ב-7.6.10 הוענק באוניברסיטה בר אילן  אות הוקרה על מפעל חיים לחוקר הזמר העברי  אליהו  הכהן.  דבריו  של הכהן בטקס מובאים כאן.

                                                   – מאת אליהו הכהן –

הגיבור הראשי של היום הזה כולו הוא לכל הדעות הזמר העברי ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה נכתב כהמשך למאמרו המצויין של חברי, אליהו הכהן, החוקר מספר אחד של הזמר העברי על התפתחות "התקווה".

בשעתו כתבתי במקור ראשון מאמר על הנושא, בעקבות קריאות שיטנה לשנות את ההימנון הלאומי.
ראה "לשנות את התקווה או לאבד את התקווה".
http://www.zeevgalili.com/?p=402

בעקבות אותו מאמר קיבלתי עשרות תגובות ובהן גילויים מעניינים שלא הספקתי לפרסמם והריני מביאם כאן.

המעמד בו התקדש ההימנון הלאומי בדורנו ארע בתפילת ערב שבת,  שהתקיימה במחנה "ברגן בלזן" ב-29 באפריל 1945, חמישה ימים בלבד לאחר השחרור.

את התפילה ארגן הרב הצבאי הבריטי ל.ה. הרטמן תחת כיפת השמיים במרכז המחנה. זו היתה התפילה הראשונה בציבור בה נטלו חלק יהודים מאז  ראשית המלחמה. את שירת ההמנון הקליט השדר הבריטי של הבי.בי.סי, פטריק גורדוון ווקר.

השדר תאר את הטקס בהקלטה שנותרה מאז: מסביב עדיין היו מוטלות אלפי  גוויות שלא הספיקו לקבור. לא הרחק היו גם אנשים שקיבלו טיפול, אך נטו למות.  בתפילה השתתפו כמה מאות מניצולי המחנה שנותר בהם הכוח לעמוד בתפילה ולהניע את שפתותיהם. המתפללים ידעו כי שירתם מוקלטת  ורצו שהעולם יידע: עם ישראל חי. הם היו זקוקים לכוחות נפש אדירים כדי להשמיע קולם והצליחו לשיר את ההמנון כולו בקול צלול.  הם שרו את ההמנון בנוסח הישן
"עוד לא אבדה תקוותנו
התקווה הנושנה
לבוא לארץ אבותינו
לעיר בה דוד חנה"
בסיום השמיע הרב את הקריאה "עם ישראל חי".
ההקלטה הועלתה לאינטרנט באתר 

משה בר לבב ממושב נחלים רצה לדעת מי הוסיף את התיבה "בת" להמנון בנוסח הסופי והרשמי שלו. כי הרי בילדותנו  שרנו "התקווה שנות אלפיים" ולא "התקווה בת שנות אלפיים".
את החידה פתר לי, כרגיל, איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן, שסיפר לי:
"בתווי העיבוד של 'התקווה' למקהלה שנעשה בידי חנינא קרצ'בסקי, המלחין הראשון של תל אביב והמורה לזמרה בגימנסיה 'הרצליה', מופיע הטקסט: התקווה בת שנות אלפיים. חנינא התאבד בסוף שנת 1925. את התווים של העיבוד,  עם התוספת "את" כתב שנים לפני כן, עוד בימי ביקורי המנהיגים בגימנסיה והטקסים שנערכו בה עם שירת התקווה. אני מעריך שמאז ראשית שנות העשרים כבר שרו בביצועים פומביים "התקווה בת שנות אלפיים". אך אין פרוש הדבר שהציבור כולו שר כך. אגב, אלה שגדלו על הנוסח הישן "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שרו אתו גם בשנות הארבעים ואפילו אחרי כן, ויש גם הקלטות כאלה".

הקורא בר לבב גם גילה כי לפני שהחליטה הכנסת על "התקווה" כעל המנון מדינת ישראל הצליח חבר הכנסת בני בגין  לכלול את ההמנון בחוקי המדינה. החוק לקביעת סדר הישיבה הראשונה של כל כנסת חדשה שהוא יזם קובע שכל  חברי הכנסת יעמדו וישירו בסוף הטקס את התקווה, ובחוק זה נקבעו גם מילותיה.

"חרות על הלוחות"

הקורא דב רפאל מירושלים כתב לי:

"בנעוריי באנגליה, שרנו "התקווה" בהזדמנויות שונות – לעתים יחד עם "אל נצור המלכה", כמו הצירים לקונגרס הציוני בלונדון ב- 1900. שרנו בבית הכנסת, ושרנו בכיכר העיר כאשר הפגנו לשחרור אסירי ציון מברית המועצות.  למדנו את המילים, ואף פעם לא אמרו לנו שקשה להבין "הומיה" או "צופיה"   עכשיו כאשר יש קולות הקוראים לבטל את ההמנון הלאומי או לסרס אותו, פתאום לא מבינים את המילים.

"מה אומרים בסך הכול שני הבתים שנשארו משירו של אימבר?  בפשטות – במשך אלפיים שנות גלות, לא ויתרנו על חלומנו לשוב לארץ ישראל ולירושלים. במשפט "עם חופשי בארצנו",  ללא ספק הכוונה היתה לחירות מכל הסוגים.   שומר מצוות בוודאי יפרש זאת כ"חָרות על הלוחות", לפי האימרה בפרקי אבות.
"אני מציע שהציבור הדתי-לאומי ירחיב את השימוש בהמנון בטכסים, ובכך ייתן מענה לכל מי שרוצה לדלל את האתוס הציוני עד בלי היכר.   דבר אחד בטוח: גם אם הכנסת, חלילה, תצביע על שינוי ההימנון, יהודי הארץ והתפוצות ימשיכו לדבוק בגירסה המקורית "ארץ ציון וירושלים".

