תרגום השיר לאנגלית ולגרמנית ונוסח שירו של גראס

פירסום השיר באתר גרמני

בתשובה לשיר שפרסם הסופר הגרמני גינטר גראס, איש הוואפן ס.ס. , בו אמר כי "לישראלים יש כוח גרעיני המסכן את השלום העולמי השברירי" פירסם המשורר איתמר יעוז-קסט, ניצול ברגן בלזן, את תשובתו המובאת כאן.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה הוא משנת 2004. הוא המשך למאמרי הקודם על הרקע לחוליי התקשורת בימינו. כאן מובא מקרה מסויים ברזולוציה גבוהה המדברת בעד עצמה. ולסיום: הערות עם מעט אופטימיות בכל זאת

בסקר שפורסם בשבוע שעבר על יחס הציבור לבעלי מקצוע שונים נקבע: העיתונאים נמצאים בתחתית הרשימה. מתחת לפוליטיקאים. אין זו הפעם הראשונה שהציבור מביע דעתו על מי שרואים עצמם כמעצבי דעת הקהל, אבירי הממלכה השביעית, כלבי השמירה של הדמוקרטיה. אך דומה כי מעולם לא היה מעמד המקצוע הזה והעוסקים בו נחות כל כך בעיני הציבור.

תוצאות הסקר הזה משקפות את מה שכולנו יודעים מזה זמן רב. התקשורת מנותקת מן העם. היא אינה מייצגת את עמדותיו, אמונותיו וערכיו. הציבור מגלה עוינות לתקשורת, רואה בה גורם מעוות ומאיים. על מנת להבין את היחס הזה מן הראוי לבחון פרשה אחת שארעה באחרונה – פרשת שיקלגרובר.

המרצה המוזר

לפני שנים רבות שמעתי קורס באוניברסיטת תל-אביב (עוד כששכנה באבו כביר) על תולדות גרמניה הנאצית מפי מרצה מצוין, וולטר גראב שמו. גראב היה אדם מקסים אבל מוזר. לבוש בגדי חאקי פשוטים, כבד גוף ובעל מבטא גרמני כבד. הוא היה אז בשנות הארבעים שלו והשמועה שעברה בין הסטודנטים היתה שאין לו אפילו תואר שני ולפני בואו לאוניברסיטה היה סוחר תיקים.

 

איש לא פיקפק בידע הפנומנאלי שלו. אמרו עליו כי ידע את תולדות המאה העשרים דקה אחרי דקה.
לימים נתברר כי השמועה לגבי עברו של גראב היתה נכונה. לאחר שדרך כוכבו בשמי האקדמיה, בארץ ובעולם, פירסם ספר בשם "ארבעה פרקי חיים" ושם חשף את סודו.

הוא נולד בוינה למשפחה המעורה היטב בתרבות הגרמנית והיהודית. לאחר הכיבוש הגרמני ב-1938 נמלט עם משפחתו לארץ ישראל והוא אז כבן 19.

כאן עסק יותר מעשרים שנה בעבודת כפיים ובמסחר. הוא הגיע לאקדמיה בתל-אביב ובגרמניה בשנות הארבעים שלו, וזה היה הפרק השלישי בחייו. הפרק הרביעי הוא של היסטוריון בעל מוניטין בינלאומי, שפירסם עשרות מחקרים חשובים.

אדולף שיקלגרובר

המרצה גראב היה קפדן מאד אבל גם בעל חוש הומור דק. פעם אמר לנו: תראו איך ההיסטוריה נקבעת על ידי פרטים לכאורה פעוטים וחסרי ערך. אדולף היטלר הרי יכול היה להיקרא אדולף שיקלגרובר. האם אתם מתארים לעצמכם רבבות אנשים מצדיעים במועל יד וקוראים "הייל שיקלגרובר"? שינוי שמו להיטלר הפך את הקריאה "הייל היטלר" לגורם שהשפיע על ההיסטוריה.זו היתה בדיחה נוסח הסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. אך גראב התכוון ברצינות. כהיסטוריון מבריק ידע כי לעתים הפרטים הקטנים מכריעים מאורעות היסטוריים יותר מארועים גדולים.

 

היטלר היה עשוי להיקרא שיקלגרובר כי סבתו היתה מריאנה-אנה שיקלגרובר. היא היתה משרתת רווקה שילדה בן בלתי חוקי ששמו נקרא אלואיס.  חמש שנים לאחר שנולד אלואיס נישאה אנה לשכיר יום מובטל ועני, יוהן גיאורג הידלר. הבן אלואיס נמסר לאימוץ לאחי הבעל, יוהן ניפומוק היטלר. אדולף הוא בנו של אלואיס, וכך קיבל את שמו . מי היה אביו האמיתי של אלואיס (דהיינו סבו של היטלר\) לא נודע כי אמו המשרתת עבדה בבתים רבים. הואיל ובין היתר עבדה בבית של יהודי בשם פראנקנברגר אין להוציא מכלל אפשרות שסבו של היטלר היה יהודי. מכל מקום ידוע על מקרה שאחד מקרובי היטלר שלח מכתב שהובן כניסיון סחיטה כדי למנוע את הגילוי הזה.

וכאן אנו מגיעים לפרשה שארעה באחרונה, מעל דפי מקומון "זמן תל-אביב" של עיתון "מעריב", לשעבר העיתון הנפוץ במדינה.

"ארץ עם שפם"

במקומון הזה הופיע טור, פרי עטו של יהודה נוריאל. בטור האחרון שלו פירסם קטע  אשר נשא את הכותרת "ארץ קטנה עם שפם". כותרת המשנה היתה "מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים". על המכתב היה חתום א. שיקלגרובר. המכתב כלל דברים חמורים ביותר בגנות הטייסים הסרבנים. נוריאל השמאלן בנה את המכתב הוירטואלי מטקסטים שנטל מדברים שכתב ואמר אדולף היטלר בתקופות שונות. בדרך זו ביקש להציג את המתנגדים לטייסים הסרבנים כהיטלריסטים.

איש מעורכי המקומון לא חש בתרגיל המתוחכם – לא עורך רשת מקומוני מעריב, יואב צור, ולא עורך "זמן תל אביב", יואב גולן.

