אורי צבי 1932 [צילום זאב אלכסנדרוביץ']

מתוך כל כתבי אורי צבי גרינברג,  מוסד ביאליק כרך ז' 19

ראה

אורי צבי המשורר שחזה את השואה

לא קול ענות לא כל שופר רק כאב צורב  – על יהושע דיאמנט שנפל על ירושלים

נביאותו של אורי צבי

ממאוראות תרפ"ט לפיגועי תשס"ג

האם מדינת ישראל היא מדינת חוק? אז איך קורה שעיתונאי מחזיק בידיו מסמכים סודיים, עבירה שהעונש עליה הוא 20 שנות מאסר? ואיך להסביר שבמקום להעמידו לדין מנהלים עמו משא ומתן?

נניח לרגע שענת קם הייתה עובדת כפקידה ב"מוסד". ונניח שהיו נופלים לידיה המסמכים של תכנון חיסולו של המרצח מחמוד אל-מבחוח.

ענת קם צילום "העין השביעית (cc-by-nc-sa

היא היתה מגלה, שומו שמיים, שמדינת ישראל משלחת את לוחמיה לחסל, ללא מעצר וללא משפט, את האיש האחראי לחטיפתם ולרציחתם של אילן סעדון ואלי סספורטס והגיע בחמאס לדרגת מתאם הברחת רקטות מאיראן לרצועת עזה.

ענת, כך אומרת האמא היקירה שלה, היא בחורה עם מניעים מוסריים. חבריה אומרים כי היא דעתנית, וקצת שמאלנית, אינטליגנטית וחלמה להיות עיתונאית.

ענת קם יודעת ומבינה שהמסמכים שעוברים תחת ידיה הם הוכחה חד משמעית, שמוסדות הביטחון של המדינה אינם מצייתים להחלטות בג"ץ. היא גם יודעת ומבינה שבידיה פצצה תקשורתית.

ונניח שהייתה מעתיקה את המסמכים ומוסרת אותם לידיד עיתונאי. במעשה זה גם תהיה מוסרית, גם תגלה את החוש העיתונאי שיש לה, גם תעלה את ערכה בעיני בחור חביב ויפה תואר וגם תקדם אולי את הקריירה העיתונאית עליו היא חולמת.

ונניח שבדרך מן המחשב שלה למחשב של אותו עיתונאי היו נשמטים כמה מסמכים בדרך ומגיעים לידי החמאס ולידי שלטונות דובאי. התוצאה הייתה חד משמעית: מבחוח המרצח היה נשאר בחיים, תריסר או יותר סוכנים ישראליים היו נתפסים ונתלים.

המאמר של אורי בלאו בהארץ

והעיקר: הצדק היה מנצח, שלטון החוק במדינת ישראל היה מנצח והתקשורת הישראלית ובראשה עיתון "הארץ" היו חוגגים.

מבחוח (אתר חמאס ויקיפדיה שימוש הוגן)

השאלה היא מי אחראי לביזיון הזה.

האם אנו מדינת חוק?

ברגע בו העתיקה ענת קם את המסמכים והעבירה אותם למחשב שלה, לדיסקים שצרבה ולביתה היא הפכה לעבריינית, בלי שום קשר למניע של המעשה ולתוצאותיו. היא עשתה בדיוק מה שעשה מרדכי ואנונו, שצילם ולקח עמו את סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל.

"על פי הגדרת החוק" – אומר עורך הדין יורם שפטל לערוץ 7 – "המעשה הוא ריגול חמור, ההגדרה בחוק של מונח ריגול אינה מתנה שמקבל חומר יהיה דווקא גורם זר במובן שהוא לא ישראלי. מבחינת הגדרת החוק זהו ריגול חמור באופן המובהק ביותר האפשרי שהעונש הצפוי עליו הוא עד מאסר עולם". הא הוסיף כי הפסיקה פרשה שכאשר המחוקק אינו קובע עונש מאסר עולם כעונש חובה אז העונש המרבי יכול להיות עד 20 שנות מאסר.

לכאורה ברגע שנתגלה המעשה צריך היה להעמיד הן את ענת קם והן את העיתונאי ולמצות עמם את מלוא חומר הדין.
זה לא קרה.
כי מדינת ישראל איננה מדינת חוק אלא מדינת בג"ץ.

משא ומתן עם עבריינים

במקום לעצור מייד את העיתונאי אלי בלאו לאחר שפרסם את הכתבה הראשונה, שמתוכה אפשר להבין כי הוא מחזיק בידיו חומר סודי ביותר, החלו לחקור את העניין בידיים מכוסות כפפות משי.

חקרו חקרו והגיעו ל"מקור". ואפשרו לכתב הארץ אורי בלאו לברוח ללונדון ולהמשיך להחזיק בידיו את החומר הסודי.

במקרה של ואנונו ידעו מה לעשות. הביאו אותו לארץ והוא קיבל את עונשו. עובדה לא כל כך ידועה היא שואנונו לא חשף את כל החומר שבידיו, אלא השאיר אותו מוחבא אי שם. זו גם כנראה הסיבה לכך שגם לאחר שחרורו אינו יכול לעזוב את הארץ.

אך אלי בלאו מוסיף לבלות בבריטניה, מחזיק במספר לא ידוע של מסמכים –אולי אלפים. לא ברור באלו תנאים הוא מחזיק אותם ואיזה גורם עויין עלול להגיע אליהם ואולי כבר הגיע.

ומו"ל הארץ עמוס שוקן מגן על הכתב שלו בשם "חופש המידע" ו"הזכות לשמור על עילום המקור" ובכך הפך להיות שותף לפשע.

עם ואנונו לא נכנסו למשא ומתן אלא חטפו והביאוהו למשפט (ובגלל טעות בשיקול לא חיסלו אותו). עם אלי בלאו ועם עיתון הארץ, עבריינים מובהקים לפי החוק, נכנסו למשא ומתן ואף חתמו על הסכם.

מרדכי ואנונו ויקישיתוף

ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2009 . נאמר בו כי בלאו מתחייב להפקיד בידי השב"כ באופן מיידי ובתוך שלושה ימים ממועד החתימה את המסמכים הסודיים הנמצאים ברשותו.

במסמכים שפורטו בהסכם נמצאים תוכניות אופרטיביות ומבצעיות, וסיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים.

כמו כן נכתב בהסכם כי במידה וימסור בלאו את המסמכים, הם לא יהוו בסיס לחקירה פלילית נגדו.

ההסכם נחתם בטרם נתגלתה ענת קם. לכן נאמר בו כי אם תתקיים חקירה לאיתור מקור ההדלפה, הוא לא ייחקר כחשוד ולא יתבקש לספק את מקורותיו.

ממתי חותמת מדינה הסכמים עם עבריינים מאזרחיה? ומה בין מרדכי ואנונו לבין ענת קם ואלי בלאו?

גם ואנונו טען כי פעל ממניעים אידיאולוגיים. (כך אמר לאחר שהועמד למשפט. אך בדיקת העובדות מלמדת כי המניע הראשוני שלו היה בצע כסף).

ענת קם פעלה, טוענת אמא שלה ממניעים מוסריים. אלי בלאו פעל ממניע עליון (דמוקרטיה, חופש המידע, גילוי עברות על החוק של מערכת הביטחון).

אבל ההבדל העיקרי בין ואנונו לבין אלי בלאו ומפעיליו לבין ואנונו הוא שהם חיה מוגנת – התקשורת הישראלית.

איך נולדה המפלצת הזו?

