מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים. אחד מגיבורים אלה הוא סבי, ר' משה רוזנטאל. הוא היה דור שלישי של ילידי הארץ. משפחת סבו, או אבי סבו הגיעה לארץ בסביבות 1750. כ-130 שנה לפני "העליה הראשונה". זה הזמן לספר על היהודים המעטים שבאו לארץ במהלך הדורות ונאחזו בציפורניהם באדמתה הצחיחה. בלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל.

ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נסעתי עם משפחתי לבילוי סופשבוע בראש פינה. זה היה ביקורי הראשון במושבה, בה נולדה אמי ובה שימש סבי כאחד ממנהלי מטוויית המשי של הברון. לאחר שהתמקמנו באכסניית הנוער יצאנו לטייל.

בית הכנסת העתיק של ראש פינה

דבר ראשון פנינו לעבר בית הכנסת העתיק, על מנת לברר אם מתקיים בו מניין בשבת. טיפסנו במעלה הדרך ותוך זמן קצר הגענו למקום. רעייתי הביעה פליאה איך ידעתי להגיע לבית הכנסת שלא ביקרתי בו מעולם. לא היה לי הסבר מתקבל על הדעת מלבד התחושה שהיתה לי כי המקום מוכר לי מימים ימימה. בעת ביקורנו היתה ראש פינה העתיקה ("ראש פינה עילית") גל חורבות. אך אני זיהיתי בקלות את גן הברון ומצאתי שער ומדרגות המובילות לראש הר, אף שהיו מוסתרות אז בעשבי בר. ידעתי להצביע על מקום בית הקברות העתיק ובית הבד ובית הפקידות ומטוויית המשי. במורד הדרך דפקנו על דלת בית שנראה מיושב. בטרם נכנסנו יכולתי לתאר את שנראה בתוך הבית, במיוחד את העובדה שהריצפה מרוצפת באבני בזלת שחורות ועגלגלות. וכך היה.

גילגול או זיכרון ילדות

אילו הייתי מיסטיקן הייתי אומר שאולי אני גילגול של מישהו שחי במקום הזה לפני מאה שנים. הרי יש אינסוף עדויות של אנשים שמתארים חוויות שארעו שנים רבות לפני שנולדו. אף שאיני פוסל על הסף את תורת הגילגול (המעוגנת אצלנו בקבלה) כרציונליסט חפשתי הסבר אחר.
אולי סיפוריה-תאוריה של אמא, שסיפרה לי בלי סוף על ילדותה בראש פינה הוטבעו בי כה עמוק עד שהפכו להיות מעין זכרון תת הכרתי שלי. ואולי קיים איזה מנגנון גנטי, המעביר אינפורמציה מדור לדור כמו שהוא מעביר תכונות גנטיות: צבע עיניים, כשרון מוסיקלי, מחלות?

אני מספר את הסיפור הזה בעצם כדי לספר על סבא שלי. הוא נספה באסון שנים רבות לפני שנולדתי, ואף על פי כן אני חש עצמי קשור אליו בעבותות של אהבה והערצה. אני מספר את סיפורו כדי להגיד כי עצמאותנו נקנתה בעמלם ובמסירותם של רבים, עוד בטרם היות מדינה ובטרם היות ציונות. ואחד מרבים אלה הוא סבא שלי, ר' משה רוזנטל.

הוא נולד בצפת בשנת .1858 נשא את סבתי אסתר בהיותו בן ,18 למד עוד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

באותה שנה1882 הוקמה למעשה ראש פינה (על בסיס הישוב גיאוני, שהוקם חמש שנים קודם לכן על ידי עשר משפחות מצפת). המתיישבים החדשים, ובראשם דוד שו"ב, באו מרומניה וקראו ליישובם על יסוד דברי משורר תהלים "אודך ה' כי ענתני ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

מה בדיוק עשה סבי בשנים אלו איני יודע. אמי נולדה רק שש עשרה שנים לאחר מכן. אבל מתוך תאוריה אני יכול להבין שהאיש עבר תהפוכה נפשית ואינטלקטואלית. בתוך העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח ללמוד. למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה. אדמה לעבוד אותה לא יכול היה לקבל, לא הוא ולא בניו הבוגרים, כך ספרה אמא. הברון חשב שילידי הארץ אינם כשירים לעבודת האדמה. (רק בנו, שמואל, זכה באדמה ביסוד המעלה, לאחר שנשא לאשה עולה חדשה מרומניה. אך הוא כמעט ולא הספיק להנות ממנה ומת מקדחת צהובה בגיל 24).

מטוויית המשי של ראש פינה. התמונה צולמה על גלויה של ה"אמריקן קולוני" ומצאתי אותה בארכיון הציוני בירושלים. אני משער כי היהודיבעל הזקן והכובע השחור הוא סבי.

כשהקים הברון את בית החרושת למשי (ה"פאבריקה" קראו לו) נקלט בו סבי באורח טבעי בשל ידיעותיו, חריצותו וטוב מזגו. הוא עלה עד מהרה בסולם הדרגות והיה אחד ממנהלי היצור הבכירים ואף זכה בפרמיה של הברון.

כתב עת חקלאי ביידיש

בית החרושת למשי (או ה"מטוויה" כפי שחוקרים מעדיפים לכנותה) הוקם בסביבות 1890 . המטרה היתה לספק פרנסה לעובדי המפעל שיבואו מצפת. בנוסף אמור היה המפעל לספק פרנסה גם לחקלאים שיספקו לו את חומר הגלם: פקעות תולעי משי הניזונות מעלי עצי תות.
ראש פינה נבחרה להקמת המפעל בשל קירבתה ללבנון והאפשרות ליבא משם פקעות, אם הייצור המקומי לא יספיק. וכן בשל קירבתה לצפת.
הברון החל בניסיונות לגדל תולעי משי במושבות שונות עוד לפני שהוקם המפעל. את החקלאים הדריכו באמצעות כתב עת חקלאי מקצועי ביידיש "דער קאלאניסט". הניסויים הצליחו ושטחי המטעים התרחבו בכל חלקי הארץ והגיעו ל-3000 דונם, מחציתם באזור ראש פינה.

