ארכיון תגיות: עזריאל קרליבך

"מעריב" מת מזמן אך בעליו לא ידעו זאת

סגירת מעריב היא יום עצוב לתקשורת ולדמוקרטיה בישראל * מעריב היה בעבר העיתון היומי היחיד, שעורכיו וכותביו היו בעליו ויכלו לכתוב על פי מצפונם * מעריב החופשי גסס כשנמכר לרוברט מאכסוול, וגסיסתו נמשכה למרות ניסיונות ההחיאה של הבעלים שבאו בעקבותיו * כמה קווים לדמותו של העיתון שהיה "הנפוץ במדינה" * וגם כמה הגיגים על השאלה "מה זה עיתון" ועל ההבדל בין עיתונאי לבין פועל בנין *ולמה עיתון איננו עיתון בלי עיתונאים ובלי עורך

בשנת 1951 הכריז ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב".

בן גוריון זעם בעיקר על הביקורת שמתחו עליו העיתונים החופשיים [מעריב, ידיעות אחרונות, הארץ, העולם הזה].

בתגובה לדברי בן גוריון כתב אז עורך "מעריב", עזריאל קרליבך, את הדברים הבאים, במאמר שכותרתו " מה זה עיתון":

" אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים זולים… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך".

להמשיך לקרוא

האם הופכת ישראל למדינת סדום

מה שאפיין את סדום לא היו הרשעים שבה, אלא הרשעות שקיבלה לגיטימיות של החוק * כמה מסקנות עגומות על הקשר בין התעללות הממסד בחלשים בחברה, גילויי רשעות של אנשים וחוק פינוי פיצוי

ב-10 באפריל, יום לאחר ברד הפצמ"רים והקסאמים שירד על גוש קטיף, פורסם ב- ynet מכתב קורע לב של רננה מרמלשטיין, בת 17, מגני טל.

" פצצות נופלות עלינו" , כתבה רננה, " למישהו איכפת?… אריק דואג למתנחלים אפילו במקום יוקרתי במרכז הארץ (חולות ניצנים)… הוא מזכיר לי אנס שלאחר ביצוע זממו נותן לנאנסת סוכריה כדי שיישאר ממנו טעם טוב… ולכל ארגוני הירוקים למיניהם אני רוצה להגיד כנראה שבשבילכם חשוב יותר שפרפר תכול כנפיים יוכל לעוף מול הים בניצנים בחופשיות מאשר אנשים שזרקו אותם מהבית. ממילא הם כוס חד פעמית, אז מה זה משנה איפה נזרוק אותם. הדברים שלי קשים? בוטים? כך בדיוק אני מרגישה. סכין בגב שננעץ בי ובכל יום נעשה סיבוב נוסף כדי שיהיה הכי משפיל ומבזה שאפשר. לפחות הבוקר יש סוסה שנהרגה, אז אולי בכל זאת כל ארגוני הזכויות למיניהם יקימו קןל צעקה רמה…"

" לא איכפת לי"

למכתב הזה של רננה פורסמו באתר 346 תגובות. היו כמה תגובות אוהדות. " כולנו אתכם" ; " המתנחלים האנשים הכי אמיצים שיש" ; " מתפללים לשלומכם" ; " תהיי חזקה" ; " אחי תושבי גוש קטיף אתם היפה והטוב שבחברה המחורבנת שלנו" ; " אני מחבקת אותך. בא לי לבכות מהאדישות והשנאה אליכם" .

אך חלק מן התגובות היו ציניות, אכזריות, פוגעות, מרושעות, לא איכפתיות: " לא אכפת לי שמפציצים אתכם" ; " אתם מסמר בלי ראש. בסוף נעקור אתכם ונצליח" ; " את פורעי החוק אני רוצה שתשאירו שם שהערבים יחסלו אותם" ; " זה העונש שלכם על מה שעוללתם למדינה" ; " רציתם טרנספר קבלתם טרנספר" ; " מתנחלת יקרה את בחרת לגור על אדמה שלא שלך – אז תסבלי" ; " נודניקית קטנה – ממש לא מעניין אותי שמפציצים אותך" ; " אנחנו פשוט כבר לא כל כך סובלים אתכם" ; " אכפת לי שמפציצים אותך בדיוק כמו שהיה איכפת לי בבוקר כשקבלתי קפה מקיאטו עם יותר מדי חלב, הרס לי את היום" .

התגובות האלה מעידות שיש הרבה רישעות בחברה שלנו, רישעות נוסח סדום.

מהי חברה סדומית

חז" ל נתנו לכך תשובה בכמה אגדות.

" מעשה בשתי נערות שירדו למלאות מים מן המעין. אמרה אחת לחברתה: למה פנייך חולניות? אמרה לה: כלו מזונותינו וכבר אנו נוטים למות. מה עשתה? מלאה את הכד קמח והחליפו: נטלה זו מה שביד זו וזו מה שביד זו. כיון שהרגישו אנשי סדום בדבר נטלוה ושרפוה" .

" ר" יהודה אומר: הכריזו בסדום ואמרו כל מי שהוא מחזיק בפת לחם לגר ולעני ואביון ישרף באש" .

" חמשה ראשי דינים היו בסדום: קו שקר ורב-שקר רב-נבל רב-מסטידין (= מטה דין) וקלאפנדר (= גונב נפש)."

" מי שקיצץ אוזן של חמור חברו, אמרו לו (לבעל החמור) תנהו לו עד שתצמח" .

" כשנזדמן להם עני היה כל אחד ואחד נותן לו דינר וכותב שמו עליו ופת לא היו נותנים לו. וכשמת העני היה בא כל אחד ונוטל דינר שלו. והייתה שם ריבה (=נערה) אחת שהוציאה פת לעני בכדה. עברו שלושה ימים ולא מת ונתגלה הדבר . טשו (=משחו) את הריבה בדבש והעמידוה על גג החומה ובאו דבורים ואכלוה" .

מה מלמדות אותנו האגדות הללו?

אנחנו למדים מהן שהיו בסדום אנשים טובים ולצידם אנשים רעים שעשקו וגזלו בראש חוצות.

מה שהפך את סדום לסדום לא היו האנשים הרעים אלא הממסד החברתי, התרבותי והמשפטי שאפשר מעשי סדום באורח חוקי.

כל עוול היה חוקי שם. מי שעובר בגשר מחייב אותו החוק לשלם ארבעה זוזים. ואם עקף את הגשר ועבר במים חייבו אותו לשלם שמונה זוזים. ומי שפצע אותו חברו ובא לתבוע פיצוי בבית משפט אומרים לו השופטים תן לו שכר כי הקיז לך דם.

רשעות לגיטימית

יש הרבה אנשים טובים בארץ הזו. כאשר פנו לציבור בבקשה לתרום מח עצם כדי להציל את חייו של אומרי רויאל בן השלוש התנדבו רבבות. הארץ מלאה ארגוני חסד וצדקה העושים ימים ולילות למען חלכאים ונדכאים. אנשים רבים מפרישים מעשר מהכנסתם המצומצמת כדי לקיים מצוות צדקה. אלפים רבים מתנדבים לפעולות סיוע לקשישים, לנוער במצוקה, למשפחות הרוסות.

כמו בכל חברה אנושית יש בינינו גם אנשים רעים ואפילו רעים מאד. כל עוד אנשים אלה פועלים ברמה הפלילית נזקם אינו גדול. אבל כשהרוע הטמון בכל אחד מאתנו מקבל לגיטימציה של חברת סדום קיימת סכנה שסופנו יהיה כסופה של סדום ועמורה, על אף הצדיקים שבתוכנו.

