ספר יכול להיות מעניין וחשוב ומרתק * אך לא די בכך כדי שנקרא בו * אי-התחשבות בגורמים גרפיים, סוגי גופנים, אורך שורות, שימוש בצבע,  ואפילו כריכה ונייר מכבידה על הקריאה* ואז עובר הספר לקטגוריה של "טרם הספיקותי". לתשומת ליבם של המו"לים

לפני כמה שנים רכשתי את הספר "סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים". הספר, פרי עטו של פרופסור משה הלברטל – כוכב זוהר בשמי מדעי היהדות – הוא עבודת מופת מחקרית, כמו יתר עבודותיו של הלברטל. אך נדרשה לי שנה שלמה והרבה יגיעה כדי להשלים את קריאת מאה עמודי הספר.

סגנונו של הלברטל קולח והספר עוסק באחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה היהודית והקבלה. הקושי שגרמה לי קריאת ספר זה נבעה מן העובדה שהוא נדפס במתכונת אלבומית בשורות שרוחבן 160 מילימטר (לעומת רוחב של 100 מילימטרים בספר רגיל). לכאורה בעיה טכנית. למעשה זו אחת הבעיות המרכזיות של עולם הספר.

כשהשורות ארוכות

האיש שעסק בחקר הנושא הוא חוקר הלשון הנודע פרופסור שלמה הרמתי, שידיו רב לו ברוב תחומי חקר הלשון, ובמיוחד בחקר בעיות הקריאה.

פרופסור שלמה הרמתי (צילום: זאב גלילי)

על חשיבות רוחב השורות עמדו כבר חז"ל. בדיון על אורך השורות של העמודות בספר תורה מזהירים חז"ל  שלא להאריך את השורות יתר על המידה, משום שהדבר עלול להקשות על הקורא. והנימוק: "מפני שעיניו משוטטות" (מנחות דף ל' ע"א). ורש"י מסביר: "כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות" (=השורות). זהו ההסבר הכי מודרני של הבעיה. המעבר משורה לשורה, מסביר פרופסור הרמתי, מחייב מיומנות מסויימת של הקורא. כשהשורה רחבה מדי עשוי הקורא לטעות – לחזור לקרוא אותה שורה פעמיים או לדלג שורה ונמצאת כל קריאתו משובשת.

ואכן, הדין לגבי כתיבת ספר תורה קובע שהשורה אסור לה להיות רחבה מן הרוחב שתופסת המלה למשפחותיכם כפול שלוש. כלומר:
למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם. בסך הכל שלושים סימני דפוס. ובעל הקורא יכול לרוץ בקריאתו ולא לטעות חלילה בדילוג שורה או בקריאת שורה פעמיים.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. עמודי החדשות של כלהעיתונים היומיים מודפסים בטורים שרוחבם מכיל בממוצע 30 סימני דפוס. הניסיון לימד את העיתונים כי זהו הפורמט הנוח ביותר לקריאה מהירה.

קטע מספרו של פרופסור משה הלברטל. מי מסוגל לקרוא שורות ברוחב כזה

חשיבותו של גופן

רוחב השורות הוא גורם אחד מרבים, המשפיע על היכולת לקרוא ולהבין טקסט בקלות. גורם אחר, לא פחות חשוב, הוא הגופן (פונט בלעז). הגופן בו מודפסים כל העיתונים היומיים, נקרא פרנקריהל. הגופן הומצא בשנת 1908 על ידי רפאל פרנק, חזן הקהילה היהודית בלייפציג שבגרמניה. הגופן נקרא על שמו ועל שם בית הדפוס ריהל, שבו נוצקו האותיות.

יש אומרים שהאות הזו נקלטה בעיתונות ובספרות העברית בהשפעת הציונות, שחיפשה אות חדשה שאינה דומה לאותיות בהן הודפסו ספרי הקודש. מכל מקום עובדה היא שבתשעים וחמש השנים בהן האות הזו קיימת היא נקלטה כגופן האולטימטיבי של הדפוס העברי.

לדעתי האישית יש לפרנקריהל, בשל סגולותיו הגרפיות, יתרון בולט על פני הגופנים האחרים. זאת בשל הקלות שבה הוא נקרא. אבל אין ספק שגם ההרגל רב השנים עשה את שלו. מכל מקום עד זמן לא רב הודפסו כמעט כל העיתונים, כתבי העת, והספרים העבריים בארץ בגופן הזה. גם רוב מכונות הכתיבה העבריות הדפיסו, ככל הידוע לי, בגופן פרנקריהל. רק בשנות השבעים עם הנהגת מכונת הכתיבה הכדורית של י.בי.מ. אפשר היה להדפיס בכמה גופנים. אך עידן מכונת הכתיבה הכדורית היה קצר (פחות מעשרים שנה) ואת מקומה תפס מעבד התמלילים שבו אפשר להדפיס בכל גופן שרוצים.

כך חוסל "מעריב"

עד כמה מושרש הפרנקריהל אצל הקורא העברי ניתן ללמוד מן הפרשה שתרמה לדעתי לחיסול "מעריב" במתכונתו הקודמת.

בשנת 1987 יזם עורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, מהפכה גרפית בעיצוב העיתון, שכללה החלפת הטקסט מאותיות פרנקריהל לאותיות נרקיסים.

בכותרות לא העזו לגעת ואלה נשארו בפרנקריהל. השינוי הזה עורר תגובה חריפה, קודם כל אצל מוכרי העיתונים. כשהגיעו אליהם חבילות עמודי החדשות הם חשבו שמדובר במגזין חדש ושאלו "איפה הכותרת". הקוראים הגיבו בצורה חריפה יותר. תפוצת העיתון, שהיתה אז בירידה בין כה וכה, ירדה באורח תלול. "מעריב" חזר בו מן המהפכה הזו לאחר כמה חודשים, אך הנזק לא ניתן עוד לתיקון. אפשר בהחלט לומר כי החלפת הגופן הזה פתחה את הדרך להשתלטות מקסוול ואחר כך נמרודי על העיתון.

בעיות הגופן העברי

לגופן יש חשיבות מיוחדת בשפה העברית בגלל כמה סיבות, אומר פרופסור הרמתי. הסיבה האחת היא שרוב האותיות העבריות (שלא כאותיות הלועזיות) הן בצורת תיבה מרובעת. רק ל' חורגת כלפי מעלה, האות ק וארבע מן האותיות הסופיות (ךןףץ) חורגות כלפי מטה. הקורא רואה לפניו גוש של ריבועים, שקשה להבחין ביניהם. הקושי נובע גם בגלל העובדה שכשני שלישים מן האותיות העיבריות דומות לאותיות אחיות ה-ח, ב-כ , ד-ר , ג-נ, ו-ז, ס-ם ועוד. אחד היתרונות של הפרנקריהל וכנראה גם הסיבה להצלחתו נובעת מכך שההבחנה בו בין האותיות הדומות קלה יותר מאשק בגופנים אחרים.

הקושי בקריאת כתב רש"י

על חשיבות הגופן אפשר ללמוד מגופן הנקרא בטעות כתב רש"י (ר' שלמה יצחקי, מפרש התורה והתלמוד). רש"י עצמו לא כתב בכתב רש"י אלא בכתב יד אשכנזי רהוט, הדומה לכתב הרהוט של ימינו. הגופן הנושא את שמו של רש"י עוצב לצורך הדפסת פרוש רש"י לתורה. פרוש זה הוא כידוע הספר העברי המתוארך הראשון שראה אור בדפוס (ברג'ו דה קלבריה שבאיטליה בשנת 1478). המדפיס שביקש לעשות הבחנה בין הטקסט של התורה לבין הפרוש של רש"י עיצב אותיות השונות מאותיות הדפוס המרובעות והיה מבוסס על כתב יהודי ספרדי.

מי שלמד מילדותו תורה עם פרוש רש"י אינו מתקשה בקריאתו. אך בחינוך החילוני הישראלי מתעלמים מרש"י. כשמגיעים תלמידים כאלה  לאוניברסיטה ומבקשים לקרוא טקסטים יהודיים, שרבבות מהם הודפסו בכתב רש"י, הם מתקשים מאד.

סיפר לי הרב יחיאל ברלב, בעל סידרת התרגומים והפרושים לתלמוד ולספרות הקבלה ("ידיד נפש") כי פרופסורית ידועה מן האוניברסיטה העברית הזמינה אצלו כמות ניכרת של הספר "מגיד מישרים" הקבלי שכתב מחבר השולחן ערוך, ר' יוסף קארו. לשאלתו אמרה הפרופסורית כי היא נזקקת לספר הואיל ובהוצאת "ידיד נפש" הוא הודפס באותיות מרובעות, בעוד שבדפוסים המסורתיים הוא מודפס באותיות רש"י שתלמידי המחקר אינם מסוגלים לקרוא.

שיבושים שהשתרשו

בכתיבה העברית גם אין תנועות והקורא חייב לפענח את משמעות המלה על פי הקשרה. לתיבה דוד לדוגמא יש יותר מתריסר משמעויות אפשריות, החל בדוד-שמש ועד דוד מלך ישראל.

גם כאן כבר עמדו חכמינו על הקושי הכרוך בפיענוח אותיות דומות. במסכת שבת (קמז עב) מסופר על ר' אלעזר בן ערך שבגלל נהייתו "אחר היין והרחצה" נשתכח תלמודו. כשהיה עליו לקרוא בתורה קרא בטעות "החרש הזה לכם" (במקום החדש הזה לכם, שמות יב ב).
פרופסור הרמתי מראה כי שיבושים בקריאת אותיות גרמה לשיבושי מילים שהשתרשו בשפה העברית. אנו אומרים פרוזדור בעוד שנכון היה להגיד פרוזדוך (ר' החליפה ך). אנחנו אומרים גרדום בעוד שהמלה במקורה היא גרדוס (ם סופית באה במקום ס') והתיבה פוחלץ היתה במקורה פוחלין. השיבוש נוצר כתוצאה מחיבור בין י' ל-ן שיצרו ץ.

אנגלית שפה קלה

במחקרים של זיהוי מילים עבריות ואנגליות שגו סטודנטים ילידי הארץ ששפת אמם עברית בהכרת תיבות עבריות יותר מששגו בהכרת תיבות אנגליות. פרופסור יוסף שמרון מאוניברסיטת חיפה שערך מחקר כזה הציג בפני הסטודנטים אותיות עבריות ולועזיות כשבכל מבחן הוא קוטע חלק אחר של האות והסטודנטים נתבקשו לזהות אותה. האותיות האנגליות היו קלות יותר לזיהוי בגלל הגיוון הרב יותר של הצורות – אותיות בולטות כלפי מעלה ומטה, קווים עגולים וקווים אלכסוניים ועוד. לעומתן האותיות העבריות הן,כאמור, ברובן בצורת תיבה ולרובן יש בן זוג דומה:   ד-ר  ה-ח  ו-ן  כ-ב  ס-ם  פ-ב .

שורה של 200 מ"מ

כל העובדות הללו מחייבות את המו"ל להשקיע לא רק בתוכן אלא גם בצורה. ומה המצב בפועל?
הדוגמא של ספרו של הלברטל אינה יחידה. במהלך כתיבת רשימה זו הגיע לידי הקטלוג "קרן קיימת ומצלמת", של התערוכה שהתקיימה בתחנת הכוח ההיסטורית רידינג א' של חברת החשמל בתל-אביב. הקטלוג הופיע בפורמט אלבומי כדי לאפשר הדפסה נאותה של תמונות רוחב. אך הטקסט, לא ייאמן, הוא ברוחב 200 מילימטר והגופנים הן מסוג דק שלא זיהיתי, אבל ברור שהן בלתי קריאות. הטקסט הוא אמנם החלק הפחות חשוב בקטלוג הזה. אבל בשל הצילומים הייתי מכליל את הקטלוג הזה לספרים שחובה לרכוש.

