איך הפכה התקשורת רדודה, מושחתת, שמאלנית וכוח להשחית

מאמר זה נכתב בחודש יוני 2002. הוא מתפרסם כאן כי הוא מאפשר לעקוב אחרי שורשי התהליכים שאת פירותיהם אנו אוכלים בהווה. הוא מובא  ללא שינויים. הוספתי בסוגריים מרובעים ובדיו אדומה הבהרות ושינויים שחלו בתקופה זו הדרושים להבנת המאמר. [אוקטובר 2015]

לבשנת 2001 פוטר המשפטן משה נגבי מ"מעריב", על רקע הביקורת שמתח על מעסיקיו, משפחת נמרודי. להגנתו של נגבי יצאו, במודעות בעיתונים, ובהצהרות בתקשורת האלקטרונית, עשרות עיתונאים, חברים למקצוע ולהשקפה. גם עשרות מרצים מבתי הספר לתקשורת.

הגדיל מכולם נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, שקרא בעקבות הפיטורין לשקול אפשרות שהעיתונות הפרטית תהיה כפופה לדיני המשפט הציבורי.

משה נגבי (באדיבוות בעל התמונה)

משה נגבי (באדיבוות בעל התמונה)

 "המטרה של הרעיון שלי", אמר ברק, "להגן על הבמה (התקשורתית) לא רק מהשלטון אלא גם מבעלי העיתון עצמו. לא רק להגן מצנזורה חיצונית, אלא גם מצנזורה פנימית. האימרה כי כוח עשוי להשחית, נכונה לא רק בתחום הציבורי אלא גם בתחום הפרטי".

ברק לא הזכיר את הפרשן המשפטי משה נגבי בשמו. אך היה ברור שכוונת הצעתו היא, בין היתר, למנוע מקרים כאלה כמו פיטורי הפרשן.

[לפרשת נגבי היה סוף טוב יחסית. תודות לאיכותו המקצועית ויושרתו נקלט באמצעי תקשורת אחרים ולא איבד את פרנסתו. עופר נמרודי לעומת זאת הואשם בפלילים והושלך לכלא]

פרשת מיברג כמשל

בשנת 2009 פוטר מעבודתו ב"מעריב" העיתונאי רון מיברג ואיש לא פצה פה ולא ציפצף. המפטר הפעם היה חברו משכבר הימים, העורך החדש של "מעריב" אמנון דנקנר, שכעס על דברים שאמר מיברג בגנות העיתון ועורכו.

רק חברו של מיברג, אדם ברוך [ז"ל], נחלץ לעזרתו. הוא הוציא ממנו ראיון (במקומון שוקן "העיר") בו התנצל מיברג עד עפר על הדברים שאמר. התנצלות שהזכירה את הווידויים של ראשי המפלגה הקומוניסטית המטוהרים בתקופת סטאלין. בעת כתיבת שורות אלה הסתמנה האפשרות שההתנצלות עזרה ומטה לחמו של מיברג לא יישבר.[ ההתנצלות לא עזרה. מייברג  ירד מהארץ וחזר לכתוב במעריב רק כשדנקנר הפסיק להיות עורך]

איך יתייחס מעתה הקורא לכתיבתו של מייברג ולמידת החופש ממנה הוא נהנה זו כבר שאלה אחרת.
הצעתו של השופט ברק, להחיל על העיתונות את דיני המשפט הציבורי, עלתה באחת משעות השפל הקשות של התקשורת בישראל. שפל הנובע ממעמדו העלוב של העיתונאי, מן הרמה הירודה של שכר רוב העיתונאים וכתוצאה מכך מן ההידרדרות ברמה האתית של המקצוע.

 

בית מעריב (צילום: דוד שי ויקיפדיה)

בית מעריב בימיו בטובים (צילום: דוד שי ויקיפדיה)

איך מפטרים עיתונאי

כמו שמפטרים עובד זר מתאילנד או מרומניה. פשוט מודיעים לו – בעל פה, בטלפון, בפקס, בדואר אלקטרוני, או בשיחת מסדרון – אסוף את החפצים שלך ותעוף לנו מהעיניים. כך עשו, פחות או יותר, לרון מיברג ולמשה נגבי. כך עשו לעורך המצליח של "ידיעות אחרונות", אלון שלו. [כך עשו לאחר שנים לעורך שבא במקומו,  משה ורדי] כך עשו לכמה עשרות מעובדי y-net, אתר החדשות של "ידיעות". כך עשו בשנים האחרונות למאות עובדים – זוטרים וגם בכירים – במעריב, בהארץ, ובעיקר בעשרות המקומונים של כל הרשתות. כך עומדים לעשות לעוד עשרות עיתונאים בידיעות, במעריב, בהארץ ובמקומונים. המפוטרים יכולים לזעוק חמס, אך ללא הועיל. מסע התמיכה למשה נגבי לא הזיז לנמרודי. למען המפוטרים האחרים איש לא נקף אצבע, בין זוטרים בין בכירים. לאחר פיטורי אלון שלו מידיעות יצא נחום ברנע לחופשת מחאה. העיתון לא התמוטט וברנע חזר לעיתון כשזנבו מקופל בין הרגליים, כפי שנוהגים לכתוב בעיתונים.