מה היה בעבר

לא תמיד זה היה כך. בעבר עמדו בראש העיתונים הגדולים עורכים ומו"לים שהיו בראש ובראשונה ציונים ובעלי תחושת שליחות ואחריות לאומית. בראש מעריב בתקופה המכרעת עמדו עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. בראש ידיעות המו"ל נוח מוזס והעורך בפועל דב יודקובסקי (וגם העורך בתואר הרצל רוזנבלום מחותמי מגילת העצמאות). בראש הארץ עמד גוסטב שוקן, האבא של עמוס, שגם הוא היה בראש ובראשונה ציוני .

היחסים בין עורכי העיתונים לבין מערכת הביטחון וראשי המדינה היוא אינטימיים מאד. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לומר שכאשר הוא ישן מותר להעיר אותו רק אם פורצת מלחמה או שעורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק מתקשר. זה היה בתקופה שמעריב היה "העיתון הנפוץ במדינה". מעמד דומה בעיני השלטון היה גם ליודקובסקי ולשוקן.

עזריאל קרליבך 1942 וולטר קלוגר

היחסים בין הכתבים לענייני ביטחון ופוליטיקה לבין השלטונות היו גם הם אינטימיים ואחראיים – זאב שיף בהארץ, איתן הבר ושייקה בן פורת בידיעות, אורי דן במעריב. כאלה היו גם עורכי וכתבי התקשורת האלקטרונית שהייתה כולה ממלכתית.

הכתבים ידעו הרבה יותר ממה שפרסמו. כולם היו מודעים לאחריות הלאומית המוטלת עליהם ולנצור את לשונם ואת עטם ממה שהם יודעים.

דוגמא לאחריות כזו אוכל להביא מארוע שהייתי עד לו. כשהתפוצצה פרשת ואנונו הודיע לנו כתב העיתון בלונדון, יוחנן להב, כי ה"סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

גוסטב שוקן גילה פעם אחריות כזו כשאחד מפרשניו ציטט במאמרו מקור עלום בנושא בטחוני כלשהו. אותו פרשן סרב לגלות את המקור גם לשוקן עצמו. שוקן עמד על כך שזהות המקור תימסר רק לו והאיש עמד בסרובו. בסופו של דבר נתברר שלא היה מקור כלשהו והפרשן בדה מקור שלא היה ולא נברא. שוקן לא היסס ופיטר אותו פרשן.

האינטימיות שבין מערכות העיתונים לבין הצמרת המדינית והביטחונית נבעה בין היתר מקיומה של ועדת העורכים של העיתונים היומיים.

ראשי המדינה ומערכת הביטחון קיימו ישיבות קבועות עם ועדת העורכים שבהם חשפו מידע שלעולם לא דלף החוצה. זה היה כך עד שגוסטב שוקן החליט לשבור את הכלים ולשחק כללי משחק משלו.

הפצצה שהטיל גוסטב שוקן

בתקופה שזה קרה הייתי חבר בוועדת העורכים כמרכז מערכת וכממלא מקומו של העורך דב יודקובסקי. בישיבות הללו השתתפו רק עורכי העיתונים היומיים, גדולים כקטנים, וכמה מסגניהם. אכן, ידענו אז יותר ממה שידע רוב הציבור ויותר ממה שמותר היה לפרסם.

גוסטב שוקן. הוא שבר את הכללים (צילום: אתר הכנסת ויקיפדיה שימוש הוגן)

ביום בהיר אחד הייתי עד לשבירת הכלים בידי גוסטב שוקן. בכל ישיבה היה מידע שנחשב כמידע רקע המותר לפרסום בלי ייחוס למקור ומידע שהנוכחים נתבקשו לשמור בסוד.

באותו יום התקיימה הפגישה עם יצחק רבין, שכיהן כשר הביטחון. כשהגיע לפרק בו ביקש לשמור את המידע שבפיו בסוד הודיע שוקן כי הוא מבקש לצאת מהישיבה כדי לא להיות מחויב שלא לפרסם את המידע שיתגלה בתוך החדר הסגור. הנימוק שלו היה: על ידי הימצאותו בחדר הוא מוותר על פרסום מידע שיכול היה להגיע אליו בדרך אחרת וממקור אחר.

באורח פלא החלו להופיע בהארץ ידיעות חסוית כאלה (אם הצנזורה התירה את פרסומם) מיד לאחר כל ישיבה. מי שרוצה יכול להאמין שהמידע הגיע לעיתון ממקור עצמאי.

באותה דרך נקט גם "העולם הזה" שעורכו, אורי אבנרי, לא היה חבר מעולם בוועדת העורכים.

מאז זרמו קילומטרים של גלילי נייר במכונות הרוטציה של העיתונים. העורכים התחלפו, המו"לים העבירו את העיתונים ליורשיהם או לרוכשיהם וקם דור חדש של כתבים ועורכים שהפכו את המדינה ל"מדיה=קרטיה.

איך הפכנו למדיה-קרטיה"

את ההגדרה הטובה ביותר למדיהקרטיה שמעתי מפי מומחה גדול בתקשורת ובטכניקות להפעלתה להשגת כל מטרה – האסטרטג מוטי מורל.

וכך אמר ליי בראיון שקיימתי עמו באוקטובר 2000 :

" בשנים שחלפו מאז 1967 לא קם שום מנהיג שיכול היה להציב מטרה חדשה לעם ולמדינה. ובאין מטרה, מתפוררת החברה. התפלגנו להרבה קבוצות, שלכל אחת מהן מטרה משלה. הדינמיקה הזו גורמת לנו להילחם איש ברעהו ותוך כדי כך להשמיד את עצמנו מבפנים.

" בינתיים חלה תמורה משמעותית בחברה הישראלית. לשלושת רשויות השלטון המסורתיות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) נוספה רשות רביעית, שלא נחזתה על ידי שרל מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי שהגה את עקרון הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים עלתה והתחזקה התקשורת, עד שהפכה חזקה יותר מכל שלוש הרשויות.

" לשלוש הרשויות האחרות יש תחומי סמכות מוגדרים וכל אחת מהן נושאת באחריות לתחומה (כך לפחות בתיאוריה). לרשות הרביעית, התקשורת, יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט והיא פטורה מכל אחריות.

" הרשות הרביעית מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פי החליל של התקשורת, או יותר נכון, על פי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל" .

כלב השמירה נשך את הדמוקרטיה

" אנחנו כבר מזמן לא דמו-קרטיה, כלומר משטר הנשלט על ידי העם. אנחנו מדיה-קרטיה. דיקטטורה של המדיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נשך אותה למוות.

" בהיעדר מטרה המאחדת את העם והמדינה, ואחרי שנתנו למדיה להשתלט על חיינו, נוצרו חוקי משחק חדשים. לתוך התפר הזה חדרו סוכני התקשורת – היחצנים. אדם ההולך לבית המשפט לוקח עורך דין. אדם ההולך למשפט השדה של התקשורת (שבמקרים רבים מכריע יותר מבית המשפט האמיתי), לוקח יחצן, אסטרטג. תפקידו של היחצן מקביל לתפקידו של עורך הדין בבית המשפט: להציג את הקייס של לקוחו בצורה שתשכנע את ה"שופט" , היינו דעת הקהל, שהקליינט שלו צודק והצד השני לא צודק. הכל עניין של רייטינג. כל הצדדים, בפוליטיקה ובכלכלה, פונים לשימוש מניפולטיבי בתקשורת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כי במדינה נטולת ערכים, אלה חוקי המשחק. ומי שלא משחק לפיהם מפסיד".

עד כאן דברי מוטי מורל.
כל מילה אמת, אך לא כל האמת. כי אנחנו לא רק מדיה-קרטיה אלא גם בג"צ-קרטיה.

