מסע חייו של אדם הוא גם מסלול הספרים שעיצבו את עולמו, מילדות ועד זיקנה * מבט חטוף אל עבר נוסטאלגי וגם לעתיד אינטרנטי מעורפל, לאור היצירה הגדולה ביותר של הרוח האנושית – הספר

התהלכתי השבוע לאורך הדוכנים העמוסים של "שבוע הספר" וחשבתי לעצמי: כמה מן הספרים הללו יש סיכוי שאקרא אי פעם. מכאן עברתי להרהר על כל הספרים שהטביעו את חותמם על חיי ועיצבו את תמונת עולמי.

"ויאמר משה"

הטקסט הראשון שקראתי בילדותי ונשאר טבוע ביזכרוני הוא "וַיאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות פרק ג). הייתי אז בן ארבע ולמדתי ב"חדר" בצפת. הבנתי את הנאמר בפסוק. אך הרבי דרש ממני לתרגם את הפסוק ליידיש. בקושי יכולתי לומר "ויאמר משה" בהברה אשכנזית דהיינו "ויויימר מוישה". וגם תרגמתי שתי תיבות אלה: "און משה האָט געזאָגט". אבל איך אומרים ביידיש "אסורה נא"?

זה היה חדר "מתוקן", שרמת הלימוד בו גבוהה. כל ילדי הישוב האשכנזי הישן בצפת דיברו יידיש לכן נזקקו לתרגום הכתוב. בביתנו דברו עברית – גזירה שגזר סבא, ר' משה רויזנטאל, מראשוני המורים לעברית במושבות הברון ומבוני ראש פינה.
ל"חדר" נשלחתי במצוות סבתי, אסתר רויזנטאל לבית שנקר, שרצתה שנכדה יהיה תלמיד חכם במשמעות המסורתית. כשחזרתי הביתה ממרר בבכי על כשלוני הושיבה אותי על ברכיה ובמשך חצי שנה, עד יום מותה, לימדה אותי יידיש.

שלוש שנים למדת ב"חדר" ועד היום מתנגנים באוזניי הפסוקים העבריים עם תרגומם היידי.

מה זו "מאכלת"

בגיל 7 החליטה אמא להעביר אותי לבית ספר רגיל ובחינות הכניסה נועדו להכריע אם אני מתאים לכיתה ב' או לכיתה ג'. הבוחן נתן לי לקרוא סיפור מאיזו מקראה של כיתה ג', אותה קראתי בשטף. בין היתר הופיעה שם המלה "מאכלת".
שואל אותי הבוחן: מהי "מאכלת".
ואני השבתי לתומי: "סכין".
ומה ההבדל בין מאכלת לסכין? – שאל.
חשבתי רגע והשבתי: אין הבדל.
הבוחן תיקן אותי: "מאכלת" באה מן המלה אוכל, כך שדווקא זו משמשת למזון ולא לשחיטה.
בחוצפה של ילד בן 7 השבתי לו: והאם אברהם אבינו התכוון לאכול את יצחק לאחר שעמד לשחוט אותו במאכלת?
הבוחן רגז על תשובתי ואמר לי: על חוצפתך זו אני קובע שאתה מתאים רק לכיתה ב'. לאחר שנים עיינתי במילון אבן שושן ושמחתי לגלות שהוא מגדיר מאכלת "סכין לשחיטה".

[הסיפור הזה מופיע בספרי החדש בריחה מצפת]

ספרי הרפתקאות

הלימודים שיעממו אותי להחריד. אך היתה פינת אור – הספרייה. הספר הראשון שקראתי היה "פרח לב הזהב".

הסיפור הקסים אותי מן הרגע שקראתי את השורות הראשונות: "בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלושֶׁת בָּנֶיהָ. יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָה קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ…"

 זו הייתה הפעם הראשונה בה קראתי ספר חילוני. הציורים, שעיטרו את הספרון, הלשון הפשוטה והעלילה הקסימו וריתקו אותי. קראתי את הספרון כולו תוך כדי הליכה הביתה ומשך השבת קראתי שוב ושוב, עד שידעתי לחזור ולצטט את כל מילותיו על פה.

