"מעריב" מת מזמן אך בעליו לא ידעו זאת

סגירת מעריב היא יום עצוב לתקשורת ולדמוקרטיה בישראל * מעריב היה בעבר העיתון היומי היחיד, שעורכיו וכותביו היו בעליו ויכלו לכתוב על פי מצפונם * מעריב החופשי גסס כשנמכר לרוברט מאכסוול, וגסיסתו נמשכה למרות ניסיונות ההחיאה של הבעלים שבאו בעקבותיו * כמה קווים לדמותו של העיתון שהיה "הנפוץ במדינה" * וגם כמה הגיגים על השאלה "מה זה עיתון" ועל ההבדל בין עיתונאי לבין פועל בנין *ולמה עיתון איננו עיתון בלי עיתונאים ובלי עורך

בשנת 1951 הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

בן גוריון זעם בעיקר על הביקורת שמתחו עליו העיתונים החופשיים [מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, העולם הזה].

בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":

" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".

עזריאל-קרליבך-ויקישיתוף

מאז נכתבו הדברים זרמו קילומטרים רבים של נייר בבתי הדפוס. עיתונים רבים הוקמו בדרך של "מי שיש לו כסף שוכר פועלים" וסיימו את חייהם. עיתון "חדשות" של עמוס שוקן, הוא הדוגמא האחרונה לעיתון כזה. [ קדמו לו עיתוני הערב "מברק" "יום יום" ו"הדור", השבועון "כותרת ראשית", השבועון "רימון", רשת המקומונים "רחוב ראשי" ועוד רבים].26

על נסיבות לידתו של מעריב נכתב הרבה, גם באתר זה [ראה קישורים בסוף]. הפעם נעמוד על ייחודו.

עיתון שכותביו אינם "עט להשכיר"

בידי מצוי מסמך המשקף את הארוע המכונן של "מעריב". זהו דו"ח פנימי שכתב העורך עזריאל קרליבך ב- 16 בפברואר 1949, במלאות שנה להקמת העיתון.

וכך כתב קרליבך: "והקימונו – והרי זה עיקר העיקרים – כאשר חפצנו: באחווה ורעות ושיוויון, איש איש רק אחראי בפני מצפונו הוא, בעט שאיננו להשכיר, חופשיים בכתיבה ושליטים על כל פרי העמל לשם הרמת הקרן, לטובת העיתון ועובדיו".

כידוע הוקם "מעריב" על ידי קבוצת עובדים של "ידיעות אחרונות" – עיתונאים, עובדי דפוס ומינהלה בראשות ד"ר עזריאל קרליבך – שנטשו בן לילה את עיתונם והקימו עיתון חדש. הם היו זקוקים למשקיע שיסכים לתנאי הבסיסי של חופש מוחלט לעיתונאים לכתוב בלי התערבות בעל ההון.

הם מצאו משקיע כזה.

וכך כותב קרליבך: "מפעלנו הושתת על עקרון ההון והעבודה ועיקרון שני יסוד לו: ענייני עריכה – זכות יתר למערכת. שאיפה זו הייתה המניע למבצע כולו… בכל ימי שנת הדו"ח לא היה גם מקרה אחד של התערבות איזושהי, ישירה או עקיפה, של בעלי ההון בשאלות עריכה, קטנות או גדולות?".

העיקרון הזה עוגן במבנה חלוקת המניות של החברה. הם חולקו שווה בשווה בין העובדים לבין המשקיעים, כשבידי העובדים מניית בכורה שמכוחה קיבלו עובדי העיתון יתרון על פני כל משקיע.

מצב זה נמשך ארבעים שנה בדיוק. הוא נסתיים עם רכישת העיתון על ידי איל התקשורת הבריטי, רוברט מאקסוול, בשנת 1988. מאקסוול ניסה להחיות את העיתון כשגייס את דב יודקובסקי העורך המיתולוגי של "ידיעות אחרונות". מותו של מאקסוול ורכישת העיתון על ידי נמרודי שמה קץ לסיכוי הקלוש שיודקובסקי יחזיר את "מעריב" לימי תפארתו. אחרי יודקובסקי באו ל"מעריב" עורכים שלא הצליחו לשנות את המגמה. זו היתה תקופה שבה העיתן נרכש וכוון על ידי בעלים שהעיתון לא היה מטרתם המרכזית אלא אמצעי להשגת מטרות אחרות.