יעקב אחימאיר מוחה

 

 

 

 

מי שחש במעשה ההטעיה היה איש הטלוויזיה יעקב אחימאיר, שמיהר לשלוח מכתב מחאה חריף לעורך "מעריב", אמנון דנקנר. אביו של יעקב אחימאיר היה אב"א אחימאיר, היסטוריון בעל שעור קומה, שכתב, בין היתר, את הערך היטלר באנציקלופדיה העברית.

על השתלשלות הפרשה סיפר המקומון "העיר" של רשת שוקן. דנקנר מיהר לנזוף בעורכים והודיע לנוריאל כי הוא מפטר אותו.

בין אז והיום

פרשה זו היא מידגם מייצג של מצב התקשורת, שמסביר את יחס הציבור אליה. הדבר הבולט ביותר בפרשה הוא הנכונות של כותבים ללכת עד קצה הגבול בעמדות אנטי ציוניות, אנטי ישראליות וגם אנטי יהודיות.

הפרשה הזו מייצגת גם את רמתה של התקשורת. עובדה היא שטור כזה יכול היה לעבור תחת ידיהם ועיניהם של עורכים, שלא זיהו את שיקלגרובר, לא ברור אם מתוך בורות\ אם מתוך רשלנות, או סתם מחוסר תשומת לב.

לא תמיד היה המצב כך. בעבר הרחוק היתה כל העיתונות בארץ (ברובה המכריע מפלגתית) ציונית, בלי קשר למפלגה שייצגה. כשעברה התקשורת הישראלית לעידן המסחרי עדיין נשארה ציונית. ידיעות אחרונות של הרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי היה עיתון ציוני וכך מעריב של עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק וכך אפילו הארץ של גוסטב שוקן. בעיתונים של פעם היו אנשי התקשורת אנשים משכילים בעלי רמה שהיו נערצים על הציבור כולו. במרוצת השנים נתמעטו הדורות ואת התוצאה אנחנו רואים.

===================================

בכל זאת יש תקווה (נכתב בספמטבר )2009

מאמר זה (וקודמו שפורסם כאן לפני שבוע) לא יהיו שלמים אם לא אזכיר את העיתונאים הרבים, ותיקים וחדשים, שבזכותם אולי תהיה עוד תקומה למקצוע הזה.

לא אוכל לציין כאן את כל העיתונאים ההגונים, שלחמו ולוחמים בחרוף נפש על דעותיהם, שסיכנו לא פעם את פרנסת משפחתם ואף את שלמות גופם, שידיהם נקיות מכל אבק שוחד או טובת הנאה.

אמנה כאן כמה מהם כמייצגים והסליחה עם אלה שלא מניתי  כאן.

• מוטי גילת. משך שנים לחם מלחמת יחיד בשחיתות הציבורית ובמעשי עוול. הוא גרם להרשעתם של אנשי ציבור מושחתים יותר מהרבה קציני משטרה ואנשי פרקליטות.). נאלץ להילחם גם נגד עיתונו, ידיעות אחרונות, שהצר את צעדיו עד שנאלץ לעזוב ועבר לכתוב ב",ישראל היום"\,.
• גידי וייץ מהארץ הוא ממשיכו (ובמקרים מסויימים שיתף פעולה עם מוטי גילת) וגם הוא חשף כמה מפרשיות השחיתות הגדולות במדינה.
• גיא מרוז ואורלי וילנאי פדרבוש. הם שייכים לדור חדש של תחקירנים שצמחו בטלוויזיה. נלחמים את מלחמתו של האיש הקטן, נאבקים בטחנות הרוח הענקיות של הטייקונים. נראה כמה זמן יתנו להם לנשום.
• מיקי רוזנטאל (לשעבר ידיעות אחרות ו"העיר") צמח גם הוא כתחקירן לוחם בטלוויזיה. חשף שורה של עברות על החוק של תאגידים גדולים והשיא שלו זה פרשת השקשוקה של משפחת עופר, שבה יצטרך להתמודד לבד בבית המשפט מול משפחת הטיקונים.
• קלמן ליבסקינד שהגיע ממקור ראשון למעריב ומדי פעם מציל את כבו התקשורת בעמדות המנוגדות לזרם הכללי.

מבין אנשי התקשורת של הדור החדש בולט אורן נהרי מן הערוץ הראשון בהשכלתו הרחבה וביסודיות דיווחיו ופרשנויוציו.

מבין בני הדור הישן שעדיין פעילים בתקשורת ותורמים רמה תרבותית ומקצועית נדירה ראויים לציון: רון בן ישי, ; עמנואל הלפרין ( שאמנם פרש מהגשת חדשות אך מוסיף להגיש תכניות נהדרות); יעקב אחימאיר הוותיק (הממשיך להגיש חדשות ולראיין. בולט ביחודיותו: ישר כסרגל, נותן למרואיין לדבר ולא מתפרץ לדבריו, לא מוכר את קולו לחברות פרסומת); אהוד יערי, אמנון לורד. ויש עוד רבים, לא רבים מדי, ותיקים וחדשים שלא זכרתי את שמותיהם, אבל חשוב לדעת שהם קיימים. שיש עדיין קבוצה של עיתונאים הגונים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה וזכויות האזרח.

ראה האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת

 

הם אינם "נטורי קרתא" כמו שרבים נוטים לחשוב כי ארגון כזה כבר לא קיים * הם מחזיקים בדעות של הרבי מסאטמר אך חסידי סאטמר מחרימים אותם * הסופר חיים באר: אלה קיצונים שעברו את הגבול, כשהתאולוגיה הפכה לפתולוגיה

שנים רבות נראו בכל הפגנה אנטי ישראלית ופרו פלסטינית כמה יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, נושאים כרזות נגד ישראל.

התופעה הזו הצטלמה יפה בדיווחי רשתות הטלוויזיה אך לא עוררה התרגשות – לא בישראל ולא בעולם היהודי. "החסרים משוגעים אנו". יש לנו די והותר משלנו.

זה פיקנטי לראות חובש שטריימל בהפגנה פרו פלסטינית אך במה הוא שונה מאנשי גוש שלום, שלום עכשיו ואנשי שמאל רבים בישראל בעולם היהודי ששכחו כבר איך נראים תפילין.