רשע בסמכות וברשות

הנה דוגמא למעשה סדום קטן בתל-אביב. בפארק הירקון הוצבו ספסלים שעל המושב שלהם הותקן מוט ברזל. תכליתו של מוט זה למנוע מחסרי בית ללון על הספסל. מן העירייה מסרו (לפי " ידיעות אחרונות" ) כי הספסלים נועדו לישיבה ומי שמחפש מקגום לינה " יצטרך למצוא לעצמו פתרון אחר"

די להציץ בעיתון של יום אחד כדי לאסוף שפע של דוגמאות של מעשי סדום ממסדייים. לקט קצר ואקראי: קטין חסר מעמד מוחזק חודש במעצר מפני שמשרד הרווחה מונע העברתו לגמילה; ועדת החוץ והביטחון דחתה בקשה של שר הביטחון לאפשר למורים חרדים לשרת בצבא ללא מדים ולקבל שכר; מסעדה תל אביבית ביקשה לארח חיילים בודדים בליל הסדר אך נדחתה כי היא לא כשרה; עובדים זרים מגורשים למרות שבית הדין מסכים לשחררם רק משום שמינהלת ההגירה כבר רכשה עבורם כרטיס טיסה; זוגות צעירים הנקלעים לקשיים בהחזר משכנתא אינם מצליחים לקבל מהבנקים הסדר לפריסת תשלומיהם. הם מגורשים מדירותיהם ומפסידים כל מה שהשקיעו; אנשים שאינם עומדים בפרעון חובות נאלצים לפעמים לשלם החזר בגובה של אלפי אחוזים.

והכל חוקי.

" חוק מכשיר עוול"

אי אפשר להפריד את המציאות הסדומית הזו מחוק פינוי פיצוי. היטיב לתאר זאת צבי טל, לשעבר שופט בית המשפט העליון, שכתב : " …החוק המכונה פינוי פיצוי כבר נחקק אבל חקיקה כשלעצמה בלי צידוק אינה דמוקרטית. חוק המכשיר עוול רק מחמיר את העוול. חוקי סדום, חוקי גזע ואפליה הם דוגמא לכך" .

" אנחנו בעלי סוג דם ג' ד' ה'

הקוראת שושי סלוצקי מנווה דקלים כותבת לי:

" בשבת האחרונה נערכה בדיקת דם כללית לתושבי גוש קטיף. בבדיקה נמצא, כי לכל תושבי הגוש דם מסוג ג", ד" או ה". מטח הפצצות שירד על ישובי הגוש, במיוחד על נוה דקלים, לא הרעיד אף מיתר בליבם של אנשי הביטחון – החל בדרג המדיני וכלה בדרג הצבאי.

" את עיקר הביקורת אני מפנה כלפי התקשורת השותקת. כי במקום שבו צריכה המדיה לחשוף, לגלות, לשאול שאלות נוקבות וכואבות – היא מכסה, מסתירה, ובכך נעשית שותפה לפשע של הפקרת אזרחים שחייהם וגורלם כנראה לא חשובים במיוחד.

" נכון, התקשורת מראיינת אנשים מגוש קטיף. חלק מהכתבים אפילו מאזין בנימוס לטענות התושבים. אבל בסוף השיחה, כמעט תמיד, עומד תושב הגוש בפני השאלה הנוקבת: " נו – אז מדוע אתם נשארים?" , " יש לך ילדים, לא? אינך חשה בגודל האחריות לעולליך?" . וכך, הופכת אותה אם שנשלחה על ידי ממשלת ישראל לאשמה העיקרית בניסיונות לרצוח את ילדיה.

" במרכז השידורים והראיונות היו צריכים לעמוד שר הביטחון, הרמטכ" ל, המפכ" ל, השר לביטחון פנים ושר החוץ. כל שרי ממשלת ישראל ובראשם ראש הממשלה היו צריכים לעמוד בכל השנה האחרונה תחת מטר צולב של שאלות נוקבות וחדות – על עצם התכנית, על רמיסת הדמוקרטיה, על השחיתות ובעיקר על הפקרת חייהם של מיטב אזרחי מדינת ישראל (סוג א" – הבדיקות לא היו תקינות…).

" אינני חפצה בעיתונאים יפים שיפיקו סרטים בעוד 20 שנה דוגמת הסרט " שתיקת הצופרים" שעסק במחדלי המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים.

" אינני רוצה בסרט מרגש כמו " טיסה אחת בשבילנו" , שהפיק חיים הכט ועסק בשתיקת העולם, ובמיוחד ארה" ב, בתקופת השואה 1944. המטס הנמוך של חיל האוויר הישראלי מעל אושוויץ אמנם היה מרגש, אך זה היה מאוחר מדי. אני רוצה היום מטס נמוך מעל חאן – יונס, שימגר את קיני המרצחים" .

=============================================================

2. סילוק מאיר עוזיאל ממעריב

עבר לפוסט הסמוך

 

העורך האלמוני של " העיתון של המדינה"

לרגל הענקת פרס ישראל לתקשורת לעורך " ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי

558px-dov_yudkovsky

ערך את העיתון ללא תואר. דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

דב יודקובסקי הוא האיש שהמציא את " ידיעות אחרונות" . ליתר דיוק: את הנוסחה של עיתון המתאים "גם לעוזרת וגם לפרופסור" . מכוחה של נוסחה זו הגיע " דיעות אחרונות" לתפוצה חסרת תקדים בממדים בינלאומיים. יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת ישראל נחשפת לעיתון ואין עוד עיתון כזה בשום ארץ מערבית. השבוע הוחלט להעניק ליודקובסקי את פרס ישראל לתקשורת ובכך נעשה צדק לאיש התקשורת החשוב ביותר במדינה, שמרבית ימיו היה אלמוני.

"הסמרטוט של המדינה"

כשקיבל יודקובסקי לידיו את עריכת העיתון בשנת 1948 היתה תפוצתו קרובה לאפס. העיתון החזיק דף אחד בלבד, על נייר שבכל יום היה בתבנית אחרת. הדפסה גרועה, גרפיקה איומה, תוכן דליל. התואר היאה לו אז היה "הסמרטוט של המדינה" . בעל העיתון, יהודה מוזס, שילם לילדים מוכרי עיתונים על מנת שאלה יסכימו להתרוצץ ברחובות ולהכריז "ידיעות אחרונות" . זאת, אך ורק כדי להפגין את נוכחות העיתון וקיומו. באותה תקופה (חודשים מאי יוני 1948) הגיעה תפוצת "מעריב" ל-33 אלף ביום. תפוצה זו גדלה במרוצת השנים למאות אלפים ו"מעריב" נשא את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" . "ידיעות אחרונות" קירטע אחרי מעריב ונדרשו עוד כעשרים שנה עד שתפוצת שני העיתונים השתוותה(בראשית שנות השבעים).

בשנת 1989 כשיודקובסקי אולץ לפרוש מתפקידו על-ידי קבוצת היורשים למשפחת מוזס, התקרבה תפוצת העיתון ל-600 אלף עותקים (בסופי שבוע). " מעריב" באותה עת היה בתהליך של ירידה מתמדת. תפוצתו (בימי חול) ירדה לכ-70 אלף בלבד ולולא רוברט מאקסוול שרכש אותו היה העיתון מגיעה לסף סגירה.

ה" פוטש" של קרליבך

" ידיעות אחרונות" נרכש על ידי יהודה מוזס, ערב מלחמת העולם השניה. הוא מסר את עריכתו לד"ר עזריאל קרליבך, שהצליח בתוך כמה שנים לחולל מהפך בסגנון העיתונאי של ארץ ישראל הקטנה. "ידיעות אחרונות" של קרליבך היה אנטי תיזה לעיתונות של התקופה – רובה עיתונות מפלגתית מגוייסת, משעממת. מאמרים כאורך הגלות, מעט מידע והרבה קלישאות. קרליבך הנהיג את הרפורטז'ה, את הסיפורים האנושיים, את הסגנון התוסס והפך את העיתון להצלחה גדולה. בשנים בהן צמח והתבסס " ידיעות אחרונות" של קרליבך היה יודקובסקי באושוויץ.

בפברואר 1947 חולל קרליבך " פוטש" ב"ידיעות אחרונות" . הוא נטל את כל עובדי המערכת והדפוס, הקים בן לילה עיתון מתחרה שקרא לו  "ידיעות מעריב" ובאותה הזדמנות גזל גם את כל קוראי "ידיעות אחרונות" .

d79bd795d7aad7a8d7aa-d79ed7a2d7a8d799d791-d7a2d79c-d790d79cd798d79cd7a0d794

"מעריב" בתקופה שהתחזה לידיעות

עורך בתואר ועורך בפועל

הבעלים של " ידיעות אחרונות" , יהודה מוזס, היה צריך למצוא במהירות פתרונות כדי להציל את המפעל שנגזל ממנו ב"פוטש" . הוא היה זקוק לאישיות ציבורית מוכרת בתפקיד העורך ולמישהו שיעשה את עבודת העריכה בפועל. הוא בחר בד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט רב מוניטין שהיה מחותמי מגילת העצמאות, לתפקיד העורך. על יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה, הטיל את התפקיד לשקם את העיתון מהריסותיו.