שחור על גבי לבן

לא דנו במאמר זה בגורמים לשוניים המכבידים על הקריאה וההבנה, שהם אבן יסוד בטכניקות של לימוד כתיבה  (ועוד אחזור לנושא זה). עם גורמים אלה נמנים אורך המשפטים ומורכבותם, הקשר בין המשפטים, מבנה הטקסט, השימוש הנכון במילים ועוד.  כאן נגענו רק בגורמם הטכניים – גרפיים ואסתטיים – המכבידים על הקריאה ועל ההבנה.

לאלה שמניתי למעלה יש להוסיף את נושא הצבע. בעידן מכונות הכתיבה ניתן היה להדפיס  טקסט רק בשני צבעים – אדום ושחור. אלה סייעו בעיקר למי שכתב טקסטים חשבונאיים, כשהצבע האדום משמש כדי להבליט גרעון או הפסד. עידן הכתיבה הדיגיטלית פתח אינסוף אפשרויות לשימוש בכל גווני הצבע וההדגשה ובנוסף לכל הצרות גם ההקפצה. טקסטים הכתובים בדרך זו אולי יתאימו, במהלך האבולוציה, לאדם הפסיכאדלי שיתפתח בעוד מיליון שנים. אנחנו שיייכים להומו-סאפיינס ועדיין זקוקים לטקסט שנכתב כמו המגילות הגנוזות, הנמצאות בהיכל הספר בירושלים – שחור על גבי לבן. לא פעם אני מקבל דוא"ל  הכתוב על רקע צבעוני, כשהאותיות עצמן הן בצבע דומה לצבע הרקע  וגם בגודל המתאים לכושר הראיה של טייסי פ-16. יש אתרים שכניסה אליהם כמוה ככניסה למועדון לילה עם אורות מרצדים ומוסיקה מחרישת אוזניים. כשאני נתקל באתר כזה אני בורח ממנו כמפני אש. הדבר אמור גם לגבי העיתונים המודפסים. אך מהם כבר ברחתי מזמן, גם מסיבות אחרות.

החוק קובע גופן

על החשיבות שנודעת לצורת הגופן וגודלו ניתן ללמוד מן העובדה שלעתים מתערב החוק וקובע שלא להשתמש בגופן המונע הבנת הנקרא.

בתקנה שהוציא ב-1998 שר המשפטים צחי הנגבי, הנוגעת לצורה בה ינוסח ויודפס כתב ערבות, אנו מוצאים את הסעיפים הבאים:
* הגודל המזערי של האותיות במסמך הגילוי יהיה 2 מילימטרים.
* האותיות לא תהיינה נטויות או מוצרות.
* צבע האותיות יהיה נוגד את צבע הנייר שעליו הן כתובות.
* הרווח בין האותיות לא יפחת מגודל האות בשורה.
* האותיות בשורה לא תגענה זו בזו.

ספר חדש על גופנים

 

ולסיום בשורה טובה לחובבי הקליגרפיה,  הגופנים העבריים ותולדותיהם. בימים אלה ראה אור "ספר הפונטים" הכולל אוצר בלום של גופנים עבריים לתולדותיהם, משפחותיהם וסוגים. הספר מחזיק 445 עמודים שיש בהם הכל בכל מכל כל.

דף מתוך ספר הפונטים

 

הסופר חיים סבתו חושף בגילוי לב נדיר את חיבוטי הנפש של היוצר * מגלה לנו כיצד דימיין את דרך חייו של קרוב משפחתו שפנה לקומוניזם, היה סגנו של דני האדום ומזכירו של סארטר ובסוף חייו חזר לעולמה של תורה * ואז נתגלה שהסיפור הדמיוני הוא גם הסיפור האמיתי * הדברים נאמרו בטקס בו קיבל הסופר את פרס ניומן לשנת תשס"ט באוניברסיטת בר אילן להמשיך לקרוא ←

ראה: להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

כולנו מכירים מילדותנו את הדגל מעורר הגאווה – שני פסי תכלת על בד לבן ובמרכזו מגן דוד תכול.

איך ומתי נוצר הדגל הזה?

מקור התכלת

צבע התכלת הוא אחד הצבעים העתיקים ביותר בתולדותינו. הוא מוזכר בספר במדבר (טו לז-לח) שם נאמר כי אבותינו נצטוו לצבוע את הפרוכת באוהל מועד בצבעי תכלת, ארגמן, שני ושש מושזר. לתכלת היה כנראה יתרון על יתר הצבעים שכן בגדי הכוהן הגדול נצבעו בו וכן הוטל על כל אדם מישראל לקבוע על כנפי בגדו ציציות ובהם פתיל תכלת. מטרת הציציות להזכיר לכל אדם מישראל את נפלאות ה'.

מהו אותו צבע תכלת שאבותינו צבעו בו את ציציותיהם ואת בגדי הכהן הגדול במדבר?

האמת היא שאיננו יודעים בדיוק. לא רק איך ייצרו צבע זה אלא אפילו איך הוא נראה. חכמי התלמוד מתלבטים בשאלה מהו צבע תכלת. בתלמוד הירושלמי נאמר "התכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומים לרקיע ורקיע דומה לכיסא הכבוד" (ירושלמי ג א, עב). על סמך דברים אלה הסיק רש"י כי התכלת הוא צבע ירוק. בדורות מאוחרים יותר הגיעו למסקנה שמדובר במה שאנו מכנים היום כחול או תכול.

הרבה דיו בצבעים רבים נשפכה בדיונים ובמחקרים על טבעה של התכלת. אחד המחקרים המפורסמים ביותר הוא זה של האדמו"ר מראדזין, ר' גרשון הניך ליינר, שטען כי התכלת מופק מדמו של דג הדיו. הוא כתב על כך שלושה ספרים ואף פיתח שיטה להפיק את הצבע. רבים חלקו עליו אך חסידיו קיבלו את תורתו ולבשו ציציות בצבע שהוא ייצר.

אם נחזור לתקופת אבותינו במדבר נמצא שבאותה תקופה היתה ידועה טכנולוגיה מאד משוכללת להפקת צבעי בד עמידים לאורך שנים. זו שיטה שפותחה על ידי הפיניקים ( העם הכנעני שחי באזור לבנון של ימינו) והיא מבוססת על חלזונות המצויים במי הים התיכון. חלזונות אלה מפיקים ריר ירקרק צהבהב שכאשר הוא נחשף לאור השמש משתנה צבעו לשורה של צבעים שהתכול אחד מהם.

הפקת צבע מן החלזונות לא היתה פשוטה ונדרשו עשרת אלפים חלזונות כדי להפיק גרם אחד של צבע. אך הצבע הזה היה מעולה והיה בסיס לתעשיה משגשגת של הפיניקים.

אם הגיע צבע זה לידי אבותינו במדבר איננו יודעים. חידה היא ותהי לחידה. אבל עד ימינו הגיעה הטלית ובה ציציות שכל יהודי מתעטף בה בעת תפילה.

מקור המגן דוד

המגן דוד שבדגל הלאומי שלנו הוא סמל צעיר לימים בהיסטוריה היהודית, יחסית לצבע התכלת. אך הצורה הזו של שני משולשים השלובים זה בזה מופיעה בתרבויות רבות – באיסלם, בנצרות באינדוהיזם ועוד. ראה על מגן דוד בהודו
http://www.zeevgalili.com/?p=227

גם בארץ ישראל נמצאו בחפירות ארכאולוגיות קישוטי מגן דוד.
• על רצפת הפסיפס של אחד ממסגדי רמלה מהתקופה המוסלמית הקדומה.

• על ידיות כדים מאותה תקופה שנמצאו בטבריה ישנו תבליט דמוי מגן דוד.

• מגן דוד מקשט את רצפת הכנסיה הביזנטית שבתל שילה.

המגן דוד של רצפה זו מקשט את בקבוקי היין של אחד היקבים הידועים בארץ. היין כמובן כשר למהדרין, והשאלה אם מעצבי הבקבוק ידעו כי מקור הקישוט הזה הוא מכנסיה ביזנטית. (מידע זה מסר לי הקורא ערן מאיר).

מגן דוד שנמצא בכפר נחום מן המאה השלישית לספירה

המשותף לכל מגיני הדוד שנמצאו בארץ ובכל פינות תבל מתקופות שונות הוא שאין להם שום ייחוד לאומי או דתי והם לא קשורים בעם היהודי דווקא. יש מקומות בעולם שבהם נמצא מגן דוד בצד צלב הקרס – גם הוא קישוט עתיק מאד, שנים רבות לפני שהנאצים אימצו אותו.

צמד המילים מגן דוד מוזכר בפעם הראשונה בתלמוד (פסחים קיז עב) בהקשר לברכות שאומרים בסיום ההפטרה. כאן משמעות צרוף המילים הוא כינוי לקדוש ברוך הוא.
לפי מחקרו של גרשום שלום, השימוש הראשון שנעשה בציור מגן דוד בהקשר היהודי היה בספר פרוש לזוהר שנכתב במאה ה-14 בידי ר' יהודה דוד החסיד, נכדו של הרמב"ן. הספר נמצא בכתב יד ולא נדפס מעולם. קודם לכן שימש המגן דוד בקמיעות להגנה מפני מזיקים אך לא רק יהודים אלא גם מוסלמים השתמשו בו למטרה זו.

השימוש במגן דוד כסמל יהודי בפועל החל כנראה בקהילת פראג החל מן המאה ה-16. כשבא הקיסר פרדיננד הראשון לביקור בקהילה בשנת 1527 הניפו לכבודו דגל ועליו מגן דוד. בקהילה זו אנו מוצאים מאותה תקופה מגן דוד על מצבה יהודית.

לראשונה כסמל יהודי גלוי. על מצבה בפראג במאה ה-16.

המנהג הלך והתפשט ובקהילות רבות נרקם מגן דוד על פרוכות בבתי כנסת. מגן דוד היה הסמל של גופים יהודיים רבים, ביניהם ביל"ו (בית יעקב לכו ונלכה) שחבריו הגיעו לארץ בעליה הראשונה והקימו כאן את המושבות הראשונות בסיועו של הברון רוטשילד.

קולאז', פרי מכחולה של האמנית דינה גבעון, מתאר את ירושלים לדורותיה משולבת במגן דוד. צילומי ירושלים הם של אמן הצילום קלמן גבעון. קולאז' זה הוא חלק מסדרה בתערוכה  שהוצגה ב-2008 בקרית ביאליק וב-מרץ 2011 בגרמניה. (באדיבות משפחת גבעון)

אי אפשר לסיים את הסקירה על תולדות המגן דוד בלי לציין תאוריה, מוזרה ככל שתהיה, שיש לה בכל זאת זכות קיום. זוהי התאוריה של החוקר אורי אופיר הטוען שמקור הסמל הוא בפרח שושן צחור שבמבט מלמעלה נראה כמגן דוד. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי פרח זה מופיע מתחת לכל נר במנורת המשכן.
יהיה מקורו של הסמל אשר יהיה. כשקמה התנועה הציונית היו לה הטלית,הסמל והצבע מן המוכן ולא נותר עוד אלא לצרפם לדגל. מישהו מצא גם כי בעת ליקוי חמה שהיה באוקטובר 2009 הופיע מגן דוד.

האם מקור המגן דוד הוא פרח שושן צחור?

איך הומצא הדגל

ממציא הדגל הציוני, שהפך להיות דגל המדינה היהודית הוא, ככל הנראה, ישראל בלקינד,
(1861-1929) מראשוני הבילויים וממייסדי ראשון לציון וגדרה.