אך לפני חמש שנים עוררה חבורת חובשי שטריימל סערה זוטא כשהופיעו ליד בית החולים בו היה מאושפז צדיק הדור יאסר ערפאת והתפללו לשלומו. גם בכך עדיין לא עברו השטריימלים את הגבול. הרי אורי אבנרי נפגש עם ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון וכמוהו כמה מן האליטות של השמאל הישראלי.

 אך זמן מה לאחר מכן עברו השטריימלך את הקו האדום אפילו בעיניהם של שמאלנים קיצונים. הם הלכו לאחמדיניג'אד, התחבקו עמו, נשקו אותו, ישבו עמו במועצת חכמים ואפילו השתתפו בכנס להכחשת השואה.

לא רק שלא התביישו במעשיהם אלא הפיצו – בעזרתה האדיבה של מערכת ההסברה האירנית – תמונות למכביר של חיבוק הרעים הסחבאקי בין ההמן מטהרן לבין צאצאיו המוצהרים של מרדכי היהודי.

באותה תקופה כתבתי טור בעיתון "מקור ראשון" והואיל ובעבודתי האקדמית עסקתי ביסודיות רבה במשנתו של הרבי מסאטמר נתבקשתי לכתוב על המשנה הזו ועל הקשר בינה לבין חסידי אחמדיניג'אד.

ההנחה היתה שהואיל ולובשי הקפוטות השחורות מחזיקים בעמדות תיאולוגיות דומות לאלו של הרבי מסאטמר הם נמנים עם חסידות זו.

בעקבות פרסום המאמר (ראה קישורים בסוף) זכיתי למקלחת של צוננים, הן מאישים בארץ והן מאנשי סאטמר בחו"ל. נתברר לי לבושתי כי העללתי על קבוצה גדולה של יהודים – שאף שאנו חולקים חריפות על עמדותיהם- עלילה קשה. ידיהם לא שפכו את הדם.

רק לאחר זמן פיענחתי את התעלומה, בעזרת ידידי הסופר חיים באר.

אך כדי להבין את התעלומה ופתרונה צריך קודם לרדת מעט לעומקה של תפיסת הרבי מסאטמר.

מיהו הרבי מסאטמר

הוא נולד בשנת 1888, בעיירה סאטמר בהונגריה, בן לשושלת אדמו"רים. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר.

 

עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית.

הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה המונה יותר ממאתיים אלף איש. זוהי מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. רכבת ישראל העמידה לרשות חסידיו רכבת מיוחדת ומכרה להם כרטיסים בלי שם וסמל המדינה עליהם.

 

בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת, לפני תפילת כל נדרי, והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.

הגאולה כעוון פלילי

הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו – מאז האמנסיפציה – לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברה החברה היהודית באירופה.

ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא פיתח תיאולוגיה המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידאולוגי הבסיסי שלו ("ויואל משה") הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם
ברורים, אף כתנאים ואמוראים… אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.

ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים, מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון , "ויואל משה" הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר "קונטרס על התמורה ועל הגאולה" שהופיע בברוקלין ב-1967. במקביל חיבר פרושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.

שלוש השבועות

הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפיסקה זו איסור מוחלט של עליה המונית מאורגנת לארץ ישראל ("עליה בחומה") ושל כל פעולה לדחיקת הקץ. דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה. אם לפני השואה הוא פרש את הפסוקים הללו כאיסור לעליה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית. הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.

זו התאולוגיה בה מחזיקה חסידות סאטמר שהיא גדולה ומקיפה רבבות חסידים בארץ ובעולם. ומחזיקים בה גם חוגים שוליים שאינם חלק מן המימסד הסאטמרי.

כאמור נתברר לי, למעלה מכל ספק, כי השטריימלך שהלכו לאחמדיניג'אד אינם נמנים עם חסידי סאטמר. יותר מזה: מיד לאחר ביקורם הראשון בטהרן יצא כרוז עליו חתמו כל החצרות החסידיות בארצות הברית וסאטמר בכללם, שגינה אנשים אלה וקרא להחרימם.

מי הם בכל זאת?

בבקשת פתרון פניתי לחברי הסופר חיים באר, שאין טקסט יהודי שהוא אינו מכיר, ובעניין סאטמר הוא מומחה ממש, גם בשל יחסים משפחתיים.

בין תאוריה למעשה

הרבי מסאטמר, אומר לי חיים באר, כתב דברים איומים על הציונות ומדינת ישראל. אבל באופן פרקטי הרבי ורוב מניינם ובניינם של חסידיו לא התירו לעשות משהו בפועל כדי לפגוע במדינה. זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית, לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: "כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית, בלי לגרום נזק לבר ישראל".

הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר' יואל טייטלבוים.

 

אז מי אם כן עומד מאחורי המטורפים שהלכו לטהרן? הרי הם מדקלמים אותה אידיאולוגיה של הסאטמרים?

עשבים שוטים

חיים באר: סביב הסאטמרים נתגבשו קבוצות קטנות של פורקי עול, עשבים שוטים במלוא מובן המלה, המסירים כל רסן. הם חיים בקרבת הסאטמרים אבל אינם חלק מהם. אנשים כמו משה הירש למשל שערפאת מינה אותו "שר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית" לא מייצג אלא את עצמו או קבוצת שוליים. כאלה הם כל האנשים המופיעים בכל מקום בעולם בו תוקפים את ישראל. המראה של יהודים לבושים כחרדים, עטופים בטליתות, הצועדים יחד עם אנטישמים הוא חומר טוב לטלוויזיה. הם זוכים לפרסום מעבר לכל פרופורציה. בחסידות סאטמר הבחינו מזמן בפוטנציאל ההרס הטמון באנשים אלה והתבדלו מהם.

פרשת "לב טהור"

על פוטנציאל ההרס של הקבוצות, מספר לי חיים באר, עמדתי מקרוב. במהלך ההתעניינות שלי בקבוצות הללו הגיעו אלי טקסטים ממש מפחידים. אלה נכתבו בידי חוזר בתשובה, ארז אלברנס שמו. הוא בן להורים חילוניים מקרית יובל, אביו אף היה לוחם בצנחנים. בגיל צעיר התחיל לחפש את עצמו ועבר מקבוצת חסידים אחת לאחרת. לאחר שקרא את "ויואל משה" נתפס לאידיאולוגיה הסאטמרית והקים שטיבל קטן בירושלים ברוח סאטמר.