הצלחה מסחררת ודעיכה ממושכת

מן היום הראשון להקמתו – סמוך להקמת המדינה – זכה "מעריב" להצלחה מסחררת. זה לא היה מפתיע. שכן, ההצלחה של צוות עובדי "מעריב" החלה עשר שנים קודם לכן, כשעבדו בשרותו של יהודה מוזס, תחת הלוגו "ידיעות אחרונות".

מוזס הזקן, שהיה תעשיין וסוחר נדל"ן, רכש את "ידיעות" מידי יזם קטן שהקים עיתון ערב עלוב ופשט את הרגל. הוא גייס לתפקיד העורך את ד"ר עזריאל קרליבך. בניצוחו של קרליבך הפך ידיעות ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב למו"ל. הימים היו ימי מלחמת העולם השניה והקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות".

כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שאיים על קיומם של עיתוני הבוקר, שכולם [פרט להארץ] היו פמפלטים מפלגתיים.

קרליבך וחבריו לקחו מ"ידיעות אחרונות" את המוניטין ואת קהל הקוראים ובמשך שנות דור "מעריב" היה העיתון הנפןץ ביותר והעיתון ששלט על כל השיח הציבורי במדינה.

איך גבר "ידיעות" על "מעריב"

"מעריב" היה עיתון מצויין עם הקמתו על ידי קרליבך והוא המשיך להיות כזה שנים רבות, גם לאחר שידיעות אחרונות גבר עליו.

כמי שעבד ב"ידיעות אחרונות" רוב שנות המאבק, אני יכול להעיד שברוב השנים היו ל"מעריב" כתבים, עורכים ופובליציסטים מצוינים, שכל אחד מהם השתווה ואף עלה על מקביליו ב"ידיעות אחרונות".

היתרון היחידי של ידיעות על מעריב היה העורך, דב יודקובסקי.

יודקובסקי ערך את ידיעות ארבעים שנה רצופות מ-1949 עד שהודח על ידי נוני מוזס ב-1989. בתקופה זו התחלפו במעריב חמישה עורכים [עזריאל קרליבך, אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק].

דב יודקובסקי צילום: זאב גלילי

"מעריב" היה עיתון מצוין לארץ ישראל הישנה, האשכנזית, המשכילה, האידישיסטית. הוא המשיך להיות מצוין לקהל שלו, אך המדינה השתנתה וקהל הקוראים השתנה. העורכים המתחלפים של "מעריב" היו עיתונאים מצוינים. אך הצלחתם המדהימה הפכה אותם לזחוחים.

העיתונאי צבי אלגת, שהיה כוכב מזהיר בשמי "מעריב", עמד על הסכנה הזו במועד. הוא הביא לתשומת ליבם של עורכי העיתון את השינויים שמתחוללים באוכלוסיית הקוראים ואת עלייתו של "ידיעות". הוא אמר להם [בהסתמכו על הפסוק "וישמן ישורון ויבעט"]: " כל כך שמנתם עד שאין לכם כוח לבעוט". העורכים לא שמעו לו וכבת יענה טמנו ראשם בחול ואסרו על הכנסת "ידיעות" לבנין " מעריב".

מן היום בו החלה המערכה בין העיתונים התווה יודקובסקי אסטרטגיה של פניה לקהל חדש – צעירים ועולים חדשים. כל השנים היטה אוזנו לרחשי הקוראים. כמו סיסמוגרף עקב אחר השינויים והמציא חידושים לבקרים – החל בקביעת מדור ספורט יומי [שהיה חידוש גדול בזמנו] וכלה בהצמדת סיכה למגזין היומי שהקפיצה את תפוצת העיתון ב-5 אחוזים ביום אחד.

לעומתו העורכים המתחלפים של "מעריב" קפאו על השמרים ולא חשו איך הבנין המפואר שלהם קורס.

כאן המקום לומר כמה מלים על תפקידו של העורך בעיתונות.

מעצבי התקשורת הישראלית

ארבעה אנשים עיצבו את התקשורת הישראלית והטביעו את חותמם עליה עד היום.