מאז לאורך כל ילדותי ונעוריי מילאו הספרים את עולמי. בדרך לא דרך הצלחתי להניח ידי על כמעט כל ספרי הילדים שראו אור בארץ במהלך השנים. קראתי ללא כל סלקציה. בלעתי ברעבתנות ספר אחר ספר. מצאתי שאפשר לנצל גם את זמן הלימודים. המצאתי טכניקות מתוחכמות לכסות במחברות ובספרי לימוד את הספרים שקראתי במהלך השעורים עד שמורה זה או אחר גילה זאת ומשך באוזניי.

קראתי כל מה שהיה בספריות של אותה תקופה. ספרי טרזן של אדגר רייס ביראוז; שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל; רובינזון קרוזו של דניאל דפו; אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון; סידרת פו הדוב של א.א.מילן; הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא; כל ספרי האינדיאנים של קארל מאי; הקוסם מארץ עוץ של פראנק ליימן באום; "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס; פינוקיו של קרלו קולודי; סידרת הקלברי פין של מארק טוויין; שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ; לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן וכמובן כל כתבי ז'ול ורן שחזו את העתיד בו אנו חיים.

בסדרה הזו, שאני מכנה "ספרי הרפתקאות", אני מכליל גם ספרים שנחשבים לקלסיקה: הנסיך הקטן של אנטואן דה סן–אכזיפרי; ספרי צ'ארלז דיקנס, ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ' (באש ובסער) ובתקופות יותר מאוחרות: מלחמה ושלום של טולסטוי, החטא ועונשו של דוסטייבסקי, תמונת דוריאן גריי של אוסקר ויילד; יותם הקסם ויתר כתבי יאנוש קורצ'אק; ה-35 במאי ויתר כתבי אריך קסטנר, סיפורי שלום עליכם, השיגעון הגדול של אביגדור המאירי, כתבי שייקספיר בעיבודים לילדים ומאוחר יותר בתרגומים הנפלאים של שלונסקי ועוד.

המשותף לכל הספרים הללו היה ההנאה העצומה שגרמה קריאתם. הרווח המידי היה העשרת הלשון ותחושה של הרחבת דעת וידע עולם.
מה נותר מספרים אלה אצלי ? אני שאלתי עצמי שאלה זו בעיקר כשניסיתי להדביק את ילדיי ונכדיי בקדחת הקריאה. נדמה לי שיהיה נכון לומר שבצד ההנאה והרחבת הדעת מעניקה הקריאה בגיל הילדות את המיומנות הקסומה שבה סימנים חסרי פשר המופיעים על הנייר בוראים עולם ומלואו. תהליך שהוא מותר האדם. היא גם חושפת את האינסוף של הדמיון האנושי.
אני אישית חש כי הסופר שהשפיע עלי יותר מכל בילדותי היה ג'ק לונדון. העולם שהוא מתאר – מ"קול מיער" ועד "פנג הלבן" – הוא עולם של מלחמת קיום והישרדות. העולם האמיתי בו אנו חיים. ג'ק לונדון השפיע גם על השקפותיי הפוליטיות מאז ועד היום.

ספרים ששינו את חיי

כשהגעתי לגיל בר מצווה התעשרה ספרייתי בכמה ספרי איכות. [איפה הימים שבהם ספרים היו המתנה האולטימטיבית לבר מצווה]. גם התחלתי להשתכר משעורים פרטיים ויכולתי לרכוש לעצמי ספרים. בחנויות לספרים משומשים מצאתי אוצרות שבלי גוזמה שינו את חיי. חלק מהם מלווים אותי עד היום הזה..

"גדולי ההוגים" של ויל דיוראנט

מחברו היה פופולאריזטור שחיבר עשרות "ספרי תולדות" – של הפילוסופיה, הרנסנס, העת העתיקה ומה לא. במושגים של היום זהו ספר לא חשוב ולא מדויק. אך לי פתח הספר הזה את העולם הקסום של הפילוסופיה. דרכו הכרתי את עולם האידאות של אפלטון, את תורת המידות של שפינוזה את הקטגוריות של קנט.