יודקובסקי הגיע לארץ כפליט שואה, והיה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, ערב מלחמת השחרור. לפרנסתו עבד בהעברת מאמרים מירושלים בטלפון למערכת "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. לאחר הסרת המצור מעל ירושלים בא יודקובסקי לתל-אביב והחל במלאכת שיקום העיתון.

ידיעות אחרונות יום לאחר הצבעת אום על הקמת המדינה

ידיעות אחרונות יום לאחר הצבעת אום על הקמת המדינה

הרקע לאלמוניותו רבת השנים של יודקובסקי נבע מן הנסיבות המיוחדות שבהן פעל העיתון. העורך בתואר, ד" ר הרצל רוזנבלום, היה יהודי נחמד שהיה מסוגל לכתוב מאמרי מערכת חוצבי אש ולהבה והשקפותיו היו מוגדרות היום כימין קיצוני. אך הוא לא היה מסוגל להיות עורך בפועל ותפקיד זה מילא יודקובסקי כשהוא נושא שנים בתואר הבלתי ברור " מרכז מערכת" . רוזנבלום המשיך להחזיק בתואר עורך גם לאחר שהגיע לפנסיה וזכה לאריכות ימים מופלגת. נח מוזס לא שחרר אותו מתפקידו כי הוא רצה לעצמו את תואר העורך. פעם הציע ליודקובסקי רוטציה בתפקידים, וכבטחון שיפנה את מקומו הציע להפקיד בידי יודקובסקי את מניותיו בעיתון. יודקובסקי סרב וכך נמשך שנים המצב המוזר הזה שכל גדולי המדינה יודעים מיהו העורך האמיתי של העיתון אבל איש מקוראי העיתון לא ידע זאת.

מבחינות רבות היה המאבק בין דב יודקובסקי ונח מוזס לא רק על תואר העורך אלא גם על אהבת האב. יהודה מוזס ראה ביודקובסקי את בנו האמיתי וממשיך דרכו. באחד ממכתביו ליודקובסקי הוא כותב: אני כל כך מתגעגע אליך ואוהב אותך.

נוסחת יודקובסקי

מה היתה נוסחת יודקובסקי?

עבדתי לצידו משך עשרים וחמש שנה וקשה להגדיר את הנוסחה. הוא עצמו אינו מסוגל לעשות זאת, כפי שנוכחתי בהקלטות רבות שערכתי עמו במטרה לספר את סיפור העיתון.

הייתי אומר שהנוסחה הזו היא שילוב של גורמים רבים, שכולם נובעים מאישיותו. יודקובסקי הוא בראש ובראשונה איש תרבות אנין טעם. תרבותו ואנינותו הטביעה את חותמה על העובדים ועל העיתון, קבעה את גבולות המותר והאסור. יודקובסקי נתן ביטוי מעל דפי העיתון לכל קשת הדעות הפוליטית, אך לא היה מקום לביטויים זולים, להפקרות לשונית או לפגיעה בערכי היסוד של החברה והמדינה. הוא אפשר לאנשי שמאל מוכשרים לפרסם את דעתם, אבל הוא לא אפשר להם לפרסם כל מה שרצו. משך שנים הקפיד יודקובסקי לקרוא כל יום חמישי את כל המאמרים הרגישים (שנועדו לעתון של שבת) ולא היסס לפסול דברים שחרגו מן הגבולות שקבע. כשהיה נעדר מן הארץ מילא תפקיד זה שותפו לדרך, נח מוזס, ומעולם לא נעדרו שניהם יחד מן הארץ כדי של ייעשה משהו בהעדרם שיפגע בעיתון.

לאחר מותו של נוח מוזס מילאתי את מקומו של יודקובסקי בעת העדרו מן הארץ. ערב צאתו נהג לומר לי: כל כשלון שלך ייסלח פרט לכך שתאפשר פרסום דברים שאני לא הייתי מאשר. באחד הימים בהם היה בחו"ל הגיעה לשולחני מקאמה פרי עטו של חיים חפר שתקפה את הדתיים במילים שהנייר איננו סובל. הודעתי לחפר כי איני מאשר את המקאמה לפרסום. חפר השתולל מרוב כעס. הזהיר אותי כי יש לו חוזה עם העיתון המבטיח לו חופש הבעת דעה, איים כי יתבע פיצויים, כי יפרסם את המקאמה במקום אחר. הדבר לא עזר לו ובאותו שבוע הופיע העיתון בלי מקאמה של חפר. כשחזר יודקובסקי לארץ הוא אמר לי: טוב עשית.

גאון ונדיב ואכזר

כתבתי כאן פעם כי הייתי מגדיר את יודקובסקי במילים של ז'בוטינסק: גאון ונדיב ואכזר. הוא היה נדיב מאד ביחסיו לעובדים ויצר אווירת צוות ומסירות שאין מוצאים דוגמתה בימינו, ודאי לא בתקשורת. יודקובסקי הקים קבוצה גדולה של אנשים שהיו מעין שלוחות רוחניות-מקצועיות שלו, חשו כלפיו נאמנות מוחלטת וידעו לעבוד בהרמוניה כשהוא מנצח כמאסטרו על תזמורת. הוא היה גם אכזר לא קטן כשהיה צריך לעקור עשבים שוטים ורשלנויות. אך מעל לכל הוא היה גאון בהבנת רוח החברה הישראלית והשינויים המתחוללים בה. למרות שלא ידע לכתוב היה גאון בהערכת טיבם של טקסטים וברוח הלשון המתחדשת בפי הדור החדש. הוא נתן ביטוי בעיתונו לכל גוני הקשת הפוליטית, מעמוס קינן ועד ישראל אלדד מבועז עברון ועד אליהו עמיקם. הוא נתן מקום לכל הדעות ולכל הידיעות הראויות לדפוס, כסיסמת הניו יורק טיימס. אך היו לו קווים אדומים. שום דבר שחורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר. שום דבר הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות , שהוא ערך מדי בוקר, הקפיד שלא תהיה סטייה קלה כחמורה מן האמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון פלצנית וריקה מתוכן. שפה בהירה וברורה. הוא לימד את כולנו שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.

יודקובסקי לא היה נקי משגיאות. לא כל האנשים שבחר בהם לעבוד עמו היו בחירה מוצלחת. לפחות אחד האנשים היה בחירה מאד לא מוצלחת והיה הגורם המרכזי להדחתו ממפעל חייו.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

ראה הימים בהם היה העולם כמרקחה

ראה פרס סוקולוב ליודקובסקי (קטע אחרון)

ראה כך נלכד הסוס הטרויאני שחדר לידיעות


תקשורת היא לפעמים רק מילים

לפני שנים לא מעטות פנה אלי חבר, פרופסור באחת האוניברסיטאות המובילות, וביקש את עזרתי. הוא סיפר לי כי נקלע למצב לא נעים.הוא היה אחראי לתקציב שהקציבה קרן מחקר שמטרתה לסייע לתלמידים,תוך קידום נושאי מחקר מסויימים.אותו פרופסור, שהיה אדם ישר כסרגל,לא הצליח למצוא תלמידים שיטלו על עצמם את המחקר בתחום המבוקש. אך הוא ביקש לנצל בכל זאת את ההקצבה והשתמש בכספים כדי לסייע לתלמידים בתחומי מחקר אחרים.

כיצד אוכל לעזור לך שאלתי את חברי.

תשובתו הפתיעה אותי. הוא אמר לי: "אתה הרי ז'ורנליסט ואתה יכול לכתוב כל דבר על כל נושא. הכן לי דו"ח מחקר להנהלת הקרן. אם הדו"ח יספק אותם אקבל תקציב נוסף, אצליח לסיים את המחקר עם סטודנטים אחרים והכל יבוא על מקומו בשלום".

אמרתי לו כי בעולם העיתונות אכן הנייר סובל הכל. אך סברתי לתומי כי בעולם האקדמי הקריטריונים חמורים יותר. הוא חייך ואמר: תיווכח שאתה טועה.

מה לא עושים למען חבר?