הארבעה הם: עזריאל קרליבך שהמציא את ידיעות אחרונות הישן ואת מעריב החדש ["הנפוץ במדינה"]; דב יודקובסקי שהמציא את ידיעות אחרונות החדש ["העיתון של המדינה"]; אורי אבנרי שהמציא את "העולם הזה" ["ללא מורא וללא משוא פנים"]; וגוסטב שוקן שהמציא את הארץ ["העיתון לאנשים חושבים"].

ארבעת האנשים הללו שונים מאד זה מזה באופיים, ריקעם וכישוריהם. קרליבך ואבנרי היו בעלי כשרון כתיבה שממש כישף את קוראיהם. שוקן ידע לכתוב מאמרים מלומדים אך לא יותר מזה. יודקובסקי בכלל לא ידע לכתוב [שתי כתבות שכתב מרשמי ביקור בארצות הברית נעלמו בדרך מסתורית מארכיון העיתון].

קרליבך היה גם איש ניהול מוכשר וכאלה היו גם שוקן ויודקובסקי. אבנרי, כמנהל, לא הצליח להפוך את עיתונו רב ההשפעה לעסק משגשג.

אך יש לכל הארבעה כמה קווים משותפים. כל הארבעה היו בעלי חזון, מקוריים ופורצי דרך גאוניים. כל הארבעה משכילים מאד ומצויים בכל ידע העולם. הגדול מכולם היה קרליבך שהיה גם רב וגם דוקטור. אבנרי לא גמר בית ספר עממי אך כאוטו דידקט היה בקיא בכל נושא – מביקורת המקרא ועד ננו טכנולוגיה. גוסטב שוקן היה בעל השכלה מדהימה בתרבות הגרמנית ובספרות האנגלית וגם לא מעט ביהדות, בהשראת אביו. יודקובסקי בילה את נעוריו באושוויץ ואת לימודי המתמטיקה והפילוסופיה באוניברסיטה לא הספיק לסיים, אך היה איש תרבות העולם במלוא מובן המילה.

הדבר המשותף השני לארבעת העורכים הללו הוא היכולת לאתר כישרונות ולמצב אותם בתפקידים הראויים. וגם היכולת לחדש ללא הרף ולהשתנות בהתאם למציאות המשתנה.

אורי אבנרי ויקישיתוף

והדבר החשוב ביותר, המשותף לכל הארבעה, הוא שהם היו חופשיים לחלוטין מכל תכתיב חיצוני. שוקן ואבנרי כי היו הבעלים, יודקובסקי [שהיה שותף רק ב-5 אחוז בבעלות על ידיעות] היה בעל זכות וטו בכל ענייני המערכת.

העידן שלאחר דור מעצבי התקשורת

כמו בפוליטיקה, כך גם בתקשורת – דור הנפילים לא הוליד יורשים בצלמו ובדמותו.

את ידיעות אחרונות ירש כעורך משה ורדי שיצק מים על ידיו של יודקובסקי עשרות שנים. הוא היה איש מקצוע מעולה, אך היה כפוף לחלוטין לגחמותיו של בעל הבית, נוני מוזס. הוא גם דרדר את העיתון לצהוב צעקני, שהיה ההיפוך הגמור של הסגנון הקפדני אנין הטעם של יודקובסקי. עורכי ידיעות שבאו אחריו  – אלון שלו, רפי גינת, שילה דה בר וכיום רון ירון – כולם אנשי מקצוע מעולים. אך לא התקרבו אפילו לדור הנפילים.

יורשיו של קרליבך במעריב היו עיתונאים בעלי שעור קומה לזמנם, במיוחד אריה דיסנצ'יק. אך איש מהם לא היה בעל שעור קומה של עורך מחדש ומוביל. הם נרדמו בשמירה ולא חשו כלל כי ידיעות משיג אותם במרוץ וכשהתעוררו כבר היה מאוחר מדי. כשנמכר העיתון למיליונר האנגלי רוברט מאקסוול היה העיתון כבר במצב גסיסה. מאקסוול גייס את יודקובסקי [שהודח ממפעל חייו ידיעות אחרונות על ידי נוני מוזס] בניסיון להחיות את העיתון.  אך מותו של מקסוול ורכישת העיתון על ידי נמרודי שמה קץ  לסיכוי להחיות את העיתון. עידן נמרודי ובעלי העיתון שלאחריו התאפיין בכך שבראש העיתון עמדו אנשים חסרי מושג בעיתונות שראו בו רק מכשיר להשגת מטרות אחרות. כל מה שהצליחו לעשות היה להנשים גוויה שנמצאה במוות מוחי.

