ראה "נשף המסכות של מערכת המשפט"

בשנת 1976 החליט היועץ המשפטי דאז, אהרון ברק, לפתוח בחקירה פלילית נגד אשר ידלין, שהיה מנכ"ל קופת חולים ומועמד לנגיד בנק ישראל. ידלין נמנה אז עם צמרת מפלגת השלטון, מפא"י. ברק הסביר את החלטתו: "דין ידלין כדין בוזגלו".

מאז הפך "מבחן בוזגלו" למושג בשיח הציבורי כמבטא את השוויון בין האליטות ופשוטי העם בפני החוק. לא תמיד עמד מבחן בוזגלו במבחן המציאות. בשנת 1996 עתר לבגץ בוזגלו אמיתי, מרדכי בוזגלו, בעל מוסך בחולון שעבר עבירות מס. הוא דרש להנהיג כלפיו את "מבחן בוזגלו" ולהעניק לו יחס דומה לזה שמעניקים לאישי צמרת העוברים עבירות דומות.

בתחום המשפטי התפתח המבחן לכיוון הפוך לפחות בשיח הציבורי. אישי ציבור שנחקרו או הועמדו לדין וזוכו טענו שמפעילים נגדם מבחן בוזגלו הפוך. דהיינו שפותחים נגדם בחקירות ומגישים כתבי אישום ללא הצדקה. נוהגים כלפיהם בחומרה שאינה נהוגה כלפי סתם אזרחים מן השורה. כזו היתה טענתו של חיים רמון ואחרון אחרון לא כל כך חביב הוא נשיא המדינה היוצא משה קצב.

היפוך המשמעות

להיפוך המשמעות של "מבחן בוזגלו" תרמו תרומה מכרעת עורכי דין ויועצי תדמית מן הליגה הראשונה. אלה למדו לנהל את המאבקים של לקוחותיהם – רובם מן האליטות הפוליטיות והכלכליות – באמצעות התקשורת, עוד לפני הגשת כתב אישום.

כך נהפכה הקערה על פיה. או כפי שכתב המשפטן משה נגבי בספרו "כסדום היינו":"מבחן בוזגלו נהפך על ראשו: אזרחים מן השורה נמקים בבתי מעצר ובבתי סוהר על לא עוול בכפם, ואילו בכירים שניצלו את השררה כדי להיטיב עם עצמם ועם מקורביהם ממשיכים במירוץ לצמרת באין מפריע".

הם ממשיכים לרוץ כי יש להם הרבה כסף כדי לשכור עורכי דין מן השורה הראשונה, יועצי תדמית ואסטרטגים – הכל במחיר של מיליונים.

את מי שכר קצב

וכאן אנו מגיעים לנשיא קצב. כשפורסמה הידיעה הראשונה על תלונת הנשיא נגד א' באשמת סחיטה קראתי באחד הטוקבקים: "אם הנשיא מגיש תלונה למה היה צריך לשכור שני עורכי דין פליליים מצמרת עורכי הדין (אז היו אלה דוד ליבאי וציון אמיר). מה שלא היה ידוע אז הוא שהנשיא שכר גם שני אסטרטגים מן המדרגה העליונה, מוטי מורל,  שכבר הצליח להריץ לפחות שני ראשי ממשלה.

לא כל אזרח יכול לשלם שכר טירחה של עורכי דין כאלה. (כמה משלמים? זהו סוד מדינה. יש אומרים שמדובר ב-500 דולר לשעה בממוצע והסכומים מסתכמים במיליונים).

הפרקליטים והיועצים האלה שווים כל גרוש שמשקיעים שבהם. תראו איך השפיעה מסיבת העיתונאים של הנשיא בה הציג עצמו כדרייפוס שני. תקראו את היצירה הספרותית הנהדרת שחיבר עורך דין אביגדור פלדמן, בתשובה לבג"ץ נגד עיסקת הטיעון עם קצב.

וכך כתב בין היתר:
"החזתה עין בישראל מסע הכפשה ושיסוי כזה הנערך עתה למשה קצב? דמו הותר בסצנות רחוב המזכירות העלאה למוקד בימי הביניים של מכשפות שדינן נגזר ע"י ההמון…
"ובכיכר הראשית של העיר ובכיכר התקשורת מעלים היום על המוקד את קצב וסורקים את בשרו במסרקות ברזל, והאבנים נוחתות על כל פיסת גוף והפרשנים המשפטיים, שנפשם מזדעזעת לכל עיוות דין, במקרה הזה מלקקים בשפתיהם בהנאה ומצקצקים בלשונם כך יאה וכך נאה".

בא לבכות כשקוראים טקסט כזה. כל מלה בו שווה זהב.

האם יכול בוזגלו אמיתי לשכור את שרותיהם של פרקליטי צמרת כמו ציון אמיר, יעקב וינרוט, דן אבי יצחק, דוד ליבאי או אביגדור פלדמן?

האם יש אזרח במדינה, המשתכר שכר ממוצע, שהיה נחשד בכך שעשר נשים מתקופות שונות מתלוננות נגדו על הטרדה מינית והוא יוצא בלא משפט?

אמור מעתה לא מבחן בוזגלו אלא מבחן פלדמן – הוא הקובע את סיכוייך לצאת ללא כתב אישום, לקבל עיסקת טיעון ואולי אף לזכות במשפט.
והרי גם חז"ל אמרו: "כסף מטהר ממזרים".

עצות לפרקליט איך לקבוע שכר טירחה

איך קובעים עורכי הדין את שכר הטירחה המגיע להם?
לפרקליטי הצמרת אין בעיה. הם מקבלים כל מה שהם דורשים. לפרקליטים צעירים ובלתי מנוסים יש בעיה. ולאלה נערך כינוס מיוחד בזכרון יעקב, בו שמעו עצות שימושיות מבכירי המקצוע.

אחד מהם היה ששי גז. הוא המליץ לשים לב למפתחות שהלקוח מניח על השולחן:
"תבדקו אם יש לו מרצדס, אם יש מפתחות של כספות ואז תתקעו מחיר. תגידו 10,000 דולר. אם הוא לא יגיב תוסיפו שזה לישיבה אחת. אם הוא ימשיך לא להגיב תגידו שזה לא כולל מע"מ".

ראה

דרכו של קצב מן הפריפריה לנשיאות

אם יש אדם הראוי לתואר "המתמיד" בדורנו הוא פרופסור דוד הלבני, שבגיל תשע כבר ידע על פה 200 דפי תלמוד, עם רש"י ותוספות * באזכרה במלאות 73 שנים לפטירת ביאליק עשה הלבני את חשבון הנפש של "עיר ההרגה" מול משרפות אושוויץ ופיענח את החידה: מדוע הקדים ביאליק את רבא לאביי

דוד הלבני בטקס האזכרה לביאליק (צילום: זאב גלילי)

אין צורך בהקדמה. אביא ללא כל תוספת ושינוי את הדברים שהקלטתי מפי פרופסור הלבני, מגדולי חוקרי התלמוד בדורנו:
"כשנתמשכלתי, כשהפכתי להיות משכיל, הייתי בן 18 . למדתי ביאליק ושלושה שירים שבו את לבי: המתמיד, אם יש את נפשך לדעת, ובעיר ההרגה.
" קראתי את בעיר ההרגה כניצול שואה. תמיד ניסתי להשוות את התיאור של ביאליק, למה שקרה בשואה. אני מוכרח לומר, כי ביאליק, אפילו עם הדמיון הגדול והחזק שלו, לא יכול היה לדמיין מה שבאמת קרה לאחר מכן.