עיתונאות כפס יצור

ברנע יכול היה להתפטר ולחזור בו מהתתפטרותו כי הוא כוכב. זה אינו מצבם של רוב העיתונאים, שאינם יכולים להתפטר. הם מחוייבים למשכנתא, לגידול ילדים ותלויים לפרנסתם במעבידם. בשנים האחרונות, עם החדירה העמוקה של החוזים האישיים, רובם נקראים מדי שנה (במיוחד כתבי המגזין) לעורך ונתבעים לתת דין וחשבון על "תפוקות" ו"כמויות". כן, בעיתונים סופרים את הקטעים שפירסמו, את מספר הכתבות. פס יצור, אם תרצו. ממש כמו מתפרת טכסטיל בדימונה. עיתונאי בכיר בידיעות אחרונות, שהחליט לקחת את גורלו בידיו ועזב לפני שנתיים את הכתיבה ב-7 ימים, סיפר כי לא יכול היה לשאת את העלבון ואת התחושה שתובעים ממנו לתת הרבה ולא משנה באיזו רמה. רבים אחרים אינם יכולים לעשות זאת. הם פשוט כבולים אל תוך הכלא העיתונאי המודרני, שבו משחקי כוח ואימה שכותרתם "מי יילך ראשון" ו"למי יקראו למחלקת כוח אדם". העיתונאים שנשארים מאחור משוכנעים שזה לא יקרה להם. יש אפילו שסבורים כי יגנו על עצמם אם יצדיקו את פיטורי חבריהם. המו"לים של העיתונים כל כך בטוחים בעצמם, עד שאינם טורחים אפילו להתחשב בחוקי העבודה האלמנטריים. לפני זמן מה פוטרה כתבת מ"ידיעות אחרונות", היא הוחזרה לעבודה לא בגלל
התערבות ועד העיתונאים אלא מפני שהפיטורים היו אסורים על פי חוק. הכתבת היתה בהריון.

איך פיטרו פעם

לא תמיד היה המצב כזה. בידיעות אחרונות ביקשה פעם [ זה היה בשנות החמישים והשישים] ההנהלה לפטר עיתונאי שעבד באחד הסניפים הגדולים של העיתון. ועד העובדים התנגד וההנהלה החליטה להפעיל נגדו סנקציה: איסור מוחלט לפרסם ידיעות שהעביר. אותו עיתונאי היה חרוץ והעביר מדי יום כמה וכמה ידיעות. שנים רבות נמשך המאבק הזה (אם איני טועה לא פחות מעשרים) עד שהגיעו לאיזו פשרה. במהלך השנים הללו קיבל האיש משכורת מלאה, בלי שפורסמה אף ידיעה שלו. לא היה כוח בעולם שיכול היה לפטר אותו בלי הסכמתו ובלי הסכמת הוועד. גם במקרה שהיתה הצדקה לפיטורין לא יכלה ההנהלה לפטר עובד. זה מה שקרה עם כתב בכיר בסניף אחר. הכתב העביר ידיעה שגויה, שבה נאמר כי הפושע הנאצי דמניוק הוכה בכלא על ידי סוהרים ניצולי שואה, עד שהיה כחול ונפוח מרוב מכות. שרות בתי הסוהר הכחיש נמרצות (כי אין בכלל בשרות ניצולי שואה לפחות מבחינת גילם). בעיתון התבדחו ואמרו כי מקור הידיעה הוא במה שנקרא בעגה העיתונאית סוכנות א.א.א. ("אישה אחת אמרה"). הכתב הוזמן על ידי העורך כדי לקבל הודעת פיטורין. הוא סרב לבוא והמשיך בעבודתו בעיתון עוד שנים רבות.

 

