ענת קם – לא דמוקרטיה, לא חופש הדיבור -בגצ-קרטיה ומדיה-קרטיה

האם מדינת ישראל היא מדינת חוק? אז איך קורה שעיתונאי מחזיק בידיו מסמכים סודיים, עבירה שהעונש עליה הוא 20 שנות מאסר? ואיך להסביר שבמקום להעמידו לדין מנהלים עמו משא ומתן?

נניח לרגע שענת קם הייתה עובדת כפקידה ב"מוסד". ונניח שהיו נופלים לידיה המסמכים של תכנון חיסולו של המרצח מחמוד אל-מבחוח.

ענת קם  צילום  "העין השביעית (cc-by-nc-sa

ענת קם צילום "העין השביעית (cc-by-nc-sa

היא היתה מגלה, שומו שמיים, שמדינת ישראל משלחת את לוחמיה לחסל, ללא מעצר וללא משפט, את האיש האחראי לחטיפתם ולרציחתם של אילן סעדון ואלי סספורטס והגיע בחמאס לדרגת מתאם הברחת רקטות מאיראן לרצועת עזה.

ענת, כך אומרת האמא היקירה שלה, היא בחורה עם מניעים מוסריים. חבריה אומרים כי היא דעתנית, וקצת שמאלנית, אינטליגנטית וחלמה להיות עיתונאית.

ענת קם יודעת ומבינה שהמסמכים שעוברים תחת ידיה הם הוכחה חד משמעית, שמוסדות הביטחון של המדינה אינם מצייתים להחלטות בג"ץ. היא גם יודעת ומבינה שבידיה פצצה תקשורתית.

ונניח שהייתה מעתיקה את המסמכים ומוסרת אותם לידיד עיתונאי. במעשה זה גם תהיה מוסרית, גם תגלה את החוש העיתונאי שיש לה, גם תעלה את ערכה בעיני בחור חביב ויפה תואר וגם תקדם אולי את הקריירה העיתונאית עליו היא חולמת.

ונניח שבדרך מן המחשב שלה למחשב של אותו עיתונאי היו נשמטים כמה מסמכים בדרך ומגיעים לידי החמאס ולידי שלטונות דובאי. התוצאה הייתה חד משמעית: מבחוח המרצח היה נשאר בחיים, תריסר או יותר סוכנים ישראליים היו נתפסים ונתלים.

המאמר של אורי בלאו בהארץ

המאמר של אורי בלאו בהארץ

והעיקר: הצדק היה מנצח, שלטון החוק במדינת ישראל היה מנצח והתקשורת הישראלית ובראשה עיתון "הארץ" היו חוגגים.

מבחוח

מבחוח (אתר חמאס ויקיפדיה שימוש הוגן)

השאלה היא מי אחראי לביזיון הזה.

האם אנו מדינת חוק?

ברגע בו העתיקה ענת קם את המסמכים והעבירה אותם למחשב שלה, לדיסקים שצרבה ולביתה היא הפכה לעבריינית, בלי שום קשר למניע של המעשה ולתוצאותיו. היא עשתה בדיוק מה שעשה מרדכי ואנונו, שצילם ולקח עמו את סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל.

"על פי הגדרת החוק" – אומר עורך הדין יורם שפטל לערוץ 7 – "המעשה הוא ריגול חמור, ההגדרה בחוק של מונח ריגול אינה מתנה שמקבל חומר יהיה דווקא גורם זר במובן שהוא לא ישראלי. מבחינת הגדרת החוק זהו ריגול חמור באופן המובהק ביותר האפשרי שהעונש הצפוי עליו הוא עד מאסר עולם". הא הוסיף כי הפסיקה פרשה שכאשר המחוקק אינו קובע עונש מאסר עולם כעונש חובה אז העונש המרבי יכול להיות עד 20 שנות מאסר.

לכאורה ברגע שנתגלה המעשה צריך היה להעמיד הן את ענת קם והן את העיתונאי ולמצות עמם את מלוא חומר הדין.
זה לא קרה.
כי מדינת ישראל איננה מדינת חוק אלא מדינת בג"ץ.

משא ומתן עם עבריינים

במקום לעצור מייד את העיתונאי אלי בלאו לאחר שפרסם את הכתבה הראשונה, שמתוכה אפשר להבין כי הוא מחזיק בידיו חומר סודי ביותר, החלו לחקור את העניין בידיים מכוסות כפפות משי.

 סודי ביותר = המסמך שפורסם בעיתונו של אורי בלאו

חקרו חקרו והגיעו ל"מקור". ואפשרו לכתב הארץ אורי בלאו לברוח ללונדון ולהמשיך להחזיק בידיו את החומר הסודי.