"אני רוצה לחזור ל'המתמיד' שתמיד שבה את נפשי. חייו של המתמיד היו גם, במידה מסויימת, חיי. ישבתי בבית המדרש שנים ולמדתי קמתי מוקדם בבוקר, כשאף אחד לא היה ער עדיין. והיה אמביציה שלי כמו של המתמיד שפעם אחזור הביתה ואהיה נחשב לתלמיד חכם ולגאון הדור. אבל מה ששבה את לבי היה כמובן
הו הו אמר רבא
אוי אוי אמר אביי
"שמתי לב שביאליק שינה מן הסדר הרגיל בתלמוד. תשע פעמים הוא פותח ב"אמר רבא" ורק פעם או פעמיים הוא
פותח ב"אמר אביי". הוא מקדים את רבא לפני אביי.

"קרוב לאלפיים או יותר פעמים מוזכרים אביי ורבא יחד בתלמוד וכמעט תמיד אביי מוזכר מקודם. ולפעמים כשיש בגירסאות שלנו רבא מקודם אז המלמדים מקדימים את אביי לרבא, כדי שרבא לא יופיע לפני אביי.

"קשה לי לתאר שביאליק, שלמד בישיבה, לא ידע שמקדימים את אביי לרבא. אפילו ביידיש שלנו אם רצו לומר מישהו שהוא בקיא בתלמוד אמרו שיש לו ש"ס בבית אבל הוא לומד אביי ורבא. גם אחרי תקופת התלמוד אמרו: אם יש ויכוח בין אביי ורבא הלכה כבתראי (=כמו האחרון).

"ביאליק סטה מן הנוהג והקדים את רבא לפני אביי וזה לא מקרה. הוא גם מזכיר פעמיים 'תנו רבנן'. כאילו בדרך אגב. 'תנו רבנן' זה ביטוי המסמן את הספרות התנאית. הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי מסמן את ספרות האמוראים. את השקלא וטריא, את החידושים. את הקושיות והתרוצים.
"המתמיד הזדהה לא עם התנאים. הוא הזדהה עם האמוראים. עם אלה ששואלים שאלות, שמקשים קושיות. קשה לי לתאר שהוא לא הקדים בכוונה את רבא לפני אביי. כי המאבק של המתמיד, השאיפה של המתמיד היו יותר קרובים לרבא מאשר לאביי.
למה?
"כי יותר משלוש מאות פעם יש מחלוקת בין אביי ורבא ותמיד הלכה כרבא. רק בשישה מקומות הלכה כאביי.

"כשהייתי ילד היתה לי רחמנות על אביי. הוא מתרץ הלוך ושוב ובסופו של דבר הלכה כרבא. ביאליק בוודאי ידע שאביי היה קשיש מרבא. רבא נפטר בשנת 354 ואביי נפטר ב-339. הוא בוודאי ידע את זה. אבל המתמיד שזיהה את עצמו עם גיבורי התלמוד עם אלה שיושבים בבית המדרש הקר והשומם, הם קרובים לרבא. הם קרובים להלכה כרבא. לכן אני מציע הקדים ביאליק שלא כנוהג את רבא לפני אביי.

המתמיד מוולוז'ין. איור של אלואיל מתוך הספר "חיי ביאליק" של אפרים צורף.

הו הו אמר רבא אוי אוי אמר אביי.

העילוי שהמשיך ללמוד וללמד תורה במחנות

דוד הלבני (וייס) נולד לפני כ-79 שנים בעיירה קטנה בצ'כוסלובקיה. ילדותו עברה עליו בבית סבו, שהיה תלמיד חכם, בעיירה סיגט שבצפון טרנסילבניה שברומניה. סבו של הלבני היה רבו בתורה ונפשותיהם נקשרו.

עוד כשלמד ב"חדר" בלט הילד בחריפותו ונתגלה הזיכרון המופלא שלו בעשרות דפי תלמוד. כשהיה מישהו נועץ סיכה במילה כלשהי בדף תלמוד יכול היה להשיב מה כתוב בנקודה זו בדפים שמתחת.
בגיל תשע כבר ידע הלבני על פה 200 דפים מן התלמוד עם פרוש רש"י ותוספות. שמו יצא למרחוק ונמצאו בעלי ממון שהרעיפו עליו פרסים.

דרכיהם של הסב ונכדו נפרדו ב-18 במאי 1944. הצורר מנגלה שלח את הסב אל המשרפות, ואת הלבני אל החיים. למזלו הועבר הלבני מאושוויץ למחנה עבודה שגם בו היתה סכנת מוות יומיומית אך הסיכויים לשרוד בו היו מרובים יותר.
הלימוד,אומר הלבני, היה לי לדרך חיים מילדותי. ידענותו הפנומנאלית של הלבני אפשרה לו לקיים מסגרת לימודית קבועה עם חבריולמחנה.
באחד הימים הוא פגש אחד השומרים האוכל כריך שנעטף "בדף משולחן ערוך אורח חיים… בראותי נייר עטיפה זה נפלתי באופן אינסטינקטיבי לרגלי השומר… כשדמעות בעיניי התחננתי בפניו שייתן ל את ה'בלעטל' (דף ביידיש). בתחילה הגרמני לא הבין מה קורה. הוא הניח מיד את ידו על אקדחו… הסברתי לו שהיה זה דף מספר שאותו למדתי בבית. בבקשה, התייפחתי, תן לי אותו בתור מזכרת. הוא נתן לי את הדף… ".

הדף הזה הפך מקור השראה ולימוד ליושבי המחנה. "הייתה לנו כעת לא תורה שבעל פה בלבד אלא גם תורה שבכתב".

אחרי המלחמה התגלגל הלבני לבית יתומים בארצות הברית. הוא שאף להמשיך בחיים של תורה, אך שאף גם להרחיב אופקיו בלימודי חול. הברירה שעמדה בפניו הייתה בין ישיבה של הרבי מסאטמר, אותו הכיר מילדותו, לבין הליכה לאקדמיה. הוא בחר באקדמיה, בהשפעת פרופסור שאול ליברמן, גדול חוקרי התלמוד בדורנו. שלושים שנה חקר ולימד בבית המדרש הקונסרבטיבי לרבנים כשהוא עצמו שומר על אורח חיים אורתודוקסי. במהלך שנים אלה חולל מהפך בחקר התלמוד.

הלבני מספר את סיפור חייו בספר "עלה לא נידף" שראה אור בעברית ב-1966. הוא זכה בפרס ביאליק בשנת 1985 על ספרו "מקורות ומסורות סדר מועד". את הרצאתו נשא באזכרה לביאליק שהתקיימה ביום הפטירה בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. הפעם הוזמנו לאזכרה עשרה חתני פרס ביאליק שקראו משיריו באוזני קהל גדול שנקבץ סביב הקבר.

ביוגרפיה של הלבני ראה "מאש המשרפות למהפכה בחקר התלמוד"

התקשרה אלי בטלפון אשה בעלת קול צעיר ונעים, הציגה עצמה כנכדתו של המנהיג הציוני ד"ר זאב פון וייזל וביקשה את עצתי לגבי ביוגרפיה שהיא מתכוונת לכתוב על סבה.
נעניתי בחיוב וקבענו פגישה.