בקשתי ממנו תאור כללי של הנושא (שהיה לי בו מושג קלוש בלבד), תכנית המחקר, מסקנות אפשריות, תכנית עבודה לעתיד וכו'. הוא הטעים כי עלי לכתוב לא פחות    מ-15עמודים ולא יותר מ-20 עמודים.

התיישבתי והוצאתי מתחת ידי דו'ח בנושא שלא היה לי בו שום מושג,או מושג קלוש ביותר. השקעתי את מיטב כשרוני בצחצוח מילים ובערפול כוונות, כשאני מחקה את הסגנון המעורפל של דוחות מסוג זה.

הדו"ח נמסר ואושר, התקציב חודש, המחקר נעשה בסופו של דבר, התלמידים יצאו נשכרים, הפרופסור היה מרוצה והכל בא על מקומו בשלום.

אוניבריסטה בר אילן (ויקישיתוף). לתמונה אין קשר לנאמר בכתבה.

אוניבריסטה בר אילן (ויקישיתוף). לתמונה אין קשר לנאמר בכתבה.

הלקח מסיפור פיקנטי זה לא נועד להטיל דופי בעולם האקדמי. מערכת הבקרה הפנימית והחיצונית של האוניברסיטאות מונעת אפשרות שכתבן פלצן יצליח לעלות בדרוג האקדמי רק בשל כשרונות הכתיבה שלו. (אם כי פה ושם הצליחו לא מעט בינוניים לעלות למעלה – אך זה נושא אחר).

הלקח נוגע לעולם התקשורת.

 שבח וייס כמשל

פרופסור שבח וייס,לשעבר יושב ראש הכנסת, הוא בעל זיכרון פנומנלי, שעשה חייל הן באקדמיה והן בפוליטיקה. מעטים זוכרים כי את ראשית דרכו עשה כחידונאי, שהיה מפליא את שומעיו בחידודי לשון וחידודי זכרון. הוא ארגן מופעים שבהם הפליא את שומעיו בשליפת שאלות בכל נושא שבקשו. הוא הצליח להביס כל נשאל. מובטחני שאילו היה מתמודד היום בתכנית "מיליונר" היה בין הזוכים בסכומים הגדולים.

בעל זכרון פנומנאלי. שבח וייס.

בעל זכרון פנומנאלי. שבח וייס. (ויקישיתוך)

פגשתי בו לראשונה בעת שהייתי חייל בשרות סדיר. הוא ערך חידון שבו שלף משרוולו רעיונות ואסוציאציות ושאלות בכל תחום, כמו קוסם השולף שפנים מכובעו. כמעט זכיתי בחידון הזה אך מאחר ומיהרתי לתורנות שמירה וזה עלול היה לקלקל לו את התכנית אם אזכה בשלב מוקדם הוא שלף כלאחר יד שאלה שהביסה אותי (אני זוכר עד היום את השאלה: כלבה ומצלמה מה המשותף. התשובה היתה "לייקה" מצלמה פופולרית באותה תקופה והכלבה לייקה שהיתה הייצור החי הראשון ששלחו הרוסים בלווין).

במרוצת השנים מצא שבח וייס דרך יעילה יותר לנצל את כשרונותיו. בין העיסוקים שלו בקריירה האקדמית-פוליטית שלו היה כתיבת פרשנות פוליטית. כאן שוב נצטלבו דרכינו. הוא בא למערכת בליל הבחירות של המהפך בשנת  1977לא היה לו זמן להמתין לתוצאות הסופיות של הבחירות. איש הרי לא ניחש כי צפוי מהפך. הוא עלעל בזריזות בתוצאות הראשונות של כמה קלפיות מפתח, כתב את פרשנותו והסתלק. כשקיבלתי את החומר לעריכה חשכו עיני. כבר היה ברור שיש מהפך ואילו הפרופסור הנכבד מצא כי תוצאות הבחירות מבשרות "שסע סוציו אקונומי".כל הניסיונות לאתר את הפרופסור עלו בתוהו. לבקשת העורך כתבתי את הפרשנות מחדש והפכתי את הטון הכללי והכל בא על מקומו בשלום. בשעות הבוקר שמעתי את קולו של הפרופסור ברדיו המפרשן בצורה מלומדת את משמעות המהפך, כשהוא מצטט את הדבריםשאני כתבתי בשמו.

מאמר ראשי שהתהפך

סיפור אופייני אחר שייך לתקופה מוקדמת בהרבה. עבדתי כעורך לילה בעיתון "הבוקר" ולפני סגירת העיתון עברתי על המאמר הראשי שאותו כתב העורך, גבריאל צפרוני, אחד מגדולי העיתונאים שהיו אי פעם.

המאמר הראשי התהפך. גבריאל צפרוני. (צילום: זאב גלילי)

המאמר הראשי התהפך. גבריאל צפרוני. (צילום: זאב גלילי)

גם הפעם חשכו עיני. המאמר הראשי הוקדש כולו להחלטת מצריים שלא לחתום על האמנה לאי הפצת נשק גרעיני. בעל המאמר ידע להסביר את הכוונה המסתתרת מאחורי מעשהו של נשיא מצרים (הרודן המצרי קראנו לו אז) שהוא "נאה דורש ולא נאה מקיים" וכי על ישראל להערך לקראת אפשרות כזו וכזו וכו' וכו'.

צפרוני היה מיודד אישית עם בן גוריון ובעל אינפורמציה מצויינת בכל התחומים. אבל מה לעשות והכותרת הראשית של העתון אותה הכתרתי כמה דקות לפני שקראתי את המאמר הראשי אמרה שמצרים החליטה לחתום על האמנה.

חפשתי את צפרוני כדי להעמיד אותו על טעותו ולבקשו לכתוב מאמר חדש. אך הוא היה באיזה קונצרט (פלאפונים ואיתוריות לא היו אז).

מה עושים?

כתבתי את המאמר מחדש על אותו נושא. הסברתי הסבר היטב מדוע היה צפוי שמצרים תחתום על האמנה ומה המשמעות הדבר לגבי ישראל.

למחרת, בישיבת המערכת, לא אמר צפרוני מילה על היפוך המאמר, אך ראיתי הכרת תודה בעיניו הבורקות.

הקלות הבלתי נסבלת

אני יכול להביא עשרות דוגמאות כאלה. מה שאני רוצה לומר בסיפורים אלה הוא הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להפעיל השפעה בתקשורת. לא תמיד זה כך לא תמיד זה היה כך. בתוך המקצוע המגונה הזה הנקרא עיתונאות היו גם אנשים משכמם ומעלה – זאב ז"בוטינסקי למשל. נחום סוקולוב למשל. אבא אחימאיר למשל. ברל כצנלסון למשל. משה בלינסון שהיה עורך "דבר". יעקב רבי ב"על המשמר". ישעיהו אברך, דוד זכאי שניהם מ"דבר". אנשים שאצלם כל מלה בסלע.

גם העורך הראשון האגדי של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, היה בעל רקע ואיכות שנבעו לא רק מכשרון הכתיבה שלו. הוא היה בעל תואר דוקטור, בעל סמיכה לרבנות ובעל ידע פנומנלי בעשרות תחומים. במודעה שפורסמה לאחר מותו נאמר כי הלך לעולמו "מייסר ומוכיח בעם". מנסחי המודעההתכוונו לכך באמת ובתמים. כך הוא ראה עצמו וכך ראו אותו רבים אחרים.

גם בימינו יש עיתונאים שהכתיבה שלהם איננה רק טיח תפל של מילים על נייר: זאב שיף, אהוד יערי, ארי שביט, רון בן ישי, שמואל שניצר, אהרון מגד (בכתיבתו העיתונאית ). הרשימה אינה ארוכה.

אבל העידן הניו ז'ורנליסטי בעיתונות העלה לצמרת העיתונות עיתונאים שהכישרון העיקרי שלהם הוא הכתיבה. כישרון כתיבה ניתן להגדיר כיכולת לעורר באנשים עניין, לבדר אותם, להצחיק אותם, להרגיז אותם. הכל באמצעות מילים. לא חשוב מה תוכן המילים. בקיצור: אנשים שיש להם יכולת למכור את המוצר. כאן הרשימה ארוכה. מדן מרגלית ועד יואל מרקוס, מחמי שלו ועד אמנון אברמוביץ'. אני לא מונה כאן את כולם כי היריעה קצרה.

