חוצפה ישראלית סביב הסכם השילומים

אי אפשר לכנות אלא כחוצפה ישראלית את התביעה שהועלתה בימים אלה על ידי השר רפי איתן לפתוח מחדש את הסכם השילומים עם גרמניה משנת 1952.

לא מפני שמה שקיבלנו מן הגרמנים מהווה פיצוי על השמדת שליש העם היהודי, כאילו שבכלל יכול להיות פיצוי כזה.
לא מפני שהשילומים פיצו אפילו על שבריר של הרכוש היהודי שנשדד.

הדרישה מהווה חוצפה בגלל נימוקיה: "אין ביכולתה של ממשלת ישראל לטפל לבדה בנטל הכלכלי (של ניצולי השואה) ולכן ראינו לנכון לשתף בכך את ממשלת גרמניה".

אני זוכר עצמי כילד, עומד בכיכר מוגרבי בתל-אביב, מרים יד ימין ובגרון ניחר נשבע, יחד עם האלפים הרבים שבכיכר, את השבועה שקרא מנחם בגין: לעולם לא נסלח לגרמנים, לעולם לא נקבל מהם שילומים.

גל ההתנגדות להסכם הפך להפגנת מחאה אלימה בעת שהובא הנושא לדיון בכנסת. באותו יום, ה-7 בינואר 1952, נראתה ירושלים כעיר במצור. הרחובות הסמוכים לבניין הכנסת (בבית "פרומין") נסגרו בגדרות תיל ובמחסומי משטרה. תנועת האוטובוסים והמכוניות הוסטה. שש מאות שוטרים, חמושים במגינים, קסדות ורימוני גז מדמיע, הוצבו סביב הבניין. יחידות של צה"ל הועמדו במצב כוננות.

בגין נואם בכיכר ציון בירושלים נגד הסכם השילומים בשנת 1952 . (צילום האנס פין. ויקיפדיה)

בגין נואם בכיכר ציון בירושלים נגד הסכם השילומים בשנת 1952 . (צילום האנס פין. ויקיפדיה)

למרות האמצעים הללו הצליחו אלפי מפגינים לפרוץ את המחסומים. הם התקרבו לבניין הכנסת, המטירו עליה מטר אבנים שניפצו את חלונותיה. שברי הזכוכית והגז המדמיע חדרו לאולם המליאה. בהתנגשות בין המפגינים לבין השוטרים נפצעו 92 שוטרים ו-36 אזרחים. רק לאחר שהוזעקו יחידות של צה"ל הצליחו לפזר את המפגינים.

חלפו עוד שנתיים עד שנחתם הסכם השילומים בו התחייבה גרמניה לשלם לישראל שלושה מיליארד מרקים (כ-750 מיליון דולר) ועוד 450 מיליון מרקים לארגונים היהודיים.

נימוקי המתנגדים

מתנגדי ההסכם העלו שורה של נימוקים:

  • הגרמנים לא ישלמו מה שהתחייבו לשלם.
  • הגרמנים ינצלו את ההסכם כדילהכשיר עצמם לחזור למשפחת העמים.
  • ההסכם יביא להשחתה מוסרית של מדינת ישראל.

שני הנימוקים הראשונים הופרכו. הגרמנים שילמו עד הפרוטה האחרונה ואף יותר מזה. הגרמנים התקבלו למשפחת העמים בלי קשר להסכם השילומים. המלחמה הקרה הפכה אותם בני ברית טבעיים של המערב.

בפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר כי בן גוריון צדק ולא בגין. המדינה אכן הושחתה עקב הסכם השילומים. אבל אולי מוטב שתהיה מדינה מושחתת מאשר שלא תהיה מדינה בכלל.

המניע העיקרי של בן גוריון היה להציל את המדינה משואה כלכלית, שעלולה היתה לאיים על עצם קיומה. קליטת העלייה ההמונית דילדלה את כל משאבי המדינה. תרומות המגבית לא הספיקו. גם מלווה אמריקני בסך 65 מיליון דולר נבלע עד מהרה. משלוחי סוכר וכותנה שהיו שמורים בנמלי הארץ לא שוחררו, כי לא היה כסף לשלם תמורתם. אוניות חיטה שהגיעו לנמל לא הסכימו לפרוק את מטענן, אם לא יבוא נציג הממשלה ובידו מזוודות דולרים. המדינה נזקקה נואשות לסיוע כלכלי מסיבי ואת זה היא קיבלה בהסכם השילומים. השילומים שימשו להשקעות פיתוח – תחבורה, חקלאות, תעשייה, מערכת החשמל. כספי השילומים הצילו למעשה את המדינה ושימשו בסיס לצמיחת כלכלתה.

הפקרת הניצולים

כל זה היסטוריה שאיננה רלבנטית למציאות הנוכחית. כיום ישראל היא מדינה עשירה עם עודפי תקציב גדולים. הסכם השילומים כלל הסכמה של ממשלת ישראל דאז לוותר על הפיצוי שיגיע לניצולי שואה. מבקר המדינה שבחן את הנושא קבע כי הממשלה ויתרה בשם הניצולים בלי לבקש את רשותם. " ובה בעת קיבלה על עצמה חבות לדאוג לאותם ניצולי שואה שבאו למצוא מקלט בתחומיה. הניצולים איבדו אפוא את זכות התביעה שלהם נגד גרמניה, ותחת זאת קנו זכות תביעה נגד מדינת ישראל – שנטלה על עצמה לפצות את ניצולי השואה שהשתקעו בתחומה".

ובפועל: הופקרו ניצולי שואה, שמספרם כיום כ-250 אלף לשרירות לבו של מנגנון אכזרי המתעלם שנים ממצוקתם וממתין למותם. עכשיו באה ממשלת ישראל ועומדת כעני בפתח ובמקשת מן הגרמנים לתת לנו כספים שאנו חייבים לאחינו ואחיותינו אבותינו ואימותינו שיצאו מגיא ההריגה.

פורסם בקטגוריה גרמניה, שואה, עם התגים , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.