בלקינד מספר במכתב שכתב באוגוסט 1885 כי בחגיגות במלאות 3 שנים לראשון לציון הוכן דגל הדומה לדגל שלנו. לפי תאורו היה הדגל עשוי מ"יריעת אריג לבנה, שתיים שתיים רצועות של תכלת משני קצותיה, דוגמת הטלית שלנו ומגן דוד של תכלת באמצע".
כלומ: כמעט כמו הדגל שעוצב לבסוף. אך ארבע רצועות תכלת במקום שתיים.

המציא את הדגל מחדש לקונגרס הציוני. דוד וולפסון.

המצאת הדגל הזה היתה כנראה כל כך מובנת מאליה ששבע שנים לאחר מכן, הומצא הדגל מחדש לקראת הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897. הממציא היה דוד וולפסון, עוזרו של הרצל ולימים נשיא ההסתדרות הציונית.

עשר שנים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת 1907,  הוא כתב את זכרונותיו בעיתון הצפירה. בין היתר כתב כי ערב הקונגרס הראשון נתעוררה בעיה באיזה דגל לקשט את הארוע ההיסטורי. נראה שעל הדגל שהומצא בראשון לציון לא שמעו. וכך כתב: "…ומחשבה ניצנצה במוחי והרי יש לנו דגל וצבע כחול לבן לו. טלית זו שאנו מתעטפים בה היא הסמל העברי, עלינו להוציא את הדגל המקופל מתיקו והיה לנו לנס ולגאון, לעיני כל ישראל ולעיני כל העמים. ציוויתי לעשות דגל לבן תכלת, ולציין בו מגן דוד. כך נולד דגלנו הלאומי".

מסתבר שוולפסון ובלקינד לא היו הממציאים היחידים של הדגל הלאומי ויש עדויות מתקופות שונות מרחבי הפזורה היהודית על הופעת דגל כחול לבן ומגן דוד באמצעו בלי שהיה קשר ביניהם. מבחינה זו מזכירה דרך היווצרות הדגל את הדרך בה הפך העם את השיר של משורר אלמוני, נפתלי הרץ אימבר, "התקווה" להמנון הלאומי שלו.

על העוצמה העממית של היווצרות הדגל ניתן ללמוד גם מן העובדה שהצעתו של בנימין זאב הרצל לקבוע דגל שבמרכזו מגן דוד ובתוכו אריה ושבעה כוכבים נדחתה. למרות ההערצה הרבה שרחשו ההמונים להרצל חש העם באיזו תחושה קמאית שהדגל שנבחר הוא הדגל האמיתי.

גם ניסיון שנעשה אחרי הקמת המדינה על ידי שר החוץ משה שרתוק (שרת) להחליף את הדגל בדגלו של הרצל  נדחתה על הסף. הנימוק של שרת היה כי הדגל התכול לבן היה דגל התנועה הציונית ואם יהפוך לדגל המדינה יעמדו יהודי העולם בפני בעיה של חשד לנאמנות כפולה. עמדתו של שרת נתמכה על ידי אישים שונים והדיונים ארכוכמה חודשים. רק ב-28 באוקטובר 1948 – חמישה חודשים לאחר הכרזת המדינה – נקבע סופית הדגל הציוני כדגל המדינה היהודית.

שקל הגאולה של הקונגרס הציוני החמישי כפי ששוחזר בבול של הקרן הקיימת

ראה גם להניף את הדגל

המידע בכתבה מבוסס על מקורות שונים. ראה
"מלה בסלע" מאת אורי סלע, הוצאת כתר 1990.

חלק מהמידע ומן הצילומים לקוח מאתרו של אסף פלד שבאתר שלו  עשרות מצגות יפהפיות בנושאים רבים ומגוונים.
ראה אתר המצגות של אסף פלד

על אורי סלע ראה:

ראה "השמאלן שכתב הימנון לכתומים"

האם יציל הכלב בלק את מערכת החינוך

וכן הערך עליו בויקיפדיה שכתבתי 

2. מגן דוד בהודו

תרמילאי שטייל בהודו שלח לחבריו כאן תמונה של מגן דוד שמצא חצוב על קיר אחד המקדשים שם. לפני שמגיעים למסקנה שעשרת השבטים הגיעו גם להודו כדאי לצנן מעט את ההתלהבות ולברר כמה פרטים על המגן דוד ותולדותיו.

זהו המגן דוד שצולם בהודו

מסתבר שהסמל הזה – כוכב עשוי שני משולשים המונחים זה על זה במהופך – הוא עתיק יומין, בלי קשר לעם היהודי. הוא נמצא בהודו ובארצות אחרות במזרח (כמו גם סמל צלב הקרס) וגם בקרב עמי הקדם באזורנו – במצרים בבבל. גם באתרים יהודיים בארץ ישראל נמצא הסמל הזה מימי קדם – במגידו, בחפירות האופל בירושלים, על ידית כד מלפני תקופת החשמונאים, על חזית בתי כנסת בגליל מן המאה ה-2 וה-3 לספירה, בקיר מערות הקבורה בבית שערים ועוד. בכל המקרים הללו לא שימש מגן דוד כסמל יהודי ייחודי.

המבנה בהודו ממנו נלקח הצילום שלמעלה

צרוף המלים " מגן דוד" מופיע בתלמוד (פסחים קיז ב) ובסידור התפילה אבל לא במשמעות של סמל אלא כסיום לאחת הברכות לאחר קריאת ההפטרה בבית הכנסת בשבתות. המגן דוד כסמל הופיע כקמע במזוזה מן המאה השביעית – בארץ ישראל ובבבל. הוא מופיע גם על מצבות באיטליה ובספרד באותה תקופה לערך.

העדות הקדומה ביותר בספרות למגן דוד כסמל יהודי מופיע בספרו של הקראי יהודה בן אליהו הדסי במאה ה-12. בספרו " אשכל הכפר" הוא מוקיע את האנשים שהפכו את סמל מגן דוד לפולחן.

כסמל יהודי מובהק מופיע המגן דוד בקהילת פראג באמצע המאה ה-16 ומאז התפשט לקהילות רבות. מאז הופיע על גבי מצבות ובבתי כנסת וכשהוקמה התנועה הציונית החליטה לאמץ אותו כסמלה.

 הרצל לא בא מבית מתבולל והתפלל בנעוריו

http://www.zeevgalili.com/?p=328

 נער יהודי מניף דגל מול המון מוסלמי

http://www.zeevgalili.com/?p=9025

 להניף את דגל ישראל

http://www.zeevgalili.com/?p=1059

אין ספק שמדונה היא גאונית שיווק. הכוכבת, שהחלה דרכה בראשית שנות השמונים כזמרת להיטים קלילים – הפכה בתוך עשרים וכמה שנים לאלילה ולאייקון תרבותי.

מדונה ב-1990 [ויקיפדיה]

אנשים מוכנים לשלם 7000 דולר לכרטיס כדי לראות אותה. לשלם 24 אלף דולר במכירה פומבית לאספנים, עבור חזייה שלה. הונה נאמד בחצי מיליארד דולר (גם לאחר התשלומים לאקסים שלה).
היא הגיעה למעמדה ללא ספק בזכות כישרונותיה המוסיקליים. אך גם, ואולי בעיקר, ביכולתה לשווק עצמה בפרובוקטיביות ובתעוזה.

"למות ביום אחר"

דוגמא אחת מרבות: הקליפ "למות ביום אחר", שהפיקה מדונה ובו היא משלבת "מוטיבים קבליים" על רקע סרט של ג'יימס בונד. בקליפ נראית מדונה כשעל זרועה מקועקעות האותיות לא"ו, שמסמלות אחד משמות הקדוש ברוך הוא לפי המסורת היהודית. הסצינה מתרחשת במחנה שבויים בו עוברת מדונה עינויים. במקביל מתנהל דו קרב בין מדונה לבנה למדונה שחורה. הסצינה מתרחשת באולם בו אביזרים השייכים לסרטי ג'יימס בונד ההולכים ונהרסים. בסצינת העינויים, במהלך המאבק שלה עם שוביה, כורכת מדונה רצועת תפילין סביב זרועה. היא מצליחה להשתחרר משוביה, המדונה הלבנה מנצחת את המדונה השחורה. על הכסא החשמלי שעליו התכוונו השובים להושיב את מדונה מופיעות האותיות לא"ו. פרשנות לקליפ ראה ראיון עם בועז הוס
http://www.zeevgalili.com/?p=288

הפופולריות של ה"קבלה"

לכאורה מעולם לא היתה הקבלה פופולרית כבימינו. בכל חנות ספרים ניתן למצוא, בצד ספרי רם אורן וג'ון גרישום, מדפים עמוסים בספרים המתיימרים לא רק ללמד את חכמת הקבלה. הם מבטיחים גם לפתור את כל בעיותינו באמצעות התורה העתיקה – מבעיות זוגיות ופרנסה ועד בעיות בריאות וראיית הנולד. הם מבטיחים לגלותלך אתסוד גילגול נשמות,העולם הבא, המלאכים, השדים והרוחות ומה לא.

אין כמעט תחנת רדיו המכבדת עצמה שאין בה מדור לקבלה. האם מדובר כאן בקבלה? האם הספרים המבטיחים לפתור את כל בעיותיך הם מקור לידיעת הקבלה?

קישקוש. לא קבלה ולא נעליים. הפרסומים השונים בתחום הזה, המציפים את רחובותינו ואת גלי האתר שלנו, נעים ממניעים וגורמים שונים החל מבערות ותמימות וכלה בנוכלות והולכת שולל. חלקם הם פרי המציאות הפוסטמודרנית, שהולידה את המפלצת הנקראת "ניו אייג'".

איך לומדים קבלה?

עצם השאלה מחייבת הסתייגות. השאלה הנכונה היא כיצד ניתן לנסות ולהבין את הטקסטים שנכתבו במהלך הדורות על ידי מקובלים. ומה פרוש להבין אותם.

האיש שייסד, בראשית המאה הקודמת, את הדיסציפלינה המדעית של הקבלה הוא פרופסור גרשום שלום. עד לימיו התייחסו היסטוריונים יהודים – כמו גרץ, דובנוב ואחרים – אל הקבלה כאל מצבור אמונות טפלות.

גרשום שלום בנה מפעל אדיר של חקר אלפי הטקסטים שבדפוס או בכתבי יד שאנו מכנים אותם טקסטים קבליים. הוא גם הקים דורות של תלמידים – ישעיהו תשבי, רבקה ש"ץ, יוסף דן, יוסף בן שלמה (דור ראשון) משה אידל, יהודה ליבס בדור השני שהוסיפו נדבכים על הבניין שבנה (וגם ערערו על חלק ממסקנותיו).

מכל האמור לעיל ברור שהדרך היחידה (כמעט) העומדת בפני אדם המבקש ללמוד משהו על הקבלה ולפתח את היכולת לקרוא את הטקסטים הקבליים היא הדרך האקדמית. וגרשום שלום הציג עצמו בפני תלמידיו כהיסטוריון, לא כמקובל.

ומהי איפוא הקבלה

ראשית מדובר בקורפוס ענק של טקסטים יהודיים. והדגש הוא על יהודיים. וטקסט יהודי הוא טקסט שבמרכזו עומדת תפיסת תורה ומצוות על כל המשתמע מכך.

ישעיהו תשבי בכיר תלמידיו של גרשום שלום (ויקי שיתוף)

אני מדגיש נקודה זו כי שמעתי על מרצים המסתובבים בארץ, מקהילים קהילות, ומסבירים שהקבלה "אינה מבקשת מכם להיות דתיים". ולא רק דתיים אינכם צריכים להיות גם אינכם צריכים להיות בקיאים גדולים ביהדות. למה הדבר דומה למרצה המציע ללמד מתמטיקה גבוהה ומציין שאינכם צריכים לדעת את ארבע פעולות החשבון.