האנשים האלה מרגישים כולם כי הם מייסרים ומוכיחים בעם. הם אומרים לראש הממשלה מה טוב ומה רע לעשות. מדוע הוא מעכב את החתימה עם הפלסטינים, מדוע אינו נענה לקלינטון, מדוע הרפורמה טובה או גרועה, מדוע ש"ס מתאימה או לא מתאימה לממשלה ןכו'.הכל כתוב נפלא, מרתק, מרגש, מעניין, עם המון פעלולים וחידודי לשון.

אבל מה ערך יש לדברים? אני מציע לקורא לגשת לספרייה הקרובה ולעלעל בעיתונים ישנים. לא עתיקים – די בקריאת דברים שכתבו לפני שנתיים שלוש או חמש שנים. סתם מילים.

ראה איך הפכה התקשורת מושחתת ורדודה

http://www.zeevgalili.com/?p=6114

      האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת,

 http://www.zeevgalili.com/1999/05/8126

"מעריב" – עיתון שלידתו בחטא

 

יולי 2012

מעריב על סף סגירה

http://www.the7eye.org.il/articles/Pages/160712_Maariv_examines_collaborations.aspx?RetUrl=/ARTICLES/Pages/katavot_lobby.aspx

 

 

 

הסיפור הזה הוא ישן נושן וכבר נלעס פעמים רבות. אך מפגישות עם תלמידים ועם קהל צעיר בהרצאות אני יודע שקם דור חדש, אשר לא ידע את יוסף. לכן הדברים הבאים מכוונים לבני הדור שלא ידעו איך נולד "מעריב". סיפור ישן אך לא איבד מאקטואליותו.
הסיפור מתחיל ב- 11 בדצמבר  1939. יזם מבריק בשם נ. קומרוב הוציא לאור עיתון ערב בשם "ידיעות אחרונות" ולעורכו (במשרה חלקית) מינה את עזריאל קרליבך, שכתב עד אז ב"הצופה". קרליבך שהיה גם רב, גם דוקטור וגם עיתונאי מזהיר חולל מהפכה בסגנון העיתונאי. עד אז היו עיתוני הבוקר כמעט כולם מפלגתיים ("דבר" "משמר" "המשקיף" "הצופה"). כולם היו דלי אינפורמציה ומשעממים עד מוות. "הארץ" לא היה מפלגתי אך אז כמו היום נקט עמדות אנטי לאומיות והיה עם זאת משעמם כמו כולם.

פשיטת הרגל

היוזם של "ידיעות אחרונות", קומרוב, לא החזיק מעמד זמן רב ופשט את הרגל.הוא מסר את העיתון לבעל הדפוס שבו הדפיס את העיתון, אלכסנדר מוזס. אלכסנדר הביא את העיתון לאביו, יהודה מוזס, שהיה עד אז תעשיין טקסטיל וסוחר קרקעות. הוא הביא אתו הון קטן מפולין ועשה עסקים לא רעים. מוזס הזקן תפס מייד שזו הזדמנות לעשות כסף מענף נוסף, כי הימים ימי מלחמת העולם השנייה והישוב בארץ היה צמא לאינפורמציה.

 

 יהודה מוזס

יהודה מוזס

יהודה מוזס לקח את קרליבך לעבודה במשרה מלאה הביא מעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי את שלום רוזנפלד ואת שמואל שניצר. מ"הצופה" לקח את דוד גלעדי.

 

עזריאל קרליבך ויקישיתוף

 

תוך כמה שנים הפך העיתון ללהיט תקשורתי וגם תרנגולת המטילה ביצי זהב. הקהל היה צמא לחדשות, לפרשנות טובה, לסיפורים אנושיים, לפובליציסטיקה איכותית. כל אלה נתן להם "ידיעות אחרונות" בעריכתו של קרליבך.כשהתקרבה ההחלטה של עצרת או"ם על הקמת המדינה בנובמבר 1947 היה כבר "ידיעות אחרונות" עסק רציני שהחל לאיים על קיומם של עיתוני הבוקר.

ה"פוטש" של קרליבך

בתקופה קריטית זו חולל קרליבך את ה"פוטש". הוא פשוט לקח את העיתון מידי בעליו והקים עיתון חדש זהה לחלוטין לקודמו. לעיתון הוא קרא "ידיעות מעריב". הוא לקח עמו את כל הכתבים והעורכים (כמעט, פרט לאלה שהיו לכודים בירושלים הנצורה). התבנית של "ידיעות מעריב" היתה אותה תבנית כמו של "ידיעות אחרונות" והכותבים היו אותם כותבים. אפילו הסיפור בהמשכים שפורסם ב"ידיעות אחרונות" המשיך את העלילה ב"ידיעות מעריב". (באותה תקופה היה מקובל כאמצעי להגברת התפוצה ולקשר את הקוראים לעיתון לפרסם מעין טלנובלה בנוסח "סוניה ניצולת השואה שהתאהבה בדני הקיבוצניק". הסיפור היה נמשך ונמשך עד שנמאס על הקוראים והוחלף בסיפור "נדיה הפרטיזנית ודני שהלך בשדות" וכדומה).

 מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"

מעריב מתחפש לידיעות והלוגו שלו "ידיעות מעריב"

בצו בית המשפט הוריד קרליבך את האזכור של ידיעות מן העיתון החדש ובמקום "ידיעות מעריב" הוא נקרא "מעריב". אך כל קוראי "ידיעות אחרונות" עברו ל"מעריב" ומוזס הזקן נשאר בלי כתבים ועורכים ולמעשה בלי עיתון.

מוכרי עיתונים ככתבים

מוזס הזקן החליט שלא להיכנע והחליט להוציא את העיתון ויהי מה. הוא אסף מכל הבא ליד. מבחר גדול לא היה אז. סוכני מודעות ומוכרי עיתונים הפכו לכתבים לעת מצוא. המוצר שהוציאו אלה תחת ידם היה בהתאם.

תפוצת "מעריב" בסוף 1948 הגיעה (לפי דו"ח פנימי של קרליבך) ליותר מ- 30 אלף. תפוצת "ידיעות אחרונות" שאפה לאפס. מוזס שילם למוכרי עיתונים כדי שירוצו ברחובות ויכריזו בקולי קולות "ידיעות אחרונות". כי מהמכירה הזעומה של העיתונים לא יכלו להתפרנס. כמה מבני המשפחה נעמדו בפינות הרחוב וניסו למכור את העיתונים שאיש לא רצה בהם.

 

 ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945

ילד מוכר עיתונים ברחוב הרצל בתל אביב 1945

מוזס הזקן החל למכור קרקעות כדי לכסות את הפסדי העיתון שהלכו וגדלו. מצב זה נמשך שנים ועד היום מצביעים בני המשפחה על איזה מגרש בכניסה לירושלים שהיה אחרון המגרשים שנמכרו. עד היום מזכירים את הצעתו של מפיץ בשם טופל מרחוב אחד העם בתל אביב שביקש לקנות את העיתון ב- 1400 לירות לפי השער של לירה לכל עיתון שנמכר.

למוזס הזקן שיחק המזל וקרוב משפחתו, דב יודקובסקי, ניצול שואה שהיה אז סטודנט למתמטיקה בירושלים לקח על עצמו את עריכת העיתון (בפועל ולא בתואר, שניתן לד"ר הרצל רוזנבלום, דמות מכובדת מחותמי מגילת העצמאות שקיבל את התואר והסתפק רק בכתיבת מאמרים ראשיים). יודקובסקי נתגלה כגאון תקשורת. הוא הצליח להפוך את "ידיעות אחרונות" מן הסמרטוט של המדינה שכמעט נמכר ב- 1400 לירות ל"עיתון של המדינה" – אימפריה שערכה נאמד ב- 800 מיליון דולר.

