גופנים, שורות, גרפיקה וקריאה

ספר יכול להיות מעניין וחשוב ומרתק * אך לא די בכך כדי שנקרא בו * אי-התחשבות בגורמים גרפיים, סוגי גופנים, אורך שורות, שימוש בצבע,  ואפילו כריכה ונייר מכבידה על הקריאה* ואז עובר הספר לקטגוריה של "טרם הספיקותי". לתשומת ליבם של המו"לים

לפני כמה שנים רכשתי את הספר "סתר וגילוי: הסוד וגבולותיו במסורת היהודית בימי הביניים". הספר, פרי עטו של פרופסור משה הלברטל – כוכב זוהר בשמי מדעי היהדות – הוא עבודת מופת מחקרית, כמו יתר עבודותיו של הלברטל. אך נדרשה לי שנה שלמה והרבה יגיעה כדי להשלים את קריאת מאה עמודי הספר.

סגנונו של הלברטל קולח והספר עוסק באחד הנושאים המרתקים ביותר בתולדות הפילוסופיה היהודית והקבלה. הקושי שגרמה לי קריאת ספר זה נבעה מן העובדה שהוא נדפס במתכונת אלבומית בשורות שרוחבן 160 מילימטר (לעומת רוחב של 100 מילימטרים בספר רגיל). לכאורה בעיה טכנית. למעשה זו אחת הבעיות המרכזיות של עולם הספר.

 

כשהשורות ארוכות

האיש שעסק בחקר הנושא הוא חוקר הלשון הנודע פרופסור שלמה הרמתי, שידיו רב לו ברוב תחומי חקר הלשון, ובמיוחד בחקר בעיות הקריאה.

פרופסור שלמה הרמתי (צילום: זאב גלילי)

פרופסור שלמה הרמתי (צילום: זאב גלילי)

על חשיבות רוחב השורות עמדו כבר חז"ל. בדיון על אורך השורות של העמודות בספר תורה מזהירים חז"ל  שלא להאריך את השורות יתר על המידה, משום שהדבר עלול להקשות על הקורא. והנימוק: "מפני שעיניו משוטטות" (מנחות דף ל' ע"א). ורש"י מסביר: "כשהדפין רחבים וטועה בראשי השיטות" (=השורות). זהו ההסבר הכי מודרני של הבעיה. המעבר משורה לשורה, מסביר פרופסור הרמתי, מחייב מיומנות מסויימת של הקורא. כשהשורה רחבה מדי עשוי הקורא לטעות – לחזור לקרוא אותה שורה פעמיים או לדלג שורה ונמצאת כל קריאתו משובשת.

ואכן, הדין לגבי כתיבת ספר תורה קובע שהשורה אסור לה להיות רחבה מן הרוחב שתופסת המלה למשפחותיכם כפול שלוש. כלומר:
למשפחותיכם למשפחותיכם למשפחותיכם. בסך הכל שלושים סימני דפוס. ובעל הקורא יכול לרוץ בקריאתו ולא לטעות חלילה בדילוג שורה או בקריאת שורה פעמיים.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות. עמודי החדשות של כלהעיתונים היומיים מודפסים בטורים שרוחבם מכיל בממוצע 30 סימני דפוס. הניסיון לימד את העיתונים כי זהו הפורמט הנוח ביותר לקריאה מהירה.

קטע מספרו של פרופסור משה הלברטל

קטע מספרו של פרופסור משה הלברטל. מי מסוגל לקרוא שורות ברוחב כזה

חשיבותו של גופן

רוחב השורות הוא גורם אחד מרבים, המשפיע על היכולת לקרוא ולהבין טקסט בקלות. גורם אחר, לא פחות חשוב, הוא הגופן (פונט בלעז). הגופן בו מודפסים כל העיתונים היומיים, נקרא פרנקריהל. הגופן הומצא בשנת 1908 על ידי רפאל פרנק, חזן הקהילה היהודית בלייפציג שבגרמניה. הגופן נקרא על שמו ועל שם בית הדפוס ריהל, שבו נוצקו האותיות.