לקראת פגישתנו בדקתי בספרייתי ונתברר לי להפתעתי כי האיש כמעט נמחק מספרי ההיסטוריה הרשמית. באנציקלופדיה העברית הוא מוזכר במילים ספורות בנושא שולי. וכך גם בביוגרפיה שכתב שמואל כ"ץ על ז'בוטינסקי. מי שהציל את כבוד ההיסטוריה היה דוד תדהר שהקדיש לו ערך נרחב ב"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו". בויקיפדיה מצאתי ערך נרחב שנכתב על ידי נכדתו. מן הפגישה עם הנכדה למדתי כמה דברים שלא ידעתי על האיש ופעלו והתרשמתי כי היא נחושה בהחלטתה למנוע את השכחת מפעלו של סבה.

הרפתקן יוצא דופן

את תולדותיו של ד"ר וולפגאנג (בנימין זאב) פון וייזל (נולד בווינה 1896) אפשר לכתוב כספר הרפתקאות של אדם מאד יוצא דופן. את התוספת פון לשמו ירש מאביו, ד"ר ארנסט פון וייזל, שקיבל את תואר האצולה מהקיסר פרנץ יוזף. פון וייזל הבן שרת כקצין תותחנים במלחמת העולם הראשונה בצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית וזכה במדליית צלב הברזל (השנייה בחשיבותה).

בתום המלחמה ב-1918 עם התפוררות האימפריה פתח פון וייזל בשורה של פעילויות רבות ניגודים, שיש בהם כדי לעורר סחרחורת אצל העוקב אחריהן.

הוא פונה לאקדמיה ולומד רפואה, משפטים, כירורגיה ופסיכואנליזה. משתתף גם כשחקן בלהקה נודדת בארצות דוברות גרמנית. ובין לבין הוא מתמנה מזכיר הקרן הקיימת בוינה.

בשנת 1921 הוסמך כדוקטור לרפואה ושנה לאחר מכן עלה ארצה ועבד כפועל בנין בירושלים עד שמצא עבודה כרופא.

אצל מלכי ערב

בשנת 1924 הוא החל קריירה עיתונאית מזהירה. הוא התמנה נציג של חברת המו"לות אולשטיין למזרח הקרוב ולארצות האיסלם. במהלך הקריירה העיתונאית שלו, שנמשכה כעשר שנים, הוא ביקר בהר הדרוזים בעת המרד, בתימן, אריתריאה, חיג'אז, סינגפור, ציילון והודו. הוא התקבל לראיון אצל המלך החיג'אזי חוסין כשהכתיר עצמו "חליף כל המאמינים"; אצל איבן-סעוד פייסל מלך עיראק. היה בן בית בארמונו של אמיר עבר הירדן, המלך עבדאאלה, ושימש כרופאו האישי. הוא מלווה את פואד, מלך מצרים בביקורו הממלכתי בגרמניה ומשמש עוזרו ומתורגמנו האישי. נפגש עם מנהיגים מוסלמיים בהודו, שם הוצע לו לכרות ברית מוסלמית-יהודית; נפגש עם מנהיגים בטורקיה, מצרים, תימן. בפרס הוא זוהה בטעות כ"לורנס איש ערב" ויחד עם ידידו, הצייר לודוויג בלום, נכלא עד שהתבררה זהותו והוא התקבל בכבוד מלכים אצל השאח.

מגילת אסתר בצפלין

בשנת 1929 הוזמן פון וייזל לטיסת הצפלין הראשונה מעל המזרח התיכון בה השתתפו שמנה וסלתה של אירופה. חג הפורים חל כשעבר הצפלין מעל תל-אביב. ד"ר הרמן בדט, מראשי מיניסטריון הפנים הפרוסי, יהודי שומר מצוות, קרא יחד עם פון וייזל את מגילת אסתר. כשעבר הצפלין מעל ים המלח הישקה פון וייזל את הנוסעים יין "כרמל מזרחי" "לחיי עם ישראל ומדינתו".

ב-מאורעות 1929 נפצע פון וייזל קשה מאד כשערבי דקר אותו בלכתו ברחוב יפו בירושלים. הוא פרפר בין החיים והמוות, ובעולם כבר פורסמו עליו הספדים. באחד מהם הוא מכונה "מארק טווין של השפה הגרמנית". אך הוא החלים מהפציעה והמשיך בפעולתו.

עד כאן סיפורו של ההרפתקן ד"ר וולפגאנג זאב פון וייזל.

לכבוש הארץ בכוח

בכל אותן שנים, שבהן היה בעיני רבים הרפתקן והוזה בהקיץ – אומרת נכדתו, ניבה פון וייזל – דבר אחד הניע אותו והוא הרעיון הציוני. את הציונות ספג בבית אביו שהיה מראשוני המצטרפים להרצל.

כל הרפתקאותיו, לימודיו והניסיונות שנקרו בדרכו שימשו אותו למטרה אחת, אומרת נכדתו, המפעל הציוני. בגיל 11 כתב את המאמר הציוני הראשון שלו שפורסם בעיתון וינאי. ב- 1914, כששרת כקצין תותחנים בצבא האימפריה, שיכנע את השלטונות לתת לקצינים יהודיים לשאת סרט כחול-לבן על נדן חרבותיהם. באותה תקופה הקים פלוגות חיילים יהודים להגנה על הרובע והרכוש היהודי.

פעילותו בקרן הקיימת הפגישה אותו עם זאב ז'בוטינסקי. פון וייזל העלה בפני ז'בוטינסקי רעיון שנראה הזוי לגמרי באותה תקופה. לרכוש כמות גדולה של נשק מן הצבא האוסטרו-הונגרי המתפרק ולצייד בו 30 אלף חלוצים יהודים שיעלו לארץ ישראל ויכבשו אותה בכוח הזרוע. ז'בוטינסקי ראה בכך רעיון מטורף אך לאחר עשרים שנה העלה ז'בוטינסקי עצמו את הרעיון של פלישה צבאית יהודית לארץ ישראל. מלחמת העולם שפרצה הקדימה את מימוש התכנית.

קשה להפריד בין פעילותו הפוליטית לפעילותו הכאילו הרפתקנית של פון וייזל. כשסייר כעיתונאי בכל מדינות המזרח התיכון, והיה בן בית בחצרותיהם של מלכי ערב ניסה לעשות למען המפעל הציוני. כך, למשל, כשנפגש עם פייסל מלך עיראק הוא הציע לו טרנספר של ערבים מארץ ישראל. המלך העיראקי נתן את ברכתו לתכנית, אך הממשל הבריטי כמובן התנגד.

ניסה להבין הערבים

למרות תפיסת העולם היסודית שלו שארץ ישראל תושג לעם היהודי רק בכוח הזרוע הוא עשה מאמץ להבין את העולם המוסלמי והערבי. הוא הפך לאחר המומחים הגדולים בעולם למזרח ולאיסלם ושאף למצוא דרך לשכנע את הערבים להכיר במפעל הציוני.

כל ניסיון לתמצת את מגילת חייו במאמר אחד כמוהו כניסיון להעביר פיל בקוף של מחט. להלן כמה ראשי פרקים מתקופות שונות: מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ממיסדי המפלגה הרביזיוניסטית בארץ; מייסד העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים; עורך את "דואר היום";

כשזה נסגר מוציא עיתון חדש – "העם", אותו הוא עורך בפועל, (ז'בוטינסקי עורך רשמי), מממן את הפסדיו מכיסו ונוקט קו אקטיביסטי נוקשה.