בית ידיעות אחרונות. המסופר  התרחש בבנין הקודם ברחוב מיקוניס. ויקישיתוף

בית ידיעות אחרונות. המסופר התרחש בבנין הקודם ברחוב מיקוניס. ויקישיתוף

אימתם של המו"לים

הסיבה למעמדם החזק של העיתונאים באותה תקופה לא רחוקה נבעה מכוחו של האיגוד המקצועי של העיתונאים. האיגוד הזה (איגוד ארצי, בו מאורגנים אגודות עיתונאים בירושלים, תל-אביב וחיפה) היה אימת המו"לים. הוא קבע (בשיתוף פעולה עם איגוד המו"לים, שאיגד את המעסיקים, ועם ועדת העורכים של העיתונים) את גובה השכר ותנאי העבודה. מנע פיטורים שרירותיים, ולא במקום האחרון קבע גם כללי אתיקה, המחייבים את חבריו. לא כל אחד יכול היה להתקבל כחבר לאגודה. התנאי היה שהעיתונאות היא עיסוקו העיקרי של החבר; שהוא מקבל משכורת מלאה בהתאם לדרגות העיתונאיות, ושהוא מקבל על עצמו את תקנון האתיקה (למשל איסור עבודה למען פרסומת, או בשרות איזו מפלגה; או קבלת טובות הנאה כלשהן; או פירסום מסולף ולא הוגן ועוד שורה של כללים). המוני עיתונאים צבאו על שערי האגודה, המתינו תקופה ארוכה כמועמדים, וכשהתקבלו היו מאושרים וידעו כי עתידם מובטח. האיגוד היה יכול להשבית את כל אמצעי התקשורת, אם יתנכלו למי מהם. האיגוד גם יכול היה למנוע מן העיתונים להעסיק עובדים זולים שלא על פי התנאים שנקבעו בהסכמי העבודה. הכוח הזה של האגודה מצא את ביטויו ברמה הגבוהה (יחסית) של העיתונאים, בבטחון האישי שלהם בפרנסתם וגם בחרות להביע את דעתם, תהא אשר תהא. למשל: מו"ל שסרב לפרסם מאמר של עיתונאי היה העיתונאי רשאי לפנות לעיתון אחר ולפרסם שם את מאמרו. והיו שניצלו זכות זו, מבלי שמעסיקיהם יכלו להתנכל להם על כך.

 

בית אגודת העיתונאים בתל-אביב.  אימת המו"לים הפך מגרש חניה. ויקישיתוף

ית אגודת העיתונאים בתל-אביב. אימת המו"לים הפך מגרש חניה. ויקישיתוף

כל זה כבר אינו קיים. היועצת המשפטית של אגודת העיתונאים בתל-אביב, עורכת הדין מיכל פומרנץ, סיפרה לי [זה היה ב-2009] כי עיתונאים בכלל אינם מבקשים היום להתקבל לאגודה. רוב העיתונאים מועסקים, בעיתונים גדולים כקטנים, באמצעות חוזים אישיים ובתנאים ירודים עד כדי מחצית ואף רבע השכר שמקבלים עיתונאים שעדיין עובדים על פי החוזה הקיבוצי.

המהפך של "חדשות"

השחיקה במעמדם וברמתם האתית של העיתונאים הוא תהליך ממושך. אך אפשר לקבוע תאריך כמעט מדוייק שחולל אותו: הקמת עיתון "חדשות" במארס .1984 (קדמה להחלטה זו היתה פרישת משפחת שוקן מאיגוד המו"לים דבר שערער את הבסיס של הסכמי העבודה המאורגנים).

חדשות לוגו
"חדשות" הוקם על ידי עמוס שוקן שוקן, בהנחה שיש מקום בארץ לעיתון צהריים שלישי ושיש מקום לעיתון צהוב נוסח הצהובונים האירופיים ("סאן" האנגלי "בילד" הגרמני ודומיהם). עורך העיתון, יוסי קליין, אמר פעם כי הכוונה היתה לזנב בשוליים הנחותים של קוראי "ידיעות אחרונות". הטעות הבסיסית היתה שבמציאות החברתית בישראל איש אינו רוצה להחזיק תחת בית שחיו עיתון שיזהה אותו עם השוליים הנחותים. העיתון התחיל כצהובון סנסציוני, שבכלל לא נקלט. הוא המשיך כעיתון יאפי שמאלני וסיים את דרכו כמעין מקומון מורחב של שינקין, רמת אביב ורמת השרון.

עמוס שוקן (עידו קינן ויקיפדיה)

עמוס שוקן (עידו קינן ויקיפדיה)

 "חדשות" היה לאחד הכשלונות המונומנטליים בתולדות העיתונות. הפסדי שוקן על העיתון עד לסגירתו בנובמבר 1993 נאמדים ב20- עד 30 מיליון דולר. "הארץ" מלקק עד היום את פצעי אותה תקופה ומשועבד להלוואה שנתן לו נוני מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות".
לענייננו חשובה מדיניות העיתון ביחסו לעובדים, שהשפעתה התפשטה לכל חלקי התקשורת במהירות של סרטן קטלני
.

"עיתונאים רעבים חרוצים יותר"

אחד מבכירי "חדשות" אמר לי פעם שהקונספציה של הבעלים היא שעיתונאים רעבים חרוצים יותר. העיתון אסף את הצוות הראשוני שלו מן הפרולטריון הגדול של עיתונאים צעירים, המחפשים נואשות קריירה בשוק עבודה מצומק. כולם הסכימו לעבוד בחוזים אישיים, שלא על פי תקנות אגודת העיתונאים. כמובן שלא היו חברים באגודה ולא זכו להגנה מקצועית כלשהי. שכרם היה ממש שכר רעב ואני יודע זאת מידיעה אישית. מדי פעם הגיעו אלי פליטי "חדשות", שהציגו תלושי משכורת מדהימים בעליבותם. בצמרת העיתון ישבו המייסדים, שבאו בעיקר ממקומון הדגל של רשת שוקן, "כל העיר" הירושלמי. הם, וכמה כתבים כוכבים זכו, ככל הידוע לי, לשכר ראוי. כל היתר היו בשר תותחים לקונספציה של "עיתונאים רעבים חרוצים יותר".
בתחילה ראה "ידיעות אחרונות" ב"חדשות" מתחרה קטן וזריז שעלול לעשות ל"ידיעות" מה שעשה "ידיעות" למעריב, עשרים שנה לפני כן. אבל עד מהרה נתברר כי הסכנה אינה גדולה מדי. קונספציית הרעב לא הוכיחה עצמה.