המונח קבלה (במשמעות של מסורת העוברת מדור לדור) התגבש בסביבות המאה ה-12 בפרובאנס ובספרד, עם הופעת שורה של ספרים שנכתבו על ידי מקובלים. ספרים אלה עסקו בעולמה של היהדות מנקודת מבט שונה לחלוטין מזו שהיתה מקובלת בעולם ההלכה.

תורת הנגלה, המתחילה ב"בראשית ברא" ונמשכת במשנה בתלמוד, ראשונים ואחרונים עד ימינו סובבת בעיקרה סביב ההלכה.

המקובל אינו מסתפק ב"בראשית ברא". הוא שואל
מה קרה לפני אותו בראשית ומה מהותו של אותו אלוהים וכיצד בדיוק ברא את העולם.

משה אידל צלם: ויקיפדיה Tzahy Lerner

"ספר יצירה", אחד הספרים הקדומים ביותר של תורת הסוד (שפרופסור יהודה ליבס מייחס את כתיבתו לזמן שבית המקדש היה קיים) נפתח בתאור בריאת העולם על ידי שלושים ושתים נתיבות פלאות המורכבות מ-10 ספירות ו-22 אותיות הלשון העברית. הוא מונה את כל הצרופים האפשריים של קבוצת אותיות ומסביר שהעולם נברא מצרופים אלה כמו אין למעלה מענג ואין למטה מנגע.
ובספרים מאוחרים יותר אנו למדים שהספירות הן מעין מידות שנשתלשלו מן האל המכונה אינסוף (כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה וכו). ובקבלת האר"י בן המאה ה-16 אנו מוצאים שלפני הבריאה האל מילא את כל החלל האינסופי. ו"כשעלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות" הוא פינה בתוך עצמו מקום ("צימצם עצמו") בצורת עיגול שלתוכו שלח קרן אור שבאמצעותה נברא העולם. ובצד השאלות מה היה לפני הבריאה ובמהלכה יש שאלות לגבי העתיד. כמה עולמות היו וכמה נחרבו וייחרבו ומתי תבוא הגאולה ומה תפקידו של האדם בעולם ומה משמעותה של כל אחת מן המצוות.

זהו על קצה המזלג מה שאנו מוצאים בטקסטים הקבליים.

מה מקור התוקף של המקובל

זה בערך כמו לשאול מה מקור התוקף של המוסיקה של בך. המקובל הוא אישיות מיוחדת שעבר חוויה (שחוקרי הדתות קוראים לה מיסטית) ומתוך התבוננות בתוך עצמו כאילו גילה את העולם האמיתי. אחד המקובלים הגדיר את האדם כ"עולם קטן". דהיינו: הואיל והאדם הוא נזר הבריאה יכול המקובל למצוא בתוככי עצמו כל מה שנמצא במרחק אלפי שנות אור, בזמן ובמקום.

תורת הסוד החלה בנתיבי סתר מחתרתיים מתקופת בית שני ונמשכת עד ימינו. (ואין ספק שיש מקובלים בימינו שאחד הגדולים בהם הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל).

הרב אברהם יצחק הכהן קוק מקובל בן דורנו

קשה לדבר על תורת הקבלה כעל תורה אחת כי קיימים בה זרמים רבים ושונים ויש בה עליות ומורדות. שתי הפסגות הן "ספר הזוהר" שנתגלה בסוף המאה ה-13 בספרד וקבלת האר"י שנכתבה מפיו על ידי תלמידו, ר' חיים ויטאל, במאה ה-16 בצפת.

ייחודו של ספר הזוהר

ספר הזוהר זכה למעמד של קדושה ורבים מתכניו חדרו לסידור התפילה, למנהגים וגם להלכה.

על חשיבותו ומעמדו של הספר כותב פרופסור ישעיהו תשבי ב"משנת הזוהר": "הזוהר הוא ספר חיים: חיי האדם היהודי ונבכי רוחו משתקפים בו כמות שהם על אורותיהם וצלליהם, ואין כמעט פינת חיים שמאמריו אינם נוגעים בה נגיעה כלשהי… באמצעות הדרשה המיסטית השכיל בעל הזוהר לחרוז ממקרא למשנה וממשנה לאגדה ולתפילה, לכרוך אותם יחד ולשקפם כחטיבה אחת באספקלריה של רוח הקבלה. מבחינה זו הזוהר הוא אוצר בלום של ערכי היהדות כולה".

שער ספר הזוהר דפוס ראשון

"הזוהר הקדוש", היה משך שנים רבות כספר החתום. הלשון הארמית הייחודית בה נכתב, השימוש בציורים סמליים במקום במושגים עיוניים, הכתיבה בצורת פסיפס של ציורים בנושאים שלכאורה אין קשר הגיוני ביניהם, השימוש בסמלים מתחלפים שמובנם אינו ברור – כל אלו מנעו מן הקהל הרחב את הגישה על הספר.

.

האם בכלל ניתן להבין קבלה

זו שאלת השאלות. המקובל נותן ביטוי לחוויה שאדם רגיל לא עבר מימיו. הוא משתמש בלשון שאין בה מלים המסוגלות לתאר את חוויותיו ומחשבותיו לעומקן. ההשוואה לבך אינה מדויקת. קריאה בטקסט קבלי כמוה כניסיון להבין מוסיקה על פי פרטיטורה של בך כשאנו חרשים.

המחקר האקדמי הפליא לעשות בחקירת הטקסטים הקבליים, השוואת דפוסים לכתבי יד, בדיקת מקורות והשפעות, והצבת מקומה של הקבלה בהיסטוריה של עם ישראל. המחקר האקדמי – לפחות זה שמבוסס על מפעלו של גרשום שלום – לא מתיימר לעבור את המחסום של המושגים והחוויות שאין להן מילים.

מה לכל זה ולמדונה

מדונה אינה יודעת עברית ובוודאי לא ארמית. גם אילו ידעה ספק אם היתה מצוידת בכלים להבנת ספר הזוהר.

את כניסתה לעולם הקבלה מייחסים לשרגא ברג, שמעריציו מכנים אותו "רב", העומד בראש "המרכז לחקר הקבלה". ברג טוען כי הוא ממשיכו הרוחני של הרב אשלג, המקובל שתרגם את הזוהר (תרגום ה"סולם"). לדבריו, הוא קיבל את ההסמכה להיות ממשיכו, מידי גיסו ותלמידו של הרב אשלג, הרב יהודה צבי ברנדוויין, הרב ברנדוויין גם כתב את פרוש "מעלות הסולם" על "תיקוני זוהר" שהוא מעין המשך לתרגום ופרוש ה"סולם".

הרב יהודה לייב הלוי אשלג בעל פרוש הסולם לזוהר

על שרגא ברג ניתן לומר, בשיא האנדרסטייטמנט, כי הוא אישיות שנויה במחלוקת, שהצליח להתעשר באמצעות המרכז לחקר הקבלה שלו, המפעיל לא פחות מ-50 סניפים בעולם. כמה רבנים, ביניהם הרב עובדיה יוסף הוציאו פסקי הלכה האוסרים ללמוד לפי שיטתו.

הואיל ולפי תורתו אין גבולות לקבלה הזו, הוא הצליח למשוך אליה סלבריטאים רבים שאינם מבני ברית, שמדונה היא הבולטת בהם.

איזה ענין מוצאים אנשים כל כך רבים ושונים בתורת הסוד שכל הדורות היתה נחלת יהודים מעטים?

קללת הניו אייג'

יש הרואים בדבקות הזו בקבלה חלק מן הטרנד הקרוי "ניו אייג'". זו תופעה שהחלה בארצות הברית בשנות השמונים וכרגיל הגיעה אלינו באחור של עשרים שנה. מדובר בקבוצות העוסקות ב"רוחניות" – מדיטציה, תקשור, רפואה הוליסטית, קריסטלים, תיאוסופיה, אמונות מטאפיסיות וכו'. אנשי הניו אייג' מאמינים במלאכים, שדים, רוחות, חייזרים, גלגול נשמות. והעיקר: יש לדעתם קשר מיסטי בין כל הדתות ואין דת אחת עולה על חברתה.

מבקרי הניו אייג' סבורים שהוא תוצאה של המציאות הפוסטמודרנית שהפכה את האדם ליצור שאין משמעות לקיומו. רוב חוקרי הקבלה בישראל ובעולם, טוענים כי ב"מרכז לקבלה" מלמדים תורת ניו-אייג' מודרנית ולא קבלה.

אך הניו אייג' חדר גם לאקדמיה ואפילו נלמד כמקצוע ויש גם כמה "חוקרי קבלה" שנסחפו לזרם הזה.

פרופ' ליבס על ברג ומדונה: זה לא קבלה

כהיסטוריון של הקבלה, מה אתה אומר על מדונה, פיליפ ברג, סרטים אדומים על היד וכל השאר? האם אלה סימני הניו-אייג'?

"כמי שטוען בדרך כלל שהוא לא רוצה ללמד מקובלים מהי קבלה, אז גם את ברג, מדונה והשאר איני רוצה ללמד. התפתחות מסוג זה אינה מעניינת והיא לא דבר שאני מתחבר אליו. לקבלה הקלאסית יש כמה אפיונים ברורים מאוד שלא חלים על העניין הזה. היא צריכה להיות באמת קבלה ולבוא עם ההתפתחות שלה. בכל זאת יש משהו שעובר במסורת ולא סתם מסורת, אלא מסורת סודית.

הקבלה היא לא תורה כשלעצמה אלא היא פירוש לדת היהודית. הקבלה היא עולם מיתי יהודי. אם אתה הולך לסופרמרקט של יהדות, יש שם תלמוד, יש הלכה, יש פילוסופיה ויש מיסטיקה, אם כי אני לא בטוח שהמלה מיסטיקה נכונה לקבלה; הייתי מעדיף יהדות מיסטית.

"מה שהם עושים זה ניו אייג', ולא חשוב להם אם אתה יהודי או לא, אם אתה מתעניין בהלכה או מקיים שבת או לא. זו לא הקבלה שלי. זה הרבה עניין של אופנה". (מתוך ראיון לדליה קרפל, "הארץ" 13/03/09 )

מי גילה את סודות הקבלה לרב אשלג

אין ספק שהרב אשלג הוא מגדולי המקובלים בדורנו. הוא גם, כנראה, מחדש גדול לגבי דרך לימוד הקבלה ותפקידה בחיים. בצד עיסוקיו בכתיבת ספרי קבלה הרבה להיפגש עם אישי ציבור, בעיקר מתנועת העבודה. בן גוריון מעיד ביומניו כי נפגש עמו פעמים רבות. בין האישים עמם נפגש: חיים נחמן ביאליק, זלמן שזר, חיים ארלוזורוב ועוד.

בעל ה"סולם" השלים, עד לפטירתו בשנת תשט"ו, תרגום ופרוש הזוהר ו"זוהר חדש" ב-21 כרכים. הוא לא הספיק לתרגם ולפרש את "תיקוני זוהר". מלאכה זו השלים הרב יהודה צבי ברנדוויין.

הרב יהודה צבי ברנדוויין תלמידו של הרב אשלג

בכרך הראשון לפרושו, שקרא לו "מעלות הסולם", מביא הרב ברנדווין מכתב שכתב הרב אשלג בשנת תרפ"ח, בו הוא מגלה שאת סודות הקבלה למד מפי חכם שבחייו החיצוניים היה ידוע כסוחר.

