שנים רבות היה יורם פרי עסקן של מפלגת העבודה. בשנות ה-70 היה דובר המפלגה ובשנות ה-80 טיפס לתפקיד נציגה באירופה. נמנה עם מקורביו של יצחק רבין והיה חבר מערכת עיתון "דבר". לפסגת הקריירה העסקנית שלו הגיע ב-1990 כשנכנס לנעליה הגדולות של חנה זמר שפרשה מעריכת עיתון פועלי ארץ ישראל "דבר". היתה לו הזכות המפוקפקת לנעוץ את המסמר האחרון בעיתון שהוקם על ידי ברל כצנלסון בשנת 1925.
ברל היה ודאי מתהפך בקברו אילו שמע את ההרצאה שנשא השבוע יורשו בתפקיד עורך "דבר". מאז סגירת "דבר" הפך פרי לעסקן בתחום האקדמיה וגם כאן טיפס במהירות לדרגת פרופסור. היום הוא ראש בית הספר לתקשורת של אוניברסיטת תל-אביב.
משום מה הוזמן פרי לשאת הרצאה בטקס הענקת תארים לבוגרי הפקולטה למדעים מדויקים. נושא ההרצאה היה "לא תזיק קצת רוח רדיקלית". בפני אולם מלא מפה אל פה בבוגרים נרגשים ובני משפחותיהם נשא פרי נאום עסקני ארכני שעורר הרבה אי נחת וקריאות ביניים באולם. עד אשר נתברר כי הרוח הרדיקלית שהוא מציע דווקא מזיקה מאד.
בין הרעיונות הרדיקליים שהעלה בהרצאתו:
- האם בכלל צריך להמשיך בעליה? ישראל היא המדינה הצפופה ביותר בעולם (אם לא נביא בחשבון את הנגב הדגיש).
- האם אפשר לקרוא לישראל מדינה דמוקרטית כשהיא מנהלת מדיניות כיבוש הנמשכת ארבעים שנה – שאל.
- ואולי קרטר לא כל כך בלתי צודק בביקורת שלו על ישראל (בספר אנטי ישראלי ואנטישמי שפרסם באחרונה) ספק שאל ספק קבע.
- וגולת הכותרת בדבריו של העסקן האקדמי רדיקלי: אפשר להבין את אנשי האקדמיה הבריטית המחרימים את האקדמיה הישראלית (שהפרופסור העסקן מקבל בה את משכורתו).
אולי כדאי שהפרופסור הנכבד יתפנה פעם לקרוא את כתבי ברל וימצא שם את המשפט הבא:
"היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות?"