השופט המחוזי עודד גרשון מחיפה נתן תעודת כשרות למילה חדשה-ישנה בשפה העברית. הוא עשה זאת בדיון בתביעתה של עובדת סוציאלית, שתבעה אסיר שהשמיע לעברה מילה שהיא ראתה בה מילת גנאי.
השופט דחה את התביעה וקבע כי " לעתים נעשה שימוש בביטוי האמור דווקא כמחמאה" .
כשפרסמתי לראשונה פרשה זו כתבתי: לא אציין פה באיזו מילה מדובר. אומר רק כי מדובר במילה הלקוחה מן השפה הערבית, המתייחסת לערוות אישה. היא רווחה שנים רבות בלשון הדיבור כקללה. בשנים האחרונות שינתה המלה את צורתה ואת משמעותה המקורית וקיבלה משמעות חדשה.
בינתיים פחתו הדורות ובתכנית של ירון לונדון על השפה העברית נידונה מילה זו בהרחבה (הערה מאוקטובר 2009)
לדעתי מדובר במלה המונית, גסה, שיש בה יחס זלזול מקומם כלפי כל אישה באשר היא אישה. כיצד הפכה קללה בשפה הערבית למלה שבעיני שופט בישראל היא " כמחמאה" ?
גלגולי קללה
הקללה המקורית בשפה הערבית ועברה גם לעברת היתה "כוס אמק" דהיינו ערוות אמך. בתרבות הערבית די להשמיע קללה זו כדי לחטוף דקירת סכין. גם אחינו בני עדות המזרח רגישים מאד לכבודה של האשה. כבודה של בת מלך פנימה.
המלה המקורית, כפי שהייתה שגורה בלשון ניבול הפה, אינה מופיעה כמובן במילון אבן שושן הישן והטוב. מחבר המילון, אברהם אבן שושן, הקפיד על שמירת הלשון וניקיונה ולא כלל במילונו אלא לעתים נדירות מילים שהוא מכנה " המונית" .
גם מילון הסלנג של רפאל ספן, שראה אור בשנת 1965, אינו מזכיר אותה. המלה וכן הקללה בצורותיה השונות הנגזרות ממנה הופיעה לראשונה ב"מילון עולמי לעברית מדוברת" של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. כאן היא מוגדרת כ"קללה חריפה מאד" .
לקסיקון הסלנג העבר והצבאי בהוצאת פרולוג מגדיר את המלה " כינוי (בוטה) לבחורה חטובה, "חתיכה"".
זהו מעבר מעניין. מקללה הפכה המלה לכינוי לאשה. כינוי משפיל לטעמי. כי הוא מתאר את האשה כאילו עצם מהותה היא ערוותה.
מלון " רב מילים" של שוויקה הצמוד למשמעויות המילים בשפה המדוברת, מגדיר אותה כ" המונית גסה" ומסביר: " כינוי זול ובוטה לנערה או לבחורה, בעיקר לבחורה יפה "חתיכה" (בהדגשת התאווה המינית שהיא מעוררת)" .
התלבטויות המילונאי
על ההתלבטויות שהיו לו אם לכלול במילונו את המילה סיפר לי עורך " רב מילים" , פרופסור יעקב שויקה:
" זה היה אחד המקרים הבודדים שבו היה לי וויכוח חריף עם הצוות שלי ב"רב מלים" , כשעמדו על הכללת המילה וגם מקורה במילון, והם ניצחו. אני מניח שגם צדקו.
" התנגדותי נבעה מכך שנולדתי במצרים, גדלתי בה עשרים שנה, ידעתי ערבית היטב, ומעולם לא שמעתי קללה כזאת נאמרת בקול, אפילו אצל החמרים והנבערים ביותר (למעט אולי אלה שחיים בעולם הזימה). קללה כזאת נחשבה כל כך חריפה ומשפילה שהייתה עלולה לגרור תגובות עלבון אלימות מאוד. בזמנו לא הצלחתי להפנים את המשמעות ה" נייטרלית" כביכול שהיא התחילה לקבל בשימוש הנפוץ בארץ. אינני שומע אותה כמעט בסביבתי הטבעית, אבל כשאוזני קולטת אותה כולי מתכווץ ואני מרגיש מושפל וזועם.
זיהום לשון הקודש
לשפה נתיבים משלה ואין זה מקרה ראשון שמילה משנה משמעותה בלשון הדיבור. אבל גם לאחר שינוי המשמעות היא נותרה לטעמי מילה מכוערת המתייחסת אל האישה כאל אובייקט מיני.
השאלה היא מה מביא שופט בישראל לקבוע הלכות לשון ולהכשיר שרצים לשוניים. האם לא ייתכן שיש נשים הרואות בכינוי הזה עלבון ואינן מקבלות אותה כמחמאה?
הייתי ממליץ לכבוד השופט לקרוא מה כתב הרמב"ם בנושא:
" יש לי גם הנמקה מדוע נקראה לשוננו זאת בשם לשון הקודש… כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לאיבר המשגל, לא של הגברים ולא של הנשים… הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים" (מורה נבוכים חלק ג' פרק ט בתרגום מיכאל שורץ). ובמקום אחר אומר הרמב"ם " שכשם שאסור להגיד דברים מגונים כך אסור לשמוע אותם" ושאם אדם שומע דברים מגונים עליו לתת אצבע בתוך עוזנו (שם, חלק שלישי פרק מג).