מכתב מלונדון

ד"ר אברהם שלום מלונדון כתב לי:
ערב  'יום העצמאות' השנה. לקראת סוף תפלת מוסף   בבית הכנסת הספרדי בומבלי אשר במערב לונדון, הכריז  החזן יוסי חורי, בן קהילת תוניסיה , על ציון התאריך בשבוע הקרוב,   מלאת חמשים ותשע שנה להשבת הריבונות לישראל.  לכן ישירו את 'אין כמלכנו' במנגינת 'התקוה',  וכמו כן ימלאו בקרוב ארבעים שנה לסיום הכיבוש הזר בירושלים  ועל כן ישירו את 'אדון עולם' במנגינת 'ירושלים של זהב'.  הצבור והחזן עמדו יפה במשימה קשה זאת   ושרו ('ניגנו' – לפי המונח המקובל בספר התפלה הספרדי) את הפיוטים במנגינות הללו בהצלחה רבה.
הרב ישראל אליה,   בן קהלת ג'רבה,  סיפר לי על ספרים עבריים רבים שחוברו ונדפסו בג'רבה בעשורים האחרונים והראה לי כמה מהם בביתו בלונדון.  הרואה את הספרים יתקשה להאמין כי בקהילה קטנה של כחמשת אלפים נפשות יודפסו ספרי דרש על   התורה ופיוט עבריים כה רבים. והפליאה גדולה  שבעתים שהספרים גם נכתבו בג'רבה והמחברים  אנשים העסוקים לפרנסתם במסחר ובמלאכה.
"התקווה" כפיוט
בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

"התקווה" נדפסה  גם בסוף בהגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה"  נתחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" "עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה".

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה, והוסרה  רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת ליאחר תקיעת שופר בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה  בטקסט או במנגינה.

נכדו של הרב כתב ספר לזכרו

ביולי 2010 קיבלתי את המכתב הבא:

שלום זאב,

הרב הצבאי המוזכר בכתבה, הרב לזלי הנרי הרדמן היה סבא שלי, אבא של אמי.

למרות שידעתי על המאורע בבלזן, ושמעתי את ההקלטה, לא ידעתי שזה עד כדי כך השפיע על ההמנון שלנו.

כתבתי ספר לזכרו של סבא ולרגל ה'יארצייט' הראשון שלו בשנה שעברה. כלול בו חומר היסטורי וביוגרפי וקטעי דרשות שהוא העביר במשך השנים (כולל בשנת 1948 ובשנת 1967) בבית הכנסת שלו בלונדון (לאחר המלחמה הוא נתמנה רב קהילה  וכיהן בה 35 שנה ).

בברכה,

דני ורבוב

Danny Verbov

שם הספר My Dear Friends ואפשר להשיגו

דני ורבוב dverbov@014.net .il
או 052-3115682

באנגליה:
admin@hendonus.org.uk
או 44 20 8202 6924

נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה"

מאמר זה הוא פרי עטו של חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. המאמר נכתב לרגל הוצאת בול "התקווה" ביום העצמאות. תשס"ח. המאמר פורסם בעיתון אינטרנט של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן-עזר" גיליון 341 מן ה-7 במאי  2008.
הרשימה  מופיעה גם (בנוסח מקוצר)  בעלון השרות הבולאי המצורף לגיליונית של בול "התקווה". המאמר מתפרסם כאן באדיבות אליהו הכהן.

את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), כעדותו, בשנת תרל"ח בעיר יאסי ברומניה. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882 שִכלל את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: "ברקאי" (ירושלים תרמ"ו) תחת השם "תקוותנו". בנוסחו המקורי מנה השיר תשעה בתים המתלכדים למשפט מורכב אחד בן 132 מילים, המתאר את הוויית התקווה הלאומית. כך ברצף, ללא סימני פיסוק פורסמו בתי השיר במקורם:

להמשיך לקרוא ←

שער הספר שיר שיר עלה  נא

 

מספרים על פיסיקאי אחד שהתווכח עם  המלחין הגאוני וולפגאנג אמדאוס מוצרט לגבי הצורך בכישרון וביצירתיות כדי לכתוב יצירה מוסיקלית. הפיסיקאי טען כי  כללי ההרמוניה ניתנים להגדרה מתמטית מדויקת וכל בעל ידע מתמטי יכול לחבר יצירה מוסיקלית גם אם אינו מלחין. להוכחת דבריו כתב מינואט נוסח מוצרט.  ה"יצירה" הזו נשמעה אכן כמינואט אך נאמר עליה כי היא  מתאימה לרקדנים בעלי רגלי עץ.

נזכרתי באנקדוטה הזו כשעיינתי בספר "שיר שיר עלה נא"  – תולדות הזמר העברי, מאת נתן שחר, שראה אור  בהוצאת "מודן".

הספר זכה לפרסומת אגרסיבית וכחובב  ותיק של הזמר העברי שמחתי שיש סוף סוף ספר,  המרכז באכסניה אחת את תולדות הזמר העברי מראשיתו  ועד ימינו.