תחושת השואה

נוכח תחושתו שהשואה מתקרבת יצא לפעילות כמעט עצמאית באירופה בשנות השלושים. נדד ממדינה למדינה הזהיר מפני המלחמה הקרבה וקרא ליציאת היהודים מאירופה. ב-38, עם כניסת הנאצים לוינה, פון וייזל ומשפחתו נמלטים ברגע האחרון וללא מטען לפריז ומשם הגיעו לארץ באוניה האחרונה שיצאה ממארסיי ערב כיבוש פאריז.

קצין תותחנים במלחמת השחרור (ציור. באדיבות נינה פון ויזל)

עם פרוץ מלחמת הקוממיות הוא התנדב לצה"ל והוא אז בן 51. הוצב לחיל התותחנים בו הביא תועלת רבה בשל ניסיונו הקרבי מן הצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. הוא פעל בעיקר בחזית הדרום. בהגנה על נגבה הצליח לשתק טנק מצרי בפגיעה מדוייקת באמצעות תותח עתיק יומין. היה מפקד התותחנים בכיבוש באר שבע ונפצע בבטנו מרסיס פגז.

המנהיג והאינטלקטואל שהתחרה בז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בתנועת החרות של בגין שהרחיקה מתוכה כל איש בעל שאר רוח. הוא התמסר באותן שנים לפיתוח סנטוריום לחולי ריאה שהקים בגדרה ועסק בשלל פעילויות ציבוריות כולל הקמת תנועה למען גרי צדק שהוא עמד בראשה.

הוא נפטר ב-24 בפברואר והותיר מורשת הגותית – ספרים ומאמרים בתחומים מגוונים: פוליטיקה, צבא, רפואה, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, מסעות ואפילו אסטרולוגיה.

נתן לעבדאללה לנצח בשחמט

על היחסים המיוחדים בין סבה לבין עבדאללה מספרת ניבה פון ויזל: "במשפחה היו סיפורים רבים סביב היחסים האלה. בפועל נזקק עבדאללה מדי פעם לייעוץ הרפואי המעולה שנתן לו סבי. אך בכל ביקור היו נוהגים לשחק שחמט. סבא, שהיה שחקן שח מעולה, נהג להסיר מבטו מלוח השחמט ועבדאללה היה מנצל את ההזדמנות ומרחיק את אחד הכלים. סבא עשה עצמו כלא רואה ונתן לאמיר לנצח אותו".

צום של 28 יום

ב-29 ביוני 1946 נעצר פון וייזל יחד עם רבים ממנהיגי הישוב והוחזק במחנה המעצר בלטרון. במחאה הכריז פון ויזל צום למשך 28 ימים וכתב מכתב לנציב העליון הבריטי שזכה להדים בינלאומיים. בלחץ דעת הקהל שוחרר פון פיזל ביום ה-19 לצום. אך הוא המשיך לצום עד שסיים את התקופה שקבע לעצמו. את סוד הצום למד פון ויזל מן התקופה בה ישב חודשיים במינזר בודיסטי.

מדוע עליתי לארץ ישראל

לימים נשאל על ידי שגריר אוסטריה מדוע לא חזר לוינה לאחר המלחמה. פון וייזל השיב: "כשהייתי סטודנט בווינה, היו כתובות על הקירות ועל דלתות בתי השימוש: 'יהודים החוצה!'. ואני, ספרות של בתי שימוש לוקח ברצינות".

ראה ברזל מלך וצחוק צוואת ז'בוטינסקי

ראה "אללה הוא גדול אמר ניסנבאום היהודי"

איך הפכה מלה שהיתה במרכז האתוס הציוני למושג המעמיד אותנו במחנה אחד עם הנאצים * מה בין כיבוש הארץ מראשית הציונות לכיבוש יהודה ושומרון בששת הימים * ומה בינן לבין כיבוש העברית, כיבוש העבודה, כיבוש השממה, וכיבוש לבבות * קווים למחקר סוציופתולוגי של החברה הישראלית

מה לא אומרים על הכיבוש ובמה לא מאשימים אותו. בראש ובראשונה הוא אשם באיבה הערבית כלפינו. הוא אשם בהשחתה הפנימית שלנו ("הכיבוש משחית"). הוא אשם בעליית האלימות, אובדן הסולידאריות החברתית, הפערים החברתיים, תאונות הדרכים, קריסת מערכות החינוך והבריאות, זיהום האוויר. והאם שמתם לב כמה גברים רצחו את נשותיהם מאז הכיבוש ובגללו?

האמנם זו משמעות הכיבוש בשפתנו? הבה נבדוק מה אומרים המילונים. כי בהם נמצא את חכמת השפה שלא תמיד נמצאת אצל המדברים בה

מה זה "כיבוש"

בעגה הישראלית המודרנית קבלה המלה כיבוש משמעות של השתלטות על שטח מדינה שאינה שלך, דיכוי אוכלוסייתה וניצולה. האנלוגיה לתקופת הכיבוש הנאצית באירופה אינה מקרית.

לא זו המשמעות ההיסטורית של המלה כיבוש בשפה העברית. המשמעות המקורית היא הפעלת כוח כדי להשיג משהו אבל לא דווקא במשמעות שלילית. הכיבוש איננו נטילת דבר שאיננו שלך ולא תמיד פרושו השתלטות על שטחי ארץ. "ומלאו את הארץ וכבשוה" (בראשית א-28) מצווה ה' את אדם וחווה והכוונה ודאי איננה שיכבשו ארץ לא להם. כזוהי גם המשמעות של כיבושי יהושע "ונכבשה הארץ לפניהם" (יהושע יח-1). לא מדובר כאן בהשתלטות על ארץ לא לך, זו הארץ שנתן ה' לבני ישראל כפי שהבטיח לאבי האומה.

יש בתנ"ך גם שימוש רב במילה כיבוש במשמעות של השתלטות עויינת על שטח לא לך. אך גם בתנ"ך, ויותר מזה בספרות חז"ל ואחריה, המשמעות הבסיסית של "כיבוש" היא של השגת משהו במאמץ רב, לרוב בקונוטציה חיובית . "כיבוש היצר" ("איזהו גיבור הכובש את יצרו") הוא הדוגמא המובהקת לכיבוש כזה.

בלשון העברית החדשה קיבל ה"כיבוש" משמעות של השג חשוב שהושג במאמץ רב. "כיבושי העברית בדורנו" קרא הלשונאי הנודע יצחק אבינרי לספרו על חידושי העברית בתקופתו (1946). וביאליק כתב "הלא שעת מלחמה וכיבוש היא עתה לשפתנו ולשירתנו". וכך נולדו שורה של מושגים הקשורים בכיבוש, שכולם במשמעות השג הכרוך במאמץ גדול: כיבוש העבודה, כיבוש השממה, כיבוש התעשיה, כיבוש הלבבות (במשמעות חינוך), כיבוש התעשיה ובמשחק כדורגל כובשים שער.

אבל הלשון העברית החדשה נשארה נאמנה גם למשמעות המקורית של כיבוש הארץ בידי יהושע. בהמנון לח"י "חיילים אלמונים" כתב אברהם שטרן (יאיר): "בערים בכפרים את דגלנו נרים ועליו הגנה וכיבוש".