 

נתן זהבי חיית חדשות אבל בלי תקציב (צילום: halitl פליקר ויקישיתוף)

נתן זהבי חיית חדשות אבל בלי תקציב (צילום: halitl פליקר ויקישיתוף)

האיש שעמד מולי ב"חדשות" כראש כתבים היה נתן זהבי. המשכורת שלו היתה בערך 20 אחוז מהמשכורת שלי והוא היה צריך להוציא עיתון (כוונתי לעמודי החדשות) בצוות שתקציבו לשכר צלמים וכתבים היה, להערכתי, כחמישה אחוזים מהתקציב שעמד לרשותי. זהבי הוא חיית עיתונות מוכשר, בעל חושים חריפים. תודות לו השיג "חדשות" שורה של סקופים מרשימים. אך אלה לא הספיקו כדי לבסס את מעמדו של העיתון.[ נתן זהבי עושה חיל ב-103 FM מופיע בסרטים ותכניות טלוויזיה]

למה נכשל "חדשות"

הסיבות לכשלונו של "חדשות" רבות. קונספציית ה"רעב" היתה אחת המרכזיות. כמות החריגות מן הדיוק והפגיעה בערכים אתיים בסיסיים היתה מעבר לכושר הקליטה של הקורא הישראלי. דוגמה אחת מרבות: כותרת ראשית ביום הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה שסיפרה על קונסול ישראל שהחזיק בידה של רעייתו שהיתה לכודה בין ההריסות עד שיצאה נשמתה (ראה צילום). את הידיעה העבירה כתבת העיתון בבאר-שבע. איש מבין העורכים לא שאל עצמו מנין יש לכתבת בבאר-שבע סקופ עולמי כזה שאף עיתון בעולם לא עלה עליו. רק למחרת היום הופיע תיקון בכמה שורות שממנו נתברר שלידיעה לא היו ידיים ורגליים. זה מה שקורה כאשר אתה מסקר ארוע גדול בברזיל באמצעות תקציב של כתבת מבאר שבע. תקצר היריעה מלפרט את כל הברווזים שפורסמו בעיתון והחריגות האתיות. כמו: פרסום זהות ותמונה של תורם אברים להשתלה (שהיה תמריץ לחקיקה שאסרה זאת מאז); ידיעה על עבירת תנועה של קצין משטרה על סמך דו"ח תנועה מזויף; תמונות זוועה של הילדים המרוסקים מאסון צומת הבונים ועוד ועוד.

 

הכותרת שלא היתה ולא נבראה

הכותרת שלא היתה ולא נבראה

מחידושי חדשות. מדור הרכילות ציפורה.

מחידושי חדשות. מדור הרכילות ציפורה.

ל"ידיעות" באותה תקופה היה יתרון עצום על "חדשות" בתחומים רבים, בין היתר ביכולת הכספית שלו. "ידיעות" הצליח להשיג סקופים רבים תודות למסירות עובדיו ולא במקום אחרון תודות לאמצעים הכספיים שהיה מוכן להשקיע בסיקור נאות. למשל: התמונה המפורסמת של וענונו, שחשף את ידו עליה כתב פרטים על חטיפתו. התמונה הושגה תודות לכך שסוכנות הצילומים "זום" (בניהולו של אלי הרשקוביץ שעבדה אז בשרות ידיעות) יכלה להציב צלמים במספר גדול כל כך סביב בית המשפט אליו הובא, עד ששום עיתון לא יכול היה להתחרות בו.

"דרושים עיתונאים ללא ניסיון מוקדם"

"חדשות" מת אך השיטה שלו חיה, קיימת ובועטת. תחילה הנהיג שוקן חוזים אישיים ב"הארץ", וכשעובדים העמידו זאת למבחן משפטי והפסידו התפשטה השיטה לידיעות ולמעריב. כיום המצב הוא שרוב העיתונאים בעיתונים היומיים וכמעט כל העיתונאים במקומונים, עובדים על פי חוזים אישיים.
האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל אינו מהווה עוד גורם להגנה מקצועית כמעט, ומשמש בעיקר מקום חניה ובית ועד לגימלאים. לעיתונאי מפוטר אין שום סיכוי לקבל הגנה של ממש.