כתבי ה.ג. וולס

הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס הצליח להפוך אותי לכופר בעיקר. תחילה הקסים אותי בספרי מדע בדיוני (הוא היה אחד ממייסדי הסוגה הספרותית הזו. בין ספריו: "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח", "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", ועוד). אך וולס היה גם הוגה דעות, היסטוריון ופופולריזטור. הוא כתב את "דברי ימי עולם", "מדעי החיים", "העבודה הרכוש והעושר" שתארו בלשון מרתקת את ההיסטוריה האנושית ואת עיקר מדעי התקופה. לפתע נתברר שהכל פשוט. הקשת בענן היא תופעה פיסיקלית ולא אות שקבע הקדוש ברוך הוא בעקבות המבול. דוד מלך ישראל היה סתם ראש כנופיה. סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו. נדרשו לי תריסר שנים עד שהבנתי שהעולם הפשטני שתיאר ה.ג. וולס רדוד וחסר שחר.

מילון אבן שושן

רכשתי אותו עוד כשהיה במהדורה מצומצמת של שלושה כרכים ואחר כך כשהתרחב ל-7 כרכים. מיומו הראשון היה מילון זה אוצר שלא יסולא בפז של מילים ביטויים צורות לשון, מקורות מכל רבדי הלשון. קדם לו מילון בן יהודה שמעולם לא קנה אחיזה בציבור ובעקבות אבן שושן בא המילון המצוין "רב מילים" של שוויקה המשלים אותו. אך אבן שושן נותר הספר הקנוני הגדול של הלשון העברית.

האנציקלופדיה העברית

הופעת האנציקלופדיה העברית בראשית שנות החמישים הייתה אירוע תרבותי מכונן. בכתיבתה ובעריכתה נטלו חלק מיטב אנשי הרוח של העם היהודי: קלויזנר, נתניהו, ליבוביץ', פראוור, גרשום שלום, אב"א אחימאיר ואחרים. היא הושלמה רק אחרי עשרות שנים וכיום יש רבים המציעים אותה חינם אין כסף, רק להיפטר ממנה. למרות שאין בה מילה על אינטרנט והערך אטום כבר חסר ערך היא עדיין אוצר בלום של ידע. כדאי וכדאי להחזיק בה למרות גוגל ולמרות הויקיפדיה.

ספר האגדה לביאליק

בגיל מסוים הגעתי למסקנה שהשכלתי מעוותת. מבוססת בעיקר על תרבויות זרות ומנוגבת מכל דבר תורה, אם להשתמש בלשונו של עגנון. ספר האגדה היה למקור מים חיים שקראתי וקראתי בו עד שנתבלה. במהלך השנים ירדה קרנו. אך מהדורה חדשה של הספר עם ביאור של אביגדור משען החייתה אותו.

משנה תורה לרמב"ם.

הדרך מספר האגדה למשנה תורה הייתה קצרה. בשלב מסוים הבנתי שביאליק אסף את הקצפת (לא בלי לעבד ולשכתב אותה) אבל צריך להגיע לעיקר. לשון הפז המשנאית של הרמב"ם קנתה את לבי. בהירות הלשון, עוצמת הרוח, תחושת הביטחון והוודאות שמעניק הטקסט הזה  מלווים אותי למעשה מאז ועד היום.

                                                                 שער כתב יד "משנה תורה";

מורה נבוכים ו"ראשית חכמה"

בשלב מסוים של חיי הגעתי למסקנה שיש גבול למה שאדם יכול להשיג בקריאה בלבד ויש ללמוד לימוד מסודר. שנים הייתי סטודנט נצחי נודד מאוניברסיטה לאוניברסיטה. מתלבט מה ללמוד כמו החמור של בורידן. ולבסוף התמקמתי בפילוסופיה יהודית וכללית.