המפעל כלל שני מבני אבן גדולים בשטח כולל של כ-450 מטרים מרובעים, דודי קיטור לתוכם הוטלו הפקעות וציוד לטוויית חוטי המשי. בתקופת השיא עבדו בו 78 פועלים חלק מהם יהודים מצפת, חלק יהודים שבאו מהעיירה הדרוזית חצביה וכן פועלים ערבים מלבנון. תוצרת המפעל יוצאה לפריז, מארסיי ליון, ומילאנו דרך ביירות.

משבר בגלל תחרות  מסין

כמו מפעלים רבים בארץ גם מפעל זה לא החזיק מעמד. הוא נסגר ב-1905 בגלל משבר קשה שפקד את כל תעשיית המשי בעולם. המשבר נגרם בגלל הצפת שוקי העולם בסחורה זולה מסין ומיפאן.

עם סגירת המפעל עבר סבי להיות מורה בראש פינה ונמנה עם קבוצת מורים שחוללו מהפך בלימוד השפה העברית בשיטת "עברית בעברית". עם תלמידיו אז נמנה חיים קלר, לימים מנהל בית הספר לבנים בתל-אביב. מראש פינה עבר סבי למשמר הירדן (כנראה כדי להיות בקירבת בנו, שמואל, שקיבל שם אדמה). לאחר מות הבן עבר למטולה. הוא לא צריך היה להיות בחגיגות ההדלקה בל"ג בעומר במירון כי היה עדיין בשנת האבל על מות בנו. אבל הוא היה שם בגלל איזו סיבה חשובה, נפצע קשה בהתמוטטות המבנה ומת לאחר כמה ימים בצפת והוא בן 53 שנים בלבד. אחד העדים לאסון היה הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון שיצא מן המבנה זמן קצר לפני ההתמוטטות כדי לחפש מים לרוות את צמאונו.

עוד על הנושא, ראה
"חלוצים ובונים בארץ ישראל"

ראה גם הנבואה השחורה שהתגשמה

17 שנים לפני השואה חזה אורי צבי גרינברג יהודים מומתים בגז * 7 שנים לפני פרוץ המלחמה כתב שיר שתאר את השואה וביאליק אמר כי זהו שיר משוגע אך פירסם אותו * איש לא האמין לו, אבל הוא חזה גם מטוסים מעל הר הבית והזהיר מפני חורבן נוסף

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:

"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"
…
"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"
…
"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"
…

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

אורי צבי בנערותו

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.
אורי צבי עצמו ניסה לתרגמה פעמים רבות ללא הצלח. בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

לפני כשנתיים הזמינו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

ביוגרפיה ספרותית

מי שרוצה לקבל מושג בסיסי על השירה הענקית של אורי צבי יוכל למצוא אותה בספר "אקדמות לאצ"ג" פרי עטו של המבקר דן מירון. זוהי הביוגרפיה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה על אורי צבי גרינברג.

חשיבותו של הספר נובעת מכמה טעמים. הראשון בהם הוא המחבר, שלדעתי הוא בכיר מבקרי הספרות בישראל והוא גם מומחה ראשון במעלה לשירת אורי צבי. מירון עומד בראש המפעל המונומנטאלי של מוסד ביאליק, להוצאת כל כתבי אורי צבי (עד כה ראו אור 16 כרכים). ביד אמן הצליח מירון לההדיר את כתבי המשורר הלאומי, שחלקם הקטן ראה אור בספרים שהמשורר עצמו ערך. חלקם היו כאותיות פורחות שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת רבים וחלקם ספרים שהמשורר לא ערך כלל או ערך ולא השלים את מלאכתו.

                                               שער ספרו של דן מירון

דן מירון רחוק מרחק רב מהשקפותיו הפוליטיות הלאומיות של אורי צבי. אך הוא לא נוהג כמבקרים, שבצד דברי השבח שהם חולקים למשורר מביעים הסתייגות מהשקפותיו. מירון נכבש בעוצמתו הפיוטיות של אורי צבי ומקבל את כוליותו.

נער חרדי על הסוס

יש בספר הרבה גילויים מרתקים על תולדותיו ואישיותו של אורי צבי. הוא מתאר את ילדותו כבן למשפחה המתייחסת לגדולי החסידות של גליציה ואוקראינה. ילדות של נער המקבל חינוך מסורתי למדני טבול באווירה מיסטית, לבוש בגדי חסידים ועטור פיאות. ויחד עם זאת נער המיטיב לשחות, לומד ג'ודו להגנה עצמית מפני גויים ורוכב על סוסים. לא חולפות שנים רבות והנער בעל הפיאות הופך חייל קרבי בצבא האוסטרי, חייל מצטיין המעורר את התפעלות מפקדיו. ובמהלך המלחמה מגיע אורי צבי לקברו של משיח השקר שבתי צבי בבית הקברות המוסלמי בכפר אלבני ואומר על הקבר: "אני אורי צבי, בן בת-שבע מלבוב, המשרת בצבא הנכרי של הקיסר פראנץ יוזף, עומד על קברך שבתי צבי, שאין משל לתוגת בשרך אחרי ההמרה, מחמד אפנדי".

ואחרי השרות הצבאי באה העריקה והעליה לארץ ישראל ושירת יידיש אותה נטש לטובת העברית, והתגלותו כמשורר לירי (ב"אנקריאון על קוטב העיצבון") והיותו משורר תנועת העבודה ונטישת תנועת העבודה והמעבר לרביזיוניסטים והחרם שהוטל עליו והאלם שנגזר עליו עד ששב והוכר כמשורר הלאומי, רק לאחר השואה, עם פרסום "רחובות הנהר".