שולמית אלוני, שרת החינוך לשעבר, אמרה פעם שצריך להוציא את ספר יהושע מן התנ"ך. יהושע נשאר בתנ"ך למרות שולמית אלוני. את יאיר הצליחו לרצוח אך לא למחוק את שירת חייו.

איך הפכנו כובשים

כששיחררה מדינת ישראל חלקי ארץ ישראל שהיו מחוץ לגבולותיה 19 שנים היא לא ידעה מה לעשות בהם. בתהליך הראוי למחקר סוציו-פתולוגי של החברה הישראלית הפכו השטחים המשוחררים לשטחים "כבושים", שצריך לעשות הכל כדי להיפטר מהם והם הגורם לכל צרותיה של המדינה.

הצבר הישראלי הכובש מתוך ספרו של דוש

מי שרוצה לעקוב אחרי התהליך הזה יכול למצוא אותו בספר הכי מצחיק והכי רציני שיצא לאור בשנה האחרונה בישראל. זהו הספר "דוש", בהוצאת מוזיאון ארץ ישראל והוצאת יד יצחק בן צבי, והוא כולל עשרות קריקטורות של קריאל גרדוש המוכר יותר בכינויו "דוש". הספר, שראה אור בעקבות תערוכה במוזיאון ארץ ישראל מביא מידגם מייצג של היצירה הענקית של דוש משנת 1921 ועד שנת 2000, כולל יצירות מן העיזבון ומארכיונים פרטיים שלא פורסמו מעולם. אין צורך להוסיף מילה אחת קריקטורה אחת שווה מיליון מילים.

בספרו "קללת הברכה", מגלה שבתי טבת כי תכניות צה"ל ערב מלחמת ששת הימים היו מלכתחילה לתפוס שטחים קטנים ברצועת עזה ובצפון סיני כדי שישמשו כקלפי מיקוח כלפי המצרים. לא היו תוכניות של כיבוש שטחים. דיין שינה את התכניות המקוריות שהציב אשכול, במטרה להכות את כל הצבא המצרי בסיני, אך גם הוא לא התכוון לכבוש את כל סיני וגם לא את כל יהודה ושומרון והגולן והדברים התגלגלו כפי שנתגלגלו.
מכל מקום בתום המלחמה היתה הממשלה בדעה פה אחד (ויש לזכור שבממשלה זו ישב מנחם בגין) שבתמורה לשלום תיסוג לגבול הבינלאומי עם מצרים. לגבי ירושלים היתה מחלוקת ודיין הכריז "חזרנו אל הקדושים במקומותינו". אבל גם דיין אמר כי הוא ממתין לטלפון מן הערבים והטלפון בושש לבוא.

ערי ז'בוטינסקי אמר פעם כי היחס שלנו לשטחים הוא כמו של אדם שתפס בזנבו של דוב. הוא רוצה לעזוב את הזנב אבל הזנב איננו מרפה ממנו.

תיכנן קונפדרציה עוד לפניששת הימים. משה דיין (ויקישיתוף)

במבט לאחור דומה כי האיש היחיד שהבין את המתרחש ואת המציאות החדשה שנוצרה היה משה דיין. היה לו גם רעיון איך לפתור את הבעיה. טבת מגלה כי חצי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים – כשאיש בישראל לא צפה את הכיבוש הצפוי – היתווה דיין בהרצאה בפני סטודנטים בירושלים רעיון של קונפדרציה בין ישראל ערביי יהודה ושומרון וממלכת ירדן. דיין אמר כי שיתוף הפעולה הקונפדרטיבי יהיה בעיקר בתחומי הכלכלה ואילו נושאי הביטחון והחוץ יהיו בידי כל אחת מן המדינות. הואיל ולא דובר אז על מדינה פלסטינית ניתן להבין כי דיין התכוון לסוג של שלטון ישראלי על הגדה המערבית בלי שתהיה בעיה שערביי חבל ארץ זה יצביעו לכנסת.

קפיצה ברמת החיים

על רקע אותה הרצאה אפשר להבין את מדיניותו של דיין לאחר המלחמה לנהוג כבוד בערביי ארץ ישראל ולראות בהם בני ברית לעתיד. בטווח הקצר מדיניותו של דיין הצליחה לכאורה.
עד לפרוץ האינתיפאדה ב-1987 ידעו ערביי ארץ ישראל חיים שטובים מהם לא היו להם מעולם ואולי לא יהיו עוד. בעשרים השנים שחלפו מאז ה"כיבוש " חלה קפיצה עצומה ברמת החיים שלהם – פרי מדיניות הגבולות הפתוחים. מספר כלי הרכב הפרטיים גדל פי עשרה, מנויי הטלפון פי שישה, טרקטורים פי תשעה. רמת הבריאות עלתה פלאים, מספר מכשירי חשמל ביתיים הגיעו לכל בית ועוד ועוד.

אף על פי כן פרצה האינתיפאדה וההמשך ידוע. הסיבות לכך מרובות. אך אם נרצה לתמצת במשפט אחד נוכל לומר בוודאות כי ישראל נהגה כל השנים אכן ככובש זמני ולא כשלטון של קבע. כשאתה הופך חבל ארץ שלם על תושביו לקלף מיקוח אל תתפלא אם בנין הקלפים הזה מתמוטט.

ציונות היא כיבוש

אם הכיבוש "משחית", אם אין לנו זכות להיות "כובש" ביהודה ושומרון, הרי כל ישיבתנו כאן מראשית הציונות היא מציאות של כיבוש משחית.

זאב ז'בוטינסקי במאמר "ציונות ומוסר" משנת 1916 מנתח את הבעיה הזו. הוא אומר שם כי הפרלמנט של המדינה היהודית שתקום צריך להיבחר על ידי כל אוכלוסיית הארץ יהודים וערבים. באותה תקופה היה מספר היהודים בארץ ישראל 100 אלף ומספר הערבים משני גדות לירדן היה 600 אלף. ז'בוטינסקי דחה הצעות שנועדו להשיג רוב יהודי מלאכותי. כמו, למשל, מתן זכות הצבעה רק ליודעי קרוא וכתוב, שהיה מקטין את מספר המצביעים הערבים. ז'בוטינסקי דחה הצעה זו בנימוק שהיא נועדה להשיג מטרה מוסרית באמצעים לא מוסריים.

במקום זאת הציע כי התנועה הציונית תתבע צ'ארטר (מגילת זכויות) בינלאומי שיקבע שארץ ישראל שייכת לכל עם ישראל. באותה תקופה היו בעולם  כ-12 מיליון יהודים (כלומר פי עשרים ממספר הערבים משני גדות לירדן). מלאי המהגרים בכוח מגיע ל-8 עד 10 מיליון – כתב. עליה כזו תבטיח רוב יהודי יציב בארץ ישראל לדורות. ז'בוטינסקי אומר כי תכניתו אין פרושה הגירתם של ערביי הארץ, אך מי שירצה להגר אין להפריע לו. על הארץ הוא אומר: "כל מה שהוציא מוניטין לארץ ישראל בדברי ימי העולם, כל מה שהיה בה מהתפארת, כל תפקיד על-אנושי שמילאה הארץ, כל אלה היו פר רוחו של עם ישראל".

ולסיום הוא אומר: "אין התיישבות בלי שלטון. אם ההתיישבות מוסרית גם השלטון מוסרי".