דווקא לאבנרי היה יורש ראוי, אלי תבור, שערך את העיתון בשנים שאבנרי הקדיש עצמו לפוליטיקה. בתקופה זו המשיך העיתון לשמור על עוצמתו. [ הוא פרש לאחר שהתנגד לכך שאבנרי יעסיק כתבים בעלי עבר פלילי].

אך כשנמכר העיתון לאיל ההון אריה גנגר, העורכים שנבחרו [רפי גינת ורינו צרור] היו קריקטורה של עורכי דור הנפילים.

"הארץ" הוא מקרה מיוחד. העורך-הבעלים גוסטב שוקן השאיר לבנו עמוס עיתון קומפקטי מעוצב היטב, ששמר על מעמדו כעיתון האליטה הישראלית. עמוס שוקן ביקש לפרוץ דרכים חדשות. הקים את המקומונים והצליח. שיכור מהצלחה זו הקים את "חדשות" שגרם לרשת הפסד שנאמד ביותר מ-20 מיליון דולר, ממנו לא התאושש עד היום. לשבחו של עמוס שוקן ניתן לומר כי נתן לעורכים שבחר חופש פעולה גמור, בלי להתערב בשיקוליהם, גם כשאלה נגדו את האינטרסים הכלכליים שלו. אך עורכים אלה [פרט לגיא רולניק שהמציא את "דה מרקר" שהפכה ספינת הדגל של העיתון] דרדרו את העיתון למצב בו הוא נמצא היום. נסה להיזכר מי היו עורכי העיתון מאז גוסטב שוקן ומה תרמו לעיתון.

גוסטב שוקן ויקישיתוף

מה זה עיתון, מה זה עורך ומה זה עיתונאי

בעידן שבו התקשורת מעסיקה "יצרני תוכן" במקום עיתונאים ומעסיקה מהנדסי תוכנה במקום עורכים, כדאי לחזור למושגי היסוד של העיתונאות הטובה.

מה זה עיתונאי?

זה איננו מקצוע. בתי הספר לתקשורת שפרחו בעולם [והגיעו גם לישראל] יצרו אשליה שזה מקצוע נלמד. אך רוב העיתונאים הגדולים הגיעו לבתי הספר לתקשורת רק כמרצים. אפשר ללמוד טכניקות של כתיבה, וטכניקות של תחקיר, וכללי עריכה ושיכתוב, ויצירת קשרים, ובדיקת והצלבת מקורות, ועקרונות גרפיים ופעולת דפוס ועוד..

אי אפשר ללמד את החוש המיוחד שיש לעיתונאי הנוכח באירוע ורואה שם דברים שמי שאיננו עיתונאי הוא עיוור צבעים לגביהם.

עיתונאי הוא כישרון מלידה, כמו מוסיקאי, צייר, סופר. קשה להגדיר את הכישרון הזה. ואם עיתונאי כך, עורך עיתון קל וחומר. לא כל עובד תזמורת הוא מוסיקאי, לא כל נגן הוא סוליסט ולא כל סוליסט הוא מאסטרו המנצח על תזמורת [כמו שיודקובסקי הגדיר את תפקידו].

כמה מבין העורכים היו כאלה?

לאחר מותו של רוברט מאקסוול [תאונה? רצח? התאבדות?] נרכש "מעריב" על ידי יעקב נמרודי, שנתן אותו במתנה לבן היקיר לו, עופר נמרודי, שמינה עצמו לעורך העיתון.

נמרודי כעורך היה בדיחה. אני זוכר שהופיע במלוא כובד משקלו, בחליפה מחויטת, בפגישה השנתית של עורכי העיתונים המתקיימת ב-2 בנובמבר כל שנה עם ראש הממשלה. חמוש בעט בעובי סיגאר קובני [נוסח אולמרט?] וטבעת זהב כבדה הסתובב כטווס. לא חש עד כמה אינו שייך לחבורה הגדולה של עיתונאים ותיקים שנכחו במפגש.

מה שווה ידיעה על מות בגין

דוגמא קטנה לשאלה מה זה עיתונאי. בשנים 1991-1992 העברתי ב"ידיעות אחרונות" סדנה להכשרת עורכי חדשות – מקצוע שניתן ללמוד. הסדנה הצליחה להעמיד כמה עורכי חדשות טובים ושניים מבוגריה [שילה דה בר ורון ירון] הם שני העורכים האחרונים של העיתון.