                                                          אורי צבי חייל 1916

השילוב שעושה מירון בין הביוגרפיה האישית והביוגרפיה הפיוטית של אורי צבי, שאין כמובן להפריד ביניהם, הופכת את הספר ליצירת מופת. כל עובדה ביוגרפית מקבלת חיזוק על ידי הפניה למקום המתאים בכרכי השירה וכל הפניה כזו פותחת פתח להבנה עמוקה יותר של השיר.

אורי צבי כנביא

מה שמרתק אצל מירון הוא שאיננו נרתע מלדבר על נביאותו של אורי צבי. ואיך אפשר שלא לראות את הכוח הנבואי שלו כשקוראים את שירו "באי במחתרת", חזיון אימים המתאר שני יהודים שסבורים כי הם היהודים היחידים שנותרו בעולם והם חיים כחפרפרות במעמקי האדמה. השיר פורסם בפתיחה ל"רחובות הנהר" ונראה כחלק בלתי נפרד של הספר המתעד את השואה.

אך השיר נכתב שנים רבות לפני השואה וכשביאליק קרא אותו בשנת 1931 הוא הזדעזע ואמר שיש בו מן הטרוף. ביאליק קיבל את השיר לפרסום ב"מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים. זה היה השיר האחרון שפרסם אורי צבי בכתב עת זה. אחרי זה בא הנתק בין אורי צבי לבין ביאליק והנתק בין אורי צבי לתנועת העבודה, שהגיע לשיאו עם רצח חיים ארלוזורוב.
"פועלי בניין שראוהו הולך ברחובות תל-אביב" – מספר מירון – "ירדו מן הפיגומים ירקו בפניו… ושאלו בלעג: 'טוב לך? ארלוזורוב בקברו'."

אוירונים על הר הבית

נביאותו של אורי צבי מלווה את שירתו מראשיתה, ובמרכזה גורל האומה וירושלים. ב"ספר הקטרוג והאמונה" (1937) ניבא את מלחמת המחתרות ואת הגרדומים:
אני רואה בתי כלא עבים, תליות…
אני רואה איך הללו הולכים לתליה
ושחרית-ירושלים בשעות פניהם

ועל דברים אלה ושכמותם כתב ישראל אלדד, ממפקדי לח"י: "ישנה לעתים הרגשה שאין אנו אלא מלים שהועתקו מתוך שיריו".

ובאותה שנה, שלושים שנה לפני שחרור הכותל, במלחמת ששת ימים, ניבא אורי צבי:
ואני רואה כבר סיעת אווירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג

חיים בכוח החרב

קרובה יותר לתקופתנו ולמשבר ירושלים בו אנו עומדים היום היא שירתו של אורי צבי בימי מלחמת העצמאות. שירים אלה מופיעים ב"ספר העמודים" בכרכים ז-ח.

מבחינה הגותית, כותב מירון, מגיעה שירתו של אורי צבי למיצוי בשירים העוסקים במשמעות ההיסטורית, הפוליטית והפסיכולוגית של העצמאות. בשיר "פרקים בתורת המדינה" מתרכז המשורר בקושי ובכורח של החיים על כח החרב ומראה שבכוח זה לא די כדי לנצח בקרב הקיומי. יש להוסיף את העוצמה החזונית השכלית. לא במקרה ברח העם היהודי מן העצמאות והאחריות הכרוכה בה משך אלפי שנים. לא רק סיבות חיצוניות גרמו לכך אלא גם רצון פנימי בחופש מן האחריות למצב הקיומי של האני הלאומי. המשורר, שאין בקי ממנו באימי הגלויות, מודה באמת המנוגדת למה שמקובל במחשבה הסנטימנטלית הציונית והיהודית על דבר סבלות הגלות ותקוות הגאולה. הגלות נוחה יותר מן הגאולה כי גלות היא התפרקות מעול ועצמאות היא קבלת עול.

"מדינת ישראל" אומר מירון בעקבות אורי צבי "תתקיים זמן רב בזכות עצמתה הצבאית לא מפני שנוח ונעים לאחוז בחרב או מפני שעם ישראל הוא עם צבאי ולוחם מטבעו. מה שצפוי למדינה הוא חיי עמל אפורים שלא יוכלו להתקיים אלא על פי החרב ובזכות היותה לטושה ונכונה לקרב.
על חרבנו נחיה קובע השכל חקו
והחק הוא כבד ואכזר ומדבר:
תמיד סכנה

"בכל ספרות מלחמת העצמאות", מסכם מירון, "לא נמצא טקסט אמתי מפוכח רצין ובוגר כל כך ".

פיצול נפש לאומי

ובמרכז שירת התקופה עומדת ירושלים. אורי צבי הופך את ביתור ירושלים ממצב גיאופוליטי למטאפורה עתירת משמעויות פסיכולוגיות ומטפיסיות. שירי ירושלים" של אצ"ג בתקופה זו הם שירים של פיצול נפש לאומי ועל הצורך של הנפש הלאומית לחבר את חלקיה. השירים מצביעים על מצב שבו פוצל השכל מן הרגש הפרגמטיות מנתקת את הזהות הלאומית משורשיה הלא רציונליים ורצון החיים פועל נגד רצון הקיום. השאיפה לקלות חיים (תל אביב) מביאה להתכחשות לשורש החיים.
ובפי המשורר גם נבואה על ירושלים:

היא היתה והוה ותהיה ירושלים
השער למלכות השמים
בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים
אליה נשוב כאובי אברים
בתחילה על גחון לבירה בהרים
ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים
לנגון השירה לספי אם יקרים

קישורים לאורי צבי

 נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

 במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

 תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

 אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

 אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

מאמר זה נכתב בשנת 2009 כשמפלגת העבודה כבר היתה בשלבים מתקדמים של גסיסה. אתמול  התנועה המפוארת הזו סיימה סופית את חייה באיחוד עם מר"ץ. כך הפך המוות הטבעי של המפלגה להתאבדות מרצון על ידי התמזגות עם תפיסת העולם שבן גוריון לחם בה מאז הבין שיש לעבור "ממעמד לעם", כשם ספרו.