בטקסטים שכתב נאמר כי לא רק שלא צריך להכיר במדינת ישראל אלא צריך לעשות מעשה. הוא עורר בי עניין ונפגשתי עמו ומה ששמעתי מפיו נראה לי מסוכן עד מאד.
לאחר זמן פורסם בעיתונים כי שרותי הבטחון עלו על החבורה הזו על פי מידע שהגיע אליהם ממקורות ערביים. ערכתי ביקור שני במקום כי זה ריתק אותי. ואז ראיתי מישהו מביא חבילה של דרכונים ולאחר זמן פורסם בעיתונים שכל החבורה שמנתה 30-40 אנשים עזבה את הארץ. זה היה בשנת 1990.

חטיפת ילד ומאסר

בארצות הברית הקים ארז חצר משלו (בינתיים גם שינה את שמו לשלמה ארז אלברנס ושלמה העלברנץ). אנשי סאטמר חשו בסכנה הכרוכה בו והתבדלו ממנו. בשנת 1994 הוא נעצר על ידי ה-FBI כחשוד בחטיפת ילד בן 13 שבא אליו כדי ללמוד לבר מצווה. הוא החזיק בו בניגוד לרצון הוריו משך שנתיים. הוא הועמד לדין ונידון למאסר שנתיים עד 12 שנים. לאחר שנתיים גורש לישראל. מכאן נסע לקנדה וביקש שם מקלט מדיני כפליט שסכנה מרחפת על חייו בישראל. שם כבר הספיק לפרסם ספר בשם "דרך הצלה" בו הוא מדבר "על ביטול המדינה הברור הקרוב מאד …"

אז מה ההסבר לכל התופעות הללו, שאלתי את חיים באר.

"חצו את הקווים"

באר: החבורות הללו כמו אלברנס ודומיו אינם סאטמר אף שהם שואבים את רעיונותיהם מן התיאולוגיה הסאטמרית. ההבדל בינם לבין סאטמר הוא שהם חצו את הקווים. אין ספק שמדובר פה בתופעה פתולוגית של אנשים שחצו את הגבול. גם בשמאל הישראלי יש שמאל קיצוני שהם בחזקת סאטמרים אבל שומרים על הגבול. אודי אדיב, כמו אלברנס וכמו החבורה שהגיעה לטהרן, עבר את הגבול.

 למדתי עם תלמידיי, מספר באר, את פרק כא בשמואל ב'. מסופר שם על דוד שביקש את עזרת הגבעונים. אלה בתמורה ביקשו להיפרע מנכדיו של המלך שאול שהמית בגבעונים. בפסוק ב' נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה". לכאורה משפט מיותר. וכי לא ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל?

רש"י אומר על משפט זה: "הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק בו".

השאלה שאני שואל עצמי, אומר באר, אם נוכח היחס שאנחנו מגלים כלפי העובדים הזרים וכלפי הדלים והאביונים שבתוכנו עוד נותרו בנו המידות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים.

ומה עם נטורי קרתא

אם הפסיכופטים של טהרן אינם סאטמרים אזי הם לכאורה "נטורי קרתא" – כך בתקשורת. מסתבר שגם זה אינו נכון. "נטורי קרתא" הוא מותג של מוצר שירד מזמן מן המדפים ורבים משתמשים בו.

 הארגון הוקם לפני למעלה מחמישים שנה על ידי שני אברכים צעירים ר' עמרם בלוי ואהרון קצנלבויגן שנשאו את נס המרד נגד הציונות. אך מאז עבר הארגון גלגולים רבים ולא נותר ממנו אלא השם בלבד ובפועל לא קיים ארגון כזה, אך רבים מתקשטים בו.
במאמר שפורסם ב"העדה", בטאון העדה החרדית בירושלים, נאמר: "…לדאבוננו קמה בשנים האחרונות קבוצה קטנה של אנשים בלתי אחראיים הלבושים בלבוש חסידי והולכים יד ביד שלובי זרוע עם הערבים… ושוב נוסעים אותה חבורה בלתי אחראית הקוראים לעצמם קנאים אנטי ציוניים לטהרן להתחבק ולהתנשק עם רשע כזה שלא חדל לדבר על תכניותיו לבנות פצצה אטומית שתמחוק את כלל ישראל לא רק את המדינה …זה ביזיון גדול ועצום שאותה כת, חבורה קטנה בלתי מרוסנת, חמסו להם את השם הקדוש נטורי קרתא שבראשותו של הלוחם הידוע והאגדתי ולמען קדושת ארץ ישראל, הרב הצדיק רבי עמרם בלוי …"

בהמשך לשאלה ששואל עצמו חיים באר, הייתי מציע גם לאנשי סאטמר לעשות חשבון נפש. אולי ישאלו עצמם האם יש בהם מן התכונות היהודיות שרש"י מונה. ואולי החבורה הזו שיצאה לטהרן היא עונש משמיים על שהוציאו דיבתם של ישראל. הרבי מסאטמר אמר פעם בראיון עיתונאי כי הציונים הם ה"ערב רב" שנספחו לבני ישראל שיצאו ממצריים. והנה עכשיו יש לסאטמרים "ערב רב" משלהם, גבעונים שאינם מבני ישראל הממררים את חיי כולנו.

גם מחללים שבת בפרהסיה

מאז פרשת החיבוק שחיבקו חובשי השטריימלך את אחמדינג'אד בטהרן אני עוקב בשקדנות אחר פרסומים הקשורים בקבוצה זו.

 באחד האתרים מצאתי עוד תעלול של הפסיכופטים מטהרן. "הרב" משה פרידמן מניו יורק מופיע בקליפ בהפגנה אנטישמית של מוסלמים בברלין, בשבת פרשת בראשית. הדברים שאמר היו כנראה בעיניו פיקוח נפש, שכן למענם חילל שבת בפרהסיה בדברו במיקרופון.