"העיתון הנפוץ במדינה"

התהליך הזה לא התחולל ביום אחד. משך שנים נשא "מעריב" את הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". זה נמשך כך עד אמצע שנות השבעים. תפוצתו של "מעריב" היתה גדולה בתחילה פי עשרה מזו של ידיעות. אך הפער בתפוצה בין העיתונים הלך והצטמצם. בראשית שנות השישים עדיין מכר "מעריב" פי שלושה מ"ידיעות אחרונות". באמצע שנות השישים הצטרפתי לעיתון עם קבוצה של צעירים שעל התשתית שבנה יודקובסקי חוללו את המהפך. אני זוכר שבעת שישבתי בדסק החדשות ארע אחד הפיגועים הראשונים של ה"פתח" בעפולה. צלצלתי לכתב העיתון בעיר, שהיה מוכר עיתונים ובעל חנות לכלי בית. בקשתי שירוץ לתחנת האוטובוסים בה בוצע הפיגוע והוא השיב לי (השעה היתה 10בבוקר לערך) "אני סוגר את החנות בעוד שלוש שעות ואז אני רץ מייד למקום".

המפנה של ששת הימים

מלחמת ששת הימים הביאה למפנה ובראשית שנות השבעים החל "ידיעות אחרונות" להתקרב לתפוצת "מעריב" ואף עלה עליה. בשנות השמונים החלה ירידה של "מעריב". באותה תקופה התבדחו שכאשר נוסע אמבולנס ברחוב הוא מוביל קורא מעריב שהולך למות או יולדת העומדת ללדת קורא של ידיעות אחרונות. בדיחה זו ביטאה את האמת הסוציולוגית והתקשורתית ש"ידיעות אחרונות" הצליח לגבור על מעריב בעיקר מפני שמצא את הסגנון ואת השפה שדיברה לדור הצעיר ולבני הדור השני של העולים בתקופת ראשית המדינה. בדיחה דומהסופרה על אותו אמבולנס המוביל  מצביע מפא"י שהולך למות או מצביע "חרות" שהולך להיוולד.

שנות השמונים היו שנות הגסיסה של "מעריב". תפוצתו הלכה וירדה מיום ליום ותפוצת "ידיעות" הלכה וגדלה. היחס בתפוצה בין שני העיתונים היה אחד לשלושה או לארבעה לטובת ידיעות אחרונות.

 

באמצע שנות השמונים כבר הגיע "מעריב" לתפוצה כה נמוכה שאיימה על עצם קיומו. המיליונר הבריטי יהודי רוברט מאכסוול הכניס רגל לתוך "מעריב" כשקנה את חלקו ונתן לו זריקת הנשמה שלאחר מכן נתברר כי היתה זריקת מוות. הוא השתלט על העיתון כולו.

יודקובסקי עובר ל"מעריב"

באותה תקופה לערך (שנת 1989) סילקו בני הדור השלישי של משפחת מוזס את דב יודקובסקי מעריכת העיתון והוא עבר ל"מעריב" כדי לחולל בו את המהפכה שחולל ב"ידיעות אחרונות" ארבעים שנה לפני כן.

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

הוא הכין את התשתית האנושית והטכנית כדי להפוך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר שניים. אך הוא לא הספיק להשלים את המהפכה. מאכסוול פשט את הרגל ומצא את מותו – בתאונה, בהתאבדות או ברצח. איש לא יודע.

במקום מאכסוול בא יעקב נמרודי שהיה בעבר קצין מודיעין ושרת בטהרן. הוא פרש לעסקי הנשק התעשר וקנה לבנו החביב, עופר,  מתנה – עיתון מן המוכן. נמרודי הבן לקח את התבנית שהכין יודקובסקי והפך את "מעריב" ל"ידיעות אחרונות" מספר 2. ההצלחה בדימוי היתה גדולה – כולם חשבו שמדובר בשני עיתונים שווי ערך. בפועל, הן בתפוצה והן בשווי שוק, "מעריב" נשאר עדיין עיתון קטן.

קטע זה נכתב בשנת 2009

אבל עופר נמרודי כנראה רצה במשהו יותר מאשר להיות מו"ל של עיתון. הואיל ולא היה לו כל מושג בעריכת עיתון חשב כי אם ישיג מידע פנימי מ"ידיעות" הוא יגבר על יריבו. הוא הסתבך בפרשיית האזנות סתר ושילם על כך בישיבה בכלא.  ל"מעריב" הוזרמו כספים רבים, נוספו משקיעים, הוחלפו עורכים אך העיתון הלך ודעך ובימים אלה העיתון נמצא במצב דומה לזה בו נמצא ערב רכישתו על ידי מאכסוול.


על יודקובסקי ראה "העורך האלמוני של העיתון של המדינה"

ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת

הימים בהם היה "העולם כמרקחה" ונאום ציוני היה חשוב מהירושימה

מאגדות העיתונות הישראלית"- זה היה שם מדור שהופיע ב"העולם הזה" של אורי אבנרי. המדור הזה כלל סיפורים וזוטות על העיתונות הישראלית בנימה של ליגלוג. כמו, למשל, הסיפור על עורך "דבר" שביום בו היו רעידות אדמה, שטפונות ואסונות בחלקי תבל שונים ניסח את הכותרת הראשית: "העולם כמרקחה".

אחד הסיפורים המשעשעים שהופיעו במדור זה היה על הדרך בה פירסם עיתון"הבוקר" את הידיעה על הטלת הפצצה האטומית על הירושימה.לפי "העולם הזה" היה עורך החדשות באותו יום ברוך קרופניק. אותו קרופניק היה איש ספר מובהק, מתרגם, מחבר מילונים ועיתונאי לעת מצוא. הכותרת הראשית של "הבוקר" אותה ניסח היתה נאום של פרץ ברנשטיין, ממנהיגי מפלגת הציונים הכלליים, ש"הבוקר" היה בטאונם. הידיעה על הטלת הפצצה הופיעה בעמוד האחרון בשתי שורות, תחת הכותרת "טלגרמות בקיצור".

העולם הזה  -מרתק אבל לא תמיד מדויק

העולם הזה -מרתק אבל לא תמיד מדויק

כשנתבקש קרופניק להסביר את שיקוליו העיתונאיים הוא השיב: אף אחד מהיפנים לא יבוא אלי בטענות על שלא פרסמתי את הידיעה. אבל אם לא הייתי נותן את הנאום של ברנשטיין בכותרת הראשית היו מפטרים אותי.

כך הסיפור ב"העולם הזה".

נכון אבל לא מדויק

השופט העליון חיים כהן אמר פעם כי לא כל מה שמופיע ב"העולם הזה" הוא בהכרח לא נכון. גם על הסיפור הזה אפשר לומר כך. הסיפור בגרעינו נכון, אך כמו רבים מן הסיפורים שהופיעו ב"העולם הזה" הוא לא הצטיין בדיוק.

לימים בדקתי בארכיונים ומצאתי שהכותרת הראשית אכן לא עסקה בארוע החשוב ביותר של המאה העשרים. אך בכותרת לא היה נאום של פרץ ברנשטיין אלא של משה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) בכינוס ציוני בלונדון. הידיעה על הפצצה האטומית לא נדחקה לעמוד האחרון אלא לתחתית העמוד הראשון.

הבוקר" לא היה יוצא דופן בהתייחסות להטלת הפצצה הגרעינית הראשונה. עיתון "הצופה" של אותו יום הקדיש גם הוא את הכותרת הראשית לכינוס הציוני. הפצצה האטומית קיבלה שני טורים : "הוטלו כבר פצצות אטום על יפן".

הכוכבים של אז והיום

הבאתי סיפור זה על דרך הטיפול של התקשורת הארצישראלית בפצצה האטומית, כאילוסטרציה לסיפורה של "העיתונות של פעם".

אמנון לורד, העורך את המוסף המיוחד של "דיוקן" על התקשורת, ביקשני להעלות מנבכי זכרוני קווים לדמותה של התקשורת של פעם.

נראה לי שאמנון לורד מפריז מעט בקשישותי. בתקופה שבה קרליבך, ז"ק, שניצר, רוזנפלד, דיסנצ'יק וגלעדי היו כוכבי תקשורת אני הייתי נער זב חוטם. כמה מאלופי התקשורת דאז עדיין חיים וקיימים, כותבים ובועטים (רוזנפלד, שניצר). כמה מבני דורי (דן מרגלית, דן שילון, יעקב אחימאיר, שלמה נקדימון, אריה אבנרי, סילבי קשת, איתן הבר) מוסיפים לככב במידה כזו או אחרת.

אף על פי כן יש מקום להשוואה ואולי אוכל לתרום משהו מניסיוני, ממה שלמדתי מן הכתובים וגם מזכרונותיי.