וכך נאמר במכתב, בין היתר: "בא אלי איש אחד, נתגלה לי שהוא חכם גדול הפלא ופלא בחכמת הקבלה וגם בכל מיני חכמות. ותיכף בתחילת דיבורו הרגשתי בו וטעמתי כי חכמת אלוקים בקרבו וכל דבריו בהפלגה גדולה… והבטיח לי לגלות לי חכמת האמת בכל מילואו ועסקתי עמו כמו ג' חודשים בכל לילה אחר חצות בביתו… בעשרה בניסן שנת עטר"ת לפ"ק שבק חיים לכל עלמא… וגודל צערי אין להעלות על הכתב כי לבי היה מלא תקווה לזכות בחכמה ודעת… מה שקבלתי ממנו נשכח לשעתו מחמת הצער הרב… וזכות מורי הקדוש ז"ל ותורתו עמדה לי ונפתח לבי בחכמה העליונה הלוך ורב כמעיין נובע. וגם נזכרתי בחמלת השם יתברך, כל הסודות שקבלתי ממורי ז"ל… ומורי הקדוש ז"ל הנזכר היה מתפרנס ממסחרים גדולים והיה מפורסם בכל העיר לסוחר נאמן אבל בחכמת הקבלה לא הכיר בו שום בן אדם עד היום הזה ולא נתן לי רשות לגלות שמו…"

הערה אישית-משפחתית על הנושא

אני נתוודעתי לספר הזוהר ולתרגומו-פרושו של הרב אשלג בגיל צעיר מאד, בביתו של חותני, ליטמן מרכזי ז"ל. מצאתי שם שניים שלושה כרכים שחורים ועליהם כתוב ספר הזוהר עם פרוש הסולם. לא ידעתי מאומה לא על הזוהר ולא על מפרשו. אך הכרכים הבודדים הללו הציתו את העניין שלי בנושא ולימים עסקתי בו בהתלהבות במסגרת אקדמית.

איך הגיעו הכרכים הללו לידי חותני, שהיה יהודי שומר מצוות, מקפיד על קלה כחמורה, אך לא איש קבלה?. מסתבר שהוא התיידד עם הרב ברנדוויין אותו הכיר בבית הכנסת , ששכן בדירת  הרב ברחוב אידלסון בו התפללו יחדיו. הרב ברנדווין, שהיה אז עני מרוד, קישר בין חותני לבין הרב אשלג שהיה עני מרוד עוד יותר. חותני, איש צדיק וגומל חסד, רכש את הכרכים כמעשה צדקה. רעייתי מספרת שהרב אשלג היה מבקר בביתם בכל פעם שהדפיס כרך חדש מסר לאביה וקיבל את התמורה.

את הסיפור הזה שמעתי כשנה אחרי פטירתו של הרב אשלג. ובאותה תקופה המשיך הרב ברנדוויין את מפעלו. לימים נפגשתי (בקורס החיאה במגן דוד אדום) באחד מנכדיו של הרב אשלג וממנו הבנתי שיש רבים הממשיכים את דרכו של הסב – רובם תלמידים ובני משפחה. לא שמעתי ששרגא ברג נמנה עמם.

קישורים:

גרשום שלום על משיחיות וציונות – ראיון

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 תורת הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיה

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14446

 תופעת מדונה והקבלה

http://www.zeevgalili.com/2004/07/288

 מלכת אסתר והקבלה

http://www.zeevgalili.com/2009/06/3841

 יחיאל בר לב מתרגם הזוהר -ראיון

http://www.zeevgalili.com/2004/02/11365

 מוסיקה יהדות ופוסט מודרניזם

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

 גרשום שלום על משיחיות וציונות – ראיון

http://www.zeevgalili.com/2010/04/858

הם אינם "נטורי קרתא" כמו שרבים נוטים לחשוב כי ארגון כזה כבר לא קיים * הם מחזיקים בדעות של הרבי מסאטמר אך חסידי סאטמר מחרימים אותם * הסופר חיים באר: אלה קיצונים שעברו את הגבול, כשהתאולוגיה הפכה לפתולוגיה

שנים רבות נראו בכל הפגנה אנטי ישראלית ופרו פלסטינית כמה יהודים חובשי שטריימל ועטופים בטליתות, נושאים כרזות נגד ישראל.

התופעה הזו הצטלמה יפה בדיווחי רשתות הטלוויזיה אך לא עוררה התרגשות – לא בישראל ולא בעולם היהודי. "החסרים משוגעים אנו". יש לנו די והותר משלנו.

זה פיקנטי לראות חובש שטריימל בהפגנה פרו פלסטינית אך במה הוא שונה מאנשי גוש שלום, שלום עכשיו ואנשי שמאל רבים בישראל בעולם היהודי ששכחו כבר איך נראים תפילין.

אך לפני חמש שנים עוררה חבורת חובשי שטריימל סערה זוטא כשהופיעו ליד בית החולים בו היה מאושפז צדיק הדור יאסר ערפאת והתפללו לשלומו. גם בכך עדיין לא עברו השטריימלים את הגבול. הרי אורי אבנרי נפגש עם ערפאת בעיצומה של מלחמת לבנון וכמוהו כמה מן האליטות של השמאל הישראלי.

 אך זמן מה לאחר מכן עברו השטריימלך את הקו האדום אפילו בעיניהם של שמאלנים קיצונים. הם הלכו לאחמדיניג'אד, התחבקו עמו, נשקו אותו, ישבו עמו במועצת חכמים ואפילו השתתפו בכנס להכחשת השואה.

לא רק שלא התביישו במעשיהם אלא הפיצו – בעזרתה האדיבה של מערכת ההסברה האירנית – תמונות למכביר של חיבוק הרעים הסחבאקי בין ההמן מטהרן לבין צאצאיו המוצהרים של מרדכי היהודי.

באותה תקופה כתבתי טור בעיתון "מקור ראשון" והואיל ובעבודתי האקדמית עסקתי ביסודיות רבה במשנתו של הרבי מסאטמר נתבקשתי לכתוב על המשנה הזו ועל הקשר בינה לבין חסידי אחמדיניג'אד.

ההנחה היתה שהואיל ולובשי הקפוטות השחורות מחזיקים בעמדות תיאולוגיות דומות לאלו של הרבי מסאטמר הם נמנים עם חסידות זו.

בעקבות פרסום המאמר (ראה קישורים בסוף) זכיתי למקלחת של צוננים, הן מאישים בארץ והן מאנשי סאטמר בחו"ל. נתברר לי לבושתי כי העללתי על קבוצה גדולה של יהודים – שאף שאנו חולקים חריפות על עמדותיהם- עלילה קשה. ידיהם לא שפכו את הדם.

רק לאחר זמן פיענחתי את התעלומה, בעזרת ידידי הסופר חיים באר.

אך כדי להבין את התעלומה ופתרונה צריך קודם לרדת מעט לעומקה של תפיסת הרבי מסאטמר.

מיהו הרבי מסאטמר

הוא נולד בשנת 1888, בעיירה סאטמר בהונגריה, בן לשושלת אדמו"רים. בשנת 1928 התמנה לרב קהילת סאטמר. הוא ניצל מתאי הגזים בשואה כשנמלט ב"רכבת המיוחסים" מברגן בלזן, שארגן רודולף קסטנר.

הרבי מסאטמר, יואל טייטלבוים

עלה לארץ בתום מלחמת העולם ולאחר שנה היגר לארצות הברית. ברובע ויליאמסבורג שבברוקלין ניו יורק הקים את קהילת חסידיו מחדש. קהילה זו עוצבה כהעתק מדויק של עיירה יהודית מזרח אירופית.

הרב טייטלבוים נתגלה לא רק כבעל אישיות כריזמטית בעלת השפעה. הוא גם כוח ארגוני כלכלי שהצליח להקים בארצות הברית אימפריה המונה יותר ממאתיים אלף איש. זוהי מערכת מסועפת של מוסדות חינוך ומוסדות כלכליים. על אף השלילה המוחלטת שהוא שולל את מדינת ישראל הוא ביקר בארץ כמה וכמה פעמים והקים גם כאן מערכת חינוכית (מבוססת על טוהרת לשון יידיש) ושיכונים לחסידיו. בשנת 1953 הוא נבחר לרב העדה החרדית בירושלים. הוא ביקר בארץ שש פעמים. מביקור לביקור גדל מספר מקבלי הפנים עד שהגיע לרבבות. רכבת ישראל העמידה לרשות חסידיו רכבת מיוחדת ומכרה להם כרטיסים בלי שם וסמל המדינה עליהם.

הרכבת המיוחדת וקבלת הפנים שנערכה לרב בביקורו בארץ

בליל יום הכיפורים עלה לבמת בית הכנסת, לפני תפילת כל נדרי, והכריז שכל מי שמאמין שהמדינה הציונית היא "אתחלתא דגאולה" אל יתפלל בבית הכנסת שלו. את חסידיו הזהיר שמי שישתתף בבחירות לכנסת, או ישתף פעולה בדרך כלשהי עם המדינה הריהו כמי שעובר על כל התורה כולה.

כרטיס הרכבת המיוחד שהודפס לכבוד הביקור ב-1965

הגאולה כעוון פלילי

הרב יואל טייטלבוים ממשיך למעשה מגמה של כמה מגדולי ישראל שהתנגדו – מאז האמנסיפציה – לתהליכי ההשכלה, החילון ובעקבותיהם הציונות, שעברה החברה היהודית באירופה.

ייחודו של הרבי מסאטמר בכך שהוא פיתח תיאולוגיה המתמקדת בהתנגדות לציונות ולעליה לארץ ומאוחר יותר לעצם קיומה של המדינה. התנגדות זו היא עקרונית ואינה קשורה דווקא בחילוניותה של הציונות.
בספר האידאולוגי הבסיסי שלו ("ויואל משה") הוא כותב בין היתר: "אף אם יהיו כל חברי הממשלה, כולם אהובים כולם
ברורים, אף כתנאים ואמוראים… אף אילו היו חברי הכנסת צדיקים וקדושים, הוא עוון פלילי איום ונורא גאולה וממשלה טרם שהגיע הזמן". טייטלבוים היה עקבי בנושא זה והדברים שהוא כותב על יהודים חרדים המשתפים פעולה עם השלטון הציוני, כמו אנשי אגודת ישראל, אינם חריפים פחות מן הדברים שהוא כותב על החילוניים.

ר' יואל טייטלבוים לא פרסם אף לא חיבור אחד לפני המלחמה וכל תורתו מאותה תקופה נכתבה מפיו על ידי תלמידיו. קבצי איגרות שלו משנות העשרים והשלושים, מלמדים שהתנגדותו לציונות לא נפלה בחריפותה מהתנגדותו למדינה. ספרו הראשון , "ויואל משה" הופיע בברוקלין בשנת 1959 ובו התווה את יסודות התיאולוגיה שלו נגד המדינה. הוא ביסס והרחיב את הדברים בספר "קונטרס על התמורה ועל הגאולה" שהופיע בברוקלין ב-1967. במקביל חיבר פרושים לתורה ולתהלים ועוד חיבורים רבים.

שלוש השבועות

הבסיס ההלכתי לתיאולוגיה של טייטלבוים הוא שלוש השבועות המוזכרות במסכת כתובות (דף קיא עמוד א): "שלוש השבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי".

לפי פרשנותו של ר' יואל טייטלבוים יש בפיסקה זו איסור מוחלט של עליה המונית מאורגנת לארץ ישראל ("עליה בחומה") ושל כל פעולה לדחיקת הקץ. דהיינו להביא את הגאולה באמצעים טבעיים. יותר מזה. אם לפני השואה הוא פרש את הפסוקים הללו כאיסור לעליה מאורגנת לארץ ויוזמה להשגת עצמאות מדינית. הנה לאחר השואה הוא מוצא בעובדה שעם ישראל עבר על השבועות את הגורם לשואה. המפעל הציוני ומדינת ישראל הפכו לשיטתו לגורמים דמוניים שהצלחתם הזמנית מוסברת בכך שמאחוריהם עומד הסיטרא אחרא, השטן בכבודו ובעצמו.