למדתי בבר-אילן בתקופה בה לא זכתה המחלקה לפילוסופיה למוניטין כמו המתחרות בירושלים ובתל-אביב. אבל זו היתה מחלקה מאוחדת, פילוסופיה יהודית וכללית גם יחד. המרצים היו מעורים בשני העולמות. הם נתנו לי את הכלים להתמודד עם הספרים שלמעלה. בלעדיהם לא הייתי מגיע להבנתם. על שני הספרים שבכותרת אני יכול לומר שיש בהם התמצית של התמצית של העולם היהודי – מן הצד האחד רציונליזם מוחלט ומן הצד האחר אמונה תמימה וחשיבה מיסטית. כל ניסיון לתאר ספרים אלה בקטע בעיתון הוא בעיני חילול הקודש. וכל שאני יכול להגיד הוא ששני הספרים הללו שינו את תודעתי, אורח חיי ויחסי לחיים.

תלמוד שטיינזלץ

בספר "התלמוד לכל" כותב הרב עדין שטיינזלץ: "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל… "

שנים רבות היה התלמוד כספר החתום לגבי רוב הציבור שלא גדל במסגרת של לימוד תורני. מפעלו של שטיינזלץ פתח את האוצר הזה בפני רבים.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) הוא בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות. התלמוד כולל פרוש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. אף שבאו בעקבותיו מפעלים דומים (ובראשם פרוש שוטנשטיין) שמורה לו זכות הראשונים.

אורי צבי, ביאליק, עגנון

לא הזכרתי עד כה מה שקרוי "ספרות יפה". קראתי בשעתו את כל הספרים שהיו באופנה של "מיקי בר קיקי" וגם "הספיקותי לעיין בהם" – אם להשתמש בלשון הגששים. מא.ב. יהושע עד עמוס עוז מיהושע קנז ועד בנימין תמוז. חלק מהם אהבתי אחרים הותירו אותי אדיש.

בעידן של מה שכיניתי "ספרי הרפתקאות" חלק מהספרות הישראלית יכלה לענות על הצורך של ספרות כזו: בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, חיים באר. אך מרגע שעמדתי על דעתי היהודית הגעתי למסקנה שאין לי כל עניין בספרות שאיננה המשך לתרבות היהודית. מכל היוצרים הישראלים ניתן להכליל בקטגוריה זו את שירי זלדה ואיתמר יעוז קסט, חלק משירי יהודה עמיחי וחלק מיצירת משה שמיר. ואם שכחתי כמה אני מתנצל.

הממשיכים המובהקים של התרבות היהודית הם בעיניי אורי צבי, ביאליק ועגנון. אם לדבר על ספרים שהם הכרח הייתי בוחר ב"רחובות הנהר" של אורי צבי, "מול ארון הספרים" של ביאליק ו"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" של עגנון. אבל זו טיפה מים יצירתם שכולה המשך היצירה היהודית ועדיין לא נראים באופק ממשיכיהם.

מדרווין ועד אינשטיין

ידיעת פיסיקה על פי הרמב"ם היא ממש חובה דתית. כשגיליתי עניין בנפלאות המדע בנעוריי עוד לא הכרתי את הרמב"ם. את רעבוני אז לידע על עולם המדע השבעתי בכתבי עת מצוינים לילדים שהיו באותה תקופה ("אלומות", "מה טוב לדעת", "טכניקה ומדע לנוער", "הטכנאי הצעיר" – שלימים גם תרמתי לו מפרי עטי). ספרים המסבירים את המדע באורח פופולרי הופיעו כבר בשנות הארבעים ומספרם הלך וגדל במשך השנים. ספר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין הפך את תמונת עולמי. פתאום הזמן הוא לא זמן והמרחב איננו מרחב ואתה יכול לטוס במהירות האור ולחזור צעיר במאה שנה ממה שהיית כשיצאת לטיסה. ולידו "מוצא המינים" של דרווין שמרחיב את ספקטרום הקיום של עולמנו במיליארדי שנים.

הספר בעידן האינטרנט

באורח מקרי נמניתי עם ראשוני המשתמשים במחשב למטרות כתיבה בארץ. נשלחתי מטעם "ידיעות אחרונות" להולנד לקראת התקנת מערכת מחשוב לעיתון ושם גילית את הפלא הזה של מסך שבו אתה יכול לכתוב מילה ולמחוק, להעביר משפט ממקום למקום ולהפוך קטע על פניו. כל זאת בלי להוציא את דף הנייר ממכונת הכתיבה ובלי להתחיל להקליד הכל מחדש. היה לי PC כבר בראשית שנות השמונים כשמחשב עם תוכנה עלו כעשרת אלפים דולר.

