סילוקו של מאיר עוזיאל ממעריב הוא ציון דרך בעיתונות הישראלית. אינני אומר זאת כי הוא חבר שלי ואני אוהב אותו. גם לא מפני שמגיעה לו זכות ראשונים של העורך והמייסד של "מקור ראשון".
האמירה שלי היא פרי ניתוח מפוכח של התמורות שעברה העיתונות בשלושים השנים האחרונות. מאיר עוזיאל הוא אולי המוהיקני האחרון של תקופה. בלכתו ממעריב נטל עמו עוזיאל את השלולית החביבה שלו עם צפרדעיה. הוא השאיר מאחוריו ביצה ממאירה, שורצת יתושים, ולא רק במעריב.
מאיר עוזיאל צילום: זאב גלילי
" מה זה עיתון"
כנקודת פתיחה לדיון אביא ציטוט ממאמר שכתב המייסד והעורך הראשון של " מעריב" , ד"ר עזריאל קרליבך, בשנת 1958. המאמר נכתב בתגובה לדברים שאמר ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכנסת: " מה זה עיתון? מי שיש לו כסף, עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב" .
על כך כתב קרליבך: " אתה יכול לשכור יהודי שיניח לך לבנים בבניין או שיתקן לך נעליים… אבל למצוא יהודי שיחשוב כפי שאתה רוצה, לפי הזמנה, קשה מאד… נעשו ולא פעם אחת ניסיונות להוציא עיתונים "זולים"… המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה … כל הניסיונות האלה נכשלו. הקהל שלנו לא קיבל את העיתונים האלה… הקהל הזה רואה בעיתון יותר מעסק… הוא קורא בו מאמרים ולא דברי טפלות … ועיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון ואמונה שבלב – לא הולך" .
מעריב כעיתון ציוני
בתקופה שבה נכתב מאמר זה היה " מעריב" העיתון הנפוץ במדינה. במידה רבה תודות לגאוניות מייסדו ועורכו. עזריאל קרליבך היה בעל כשרון כתיבה מדהים שדבריו נקראים בשקיקה עד היום (למשל הספר " הודו" המוסיף להימכר). הוא היה בעל השכלה חובקת עולם – גם בעל תואר דוקטור, גם מוסמך לרבנות. אך מעל לכל היה מעריב עיתון ציוני שנתן ביטוי לרחשי הלב הציוניים של כלל הציבור בארץ.
עזריאל קרליבך ויקישיתוף
במושגים של היום " מעריב" היה עיתון " ימני" . כל הצמרת שלו היתה " ימנית" . קרליבך עצמו החל את הקריירה העיתונאית שלו בארץ בעיתון " הצופה" . הצוות שאסף סביבו היה ברובו הגדול מיוצאי העיתונות הרביזיוניסטית ששלטה בתקשורת בשנים של טרם מדינה. עם אלה נמנו אישים כמו אריה דיסנצ"יק, שמואל שניצר, משה ז"ק, שלום רוזנפלד, ורבים אחרים.
וגם " ידיעות" ציוני
" ידיעות אחרונות" , שבאותה תקופה קרטע הרחק מאחורי " מעריב" , גם הוא היה עיתון ציוני. עורכו בפועל, דב יודקובסקי, (ייבדל לחיים) היה גם הוא איש תרבות, משכיל אנין טעם ובעל עקרונות מוסריים. הוא נתן ביטוי לכל העמדות וההשקפות, אבל עם קו אדום ברור שאין לעבור אותו. שום מאמר שערער על זכות הקיום של המדינה ועל צדקת הציונות. אף פעם לא לפגוע בדתיים ובקודשי ישראל. גם כשפתח את שערי העיתון בפני אנשים המזוהים עם השמאל (עמוס קינן, בועז עברון, חיים חפר, דן בן אמוץ, סילבי קשת) הוא כפה עליהם את גבולות המותר והאסור הציוניים.