זו התאולוגיה בה מחזיקה חסידות סאטמר שהיא גדולה ומקיפה רבבות חסידים בארץ ובעולם. ומחזיקים בה גם חוגים שוליים שאינם חלק מן המימסד הסאטמרי.

כאמור נתברר לי, למעלה מכל ספק, כי השטריימלך שהלכו לאחמדיניג'אד אינם נמנים עם חסידי סאטמר. יותר מזה: מיד לאחר ביקורם הראשון בטהרן יצא כרוז עליו חתמו כל החצרות החסידיות בארצות הברית וסאטמר בכללם, שגינה אנשים אלה וקרא להחרימם.

מי הם בכל זאת?

בבקשת פתרון פניתי לחברי הסופר חיים באר, שאין טקסט יהודי שהוא אינו מכיר, ובעניין סאטמר הוא מומחה ממש, גם בשל יחסים משפחתיים.

בין תאוריה למעשה

חיים באר (צילום: זאב גלילי)

הרבי מסאטמר, אומר לי חיים באר, כתב דברים איומים על הציונות ומדינת ישראל. אבל באופן פרקטי הרבי ורוב מניינם ובניינם של חסידיו לא התירו לעשות משהו בפועל כדי לפגוע במדינה. זו תופעה מרתקת: הפער בין ההשתלחות המילולית, לבין ההתנהגות בפועל. קיבלתי המחשה לכך כשביקרתי פעם בבית כנסת של חסידי סאטמר. מצאתי שם בשער של אחד הסידורים כתובת מודפסת בחותמת ובה נאמר: "כל המתפלל בסידור זה יכוון לבו לסופה של המדינה הציונית, בלי לגרום נזק לבר ישראל".

הריסון הזה של אמונה מוחלטת כי אסור למדינת ישראל להתקיים ויחד עם זאת להימנע מכל פעולה העלולה להזיק ליהודים נובעת ממנהיגותו של ר' יואל טייטלבוים.

יתפלל לביטול מדינת הציונים בלי שייפגעו יהודים. הסידור הסאטמרי

אז מי אם כן עומד מאחורי המטורפים שהלכו לטהרן? הרי הם מדקלמים אותה אידיאולוגיה של הסאטמרים?

עשבים שוטים

חיים באר: סביב הסאטמרים נתגבשו קבוצות קטנות של פורקי עול, עשבים שוטים במלוא מובן המלה, המסירים כל רסן. הם חיים בקרבת הסאטמרים אבל אינם חלק מהם. אנשים כמו משה הירש למשל שערפאת מינה אותו "שר לענייני יהודים ברשות הפלסטינית" לא מייצג אלא את עצמו או קבוצת שוליים. כאלה הם כל האנשים המופיעים בכל מקום בעולם בו תוקפים את ישראל. המראה של יהודים לבושים כחרדים, עטופים בטליתות, הצועדים יחד עם אנטישמים הוא חומר טוב לטלוויזיה. הם זוכים לפרסום מעבר לכל פרופורציה. בחסידות סאטמר הבחינו מזמן בפוטנציאל ההרס הטמון באנשים אלה והתבדלו מהם.

פרשת "לב טהור"

על פוטנציאל ההרס של הקבוצות, מספר לי חיים באר, עמדתי מקרוב. במהלך ההתעניינות שלי בקבוצות הללו הגיעו אלי טקסטים ממש מפחידים. אלה נכתבו בידי חוזר בתשובה, ארז אלברנס שמו. הוא בן להורים חילוניים מקרית יובל, אביו אף היה לוחם בצנחנים. בגיל צעיר התחיל לחפש את עצמו ועבר מקבוצת חסידים אחת לאחרת. לאחר שקרא את "ויואל משה" נתפס לאידיאולוגיה הסאטמרית והקים שטיבל קטן בירושלים ברוח סאטמר.

בן של לוחם בצנחנים שנתפס לאידאולוגיה הסאטמרית. ארז אלברנס.

בטקסטים שכתב נאמר כי לא רק שלא צריך להכיר במדינת ישראל אלא צריך לעשות מעשה. הוא עורר בי עניין ונפגשתי עמו ומה ששמעתי מפיו נראה לי מסוכן עד מאד.
לאחר זמן פורסם בעיתונים כי שרותי הבטחון עלו על החבורה הזו על פי מידע שהגיע אליהם ממקורות ערביים. ערכתי ביקור שני במקום כי זה ריתק אותי. ואז ראיתי מישהו מביא חבילה של דרכונים ולאחר זמן פורסם בעיתונים שכל החבורה שמנתה 30-40 אנשים עזבה את הארץ. זה היה בשנת 1990.

חטיפת ילד ומאסר

בארצות הברית הקים ארז חצר משלו (בינתיים גם שינה את שמו לשלמה ארז אלברנס ושלמה העלברנץ). אנשי סאטמר חשו בסכנה הכרוכה בו והתבדלו ממנו. בשנת 1994 הוא נעצר על ידי ה-FBI כחשוד בחטיפת ילד בן 13 שבא אליו כדי ללמוד לבר מצווה. הוא החזיק בו בניגוד לרצון הוריו משך שנתיים. הוא הועמד לדין ונידון למאסר שנתיים עד 12 שנים. לאחר שנתיים גורש לישראל. מכאן נסע לקנדה וביקש שם מקלט מדיני כפליט שסכנה מרחפת על חייו בישראל. שם כבר הספיק לפרסם ספר בשם "דרך הצלה" בו הוא מדבר "על ביטול המדינה הברור הקרוב מאד …"

אז מה ההסבר לכל התופעות הללו, שאלתי את חיים באר.

"חצו את הקווים"

באר: החבורות הללו כמו אלברנס ודומיו אינם סאטמר אף שהם שואבים את רעיונותיהם מן התיאולוגיה הסאטמרית. ההבדל בינם לבין סאטמר הוא שהם חצו את הקווים. אין ספק שמדובר פה בתופעה פתולוגית של אנשים שחצו את הגבול. גם בשמאל הישראלי יש שמאל קיצוני שהם בחזקת סאטמרים אבל שומרים על הגבול. אודי אדיב, כמו אלברנס וכמו החבורה שהגיעה לטהרן, עבר את הגבול.

 למדתי עם תלמידיי, מספר באר, את פרק כא בשמואל ב'. מסופר שם על דוד שביקש את עזרת הגבעונים. אלה בתמורה ביקשו להיפרע מנכדיו של המלך שאול שהמית בגבעונים. בפסוק ב' נאמר "והגבעונים לא מבני ישראל המה". לכאורה משפט מיותר. וכי לא ידוע שהגבעונים אינם מבני ישראל?

רש"י אומר על משפט זה: "הראו בעצמם מידת אכזריות שאינן מזרעו של אברהם אבינו ואינן ראויין לידבק בישראל ולכך גזר עליהם דוד שלא יבואו בקהל. אמר שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים וביישנים וגומלי חסדים. מי שיש בו ג' סימנים הללו ראוי לדבק בו".

השאלה שאני שואל עצמי, אומר באר, אם נוכח היחס שאנחנו מגלים כלפי העובדים הזרים וכלפי הדלים והאביונים שבתוכנו עוד נותרו בנו המידות של רחמנות ביישנות וגמילות חסדים.

ומה עם נטורי קרתא

אם הפסיכופטים של טהרן אינם סאטמרים אזי הם לכאורה "נטורי קרתא" – כך בתקשורת. מסתבר שגם זה אינו נכון. "נטורי קרתא" הוא מותג של מוצר שירד מזמן מן המדפים ורבים משתמשים בו.

כרוז החרמות של כל החסידויות החרדיות, כולל סאטמר, נגד הביקור בטהרן

 הארגון הוקם לפני למעלה מחמישים שנה על ידי שני אברכים צעירים ר' עמרם בלוי ואהרון קצנלבויגן שנשאו את נס המרד נגד הציונות. אך מאז עבר הארגון גלגולים רבים ולא נותר ממנו אלא השם בלבד ובפועל לא קיים ארגון כזה, אך רבים מתקשטים בו.
במאמר שפורסם ב"העדה", בטאון העדה החרדית בירושלים, נאמר: "…לדאבוננו קמה בשנים האחרונות קבוצה קטנה של אנשים בלתי אחראיים הלבושים בלבוש חסידי והולכים יד ביד שלובי זרוע עם הערבים… ושוב נוסעים אותה חבורה בלתי אחראית הקוראים לעצמם קנאים אנטי ציוניים לטהרן להתחבק ולהתנשק עם רשע כזה שלא חדל לדבר על תכניותיו לבנות פצצה אטומית שתמחוק את כלל ישראל לא רק את המדינה …זה ביזיון גדול ועצום שאותה כת, חבורה קטנה בלתי מרוסנת, חמסו להם את השם הקדוש נטורי קרתא שבראשותו של הלוחם הידוע והאגדתי ולמען קדושת ארץ ישראל, הרב הצדיק רבי עמרם בלוי …"

הרב עמרם בלוי

בהמשך לשאלה ששואל עצמו חיים באר, הייתי מציע גם לאנשי סאטמר לעשות חשבון נפש. אולי ישאלו עצמם האם יש בהם מן התכונות היהודיות שרש"י מונה. ואולי החבורה הזו שיצאה לטהרן היא עונש משמיים על שהוציאו דיבתם של ישראל. הרבי מסאטמר אמר פעם בראיון עיתונאי כי הציונים הם ה"ערב רב" שנספחו לבני ישראל שיצאו ממצריים. והנה עכשיו יש לסאטמרים "ערב רב" משלהם, גבעונים שאינם מבני ישראל הממררים את חיי כולנו.

גם מחללים שבת בפרהסיה

מאז פרשת החיבוק שחיבקו חובשי השטריימלך את אחמדינג'אד בטהרן אני עוקב בשקדנות אחר פרסומים הקשורים בקבוצה זו.

 באחד האתרים מצאתי עוד תעלול של הפסיכופטים מטהרן. "הרב" משה פרידמן מניו יורק מופיע בקליפ בהפגנה אנטישמית של מוסלמים בברלין, בשבת פרשת בראשית. הדברים שאמר היו כנראה בעיניו פיקוח נפש, שכן למענם חילל שבת בפרהסיה בדברו במיקרופון.

בין הדברים שאמר שם:

" בשם אללה הרחום… בתור נאמן ובן ברית שנים רבות של האסלאם… הנביא הקדוש מוחמד… אני נמצא כאן במסגרת החג הקדוש רמאדאן… אין בכוונתי בשום אופן לדון או אפילו לתקוף את העבר הגרמני… אבל הציונים… בגלל שהיה בעבר רצח של חסרי ישע, חייבים להמשיך ברצח חסרי ישע… המשטר הציוני מתכנן… להשמיד את האוכלוסייה הפלסטינית … אילו היתה ברלין רוצה לכפר על עברה, היה עליה להגן על על הפלסטינים והאסלמיים.. במקום לתמוך במלחמה ולספק צוללות בעלי ראש נפץ גרעיני לישראל…"

משה פרידמן חייב בדיני שמים על חילול ה' וחילול שבת. ובינתיים מוסר לי האיש שלי בסאטמר כי הוא כבר נענש בידי אשתו. כשחזר לניו יורק מצא בית ריק והאשה ברחה להוריה.