לסדנה נבחרו כתריסר מועמדים מתוך אלף פונים. תהליך הסינון כלל בדיקות פסיכולוגיות, מבחני ידע כלליים וידע עולם, וחיפוש אחר אנשים בעלי חוש עיתונאי.

באחד המבחנים הוצגה למועמדים השאלה הבאה: איפה תציב את שלוש הידיעות הבאות המגיעות באותו יום: מנחם בגין מת, מטוס חיל אוויר התרסק וטייסו נהרג, הוכרז על פיחות של 10 אחוזים.

מתוך אלף הנשאלים רק ארבעה או חמישה סברו שמותו של בגין [שהיה אז עדיין בחיים] ראוי לכותרת ראשית. עוד במהלך הקורס נפטר בגין וכל המועמדים שהציעו לתת על מותו ידיעה של טור אחד בעמוד האחרון הבינו שהם לא בחרו במקצוע הנכון.

האם כל מי שעוסק היום בתקשורת הוא עיתונאי?
האינפלציה של אמצעי התקשורת [מקומונים,ערוצי רדיו וטלוויזיה ] יצרה פיחות חמור לא רק בשכר העיתונאים ובמעמדם אלא גם באיכותם. זו אחת הסיבות המרכזיות להידרדרות התקשורת המודפסת בצד התחרות של האינטרנט.

בין "ישראל היום" לאינטרנט

צחוק הגורל הוא שהגורם שתקע את המסמר האחרון בארון של מעריב הוא בדיוק מה שקרליבך אמר שהוא בלתי אפשרי. שלדון אדלסון כאילו ביקש לאמת את טענת בן גוריון. מה זה עיתון? "מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

השאלה אם "ישראל היום" הוא עיתון עדיין לא עמדה במבחן.

ועכשיו מדברים על אינטרנט כגורם שיציל את ה"פרינט". זה מזכיר לי את הסיפור על יוזמה לשיפור איכות הנייר במטרה לקדם את מצב הספרות.

האינטרנט הוא מדיום – כמו האבן בעבר הרחוק, כמו הקלף בימי אבותינו, כמו הפפירוס במצרים העתיקה, כמו הנייר בעידן הדפוס. מרשל מקלוהן אמר אמנם כי המדיום הוא המסר אבל בכל מקרה צריך להיות מסר. ומסר איננו "תוכן" המיוצר אוטומטית.

כתיבה עיתונאית היא סוג של יצירה. לפעמים יצירה של אדם אחד, לפעמים יצירה קיבוצים של כתבים, עורכים, משכתבים, בעלי טורים. זו יצירה של יוצרים שהם עיתונאים ולא פועלי בנין. ונערך על ידי עורכים שאינם אילי הון.

[ מאמר זה הוא גירסה מעודכנת למאמר "עלייתו ונפילתו של העיתון הנפוץ במדינה" שפורסם בספטמבר 2012 -זאב גלילי]

קישורים 

 עלייתו ונפילתו של עיתון "חדשות"

 http://www.zeevgalili.com/2009/07/4626

 