יש אומרים שהאות הזו נקלטה בעיתונות ובספרות העברית בהשפעת הציונות, שחיפשה אות חדשה שאינה דומה לאותיות בהן הודפסו ספרי הקודש. מכל מקום עובדה היא שבתשעים וחמש השנים בהן האות הזו קיימת היא נקלטה כגופן האולטימטיבי של הדפוס העברי.

הגופנים הנהוגים בשמותיהם

לדעתי האישית יש לפרנקריהל, בשל סגולותיו הגרפיות, יתרון בולט על פני הגופנים האחרים. זאת בשל הקלות שבה הוא נקרא. אבל אין ספק שגם ההרגל רב השנים עשה את שלו. מכל מקום עד זמן לא רב הודפסו כמעט כל העיתונים, כתבי העת, והספרים העבריים בארץ בגופן הזה. גם רוב מכונות הכתיבה העבריות הדפיסו, ככל הידוע לי, בגופן פרנקריהל. רק בשנות השבעים עם הנהגת מכונת הכתיבה הכדורית של י.בי.מ. אפשר היה להדפיס בכמה גופנים. אך עידן מכונת הכתיבה הכדורית היה קצר (פחות מעשרים שנה) ואת מקומה תפס מעבד התמלילים שבו אפשר להדפיס בכל גופן שרוצים.

כך חוסל "מעריב"

עד כמה מושרש הפרנקריהל אצל הקורא העברי ניתן ללמוד מן הפרשה שתרמה לדעתי לחיסול "מעריב" במתכונתו הקודמת.

בשנת 1987 יזם עורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק, מהפכה גרפית בעיצוב העיתון, שכללה החלפת הטקסט מאותיות פרנקריהל לאותיות נרקיסים.

הודעת מעריב לקוראיו על השינוי הגרפי

בכותרות לא העזו לגעת ואלה נשארו בפרנקריהל. השינוי הזה עורר תגובה חריפה, קודם כל אצל מוכרי העיתונים. כשהגיעו אליהם חבילות עמודי החדשות הם חשבו שמדובר במגזין חדש ושאלו "איפה הכותרת". הקוראים הגיבו בצורה חריפה יותר. תפוצת העיתון, שהיתה אז בירידה בין כה וכה, ירדה באורח תלול. "מעריב" חזר בו מן המהפכה הזו לאחר כמה חודשים, אך הנזק לא ניתן עוד לתיקון. אפשר בהחלט לומר כי החלפת הגופן הזה פתחה את הדרך להשתלטות מקסוול ואחר כך נמרודי על העיתון.

מעריב לאחר המהפכה הגראפית. כותרות בפרנקריהל הטקסט בנקיסים

בעיות הגופן העברי

לגופן יש חשיבות מיוחדת בשפה העברית בגלל כמה סיבות, אומר פרופסור הרמתי. הסיבה האחת היא שרוב האותיות העבריות (שלא כאותיות הלועזיות) הן בצורת תיבה מרובעת. רק ל' חורגת כלפי מעלה, האות ק וארבע מן האותיות הסופיות (ךןףץ) חורגות כלפי מטה. הקורא רואה לפניו גוש של ריבועים, שקשה להבחין ביניהם. הקושי נובע גם בגלל העובדה שכשני שלישים מן האותיות העיבריות דומות לאותיות אחיות ה-ח, ב-כ , ד-ר , ג-נ, ו-ז, ס-ם ועוד. אחד היתרונות של הפרנקריהל וכנראה גם הסיבה להצלחתו נובעת מכך שההבחנה בו בין האותיות הדומות קלה יותר מאשק בגופנים אחרים.

הקושי בקריאת כתב רש"י

על חשיבות הגופן אפשר ללמוד מגופן הנקרא בטעות כתב רש"י (ר' שלמה יצחקי, מפרש התורה והתלמוד). רש"י עצמו לא כתב בכתב רש"י אלא בכתב יד אשכנזי רהוט, הדומה לכתב הרהוט של ימינו. הגופן הנושא את שמו של רש"י עוצב לצורך הדפסת פרוש רש"י לתורה. פרוש זה הוא כידוע הספר העברי המתוארך הראשון שראה אור בדפוס (ברג'ו דה קלבריה שבאיטליה בשנת 1478). המדפיס שביקש לעשות הבחנה בין הטקסט של התורה לבין הפרוש של רש"י עיצב אותיות השונות מאותיות הדפוס המרובעות והיה מבוסס על כתב יהודי ספרדי.