" מעריב" החזיק בבכורה שנים רבות, גם לאחר מותו של עזריאל קרבליבך כאשר שרביט העריכה עבר לידי אריה דיסנצ"יק. אחרי מות דיסנצ"יק החלה הידרדרותו של העיתון והוא הלך מדחי אל דחי. בסוף שנות השמונים כבר ירדה תפוצתו עד כדי כך שאיימה עליו סכנת סגירה. מי שהציל אותו היה המיליארדר היהודי-אנגלי רוברט מאכסוול שרכש את העיתון בפרוטות והחליט להשקיע בו משאבים וכוח אדם כדי להופכו שוב לעיתון מוביל.
הדחה ומוות מסתורי
בשנת 1989 הודח יודקובסקי מ" ידיעות אחרונות" על ידי יורשיו של המו"ל נח מוזס (שנהרג בתאונת דרכים, ארבע שנים קודם לכן). יודקובסקי עבר את הרחוב, נכנס לבנין " מעריב" ותכנן את הנקמה המתוקה במדיחיו. תוך זמן קצר שינה " מעריב" את פניו והפך להיות " ידיעות אחרונות ב"" – בעימוד (טבלואיד), בגרפיקה ובתכנים. הואיל ואת מקומו של יודקובסקי ב" ידיעות" מילא אדם שהיה מקצוען ברמה הטכנית אך בעל שאר רוח והשכלה מינימליים, נדמה היה שהקערה מתהפכת על פיה ו" מעריב" יגבר על מתחרהו.
התהליך הזה נפסק באיבו כשרוברט מאקסוול הלך לעולמו בנסיבות מסתוריות. הוא נפל מספינתו – לא ברור עד היום אם זו היתה התאבדות, תאונה או רצח. מעריב נמכר לנמרודי שהיה אז עדיין רק בעל עתיד פלילי ובמהלך השנים גם לבעל עבר פלילי.
" עיתון שעיקרו כסף"
פחות מחמישים שנה לאחר שכתב את מאמרו התגשם חלום הבלהות של קרליבך. העיתון שהקים הפך להיות " עיתון שעיקרו בכסף ומטרתו בכסף בלבד, עיתון של שכירי מחשבה וכתיבה, עיתון ללא רעיון" . אבל בעולם הבא יושב ודאי קרליבך ומתנחם בעובדה שגם המתחרה שמעבר לרחוב הפך להיות עיתון כזה. שני העיתונים המובילים במדינה הפכו להיות עיתונים " זולים" של אנשים הרוכשים שכירי כתיבה. עיתונים " המתפרנסים רק על גירוי יצרים ועל סודות מלוכלכים, מן החדר ומחדר השינה" .
מי שקובע בשני העיתונים הם בעלי המאה שהם בעלי הדעה. הם שוכרים שכירי עט המצויים בשוק. ולשכת העבודה לעיתונאים מנפקת כיום בעיקר עיתונאים שמאלניים (ועל הסיבות לכך צריך דיון נפרד). נמרודי ומוזס אינם חסידי שמאל או חסידי ימין. הם חסידי חשבון הבנק שלהם. לא כל כך חשוב מה כותבים בעיתונים שלהם כל עוד מכונות הדפוס מנפיקות שטרות כסף.
ועובדה זו גם היא קשורה לסילוקו של מאיר עוזיאל. בעבר הייתה העיתונות מקצוע המכבד את בעליו. פיטורי עיתונאי הייתה אירוע נדיר. (העיתונאי היחיד שפוטר בתקופה שעבדתי בידיעות אחרונות היה כתב שברח מן הארץ במלחמת ששת הימים). כיום הפך המקצוע למשהו שבין עבודת מלצרות למוקדניות טלמרקטינג. השתמש וזרוק.
על יודקובסקי ראה
"העורך האלמוני של העיתון של המדינה"
ראה כשאמנון דנקנר יגלה את האמת
עיתון שלידתו בחטא
פינגבאק: האם הופכת ישראל למדינת סדום | היגיון בשיגעון
פינגבאק: עלייתו ונפילתו של "העיתון הנפוץ במדינה" – מעריב | היגיון בשיגעון