בין הדברים שאמר שם:

" בשם אללה הרחום… בתור נאמן ובן ברית שנים רבות של האסלאם… הנביא הקדוש מוחמד… אני נמצא כאן במסגרת החג הקדוש רמאדאן… אין בכוונתי בשום אופן לדון או אפילו לתקוף את העבר הגרמני… אבל הציונים… בגלל שהיה בעבר רצח של חסרי ישע, חייבים להמשיך ברצח חסרי ישע… המשטר הציוני מתכנן… להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית … אילו היתה ברלין רוצה לכפר על עברה, היה עליה להגן על על הפלסטינים והאסלמיים.. במקום לתמוך במלחמה ולספק צוללות בעלי ראש נפץ גרעיני לישראל…"

משה פרידמן חייב בדיני שמים על חילול ה' וחילול שבת. ובינתיים מוסר לי האיש שלי בסאטמר כי הוא כבר נענש בידי אשתו. כשחזר לניו יורק מצא בית ריק והאשה ברחה להוריה.

קישורים

נאום אנטי ציוני של מאיר הירש מראשי המופרעים – הוא אינו מנטורי קרתא

    http://www.youtube.com:80/embed/QAPMoFn5Oio

מה מריץ אותם לשינאת ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=322

יש משהו בדברי הרבי מסאטמר

http://www.zeevgalili.com/?p=323

 

גירסה אנגלית של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

                                             

עידכון דצמנבר 2015

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ"נ
הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין
גר צדק זצ"ל התגייר כמבוגר
איש צדיק בן תורה בעל צדקה
נולד ח' בסיון בשנת תרכ"ט
נפטר כ"א בטבת תש"ד כאיש יהודי
אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב
א' דראש חדש תמוז בשנת תש"ל

על המצבה סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר, מאוניברסיטת באר-שבע. מי היה אברהם בן אברהם פון מנשטיין? מה הביא אותו להתגייר? כיצד חי בגרמניה הנאצית עד סוף המלחמה כמעט? מה הקשר שלו לגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין?

יש תשובות לשאלות הללו. הן קשורות גם לבית הקברות הישן של וירצבורג, בו נקברו יהודים מאז התהוות הקהילה היהודית בראשית המאה ה-12. בית קברות זה שימש מקור השראה למחזור השירים של יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח".

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי:

"על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה 'אמן'
שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי
שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי"

 

המצבה של גר הצדק מנשטיין, דודו של הגנרל הנאצי, והגלעד שהקים עמיחי בספרו לבית הקברות הישן, בו נקברו אבות אבותיו, מתאחדים לסיפור הגורל היהודי, "פצצת הזמן היהודית" בלשונו של עמיחי.

הבית נבנה ממצבות

על שני בתי הקברות סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר. הוא הגיע אליהם כמעט במקרה. הסיפור מתחיל בשנת 1987 בעיר וירצבורג בגרמניה. זו עיר עתיקה שבמהלך השנים פרחו בה ונשחטו קהילות יהודיות לסירוגין. באותה שנה החלו בהריסת מבנה ישן במרכז העיר. עובר אורח הבחין שאבני הבניין מכילות כתובות עבריות. הדבר הובא לידיעת פרופסור (לתאולוגיה) קרלהיינץ מולר, שהפעיל את השפעתו כדי שהאבנים עם הכתובות יישמרו בשלמות.

הבנין פורק בזהירות ונתברר כי זהו אוצר היסטורי. במקום נמצאו 1474 מצבות וחלקי מצבות, במשקל כולל של יותר משבעים טון. המצבות הועברו למחסני האוניברסיטה המקומית ועברו תהליך של ניקוי, איחוי, ריפוי צילום ותיעוד שיטתי.

יהודה עמיחי: "- – – עכשיו השברים נאספים על ידי איש טוב ומיטיב / איש עצוב ואוהב. והוא מנקה אותם מכל רבב / ומצלם אותם אחד אחד ומסדר אותם על הרצפה / …שבר קרב אל שבר / כמו בתחיית המתים, כמו פסיפס / כמו פסל משחק ילדים"

האיש הטוב והמיטיב שבשיר הוא קרלהיינץ מולר, שהציל את האוצר הזה מכיליון.

פרופסור "יהודונוצרי"

ד"ר ריינר מתאר את מולר כ"צדיק גמור, יותר יהודי מנוצרי". מולר מגדיר עצמו "יהודונוצרי". הולך ביום ראשון לכנסיה ובשבת מתפלל בבית כנסת. הוא קורא (אבל לא מדבר) עברית ו"הספריה שלו נראית כמו ארון ספרים של ראש ישיבה". בביתו העתיק הוא מחזיק פסל של ישו ועל קרקפתו הניח תפילין. בסוכות הוא מחזיק בביתו את ארבע המינים. הוא תרגם לגרמנית את שירי יהודה עמיחי.

לאחר כשנתיים שלוש של עבודות ראשוניות חיפש מולר מומחים שיסייעו במלאכת המחקר. הוא פנה לחברו, פרופסור מרדכי ברויאר, המלמד בבר אילן והתמחה בהיסטוריה האורתודוכסית. זה קישר אותו לפרופסור שמעון שוורצפוקס, מומחה בהיסטוריה של יהודי צרפת. פרופסור שוורצפוקס חיפש עוזר ומצא את מבוקשו ברמי ריינר.

 

באותה תקופה היה ריינר תלמיד בי.איי. באוניברסיטה העברית (ספרות עברית ותלמוד) ובמקביל כיהן כר"מ בישיבה של הרב דיסקין בנוה שמואל ("ישיבה מאד פתוחה. היינו לוקחים את התלמידים לתיאטרון. כל הר"מים, כמוני, בוגרי צבא, ואפשרו לי ללמוד באוניברסיטה).
ריינר נבחר כעוזר ושותף למחקר, תודות לשליטתו בגרמנית והרקע שלו בתלמוד ובהלכה (שש שנים למד בישיבת "קול תורה" לצעירים שבראשה עמד אביו).

טבוחים ללא קבר

בית הקברות העתיק בוירצבורג, אומר לי ד"ר ריינר, הוקם על ידי הבישוף זיגפריד, מיד לאחר הטבח במסע הצלב השני בחודש אדר תתקז (פברואר 1147). בשנה זו נטבחו עשרים וכמה יהודים.

מאה וחמישים שנה לאחר מכן, באוגוסט 1298, נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה בעקבות עלילת דם ("פרעות לחם הקודש"). לא עברו אלא חמישים שנה וחורבן נוסף נחת על קהילת וירצבורג . בעיר פרצה מגפה ("המוות השחור"), היהודים הואשמו ובני הקהילה שרפו עצמם בבתיהם מפחד ההמון.