מה עשה בג"ץ לחברה הישראלית

הפרדת הרשויות שחזה מונטסקיה לא קיימת בבית המשפט העליון. כבר מזמן הפך להיות גם המחוקק, גם השופט וגם התליין.

בשורה של החלטות מקוממות, שניתנו בניגוד גמור להשקפותיו של רוב הציבור בישראל, הפך בג"ץ עצמו לאחת מאותן קבוצות עליהן מדבר מורל, הנאבקת להשלטת דעותיה.

ולבג"ץ כבר יש כוח יותר משתי הרשויות האחרות ופסיקותיו מזינות את התגברות כוחה של הרשות הרביעית – המדיה קרטיה.

וכמו המדיה קרטיה גם הוא לא נושא באחריות להחלטותיו – בין אם מדובר במיקומה של גדר ההפרדה או בצורך למגן ישובים בלי לתת תשובה תקציבית להחלטותיו.

בית המשפט העליון ויקישיתוף

ומכל החלטותיו המקוממות ביותר הן אלה המכתיבות למערכת הביטחון תנאים מגבילים שאינם מאפשרים להילחם בטרור. בג"ץ כפות לאמנות ולתפיסת עולם המתאימה למלחמות אביריות שבהן כל צד ויתר מתוך אצילות למחנה היריב על זכות הראשונים לפתוח באש.

מה פרוש לאסור על "נוהל שכן"? הפרוש הפשוט הוא שבמקום להעמיד בסכנה מאד מוגבלת אזרח ערבי, כדי להזהיר ולאתר מחבל חמוש המסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית, הוא קובע שעלינו לשלוח את בנינו ליהרג מול אש המחבלים.

ומה פרוש שמערכת הביטחון אינה יכולה לבצע חיסול ממוקד של
טרוריסטים? מה הוא מבקש שנביא פקודת מעצר , נצהיר בפני המחבל המתפוצץ על זכויותיו ואז נעצור אותו?

האם השופטים האלה נמצאים בירושלים או בז'נבה?

ומאחורי החסות של פסקי בג"ץ יכולה לקום מפלצת כזו של גילוי פשע איום ונורא. אלוף פיקוד הורה לחסל מרצחים בניגוד להחלטת בג"ץ.

נספח 1

פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכול הממוקד

ב-14 בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד יבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". כמו כן, קבע בג"ץ שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים ושחיסולו של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור. (על פי הוויקיפדיה העברית)

נספח 2

נוהל שכן

נוהל שכן, שאחר כך עודכן לנוהל אזהרה מוקדמת היא תרגולת בה צה"ל השתמש ללוחמה בטרור במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. הנוהל מיועד למצב בו ישנו חשד שמחבל מבוקש מתבצר בתוך בית.
במסגרת הנוהל, קרוב משפחה או שכן של המבוקש נדרש על ידי חיילי צה"ל לדפוק על הדלת ולבקש מהמחבל להסגיר את עצמו. הנחת צה"ל הייתה שהמחבל לא יירה בקרוביו. במאות הפעמים שבוצע הנוהל, נהרג אזרח פלסטיני אחד – בנידאל אבו מח'יסן, מאש המחבל. כנגד הנוהל נטען שהוא למעשה שימוש בלתי-חוקי באזרחים פלסטינים בתור מגן אנושי. לטענת צה"ל נוהל זה מנע אבידות רבות משני הצדדים.
ארגון עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים עתרו לבג"ץ כנגד הנוהל. ב-6 באוקטובר 2005 פסק בג"ץ כי אסור להשתמש בנוהל זה ובאזרחים לצורכי פעולות צבאיות. בתגובה הורה הרמטכ"ל להפסיק את השימוש בנוהל. אף על פי כן מדווח ארגון עדאלה כי מדי פעם צה"ל מפר את החלטת בג"ץ ומשתמש בנוהל.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

======================================================================

ראה קישור למאמר של אורי בלאו ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1041551

ראה

מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

ציפור הנפש של הדמוקרטיה שהפכה לעוף הטורף

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

על רשלנות בבחירת עובדים ראה

איך הצליח שודד הברינקס

" מסיבת התה של בוסטון" הוא מושג בהיסטוריה של ארצות הברית והייתי מייעץ לכל חסידי הנסיגות למיניהן ללמוד  היטב את לקחיו.

מסיבת התה קרויה על שם אירוע פעוט לכאורה, שתוצאותיו מפליגות. בלילה של ה-16 בדצמבר 1773 עלתה חבורה של אנשים שהתחפשו כאינדיאנים על שלוש ספינות טעונות תה בנמל בוסטון. הם השליכו לים את מטען התה שהיה שווה כ-18 אלף לירות שטרלינג. בתגובה לפעולה זו יזמה ממשלת בריטניה צעדי עונשין נגד המתיישבים.

באותם ימים הייתה יבשת צפון אמריקה שטח כיבוש בריטי והמתיישבים שם היו מתנחלים. בריטניה הייתה נתונה במלחמה עם צרפת. כדי למלא חלק מן הגרעון של האוצר הבריטי הטילו הבריטים שורה של מיסים כבדים על המתיישבים שבאמריקה.

בכל המושבות נערכו אסיפות מחאה נגד הגזרות והתארגנו קבוצות שקראו להשתחרר מן העול הבריטי. ב-5 במארס 1770 ארעה התנגשות בין מפגינים בבוסטון לבין חיל המצב הבריטי וחמישה אזרחים נהרגו.

מיד לאחר תקרית זו ביטלה ממשלת בריטניה את המכסים למיניהם אבל השאירה על כנו את המכס על יבוא תה לאמריקה. הואיל והמכס על התה נועד בין היתר לסייע למונופול של חברת " הודו המזרחית" הבריטית , שהייתה יבואן התה הבלעדי לאמריקה, החליטו המורדים לפגוע בבריטים בנקודה זו. הם עלו על הספינות בנמל בוסטון והטילו את התה לים. בתגובה הטילו הבריטים שורה של חוקי כפיה שרק החריפו את המצב.

שנתיים לאחר " מסיבת התה של בוסטון" פרצה מלחמת העצמאות האמריקנית שנסתיימה בסילוק הבריטים מן היבשת ובהקמת ארצות הברית.

האסוציאציה המקשרת בין מצבנו הנוכחי לבין מסיבת התה בבוסטון היא של הקורא סידני פריש, יליד ארצות הברית, ממושב בני דרום (שהבאתי כאן את הצעתו למחאה נוסח מרטין לותר קינג). לכאורה אין דמיון. אך לא כל משל דומה לנמשל. הלקח שניתן ללמוד מפרשת התה של בוסטון הוא שכאשר שלטון עיוור לגבי המציאות עשוי אירוע הנראה לכאורה פעוט לחולל תוצאות דרמטיות.

 http://www.zeevgalili.com/2005/03/250

ענת קם, חיילת צעירה, ספק שמאלנית, ספק הזויה, ספק סהרורית, ספק עיתונאית בפוטנציה העתיקה ערב שחרורה מצה"ל אלפי מסמכים סודיים שעברו תחת ידיה.

מעשה זה הוא עברה על החוק שהעונש המרבי עליו הוא 20 שנות מאסר. היא הוסיפה חטא על פשע ומסרה את המסמכים לעיתונאי "הארץ" אורי בלאו. בכך הפך בלאו לשותף לפשע ולעונש המגיע לו על פי חוק.