בשנת 1981 ראיינתי את שרגא נצר, שהיה משך עשרות שנים איש אמונו של דוד בן גוריון ו"האיש החזק" של מפא"י. הראיון נערך במסגרת תחקיר שערכנו, אני וחברי רמי טל (אז עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורך בהוצאת הספרים של העיתון) לצורך הוצאת ספר של שמעון פרס. ( פרס התמודד אז בבחירות מול מנחם בגין שבהן הפסיד).

שאלנו את נצר: אמור לנו, היכן נעלמה מפא"י. כיצד זה התנועה ששלטה בישראל משך שנות דור אינה מגלה שום יכולת ארגונית, אינה מעלה שום רעיון חדש, אינה מוציאה מתוכה אף מנהיג, אף בשורה. שרגא נצר הרהר מעט ואמר: אני המפא"יניק האחרון. מפא"י כבר לא קיימת. היא מתה.

כרזת בחירות שלמפאי  שנות החמישים

עכשיו נעץ אהוד ברק את המסמר האחרון בארונה של התנועה האדירה הזו. ואפשר לומר חבל על דאבדין.

להמשיך לקרוא ←

– מאת ד"ר זאב פון-וייזל –

אנו שמחים לארח היום מאמר של ד"ר זאב פון וייזל. המאמר נכתב אמנם בניסן תשל"ג, 1973. אך הוא היום אקטואלי מתמיד.
ד"ר פון וייזל היה דמות מיוחדת במינה בתנועה הלאומית. שרת כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וזכה במדיית צלב הברזל. הוא לחם גם כתותחן במלחמת השחרור למרות גילו הגבוה. למד רפואה משפטים, נוירוכירורגיה ובנוסף לכל אלה היה אחד המומחים הגדולים בעולם לאיסלם. עלה לארץ ישראל ב-1924. היה ממייסדי התנועה הרביזיוניסטית בארץ, מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ייסד את העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים. במקביל עשה קריירה עיתונאית מזהירה, סייר בכל העולם, וקנה לעצתמו קשרים וידידים גם בעולם הערבי. הקוראים הוותיקים של טור זה כבר קראו עליו שני מאמרים שקישוריהם בסוף המאמר. תודתנו נתונה לניבה פון ויזל הנכדה על הרשות לפרסםאת המאמר.

"דורנו קרע קרע חד בין העבר ובין ההוווה. הזקנים מביטים אחורה בנוסטלגיה ובצער: כל מה שהיה בעבר נראה להם כאילו היה ברובו טוב, וכל מה שבנמצא נראה להם כולו בירידה מוסרית, כהתבוללות עם כיסוי של הלשון העברית, שאינה כה מחודשת כפי שהיא מקולקלת. הזקנים האלה רואים בפרץ שנפרץ בינם לבין הצעירים לא רק סוף עולמם שלהם, אלא פשוט סוף העולם. בלי יראת אב ואם, בלי יראת כבוד בפני שיבה – איך אפשר להקים עם בריא, עם המסוגל להבטיח את המשך שלשלת הזהב מן העבר הרחוק אל העתיד האינסופי?

זאב פון ויזל בצעירותו

להמשיך לקרוא ←

המאמר הוא משנת 2009 אך בשינוי כמה שמות ועניינים הוא היום אקטואלי כבעת שנכתב [יוני 2017]

מי שחושב שב- 1977 היה מהפך אינו אלא טועה. מי שחושב שבשנים שלאחר מכן שלט הליכוד חי בטעות. בספרי ההיסטוריה ייכתב כי אחרי גוויעתה של מפא"י ההיסטורית "בימים ההם אין מלך בישראל". לא מלך וגם לא ראש ממשלה, אם במושגים הללו אנחנו מתכוונים למישהו השולט על הנעשה במדינה ופותר את בעיותיה הפנימיות והחיצוניות.

כי מדינת ישראל איננה מדינה דמוקרטית הנשלטת על ידי הממשלה שנבחרה על ידי העם. ישראל היא מדינה הנשלטת על ידי אוליגרכיות. כל אוליגרכיה והנתח שלה. כל אוליגרכיה ותחום השלטון שלה.

אין הבדל בין ישראל לקליפורניה. אהרון ברק. (ויקישיתוף)

להמשיך לקרוא ←

מ"שתי גדות לירדן" לשתי מדינות לשני עמים. ציפי ליבני (ויקישיתוף)

הצורה בה דחתה ציפורה מלכה שפיצר את ידו המושטת של נתניהו לממשלת אחדות מזכירה לי בדיחה יהודית ישנה.

מעשה בשני יהודים שהחליטו להתנצר. פנו יחד לכומר של העיירה והודיעו לו על כוונתם. הלה קיבל אותם בכבוד גדול וביקש שיכנסו בזה אחר זה לחדרו.

נכנס היהודי הראשון. הכומר היזה עליו את מי הקודש, אמר מה שאמר והודיעו: מעכשיו אתה נוצרי לכל דבר.

יצא המומר מחדרו של הכומר ופגש בחברו שהמתין באכסדרה. שאל החבר, היהודי עדיין, " נו, איך היה?"
השיב לו המומר: אני עם יהודים לא מדבר.

להמשיך לקרוא ←

מאמר זה נכתב בפברואר 2000 וכבר נמחק מזמן. במקרה גיליתי אותו בקרבי המחשב שלי ונראה לי שיש בו כדי לתת פרספקטיבה למה שעשינו לעצמנו מאז ועד היום.  אפשר גם ללמוד ממנו איך ייראו "שתי מדינות לשני עמים".

סול רובין, תושב נווה דקלים, החליט לבלות שבוע ימים במלון טירת בת שבע בירושלים. את הנאת הנופש הפרה חוברת הנושאת את השם THIS WEEK IN PALESTINE, שהמלון חילק לאורחיו.

