מי שרוצה לרדת לתשתית היחס השלילי שהיה בארץ לעליית ההצלה מארצות ערב ( עליית הצלה כי עולים אלה הצילו את מדינת ישראל) צריך לפשפש בעיתונים מתקופת העלייה הגדולה.
ליתר דיוק: לעבור על כרכי עיתון "הארץ" בעריכתו של גוסטב שוקן ה"יקה".
אפשר למצוא שם את מאמרו של אריה גלבלום, עיתונאי בכיר ב"הארץ". גלבלום כבר אינו עמנו וימתקו לו רגבי אדמתו. הכרתי אותו אישית כאדם חביב. הוא נסחף בזרם בו החל עיתונאי אחר של "הארץ", פחות חביב, עמוס אילון. למיטב ידיעתי התחרט כל ימיו על הדברים שכתב אז. אבל אלה הדברים.
אריה גלבלום
עיתונאי מתחפש לעולה חדש
בשנת 1949 הוא יזם מבצע עיתונאי יוצא דופן במושגי העיתונות אז. הוא התחפש לעולה חדש ושהה תקופה ארוכה עם העולים במעברות. ב-21 באפריל 1949 הוא החל לפרסם ב'הארץ' סדרת מאמרים שנשאה את הכותרת 'הייתי עולה חדש'. הסדרה עוררה ויכוחים מרים וסערת רוחות. היא ללא ספק הטביעה את חותמה על החברה הישראלית לשנים רבות, הרבה אחרי שהיא עצמה נשכחה ורוב קוראיה כבר אינם בין החיים. להלן כמה קטעים מן הכתבה המדברים בעד עצמם.
"פרנק הוא גזע נחות"
וכך כותב גלבלום: "ביישוב האשכנזי ברובו, שררו ושוררים מושגים כלליים, שלפיהם פרנק הוא פרנק ונגמר, כלומר גזע נחות ו'האשכנזים', כלומר יוצאי אירופה, הם העילית…
"… לעומת זאת מוצג סימן שאלה רציני ומאיים על ידי העלייה מצפון אפריקה… לפנינו עם שהפרימטיוויות (כך אייתו אז – ז.ג.) שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת. וחמור עוד יותר חוסר הכישרון לקלוט כל דבר רוחני. בדרך כלל הם עולים רק במשהו על הדרגה הכללית של התושבים הערבים, הכושים והברברים שבמקומותיהם; בכל אופן זוהי דרגה נמוכה עוד ממה שידענו אצל ערביי ארץ ישראל לשעבר… הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימטיוויים והפראיים. בכמה תקלות עולה, למשל, חינוכם של האפריקאים שיעמדו בתור לקבלת המזון בחדר האוכל ולא יקימו מהומה כללית. יהודי בולגרי אחד עמד וטען לפניהם על עמידה בתור, מיד שלף אחד אפריקאי סכין וגזר את אפו"…
עולים ממרוקו 1954
"זוהמה, שתייה, זנות"
"… בפינות מגוריהם של האפריקאים במחנות תמצא את הזוהמה, משחק הקלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו 'ברצינות'. לא רק חפצי העולים אלא גם ציוד כללי של המחנה נעלמים. במחנה אחד פרצו, בימי שהותי בו, והריקו את המחסן הכללי. במחנה אחר, למשל, אירע מקרה מוות רגיל. בחדר שליד בית החולים נערכה טוהרת המת- והקברנים יצאו להלוויה. משחזרו- שוב לא מצאו את כלי הטהרה".
"עצלות כרונית ושנאת עבודה"
"… ואין פלא שגל הפשעים הכללי במדינה הוא במעלה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח לצעירה ואף לצעיר לצאת לבדו לרחוב לאחר שקיעת החמה. וזה עוד לפני ששוחררו הצעירים האפריקאים מן הצבא. אגב, הללו הבטיחוני לא פעם: 'משנסיים את המלחמה בערבים נצא למלחמה באשכנזים'. במחנה אחר 'תכננו מרד', שכלל תפיסת נשק הנוטרים ורציחת כל פקידי הסוכנות במקום… אבל, מעל כל אלה, קיימת עובדה יסודית… עצלות כרונית ושנאת העבודה. כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מחוסרי כל מקצוע"…
שער "העולם הזה" על מהומות ואדי סאליב
"בורים ופרימיטיוויים"
"… בסך הכל יש בצפון אפרקה למעלה מחצי מיליון יהודים שכולם מועמדים לעלייה. הנתנו = את דעתנו על כך, מה יארע למדינה זו, אם זו תהא אוכלוסייתה? והרי ביום מן הימים תתווסף עליהם עלית יהדות ארצות-ערב! מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה עם אוכלוסיות כאלה?… לגבי ילדיהם אין תקווה: להעלות את רמתם הכללית במעמקי ישותם העדתית, זה עניין לדורות! אין פלא שמר בגין ו'חרות' דורשים להעלות את כל מאות האלפים הללו מיד, כי יודעים הם שהמונים בורים, פרמיטיוויים ועניים הם חומר הטוב בשבילם, ורק עלייה כזו עשויה להעלותם לשלטון".
עד כאן דברי אריה גלבלום ז"ל, כל פרשנות מיותרת.
מעלליו של עמוס אילון
אילון נולד בשם היינריך שטרנבך בווינה בשנת 1925, ועלה לארץ ישראל עם משפחתו בשנת 1933. בגיל 18 שינה את שמו לעמוס אילון. בשנות ה-40 נמנה עם אנשי חוגו של אורי אבנרי. בשנת 1954 החל לעבוד כעיתונאי בעיתון "הארץ".. הוא כתב סדרה בת שמונה כתבות על יהדות מרוקו, עליה נכתב כי "הוא תיאר אותם בתיעוב, וללא שום חמלה. אילון כתב תיאורים דוחים על "חוסר היגיינה, דלות ועבודה ירודה". הכתבות עוררו סערה בישראל, והדיה הגיעו עד מרוקו ותוניסיה. אילון היה בן טיפוחיו של העורך הראשי והמו"ל של "הארץ", גרשום שוקן
ב-21 בפברואר 1988, בזמן האינתיפאדה הראשונה, פרסם איילון יחד עם יהודה עמיחי, עמוס עוז וא. ב. יהושע, מכתב בניו יורק טיימס, בו קראו הסופרים ליהודי ארצות הברית "שיביעו את דעתם בקול" לגבי מדיניות ישראל בשטחים.
במהלך שנות ה-90 החל אילון לבלות את מרבית זמנו באיטליה, ובשנת 2004 הכריז כי השתקע במדינה זו, בין היתר עקב אכזבתו מההתפתחויות הפוליטיות והחברתיות במדינת ישראל.
בראיון לארי שביט טען כי התריע עלהתפתחויות אלו, אותן הוא רואה בשלילה מאז 1967, אך קולו נותר "קול קורא במדבר". בראיון טען כי ישראל היא מדינה "פשיסטואידית וצרת אופקים" וכי "אני לא מתפלא על האוכלוסייה. אנחנו יודעים מנין היא באה. או מארצות ערב או ממזרח אירופה".
ראה גם
הגזענות של נתן זך