האסונות הגדולים באים לביטוי במצבות בהן מוצאים משפטים כמו "קמו בני עשו עליהם והרגום", "ר' משה הנהרג", "בחייהם ובמותם נקום נקמת".

למרות הרדיפות והרציחות היו גם גויים שהסתפחו אל העם היהודי. זאת ניתן ללמוד מן המצבה, בה נאמר על אישה ש"עזבה אביה" ויושבת בחיקו של אברהם אבינו. שש מאות וחמישים שנים לאחר אותה גיורת בא הברון ארנסט פון מנשטיין בבריתו של אברהם אבינו.

הברון שהתגייר

פניתי לכתריסר ארכיונים בגרמניה בבקשה לקבל פרטים על גר הצדק ומן החומר שקיבלתי מצטיירת התמונה הבאה. הוא נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות ביותר בגרמניה. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא. בהיותו מוסיקאי כישרוני שרת בתזמורת צבאית. בתקופה זו התוודע לקהילה והתקרב לתלמידי חכמים שבה. למד תורה בחשק רב בישיבה וגילה רצון להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב, אך הוא עמד על דעתו ושכנע בכנות רצונו. נסע לאמסטרדם, טבל, נימול וגויר בבית דין.

הוא חזר לוירצבורג ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר אשה, מבוגרת ממנו ב-19 שנים, פרנציסקה בזולד, שהתגיירה בלי קשר אליו. השניים נישאו והקימו בית יהודי שהצטיין במעשי צדקה וחסד.

מן הארכיונים הגרמנים לא הצלחתי לקבל תמונה מדוייקת של הקירבה המשפחתית בין גר הצדק לבין הגנראל הנאצי ופרטים מדוייקים על נסיבות חייו, התגיירותו ומותו.

אך בעקבות פירסום מאמרי הראשון בנושא נתברר כי יש בארץ אנשים רבים המכירים את האיש מקרוב ואלה פיענחו את החידה.

הגנרל בן מאומץ

הקורא שלמה מארק מירושלים כתב לי:

"הפרשה הזו מוכרת לי הואיל וידיד של אבי למד מוסיקה אצל גר הצדק מנשטיין.

"הגנרל-פילדמרשל אריך פון מנשטיין היה בן מאומץ של משפחת פון-מנשטיין. אביו הביולוגי היה פון לוינסקי, גנרל של חיל הרגלים (דרגה מקבילה בצה"ל לרב אלוף או גנרל בעל 3 כוכבים בצבא ארה"ב). שמו נגזר משם כפר בפומרניה (פולין כיום), שהיה בפולנית משהו כמו Lewinsco והגרמנים ביטאו אותו – לוינסקי.

"כמקובל במשפחות אצולה אירופיות (מנהג רומאי במקור), היו משפחות מרובות ילדים מוסרות את אחד הילדים למשפחה חשוכת ילדים, שהייתה מאמצת אותו כבן וכיורש. הגנרל (חיל תותחנים) פון-מנשטיין , ידידו הטוב של פון לוינסקי, אימץ את הנער לבנו, לאחר מות האב הביולוגי. הפילדמרשל קרא לעצמו אריך פון לוינסקי אונד פון מנשטיין. שמו המקורי החשיד אותו כי הוא יהודי, ככל הידוע לי אביו הביולוגי לא היה יהודי. גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה אפוא אחי אביו המאמץ של הגנרל פון מנשטיין.

הגנרל ערך את הלוויה

"ידידו של אבי, תלמידו של הגר אברהם בן אברהם פון מנשטיין, ידע לספר כי גנרל פון מנשטיין עצמו הוא שערך את הלוויה הצבאית לדודו".

מסתבר כי במועד פטירתו של גר הצדק מנשטיין היה אחיינו הגנראל מודח מכל תפקידיו, בשל חילוקי דעות עם היטלר. דבר זה מסביר את העובדה שיכול היה להתפנות לארגן את הלוויה לדודו באחת השעות הקשות של המלחמה. הלוויה נערכה בטקס צבאי מלא, הארון היה עטוף בדגל צלב הקרס וליוו אותו חיילי ס.ס.

"הייתי תלמידו של
גר הצדק מנשטיין"

הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון סיפרה:
"אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.
"בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י"ז באלול, רשום אף הוא.
רחל פרי חן מירושלים סיפרה: בעלי ז"ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו".

 

 

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מת על קידוש ה'

חידת חייו ומותו של גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין, פוענחה על ידי שמעון גרינבאום, בן 84 מירושלים, ואלה דבריו:

"בשנת 1953 ביקרתי בוירצבורג, כדי לעלות על קבר אמי. נפגשתי עם דוד רוזנבאום, שהיה אז ראש הקהילה בוירצבורג ומנהל בית האבות היהודי שם.

"רוזנבאום לקח אותי לבית הקברות והדבר הראשון שהביא אותי אליו היה הקבר של הברון פון מנשטיין, שהיה אז בשורה הראשונה. רוזנבאום היה האיש שיזם את העברת גר הצדק מבית הקברות הנוצרי לקבר ישראל. הוא סיפר לי כי משפחת פון מנשטיין התנגדה בחריפות להעברת עצמותיו של הברון והדבר הגיע לבית המשפט שהכריע בעד ההעברה.

"הוא סיפר לי כי הנאצים אספו בשנת 1942 את יהודי וירצבורג והסביבה. הם קיבלו הוראה להתייצב ביום ובשעה מסויימת בכיכר העיר ומכאן צעדו לתחנת הרכבת.

"ברון פון מנשטיין בא לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו: אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך.

"הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזיינשטט ומת שם לאחר כשנתיים. מבני משפחתי אני יודע כי רוב האנשים מתו שם מרעב. ביוזמת אחיינו הגנרל הועברה גופתו לוירצבורג ונקברה בטקס נאצי בבית קברות נוצרי.

"דוד רוזנבאום עצמו גורש יחד עם כל יהודי וירצבורג לטרזיינשטאט והצליח לשרוד. הוא היה מקורב מאד לברון פון מנשטיין והיה יחד עמו במחנה.