עיתון שלידתו בחטא

 http://www.zeevgalili.com/2000/01/6078

 ידיעות אחרונות – הסיפור האמיתי

http://www.zeevgalili.com/2009/12/7961

 למה סולק מאיר עוזיאל ממעריב

http://www.zeevgalili.com/2005/04/12635

 גופנים שורות גרפיקה

 http://www.zeevgalili.com/2009/06/4094

 העורך האלמוני של העיתון של המדינה

http://www.zeevgalili.com/2004/01/373

 איך הפכה התקשורת רדודה שמאלנית וכח להשחית

 http://www.zeevgalili.com/2009/08/6114

 השקר והזדון בסיקור ניסיון הפרישה מקדימה

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17107

 תרומת המקומונים להזניית התקשורת

http://www.zeevgalili.com/2000/09/7788

 איך הפכה ישראל למדיה קרטיה

http://www.zeevgalili.com/2004/10/318

 פרשת ירון זליכה ושחיתות התקשרת

 http://www.zeevgalili.com/2007/11/510

 פרשת שיקלגרובר כמדגם של התקשורת

http://www.zeevgalili.com/2009/09/6172

 תגובות

הצלחת ידיעות וסרטי הבורקאס

קראתי בעניין ובריכוז את כתבתך על גסיסת העיתונות הכתובה.
אני מסכים כמעט לכל מה שכתבת, חוץ בנושא אחד: המהפך ב-1977
שבו גבר "ידיעות אחרונות" על "מעריב" בתפוצה. כבודו של דב יודקובסקי במקומו
מונח וגם אני נמנה עם מוקירי ומעריצי אישיותו וכישרונו כעורך גאון. עד היום אני
שומר את ה"צעטאלאך" שהיה שולח כאות הערכה על כל כתבה שכתבתי שמצאה חן בעיניו.
אבל, לעניות דעתי, "ידיעות" גבר על "מעריב" בזכות המהפכה החברתית שהתחוללה
בשנות ה-70', שהביאה גם לעליית הליכוד לשלטון, ובין השאר גם להצלחה הקופתית
האדירה של סרטי ה"בורקאס" שאני כתבתי את תסריטיהם.
מה שקרה, לעניות דעתי, הוא  שבמשך כשלושה עשורים קראה את "מעריב" ארץ-ישראל
הישנה והשבעה, ואת "ידיעות" ישראל החדשה –  בעיקר זו של עיירות הפיתוח ושכונות
העוני – הפרולטריון בלשונו של מרקס. הם גם היו מצביעי "חרות" באופוזיציה. אלא
שבכל משפחה של קוראי "ידיעות" גדלו ארבעה עד עשרה קוראי "ידיעות חדשים" ואילו
במשפחה של קוראי "מעריב" גדלו לכל היותר רק שני קוראים חדשים. כשהקוראים
הקטנים התבגרו והחלו לקנות עיתונים בעצמם הם הגבירו את תפוצת "ידיעות" והם הם
שחוללו את המהפך, גם הפוליטי וגם העיתונאי שהתרחשו כמעט במקביל.
זאת תיזה שחקרתי ובדקתי אותה במשך שנים והיא רק הלכה והתחזקה במשך השנים –
המהפך היה סוציולוגי ואין לו כל קשר לאיכות העריכה או העיתונאים. נכון שדב, בחוכמתו,
הבין זאת מראש וידע לנתב את סגנון "ידיעות" ועיצובו לאותו קהל שרצה עברית קלה, פשוטה ומובנת ולא
"חיבורים" של אקדמאים מוורשה. אגב, מי שהיה שותף לדעתי זו היה ידידי וחברי מנוער – שלמה
אורי ז"ל, המוכר יותר בכינויו אורי דן.
אני אומר לך זאת כמי שזכה בשעתו בתואר "מרוקאי כבוד" מאנשי תמ"י, שסייעתי להם בזמנו
במערכות הבחירות שלהם, והכרתי מקרוב מילדות את המנטליות, אורח המחשבה ומאכליהם,
מה שסייע לי לכתוב תסריטי "בורקאס" שנועדו גם הם – בדיוק כמו "ידיעות" בשנות ה-70' –
למגזר המזרחי שהלך והתעצם.
.
מוקירך
אלי תבור
————————————————————————————————-
ברוך דיין האמת על פטירתו של מעריב. חרף שהותי עשרות שנים בחו"ל, המשכתי לקרוא "מעריב", חלקית בזכותו של עזריאל
קרליבך ז"ל וביחוד אהבתי את ה"איפכא מסתברא" . הפסקתי כשהפך העיתון לשמאלני, ושלא לטעמי. אולי נכון להוסיף את ברכת "ברוך שפטרני …"
זכיתי להיות מקוראיו הראשונים. אספתי את התלושים שהצמידו לעיתון ולבסוף קבלנו תמורתם את אלבום הכנסת
הראשון (שעדיין שמור איתי). במקביל, ידיעות אחרונות גם צרף לקוראיו תלושים, שבתמורתם קיבלתי את מפת ישראל הראשונה – בעריכת ד"ר שפירא ז"ל. אגב, אשתו, הציירת אסתר לוריא זכרונה לברכה, היתה חברת משפחתי עד פטירתה. (יש לי עשרות מציוריה התלויות על קירות דירתי).
לכתבה הזאת יש ערך רב – הסטורי ומאלף. ותודה לך מקרב-לב.
איחולי לך לחג פורים שמח ומבדח !
רפאל דויטש, טורונטו

 

 

פורסם בקטגוריה ידיעות אחרונות, כלכלה, מצרים, תקשורת, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

9 תגובות בנושא "מעריב" מת מזמן אך בעליו לא ידעו זאת

  1. מאת מנחמי בן-ציון‏:

    העתונאים בכלל, כורתים את הענף עליו הם יושבים .כאשר הם כותבים על
    הפוליטיקאים לגופם ולא לעיניינם ,הם פוגעים ישירות בבוחריהם .אם הלקח
    הזה לא ילמד, הבוחרים לא יקנו עיתון .