להמשיך לקרוא ←

דגל בריטניה מכיל 3 צלבים וההמנון הבריטי קורא לאלוהים לנצור את המלכה. יש אנשים שאינם מרוצים לא מהדגל ולא מאלוהים וגם חלק מאזרחי בריטניה (הסקוטים), סבורים שהמלכה אינה המלכה הנכונה. ההמנון הצרפתי רווי תאורים אלימים ואמירות נגד " דם לא טהור" . ההמנון של דנמרק מדבר על כך שחרבו של מלך דנמרק מפלחת את קסדותיהם וגולגולותיהם של השוודים. איש לא מציע להחליף את ההמנונים הללו. רק את ההמנון של מדינת ישראל, " התקווה" , מבקשים לשנות כי הוא אנכרוניסטי, כי אינו לגיטימי, כי אינו מאפשר לאזרחי ישראל הערבים להזדהות עם תוכנו.

" אלה המבקשים זאת אינם מבקשים לשנות את ההמנון אלא את התקווה להיות עם חופשי בארצנו" .

את הדברים הללו אמר ד"ר אלכסנדר יעקובסון מן החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בדיון שנערך בתכנית " פופוליטיקה" . הנושא הועלה בעקבות סירובו של השר הערבי ראלב מג'אדלה לשיר את התקווה.

" לא מבינים מילים"

ראש הדוברים בדיון הייתה שמירה אימבר, קרובה רחוקה של נפתלי הרץ אימבר, מחבר  "התקווה" , שהיו לה כל מיני רעיונות איך לשנות את ההמנון. במקום נפש יהודי משהו כמו נפש אדם במקום עין לציון עין לשלום או משהו כזה. היא נתנה נימוק מוחץ: אנשים ששרים את ההמנון לא מבינים את המילים.

נדב העצני שהשתתף בדיון שאל: אם כך מדוע לא לבטל את השם השוביניסטי " ישראל" ולמה לא לבטל את חוק השבות הגזעני?

עצם הדיון הזה בערוץ ממלכתי מעיד על השחיקה ההולכת וגוברת בתודעה הציונית. לא של העם היהודי אלא של האליטות התקשורתיות המכתיבות את סדר היום שלנו.

מחקר חלוצי

כדאי אולי לחזור לשורשים ולשאול מי וכיצד הפך את "התקווה" להמנון הלאומי. האיש שערך מחקר חלוצי בנושא היה איש הזמר של ארץ ישראל, אליהו הכהן. הוא פרסם אותו במאמר שהופיע ב" עתמול" בנובמבר 1978. (פרטים נוספים על " התקווה" מצויים בספר " שיר שיר עלה נא" – תולדות הזמר העברי מאת נתן שחר. המחבר לא טרח לתת את הקרדיט לחלוץ המחקר של הזמר העברי).

נפתלי הרץ אימבר, חיבר את הגרסה הראשונה של השיר בשנת 1877 ביאסי שברומניה. הוא עלה לארץ ב-1882 ונהג לסובב במושבות ולהקריא משיריו. לא לפני שטעם מן הטיפה המרה שמאד אהב. מדי פעם היה מוסיף בית, משנה ומשפץ. את הגירסה הסופית חיבר בחדרו בירושלים, שקירותיו היו מכוסים שברי פסוקים ופניני לשון שעלו בדעתו במהלך יצירתו.

תפוצה מהירה

את השיר שנשא את הכותרת "תקוותינו" פרסם בספר "ברקאי" , שפורסם בשנת 1886 והפך בזאת לחלוץ משוררי העליה הראשונה. שירי "ברקאי" נפוצו במהירות בכל המושבות בארץ וגם הגיעו באמצעות העיתונות היהודית לתפוצות הגולה ומכולם השפיע ועורר התלהבות השיר "תקוותנו" , שבמקור היה בן תשעה בתים.

מאי שם הופיעה מנגינה שהתאימה למילות השיר וזה החל להיות מושר. תחילה בראשון לציון ולאחר מכן ביתר המושבות ועד מהרה הגיעו השיר והלחן לכל תפוצות הגולה.

המנון לא רשמי

השיר עבר שינויים רבים בנוסח וכן קוצר עד שנוצרה גרסתו המוכרת עד ימינו. התקליטים הראשונים של הזמר העברי היו הקלטות של התקווה והוא הפך להיות ההמנון הציוני עוד בטרם החליט על כך מישהו. בקונגרס הציוני השישי (1903) פרצה שירת "התקווה" מפי מאות המשתתפים באורח ספונטני ומאז הוא הושר בכל הקונגרסים. אך באורח רשמי לא הוחלט לקבוע את השיר כהימנון הציונות.

לאחר הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד, השמיעה התזמורת הפילהרמונית (שכונסה לאולם שמעל לאולם בו הוכרזה העצמאות) את נגינת התקווה כשהנוכחים כולם מצטרפים לשירת ההמנון בהתלהבות.

כשהודיע בן גוריון בכנסת על תפיסת אדולף אייכמן קמו חברי הכנסת כאיש אחד על רגליהם ושרו את "התקווה" .

הצעות לתחליפים

במהלך השנים היו הצעות רבות לקבוע שיר אחר כהמנון. בתקופת העליה השניה התחרה על הכתר "תחזקנה" של ביאליק. הרב קוק חיבר את השיר "האמונה" על פי הלחן של התקווה. היו שהציעו את "שיר המעלות בשוב ה את שיבת ציון" ב-1967 הציע אורי אבנרי לקבוע את " ירושלים של זהב" כהימנון.

רק בב-10 בנובמבר 2004 כמעט 120 שנה לאחר ש"התקווה" ראתה אור החליטה הכנסת על "התקווה" כהמנון הקבוע של מדינת ישראל.