שמעון גרינבאום מספר עוד כי שנים רבות לפני שהתגייר למד פון מנשטיין תורה אצל תלמיד חכם, אנסבכר שמו. אותו אנסבכר היה בעל חנות לצרכי סנדלרות. כל היום היה יושב בחנותו ולומד. אם היה נכנס גוי לקנות אצלו משהו היה נותן ללקוח להמתין עד שיסיים את הסוגיה שלמד.

 

לאחר התגיירותו התפלל הרב מנשטיין בבית כנסת קטן שנקרא "מצה שטוב" (בית המצות. הוא נקרא כך כי הוקם במבנה ששימש בעבר כמאפיית מצות של הקהילה). הוא נהג לתת בדרך קבע שעורים בבית הכנסת.

היה גם סופר סתם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה גם סופר סתם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות:

"סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית מן הברון הגר.
באחת ההקדשות נאמר בין היתר: "לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי' … בן ידידי מורי ורבי החבר ר' אליעזר בן מ"ר ר' יצחק נ"י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו". ההקדשה היא משנת 1926.

 

לסבי ר' אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת"ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא.

ניסה לעלות לארץ

לאחר גיורו המשיך אברהם בן אברהם בקריירה המוסיקלית שלו. עסק בעיקר בהוראת מוסיקה במוסד גדול ובאורח פרטי. הוא ניסה כמה פעמים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו.

עם עליית הנאצים לשלטון לא נהגו בו כיהודי, הואיל ולפי תורת הגזע הנאצית הוא נשאר ארי. ייתכן שגם יחוסו המשפחתי עזר לו. עם זאת הוא קשר את גורלו בגורל היהודים ולא ביקש זכויות מיוחדות.

 

 

עמיחי על גר צדק

הקורא מאור בר הפנה את תשומת לבי כי עמיחי כתב גם שיר המתייחס לגר הצדק.

אל גר צדק / יהודה עמיחי

בן אברהם לומד להיות יהודי.
מהר הוא רוצה להיות.
אתה יודע מה שאתה עושה?
מה החפזון, הרי אדם הוא לא
עץ תאנה: מיד הכל, עלים ופגים
בבת אחת. (ועץ התאנה הוא עץ יהודי).

אתה לא מפחד מכאב המילה?
ֿאתה לא חושש שימשיכו למול ולמול
עד שלא ישאר ממך מאום
מלבד מכאוב מתוק של יהודים?

אני יודע: אתה רוצה להיות שוב תינוק,
להיות נישא על כר מקושט, להיות נמסר
מיד אשה ליד אשה, סנדקיות ואמהות
בעלות שדים ורחם. אתה רוצה ריח
בושם בנחיריים ויין לפה הקטן והממצמץ

 

===================================================================.

גנרל פון מנשטיין

ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור אומר בספרו על סטלינגרד כי גנרל אריך פון מנשטיין נחשב לאסטרטג המבריק ביותר במלחמת העולם השניה. הוא עמד בראש גייסות טנקים שפרצו לרוסיה ביוני 1941 ובתוך חמישה ימים הגיע למחצית הדרך ללנינגרד. אשתו הייתה נאצית מושבעת, אך מנשטיין תיעב את הצמרת הנאצית במיוחד את הימלר ואת גרינג. הוא לא נרתע מללגלג על היטלר ואימן את כלב התחש שלו להרים את כף רגלו כחיקוי לאנשים המצדיעים במועל יד, בכל פעם ששמע את הקריאה "הייל היטלר".

באוזני מקורביו היה מספר כי ידוע לו שדם יהודי זורם בעורקיו. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם פקודה בזו הלשון: "יש לעקור את השיטה היהודית–בולשביקית מן השורש אחת ולתמיד" ואמר כי מן ההכרח לנקוט "אמצעים נוקשים ביותר נגד היהדות".

כאשר הארמיה השישית של הצבא הגרמני נלכדה בכיס הנצור בסטלינגרד שלח היטלר את פון מנשטיין לחזית זו, בתקווה שהוא יציל את המצב. פון מנשטיין עמד מיד על העובדה שאין כל סיכוי לכוחות הנצורים, אלא אם יפרצו דרך טבעת הכיתור וייסוגו. זאת בניגוד להחלטת היטלר שנתן פקודה שיש להילחם עד הכדור האחרון.

פון מנשטיין הכין תכנית הצלה למקרה שהיטלר ישנה את דעתו אך לא גילה גבורה גדולה כשנתברר שהיטלר מתעקש. מנשטיין נשאר מחוץ לכיס הנצור ולא יכול היה להועיל. בשנת 1950 הוא נדון ל-18 שנות מאסר על פשעי מלחמה אך שוחרר לאחר שלוש שנים "מסיבות רפואיות". סיבות אלה לא הפריעו לו לחיות עוד עשרים שנה. ספר זכרונותיו, "נצחונות אבודים", פורסם בשנת 1955.

===================================================================

הערה: גירסה ראשונה של מאמר זה פרסמתי במאמר "פצצת הזמן היהודית"

http://www.zeevgalili.com/?p=268

 

במהלך השנים נוספו עוד עדויות וצילומים שלא היו בידי אז. המאמר הזה מכיל איפא את כל המידע שהצלחתי לאסוף במהלך השנים בפרשה מופלאה זו.

 

מפקד החזית היה הינדנבורג לימים נשיא גרמניה ששמר אמונים לרב

ENGLISH VERSION

http://www.zeevgalili.com/english/

הסיפור הזה נשמע כאגדה חסידית, אך הוא אמת לאמיתה. ראשיתו של הסיפור במלחמת העולם הראשונה. הצבא הגרמני הסתער על קווי ההגנה של הרוסים במזרח ונהדף. לרוסים היה יתרון כמותי ומערכת ביצורים חזקה.

המערכה הוכרעה תודות למידע חיוני שהגיע לידי הגרמנים. מידע זה כלל תוכניות של מנהרות שהובילו לביצורים הרוסיים. את המידע מסר לגרמנים הרב אברהם יצחק קופערשטאק מוארשה.

להמשיך לקרוא ←

מחקר חדש שנערך בגרמניה מגלה כי מערכת החינוך הגרמנית מתקשה להעביר את לימודי השואה בגלל הערבים.