במרוצת הזמן הפך המחשב ממכונת כתיבה משוכללת למקור בלתי נדלה של מידע. ספרי התקליטור הראשונים היו כישלון. אך אט אט נתברר שלספרים מסוימים המחשב הוא המדיום המתאים. כך מצאתי עצמי מצמצם בהדרגה את ספרייתי. אין טעם להחזיק באנציקלופדיה התלמודית כשהכל נמצא במפעל השו"ת המופלא שפיתח יעקב שוויקה. אין טעם להחזיק בתלמודים, בספרי המדרשים, באוצר השאלות והתשובות בספרי הפילוסופיה, ההגות, החסידות וההלכה – עד הרב קוק והרב עובדיה יוסף, כשהכל נמצא בתקליטורים או ניתן להגיע אליו באמצעות גוגל.

אף על פי כן  נראה לי שעידן הספר לא חלף ולא יחלוף מן העולם. וזאת אני מנסה להקנות לתלמידיי ולילדיי. האינטרנט הוא ים שאין לו סוף, שניתן לדלות ממנו אוצרות של ידע, אך קל לטבוע בו בים של בערות. ספר טוב שנוטלים ליד וקוראים לאור מנורת שולחן ומסמנים את הטעון סימון וחוזרים אליו כשמבקשים לחזור, הוא עדיין הכלי הנפלא ביותר שיצרה רוח אנוש. לכן, כשאני עובר על מדפי הספרים בשבוע הספר ורואה את השפע האדיר של ספרים בכל התחומים: מדע, פילוסופיה, הגות, היסטוריה, עם ישראל, הלכה – אני מתמלא קינאה בדור הזה ששפע כזה עומד לרשותו. אם אדרש מחר ללכת לאי בודד אקח עמי מחשב וערמה של תקליטורים אך בשום אופן לא אפרד מן הספרים שהפכו חלק מעצמיותי.

לוי אשכול (צילום: ויקישיתוף)

ראש הממשלה, לוי אשכול, נחשב להססן, גמגמן, איש של פשרות, מתלבט נצחי * צחקו על היידייש שלו והמציאו עליו בדיחות * אך בהיסטוריה יירשם כשר-הביטחון הטוב ביותר שהיה לישראל שהכין את צה"ל למלחמה * ההומור היה אחד מכלי הנשק שלו כדי להשיג את מטרותיו * ואיך נולד הביטוי "חצי תה חצי קפה"

הבדיחה המפורסמת ביותר שספרו על לוי אשכול היתה זו:
מלצר ניגש אליו ושואל: האם אדוני רוצה תה או קפה? לוי אשכול מתלבט, מהסס ולאחר שעה ארוכה מכריע: תן לי חצי תה חצי קפה.

בדיחה זו משקפת את היחס הציבורי לראש הממשלה ושר הביטחון, שבתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים דחה את ההכרעה מיום ליום. רק בדיעבד נתברר כי ההמתנה הזו שלו הבטיחה לנו את התמיכה האמריקנית ואת הניצחון המוחץ.

על הקשר בין הבדיחה הזו לבין המציאות סיפר לי ידידי אלוף (מיל.) יוסף גבע ז"ל. ואלה דבריו:
"באותה תקופה כיהנתי כנספח צה"ל בוושינגטון. לוי אשכול הגיע לארצות הברית לפגישה עם הנשיא ג'ונסון, שאפשר בהחלט להגדיר כפגישה בעלת חשיבות היסטורית. לפני שיצא לחוותו של הנשיא ג'ונסון קיים אשכול התייעצות בניו יורק. הפגישה התקיימה בחדר ישיבות של מלון ניו יורקי. השתתפו בה שורה של אישים ביטחוניים ומדיניים בכירים, ביניהם מפקד חיל האוויר. בחדר הישיבות נכחו כעשרים אנשים והמתח היה רב. נכנס מלצר והחל לרשום את ההזמנות של כל אחד מן הנוכחים, מי רוצה תה ומי רוצה קפה. הרישום ארך זמן רב ואשכול איבד את סבלנותו. הוא קרא לעבר המלצר: תביא חצי תה וחצי קפה וכל אחד יבחר לעצמו מה שירצה. והוסיף בקריצה: ומי שלא ימצא מה שהוא רוצה שלא ישתה".