במיוחד גרוע מצבם של עובדי המקומונים. אין שום הסכמים לגבי גובה השכר. העיתונאים מקבלים חוזים כפויים, במקרה הטוב, או שעובדים ללא חוזה בכלל.
כשכבר ניתן חוזה הוא נוהג שלא לכנות את העיתונאים במקצועם אלא בשם כללי "המועסק". הוא קובע שאין יחסי עובד ומעביד בין העיתון לבין העיתונאי. החוזה כופה על ה"מועסק" להסכים לכך ששכר הרעב שהוא מקבל כולל את כל התנאים הסוציאליים (שבהעסקה רגילה ערכם כ-40 אחוז מהשכר). סעיף בחוזה קובע שאם העובד יפנה לבית משפט וזה יכיר בו כשכיר מסכים המועסק לוותר מראש על 40 אחוז מכל סכום שיגיע לו מן העיתון. מכתיבים למועסקים "חופשות מרוכזות" בימים שאין להם עבודה. הם מקווים שאו טו טו יהפכו להיות אילנה דיין או מיקי חיימוביץ. אבל לרובם זה לא קורה, לפני שהם מפוטרים. במקומון חיפני אחד פוטרו באחרונה כמעט כל העורכים, הכתבים והתחקירנים. לאחר "הניקוי הגדול", כפי שקראו לכך, פירסמו מודעה ובה נאמר:

"אנחנו צריכים אותך. דרושים עיתונאים. תנאי קבלה: אין צורך בניסיון מוקדם". ניסיון מוקדם הפך לחיסרון. משום שהוא דורש מהמו"ל ושליחו עלי אדמות העורך הראשי (שאף ימיו קצובים מרגע שנכנס לתפקידו) לשלם יותר. וכך נשפכים מידי שנה לעיתונים המקומיים סטודנטים צעירים ו"רעבים" לפירסום עצמי, שמוכנים לעבוד במקצוע הזה במקום לשמור בשער מפעל תעשייתי בשעות הלילה. עיתונאי צעיר שכזה אמר באחרונה: "מה עדיף, עיתונאי עם ביפר ופלאפון או מוקדן לילה ב'שגריר'?". סופר לי כי עורכת חדשות, העובדת 60 שעות בשבוע, עד שעות הלילה הקטנות, משתכרת 4000 ש"ח ברוטו. יש כתבים העובדים על בסיס של תשלום לפי ידיעות או לפי מילים. זו לא עבודה המפרנסת את בעליה. בלית ברירה פונים לעשות חלטורות. והחלטורות הן עבודה למען מפרסמים. מתפרסמים עמודים שלמים המתחזים כעמודי מערכת ועיתונאים עוסקים בכך.

"אספני הדוגמיות"

ההזניה של המקצוע מתפשטת לכל כיוון. כתבות באות למסיבות עיתונאים כדי לקבל "דוגמיות" של מוצרי קוסמטיקה ומסתלקות בלי להשתתף במסיבה. יחצנים מחלקים טובות הנאה מכל סוג – החל ב"דוגמאות" מזון הנשלחות לבתי הכתבים וכלה בבילויי סופשבוע או נסיעה לחוץ לארץ. נמצא אפילו יחצן שחילק לעיתונאים תלושי קניה לחג. כתבת ידועה לענייני צרכנות מחזיקה פריזר בכניסה לביתה וה"דוגמאות", במשקל קילוגרמים רבים, מגיעות היישר אל תוך הפריזר. כתבת אחרת קיבלה נסיעת בילוי ממושכת לחוץ לארץ על מנת לכתוב סידרת כתבות על רשת שיווק גדולה. ואין פוצה פה ומצפצף.
כאן ישאלו אותי קוראי טור זה אם השיגעון היכה גם את בעל "היגיון בשיגעון". מה זה נוגע לנו אם העיתונאים משתכרים למחייתם ואם יש להם איגוד מקצועי? האם זו הבעיה האמיתית של התקשורת?

העיתונות כ"כוח להשחית"

צודק השופט ברק באומרו כי העיתונות היא כוח העשוי להיות גם כוח משחית.
כבר כתבתי לא פעם כי לא קיימת "מאפיה שמאלנית" בתקשורת. העמדה השמאלנית, האנטי ציונית, של דיווחי התקשורת הישראלית נובעת ממצב תרבותי מסויים. אך היא אפשרית, בין היתר, בגלל הזנייתו של המקצוע. למו"לים לא ממש איכפת שאין שום גבול המפריד בין ידיעה לבין דעה, בין דיווח לפרשנות. הבעיה עם הצעתו של ברק היא שלא ברור אם יש בה כדי לשנות את המצב מיסודו.

כמה נקודות להבהרה:
* אתיקה מקצועית.
החוק קובע כללי אתיקה החלים על בעלי מקצוע שבידם נתון כוח רב: רופאים, רואי חשבון, עורכי דין ועוד. כללים אלה הם למעשה חוקים החלים במיוחד על בעלי אותם מקצועות. הפרתם מהווה עבירה פלילית הגוררת עונשים כבדים, כולל אובדן הרשיון לעסוק במקצוע.

