיני. אני רואה בשיפור המצב בתחום זה, שאני האמון עליו, כשליחות אישית ומשימה שאל להן להיכשל. נקודת המוצא שלי לטיפול באתגרים הרובצים לפתחנו היא בבחינת "אפס סובלנות כלפי האלימות"" .

את תוצאות " אפס הסובלנות" כלפי האלימות אנחנו רואים יום יום בכותרות בעיתונים. מאידך, מגלה דיכטר סובלנות רבה כלפי גילויי שחיתות במשטרה עצמה. הגילויים של מוטי גילת בידיעות אחרונות כי המפכ"ל הקודם, שלמה אהרונישקי, נמנע מלדווח על חופשותיו משך שנים – עניין של כמה מאות אלפי שקלים – לא ממש הזיזו לדיכטר עד כה.

מאז מונה לתפקידו שמענו מדיכטר בעיקר דיבורים. ההחלטה המעשית הראשונה שלו היתה להדיח את המפכ"ל קראדי ולמנות למפכ"ל המשטרה את גנות. הוא לא הבין כלל את הסערה הציבורית שבמינוי מפכ"ל שיש כתם על עברו והצהיר הצהרה מוזרה, אחת מרבות. עד כמה מנותק דיכטר מן הציבור ניתן ללמוד מתוצאות סקר שנערך בעקבות הצעדים שנקט בעקבות מסקנות ועדת זיילר. רק 28 אחוז מן הנשאלים השיבו כי צעדיו מוצדקים לחלוטין. 33 אחוז ראו בהם צעדים שגויים לגמרי והיתר אמרו כי הצעדים נכונים בחלקם וגינו את מינוי גנות.

הבעיה העיקרית עם דיכטר היא שכשהוא מדבר יש לך הרגשה שאין תוכו כברו. יצחק שמיר אמר פעם שבשביל עם ישראל צריכים לפעמים לשקר. מי שעוסק עם מנוולים מן הסוג שהשב"כ מטפל בהם צריך אולי לשקר כל הזמן. אך אולי קשה להיגמל מן ההרגל הזה. למשל אתם מאמינים שדיכטר מאמין במה שאמר בכנס המוטיבציה שיזם בשבוע שעבר אהוד אולמרט? דיכטר אמר את הדברים הבאים: "אהוד, את המנהיגות הזאת אי אפשר לקחת ממך. העם ימתין למסקנות ועדת וינוגרד וכולנו נמתין אתך עד קצה ההחלטה. יש לנו את מלוא הסבלנות."