תכנית המרד של חיים ארלוזורוב

תיכנן לתפוס השילטון בכוח. חיים ארלוזורוב

חיים ארלוזורוב, שהיה יושב ראש הסוכנות היהודית ומן המנהיגים המתונים ביותר של מפא"י, הגיע למסקנה, זמן קצר לפני שנרצח ב-1933, כי אין סיכוי שהיהודים יצליחו להגיע לרוב בארץ כל עוד נמשך שלטון המנדט הבריטי.
הוא העלה הצעה לסלק את הבריטים מן הארץ בכוח, להקים שלטון מהפכני שישלוט בכוח הזרוע על הרוב הערבי ויפתח את שערי הארץ לעליית המונית של יהודים עד שיהיה בה רוב יהודי.
תכנית זו דומה להפליא לתכנית "המרד המזויין " שז'בוטינסקי הגה במהלך שנות השלושים – שיגור אווניות עמוסות יהודים חמושים במקביל למרד בתוך הארץ. שתי התוכניות עלו בעשן משרפות אושוויץ.

ראה

מילון קצר של השפה המכובסת

 אהרון אמיר והעברית של הכנענים

http://www.zeevgalili.com/2013/03/17791

 הדובר הילידי מדבר ישראלית

http://www.zeevgalili.com/2011/03/14080

 השפה בה אנו מדברים היא ישראלית

http://www.zeevgalili.com/2011/02/13889

 סימפון – פרוש רש"י למילה נדירה בתלמוד

http://www.zeevgalili.com/2010/12/12866

 טמבל פרוש המילה וגילגוליה

http://www.zeevgalili.com/2009/11/7875

 גרשום שלום על אנרכיה בלשון

http://www.zeevgalili.com/2008/11/837

 יעקב שוויקה ומילונו"רב מילים"

http://www.zeevgalili.com/2010/07/969

 האם פרחה הוא כינוי גנאי?

http://www.zeevgalili.com/2007/11/498

 בעל המאה הוא בעל הדעה

http://www.zeevgalili.com/2005/05/10597

 הכשר משפטי למלה כוסית

http://www.zeevgalili.com/2005/01/7257

מסע חייו של אדם הוא גם מסלול הספרים שעיצבו את עולמו, מילדות ועד זיקנה * מבט חטוף אל עבר נוסטאלגי וגם לעתיד אינטרנטי מעורפל, לאור היצירה הגדולה ביותר של הרוח האנושית – הספר

התהלכתי השבוע לאורך הדוכנים העמוסים של "שבוע הספר" וחשבתי לעצמי: כמה מן הספרים הללו יש סיכוי שאקרא אי פעם. מכאן עברתי להרהר על כל הספרים שהטביעו את חותמם על חיי ועיצבו את תמונת עולמי.

"ויאמר משה"

הטקסט הראשון שקראתי בילדותי ונשאר טבוע ביזכרוני הוא "וַיאמֶר משֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדל הַזֶּה מַדּוּעַ לא יִבְעַר הַסְּנֶה" (שמות פרק ג). הייתי אז בן ארבע ולמדתי ב"חדר" בצפת. הבנתי את הנאמר בפסוק. אך הרבי דרש ממני לתרגם את הפסוק ליידיש. בקושי יכולתי לומר "ויאמר משה" בהברה אשכנזית דהיינו "ויויימר מוישה". וגם תרגמתי שתי תיבות אלה: "און משה האָט געזאָגט". אבל איך אומרים ביידיש "אסורה נא"?

זה היה חדר "מתוקן", שרמת הלימוד בו גבוהה. כל ילדי הישוב האשכנזי הישן בצפת דיברו יידיש לכן נזקקו לתרגום הכתוב. בביתנו דברו עברית – גזירה שגזר סבא, ר' משה רויזנטאל, מראשוני המורים לעברית במושבות הברון ומבוני ראש פינה.
ל"חדר" נשלחתי במצוות סבתי, אסתר רויזנטאל לבית שנקר, שרצתה שנכדה יהיה תלמיד חכם במשמעות המסורתית. כשחזרתי הביתה ממרר בבכי על כשלוני הושיבה אותי על ברכיה ובמשך חצי שנה, עד יום מותה, לימדה אותי יידיש.

שלוש שנים למדת ב"חדר" ועד היום מתנגנים באוזניי הפסוקים העבריים עם תרגומם היידי.

מה זו "מאכלת"

בגיל 7 החליטה אמא להעביר אותי לבית ספר רגיל ובחינות הכניסה נועדו להכריע אם אני מתאים לכיתה ב' או לכיתה ג'. הבוחן נתן לי לקרוא סיפור מאיזו מקראה של כיתה ג', אותה קראתי בשטף. בין היתר הופיעה שם המלה "מאכלת".
שואל אותי הבוחן: מהי "מאכלת".
ואני השבתי לתומי: "סכין".
ומה ההבדל בין מאכלת לסכין? – שאל.
חשבתי רגע והשבתי: אין הבדל.
הבוחן תיקן אותי: "מאכלת" באה מן המלה אוכל, כך שדווקא זו משמשת למזון ולא לשחיטה.
בחוצפה של ילד בן 7 השבתי לו: והאם אברהם אבינו התכוון לאכול את יצחק לאחר שעמד לשחוט אותו במאכלת?
הבוחן רגז על תשובתי ואמר לי: על חוצפתך זו אני קובע שאתה מתאים רק לכיתה ב'. לאחר שנים עיינתי במילון אבן שושן ושמחתי לגלות שהוא מגדיר מאכלת "סכין לשחיטה".

[הסיפור הזה מופיע בספרי החדש בריחה מצפת]

ספרי הרפתקאות

הלימודים שיעממו אותי להחריד. אך היתה פינת אור – הספרייה. הספר הראשון שקראתי היה "פרח לב הזהב".

הסיפור הקסים אותי מן הרגע שקראתי את השורות הראשונות: "בְּמִשְׁפָּחָה אַחַת, חָיוּ בְּאשֶׁר וּבְאַהֲבָה רַבָּה, אִמָּא וּשְׁלושֶׁת בָּנֶיהָ. יוֹם אֶחָד חָלְתָה הָאֵם בְּמַחֲלָה קָשָׁה. נִסּוּ הָרוֹפְאִים לְרַפֵּא אוֹתָהּ, אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ…"

 זו הייתה הפעם הראשונה בה קראתי ספר חילוני. הציורים, שעיטרו את הספרון, הלשון הפשוטה והעלילה הקסימו וריתקו אותי. קראתי את הספרון כולו תוך כדי הליכה הביתה ומשך השבת קראתי שוב ושוב, עד שידעתי לחזור ולצטט את כל מילותיו על פה.

מאז לאורך כל ילדותי ונעוריי מילאו הספרים את עולמי. בדרך לא דרך הצלחתי להניח ידי על כמעט כל ספרי הילדים שראו אור בארץ במהלך השנים. קראתי ללא כל סלקציה. בלעתי ברעבתנות ספר אחר ספר. מצאתי שאפשר לנצל גם את זמן הלימודים. המצאתי טכניקות מתוחכמות לכסות במחברות ובספרי לימוד את הספרים שקראתי במהלך השעורים עד שמורה זה או אחר גילה זאת ומשך באוזניי.