קישורים

נאום אנטי ציוני של מאיר הירש מראשי המופרעים – הוא אינו מנטורי קרתא

    http://www.youtube.com:80/embed/QAPMoFn5Oio

מה מריץ אותם לשינאת ישראל
http://www.zeevgalili.com/?p=322

יש משהו בדברי הרבי מסאטמר

http://www.zeevgalili.com/?p=323

נתמזל מזלי ובעת לימודיי בתיכון זכיתי במורה למתמטיקה שהוא מן המורים המטביעים חותמם על כל חייך. זה היה אלכסנדר בראלי' שהיה אז להערכתי בשנות החמישים לחייו. הוא עלה מרוסיה, כנראה בסוף שנות העשרים, לאחר שקנה לעצמו מעמד של מלומד בולט בתחום המתמטיקה והפיסיקה. בין היתר חקר שם את מעוף הבומראנג, כלי הנשק המופלא של ילידי אוסטרליה.

אלכסנדר בראלי

תכונתו של הבומראנג שהוא חוזר למשלחו אם לא פגע במטרה. בראלי המשיך במחקר גם כאן בארץ ובאחד הניסויים פגע הבומראנג בסנטרו והותיר בו צלקת עמוקה. הסיפור הזה פורסם בשעתו בירחון "הטכנאי הצעיר" שכנער חובב מדע הייתי מקוראיו המכורים.
בראלי ניסה להתקבל כמרצה בטכניון, אך משרות לא היו אז בשפע ובלית ברירה הפך להיות מורה למתמטיקה, לפיסיקה ולשירטוט בכמה בתי ספר תיכוניים ומקצועיים. שם פגשתי בו והתקופה בה למדתי תורה מפיו לא תשכח ממני.

בגרות? חבל על הזמן

בראלי לימד כימיה, פיסיקה, מתמטיקה, שירטוט. אך עיקר כוחו היה במתמטיקה. הוא התייחס בזלזול למה שנחשב כמטרת הלימוד בתיכון, דהיינו בחינות הבגרות. חבל על הזמן, אמר לנו. הוא הסביר שמתמטיקה בכלל לא לומדים אלא חושבים. אין טעם לשנן נוסחאות ולחקות פתרונות שאחרים מצאו. כל בני האדם הם בעלי תבונה, אמר. ומתמטיקה היא עניין של תבונה, לא לימוד.

הוא התחיל אתנו מבראשית. מן המתמטיקאים היוונים. למשל אוקלידס, אבי הגיאומטריה. קחו סרגל ומחוגה וכל העולם בידכם. ציירו ישר יחיד העובר דרך שתי נקודות. ולישר אין ממדים אלא אורך ולנקודה אין שום מימד אלא מקום. ותוכלו לבנות מעגלים ומשולשים ומרובעים ורבי צלעות ולגלות את חוקיהם.

להמציא את משפט פיתגורס

משפט פיתגורס? אין צורך ללמוד. נמציא אותו מחדש. הבה נסתכל מה קורה עם משולש ישר זווית. נא ציירו ריבועים על כל אחד מצלעותיו. קיבלנו צורה דמויית מכנסיים, שיש בה שלושה ריבועים ומשולש. נא הוכיחו לי שצרוף שטח הריבועים של הצלעות הניצבות זו לזו שוות לשטח הריבוע של היתר של המשולש. תראו כמה זה קל.

לשחק במקום ללמוד

בראלי לא לימד אותנו. הוא שיחק איתנו, משחק אינטלקטואלי מסעיר. מה יקרה עם נחתוך חרוט (קונוס) בקו מקביל לבסיס. כן, נקבל מעגל. אך איזה קו נקבל אם נחתוך את החרוט באלכסון? כך נתגלתה האליפסה, שהיתה קו תאורטי שבוחנים את תכונותיו למען התענוג האינטלקטואלי. ורק לאחר הרבה שנים נתברר כי הקו הזה הוא הקו שבו נעים הכוכבים במסילותם (ולא בקו עגול כפי שחשבו היוונים הקדמונים).

או קחו למשל את חוק ארכימדס. איך נגלה אם הגוש שבידינו עשוי זהב טהור, או שמישהו הכניס בו סיגים של מתכת זולה יותר? הבה ניכנס לאמבטיה של ארכימדס ונצא בקריאה "אאוריקה" – מצאתי. כן, יש לנו את חוק ארכימדס על משקלו של הגוף המושקע במים והיחס בינו לבין המים שהגוף דחה. ואם מדברים על ארכימדס: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם. וכך למדנו את חוקי המנוף של ארכימדס ולמדנו על הדרך בה ניסה להציל את סירקוז על ידי  מנופים שהרימו אוניית ענק והטילום הימה.

מספרים ראשוניים
ומספר מדומה

בשלב מסויים חרג בראלי לגמרי מתכנית הלימודים לכיוונים חדשניים, שלא היינו מודעים אז לחשיבותם. מה הם המספרים הראשוניים, אלה המתחלקים רק בעצמם וב-1 ? הנה רשימה קטנה: 1,3,5,7,11,13,17,19,23
קל למצוא מספרים אלה עד 100 נניח. אך מה הלאה? איך נמצא אותם? האם יש חוקיות מסויימת שניתן לגלות ולקבוע על פיה אם מספר כלשהו ראשוני או מתחלק?

ואם מדברים במספרים מה דעתכם למצוא את השורש של מספר שלילי? לכאורה אין מספר כזה כי זה אינו יכול להיות לא מספר חיובי ולא מספר שלילי, שכן בשני המקרים מכפלתו בעצמו לא תיתן לנו מינוס ארבע. אז נניח שיש מספר כזה ונכנה אותו i . מה יקרה כשנתחיל לשחק עמו קצת? יקרה הרבה מגלה לנו בראלי. המספר המדומה הזה משמש בסיס לחישובים באלקטרוניקה.

חיים בתוך חצוצרה

ואחרי ששבענו מלגלות את כל חוקי הנדסת המישור שואל אותנו בראלי ומה יקרה אם המישור שלנו איננו מישור אינסופי – כפי שתאר אוקלידס – אלא מישור סופי העוטף כדור? הרי כל החוקים ישתנו. למשל שני קווים הניצבים לקו המשווה של הכדור יוצאים כשהם מקבילים ובניגוד למקבילים שבמישור האוקלידי הם נפגשים בציר. ומה יהיה טיבה של גאומטריה של אנשים החיים על שטח עקום כמו חצוצרה למשל? או בהרבה חללים עקומים אחרים? ובלי שהבחנו מביא אותנו בראלי לתורת היחסות הכללית של איינשטיין, המדברת על עקמומיותו של החלל. וכך הקפיץ אותנו בראלי מיוון הקדומה לגאוני המתמטיקה והפיסיקה של הדורות האחרונים: גאוס, רימן, פואנקרה, פלנק, בוהר, הייזנברג, נורברט וינר, ג'ון פון נוימן ואינשטיין. ויש לי חשד שהמורה החביב שלנו קרא בעיתונות המקצועית גם את המשוואות של נאש שהוא הנושא שלנו. אך קודם אעיר כי אין פלא שהדור שבו היו מורים כאלה הצמיח ארבעה חתני פרס נובל ישראלים בתחום המדעים.

קטע מן המאמר ב"הטכנאי הצעיר" המתאר את מחקר הבומרנג של בר-אלי

"נפלאות התבונה"

אני מספר את זכרון הנעורים על המורה שלי למתמטיקה כדי להמליץ על הספר "נפלאות התבונה – סיפורו של גאון מתמטי". הספר הזה החזיר אותי לאותה חדוות נעורים של אהבת המתמטיקה. הספר  כבר הופיע מזמן, גם באנגלית וגם בתרגום עברי. אך זה טבעם של ספרים טובים: כמו יין טוב  הם משביח עם הזמן.

זהו סיפורו של גאון מתמטי, ג'ון פורבס נאש, שפרץ לעולם המתמטיקה בשנת 1948. בגיל 21 כתב מאמר קצר (בן 27 עמודים בלבד) שזיכה אותו בפרס נובל לכלכלה כמעט יובל שנים לאחר שנכתב. נאש לא הלך בדרכה של אף אסכולה וקשה להצביע על מורה ספציפי שהיה לו. הוא כמעט המציא לבד מחדש את כל המתמטיקה. יודעי דבר אומרים כי העבודה שעליה זכה בפרס נובל היא הפחות חשובה מבין מכלול עבודותיו. עבודה זו עסקה באחד האספקטים של "תורת המשחקים". על בסיס תורה זו פיתח נאש תובנה על יריבות אנושית, עימות רציונאלי ושיתוף פעולה בין שותפים ויריבים.

נאש הראה כי כשמספר גדול של פרטים פועלים באורח רציונאלי, גם בלי כל הסכמה ביניהם, נוצר "שיווי המשקל של נאש", שהוא בעצם ניסוח מעודכן של רעיון "היד הנעלמה" בכלכלה של אדם סמית בן המאה ה-.19 התאוריה שלו הפכה להיות בעלת השפעה אדירה בתחומים רבים ובמיוחד בתחום הכלכלה.

מחלה חשוכת מרפא

בהגיעו לגיל 30 חלה נאש במחלת נפש הנחשבת חשוכת מרפא – סכיזורפניה פרנואידית. הוא החל לשמוע קולות, סבל מהזיות ומחשבות שוא. הוא אושפז כמה וכמה פעמים, קיבל טיפולים של הלם באינסולין ובחשמל – תהליכים הנחשבים כמרפאים כמה מן הסימפטומים של המחלה אך מוחקים כל שריד של גאוניות.

משך שלושים שנה היה נאש נע ונד, צל חי של עצמו. נסע לאירופה וניסה לוותר על אזרחותו האמריקנית ולהיות "אזרח העולם". ניסה להקים ממשלה עולמית, לייצג את תושבי החלל בכדור הארץ ועוד יצירים פראיים של המחלה. כך ארע שבעוד נאש היה בחזקת מת-חי (ורבים מבני הדור הצעיר של המתמטיקאים חשבו כי הלך לעולמו) החל שמו לצוף בעשרות תאוריות בתחומי הכלכלה, הביולוגיה האבולוציונית, במדע המדינה ובעוד תחומים. בין אישפוז לאישפוז, בין התפרצות אחת לשניה, הסתובב נאש באוניברסיטאות שבהן ידע את ימי התהילה שלו, לבוש בלואים, מתנהג באורח מוזר, תולה כרזות משונות, עושה מעשי קונדס ומפחיד מזכירות צעירות.

בשנת 1990 לאחר שלושה עשורים שבהן נחשב לחולה חשוך מרפא, התחולל נס ונאש חזר להיות שפוי ורציונאלי ואף החל לתרום מחדש את תרומתו למתמטיקה.

אריאל רובינשטיין

ההמשך ידוע. נאש זכה בפרס נובל בכלכלה כשאחד התורמים להחלטה הוא אריאל רובינשטיין, חתן פרס ישראל, שב-1982 כתב מאמר המשך למאמרו של נאש משנת 1950 והיה בין הממליצים להעניק לו את הפרס.

יצירת מופת עיתונאית

הספר "נפלאות התבונה" הוא יצירת מופת עיתונאית של סילביה נאסאר, בת 55, ילידת גרמניה (בת לאב אוזבקי ואם גרמניה). היא מוסמכת אוניברסיטת ניו יורק בכלכלה ומאז 1983 עבדה בשורה של עיתונים מובילים ולבסוף ככתבת כלכלית של הניו יורק טיימס. כיום היא פרופסור לעיתונות באוניברסיטת קולומביה.

היא ניגשה לכתוב את הספר כשלא נמצאה בשום מקום אף לא פיסת מידע כתובה על האיש. כדי לבנות את הסיפור היא ראיינה כאלף אנשים – החל בבני משפחתו של נאש וחבריו לאקדמיה משך השנים דרך פסיכיאטרים, מומחים לסכיזורפרניה, מומחים לתורת המשחקים, אסטרטגיה, מחשבים לוחמה גרעינית ועוד. עברה על אלפי מכתבים, פרוטוקולים, מסמכים וספרים.