אך מה שנחשב לעברה לסתם אזרח וחייל זכה להכשר מיידי של כל התקשורת. כולם יחד, כמו בתזמורת תחת שרביטו של מנצח אחד הפכו את המעשה הזה ל"חופש המידע" ואת החיילת העבריינית ל"מקור", שמצווה מדאורייתא לשמור על אלמוניותו.

העיתונאי היחיד כמעט שחרג מן הזרם והשמיע קול דיסונאנסי אמיתי וצורם היה כמו בעבר קלמן ליבסינד. מאמרו שפורסם במעריב מובא בזה באדיבותו.

                                            – מאת קלמן ליבסקינד –

עטויי ארשת חשיבות הם יסבירו לכם שענת קם חשפה מידע שחשוב לדמוקרטיה הישראלית. חרושי קמטי רצינות הם ינאמו על אור השמש המחטא, על כך שהבעיה היא בכלל בצנזורה ובצו איסור הפרסום שהוטל ועל זה שראש השב"כ הוא אויב חופש העיתונות.

זוהי שעתם הגדולה של הספינרים בגרוש.

להמשיך לקרוא ←

                                        – מאת משה נגבי –

 משה נגבי ז"ל הלך לעולמו 26.1.18

והרי גם זאת ידענו, שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרנסים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים ברבים".

השופט מישאל חשין בדעת המיעוט בפרשת אבי גולן1

האם ניתן וראוי לשלול את זכותו של מי שהורשע בעבירה שיש עימה קלון – או נאשם בעבירה כזאת – לשלוט בתכנים המתפרסמים בעיתון, תוך ניצול מעמדו כעורכו הראשי של אותו עיתון או מכוח היותו בעליו? ובמילים אחרות: האם ניתן וראוי לפסול מורשע או נאשם כזה מלשמש מו"ל פעיל ו/או עורך ראשי של עיתון? ואם כן – האם יש טכניקה משפטית וחקיקתית האפשרית והראויה מבחינה קונסטיטוציונית וערכית לעשות זאת?  למרבה הצער אין אלה שאלות תיאורטיות ואקדמיות גרידא, שכן עורך ומו"ל כבר הואשמו והורשעו אצלנו בעבירות חמורות.

.

הרשעה אינה מונעת בעלות על עיתון

כידוע הדין בישראל מחייב אדם המבקש להוציא לאור עיתון להצטייד ברשיון מאת הממונה על המחוז במשרד הפנים.3 ואולם בניגוד לדין החל על מבקשי זיכיון בתחום התקשורת המשודרת,4 אין הדין החל על העיתונות הכתובה מציב מחסום בפני מי שנאשם או הורשע בעבירה שיש עימה קלון, לבקש ולקבל רישיון, וכך להיות למו"ל השולט בעיתון. רק מו"ל שהורשע ב"דיבת הסתה" כלפי השלטון, ושהופעת עיתונו הופסקה בצו בית המשפט שהרשיע אותו, מנוע מלקבל רישיון לעיתון אחר. כל הרשעה אחרת בכל עבירה שהיא – חמורה ככל שתהיה – איננה מונעת מן המורשע להיות בעלי עיתון ולנהל אותו. שונה המצב לכאורה לגבי עורך העיתון: הדין קובע שלא יינתן רישיון לעיתון אלא אם כן הצהיר העורך המיועד לאותו עיתון, בשבועה, "שלא נתחייב מעולם בדין בשל עבירה שנדון עליה לפי פסק דין סופי למאסר שלושה חודשים או ליותר מכן". יחד עם זאת ראוי לציין שלשר הפנים הוענק שיקול דעת לוותר על דרישה זו ולאפשר גם לעבריין מורשע כזה לשמש כעורך.5

הציות למועצת העיתונות וולונטרי

תקנון האתיקה העיתונאית של מועצת העיתונות מחמיר הרבה יותר, ומסמיך את בית הדין לאתיקה של המועצה להורות לפסול לכל "עבודה עיתונאית" (ובכלל זה, כמובן, לתפקיד עורך) את מי שהורשע בפסק דין סופי בעבירה שיש בה "קלון למקצוע העיתונאות".6 התקנון אף מסמיך את בית הדין לאתיקה לצוות על השעייתו מעבודה של כל עיתונאי (לרבות עורך) אשר הוגש נגדו כתב אישום על עבירה כזאת. ואולם תקנון האתיקה של מועצת העיתונות ובתי הדין של המועצה אינם מעוגנים בדין, והציות להם וולונטרי לחלוטין.

קושי קונסטיטוציוני

ברור שפסילת עבריין מלשלוט בתכני עיתון (בין כמו"ל שלו, בין כעורכו הראשי) מעוררת קושי קונסטיטוציוני שכן היא פוגעת בשתיים מזכויותיו הבסיסיות של כל אדם ואזרח: חופש העיסוק וחופש הביטוי והעיתונות. איסור על בעליו ומו"ל של עיתון, שהורשע בדין, להמשיך ולשלוט בו, פוגע לכאורה גם בזכות הקניין שלו. אם הפסילה היא כבר בשלב כתב האישום, יש בכך לכאורה גם ענישה קשה ובעייתית של מי שעודנו בחזקת חף מפשע. חופש העיסוק וזכות הקניין נהנים ממעמד חוקתי במשפטנו בהיותם מעוגנים בחוקי יסוד. חופש הביטוי אמנם איננו מעוגן במישרין ובמפורש בחוק יסוד (והכנסת אף סירבה עד כה לאמץ חוק יסוד או אפילו חוק רגיל שיכיר בחופש הביטוי), אם כי יש פרשנים ואף שופטים הרואים בו חלק אינטגרלי מ"כבוד האדם" הנהנה מעיגון כזה.7 אך גם מי שאיננו מוכן לאמץ פרשנות זו, מכיר בחיוניותה של הזכות לחופש הביטוי והעיתונות בדמוקרטיה, ובתחולתה במשפטנו, אף ללא עיגון סטטוטורי. ואכן בג"ץ הכיר בה כבר לפני יובל שנים ויותר כ"זכות עילאית",8 ושופטיו רואים בה מאז יסוד-מוסד בתרבותנו ובמסורתנו המשפטית.9

פרשת האסיר אבי גולן

ככלל נראה שעבריינותו של אדם – חמורה וקשה ככל שתהא – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו הבסיסיות , ובכלל זה הזכות לעסוק ולהתבטא בעיתונות, מעבר למתחייב מהעונש שגזר או עתיד לגזור עליו בית המשפט. ואכן בית המשפט העליון קבע בשעתו, בפרשת האסיר אבי גולן,10 שאפילו עבריין מועד ומסוכן, שנידון לכמה וכמה תקופות מאסר ארוכות, נהנה מזכות חוקתית להתבטא בעיתונות ואף לפרסם בה טור קבוע. אכן בפרשה זו – כמו בלא מעט פרשות אחרות – היה השופט מישאל חשין במיעוט. הוא סבר, בניגוד לדעת עמיתיו השופטים אליהו מצא ודליה דורנר, שניתן לשלול זכות זו מהאסיר גולן, אך גם הוא נימק זאת לא בעבריינותו של האסיר כשלעצמה, אלא בהשלכה הקשה שעלולה להיות לפירסומיו העיתונאיים, ולעוצמה ולמעמד שאלה יעניקו לו, על היכולת לקיים את הסדר והמשמעת בבית הכלא. ואמנם נדמה שפסילה גורפת של עבריין לשמש בכל "עבודה עיתונאית" – כפי שמאפשר כאמור תקנון האתיקה – היא בלתי מידתית ולפיכך גם בלתי חוקתית.