קראתי כל מה שהיה בספריות של אותה תקופה. ספרי טרזן של אדגר רייס ביראוז; שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל; רובינזון קרוזו של דניאל דפו; אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון; סידרת פו הדוב של א.א.מילן; הרוזן ממונטה כריסטו של אלכסנדר דיומא; כל ספרי האינדיאנים של קארל מאי; הקוסם מארץ עוץ של פראנק ליימן באום; "הלב" של אדמונד דה אמיצ'יס; פינוקיו של קרלו קולודי; סידרת הקלברי פין של מארק טוויין; שמונה בעקבות אחד של ימימה טשרנוביץ; לובנגולו מלך זולו של נחום גוטמן וכמובן כל כתבי ז'ול ורן שחזו את העתיד בו אנו חיים.

בסדרה הזו, שאני מכנה "ספרי הרפתקאות", אני מכליל גם ספרים שנחשבים לקלסיקה: הנסיך הקטן של אנטואן דה סן–אכזיפרי; ספרי צ'ארלז דיקנס, ויקטור הוגו, הנריק סנקביץ' (באש ובסער) ובתקופות יותר מאוחרות: מלחמה ושלום של טולסטוי, החטא ועונשו של דוסטייבסקי, תמונת דוריאן גריי של אוסקר ויילד; יותם הקסם ויתר כתבי יאנוש קורצ'אק; ה-35 במאי ויתר כתבי אריך קסטנר, סיפורי שלום עליכם, השיגעון הגדול של אביגדור המאירי, כתבי שייקספיר בעיבודים לילדים ומאוחר יותר בתרגומים הנפלאים של שלונסקי ועוד.

המשותף לכל הספרים הללו היה ההנאה העצומה שגרמה קריאתם. הרווח המידי היה העשרת הלשון ותחושה של הרחבת דעת וידע עולם.
מה נותר מספרים אלה אצלי ? אני שאלתי עצמי שאלה זו בעיקר כשניסיתי להדביק את ילדיי ונכדיי בקדחת הקריאה. נדמה לי שיהיה נכון לומר שבצד ההנאה והרחבת הדעת מעניקה הקריאה בגיל הילדות את המיומנות הקסומה שבה סימנים חסרי פשר המופיעים על הנייר בוראים עולם ומלואו. תהליך שהוא מותר האדם. היא גם חושפת את האינסוף של הדמיון האנושי.
אני אישית חש כי הסופר שהשפיע עלי יותר מכל בילדותי היה ג'ק לונדון. העולם שהוא מתאר – מ"קול מיער" ועד "פנג הלבן" – הוא עולם של מלחמת קיום והישרדות. העולם האמיתי בו אנו חיים. ג'ק לונדון השפיע גם על השקפותיי הפוליטיות מאז ועד היום.

ספרים ששינו את חיי

כשהגעתי לגיל בר מצווה התעשרה ספרייתי בכמה ספרי איכות. [איפה הימים שבהם ספרים היו המתנה האולטימטיבית לבר מצווה]. גם התחלתי להשתכר משעורים פרטיים ויכולתי לרכוש לעצמי ספרים. בחנויות לספרים משומשים מצאתי אוצרות שבלי גוזמה שינו את חיי. חלק מהם מלווים אותי עד היום הזה..

"גדולי ההוגים" של ויל דיוראנט

מחברו היה פופולאריזטור שחיבר עשרות "ספרי תולדות" – של הפילוסופיה, הרנסנס, העת העתיקה ומה לא. במושגים של היום זהו ספר לא חשוב ולא מדויק. אך לי פתח הספר הזה את העולם הקסום של הפילוסופיה. דרכו הכרתי את עולם האידאות של אפלטון, את תורת המידות של שפינוזה את הקטגוריות של קנט.

כתבי ה.ג. וולס

הסופר הבריטי הרברט ג'ורג' וולס הצליח להפוך אותי לכופר בעיקר. תחילה הקסים אותי בספרי מדע בדיוני (הוא היה אחד ממייסדי הסוגה הספרותית הזו. בין ספריו: "הרואה ואינו נראה", "האנשים הראשונים על הירח", "מלחמת העולמות", "מכונת הזמן", ועוד). אך וולס היה גם הוגה דעות, היסטוריון ופופולריזטור. הוא כתב את "דברי ימי עולם", "מדעי החיים", "העבודה הרכוש והעושר" שתארו בלשון מרתקת את ההיסטוריה האנושית ואת עיקר מדעי התקופה. לפתע נתברר שהכל פשוט. הקשת בענן היא תופעה פיסיקלית ולא אות שקבע הקדוש ברוך הוא בעקבות המבול. דוד מלך ישראל היה סתם ראש כנופיה. סיפורי התנ"ך לא היו ולא נבראו. נדרשו לי תריסר שנים עד שהבנתי שהעולם הפשטני שתיאר ה.ג. וולס רדוד וחסר שחר.

מילון אבן שושן

רכשתי אותו עוד כשהיה במהדורה מצומצמת של שלושה כרכים ואחר כך כשהתרחב ל-7 כרכים. מיומו הראשון היה מילון זה אוצר שלא יסולא בפז של מילים ביטויים צורות לשון, מקורות מכל רבדי הלשון. קדם לו מילון בן יהודה שמעולם לא קנה אחיזה בציבור ובעקבות אבן שושן בא המילון המצוין "רב מילים" של שוויקה המשלים אותו. אך אבן שושן נותר הספר הקנוני הגדול של הלשון העברית.

האנציקלופדיה העברית

הופעת האנציקלופדיה העברית בראשית שנות החמישים הייתה אירוע תרבותי מכונן. בכתיבתה ובעריכתה נטלו חלק מיטב אנשי הרוח של העם היהודי: קלויזנר, נתניהו, ליבוביץ', פראוור, גרשום שלום, אב"א אחימאיר ואחרים. היא הושלמה רק אחרי עשרות שנים וכיום יש רבים המציעים אותה חינם אין כסף, רק להיפטר ממנה. למרות שאין בה מילה על אינטרנט והערך אטום כבר חסר ערך היא עדיין אוצר בלום של ידע. כדאי וכדאי להחזיק בה למרות גוגל ולמרות הויקיפדיה.

ספר האגדה לביאליק

בגיל מסוים הגעתי למסקנה שהשכלתי מעוותת. מבוססת בעיקר על תרבויות זרות ומנוגבת מכל דבר תורה, אם להשתמש בלשונו של עגנון. ספר האגדה היה למקור מים חיים שקראתי וקראתי בו עד שנתבלה. במהלך השנים ירדה קרנו. אך מהדורה חדשה של הספר עם ביאור של אביגדור משען החייתה אותו.

משנה תורה לרמב"ם.

הדרך מספר האגדה למשנה תורה הייתה קצרה. בשלב מסוים הבנתי שביאליק אסף את הקצפת (לא בלי לעבד ולשכתב אותה) אבל צריך להגיע לעיקר. לשון הפז המשנאית של הרמב"ם קנתה את לבי. בהירות הלשון, עוצמת הרוח, תחושת הביטחון והוודאות שמעניק הטקסט הזה  מלווים אותי למעשה מאז ועד היום.

                                                                 שער כתב יד "משנה תורה";

מורה נבוכים ו"ראשית חכמה"

בשלב מסוים של חיי הגעתי למסקנה שיש גבול למה שאדם יכול להשיג בקריאה בלבד ויש ללמוד לימוד מסודר. שנים הייתי סטודנט נצחי נודד מאוניברסיטה לאוניברסיטה. מתלבט מה ללמוד כמו החמור של בורידן. ולבסוף התמקמתי בפילוסופיה יהודית וכללית.