העם בחר בהמנון

על עצמתו של " התקווה" אומר אלי הכהן: " למעלה משלושה דורות הייתה התקווה השיר העברי המוכר ביותר בעולם היהודי והיא נישאה גם בפי יהודים שלא ידעו לומר משפט אחד בעברית. בפעם הראשונה אחרי אלפי שנים היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף, שאיננו מן התנ"ך, מן הסידור או מן המחזור. "התקווה" הניעה את גלגלי הציונות יותר מאלף דרשות של מנהיגים ושליחים. כל עם היה מתקנא בהמנון שכזה, שצמח בתהליך היסטורי בלתי מכוון וללא התערבות יזומה. החוש העממי הטבעי, הבריא, הבלתי רציונלי חרץ את גורלו מעבר לכל החלטה פורמלית" .

עתה שוב עולים בשיח הציבורי קולות הקוראים לשינוי מילות ההמנון כדי שגם אזרחים לא יהודים יוכלו להזדהות עם תוכנו.

לאלה ייאמר: לא הכנסת אלא העם בחר בשיר הזה כהמנון שלו. לא הכנסת תקבע ברוב מקרי לשנות את ההמנון. ולאזרחי ישראל שאינם יכולים להזדהות עם מילות השיר אפשר לומר: יתכבדו נא ויעברו לאחת מן המדינות הרבות שמסביבנו שעם המנונם יוכלו להזדהות.

אם כבר לשנות אולי אפשר להחזיר כמה מן הבתים הנפלאים שהושמטו מן השיר המקורי, כמו שני הבתים המסיימים את השיר:

" כל עוד רגש אהבת הלאום

בלב היהודי פועם

עוד נוכל קוה גם היום

כי ירחמנו אל זועם"

" שמעו אחי בארצות נודי

את קול אחד חוזינו

כי רק עם אחרון היהודי

גם אחרית תקוותנו

" התקווה" כפיוט בטקסים דתיים

עד כמה השתרש ההימנון הלאומי בתודעת העם ניתן ללמוד מן העובדה שזהו אחד הטקסטים המודרניים הבודדים שחדרו לטקסים דתיים.

ד"ר אהרון ארנד מן המחלקה לתלמוד בבר-אילן, מספר כי בשני כתבי יד של יהודי צפון אפריקה מראשית המאה העשרים מובא "התקווה" כ"פיוט נאה" בצד פיוטים דתיים אחרים של כמיהה לירושלים וקיבוץ גלויות.

" התקווה" נדפסה גם בסוף ההגדה לפסח שהודפסה ב-1919 באי ג'רבה שבדרום טוניסיה. אופייני ש"התקווה" התחבבה על ידי היהודים שומרי המצוות שבצפון אפריקה אך נדחתה על ידי מתנגדי הציונות הדתיים באירופה שראו במלים "להיות עם חופשי" מעין כפירה. בהגדה הצפון אפריקנית מופיע עדיין הנוסח הישן של "התקווה" " עוד לא אבדה תקוותנו התקווה הנושנה לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" .

גם בארצות הברית הודפסה התקווה בהגדות משנות העשרים. כאן הודפסו הבית הראשון המקורי והבית האחרון ולצידם המנון ארצות הברית. גם בהגדות שהודפסו בקהיר נכללה "התקווה", והוסרה רק עם פרוץ מלחמת השחרור.

בארץ ישראל נהוג לשיר את התקווה בכותל המערבי ובבתי הכנסת לאחר תקיעת השופר, בתום צום יום הכיפורים. בתפילות יום העצמאות משולבת התקווה, בטקסט או במנגינה, בחלק מן המחזורים שיצאו ליום זה .

מהו מקור הלחן

שנים רבות היו ויכוחים מה מקור המנגינה של השיר. מספר ההשערות היה רב מני ספור: ברכת הלל נוסח ספרד, תפילת גשם מהמאה ה-17 , לחן לפיוט " יגדל אלוקים חי" בנוסח יהודי רומא, שיר רועים סלאבי, שיר ילדים צ'כי ועוד. לבסוף ייחסו את המנגינה למולדבה של סמטנה בגלל הדמיון בין הלחנים.

מחקרו של הכהן העלה כי האיש שהתאים את המנגינה לשיר הוא איש העליה הראשונה שמואל כהן מראשון לציון שנטל לחן של שיר רומני בשם "העגלה והשוורים" .

ראה גם את המאמר "המעמד בו התקדש התקווה"

על אליהו הכהן ראה קטע אחרון במאמר זה

הסרט שהתיימר לספר את הסיפור האשכנזי של ישראל חיזק את הסטריאוטיפ של האשכנזי המתנשא והגזען

בשנת 1964 פורסם הספר " המהפכה האשכנזית" . התיזה המרכזית של מחברו, קלמן כצנלסון, הייתה ש" העדה האשכנזית" עולה בתרבותה על " העדות הספרדיות" ..

הספר העלה תיאוריה מוזרה, לפיה עם ישראל היה מורכב מאז ומתמיד מכמה עמים העוינים אלה את אלה. בדורות האחרונים באה לביטוי העוינות הזו, ביחסים שבין אשכנזים וספרדים. מחבר הספר מתח ביקורת חריפה על מדיניות בן גוריון שגרמה למחיקת הזהות התרבותית של העולים האשכנזים ועל מלחמתו נגד היידיש. הוא קרא " לאשכנז" את הספרדים על ידי כך שילמדו אותם שפת יידיש ויהפכו שפה זו לשפה הרשמית של מדינת ישראל.

הממסד נבהל

הספר עורר אז סערה עצומה. מנחם בגין מיהר להתנער מן הספר וממחברו, שהיה בעבר חבר התנועה הרביזיוניסטית. הספר עורר גם, כנראה, תגובה נמרצת של הממסד. הייתה אז שמועה כי שליחי השלטון רכשו את כל עותקי הספר שהיו בחנויות כדי למנוע את הפצתו.