כוחם של מו"ל ועורך מושחתים

אך לא כך בהכרח פסילתו של עבריין לשמש כעורך או מו"ל. כידוע גם "זכות עילאית" צריכה להתפשר לעיתים עם זכויות ואינטרסים אחרים, וגם בזכויות המעוגנות, במפורש או מכללא, בחוק יסוד מותר לפגוע באורח מידתי ולמען תכלית ראוייה.11 האם ניתן לטעון שהשמירה על נקיון הכפיים (וכתוצאה ממנו – נקיון הדעת) של השולטים בתוכני העיתונות, היא בבחינת "תכלית ראוייה" כזאת?
כאשר העבריין הוא מו"ל או עורך ראשי, להבדיל מעיתונאי "סתם", ניתן ואף ראוי להציב על כפות המאזניים אל מול זכויותיו שלו, את חופש הביטוי והעיסוק העיתונאיים של כל העיתונאים המועסקים אצלו, ובעיקר את זכות ציבור קוראי עיתונו לדעת. שכן בכוחם של מו"ל ועורך ראשי מושחתים להנחית מכה אנושה ואף קטלנית על הזכויות האמורות ואף להשחית את עובדי העיתון כולו ובעקבותיהם את השיח הדמוקרטי בישראל. הפסיקה אצלנו העניקה למו"ל את הכוח להכתיב – בין במישרין ובין בעקיפין, באמצעות העורך (ובל נשכח שגם המו"ל עצמו יכול להיות העורך) – מה יתפרסם ומה לא יתפרסם בעיתון. כדברי בית הדין הארצי לעבודה: "רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה".12 בה-במידה יכול כמובן הבעלים, בעצמו או באמצעות העורך עושה-דברו (ובג"ץ קבע, ברוב דעות, כי העורך אכן חייב לעשות את דברו13) לאסור על כתב לפרסם את אשר הוא יודע וחושב. דבריו המפוכחים של השופט מישאל חשין בפרשת האסיר אבי גולן, "שיש מי שמפרנסים עצמם ממידע שהם מפרסמים לרבים, ויש מי שמפרסמים עצמם ממידע שאין הם מפרסמים לרבים"14 נכונים ותקפים כמובן גם בעולם שמחוץ לחומות הכלא.

בית מעריב. דוד שי ויקישיתוף

עיתונאי שפיו נחסם

בית הדין הארצי לעבודה אמנם גרס כי אין בשליטה ללא מיצרים של המו"ל והעורך בנכתב בעיתון פגיעה בחופש הדיבור של העיתונאי, משום ש"עיתונאי שעורכו סירב לפרסם את פרי עטו רשאי למצוא לו בימה אחרת, או להקימה". אלא שבמציאות הכלכלית-הריכוזית שבה פועלת היום התקשורת, העצה לעיתונאי שפיו נחסם בידי השולטים בעיתונו, או שנדרש במצוותם לכתוב ולחתום על אשר איננו מאמין בו, "למצוא בימה אחרת או להקימה"15, נשמעת כלעג לרש. כדברי הפובליציסט והעורך הוותיק, חתן פרס ישראל לעיתונאות, שלום רוזנפלד, "כאשר יותר ויותר עיתונים מתרכזים בפחות ופחות ידיים, שוב לא יכול עיתונאי 'סירובניק' למצוא בנקל, אם בכלל, בימה אלטרנטיבית. בוודאי לא יצליח להקים לעצמו כזאת בנסיבות של התחרות החריפה, כמעט חסרת המעצורים בין כלי התקשורת הקיימים – תחרות שמעלה מעלה-מעלה לא רק את הוצאות הקמתו של עיתון חדש, אלא מוליכה בעקיפין לסגירת עיתונים קטנים וחלשים קיימים. לשון אחר: אפילו יש לו כבר היתר של בית דין לרעות בשדות זרים בעת צרה לו, הרי למעשה לא יכול העיתונאי ליהנות ממנו ולהשתמש בו".16

שוק הרעיון הבלעדי

אמנם באחרונה גברה ההכרה, גם בקרב בכירי שופטינו, בפגיעת כוחם הבלתי מסוייג של השולטים בעיתונים בחופש הביטוי של העיתונאים (וכתוצאה מכך בזכות קוראיהם למידע מהימן). הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר התריע, בדעת מיעוט, ש"אם בעלי השליטה באמצעי התקשורת יסרבו לשקף רעיונות מסוימים, עלולה תמונת הרעיונות להתעוות. 'שוק הרעיונות עלול להפוך ל'שוק הרעיון הבלעדי'… הדעה שהובעה … לפיה אין אצלנו שליטה ריכוזית בתחום העיתונות, מנותקת מן המציאות. ברור וידוע הוא כי יש שליטה ריכוזית, ובעליה גם יודעים היטב להפעיל את כוחם."17 הנשיא אהרן ברק אף הציע, בהרצאה פומבית,18 לשקול דרכים להגביל את הכוח האמור (למשל על ידי החלת חובות מתחום המשפט הציבורי על העיתונות הכתובה הפרטית) – אך למרבה הצער, המצב המשפטי והחקיקה והפסיקה האופרטיבית בנושא נותרו כשהיו.

מאיר שמגר. צילם יהונתן קלינגר ויקיפדיה

  כוח מוחלט משחית לחלוטין

כוח כידוע נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית לחלוטין, ומכתם זה תקף בוודאי גם לגבי כוחם המוחלט של המו"ל והעורך לשלוט בעיתון; והוא אף תקף שבעתיים כאשר הללו עבריינים. במקרה כזה הרי יש להם אינטרס אישי מובהק, לעיתים ממש קיומי, בניצול העיתון להעלמה, לגימוד או להלבנה של שחיתותם ולקעקוע מעמדן של רשויות החוק הנאבקות בשחיתות. אליקים רובינשטיין התלונן בפומבי בתקופת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, כי "נאשמים בעלי כוח וממון … עושים שימוש בתקשורת נגד המערכות הממונות על אכיפת החוק" וכי "יש בהחלט בכלי תקשורת מסוימים ניצול בוטה של תמימותו של הציבור לשירות אינטרסים של בעלי כלי תקשורת או העומדים בראשם… חלק מהביקורת הנשמעת [על רשויות האכיפה – מ"נ] הוא מאת האינטרסנטים".19 כלומר לא רק ההיגיון אלא גם הניסיון מוליך לחשש, שקיימת סכנה מוחשית, שתחת ניהולם של מו"לים ועורכים עבריינים (או אפילו נאשמים בעבריינות) העיתונות תחתור במזיד תחת אשיותיו של שלטון החוק. לא מיותר לאזכר בהקשר זה שבית המשפט קבע במשפטו של מי ששימש כיושב ראש מועצת המנהלים של עיתון "מעריב", כי הוא ניצל את "עוצמתו התקשורתית" כדי לשבש הליכי משפט פלילי שהתנהל נגד בנו, ולנהל "מלחמה פסיכולוגית" באחד מעדי המדינה באותו משפט.20

מי בא לחתונת נמרודי

לכן כאשר עבריינים מנהלים כלי תקשורת חשוב, קל להם להתרועע ולרקום קשרים הדוקים עם אישי מדינה ומחוקקים. הרי שום פוליטיקאי איננו יכול לעצמו להחרים ולהתנכר אל מי ששולט בבימת תקשורת מרכזית. ואכן כאשר התחתן בעל השליטה ב"במעריב" זמן קצר לאחר שהשתחרר ממאסרו בעקבות הרשעתו (הראשונה) בעבירות שיש עימן קלון, השתתפו באירוע ראש הממשלה דאז ושני מועמדים אחרים לראשות הממשלה. קשרים חברתיים מסוג זה בין עבריינים לממסד השלטוני והפרלמנטרי עלולים להקל על השחתתו של הממסד, אך במציאות שבה בימה תקשורתית מרכזית עלולה להישלט (וכאמור כבר נשלטת) על ידי פושעים, מימושם הוא, כאמור, כמעט הכרחי ובלתי נמנע.