שער מסע אחר: מסלולים לשכנות טובה

רובין מיהר לשגר מכתב נזעם למשרד התיירות בו הוא אומר בין היתר: "בין הדברים שמצאתי למד מן החוברת הוא שהר תבור הוא חלק מPALESTINE-, שהכיבוש הישראלי מונע את פיתוחה של בית לחם והדבר שעורר בי שאט נפש במיוחד היה תאורו של קבר רחל כבית קברות מוסלמי.

קבר רחל הוא קבר מוסלמי אומר המדריך הפלסטיני לתיירים

שואל הקורא את משרד התיירות:"מדוע אתם מתירים לתעמולה אנטי ישראלית במלון ישראלי"?.

הקורא שלח לי את החוברת ומתוך עיון בה למדתי לדעת דבר חמור מתעמולה אנטי ישראלית. למדתי ש-PALESTINE כבר נמצאת כאן, בתוכנו, מסביבנו, בסמוך לנו. ואנחנו מחרישים.

מה יש בחוברת

המראה החיצוני הוא של מדריך לתיירים מן הסוג שמוצאים בכל מלון בעולם. מספרי טלפון לעזרה ראשונה, רשימת מסעדות, בתי מלון, משרדי נסיעות, אתרים ארכאולוגיים, שגרירויות, קונסוליות, סיורים מודרכים וכדומה. מה שמייחד את החוברת הזו הוא שהיא משקפת חזות כאילו היא יוצאת במדינה נורמלית לכל דבר. אין בה אזכור של ישראל. מדינה זו בכלל לא קיימת ומפת הסיורים, גם זו של ירושלים, מתייחסת אל השטח כולו כאל מדינת פלסטין.

כמה דוגמאות ימחישו:

* מפת ישראל בה מסומנים גבולות הקו הירוק, כולל שטח ההפקר מלפני מלחמת ששת הימים. כל הישובים היהודיים ביהודה, שומרון ועזה נמחקו מן המפה. יש סימון של ירדן ומצריים אך אין ציון שהשטח שממערב ליהודה ושומרון הוא מדינת ישראל.

* החוברת מלאה תארים ואזכורים של גופים ומוסדות שהם חלק ממדינה: משרד התיירות והעתיקות; המרכז הגיאוגרפי הפלסטיני; הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית; רשימה של משרדי ייצוג של רוב המדינות כלפי הרשות הפלסטינית.

* חלק נכבד מן הסיורים המודרכים נראים כתעמולה פוליטית יותר מסיור לתיירים. כך, למשל, יש סיור מודרך למחנות הפליטים תוך "הסבר הרקע לבעיית הפליטים". פרט לסיור המודרך שנועד אך ורק למחנות הפליטים חלק מן הסיורים האחרים מסתיימים בביקור במחנות הפליטים.

* לתייר המעוניין מוכנים המארגנים להציע "סיור מיוחד שנועד להתמקד במדיניות ההתנחלויות של ישראל בירושלים ובסביבותיה".

* סיור לעזה, לדוגמא, כולל ביקור במעבר ארז ו"לימוד אודות ההתנחלויות הישראליות והבעיות שהן יוצרות".

* יש גם סיור למערות קומראן "בו נמצאו מגילות ים המלח". לא מציינים כמובן מי חיבר את המגילות. כנראה פלסטינאים קדמונים.

* כיאה למדריך תיירים הוא מסתיים בנתונים סטטיסטיים: אוכלוסייה – 3.02 מיליון מהם 53.3 אחוז מתחת לגיל 17 ; 2514 בתי ספר; 889,895 תלמידים; 30,162 מורים; שעור אבטלה 14.4 אחוזים; שכר עבודה ממוצע ליום של שכיר בשטח הפלסטיני 14.5 דולר לגברים 12.1 דולר לנשים; 92 מלונות; 162,680, מכוניות; שעור ילודה 6.04; ריבוי טבעי 4.18.

ולהזכירכם החוברת הזו מופצת בבתי מלון, בירושלים השלמה והמאוחדת בירת ישראל הנצחית.
פברואר 2000

 מאמר זה נכתב לפני תשע שנים. בתוך תקופה זו עברה מצרים שתי מהפכות "האביב הערבי" שהעלה את האחים המוסלמים לשלטון וחיזק את החמאס. המהפכה של רנטיסי שהחזירה את מצרים לשלטון צבאי. אירועים אלה לא שינו את ההערכות והמסקנות שבמאמר [ מאי 2014].

ראה "מה שווה השלום שעשה בגין"

בגין חתם על הסכם השלום כשהוא נתון בלחציהם של משה דיין, אהרון ברק וג'ימי קרטר * היום אנו כבר יודעים שבגין סבל ממאניה דפרסיה ושקרטר אנטישמי ונהנה מכספים סעודיים * מה היו התקוות שתלו בהסכם ומה נותר ממנו * אין סיבה למסיבה

שותפיו של בגין להסכם: נשיא בעל עבר נאצי ונשיא עם עתיד אנטישמי (ויקישיתוף)

במלאות שלושים שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שוב התחדש פסטיבל השלום ופולחן בגין.
הפעם זכתה לפירסום קלטת שנמצאה ובה הוא מספר לנכדתו את שבחי הסכם השלום עם מצרים.
והעם בישראל שומע ומאמין ואפילו מתגעגע למנהיג האהוב.

"מחרחר מלחמה"

 פעם הוא היה שנוא על השמאל במידה כזו שמפ"ם הקימה מחתרת מסועפת בתוך צה"ל כדי להדיחו בכוח, אם יעלה פעם לשלטון. בן גוריון נהג ללגלג עליו ולגדפו בכל הזדמנות..

בעולם נחשב בגין למחרחר מלחמה שימיט אסון. השבועון "טיים", בכתבת שער עוינת, כתב ששמו מתחרז עם המלה פייגין, הגיבור היהודי המאוס בספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלז דיקנס.