קלמן כצנלסון נמנה עם משפחה מכובדת. דודתו הייתה רחל כצנלסון, (לעתיד רחל שז" ר, אשת נשיא המדינה). הוא עלה ארצה מבוברויסק שברוסיה הלבנה והצטרף לתנועה הרביזיוניסטית. כתב בעיתונות שלה, השתתף בפעולות נגד הבריטים והיה בין האסירים הפוליטיים הראשונים. לאחר הקמת המדינה פרש מן התנועה הרביזיוניסטית ופרסם עליה ביקורת חריפה ביותר (בספר " שקיעת התנועה הז"בוטינסקאית" ). הוא התפרנס מתרגום שורה ארוכה של ספרי מופת. ניצני התימהונות שלו הופיעו בספר " משבר העברית המודרנית" , בו תקף את המעבר מן המבטא האשכנזי למבטא הספרדי וקרא לחזור לדיבור ביידיש. " המהפכה האשכנזית" היה ספר הזוי ותמהוני לחלוטין.

אסמכתא לגזענות

קרוב לוודאי שהספר הזה היה נשכח מזמן. מי שמעלה את התיזות שלו, חדשות לבקרים, הם אנשי הקצה השני של הקשת העדתית, הנאחזים בו להוכחת התיזות שלהם.

באחד האתרים באינטרנט אני מוצא למשל מאמר בו נאמר בין היתר:

" מדיניות האפליה הגזענית הובילה לכך ש"העם" הישראלי נחלק באופן גס לשני רבדים כלכליים, חברתיים וחינוכיים – כלומר למעמד המורכב מאשכנזים הכולל את העילית, ותת-המעמד של הספרדים (והפלסטינים)… האשכנזים מנסים לתרץ את הפיצול הזה באמצעות השקפות גזעניות הידועות היטב במערב, בעיקר בדרום אפריקה. השקפות אלה מהוות חלק בלתי נפרד מן הגזענות המכוונת נגד הפלסטינים והערבים ככלל… כל המפלגות הציוניות מביעות את אותן ההשקפות בדיוק…"

בהמשך מובאות ציטטות ו" הוכחות" למכביר שדברי קלמן כצנלסון משקפים את דעתה של האליטה הציונית-אשכנזית כולה, מהרצל וז"בוטינסקי ועד אלוף אורי אור.

לא הייתי נדרש לפרשת קלמן כצנלסון, לולא עלייתו מחדש של שד " הגזענות האשכנזית" – תחילה בספר " הנדון: אשכנזים" מאת ד" ר מרב רוזנטל-מרמורשטיין (עם עובד) ואחריו בסרט " האשכנזים" (תסריט ובימוי: דליה מבורך ודני דותן), שהוצג בימים אלה בערוץ השני.

" הנרטיב האשכנזי"

בצפיה ראשונה של הסרט חשבתי שיוצריו עשו מאמץ כן לתעד את הנרטיב ה" אשכנזי" . הכוכב המרכזי של הסרט הוא בחור חמד, אסף גלאי, בן 26, שייסד את " התנועה לזהות אשכנזית" . גלאי, סטודנט ליידיש בבר אילן ( ובנו של דניאל גלאי, מוסיקאי מחונן ואידישיסט מושבע) מבקש לעורר צעירים " אשכנזים" לחפש את שורשיהם ביידיש, במאכלים, במנגינות, בריקודים ובמנהגים של התרבות שממנה באו הוריהם. לנסות ולהחיות את ההווי שהושמד בשואה ונמחק בכור ההיתוך הישראלי.

זה עשוי היה להיות סרט מרתק. הרי כמעט כל ה" אשכנזים" שעלו לארץ אחרי הקמת המדינה הם ניצולי שואה. הם מצאו כאן חברה שמקורה אמנם " אשכנזי" , אבל עיצבה לעצמה זהות חדשה של ישראליות, שעקרה מתוכה את שורשיה היהודיים. החברה הזו כפתה על העולים מכל הארצות את הישראליות. גזזו פיאותיהם של ילדים תימנים וגם אסרו בחוק העלאת הצגות ביידיש.

בניהם של העולים האשכנזים התביישו בהורים עם המספר על היד שמדברים יידיש. בדיוק כמו שהעולים ממרוקו התביישו בהורים המדברים ערבית. ההורים האשכנזים התערו מהר יותר בחברה הישראלית מן העולים מארצות ערב. כי היו מצוידים בהשכלה שאפשרה להם להשתלב בחיים המודרניים. ולא במקום האחרון בשל הקרבה הטבעית של האשכנזים החדשים אל האשכנזים הישנים שהקימו את המדינה.

מתנשא וגזען

זהו חומר גלם נפלא לסרט תיעודי שיכול היה להיות חשוב. למען ההיסטוריה. כל עוד קיימים " אשכנזים" , שעתידים להיעלם בתהליך המבורך של נישואין בין עדות ישראל.

אבל זה לא מה שקיבלנו. מה שיצא כמוצר סופי הוא סרט המחזק את כל הסטראוטיפים של האשכנזי המתנשא, הגזען ושונא הספרדים.

הסרט נפתח באמירה פרובוקטיבית. צעירה בלונדינית יפה מחזיקה תינוק מתוק בעל עיני תכלת – ממש אבטיפוס של הלבן הגזעני – האומרת: " יש לי אח טייס, אחות ואני הקטנה. אני לא יודעת אם זה ממש אשכנזי. אבל בכל מקום שהגעתי בתל אביב הרגשתי, יחד עם המראה ועם זה שהגעתי מקיבוץ, שזה פתח לי כמה דלתות טובות וזהו" .