* אתיקה עיתונאית.
במדינות דמוקרטיות אין בחוק כללי אתיקה המחייבים עיתונאים. חוק כזה עלול להגביל את חופש הביטוי ולהפוך את העיתונאים לנתונים לחסדי השלטון. מה שהיה מקובל עד כה הם כללי אתיקה שחייבו את חברי אגודת העיתונאים. עבריינים נשפטו על ידי בית דין של האגודה ופסקי הדין פורסמו. במקרים נדירים (כמו ניצול המעמד העיתונאי לפירסום ידיעות שנועדו לקדם אינטרס בבורסה) פוטרו עיתונאים. כל זה כאמור כבר אינו קיים. אפשר אמנם להגיש תלונות על הפרת כללי האתיקה אך גם השיניים החלביות שהיו פעם לשיטה הזו כבר נשרו מזמן.

* עברייני אתיקה.

כיום יכול עיתונאי לפרסם שקרים, להתרשל בעבודתו, לקבל טובות הנאה ממפרסמים בלי שמישהו יוכל לעצור בעדו. העיתונאים כפופים רק לחוקים המחייבים כל אדם ביניהם חוק לשון הרע, סוב יודיציה איסורי פירסום (למשל עברות של קטינים).

* הבעלות הצולבת.
סכנתה של העיתונות איננה נובעת רק ממעמדם העלוב של העיתונאים. היא מתחילה בבעלות הצולבת של שלוש המשפחות הגדולות על כל אמצעי התקשורת כמעט. אדם המפוטר מ"ידיעות" או מ"מעריב" או מ"הארץ" סגורה בפניו הדרך למצוא עבודה בעשרות מקומות עבודה אחרים – מגזינים, מקומונים, ערוצי טלוויזיה, רדיו מקומי. הדבר חל לא רק על עובדים זוטרים, שהם כמו אבק אדם, אלא גם על כוכבים גדולים. עינו של האח הגדול מן המשפחה השלטת צופה בהם תמיד.

* אם תתקבל הצעת הנשיא ברק.
לכאורה תיפטר חלק מן הבעיה. למשל: עיתונאי המקבל טובת הנאה יוכל להיות מואשם בקבלת שוחד, כמו עובד ציבור. אך יש לנו כבר ניסיון בנושא והוא לא מעודד. אלפי העובדים של רשות השידור כפופים לחוק רשות השידור ולכללי האתיקה המנוסחים ב"מסמך נקדי". האם עיתונאי רשות השידור מתנהגים אחרת מאשר עיתונאי העיתונות הכתובה? לא שמענו על כך. שמענו רק את קולותיהם של המגישים המפורסמים עושים פרסומת לכל המוצרים.

עד כאן המאמר משנת 2002

=====================================

הערות לגבי המצב בשנת 2009

על המאפיה השמאלנית בתקשורת

כפי שכתבתי לא פעם אין דבר כזה. העמדות השמאלניות של רוב העורכים והכתבים בתקשורת הכתובה והאלקטרונית היום נובעות מן המצב הפוסטמודרני שהביא לעמדות פוסט ציוניות, שמשום מה קוראים להן "שמאלניות".

קחו למשל את עיתון"דבר", עיתון פועלי ארץ ישראל. מי כתב בעיתון זה?
להלן רשימה חלקית:
* נתן אלתרמן אשר פרסם בעיתון, החל משנת 1943 את "הטור השביעי".
* לאה גולדברג
* דוד זכאי
* אורי צבי גרינברג
* ש"י עגנון
* דב סדן
* יצחק יציב
* משה ביילינסון.
* אהרון מגד

אלה שמאלנים?
כי עיתון "דבר" כמו כל העיתונות המפלגתית היתה למרות חילוקי הדעות ברמה הטקטית היתה ציונית. (רק "הארץ" בעריכתו של גוסטב שוקן שמר על נייטרליות כאילו נמנה עם פקחי או"ם".

כשהוקמו "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" מקור כוח האדם העיקרי שלהם היה בעיתונות הימין ("המשקיף" הרביזיוניסטי, "הבוקר" של הציונים הכלליים ו"הצופה" של הדתיים.)

 

עיתון המשקיף (ויקיפדיה)

כף אנו מוצאים בין ראשוני העורכים והכתבים של ידיעות ומעריב אנשי ימין מובהקים: הרצל רוזנבלום, עזריאל קרליבך, אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לזר, דוד גלעדי ועוד רבים אחרים שהיו מוכרים לקהל הקוראים מכתיבתם בעיתונות הימין.