הפרקים על מחלתו של נאש והחלמתו הם לטעמי הפחות חשובים בספר. מעניינים דווקא הפרקים על תקופת פעולתו של "המוח היפהפה" כפי שהיא מכנה את חטיבת הפרקים הזו וכן תקופת התחיה מחדש עד קבלת פרס נובל ואחריו. סילביה נאסר משכילה לתאר בלשון קולחת לא רק את הנושאים המתמטיים המורכבים שבהם עוסק הספר (וזאת בלי להשתמש כמעט בנוסחאות מתמטיות). היא מצליחה לשחזר את דמויותיהם של הגאונים שסבבו את נאש – כיצד נראו, איך התלבשו, איך התבדחו ואיך פעלו. היא מתארת בצבעים חיים את התקופה הרת הגורל שלאחר מלחמת העולם השניה כאשר העולם כולו היה על סף מלחמה גרעינית. היא מתארת בלשון אמן את האקדמיה האמריקנית על עליותיה ומורדותיה. על האנשים היפים והמכוערים שבה. היא גם לא נמנעת מלתאר את האנטישמיות שהיתה נחלת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר למרות התרומה הגדולה של יהודים למוסדות אלה. היא יורדת לפרטי הפרטים של צבע הלבוש, והריהוט בחדר ההסבה, וצבע הבניינים ומראה המדשאות. זהו ספר התורם להבנת התקופה, להבנת אמריקה, להבנת האקדמיה ולהבנת המתמטיקה. בעקבות הספר הופק גם סרט מצויין הנושא אותו שם.

זכה בנובל באחור של 50 שנה. ג'ון פורבס נאש. (ויקישיתוף)

ראה חידת היגיון

ישראל דב פרומקין עורך ה"חבצלת" מ-1868 עד 1911

האינטרנט לא היה עדיין אפילו במחשבה * הטלגרף כבר חובר ולא תמיד עבד * השח-רחוק (טלפון) היה בינתיים שמועה רחוקה * מברקים הגיעו מיפו על גבי חמורים * בכל זאת היתה בירושלים עיתונות שדיווחה על חידושים ארכאולוגיים ומדעיים, קצת רכילות וכמובן הרבה על צרות היהודים * סיפורה של תקשורת לא עוינת לכבוד יום ירושלים

 "הלבנון" עבר לפריז ושם המשיך להופיע עוד 23 שנים. בשנת 1870 חודשה הופעת "חבצלת", שהמשיך להופיע כארבעים שנה. במרוצת השנים הופיעו עוד עיתונים "שערי ציון", "יהודה וירושלים", "הצבי", "האריאל", "מבשרת ציון" ועוד.

כינוי הפרסומים הללו בשם עיתונים הוא קצת מוגזם. מדובר בכתבי עת שיצאו בדפוס במועדים קבועים – אחת לחודש, אחת לשבועיים, אחת לשבוע וגם פעמיים בשבוע. בשביל ישוב שמנה בארץ כולה כ-15 אלף נפש ובירושלים כ-7000 נפש זו היתה העזה להוציא לאור "עיתון".

תמורות בהרכב הישוב

הרקע להופעת העיתונים הללו – אומרת גליה ירדני (בספרה "העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863 – 1904") – היה התמורות שחלו בתקופה זו בהרכב הישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1860 נוסדה בפרנקפורט חברת "ישוב ארץ ישראל", שקראה לגאולה בדרך הטבע ולעלייה לארץ ישראל. משנה לשנה הלך הישוב וגדל. לישוב שמנה בעבר בעיקר זקנים שבאו לכאן לסיים את חייהם בעבודת ה' הצטרפו עולים צעירים, שחיפשו דרכים לעבודה יצרנית, בלי תלות ב"חלוקה". מנהיגות הישוב הישן התנגדה לשינוי שבישרו העולים החדשים – התנגדו לעבודת האדמה ולייסוד המושבות, התנגדו להשכלה ולחינוך חילוני. כל זה העלה את הצורך בבמה ציבורית.

העיתונות הארצישראלית שימשה בתחילה לצרכי תעמולה בין קוראי עברית בתפוצות, בעיקר ברוסיה. אך לא עבר זמן רב ונתברר שבקרב בני הדור הצעיר בארץ קיים קהל ער הזקוק לעידוד ולהדרכה, הצמא להשכלה ומבקש אשנב לעולם.

עיון בידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותם ימים, שכולם הופיעו כאמור בירושלים, יש בו כדי להאיר לא רק את התקופה אלא לתת אספקלריה של ירושלים מאז ועד היום. לצורך הלקט נעזרתי בספרה האמור של גליה ירדני וכן בספרים המצויינים  של שלמה שבא ("הימים היפים" ו"ארץ ציון וירושלים" האחרון בשיתוף עם דן בן אמוץ) וכן בספרו של מרדכי נאור "מספורי ארץ אהבתי". חלק מן הציטוטים כאן מובאים מעיתונים עבריים שהופיעו בחוץ לארץ כמו "המגיד" (קראקוב), המליץ (אודיסה), הצפירה (וארשה), אך הם משקפים אותה רוח כמו עיתוני ירושלים. בין לבין הוספתי מילים וקטעים המבהירים חלק מן הידיעות. הוספתי גם שני סיפורים עובדתיים מתוך ספרי "ירושלים שלי בסיפור ובאגדה", המשקפים את רוח התקופה.

כמה יהודים בפלעסטינא

"…לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7000; בחברון – מן 700 עד 800; בטבריה – 1200; בצפת מן 1500 עד 2000; בהערים אשר על חוף הים יגורו בעיר יפפו (יפו) לערך 60 ; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל – מן 150 עד 200; בעכו – 200; בתירו (צור) – 150; בזידאן (צידון) – 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים וגם 150 מהשומרונים. במחוז גאלילי (הגליל) יגורו לערך 400 עד 500 יהודים… רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית… אבל גם בלשון ערבי, שפאניש, דויטש ואיטאליעניש ידברו". (המגיד 1857)

 

חיפה כיכר פריז 1903

בית-כנסת "החורבה" נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד.

הכיפה "כירח בין כוכבים". בית כנסת ר' יהודא החסיד בתפארתו

העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"… (המגיד 1864)

מתנגדים לחפירות בקברות המלכים

"אהבת המחקר בקדמוניות גברה כה בימינו עד כי השוגים בה לא יסוגו אחור ויהרסו אל קדשי עם וקברות ישני עפר להרגיזם ממנוחתם. וביחוד שורר רוח כזה בלב הצרפתים אשר לא ישאו פנים לאמונה ולקדושה. לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת.. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.
"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה… ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". (המליץ, 1864)

הנדבנית שתרמה את קברי המלכים ליהודים

"האשה הכבודה בערטה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוחה ולהתאמץ לקנות את קברות המלכים… הרחק מהלך עשרים רגע מצפון עיר הקודש. תשע שנים יגעה האישה הזאת למלאות רצון הוריה להשיג החלקה הזאת.
ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות אשר בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף. ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לעדת היהודים אשר בירושלים"… (שערי ציון, 1878).

מי באמת קבור ב"קברי המלכים"

"היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

"באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

המלכה הלני אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קברי המלכים תחריט משנת 1842

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

 

שער הספר ירושלים שלי מאת זאב גלילי

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים". (ירושלים שלי, מאת זאב גלילי,על פי יוסף קלוזנר)

ילדים ששיחקו בנחל גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית. (חבצלת, תרמ"ב)

המפעל ההנדסי הגדול של המלך חזקיהו. ניקבת השילוח.

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

חזקיהו טיהר כידוע את ירושלים מעבודת אלילים ונתן יד לקשר של כל עמי האזור נגד סנחריב מלך אשור. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה.

האבן שעליה כתובת ניקבת השילוח (ויקישיתוף)

וזו לשון הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב – נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכאולוגי של קושטא. (על פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה")

תחנת הקמח שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח… וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן… .
"השר הצדיק משה מונטיפיורי רחש לבו דבר טוב: לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים… שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית בית-תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה על-ידי פומפע יעלו המים". (המגיד, 1859 – 1860המגיד )

 

תחנת הקמח שבנה מונטיפיורי "לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון"

יהודי שכם ליהודי ירושלים: הבו כסף לשכירת בית-כנסת

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

 

שכם ציור משנת 1900

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת – בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד. והוכרחנו ללוות כסף בנשך לשכיות מאת הגויים ומשכנו בידם כלי כסף, תכשיטי ספר תורה והיה לנו חרפה גדולה.

ובכן אחינו בני ישראל חוסו נא וחמולו ורחמו עלינו, רצוננו רק סכום מאתיים פרנק לשנה לשכירות בית הכנסת ובית תלמוד תורה ותו לא". (חבצלת, 1881)

ערביי שכם זורקים אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת… מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם… בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". (המגיד 1860)

מדוע משליכים אבנים על יד אבשלום

"לרגלי הר הזיתים, באפיק נחל קידרון, שוכנת מצבת אבן יפהפיה, הנקראת "יד אבשלום". האגדה מייחסת את בניית המצבה לאבשלום שמרד באביו, דוד המלך, ומצא את מותו כשנתפסו שערותיו בעץ האלה, בעודו רוכב על הפרד. בתנ"ך מסופר שאבשלום בנה לעצמו מצבה "כי אמר: אין לי בן בעבור הזכיר שמי" (שמואל ב' יח-יח).

המצבה שבימינו שונה כנראה מזו שהיתה בעת שנבנתה. לפי האגדה היתה כף יד ממש מגולפת בראש המצבה ובאחד הימים סולקה בידי מלך מכובשי העיר שעבר במקום. לפי האגדה אמר אותו מלך: "היד שהורמה נגד אביה תיגדע".

ילדים הובאו למצבה כדי להלקותם. יד אבשלום.

משך השנים הפכה מצבת יד אבשלום סמל לבן סורר ומורה המורד באביו. יהודים בכל הדורות נהגו להשליך אבנים על המצבה כאילו ביקשו לסקול באבנים את האיש שעל שמו היא נקראת. גל האבנים היה גדול כל כך עד שכיסה את מצבה ולא ניתן היה לראותה. בירושלים נהגו להביא ילדים סרבנים אל יד אבשלום, להסיר את מכנסיהם ולהלקותם. (ירושלים שלי- זאב גלילי)

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו… לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל"בית המדרש אברבנאל". הוא ביקר גם את "ביקור חולים האספיטאלי", בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: "הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש". (הצפירה, יא כסלו תרנ"ט 1898)

הרצל (במרכז) עם מלויו בעת ביקורו בירושלים. ברקע חומות העיר העתיקה

הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..

קבלת הפנים שנערכה לרכבת הראשונה בהגיעה לירושלים

.
וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאיםהגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור. (האור, 1892)

הקטר הראשון

מזכרון לירושלים בנסיעת אכספרס

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות – נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות. (החרות, תרע"ד)

מזכרון יעקב לירושלים בשמונה שעות. מכונית ציבורית ראשונה שנכנסה לשימוש בארץ

טלגרף לירושלים

זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית, ושארי היתדות נטועים על פני הר הבית משם יצא ויסוב איזה שווקים עד בית הפחה.
אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית. (המגיד, 1865)

דו-קרב תפוחי אדמה במקום חרבות

בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא – הוא מזמינו למלחמת-שנים.

אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה.
(החרות, תר"ע, 1910)

מאמרים נוספים על התקופה:

חלוצים ובונים אלמונים

סבי שהיה מבוני ראש פינה

אם רצונך לדעת משהו גם על עיתונות ימינו קרא:

העולם כמרקחה
http://www.zeevgalili.com/?p=27

יודקובסקי העורך האלמוני
http://www.zeevgalili.com/?p=373

על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב
http://www.zeevgalili.com/?p=275