בסצינה אחרת אומר צעיר: אני מקיבוץ בית השיטה, מאה אחוז אשכנזי. סבא וסבתא שלי היו חקלאים. היו קמים כל יום בחמש בבוקר ועובדים עד שמונה בערב. כך התחילו הקיבוצים כאן. בלי גרוש. הם, בניגוד לאלה שהתיישבו בבית שאן, הגיעו למשהו ולא בכו כל היום שלא נתנו להם. עברו חמישים שנה ואלה מבית שאן עוד בוכים.

אחת המרואיינות אומרת: עדות המזרח זה ביטוי יפה לשחורים תסתכלי טוב מי הקים את הבימה ומי הקים את שוק הכרמל. מי מאכלס את הפקולטה למשפטים ומי מאכלס את כלא רמלה. דודה שלי התחתנה עם שחור לא עלינו. בחתונה אמרתי לאבא שלי שעכשיו יהיו לנו ספרים במשפחה.

אמא שלה אומרת שלא איכפת לה שיהיה לה חבר מזרחי, כל עוד הוא לא גנב ולא רוצח סידרתי. העיקר שלא יהיה מרוקאי. העיקר שלא יצביע ליכוד. הכי גרוע זה טריפוליטאי.

לא אתפלא אם הסצינות הללו יככבו במערכת הבחירות של ש" ס.

אם לא די באמירות המתנשאות והגזעניות מצטט הסרט מרואיינים שהפנימו את התיזות של " הקשת המזרחית" . אלה אומרים שאין סיבה שלא נהיה איזה סוג של מדינה ערבית ואנחנו עצמנו נהיה ערבים יהודים כמו שיש ערבים נוצרים.

אפשר היה לצפות שהספר " הנדון: אשכנזים" יוציא אותנו מן המבוכה והבלבול שהסרט מעורר . אך הספר מאכזב מאד. הוא מתעסק בויכוח חסר טעם עם התזות האוויליות של הקשת המזרחית בוחש באיזו אמירה אומללה של אלוף אורי אור, מתווכח עם סידרת " רוח קדים" .

*                         *                      *

ז'בוטינסקי על הספרדים

"אם יש גלגול נפשות, ואם – בטרם אוולד שנית – ירשוני מלמעלה לבחור לי עם וגזע כרצוני, אענה "אולרייט, ישראל אבל ספרדי". נתאהבתי בספרדים אולי דווקא באותן התכונות שלועג להן אחיהם האשכנזי. את "שיטחיותם" אעדיף פי ש+ע על העומק הבטלני שלנו… (" סיפור חיי" עמ" 79).

*                                  *

אליהו הכהן מדבר יידיש ולדינו

אם תשאלו את אליהו הכהן, איש הזמר העברי, אם הוא אשכנזי או ספרדי הוא יגיב בחיוך מבטל. כי אליהו הכהן, המדבר יידיש ולדינו, הוא גם זה וגם זה, ובראש ובראשונה יהודי.

אבי, מספר הכהן, הוא מצאצאי גולי ספרד. הוא נולד בכפר יווני ועלה ארצה בעליה השלישית. אמי הייתה אשכנזיה שנולדה בעיירה בגבול פולין ליטא. היו לי סבא וסבתא אשכנזים וסבא וסבתא ספרדים. אהבתי את כולם ומהם למדתי לדבר יידיש ולדינו. היידיש היא שפה נפלאה ועשירה. אבי התיאטרון היידי, אברהם גולדפדן, החל דרכו בכתיבת מחזות בעברית. הוא עבר לכתוב יידיש כי לדעתו שפה זו עשירה מן העברית.

אני רואה עצמי בר מזל שתודות לסבים ולסבתות שלי נחשפתי לאוצר האדיר של כל גווני הגוונים של התרבות היהודית. מן הסבא האשכנזי למדתי חזנות ומן הסבא הספרדי למדתי את הלחנים הנפלאים של יהדות ספרד. אני יכול לעמוד לפני התיבה בכל הנוסחים. כשהגעתי למצוות עליתי לתורה פעמיים – בבית הכנסת הספרדי " אליהו הנביא" שברחוב לוינסקי ובבית הכנסת האשכנזי " ישורון" בבית הספר תחכמוני בו למדתי.

ראה הפתולוגיה של הקשת המזרחית

ההמצאה האווילית של יהודים ערבים

"לא רק 'ירושלים של זהב' גנוב, גם
המולדת שלכם שייכת לפלשתינאים"

תגובה זו היתה אחת התוצאות של הכותרת הסנסציונית שפירסם ההיסטוריון החדש תום שגב ב"הארץ * אליהו הכהן: "המכתב של נעמי שמר מונח אצלי יותר משנה ויעצתי לגיל אלדמע שלא לפרסמו * נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה זקוקה להשראה משיר באסקי * אין בירושלים של זהב אפילו 8 טקטים מן השיר הבאסקי

ביום השואה יצא עיתון "הארץ" בכותרת ראשית שנפרשה לרוחב כל העמוד: "נעמי שמר התוודתה לפני מותה: לקחתי לחן 'ירושלים של זהב' משיר באסקי".

הידיעה התבססה על מכתב שכתבה נעמי שמר, לפני למעלה משנה, למלחין גיל אלדמע, בהיותה על ערש דווי.

מה היה שיקול הדעת של "הארץ" לתת כותרת ראשית כזו? האם זה חלק מתהליך מתיחת הפרצוף של העיתון, הנתון בקשיים ומחפש סנסציות? האם זה כשלון של עורך חדשות לא מנוסה? האם התכוון תום שגב, "היסטוריון חדש", לשחוט עוד פרה קדושה ציונית?