עד כאן דברי האלוף (מיל.) יוסף גבע.

יוסף גבע [צילום זאב גלילי]

"מדוע אינו מתרחץ"

העובדה הזו לא הפריעה כמובן לבדיחה להתפשט. ובעקבותיה בדיחות דומות שהופצו בחוברת מיוחדת. 

כמה בדיחות לדוגמה:

• "מדוע אשכול אף פעם לא מתרחץ? – כי בכל פעם שהוא נכנס לאמבטיה הוא רואה שני ברזים – למים החמים ולמים הקרים, ואינו יכול להחליט איזה מהם לפתוח".
• "מה ההבדל בין אשכול לג'יימס בונד סוכן 007? תשובה: 7".
• "ליד משרד ראש הממשלה נעצרה מכונית ריקה – ומתוכה יצא אשכול…".

לימים, כך מספרת עפרה נבו, בתו של לוי אשכול, נתברר כי אשכול עצמו רכש את החוברות הללו וקרא אותן בהנאה רבה. את החוברות רכשה גם רעייתו הטרייה, מרים אשכול (ספרנית של הכנסת, אותה נשא לאשה בשנת 1964 כשהיה בן 69 והיא צעירה ממנו ב-35 שנים). תחילה הסתירו האחד מרעותו את הדבר וכשגילו ששניהם קראו את החוברות שאלה אותו מרים: נו מה דעתך?
ואשכול השיב: "אני הייתי יכול לחבר בדיחות מוצלחות יותר".

החוברת כל בדיחות אשכול. הוא עצמו קרא את החוברת וצחק.

ההומור ככלי פוליטי

הדבר שאפיין את לוי אשכול יותר מכל היה חוש ההומור שלו. בתו עפרה ליקטה בספר ("אשכול של הומור" הוצאת "ידיעות אחרונות") את ההתבטאויות ההומוריסטיות שלו. היא הגיעה למסקנה שלא יהיה מוגזם לומר כי היא בעלת חשיבות היסטורית. אשכול היה לא רק מארגן מעולה, איש חזון ואדם נוח לבריות. הוא הגיע להישגים מפליגים בכל תחום בו הוא עסק כשההומור משמש לו כנשק.

צחק על עצמו

אדם בעל חוש הומור יודע לצחוק לא רק על זולתו אלא גם על עצמו.

הנה כמה דוגמאות.

בהלווייתו של הרב הרצוג  הירבה הרב אונטרמן לספר בשבחו של המנוח וחזר שוב ושוב כי הוא איש אשכולות.

אמר אשכול: יושבים כאן נציגים דיפלומטיים שאינם מבינים עברית וכל מה שיבינו מן ההספד הוא שאני הרגתי את הרב אונטרמן.

ואם מדברים על לוויות. אשכול לא אהב כל כך להשתתף בהן. נהג לספר את הבדיחה על האישה שהיתה שכיב מרע וביקשה שבלווייתה ילך בעלה שלוב זרוע עם אמה. ועל כך השיב הבעל: אעשה כדברייך, אבל קשה להגיד שתהיה לי הנאה גדולה מן הלוויה הזו. וכך נהג אשכול לומר מדי פעם: מן הלוויה הזו אני לא איהנה.

אשכול נהג ללגלג על כל הדואגים לבריאותם. פעם אחד מסגניו חש ברע והזעיקו רופא. הרופא ניגש ישר לאשכול וזה אמר לו: תטפל בסגן שלי. בשביל זה אני מחזיק סגנים. פעם הוא עצמו לא הרגיש טוב והוזעק רופא שהוציא אותו לחדר אחר לבדיקה. אשכול חזר לאחר זמן ואמר: הצלחתי לסדר אותו.