עיתונות מפלגתית

יש כמה מאפיינים של התקשורת של פעם. התקשורת היתה כתובה ולא אלקטרונית. טלוויזיה לא היתה ולרדיו הממלכתי לא היתה השפעה על השיח הציבורי. כל העיתונים נסגרו בשעת לילה מאוחרת והופיעו בבוקר ( גם ידיעות ומעריב מופיעים כך היום. אך שכחנו שאלה התחילו דרכם כעיתוני ערב). והעיקר: כל העיתונים כמעט היו בטאונים מפלגתיים ששרתו את המפלגות שמימנו אותם.

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

בבחירות נותנים רק תוצאות "טובות" - עתון "חרות"

לתנועת החרות היה עיתון "חרות", למפלגת הציונים הכלליים, לימים המפלגה הליברלית) היה עיתון "הבוקר". לתנועת המזרחי היה "הצופה". מפ"ם פירסמה את "משמר". אחדות העבודה הוציאה את "למרחב". "דבר" היה בטאון של מפא"י. העיתון המסחרי היחידי היה "הארץ". אך מאז נרכש העיתון על-ידי זלמן שוקן הוא לא היה אף פעם עיתון מסחרי בעל קו אובייקטיבי. מה שנאמר אז על "הארץ" נכון עד היום – הממשלה היחידה ש"הארץ" תמך בה היתה ממשלת המנדט הבריטי.

המימון המפלגתי של העיתונים באותה תקופה השפיע כמובן על דיווחיה. אני זוכר שבאחת ממערכות הבחירות הייתי עורך לילה בעיתון "חרות" וכל כמה דקות היה מתקשר אלי חבר הכנסת אריה בן אליעזר, שהיה הממונה מטעם המפלגה על העיתון. הוא שמח לשמוע על קלפיות בהן "חרות" ניצחה ולא אהב לשמוע על תוצאות הקלפיות בהן המפלגה הובסה. הוא נתן לי הוראה חד משמעית: לפרסם רק את "התוצאות הטובות".

כך נהגו כל העיתונים. פרופסור זאב צחור מאוניברסיטת באר שבע מספר בספרו על יעקב חזן, המנהיג האגדי של השומר הצעיר :"מרק גפן, לימים עורך על המשמר, סיפר על כותרת הכתבה, שביקש לפרסם למחרת הבחירות. הכותרת היתה:"מפ"ם לא הצליחה בבחירות". יד נעלמה מחקה מלה אחת ויחידה- המלה "לא"".

 

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

התאבלו על סטאלין גם כשידעו שהוא רצח מיליונים

מבחינות רבות ניתן לומר כי העיתונים של אותה תקופה לא היו בכלל אמצעי תקשורת אלא פמפלטים מפלגתיים. הכל היה כפוף ל"תזיסים" , לאידאולוגיה, לתעמולה. אפילו כשהעובדות עצמן היה בהן כדי לשרת את המטרה המפלגתית לא טרחו לדווח עליהן.

 

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך

הימים בהם הטיף הארץ לגבולות ההבטחה על פי התנ"ך


המהפכה של ידיעות

 

קרליבך שהיה בעל שני תארים, דוקטור ורב, הגיע לארץ ישראל בראשית שנות השלושים מגרמניה (שם ניצל מניסיון התנקשות של קומוניסטים יהודים על שפירסם סידרת כתבות נגד ברית המועצות). תחילה עבד בעיתון "הצופה" והוצע לו לערוך עתון ערב חדש "ידיעות אחרונות". היזם היה יהודי בשם נחום קומרוב, בן למשפחת פרדסנים שזכה ברשיון לעיתון תודות לאחיו שהיה קצין מחוז. תפוצת העיתון היתה עלובה ולאחר כמה חודשים לא יכול היה קומרוב לשלם את חובותיו לדפוס אלכסנדר מוזס. הוא הציע את העיתון לבעל הדפוס תמורת החוב. אלכסנדר מוזס לא ידע מה לעשות בעיתון. אך אביו, יהודה מוזס, שהיה סוחר קרקעות ובעל בית חרושת לטקסטיל תפס בחוש של סוחר את הפוטנציאל הטמון בעיתון חדש בתקופת מלחמה.

עזריאל קרליבך ויקישיתוף


העיתון הנפוץ במדינה

קרליבך גייס לעיתון את שלום רוזנפלד ושמואל שניצר שעבדו בעיתון "המשקיף" הרביזיוניסטי ואת דוד גלעדי שעבד ב"הצופה". בתוך זמן קצר היה ברור לקורא העיתונים הארצישראלי כי נולד אמצעי תקשורת מסוג חדש. לא עוד מאמרים ארוכים ומיגעים. לא אינפורמציה מיושנת ומגמתית. לא עוד פמפלטים מפלגתיים. אלא עיתון צעיר תוסס ודינמי המביא ידיעות בתמציתיות, פרשנות מרחיבת דעת וסיפורים אנושיים.

למרות שבאותה תקופה הופיעו בשוק כמה עיתוני צהריים של "הבוקר", "הארץ" ו"דבר" הצליח ידיעות אחרונות להיות בתוך כמה שנים לעיתון הנפוץ במדינה. בשנת 1947הגיעה תפוצתו לארבעים אלף. רווחיו של יהודה מוזס בתקופה זו הגיעו (לפי אומדן של אנשי מעריב) לירות לסכום עתק.

ה"פוטש" של מעריב

 

המשך הסיפור ידוע. קרליבך חןלל "פוטש" והקים עיתון חדש שקרא לו "ידיעות מעריב". הוא נטל עמו כמעט את כל העובדים של "ידיעות אחרונות" – עורכים, כתבים, פרשנים, עובדי מינהלה ודפוס. הוא לא שכח גם לקחת עמו את כל החומר המערכתי, גלופות, סיפורים בהמשכים. כמובן שהוא נטל עמו גם את קוראי העיתון שחשבו כי "ידיעות מעריב" הוא בעצם פורמט חדש של "ידיעות אחרונות". בית המשפט אילץ את "ידיעות מעריב" להשמיט את השם "ידיעות" מן הלוגו שלו ולהחזיר חלק מן החומר המערכתי. אך בית המשפט לא היה מסוגל להחזיר למשפחת מוזס את הקוראים שהלכו אחרי קרליבך וקבוצת העיתונאים שהקימה את "מעריב".

בשמעריב התחזה לידיעות

בשמעריב התחזה לידיעות

נפתחה מלחמה לחיים ולמוות בין "ידיעות אחרונות" שהתחיל בתפוצת אפס לבין "מעריב" שהיה מן היום הראשון לקיומו העיתון הנפוץ במדינה. שלושים שנה נדרשו למשפחת מוזס כדי להפוך שוב את "ידיעות אחרונות" לעיתון של המדינה. מן המלחמה הזו נבנו בסופו של דבר שני העיתונים וחוסלו כל עיתוני הבוקר המפלגתיים. האחרון שנותר כמו הקטע החשוף בכל בית כזכר לחורבן הוא "הצופה".

המאפייה הימנית

מה שאפיין את שני העיתונים באותה תקופה הוא האופי הימני שלהם. הדבר נבע בעיקר מכך שהעיתונות הרביזיוניסטית היתה עשירה בעיתונאים מעולים והם היוו את המקור העיקרי לכוח אדם מקצועי לשני העיתונים.

קרליבך עצמו לא היה בעל השקפות רביזיוניסטיות והיה מודאג מכך ש"מעריב" איננו מספיק "על מפלגתי". בדו"ח שכתב לעובדי העיתון בתום השנה הראשונה להקמתו הוא כותב בין היתר: "השתדלנו לשמור את על-מפלגתיותו של אופי העיתון… אולם למעשה לא התבלטה על-מפלגתיות זו כל צרכה בהרכב חבר הסופרים (=הכתבים)… במשטר הגיוסים אי אפשר היה להיות בררן, וכל היצע עבודה של עתונאי מוכשר נתקבל. אבל מטבע הדברים בא ההיצע בעיקרו מחוגים ימניים, אשר האינטלקטואלים שלהם לא נקלטו בפקידות הממשלתית והצבאית ובמוסדות הכלכלה והאדמיניסטרציה של המדינה מפאת שייכותם המפלגתית. עם כל זה יש להמשיך בכל מחיר במשא והמתן הממושך שהתנהל עם מועמדים רבים "שמאליים" יותר ויש לתת להם עדיפות והזדמנות להיקלט".