באתר y-net. פורסמו 354 תגובות לידיעה שהועתקה מן הארץ. רובן מלאות אהבה לנעמי שמר וביטויי בוז להארץ. היו אף שהצהירו כי הם מתכוונים לבטל את המינוי על העיתון.

אך היו גם תגובות כמו:
• "לא רק השיר גנוב גם המולדת שלכם גנובה… היא כמו ירושלים שייכת לפלסטינים".
• * "עוד ימנית קיצונית נתפסה בשקר וגניבה"
• "לחן בינוני מילים רדודות רוויות פאתוס ולאומנות שעבר זמנה".
• "משוררת ההתנחלויות גנבה שיר"

"שיר ללא אבא"

פניתי לחברי אליהו הכהן, המומחה מספר 1 לזמר הישראלי, וביקשתי לשמוע את דעתו בעניין.

אליהו הכהן: "מאחר שאני מוזכר במכתב של נעמי שמר, אספר לך את הסיפור כולו. עוד לפני שנעמי שמר כתבה את ירושלים של זהב שידר ישראל דליות תכנית 'שירי עמים' בקול ישראל, כל שבת בצהריים. פעם שידר שיר עם באסקי, "פלו חוספה", המדבר על איזו אישה שנולד לה ילד והאב מתכחש לאבהותו. גם לשיר הזה אין אבא. זהו שיר עממי. מי שהשמיע אותו שמע אותו מפי אמו ששמעה אותו מפי אמה.

                                                                       אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן}

"הזמרת נחמה הנדל ז"ל שמעה את השיר אצל ישראל דליות והחליטה להקליט את השיר כמות שהוא, כשיר עם בסקי. נחמה הנדל הייתה ביחסים טובים עם נעמי שמר. הן נהגו להיפגש, לבשל יחד ולפטפט. באחת הפגישות השמיעה נחמה הנדל את השיר באוזני נעמי שמר, וכמו שהיא כותבת במכתבה: 'הוא נכנס לי באוזן אחת ויצא בשניה'.
"נעמי נכנסה ללחץ"

"ב-1967 פנה גיל אלדמע לנעמי שמר וביקש ממנה לכתוב שיר לפסטיבל הזמר. היא הבטיחה לאלדמע לכתוב לו שיר על ירושלים, אבל זה לא הלך לה. היא נסעה לירושלים הלוך ושוב, לא הצליחה להוציא מתוכה שיר והדבר הכניס אותה ללחץ.

"היא באה לגיל אלדמע ואמרה לו: 'לא הולך לי לכתוב שיר על ירושלים'. אלדמע השיב לה: כתבי שיר על כל נושא אחר. לאחר עשרים וארבע שעות היא באה עם 'ירושלים של זהב'.

"זמן מה לאחר שהושמע 'ירושלים של זהב' לראשונה שידר ישראל דליות את תכניתו 'שירי עמים' והצביע על דמיון מסוים בין השיר הבאסקי לבין ירושלים של זהב.

"מהו שיר עברי"

"בראשית שנות השבעים נתתי הרצאה שנשאתי ב-300 קיבוצים ומושבים. נושא ההרצאה היה: 'מהו שיר עברי'. מתי נחשב שיר למקור; מתי השיר נכתב בהשראה של מקור אחר; מתי נגנב מקור ומה ההבדלים. הבאתי עשרות דוגמאות: 'עלי גבעה', 'בין נהר פרת ונהר חידקל', 'אנו נהיה הראשונים', 'חושו אחים חושו' ועוד שירים רבים.

"הראיתי שיש שירים שבהם יש למנגינה מקור השראה. בשירים אחרים יש השפעה ויש מקרים שבהם המנגינה העברית זהה לגמרי למנגינה של השיר הלועזי. יש עשרות שירים כאלה. אין ארץ באירופה שלא שאבנו ממנה השפעה בתחום הזמר העברי.

"יוצרת גדולה"

"בסוף כל הרצאה השמעתי הקלטות של שני שירים. האחד "קומה אחא" – השמעתי אותו עם מקהלה של אלף רוסים. זה נשמע כמו שיר רוסי ממש, אך מסתבר שדווקא כאן ההשפעה הפוכה. השיר נכתב בעין חרוד. אחד היורדים מהארץ של שנות העשרים הביא את השיר לרוסיה והרוסים אימצו אותו ומאז הוא נחשב שיר רוסי.

"השיר השני שהשמעתי היה 'פלה חוספה' הבאסקי בביצועה של נחמה הנדל. אמרתי אז שלמרות שיש קווי דמיון בין השיר הזה לבין 'ירושלים של זהב', הנה נעמי שמר היא יוצרת גדולה שאינה צריכה השראה משיר באסקי.

"המקרה של נעמי שמר שונה מכל הדוגמאות שהבאתי להשפעת מקורות זרים על הזמר העברי. ראשית מדובר רק בבית הראשון של ירושלים של זהב. ההמשך הוא יצירה מקורית של נעמי שמר. וגם בבית הראשון המקצב שונה לגמרי מזה של השיר הבאסקי.

"נעמי שמר כעסה"

"יום אחד הגיעה לנעמי שמר השמועה על הדברים שאני נושא בהרצאותיי. היא כעסה מאד והדבר הגיע לאוזניי.

"הרמתי טלפון לנעמי שמר ואמרתי לה: קודם כל אני מזמין אותך להרצאות שלי. בואי תשמעי ותשפטי. היא ענתה לי: אני מבקשת שתפסיק עם זה. אל תזכיר את השיר הבאסקי.

"התגובה שלה נראתה לי מופרזת. אבל מתוך כבוד לנעמי שמר הוצאתי את הקטע הזה מהרצאותיי.