השפעה ממארת לשליטת עבריינים בעיתון

ועוד לא אמרנו מילה וחצי מילה על ההשפעה הממארת שיש לשליטת עבריינים בעיתון על התרומה הקריטית שאמורה העיתונות לתרום למלחמה בשחיתות בכלל ובשחיתות בצמרת בפרט.22 חשיפתם התקשורתית של מעשים נלוזים ושל חשדות למעשים כאלה, הוצאתם לאור פשוטה-כמשמעה, היא לא פעם הערובה הטובה ביותר, ולעתים היחידה, לכך שהם ייחקרו כראוי, וידועה בהקשר זה אמרתו של השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, כי "אור השמש הוא חומר החיטוי המשובח ביותר". אך יש יסוד לחשש עיתונות הנשלטת בידי עבריינים לא רק שלא תטיל את אלומת האור המחטא אלא עלולה להגיף את התריסים.

השופט אהרן ברק ציין בהרצאתו הנזכרת לעיל,23 כי מי ששולט בעיתון "שולט על נכס שהוא חיוני למשטר דמוקרטי; על כן עליו לפעול …מתוך חובת אמונים". האם פושע, או נאשם בפשע, מסוגל לעמוד בחובה הזאת? השופט ברק ועמיתיו בבית המשפט העליון קבעו בשעתם שיש לפסול עבריינים, ואפילו "רק" נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מלשאת בתפקידים בכירים, הנושאים עימם חובת אמונים כלפי הציבור, בנימוק שמי שמחזיק בהם חייב להקרין "יושר ויושרה" שישמרו את אמון הציבור בתפקודו.24 האם אין זה סביר לגרוס שמי ששולט בשוק המידע והדעות שביסוד הדמוקרטיה ובכך מעצב את דעת הקהל, חייב אף הוא להקרין "יושר ויושרה" כאלה?

להרחיק עבריינים מעמדות שליטה

ניתן למצוא אפוא טעמים מצויינים לא-מעטים להרחיק עבריינים ואפילו נאשמים בעבירות שיש עימן קלון, מעמדות שליטה בעיתונות. אין די בהרחקתו של עורך שסרח (כפי שמאפשרת, כמתואר לעיל, בנסיבות מסוימות, פקודת העיתונות), שכן, כפי שהובהר לעיל, על פי הפסיקה, בעל השליטה המכרעת (גם על העורך) הוא בעלי העיתון. ואכן זו הייתה גם דעת רוב חברי הוועדה הציבורית שמינו שר המשפטים ושר הפנים, בשנת 1996, לבדיקת ההסדרים החוקיים בענייני העיתונות בישראל ("ועדת צדוק").25 הם ציינו כי "מוכרים מצבים בהם המוציא לאור או בעל השליטה בעיתון מכהנים בפועל, גם אם לא באופן פורמלי, כעורכי-על של העיתון".26 הוועדה המליצה אפוא לקבוע בחוק כי לא יוכל לערוך עיתון או לשלוט בו מי שעבר עבירה שיש עימה קלון הפוסל אותו לנהל עיתון. יחד עם זאת הוועדה סייגה את המלצתה בשני סייגים: ראשית, האיסור יחול רק לאחר שהמו"ל או העורך הורשעו הרשעה סופית (רק חבר יחיד בוועדה – כותב השורות האלה – תמך באפשרות של השעייה על סמך כתב אישום בלבד); שנית, האיסור יחול רק לגבי עיתונים רבי תפוצה, קרי: כל העיתונים היומיים, ובנוסף עיתונים אחרים שמופצים לפחות ב-5000 עותקים.27 ראוי גם לציין שהוועדה המליצה ( הן מטעמים פרגמטיים והן מטעמים חוקתיים של הקפדה על פגיעה מידתית בזכות הקניין) שלא לנשל את בעל השליטה מבעלותו על העיתון, מניותיו ורווחיו, אלא רק מיכולת השליטה וההשפעה על המתרחש בעיתון פנימה. על פי המלצות הוועדה, בית המשפט שהרשיע את המו"ל וקבע כי יש בעבירתו קלון הפוסל אותו לניהול עיתון, ימנה נאמן מטעמו שיקבל את כל סמכויות דירקטוריון העיתון וגם את הסמכות למנות (ולפטר) את העורך.

הח"כים חששו להסתכן

נראה שגם בסייגים האמורים היה ביישום המלצות "ועדת צדוק" כדי לתרום תרומה מכרעת למניעת סכנת הסיאוב בצמרת העיתונות והשלכותיו הקשות על חופש העיתונות, זכות הציבור לדעת, שלטון החוק וכפועל-יוצא מכל אלה – על חוסנה ועתידה של הדמוקרטיה בישראל. אלא שהשרים אשר להם הוגש דין-וחשבון הוועדה לא פעלו ליזום חקיקה ליישומו. כאשר הגישו שתי סיעות קטנות בכנסת28 חקיקה כזאת מטעמן, היא נפלה כבר בשלב הקריאה הטרומית.29 רק 14 ח"כים תמכו בה, כחמישים התנגדו, והשאר נעדרו מן ההצבעה. מותר לשער שרוב הח"כים פשוט חששו להסתכן בסכסוך עם בעלי השליטה בעיתונות, שכן הללו עלולים להתנקם בהם בכך שיורו לעיתונאים המועסקים אצלם להתעלם מפועלם או להכפישם. כלומר יש חשש סביר שהמלצות "ועדת צדוק" נפלו קורבן לאותה סכנת השחתה שאותה ביקשו למנוע.

הסיאוב בעיתונות ובדמוקרטיה יימשכו

גורלן העגום של המלצות "ועדת צדוק" טומן כמדומה בחובו לקח חשוב: גם אם הסוגיה של פסילת עבריינים מלשלוט בעיתונות איננה, כמצוין בפתח המאמר, אקדמית גרידא, הרי מימושה של הפסילה הזאת נראה כאופציה תיאורטית לחלוטין. יש כאן בעצם מלכוד: על מנת לנטרל בחקיקה את הכוח המשחית של מו"לים ועורכים מושחתים צריכים מחוקקינו להתעמת עם כוח זה ומכך רובם חוששים. על החשש הזה יכול לגבור רק חשש אחר – החשש מן הבוחר, אך כדי שיתקיים חשש כזה צריך שלבוחרים בכלל יהיה איכפת מהשחתת העיתונות ושהם יהיו בכלל מודעים להשחתה ולהשלכותיה הקשות. ואולם כדי שמודעות ואכפתיות כאלה יתעוררו – יש צורך שהעיתונות תעסוק בסוגייה, ואילו עיתונות הנשלטת בידי מושחתים מן הסתם לא תעשה זאת. כל עוד לא יפוצח המלכוד הזה – רב החשש שהסיאוב בעיתונות ועימו סיאובה של הדמוקרטיה שלנו רק יעמיקו