זאת מגלה עופר אדרת במאמר שהופיע ב"הארץ". בין היתר הוא כותב:

"בעודנו עומדים מול המשרפה באושוויץ, התלמידים התעניינו יותר בסוג צנרת הגז מאשר בגורל הקורבנות", מצוטטת אחת המורות שהשתתפו במחקר. לדבריה, הדור הצעיר מגלה רגישות פחותה בהרבה לקורבנות המשטר הנאצי.

המחקר מצביע על חלקם של המהגרים בשינוי דפוסי הלימוד על השואה. מומחים שמצוטטים שם טוענים כי יש עלייה במספר המוסלמים החיים בגרמניה, אשר מתייחסים ללימוד על גורל העם היהודי בגרמניה כאל הבעת תמיכה ואהדה בישראל. "מחשש לתגובותיהם של התלמידים, המורים לא אחת מדלגים על הפרק הזה בהיסטוריה, כדי לא להיחשב לאוהדי ישראל". יתרה מכך, לדברי גוטפריד קוסלר מהמכון לחקר השואה בפרנקפורט, "המלה 'יהודי' הפכה לאחת הקללות הנפוצות ביותר בקרב תלמידים במזרח ובמערב גרמניה כאחד".
עד כאן קטע מן המחקר שפורסם ב"הארץ". למי שאינו זוכר מצורף כאן סרטון המתאר את קשרי הערבים עם הנאצים מאז ומתמיד.

https://www.youtube.com/watch?v=gESuYamxlW4

יש להיכנס ליוטיוב ובתיבת החיפוש לכתוב Islam and the Nazis

ותקבל שפע שלסרטונים בנושא

ולהלן עוד תזכורת:

אי אפשר לכנות אלא כחוצפה ישראלית את התביעה שהועלתה בימים אלה על ידי השר רפי איתן לפתוח מחדש את הסכם השילומים עם גרמניה משנת 1952.

לא מפני שמה שקיבלנו מן הגרמנים מהווה פיצוי על השמדת שליש העם היהודי, כאילו שבכלל יכול להיות פיצוי כזה.
לא מפני שהשילומים פיצו אפילו על שבריר של הרכוש היהודי שנשדד.

הדרישה מהווה חוצפה בגלל נימוקיה: "אין ביכולתה של ממשלת ישראל לטפל לבדה בנטל הכלכלי (של ניצולי השואה) ולכן ראינו לנכון לשתף בכך את ממשלת גרמניה".

אני זוכר עצמי כילד, עומד בכיכר מוגרבי בתל-אביב, מרים יד ימין ובגרון ניחר נשבע, יחד עם האלפים הרבים שבכיכר, את השבועה שקרא מנחם בגין: לעולם לא נסלח לגרמנים, לעולם לא נקבל מהם שילומים.

גל ההתנגדות להסכם הפך להפגנת מחאה אלימה בעת שהובא הנושא לדיון בכנסת. באותו יום, ה-7 בינואר 1952, נראתה ירושלים כעיר במצור. הרחובות הסמוכים לבניין הכנסת (בבית "פרומין") נסגרו בגדרות תיל ובמחסומי משטרה. תנועת האוטובוסים והמכוניות הוסטה. שש מאות שוטרים, חמושים במגינים, קסדות ורימוני גז מדמיע, הוצבו סביב הבניין. יחידות של צה"ל הועמדו במצב כוננות.

למרות האמצעים הללו הצליחו אלפי מפגינים לפרוץ את המחסומים. הם התקרבו לבניין הכנסת, המטירו עליה מטר אבנים שניפצו את חלונותיה. שברי הזכוכית והגז המדמיע חדרו לאולם המליאה. בהתנגשות בין המפגינים לבין השוטרים נפצעו 92 שוטרים ו-36 אזרחים. רק לאחר שהוזעקו יחידות של צה"ל הצליחו לפזר את המפגינים.

חלפו עוד שנתיים עד שנחתם הסכם השילומים בו התחייבה גרמניה לשלם לישראל שלושה מיליארד מרקים (כ-750 מיליון דולר) ועוד 450 מיליון מרקים לארגונים היהודיים.

נימוקי המתנגדים

מתנגדי ההסכם העלו שורה של נימוקים:

• הגרמנים לא ישלמו מה שהתחייבו לשלם.
• הגרמנים ינצלו את ההסכם כדילהכשיר עצמם לחזור למשפחת העמים.
• ההסכם יביא להשחתה מוסרית של מדינת ישראל.

שני הנימוקים הראשונים הופרכו. הגרמנים שילמו עד הפרוטה האחרונה ואף יותר מזה. הגרמנים התקבלו למשפחת העמים בלי קשר להסכם השילומים. המלחמה הקרה הפכה אותם בני ברית טבעיים של המערב.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. המדינה אכן הושחתה עקב הסכם השילומים. אבל אולי מוטב שתהיה מדינה מושחתת מאשר שלא תהיה מדינה בכלל.

המניע העיקרי של בן גוריון היה להציל את המדינה משואה כלכלית, שעלולה היתה לאיים על עצם קיומה. קליטת העלייה ההמונית דילדלה את כל משאבי המדינה. תרומות המגבית לא הספיקו. גם מלווה אמריקני בסך 65 מיליון דולר נבלע עד מהרה. משלוחי סוכר וכותנה שהיו שמורים בנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. המדינה נזקקה נואשות לסיוע כלכלי מסיבי ואת זה היא קיבלה בהסכם השילומים. השילומים שימשו להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל. כספי השילומים הצילו למעשה את המדינה ושימשו בסיס לצמיחת כלכלתה.

הפקרת הניצולים

כל זה היסטוריה שאיננה רלבנטית למציאות הנוכחית. כיום ישראל היא מדינה עשירה עם עודפי תקציב גדולים. הסכם השילומים כלל הסכמה של ממשלת ישראל דאז לוותר על הפיצוי שיגיע לניצולי שואה. מבקר המדינה שבחן את הנושא קבע כי הממשלה ויתרה בשם הניצולים בלי לבקש את רשותם. " ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו אפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל – שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה".

ובפועל: הופקרו ניצולי שואה, שמספרם כיום כ-250 אלף לשרירות לבו של מנגנון אכזרי המתעלם שנים ממצוקתם וממתין למותם. עכשיו באה ממשלת ישראל ועומדת כעני בפתח ובמקשת מן הגרמנים לתת לנו כספים שאנו חייבים לאחינו ואחיותינו אבותינו ואימותינו שיצאו מגיא ההריגה.