כתברש"י  ויקיפדיה העברית, GFDL

מי שלמד מילדותו תורה עם פרוש רש"י אינו מתקשה בקריאתו. אך בחינוך החילוני הישראלי מתעלמים מרש"י. כשמגיעים תלמידים כאלה  לאוניברסיטה ומבקשים לקרוא טקסטים יהודיים, שרבבות מהם הודפסו בכתב רש"י, הם מתקשים מאד.

סיפר לי הרב יחיאל ברלב, בעל סידרת התרגומים והפרושים לתלמוד ולספרות הקבלה ("ידיד נפש") כי פרופסורית ידועה מן האוניברסיטה העברית הזמינה אצלו כמות ניכרת של הספר "מגיד מישרים" הקבלי שכתב מחבר השולחן ערוך, ר' יוסף קארו. לשאלתו אמרה הפרופסורית כי היא נזקקת לספר הואיל ובהוצאת "ידיד נפש" הוא הודפס באותיות מרובעות, בעוד שבדפוסים המסורתיים הוא מודפס באותיות רש"י שתלמידי המחקר אינם מסוגלים לקרוא.

שיבושים שהשתרשו

בכתיבה העברית גם אין תנועות והקורא חייב לפענח את משמעות המלה על פי הקשרה. לתיבה דוד לדוגמא יש יותר מתריסר משמעויות אפשריות, החל בדוד-שמש ועד דוד מלך ישראל.

גם כאן כבר עמדו חכמינו על הקושי הכרוך בפיענוח אותיות דומות. במסכת שבת (קמז עב) מסופר על ר' אלעזר בן ערך שבגלל נהייתו "אחר היין והרחצה" נשתכח תלמודו. כשהיה עליו לקרוא בתורה קרא בטעות "החרש הזה לכם" (במקום החדש הזה לכם, שמות יב ב).
פרופסור הרמתי מראה כי שיבושים בקריאת אותיות גרמה לשיבושי מילים שהשתרשו בשפה העברית. אנו אומרים פרוזדור בעוד שנכון היה להגיד פרוזדוך (ר' החליפה ך). אנחנו אומרים גרדום בעוד שהמלה במקורה היא גרדוס (ם סופית באה במקום ס') והתיבה פוחלץ היתה במקורה פוחלין. השיבוש נוצר כתוצאה מחיבור בין י' ל-ן שיצרו ץ.

אנגלית שפה קלה

במחקרים של זיהוי מילים עבריות ואנגליות שגו סטודנטים ילידי הארץ ששפת אמם עברית בהכרת תיבות עבריות יותר מששגו בהכרת תיבות אנגליות. פרופסור יוסף שמרון מאוניברסיטת חיפה שערך מחקר כזה הציג בפני הסטודנטים אותיות עבריות ולועזיות כשבכל מבחן הוא קוטע חלק אחר של האות והסטודנטים נתבקשו לזהות אותה. האותיות האנגליות היו קלות יותר לזיהוי בגלל הגיוון הרב יותר של הצורות – אותיות בולטות כלפי מעלה ומטה, קווים עגולים וקווים אלכסוניים ועוד. לעומתן האותיות העבריות הן,כאמור, ברובן בצורת תיבה ולרובן יש בן זוג דומה:   ד-ר  ה-ח  ו-ן  כ-ב  ס-ם  פ-ב .