ב"ידיעות אחרונות" הקפידו משך שנים על קו ציוני וניתן בו מקום בולט לכותבים מן הימין: ישראל אלדד (מראשי לח"י), אליהו עמיקם, אביעזר גולן, אורי פורת ועוד רבים. רק בשלב מאוחר צרף יודקובסקי לעיתון כותבים מן השמאל (עמוס קינן, סילבי קשת, בועז עברון, חיים חפר) וריכז אותם בעמודים מרכזיים שכינויים היה "פתחלנד". המניע של יודקובסקי היה למשוך באמצעותם קהל אליטיסטי שעד אז נמנע מלקרוא את העיתון שנחשב לעממי מדי ו"צהוב".

השמאל של ה"פתח לנד" לא חרג מעולם מן המסגרת הפובליצסטית. בעמודי החדשות הפרשנות והרפורטאג'ה לא היתה להם דריסת רגל/

מהפך המקומונים ו"חדשות"

מה ששינה לחלוטין את פניה של התקשורת היו שני מהפכים – המקומונים של רשת שוקן ועיתון "חדשות" – שתיהן יזמות של עמוס שוקן.

עמוס שוקן הוא המו"ל היחיד שמתעניין לא רק בכסף אלא גם באידיאולוגיה. עמדתו שמאלנית קיצונית ולא פעם איפשר לעיתוניו לפעול בניגוד לאינטרסים הכלכליים שלו ובלבד שיעבירו את המסרים שהוא רצה בהם. הוא אמנם לא התערב בעריכה אך עצם הידיעה על השקפותיו קבעה את רוח המפקד.

כל העיר לוגו

 

רשת מקומוני שוקן שהתפתחה בשנות השמונים שאבה את כוח האדם שלה מגלי צה"ל ולאחר מכן היתה לכוח האדם שזרם ל"חדשות". זהו גם המצב היום.

מה הופך עיתונאים אלה למה שקרוי "שמאלנים". החיילים הנבחרים מדי שנה לשרת בתחנה הנחשקת הזו לא קראו את כתבי בורוכוב וספרי הקפיטל של קארל מארכס אינם נושרים מחיקם. רון בן ישי, שהיה מפקד גלי צה"ל, תאר באוזני פעם את החבורה הזו. אלה ילדי שמנת מפונקים שבאים לתחנה עם מפתחות המכונית החדישה של אבא. הם גרים ברמת אביב ג' ברמת השרון או ברחביה. בקיצור: יאפים אופייניים שה"שמאלנות" שלהם היא, כפי שאמר פעם אמנון לורד,  מובנת מאליה. הם לא נבחרים לפי השקפתם אלא בעיקר לפי איכותם. מערכת משוכללת מאד של מיון בוחרת מדי מחזור גיוס כ-1200 מועמדים, העוברים סידרה ארוכה של מבחנים ובדיקות- פסיכולוגיות, פסיכומטריות, השכלתיות,  עד שנבחרים שני תריסרי המאושרים העוברים קורס, שגם הוא חלק מתהליך המיון.

אני מכיר היטב את השיטה. האיש שפיתתח אותה, הפסיכולוג התעשייתי ברוך שפירא, הכין גירסה לסדנה להדרכת עורכי חדשות שאני ניהלתי בידיעות אחרונות.

התוצאה של התהליך הזה היא שנבחרים באמת המעולים ביותר מבחינת איכותם האינטלקטואלית, יכולתם לעבוד בתנאי לחץ וכל התכונות האחרות. באורח טבעי כולם או רובם באים מאזורי היוקרה האשכנזיים, בקושי נמצא ביניהם איזה חובש כיפה, מזרחי, או תושב פריפריה. זה לא מכוון ואלה גם היו התוצאות של המבדקים בידיעות אחרונות (למרות מאמציי לקלוט מתנחלת אחת ואיש פריפריה אחד).

מגלי צה"ל  הם זרמו למקומונים של שוקן, אחר כך ל"חדשות",  ומשם בהמוניהם לכל אמצתעי התקשורת בתהליך שפעם תארתי אותו כהפצת וירוס. לכאורה התאור הזה אינו הולם את התאור של עיתונאים שטחיים ורדודים.  מה שקורה הוא שחלק קטן מן הטובים באמת הופכים לכוכבים ויש ביניהם המשתכרים סכומי עתק (בעיקר בטלוויזיה) ואפילו מתעשרים. רבים מן הטובים פורשים למקצועות אחרים. נשארים ומצטרפים אלה שאין להם ברירה ומוכנים לעבוד בתנאים ובשכר של עובדים תאילנדים.

פעם בא אלינו מגלי צה"ל (או מ"במחנה" איני זוכר בדיוק) בחור שהיה ממש עילוי בתקשורת. הוצעה לו משרה קבועה ומשכורת מצויינת.  לאחר זמן קצר הוא עזב והלך למכון ויצמן. היום הוא אחד המדענים הבכירים בעולם בחקר המוח. שמו ידוע בעולם כולו – פרופסור  ידין דודאי..