  2. מאת חנן וייס‏:

    יש צדק מסויים בדבר…בסדום לא נמצאו יותר משלשה צדיקים…לוט, אשתו ובקבוק היין (כלוט)…

    גם במעריב היו שלושה : בן דרור, ימיני וסג"ל…את מעריב לחסל…את השלושה להרים מעלה…

  3. מאת ירון רן‏:

    הניתוח של גלילי מצויין והאבחנה של אלי תבור מחדדת עוד יותר נכונה וצודקת.

    אבל , אבל , אבל.בביתו של יודקובסקי היה מונח במשך עשרות שנים אוצר , סקופ גדול והוא לא ידע ממנו.
    קובץ מכתביה של רחל מוגרבי, בת דמשק מהאושיות המרכזיים של התנועה הציונית בדמשק ,בת טיפוחיהם של דוד ילין ושלמה שילר ואברהם אלמליח.
    מכתבים בין צעירי דמשק של 1919-1920 ובניהם אליהו ששון ואליזר פסח אביו של חיים פסח שמהם ניתן ללמוד על הקהילה היהודית בדמשק ואורוחתיה . בקומה התחתונה של ביתו היה מצוי גם צרור תמונות נדיר של הקהילה והוא לא ידע.

    הסקופר הראשי של המדינה איבד את הסקופ שמתחת לחדר השינה שלו.

    בימים אלה מסתיימים מספר מחקרים בנושא יהדות דמשק ואנו נגאל את הסקופ מקברן.

    ירון רן

  4. מאת צביקה‏:

    העתונות הכתובה נמצאת במצוקה. חבל שכך אבל זו דרכה של האבולוציה. הצורך במידע נתן בזמנו את ההצדקה לעתונות כתובה. עליית האינטרנט מייתרת את הצורך בעתונות הכתובה אל זו הדיגיטאלית. הדיגיטאלית זולה יותר ומהירה הרבה יותר.
    להערכתי גם ב"עתונות" הדיגיטאלית יבצבצו עם הזמן האתרים הטובים יותר, גם מבחינת איכות הידיעות וגם מבחינת נעימות הצגתן למתעניין. מי שיעשו את ההדרה יהיו העיתונאים הדיגיטאלים שיהיו דור העתונאים החדש בבחינת ישן בפני חדש תוציאו.

  5. מאת קורא‏:

    על מותו של 'העיתון' שמענו כולנו. בעלי הון שרכשו עיתונים כדי לצבור כוח אשר יסייע להם בתחומים עסקיים או פוליטיים ולא על מנת שיפיץ אמת כלשהי וקיים את עצמו אך מה לדעתך נכבדי, כמי שהיה ועודנו 'שם' – הסיבה למותה של ה'עיתונאות'? הרי אנשים טובים ומוכשרים יש אז כמו היום וגם קהל שמוכן לקרוא. אז מדוע העיתונאי בן ימינו לא רואה עצמו מחויב במקרים רבים לבדיקת המידע, להעמקה בתחום אותו הוא מסקר או אפילו לאמת?

  6. מעניין. למדתי פרק בתולדות העיתונות. בדבר אחד אני חולקת עליך. בעתיד העתונות הדיגיטלית תדחק סופית את העיתונות המודפסת. את ״הניירת״ שמקבלים חינם ברחוב וברכבת רוב האנשים לוקחים בשביל הסודוקו והתשבצים. גם ברשת יהיו אתרים נחותים וצהובים לעומת עיתונים על רמה. האמת שכבר יש.

  7. מאת אלון לוין‏:

    רק תיקון. כתבת שבן גוריון אמר את הדברים נגד העיתונות ב-1958 ושקרליבך ענה לו. רק שקרליבך כבר לא היה איתנו ב-1958

השאר תגובה