הערות שוליים

1. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
2. עופר נמרודי, שהיה המו"ל והעורך הראשי של "מעריב", הורשע ונשלח לכלא פעמיים: בשנת 1998 הוא הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון ב-22 עבירות על חוק האזנת סתר ובעבירה של שיבוש הליכי משפט ונדון ל-18 חודשי מאסר, מתוכם 8 חודשים לריצוי בפועל ולקנס של 1,100,600 ₪; ראו: ת"פ (שלום-ת"א) 5880/95 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי (גזר הדין ניתן ביום 2.7.1998); בשנת 2001 הוא הורשע בהסדר טיעון בשיבוש מהלכי משפט, במירמה ובהפרת אמונים, בהטרדת עד ורישום כוזב במסמכי תאגיד ונידון ל- 15 חודשי מאסר בפועל ועוד עשרה חודשים של העונש המותנה ממשפטו הראשון; בית המשפט העליון אישר את גזר הדין; ראו ע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' עופר נמרודי דינים עליון סב 929. אביו, יעקב נמרודי, שהיה אף הוא המו"ל של "מעריב" הורשע בשנת 2002 בקשירת קשר לביצוע פשע, בהטרדת עדים, בשיבוש מהלכי משפט ובקבלת דבר במירמה ונדון לחמישה חודשי מאסר בפועל (לריצוי בעבודות שירות), לעשרה חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 100,000 ש"ח ראו ת"פ 1463/01 (שלום-ת"א) מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ואריה קרישק דינים שלום יט 569. יעקב ועופר נמרודי היו בעת ביצוע עבירותיהם, ונותרו גם לאחר הרשעותיהם, בעלי השליטה בעיתון "מעריב".
   משה ורדי , שהיה עורך ראשי של "ידיעות אחרונות", הורשע בשנת 1998 בשתי עבירות על חוק האזנת סתר ונדון לחודשיים מאסר על תנאי ולקנס של 4000 ₪.
3. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
4. חוק הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו התש"ן-1990, סעיף 41.
5. פקודת העיתונות 1933, סעיף 4.
6. בית הדין לאתיקה השתמש בסמכות זו ופסל את עופר נמרודי בעקבות הרשעתו הראשונה מ"להיכלל בקרב קהילת העיתונות בה פגע ועליה השליך ברגל רמה מלוא חפניים של חרפה וקלון"; ראו ההחלטה בתיק 85/98 מועצת העיתונות נ' מר עופר נמרודי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א, 1999) 33. יש לציין שעוד לפני הדיון בבית הדין, ובעקבות הגשת כתב האישום הפלילי נגדו, פרש עופר נמרודי ממישרת העורך הראשי בעיתון. לעומת זה קבע בית הדין לאתיקה שלא היה קלון בעבירותיו של עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי; ראו החלטה בתיק 86/98 מועצת העיתונות נ' משה ורדי מועצת העיתונות, בית הדין לאתיקה, לקט החלטות ופסקי דין, חוברת מס' 3 (ת"א,1999) 38.
7. ראו למשל דברי השופט מצא בעע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 156-157 ; א' ברק "כבוד האדם כזכות חוקתית" הפרקליט מא 271, 280.
8. בג"צ 73/53 קול העם נ' שר הפנים פ"ד ז 871, 878.
9. לפיתוח תפיסה זו ראו א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנז) 223.
10. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136.
11. חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, סעיף 8; חוק יסוד חופש העיסוק, סעיף 4.
12. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט בע"מ נ' גואנה יחיאל פד"ע כז 436, 451.
13. זו דעת שופטי הרוב בבג"צ 6218/93 ד"ר שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2) 529. הנשיא (כתוארו דאז) מאיר שמגר אמנם סבר אחרת אך הכיר בסמכות המו"ל להדיח ולהחליך עורך סרבן.
14. עע"א 4463/94 גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
15. דב"ע נג/223-3 פלסטין פוסט נ' ג'ואנה יחיאל פד"ע כז 436, 452.
16. ש' רוזנפלד "מו"ל אחר" קשר מס' 16, 2.
17. בג"צ 6218/93 שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין פ"ד מט(2)529, 542-543 .
18. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 240-245.
19. ראו דיווח של העיתונאי גדעון אלון על דברי היועץ רובינשטיין, הארץ 26.11.00, והודעה לעיתונות מס' 1796 של דובר משרד המשפטים, עו"ד עידו באום מיום 4.4.01.
20. לפרטי השיבוש ו"המלחמה הפסיכולוגית" ראו התיאור והדיון המפורט של השופט דוד רוזן בת"פ (שלום ת"א)1463/01 מדינת ישראל נ' יעקב נמרודי ןאריה קרישק דינים שלום יט 569 .
21. עע"א גולן נ' שירות בתי הסוהר פ"ד נ(4) 136, 176.
22. להרחבה בסוגיית התרומה הזאת וחיוניותה ראו מ' נגבי כסדום היינו –במדרון ממדינת חוק לרפובליקת בננות (ירושלים-2004), 88-115.
23. א' ברק "המסורת של חופש הביטוי בישראל ובעיותיה" משפטים כז (תשנ"ז) 223, 841 .
24. ראו, בין היתר, בג"צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון פ"ד מז(2) 229; בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון נ' ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 426; בג"צ 4267/93 אמיתי נ' ראש ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 441. לניתוח ביקורתי של הפסיקה בנושא זה ראו ח' כהן "כשרותם של משרתי ציבור" משפט וממשל ב (תשנ"ד) 265; "הרהורים על טוהר המידות" משפט וממשל ב (תשנ"ו) 403.
25. חברי הוועדה היו הנשיא דאז של מועצת העיתונות, חיים י' צדוק (יו"ר), פרופ' רות גביזון, פרופ' אסא כשר, משה נגבי, פרופ' זאב סגל ופרופ' עמוס שפירא. הציטוטים והאיזכורים להלן הם מהנוסח הרשמי שהוגש לשר המשפטים ולשר הפנים – דין וחשבון הוועדה הציבורית לחוקי העיתונות (ספטמבר 1997), (להלן – דו"ח ועדת צדוק).
26. סעיף 122 לדו"ח "ועדת צדוק".
27. סעיפים 106, 125, 195 לדו"ח "ועדת צדוק".
28. את החקיקה יזמו ח"כ זהבה גלאון ממרצ וח"כ תמר גוז'נסקי מחד"ש.
29. שתי הצעות החוק – חוק לתיקון פקודת העיתונות (כשירות עורך ומינוי נאמן) התשנ"ט-1999 וחוק הגנה על חופש העיתונות התש"ס-1999 – נידחו ביום 14.11.2002.

========================================================================

על משה נגבי ומאמרו

מאמר זה של המשפטן משה נגבי פורסם לראשונה בקובץ מאמרים שראה אור ב-2009 לכבודו של המשנה בדימוס של ביהמ"ש העליון, מישאל חשין (ספר מישאל חשין, בעריכת אהרן ברק, יצחק זמיר ויגאל מרזל) בהוצאה לאור של לשכת עורכי הדין.
אנו מודים למשה נגבי על  הסכמתו לפרסום המאמר כאן, מאמר שהיום הוא אקטואלי יותר מאשר בעת שנכתב.

משה נגבי. צילום י.פ.פ.א. באדיבות משה נגבי

נגבי משמש כמרצה בכיר במחלקה לתקשורת ועיתונות באוניברסיטה העברית בירושלים, מלמד בחוגים למדע המדינה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב וביחידה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטת בר-אילן ובמכללה האקדמית נתניה. הוא מרצה במכללה לפיקוד ומטה של משטרת ישראל, במכללה לביטחון לאומי ובמדרשה לקצינים בכירים של צה"ל. ספריו ומאמריו מצוטטים בפסקי דין, באקדמיה, ובאמצעי התקשורת.