להמשיך לקרוא ←

ישראל עסוקה בימים אלה בנושאים חשובים מאד. האם הנשיא שלה, לשעבר, אנס או סתם מעלילים עליו. האם טלנסקי יבוא להעיד או יחזור בו ברגע האחרון. האם סיעת העבודה תתפלג או תמשיך בקיומה? האם להפעיל עוד פסטיבל המוני בלחץ על הממשלה לשחרר עוד רוצחים בשביל גלעד שליט?

אך אלה הזוטות. העניינים העיקריים המעסיקים את הציבור בימים אלה הם למה העיפו את מאיה בוסקילה מן האח הגדול, האם מנחם בן המעצבן ימשיך לעצבן את חבריו לכלוב הפתוח ולשעשע את קהל הצופים ואת מי ידיחו השבוע מ"הישרדות".

"העיקר לדבר." צ'מברלין נפגש עם היטלר.

באווירה זו למי יש זמן וחשק לעשות אנלוגיות היסטוריות? להשוות בין מה שקורה היום לבין מה שקרה ערב השואה באירופה? לשמוע ולקרוא מה אומר ברק אובמה. הנשיא הכוכב של ארצות הברית פותח במסע חינחונים לעבר המשטרים המתועבים ביותר שידעה האנושות. הוא הפך במחי יד את ציר הרשע לציר הבירבורים. העיקר לדבר: עם אסאד, עם אחמדיניג'אד, ובקרוב עם החמאס. ובינתיים הצנטריפוגות באיראן מסתובבות במהירות מטורפת. שנת 1938 כבר כאן.

מה היה ב-1938

זו היתה שנת הפייסנות. השנה בה המעצמות הדמוקרטיות של המערב יצאו מכליהו כדי לרצות את היטלר, לספק את רצונותיו, להבין אותו, אפילו להצדיק אותו.

עיון בעיתוני אותה תקופה ומחקרים שנכתבו עליה מלמדים כי בצד ההמונים חסרי המידע שצידדו בשלום בכל מחיר ("פייסנות" קראו לזה אז) היו המדינאים. אלה, מתוך חישובים ציניים ומרושעים, הגיעו גם להחלטות הרות גורל, שביסודם אווילות פשוטה.

אופייני לאווירת אותם ימים היה מכתב קטן שהופיע ב"טיימס", הלונדוני ב-21 במארס 1939, פחות משישה חודשים לפני פרוץ המלחמה. במכתב אומר הכותב כי יש לתת להיטלר כל הזדמנות "לעלות על דרכים קונסטרוקטיביות".

בעיתון הנפוץ "דיילי אכספרס" נכתב "היכן היא פראג? אם מטורפי הביטחון הקיבוצי (דהיינו: התובעים לפעול נגד היטלר) ישיגו את מבוקשם אתם עלולים למצוא עצמכם פתאום בחפירה.

צ'מברלין בשובו מגרמניה מנופף בהסכם עם היטלר ומכריז "שלום בימינו"

"מאמינים בכנות היטלר"

וה"אובזרוור" המהוגן כתב: "הנילחם במאמץ שווא לקיים מצב עניינים שאסור היה כי ייווצר על ידי חוזה ורסאי?" ואנשי הרוח החרו החזיקו אחרי ההמון הנבער והתקשורת. ההיסטוריון הנודע ארנולד טוינבי (שהתפרסם בתיאוריה שלו על שקיעת תרבויות והיה ידוע כאנטישמי מובהק) הכריז כי הוא מאמין ב"כנות רצונו של היטלר בשלום באירופה".

חוקרים לא מעטים עמדו על כך שבצד הציניות, הכסילות והעיוורון שררה גם אווירה של חוסר רצון לדעת את האמת. הרי הכל היה כתוב ב"מיין קאמפ" של היטלר, אך לא רק ההמונים לא הכירו את הספר. גם המדינאים שקבעו את המדיניות הבריטית לא הטריחו עצמם לקרוא אותו (פרט לשניים: צ'רצ'יל וסטאלין). כאשר חזר צ'מברליין ממינכן ובידו ההסכם המפורסם של "שלום בימינו" הוא נתקבל על ידי המון בריטי שלפי עדויות היה משולהב עד כדי היסטריה.

רק בקיץ 1939, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, נשתנתה האווירה בבריטניה. במשאל גאלופ אמרו 76 אחוזים כי על בריטניה לקיים את ערבותה לפולין ולצאת למלחמה בגרמניה, אם זו תתקוף את פולין.

ועל כך כתב צ'רצ'יל בשער ספרו: " איך באיוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית לרשעים לחדש את חימושם".

ההכרעות הגורליות

בימים אלה ראה אור בתרגום עברי ספרו של ההיסטוריו הבריטי איאן קרשו, "הכרעות גורליות", ("עם עובד" ספרית אופקים),

הספר מהווה יצירת מופת של מחקר היסטורי.

קרשו, שזיכה אותנו לפני זמן לא רב בביוגרפיה הטובה ביותר על היטלר, מתייחס בספר זה לתקופה קצרה אך הרת גורל – 1940-1941. בתמציתיות מדהימה ובידע מעמיק הוא בוחן שורה של החלטות גורליות שקיבלו מנהיגי העולם בתקופה זו – החלטות שהובילו למרחץ הדמים הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית, לניצחון בעלות הברית ולרצח שליש העם היהודי.

החלטתו הצילה את העולם מנצחון נאצי.

אלה ההחלטות

.
• החלטת צ'רצ'יל להמשיך במלחמה ב-1940 למרות שבריטניה היתה חשופה לגמרי – ללא צבא וללא ציוד.
• החלטת היטלר לתקוף את ברית המועצות ומאוחר יותר להכריז מלחמה על ארצות הברית.
• החלטת מוסוליני לתקוף ביוון, שתרמה בעקיפין למפלה הגרמנית בברית המועצות. אך גרמה גם לכיבוש יוון בידי הנאצים ולהשמדת יהודיה.
• החלטת היפנים לתקוף את האמריקנים בפרל הארבור ולהכריז בכך מלחמה על ארצות הברית.
• ההססנות האמריקנית נוכח אירופה המתבוססת בדמה עד שנדחפה להתערב במלחמה.
• ההחלטה של היטלר לרצח יהודי אירופה.