וכשהיו שואלים אותו מה שלומו היה משיב בפתגם ביידיש: "מן השנים עצמם גם כן נהיים זקנים".
בצד הביטויים ההומוריסטיים שלו היה אשכול מקור בלתי נדלה של ביטויים קצרים וקולעים.
כששאלו אותו איך יגיב על איזה פיגוע של מחבלים השיב: "הפנקס פתוח והיד רושמת" (פסוק מפרקי אבות).
כשדיברו אתו על תכנון אמר: "מה שלא יעשה השכל יעשה הכאוס".
כשהביעו חשש למצב המשק אמר: "כל עוד נוכל לפשוט את היד לא נפשוט את הרגל".
כשהתלוננו בפניו על שאינו מקיים הבטחות נהג לומר: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים את ההבטחה".

כשנמתחה ביקורת  על שחיתות בסוכנות אמר: "לא תחסום שור בדישו"

הומור יידישיסטי

אי אפשר להבין את לוי אשכול ואת ההומור שלו בלי להתייחס ליידיש שלו, שהיתה שפת אם ושפת מחשבה ושפת חלומות – כמו של כל בני דורו.
הפסוק המפורסם ביותר שלו שבו ערבב יידיש בעברית נותר עד היום בצורתו המקורית, כי לא ניתן לתרגמו: "שמשון דער נעבעכדיקר" שמשמעותו המילונית היא "שמשון המסכן". את הביטוי הזה המציא אשכול כשהוטל על עזר ויצמן לצאת לוושינגטון ולשכנע את הממשל לספק לישראל מטוסי פאנטום. עזר שאל: כיצד אציג את ענייננו? שישראל חזקה (ולכן ראויה להיות בת ברית של ארצות הברית) או ישראל חלשה ולכן זקוקה לפאנטומים.
על כך השיב לו אשכול בפסוק שלמעלה. נעבעך ביידיש זה מסכן, עלוב, ביש מזל. אך בקריצת עין משמעות המילה מישהו שעושה עצמו ככזה ואת הצרוף הזה ביקש אשכול להעביר.

ביטוי דומה המציא אשכול לגבי השליח המוצלח ביותר המצליח לאסוף כספים. שליח כזה כינה "שמשון דער נעמער" – משחק מילים הנשמע כמו שנורר מדופלם.

"איך זוחלים מפה"

עוד מספרים כי כשיצא מישיבת הממשלה לאחר ששוחררו יהודה שומרון הגולן וסיני הוא סימן בידיו אות V צ'רצ'יליאנית.
כשהסובבים אותו הביעו תמיהה השיב כי בכך רצה להביע את השאלה (וכאן אמר ביידיש "איך זוחלים מפה החוצה"). הביטוי ווי ביידיש משמעותו "איך".

גם כשדיבר עברית השתמש אשכול בביטויים הלקוחים מאוצר הפתגמים ביידיש. כשסייר בהליקופטר מעל שטחי יהודה ושומרון אמר: "הנדוניה יפה אבל אני לא אוהב את הכלה".

כך גם אפשר להבין את תגובתו לפעולת התגמול של צה"ל בכפר סמוע, לא הרחק, מתל ערד ב- 11 בנובמבר 1966. הפעולה נועדה להיות תגמול על מעשי מחבלים שיצאו מסוריה, עברו דרך ירדן וביצעו את הפיגוע ליד ערד.
אשכול אישר פעולה קטנה וצה"ל יצא בכוח גדול, נתקל בגדוד ירדני והתפתח קרב בו נהרגו עשרות ירדנים ונהרסו יותר מ-40 בתים.
על כך הגיב אשכול בשיחה עם הרמטכ"ל: "התכוונתי לצבוט את החותנת (סוריה) ואתם נתתם מכות רצח לכלה (ירדן)".

"ריכוך עמדות"

עפרה נבו אשכול לא הסתפקה באיסוף שפע מדהים של אמרות כנף הומוריסטיות אלא גם ניתחה את הפילוסופיה שעומדת מאחוריהם בחזקת "ההומור בשרות הפוליטיקה". לדעתה ניצל אשכול את חוש ההומור שלו כדי להשיג יעדים פוליטיים: ריכוך עמדות של יריבים, הפגת מתחים, יצירת לכידות בקבוצה, חשיפת האמת שמאחורי שקרים מוסכמים, הקלה על תסכולים, משיכת תשומת לב אבל גם הסחת דעת, הבהרת רעיונות ועוד.