למד משפטים באוניברסיטה העברית וסיים שם תואר שני‏‏. עבד בפרקליטות המדינה, והיה בשנים 1975-1976 מתמחה אצל השופט מישאל חשין, ששימש אז כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה. הוא ביקש לציין כי הקדיש מאמר זה לשופט חשין  מתוך הכרת תודה על ההשראה "שעודני מקבל מחוכמתו, מידענותו ומחום ליבו".

 עוד במהלך לימודיו ב-1969 התקבל לעבודה כעורך חדשות בקול ישראל, ומאז הוא עובד ברשות השידור. ב-1981 החל לערוך ולהגיש את התוכנית "דין ודברים", העוסקת בענייני משפט וזכויות אדם. בין השנים 1982 – 1988 כתב בעיתון חדשות. ב-1997 היה עמית מחקר במרכז שורנסטיין לתקשורת ומדיניות ציבורית, באוניברסיטת הרווארד בארצות הברית.

במשך 8 שנים כתב טור בשם "חוק וסדר" בעיתון מעריב. באפריל 2001 פוטר מהעיתון על רקע סירובו להיענות לדרישת עורכיו לכתוב פרשנות ביקורתית על מהלכי הפרקליטות בעניין זיכויו של אביגדור קהלני, שהיה ספיח לפרשת נמרודי. פיטוריו עוררו סערה ציבורית וגרמו להתבטאויות חריפות של עיתונאים ואנשי ציבור נגד המהלך.

ספרים שכתב

כבלים של צדק (1981).
נמר של נייר (1985), ספרית פועלים.
מעל לחוק (1987), עם עובד.
חופש העיתונות בישראל (1995), מכון ירושלים לחקר ישראל.
כסדום היינו (2004), הוצאת כתר.

מאמר זה פרסמתי ב-12 בדצמבר 1997 בדפוס, וטרם הספקתי להציבו במקומו (דהיינו בתאריך המתאים) באתר. לאחר שיקול החלטתי להביא אותו כאן בפני הקוראים כמאמר "חדש" בלי ששיניתי מאומה במאמר המקורי. אסאד האב כבר מבלה עם 72 בתולות וגם אישים אחרים המוזכרים בכתבה כבר הלכו לעולם שכולו טוב. אף על פי כן נראה לי שראוי לפרסם את הדברים כ"חדשים", כדי להיווכח עד כמה צדק ראש הממשלה יצחק שמיר באמרו כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. אפשר להוסיף כי היהודים הם אותם היהודים והכינרת היא אותה הכינרת. שוב משלים עצמם היהודים כי אם רק נשב לשולחן הדיונים ורק נוותר עוד קצת והכל יבוא על מקומו בשלום. שלום על ישראל או שלום על מדינת ישראל.
ז.ג.

האקטואלי עובדת במשולב עם הנוסטלגיה. סוריה כבר אינה סוריה אבל אכן הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו ים. מאמר זה הוא מן החמרים המופיעים בספרי "בריחה מצפת" שראה אור בימים אלה.[מאי 2017]

ביקעת הירמוך בו שוכנת חמת גדר ברקע הרי הגלעד – ויקיפדיה kiliweb

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים ביותר שלי קשור למקום הנופש אליו היו הורי לוקחים אותי מדי שנה. למרות שהייתי אז ילד קטן, בן 5 או 6, אני זוכר היטב את המקום – בקעה הנשפכת כאילו מן ההרים המקיפים אותה, פלגי מים, אבני בזלת שחורות ענקיות, מעיינות מי גופרית שריחם החריף צורב את הנחיריים, המון עצים,צמחיית קוצים עבותה. הרחק במעלה ההר היה גשר, עליו עברה רכבת נושמת ונושפת. ממרחק נשמע רעש שוצף של מפלי מיםן.

להמשיך לקרוא ←

 משה רבנו הביא את עם ישראל לארץ זבת חלב ודבש, אך גם לארץ מוכת רעידות אדמה. השבר הסורי אפריקני, שביקעת הירדן היא חלק ממנו, הוא הגורם לכך שמתרחשות בארץ רעידות אדמה מימים ימימה. הרעידות, בעוצמה זו או אחרת, מתועדות מתקופת התנ"ך ועד לימים אלה ממש.

השבר הסורי אפריקני מתחיל בדרום טורקיה, עובר דרך סוריה ובקעת הלבנון בצפון, לאורך נהר הירדן, ים המלח, הערבה, מפרץ אילת וים סוף, דרך מפרץ עדן עד לקניה, שם הוא מתפצל לשניים ומגיע לבסוף עד לזימבבואה. אורכו של השבר כ-6,000 ק"מ, ורוחבו בין 7 ל-20 ק"מ. הוא החל להיווצר לפני כ-25 מיליון שנים בתהליך שנמשך עד היום. בלשון הגיאולוגים השבר משמעותו שהאזור יושב על שני לוחות טקטוניים שכל תזוזה בהם מביאה בעקבותיה את רעידת האדמה.

השבר הסורי אפריקני. צילום לוויין של נאסא (ויקישיתוף)

להמשיך לקרוא ←

תצהיר שהגיש העיתונאי מרדכי גילת לבית-המשפט במסגרת תביעה נגד "ידיעות אחרונות" מטיח בעיתון, במו"ל ארנון (נוני) מוזס ובעורך שילה דה-בר שורת טענות על התנהלות עיתונאית פסולה, צנזורה והעדפת מקורבים

מוטי גילת (צילום: זאב גלילי)

טענות חריפות לריסוק האתיקה המקצועית ב"ידיעות אחרונות" על-ידי הבעלים והעורך האחראי של העיתון, ארנון (נוני) מוזס, עולות מתוך תצהיר שהגיש העיתונאי מרדכי גילת בתביעתו נגד העיתון. בתצהיר, שעיקריו פורסמו בבלוג של רביב דרוקר, מונה גילת שורה של התערבויות גסות מטעם המו"ל בעבודת המערכת העיתונאית של "ידיעות אחרונות" בכלל ובעבודתו שלו בפרט. גילת, שעזב את "ידיעות אחרונות" לפני כשנתיים בטריקת דלת, תובע את "ידיעות" בבית-הדין לעבודה בדרישה לקבל פיצויי פיטורים.

           על-פי תצהירו של גילת, ההתערבות בעבודתו החלה בשנת 2001, עם כוונתו לפרסם תחקירים על חשדות לשחיתות של אריאל שרון, שנבחר אז לראש ממשלה אהוד אולמרט, שהיה ראש עיריית ירושלים, ואיש העסקים דודי אפל. לדבריו, המו"ל הורה להצניע תחקיר על הפרשה שנודעה בשם "האי היווני", ביקש להפסיק את פרסום טורו השבועי של גילת בשל לחץ מצד פוליטיקאים, ובמקרה אחר צינזר עיקרי תחקיר שערך גילת על אפל וקשריו עם פוליטיקאים בכירים.

להמשיך לקרוא ←

בשנת 2006 פרסמתי כאן את המאמר "רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני" . המאמר נכתב בעקבות הופעת האלבום "הגידו כן לזקן", שראה אור במלאות 100 שנים לעליית בן גוריון לארץ ישראל.

ניצלתי את ההזדמנות של דיווח על הספר לסקירת תולדות החלוציות ומה קרה לתנועה הציונית למדינה ולעם ישראל, עם אובדן חזון החלוציות.

חיפשתי תמונת אילוסטרציה שתתאים להמחשת הלהט החלוצי של הנוער בימים ההם ומצאתי אותה בארכיונו של יעקב אלעזר ז"ל.

מבחינה עיתונאית זו היתה תמונה אידיאלית להמחשת האידיאלים של החלוציות שהיתה ואיננה. וזו התמונה שפרסמתי אז.

להמשיך לקרוא ←