ספר אקטואלי

אם תפקידו של ההיסטוריון הוא להסביר לנו מה קרה ולמה הרי שזהו ספר מן המעלה הראשונה. קרשו מנתח בדקדקנות את המבנה החברתי ומערכות השילטון של כל אחת מן המדינות בהן הוא עוסק ומתאר את תהליך קבלת ההחלטות. בוחן את החלופות שעמדו בפני מנהיגיהן ומסביר מדוע, כאילו באיזה צו גורל, היו המנהיגים מועדים להחליט כפי שהחליטו.

שער ספרו של קראשו

לגבינו זה ספר אקטואלי, שאיננו נוגע רק לעבר אלא להווה בו אנו חיים ולסכנות המאיימות על קיומנו. לעניינננו חשובים שלושה נושאים הנידונים בספר: החלטת בריטניה להמשיך במלחמה, ההססנות האמריקנית להצטרף למלחמה וההחלטה של היטלר להשמדת יהודי אירופה במנגנון תעשייתי.

ההחלטה של צ'רצ'יל

קרשו פותח את ספרו בציטוט מדברי צ'רצ'יל שכותב כי "השאלה… האם עלינו להמשיך להילחם לא מצאה את מקומה על סדר יומו של קבינט המלחמה. התשובה היתה מובנת וברורה…"

קרשו קובע מייד שהצהרה זו של צ'רצ'יל חסרת כל בסיס במציאות. בפועל היה רוב בצמרת השלטון הבריטי שראה בהמשך המלחמה התאבדות. צ'רצ'יל עמל קשות בכוחו הרטורי לשכנע את חבריו. הוא ניצח ונתקבלה החלטה רבת סיכונים להמשיך במלחמה. החלטה זו הצילה את העולם מניצחון נאצי מוחץ. כשצ'רצ'יל החליט את ההחלטה הגורלית הזו הוא הניח כי במוקדם או במאוחר תאלץ ארצות הברית להצטרף למלחמה. אחרת לא היה לבריטניה, חסרת החימוש ושצבאה נותץ באירופה למרות הפינוי בדנקירק, שום סיכוי.

הבדלנות האמריקנית

דעת הקהל האמריקנית הייתה בעד בדלנות מוחלטת. האמריקנים רצו לחיות טוב ובשקט ולא היה איכפת להם שאירופה תעלה בלהבות, כל עוד האש אינה מגיעה לגבולותיהם. הנשיא רוזבלט נחשב עד כה על ידי היסטוריונים כבעל ראיה אסטרטגית רחבה לגבי מקומה של ארצות הברית בעולם. אך קרשו חושף כי למעשה היה הססן בלתי נדלה, שבשבת רוח של השפעות מכל הכיוונים וחרד בעיקר מפני דעת הקהל והקונגרס. עיקר הצלחתו היה בהתכתשות הפוליטית עם הקונגרס שהתבצר מאחורי שורה של חוקים שקידשו את הבדלנות האמריקנית. רק הקונגרס רשאי להכריז מלחמה. אסור למכור נשק למדינות הנמצאות במצב מלחמה אלא במזומן (דבר שהיה בחזקת פסק דין מוות לבריטניה המרוששת). וכשרוזבלט מצא חור בתחיקה על ידי העברת ציוד לבריטניה ואחר כך לרוסיה במסגרת "החכר והשאל" נאסר עליו ללוות את אניות האספקה באניות מלחמה אמריקניות. אמריקה גם לא היתה מוכנה למלחמה. לא היה גיוס חובה, החימוש היה דל, וצבאה היה בגודל צבא הולנד. התעשיה לא הוסבה לייצור מלחמתי.

אסר קליטת פליטים יהודים

כשפרץ המשבר בצ'כוסלובקיה, בספטמבר 1938, מיהר רוזבלט לפרסם גילוי דעת בו אמר כי אין בשום פנים לראות באמריקה צד לגוש אנטי גרמני. בשיחה סודית עם השגריר הבריטי הוא הבהיר כי גם אם בריטניה תצטרף למלחמה לא תתערב ארצות הברית, אלא אם תהיה פלישה גרמנית לבריטניה. כשדעת הקהל האמריקנית הזדעזעה בעקבות ליל הבדולח הוא נמנע מלהענות לבקשה לאפשר לפליטים יהודים מאירופה מקלט בארצות הברית.

ושגריר ארצות הברית בבריטניה, ג'וזף קנדי ( אביו של מי שעתיד להיות הנשיא ג'ון קנדי) היה מחסידי מדיניות הפיוס. קנדי, שהיה פרו נאצי מוצהר, אמר לשגריר הגרמני בלונדון כי הוא "מבין בהחלט את המדיניות הגרמנית כלפי היהודים". וכשפרצה המלחמה אמר קנדי כי יש לו מושג קלוש על מה ולמה פרצה.

רוזבלט המשיך בהיסוסיו ובסיוע כמעט סימלי לבריטניה עד שההתקפה היפנית על פרל הרבור והחלטת היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית איפשרה לו להפעיל את מכונת המלחמה האמריקנית. אלה היו שני ניסים שבלעדיהם ייתכן שאמריקה לעולם לא היתה מרטיבה את רגליה ביורה האירופית.

אלה היו שני ניסים שבלעדיהם העולם היה נתון היום בחלקו הגדול לשליטת מעצמות טוטליטריות פשיסטיות. אין ספק שהיטלר צדק בשיקוליו כי עליו  להכריע את רוסיה לפני שנת 1943, השנה בה לפי הערכתו תוכל ארצות הברית להתערב במלחמה. להערכתו  אם היה משלים השתלטות על ברית המועצות היתה ארצות הברית משאירה את אירופה לנאצים. ולולא ההתקפה על פרל הארבור היתה משאירה את המזרח הרחוק בידי היפנים.