ידיעות אחרונות הסיפור האמיתי

ראה תרומת המקומונים להזניית התקשורת

ראה עלייתו ונפילתו של עיתון חדשות

העורך האלמוני של העיתון של המדינה ( וקישורים נוספים שם)

פרשת ירון זליכה ושחיתות התקשורת

פורסם בקטגוריה ידיעות אחרונות, מעריב, תקשורת, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

20 תגובות בנושא איך הפכה התקשורת רדודה, מושחתת, שמאלנית וכוח להשחית

  1. תודה על הסקירה מאירת העיניים.
    מבחינת התוצאות, אפשר לאמר שהשמלאניות היתרה עלתה גם בחיי אדם כשה'עיתונות' המגוייסת תמכה בעמדות הזויות של עקירת ישובים
    ויתורים טריטוריאליים ו'תהליך שלום' מזויף.
    מצד שני, אפשר להתעודד קמעה מעלית האינטרנט (שקודם כל מהווה במה לקרא את מאמריך ולכתוב את התגובה הזו) שאפשרה לאנשים כמו יואב יצחק (אך מצד שני גם רמי יצהר..) להתבטא ולהתפרנס ואפילו לחשוף שחיתויות ולהוריד מהבמה ראש ממשלה. גם אתרים ימניים אחרים (כגון INN) מצליחים להשמיע את קולם ולא להיות מושתקים כמו במקרה הרדיו האיזורי.

  2. פינגבאק: פרשת שיקלגרובר כמידגם מנבא של מצב התקשורת בימינו | היגיון בשיגעון

  3. מאת צריך יוזמה חדשה‏:

    נראה שהגיע הזמן ליוזמה עיתונאית (מקוונת, ככל הנראה) שתיתן מענה לצרכים האלה: הצורך בשמירה על האתיקה העיתונאית, הצורך בתיגמול יאות לעיתונאים כדי למנוע הזניית המקצוע, הצורך בשבירת המונופול של שלוש המשפחות על עולם התקשורת הישראלי.
    השאלה היא, מי ירים את הכפפה?

  4. מאת יוסי ארזי‏:

    זאב שלום,
    אם העיתונאים כל כך מסכנים ועניים, האם קיימת אפשרות שמדינות עויינות לישראל "קונות" (בכסף) עיתונאים כדי שהללו יפרסמו דברי בלע נגד ישראל.

  5. פינגבאק: תקשורת היא לפעמים רק מילים | היגיון בשיגעון

  6. מאת zeev‏:

    תשובה ליוסי ארזי,

    לא ידוע לי על קניה ישירה של עיתונאים בידי גורמים עוינים. אך מן המפורסמות הוא שהאיחוד האירופי תומך בגלוי בכתבי עת, בפירסומים ובעמותות למיניהן. ראה המאמר על צביה גרינפילד (בקטע מי מממן) כדוגמא אחת מרבות
    http://www.zeevgalili.com/?p=807
    מרבות.

    • מאת ע. מ.‏:

      לדעתי האיחוד האירופאי לא צריך ל"קנות" עיתונאים. העיתונים בדרך כלל יודעים מה רוצה המו"ל ולדעתי האישית מו"ל ידיעות למשל, נוני מוזס מעוניין בידיעות "שמאלניות" לכאורה.
      אותו הדבר ניתן להגיד גם על מו"ל הארץ.
      במעריב החדש ובישראל היום, המו"ל מעוניין בידיעות "ימניות" ו/או מרכזיות ולכן העיתונאים כותבים כתבות ברוח המו"ל.
      ככה היה בשלושים השנים האחרונות ולדעתי זה ימשך כול עוד מולים כוחניים לכאורה ימשיכו וישלטו על שוק העיתונות.

  7. פינגבאק: עמירה הס כדוברת חמאס | היגיון בשיגעון

  8. פינגבאק: ג’ואן פיטרס – החוקרת שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים | היגיון בשיגעון

  9. פינגבאק: בין מהפך 1997 למהפך 2009 | היגיון בשיגעון

  10. פינגבאק: מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית | היגיון בשיגעון

  11. פינגבאק: ענת קם – לא דמוקרטיה, לא חופש הדיבור אלא מדינת בג"צ-קרטיה ומדיה-קרטיה

  12. פינגבאק: המזימה לחיסול "ישראל היום"

  13. פינגבאק: גייס חמישי – מקור המושג, משמעותו וגילגוליו

  14. פינגבאק: תרומת המקומונים להזניית התקשורת

  15. פינגבאק: התקשורת כשותפה ב"אונס השני" של המתלוננת בחשדות שהועלו נגד נגד ניצב אורי בר-לב

  16. פינגבאק: פרשת ענת קם: מועצת העיתונות מחליטה בניגוד לתקנון האתיקה | היגיון בשיגעון

  17. פינגבאק: הצד השני של אורי אבנרי | היגיון בשיגעון

  18. פינגבאק: עלייתו ונפילתו של "העיתון הנפוץ במדינה" – מעריב | היגיון בשיגעון

  19. פינגבאק: נתן אלתרמן – ניצחון המסלפים | היגיון בשיגעון

השאר תגובה