שורה של 200 מ"מ

כל העובדות הללו מחייבות את המו"ל להשקיע לא רק בתוכן אלא גם בצורה. ומה המצב בפועל?
הדוגמא של ספרו של הלברטל אינה יחידה. במהלך כתיבת רשימה זו הגיע לידי הקטלוג "קרן קיימת ומצלמת", של התערוכה שהתקיימה בתחנת הכוח ההיסטורית רידינג א' של חברת החשמל בתל-אביב. הקטלוג הופיע בפורמט אלבומי כדי לאפשר הדפסה נאותה של תמונות רוחב. אך הטקסט, לא ייאמן, הוא ברוחב 200 מילימטר והגופנים הן מסוג דק שלא זיהיתי, אבל ברור שהן בלתי קריאות. הטקסט הוא אמנם החלק הפחות חשוב בקטלוג הזה. אבל בשל הצילומים הייתי מכליל את הקטלוג הזה לספרים שחובה לרכוש.

שחור על גבי לבן

לא דנו במאמר זה בגורמים לשוניים המכבידים על הקריאה וההבנה, שהם אבן יסוד בטכניקות של לימוד כתיבה  (ועוד אחזור לנושא זה). עם גורמים אלה נמנים אורך המשפטים ומורכבותם, הקשר בין המשפטים, מבנה הטקסט, השימוש הנכון במילים ועוד.  כאן נגענו רק בגורמם הטכניים – גרפיים ואסתטיים – המכבידים על הקריאה ועל ההבנה.

לאלה שמניתי למעלה יש להוסיף את נושא הצבע. בעידן מכונות הכתיבה ניתן היה להדפיס  טקסט רק בשני צבעים – אדום ושחור. אלה סייעו בעיקר למי שכתב טקסטים חשבונאיים, כשהצבע האדום משמש כדי להבליט גרעון או הפסד. עידן הכתיבה הדיגיטלית פתח אינסוף אפשרויות לשימוש בכל גווני הצבע וההדגשה ובנוסף לכל הצרות גם ההקפצה. טקסטים הכתובים בדרך זו אולי יתאימו, במהלך האבולוציה, לאדם הפסיכאדלי שיתפתח בעוד מיליון שנים. אנחנו שיייכים להומו-סאפיינס ועדיין זקוקים לטקסט שנכתב כמו המגילות הגנוזות, הנמצאות בהיכל הספר בירושלים – שחור על גבי לבן. לא פעם אני מקבל דוא"ל  הכתוב על רקע צבעוני, כשהאותיות עצמן הן בצבע דומה לצבע הרקע  וגם בגודל המתאים לכושר הראיה של טייסי פ-16. יש אתרים שכניסה אליהם כמוה ככניסה למועדון לילה עם אורות מרצדים ומוסיקה מחרישת אוזניים. כשאני נתקל באתר כזה אני בורח ממנו כמפני אש. הדבר אמור גם לגבי העיתונים המודפסים. אך מהם כבר ברחתי מזמן, גם מסיבות אחרות.

החוק קובע גופן

על החשיבות שנודעת לצורת הגופן וגודלו ניתן ללמוד מן העובדה שלעתים מתערב החוק וקובע שלא להשתמש בגופן המונע הבנת הנקרא.

בתקנה שהוציא ב-1998 שר המשפטים צחי הנגבי, הנוגעת לצורה בה ינוסח ויודפס כתב ערבות, אנו מוצאים את הסעיפים הבאים:
* הגודל המזערי של האותיות במסמך הגילוי יהיה 2 מילימטרים.
* האותיות לא תהיינה נטויות או מוצרות.
* צבע האותיות יהיה נוגד את צבע הנייר שעליו הן כתובות.
* הרווח בין האותיות לא יפחת מגודל האות בשורה.
* האותיות בשורה לא תגענה זו בזו.

ספר חדש על גופנים

 

ולסיום בשורה טובה לחובבי הקליגרפיה,  הגופנים העבריים ותולדותיהם. בימים אלה ראה אור "ספר הפונטים" הכולל אוצר בלום של גופנים עבריים לתולדותיהם, משפחותיהם וסוגים. הספר מחזיק 445 עמודים שיש בהם הכל בכל מכל כל.

דף מתוך ספר הפונטים

דף מתוך ספר הפונטים

 


כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה הבנת הנקרא, חז"ל, לשון עברית, מעריב, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.