בפועל רוב אנשי הגרעין המייסד של "מעריב" באו מן הימין (אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, דוד גלעדי, ד"ר דוד לזר). באורח טבעי הם השפיעו על אופי העיתון, שנתפס בציבור בצדק כעיתון ימני. הדבר בלט במיוחד לאחר מותו של קרליבך כאשר אריה דיסנצ'יק היה לעורך העיתון.


ה"פתח לנד" של ידיעות

"ידיעות אחרונות" שלאחר הפוטש עוצב בעיקר על-ידי דב יודקובסקי (שלא נשא את התואר עורך). יודקובסקי קרוב בהשקפותיו יותר למרכז, אך מתוך ראיה מקצועית נכונה כפה ביד ברזל דיווח אובייקטיבי בעמודי החדשות ובמוספי האקטואליה. סביב דסק החדשות ישבו אנשים בעלי השקפות מכל הקשת הפוליטית ומעולם לא באו השקפותיהם לידי ביטוי בטיפול בחומר. כך היה עד לפרישתו של יודקובסקי בשנת 1989.

 

האיש שהמציע את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

האיש שהמציא את ידיעות, דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

יודקובסקי גם יזם את מה שקראו במערכת עמודי ה"פתח לנד". הוא גייס את מיטב הכותבים של השמאל האוונגארדי והעמיד לרשותם את העמודים המרכזיים של התוספת הפוליטית לשבת. היו שם דן בן אמוץ, חיים חפר, עמוס קינן, בועז עברון, זיוה יריב, סילבי קשת. הוא העמיד לרשותם את העמודים הללו אך לא נתן יד חופשית. אם מישהו מהחבורה חרג מגבולות הקווים האדומים של יודקובסקי הוא נמחק ללא רחמים (למרות שכל אחד מהם סיפר על חוזה אישי האוסר למחוק מלה מדבריו). פעם פרשו כולם במחאה על הצנזורה הזו והקימו עיתון הומוריסטי עצמאי ("ציפורה נפש") אך סופם שחזרו אחד אחד עם זנב מקופל בין הרגליים.

מה שהניע את יודקובסקי היה הרצון למשוך לעיתון גם חוגים אליטיסטיים ואקדמאיים, כלומר שמאל) לאחר שהעיתון כבר קנה אחיזה בקרב העליה החדשה וכחולי הצווארון. העמודים החדשים משכו אכן את הציבור הזה לעיתון. בפועל לא השפיעו אנשי ה"פתח לנד" על עבודת המערכת. איש מהם לא קיבל תפקיד עריכה כלשהו ולמעשה לא נכחו כמעט במערכת ולא היו חלק ממנה.

בצד הכותבים השמאליים הללו היה ידיעות אחרונות פתוח תמיד בפני כל קשת הדעות. איש הלח"י אליהו עמיקם קיבל מקום מכובד להבעת דעותיו וכך ישראל אלדד מראשי הלח"י וכן אורי פורת ונתן ברון ועוד רבים אחרים. שלא לדבר שכותב המאמרים הראשיים היה ד"ר הרצל רוזנבלום (שנשא בתואר עורך) וליד הדעות שהביע נראה מאיר כהנא כשמאלני קיצוני.

מנין כל השמאל

ההסבר פשוט: התמורות שחלו בחברה הישראלית.

לצורך ההמחשה סיפור קטן. בתקופה שכיהנתי כראש כתבים פניתי לרון בן ישי, שהיה אז מפקד גלי צה"ל, ובקשתי ממנו להפנות אלי את בוגרי התחנה כדי שישמשו כתבים בידיעות.

רון אמר לי לערך את הדברים הבאים: אין שום סיכוי. חייל בן  18מגיע לתחנת גלי צה"ל ובידיו צרור מפתחות של המכונית של אבא. במהלך שרותו בתחנה הוא כבר מגיע לראיון עם ראש הממשלה. הוא לא יבוא אליך כדי לסקר רציחות, שרפות והפגנות.

 והוא צדק. בוגרי גלי צה"ל הולכים רחוק יותר. זמן קצר לאחר השיחה עם רון פניתי לדובי גילהר שהיה כתב פלילי בתחנה והצעתי לו את תפקיד הכתב הפלילי של ידיעות. הוא העדיף להמשיך בגלי צה"ל ככתב בכנסת ועיניכם הרואות שהוא עשה עסק טוב יותר.

מה מלמד הסיפור הזה? הוא מלמד כי דור חדש בא לתקשורת. דור מפונק למדי, הנמנה עם שיכבה חברתית מאוד מסויימת שהיא בעיקרה שמאל. השיכבה הזו באה מרמת השרון, רחביה, רמת אביב ג' ושינקין.

למען ההמחשה: בסדנת עורכי חדשות שקיימתי בידיעות אחרונות עשיתי מאמצים להביא עורכים חדשים משכבות חברתיות אחרות. פעם איתרתי צעיר מוכשר מאד, על סף הגאוניות, מעיירת פיתוח בצפון. היה לו קשה לבוא לסדנה שהתקיימה בתל-אביב – בעייה של מקום מגורים, מחשב ביתי, עזיבת מקום העבודה לפרק זמן ממושך. עשיתי כל שביכולתי כדי להקל עליו ולקלוט אותו לקורס. הוא החזיק מעמד שבועיים ופרש. כך קרה גם עם צעירה מאד מוכשרת, דתיה, תושבת אחת ההתנחלויות.

נתברר כי השניים (בשני קורסים שונים) לא יכלו להיקלט בחבורה שנבחרה להשתתף בקורס. הם פשוט לקו בהלם וחשו לא שייכים. חבורה זו היתה מורכבת באורח טבעי מן השמנת החברתית של ישראל – בוגרי התיכונים הטובים, פסיכומטרי גבוה, ציונים טובים באוניברסיטה, בוגרי יחידות עילית בצה"ל.

==============================

אנחנו המשוגעים

של ר" נחמן מברצלב

 

הועבר לפוסט הבא

=============================

המוח של לומדי משפטים

כשהסתכלתי באיצטדיון ובאלפי בוגרי המחזור החדש של עורכי דין נזכרתי בבדיחה שרווחה בתקופת נעוריי בה למדתי באוניברסיטה.

סיפרו על סטודנט שסבל מכאב ראש והלך לרופא. בדק הרופא את הסטודנט וביקש ממנו כי ישאיר את מוחו לטיפול. הרופא טיפל במוח ביסודיות והמתין בסבלנות לשובו של הסטודנט, על מנת להחזיר לו את מוחו, אך הלה בושש לבוא.

לאחר זמן פגש הרופא בפציינטבאקראי ברחוב ושאל אותו מדוע לא בא לקחת את מוחו.הלה השיב: אני כבר לא צריך. נתקבלתי ללימודי משפטים.

זה היה אז מעמד המקצוע. במרוצת השנים הסתחררו אלפי סטודנטים מן הפוטנציאל העצום הטמון במקצוע. מי אינו רוצה להשתכר 500  דולר לשעה, כמו עורך הדין יגאל נאמן, או דן אבי יצחק ורבים אחרים.

אך בפועל מוציאות האוניברסיטאות מדי שנה אלפי בוגרים שמחכה להם דלפונות. אנו הולכים ומתקרבים למצב בו כל אזרח ישראלי שני יהיה עורך דין. נראה לי שהבדיחה המיושנת משנות החמישים תחדש נעוריה. מי שהולך היום ללמוד משפטים באמת איננו מצויד כנראה במוח.

=================================

דני יתום

נפלא מבינתי מדוע בחר אהוד ברק בדני יתום לתפקיד בכיר כל כך. זהו פרס מפוקפק לאדם האחראי על שורה של כשלונות שהבולט בהם הוא פרשת משעל.

מכל מקום עכשיו יצטרך ברק להצטייד בכמות נכבדה של כדורים נגד כאב ראש. כי על דני יתום אומרים שכאשר הוא סובל מכאב ראש הוא זקוק לארבעה כדורי אקמול פורטה, אחד לכל פינה.

ראה העורך האלמוני של העיתון שלהמדינה

מה היה בעיתון חרות

תחזיותיו המרתקות והשגויות של סבר פלוצקר