למדתי בבר-אילן בתקופה בה לא זכתה המחלקה לפילוסופיה למוניטין כמו המתחרות בירושלים ובתל-אביב. אבל זו היתה מחלקה מאוחדת, פילוסופיה יהודית וכללית גם יחד. המרצים היו מעורים בשני העולמות. הם נתנו לי את הכלים להתמודד עם הספרים שלמעלה. בלעדיהם לא הייתי מגיע להבנתם. על שני הספרים שבכותרת אני יכול לומר שיש בהם התמצית של התמצית של העולם היהודי – מן הצד האחד רציונליזם מוחלט ומן הצד האחר אמונה תמימה וחשיבה מיסטית. כל ניסיון לתאר ספרים אלה בקטע בעיתון הוא בעיני חילול הקודש. וכל שאני יכול להגיד הוא ששני הספרים הללו שינו את תודעתי, אורח חיי ויחסי לחיים.

תלמוד שטיינזלץ

בספר "התלמוד לכל" כותב הרב עדין שטיינזלץ: "מבחינות רבות נחשב התלמוד לספר היותר חשוב בתרבות היהודית והריהו בחינת חוט השדרה של יצירתה ושל חיי עם ישראל בכלל… "

שנים רבות היה התלמוד כספר החתום לגבי רוב הציבור שלא גדל במסגרת של לימוד תורני. מפעלו של שטיינזלץ פתח את האוצר הזה בפני רבים.

מפעל התרגום והפרוש של הרב עדין שטיינזלץ (אבן-ישראל) הוא בחזקת חידוש גמור. הטקסט התלמודי סודר מחדש באותיות גדולות מאירות עיניים. הטקסט מפוסק ומנוקד וראשי התיבות מפוענחות. התלמוד כולל פרוש המבאר כל פרט שבתלמוד בהבנת המילים והתוכן, בהסברת דרך המשא והמתן התלמודי. בלוויית תרשימים וטבלות. אף שבאו בעקבותיו מפעלים דומים (ובראשם פרוש שוטנשטיין) שמורה לו זכות הראשונים.

אורי צבי, ביאליק, עגנון

לא הזכרתי עד כה מה שקרוי "ספרות יפה". קראתי בשעתו את כל הספרים שהיו באופנה של "מיקי בר קיקי" וגם "הספיקותי לעיין בהם" – אם להשתמש בלשון הגששים. מא.ב. יהושע עד עמוס עוז מיהושע קנז ועד בנימין תמוז. חלק מהם אהבתי אחרים הותירו אותי אדיש.

בעידן של מה שכיניתי "ספרי הרפתקאות" חלק מהספרות הישראלית יכלה לענות על הצורך של ספרות כזו: בנימין תמוז, יורם קניוק, פנחס שדה, חיים באר. אך מרגע שעמדתי על דעתי היהודית הגעתי למסקנה שאין לי כל עניין בספרות שאיננה המשך לתרבות היהודית. מכל היוצרים הישראלים ניתן להכליל בקטגוריה זו את שירי זלדה ואיתמר יעוז קסט, חלק משירי יהודה עמיחי וחלק מיצירת משה שמיר. ואם שכחתי כמה אני מתנצל.

הממשיכים המובהקים של התרבות היהודית הם בעיניי אורי צבי, ביאליק ועגנון. אם לדבר על ספרים שהם הכרח הייתי בוחר ב"רחובות הנהר" של אורי צבי, "מול ארון הספרים" של ביאליק ו"שני תלמידי חכמים היו בעירנו" של עגנון. אבל זו טיפה מים יצירתם שכולה המשך היצירה היהודית ועדיין לא נראים באופק ממשיכיהם.

מדרווין ועד אינשטיין

ידיעת פיסיקה על פי הרמב"ם היא ממש חובה דתית. כשגיליתי עניין בנפלאות המדע בנעוריי עוד לא הכרתי את הרמב"ם. את רעבוני אז לידע על עולם המדע השבעתי בכתבי עת מצוינים לילדים שהיו באותה תקופה ("אלומות", "מה טוב לדעת", "טכניקה ומדע לנוער", "הטכנאי הצעיר" – שלימים גם תרמתי לו מפרי עטי). ספרים המסבירים את המדע באורח פופולרי הופיעו כבר בשנות הארבעים ומספרם הלך וגדל במשך השנים. ספר על תורת היחסות הכללית של אינשטיין הפך את תמונת עולמי. פתאום הזמן הוא לא זמן והמרחב איננו מרחב ואתה יכול לטוס במהירות האור ולחזור צעיר במאה שנה ממה שהיית כשיצאת לטיסה. ולידו "מוצא המינים" של דרווין שמרחיב את ספקטרום הקיום של עולמנו במיליארדי שנים.

הספר בעידן האינטרנט

באורח מקרי נמניתי עם ראשוני המשתמשים במחשב למטרות כתיבה בארץ. נשלחתי מטעם "ידיעות אחרונות" להולנד לקראת התקנת מערכת מחשוב לעיתון ושם גילית את הפלא הזה של מסך שבו אתה יכול לכתוב מילה ולמחוק, להעביר משפט ממקום למקום ולהפוך קטע על פניו. כל זאת בלי להוציא את דף הנייר ממכונת הכתיבה ובלי להתחיל להקליד הכל מחדש. היה לי PC כבר בראשית שנות השמונים כשמחשב עם תוכנה עלו כעשרת אלפים דולר.

במרוצת הזמן הפך המחשב ממכונת כתיבה משוכללת למקור בלתי נדלה של מידע. ספרי התקליטור הראשונים היו כישלון. אך אט אט נתברר שלספרים מסוימים המחשב הוא המדיום המתאים. כך מצאתי עצמי מצמצם בהדרגה את ספרייתי. אין טעם להחזיק באנציקלופדיה התלמודית כשהכל נמצא במפעל השו"ת המופלא שפיתח יעקב שוויקה. אין טעם להחזיק בתלמודים, בספרי המדרשים, באוצר השאלות והתשובות בספרי הפילוסופיה, ההגות, החסידות וההלכה – עד הרב קוק והרב עובדיה יוסף, כשהכל נמצא בתקליטורים או ניתן להגיע אליו באמצעות גוגל.

אף על פי כן  נראה לי שעידן הספר לא חלף ולא יחלוף מן העולם. וזאת אני מנסה להקנות לתלמידיי ולילדיי. האינטרנט הוא ים שאין לו סוף, שניתן לדלות ממנו אוצרות של ידע, אך קל לטבוע בו בים של בערות. ספר טוב שנוטלים ליד וקוראים לאור מנורת שולחן ומסמנים את הטעון סימון וחוזרים אליו כשמבקשים לחזור, הוא עדיין הכלי הנפלא ביותר שיצרה רוח אנוש. לכן, כשאני עובר על מדפי הספרים בשבוע הספר ורואה את השפע האדיר של ספרים בכל התחומים: מדע, פילוסופיה, הגות, היסטוריה, עם ישראל, הלכה – אני מתמלא קינאה בדור הזה ששפע כזה עומד לרשותו. אם אדרש מחר ללכת לאי בודד אקח עמי מחשב וערמה של תקליטורים אך בשום אופן לא אפרד מן הספרים שהפכו חלק מעצמיותי.