ההתקפה על פרל הארבור הכניבה את ארצות הברית למלחמה על כורחה

ומה היום?

על הדימיון בין המתחולל היום לבין ערב מלחמת העולם השניה, כתב כשעתו דניס פראגר, סופר והוגה דעות יהודי אמריקני ב- JEWISH WORLD REVIEW במאמר הנושא את הכותרת "האם נמצאים היהודים שוב ב-1938?"
כותב פרגרבין היתר :
"זו התקופה המפחידה ביותר ליהודים מאז השואה… מנקודת המבט היהודית מתחלק העולם לשלוש קבוצות: אלה השונאים יהודים ורוצים במותם; אלה המתעלמים מן השינאה ואף עוזרים לשונאים; האמריקנים.
"הקבוצה הראשונה כוללת בעיקר מוסלמים וחברות ערביות. השינאה הערבית לישראל כבר איננה בעלת אופי פוליטי. הספרות הערבית, האיראנית ויתר הספרויות המוסלמיות הן אנטישמיות כמו שהיתה הספרות הנאצית. ה"מיין קאמפ" של היטלר הוא רב מכר במזרח התיכון. מופיעה שם ספרות המתארת בדרך קבע כיצד היהודים הורגים ילדים לא יהודים כדי להשתמש בדמם להכנת מזונות לחגים. היהודים מסולקים כמעט מכל מדינות ערב. רצח יהודים, כולל ילדים, נהפך ליום חג בכל המזרח התיכון המוסלמי. ולא רק ישראלים. תזכרו את דניאל פרל (העיתונאי היהודי שנחטף באפגניסטן ונרצח בידי חוטפיו – ז.ג.).

המוסלמים באירופה

"הגורם המאיים על יהודים באירופה הוא המספר הגדל והולך של מהגרים מוסלמים המתגוררים באירופה. יש כ-35 מיליון מוסלמים באירופה ורבים מהם אנטישמים.

"כמעט מדי יום מותקפים יהודים או בתי כנסת באירופה. והאירופים תומכים למעשה באלה המבקשים לחולל שואה חדשה – בגלל החשש שלהם עצמם מן המוסלמים, בגלל האנטישמיות שלהם, בגלל השמאלנים שלהם, בגלל התלות שלהם בנפט הערבי ומפני שאמריקה תומכת בישראל. הציוויליזציה האירופית הנרקבת מאז מלחמת העולם הראשונה, מגיעה עכשיו לנקודת השפל שלה,

אפשר לסמוך על אמריקה?

בהמשך כתב פרגר: "חלף רק דור אחד מאז נרצחו כמעט כל יהודי אירופה. עכשיו נתונים שרידי השואה, המתרכזים במדינה שגודלה כגודל ניו ג'רסי, באיומי השמדה. אף שרוב היהודים החיים היום לא חיו בשנת 1938 חשים היום כי אותן תופעות שהיו אז של פיוס הרשע חוזרות על עצמן. כמו ב-1938 מתחלק היום העולם בין אומות המוכנות לרצוח יהודים ואומות שמוכנות לתת לזה לקרות. ממש לא ייאמן".

פרגר כתב את דבריו לפני שנבחר אובמה לנשיא. ואז כתב: "הסיבה לתמיכת אמריקה ביהודים ובישראל איננה 'ההשפעה היהודית ציונית'. תמיכת ארצות הברית נובעת מן הערכים האמריקניים ומהזדהותם עם היהודים ועם ישראל… התנ"ך ממלא תפקיד מרכזי בזהות האמריקנית לא פחות מאשר הברית החדשה…"

האם דברים אלה נכונים גם אחרי שברק חוסיין אובמה נבחר לנשיא? בסוף השבוע שעבר פרסם אובמה הודעה מצולמת בה הוא פונה למנהיגי ולאזרחי איראן כאחד, ומציע להם לבנות מערכת יחסים חדשה עם ארה"ב.
לכאורה שום דבר. באוזני זו נשמעת הצפירה הראשונה של הרכבת הממובילה לשואה חדשה.

גירסה אנגלית (שונה במקצת, למאמר זה)

לשומעי אנגלית

מה הביא את אובמה להרוס את אמריקה ואת העולם

https://youtu.be/81bphigZOpg

משמעות הביטוי היא  שעל היהודי המתנהג בביתו על פי ההלכה להתנהג ברשות הרבים  כמו יתר בני האדם. כמובן שביטוי זה נולד בגולה מקום בו היו היהודים מיעוט.

הביטוי מיוחס בדרך כלל לפילוסוף היהודי גרמני משה מנדלסון שכן, ביטוי זה מתמצת את השקפת עולמו. 

לילט שילה, סטודנטית מבר אילן, הפנתה את תשומת לבי לכך ש מקור הביטוי במשורר ההשכלה, יהודה לייב גורדון (יל" ג).

וכך כותב יל" ג בשירו " הקיצה, עמי" , שחובר בשנת תרכ" ג:

הקיצה עמי עד מתי תישנה?

הן גז הליל, השמש האירה.

הקיצה, שא עינך אנה ואנה

וזמנך ומקומך אנא הכירה.

אל אוצר המדינה הבא חילך

ובנכסיה קח חלק וזבד

היה אדם בצאתך ויהודי באהלך,

אח לבני ארצך ולמלכך עבד

י. ל. גורדון ויקישיתוף

על מקורות ביטויים ומשמעותם היכנס לקטגוריה לשון

רא

סימפון – פרוש רש"י למילה נדירה בתלמוד

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12866

טמבל פרוש המילה וגילגוליה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7875

האם פרחה הוא כינוי גנאי?

http://www.zeevgalili.com/2007/11/498

מילון קצר של השפה המכובסת

http://www.zeevgalili.com/2006/11/360

בעל המאה הוא בעל הדעה

http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597

הכשר משפטי למלה כוסית

http://www.zeevgalili.com/2005/01/7257