פגישה משפחתית

"כל השנים שררו יחסים טובים מאד ביני לבין נעמי שמר. היא הייתה מבקרת בביתי, היא הכירה את הבנות שלי ואפילו הזכירה אותי בכמה מן השירים שלה. פעם גם ביקרתי בביתה ונפגשתי עם משפחתה. בפגישותינו מעולם לא הזכירה, אפילו במילה אחת, את הנושא.

"שלושה שבועות לפני מותה התקשרה אלי בטלפון ואמרה לי שהמאמר שפרסמתי בכתב העת 'עתמול' על חנינא קרצ'בסקי, אחד מראשוני המלחינים, הוא פנינה.

"שבוע אחרי אותה שיחת טלפון התקשר אלי גיל אלדמע ואמר שקיבל ממנה מכתב והוא רוצה לשלוח אותו אלי בפקס. זה היה
כאמור לפני יותר משנה. מאז המכתב הזה מונח מאז אצלי במגרה.

"אמרתי אז לגיל אלדמע: נעמי לקחה את הענין של ההשפעה הבאסקית על שירה באופן הרבה יותר רציני מכפי שהוא. אני מציע שתגנוז את המכתב למרות שהיא מתירה לך לפרסם אותו.

"כל הזכויות שלה"

"כל מיני אנשים שרואיינו בטלוויזיה כבר אמרו שהיא צריכה להחזיר את התמלוגים. זה שטויות. גם אם יימצא איזה באסקי שיטען כי המנגינה שלו, הרי לפי חוק זכויות יצורים רק אם יש שמונה טקטים רצופים בשיר הלקוחים משיר אחר, זה נחשב לגניבת זכויות. אין בירושלים של זהב שמונה טקטים רצופים הלקוחים מן השיר הבאסקי.

"מה עשתה בסך הכל? שמעה שיר עם באסקי שלא היה ידוע בשום מקום בעולם וקלטה אותו באורח תת הכרתי. בירושלים של זהב היא שידרגה את השיר הבאסקי. אפילו אם השתמשה באיזה יסודות שישנם בשיר הבאסקי יש לה את מלוא הזכויות על השיר שלה.
"הרי אפשר לומר שגם המילים בירושלים של זהב אינן של נעמי שמר. י'רושלים של זהב' זה התכשיט שנתן ר' עקיבא לרעייתו רחל וזה לקוח מן המדרש. 'לכל שיריך אני כינור' לקוח מיהודה הלוי. 'העיר אשר בדד יושבת' זה מתוך מגילת איכה. ושירושלים 'צורבת את השפתיים' נמצא באיזה שיר של יהודה קרני שאני בטוח שנעמי שמר לא קראה. האם מישהו יאשים אותה גם בגניבה ספרותית".

למה כתבה המכתב

שאלתי את אלי הכהן מדוע לדעתו הכחישה נעמי שמר כל השנים את העניין? ולמה לבסוף כתבה את המכתב שבו היא מודה בחטא המדומה שלה?
הכהן: "השיר הזה זכה לתהודה מעבר לכל שיר אחר. תורגם לכל השפות הושמע בביצוע זמרים בכל העולם. כל השנים חששה להודות בהשפעת השיר הבאסקי עליה אף שזו הייתה השפעה לא מודעת. כשנתגלה לה העניין היא תפסה את עצמה והתייחסה לזה בחומרה יתרה. אילו ב-1972 הייתה מודה שאכן הושפעה מן השיר לא הייתה נופלת שערה משערות ראשה.

"על הסיבות לכתיבת מכתבה איני יכול אלא לשער. היא הייתה בחינת שכיב מרע. זה היה נטל שהיא רצתה להוריד מעליה. זה היה רבב זעיר שהיה מונח על מצפונה. על הרבב הקטן הזה הסתכלה בזכוכית מגדלת. המצפון שלה עבד שעות נוספות. אמרה לעצמה אני לא אצא מן העולם הזה ואשאיר את זה פתוח.

מקור המנגינה של "התקווה"

כולם סבורים כי מקור המנגינה הוא ביצירה של המלחין הצ'כי בדז'יך סמטאנה. זו טעות. מקור המנגינה הוא בשיר רומני שנקרא "העגלה והשוורים". את המנגינה הביא לארץ אחד מאנשי העליה הראשונה, שמואל כהן שמו. המנגינה היא קצבית והוא התאים אותה למלים שחיבר נפתלי הרץ אימבר. התוצאה הסופית הייתה שונה מאד מן המקור הרומני אך היא ללא ספק הבסיס ללחן של התקווה.

מי חיבר את "בגליל בתל-חי

השיר "בגליל בתל-חי" הוא אחד השירים ההרואיים של הציונות. היו שרים אותו בעמידת דום והתייחסו אליו כמעט כאל המנון.

שנים סברו הכל כי השיר חובר על ידי זאב ז'בוטינסקי ומשפחת ז'בוטינסקי קיבלה אף תמלוגים עליו. בסידרת תכניות ששידר אלי הכהן ב"קול ישראל" בשנת 1963 הוא גילה כי השיר חובר על ידי אבא חושי.

זה היה גילוי מפתיע מאד כי חושי היה רחוק מאד משירה. הוא החל דרכו בארץ כפועל נמל הפך עסקן, מראשי מפא"י, ממייסדי ההסתדרות, ממקימי בית אלפא, חבר כנסת וכראש עיריית חיפה. הקים את "פלוגות הפועל", קבוצת בעלי אגרוף שהשליטו סדר ומשמעת באלימות, במפלגה ומחוצה לה.