הערה אישית על כישלון מקצועי אישי

באותה תקופה שימשתי בתפקיד עורך חדשות מתחיל בעיתון "חרות". העיתון היה דל באמצעים ואני מילאתי את תפקיד העורך לבדי שצריך במשמרת אחת לערוך להכתיר ולעמד שני עמודים גדולים [כ-4 עמודים של הטבלואידים נוסח ידיעות]. העריכה נעשתה בשעות הערב והלילה מ-6 עד אחר חצות.

סמוך לחצות כשעמדתי לסגור את עמודי העיתון התקשר אלי בטלפון נח זבולוני שהיה אז מנהל סניף ירושלים של העיתון. זבולוני, יהודי חביב, קטן קומה ובעל חוש הומור, לא היה עיתונאי. תפקידו היה מינהלי, אך מדי פעם גילה יכולות עיתונאיות לא מבוטלות. כשעבדתי ככתב בסניף ירושלים הוא סייע לי מאד בקשריו ובתובנותיו.

באותו לילה התקשר זבולוני ואמר כי יש לו ידיעה מרעישה – אשכול מתחתן. זבולוני, שבמקורו נמנה עם העדה החרדית היה בעל קשרים טובים עם כל מיני מקורות. ידעתי שאפשר לסמוך עליו אבל חששתי שהוא מהתל בי ומעמיד את כושר הביקורת המקצועי שלי במבחן. הידיעה נשמעה כמו מתיחת אחד באפריל. ניסיתי להתקשר עם עורך העיתון אז, אייזיק רמבה, אך לא היתה תשובה מביתו. גם לא מצאתי בכיר אחר בעיתון שאפשרלהיוועץ בו. ושעת הסגירה הלכה והתקרבה.

החלטתי לא לפרסם את הידיעה.

וכל השאר היסטוריה.

ביכורים בנוסח המסורתי (איור: אריה אלואיל)

אין כמעט ילד שגדל בארץ שלא שר בחג השבועות את "סלינו על כתפינו" שחיבר משורר הילדים לוין קיפניס..
אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לכך שהשיר נעלם בשנים האחרונות מכלי התקשורת האלקטרוניים וגם בבתי הספר ובגני הילדים כבר לא שרים אותו.
הוא הביע את הסברה שהדבר נובע מכך שהשיר הזה מדבר בעצם על ארץ ישראל השלמה והגדולה ובין מילותיו אפשר למצוא שמביאים ביכורים "מיהודה ומשומרון, מן העמק והגליל … מגולן מבשן מן הנגב והירדן".
עם כל הכבוד לקורא הערני נראה לי שלא זו הסיבה להשתכחותו של השיר. כי אין זה שיר הילדים היחיד של חגי ישראל שאיננו שומעים עוד.

איננו שומעים את "כך הולכים השותלים" בט"ו בשבט, את "אני פורים" את "שמחה רבה אביב הגיע פסח בא" ועוד שירים רבים שעיצבו את תודעתנו הישראלית.

נראה לי שהסיבה להשתכחות השירים נובעת מן העובדה שהציונות החילונית הפכה את חגי ישראל – מחגים שההלכה קבעה את מנהגיהם והם מבטאים את ההיסטוריה היהודית ואת זיקת העם לתורתו ולאלוקיו – לשירי טבע חילוניים.

כותב על כך נתן שחר בספר "שיר שיר עלה נא" על תולדות הזמר העברי: "ההתנתקות המכוונת מן הדת וממסורת הגולה היהודית על כל סמליה ותכניה דימוייה ושפתה הפכה לאידיאולוגיה בעיקר בקרב אנשי העליות השניה והשלישית. התנתקות זו הביאה בשלב הראשון להיווצרות חלל ריק שהורגש היטב בימי חג ומועד.

שחר מצטט מדברים שכתב א"ד גורדון: "…החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו בגולה והשבת והחג הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון האין זה ממש כאילו עשו שירה על פי הזמנה?".

ביכורים בנוסח החילוני בנהלל. (ויקישיתוף

על לוין קיפניס ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=382