במקרה של ואנונו ידעו מה לעשות. הביאו אותו לארץ והוא קיבל את עונשו. עובדה לא כל כך ידועה היא שואנונו לא חשף את כל החומר שבידיו, אלא השאיר אותו מוחבא אי שם. זו גם כנראה הסיבה לכך שגם לאחר שחרורו אינו יכול לעזוב את הארץ.

אך אלי בלאו מוסיף לבלות בבריטניה, מחזיק במספר לא ידוע של מסמכים –אולי אלפים. לא ברור באלו תנאים הוא מחזיק אותם ואיזה גורם עויין עלול להגיע אליהם ואולי כבר הגיע.

ומו"ל הארץ עמוס שוקן מגן על הכתב שלו בשם "חופש המידע" ו"הזכות לשמור על עילום המקור" ובכך הפך להיות שותף לפשע.

עם ואנונו לא נכנסו למשא ומתן אלא חטפו והביאוהו למשפט (ובגלל טעות בשיקול לא חיסלו אותו). עם אלי בלאו ועם עיתון הארץ, עבריינים מובהקים לפי החוק, נכנסו למשא ומתן ואף חתמו על הסכם.

מרדכי ואנונו ויקישיתוף

מרדכי ואנונו ויקישיתוף

ההסכם נחתם ב-15 בספטמבר 2009 . נאמר בו כי בלאו מתחייב להפקיד בידי השב"כ באופן מיידי ובתוך שלושה ימים ממועד החתימה את המסמכים הסודיים הנמצאים ברשותו.

במסמכים שפורטו בהסכם נמצאים תוכניות אופרטיביות ומבצעיות, וסיכומי פגישות בין גורמים מבצעיים בכירים.

כמו כן נכתב בהסכם כי במידה וימסור בלאו את המסמכים, הם לא יהוו בסיס לחקירה פלילית נגדו.

ההסכם נחתם בטרם נתגלתה ענת קם. לכן נאמר בו כי אם תתקיים חקירה לאיתור מקור ההדלפה, הוא לא ייחקר כחשוד ולא יתבקש לספק את מקורותיו.

ממתי חותמת מדינה הסכמים עם עבריינים מאזרחיה? ומה בין מרדכי ואנונו לבין ענת קם ואלי בלאו?

גם ואנונו טען כי פעל ממניעים אידיאולוגיים. (כך אמר לאחר שהועמד למשפט. אך בדיקת העובדות מלמדת כי המניע הראשוני שלו היה בצע כסף).

ענת קם פעלה, טוענת אמא שלה ממניעים מוסריים. אלי בלאו פעל ממניע עליון (דמוקרטיה, חופש המידע, גילוי עברות על החוק של מערכת הביטחון).

אבל ההבדל העיקרי בין ואנונו לבין אלי בלאו ומפעיליו לבין ואנונו הוא שהם חיה מוגנת – התקשורת הישראלית.

איך נולדה המפלצת הזו?

מה היה בעבר

לא תמיד זה היה כך. בעבר עמדו בראש העיתונים הגדולים עורכים ומו"לים שהיו בראש ובראשונה ציונים ובעלי תחושת שליחות ואחריות לאומית. בראש מעריב בתקופה המכרעת עמדו עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק. בראש ידיעות המו"ל נוח מוזס והעורך בפועל דב יודקובסקי (וגם העורך בתואר הרצל רוזנבלום מחותמי מגילת העצמאות). בראש הארץ עמד גוסטב שוקן, האבא של עמוס, שגם הוא היה בראש ובראשונה ציוני .

היחסים בין עורכי העיתונים לבין מערכת הביטחון וראשי המדינה היוא אינטימיים מאד. ראש הממשלה לוי אשכול נהג לומר שכאשר הוא ישן מותר להעיר אותו רק אם פורצת מלחמה או שעורך "מעריב" אריה דיסנצ'יק מתקשר. זה היה בתקופה שמעריב היה "העיתון הנפוץ במדינה". מעמד דומה בעיני השלטון היה גם ליודקובסקי ולשוקן.

עזריאל קרליבך 1942  וולטר קלוגר

עזריאל קרליבך 1942 וולטר קלוגר

היחסים בין הכתבים לענייני ביטחון ופוליטיקה לבין השלטונות היו גם הם אינטימיים ואחראיים – זאב שיף בהארץ, איתן הבר ושייקה בן פורת בידיעות, אורי דן במעריב. כאלה היו גם עורכי וכתבי התקשורת האלקטרונית שהייתה כולה ממלכתית.

הכתבים ידעו הרבה יותר ממה שפרסמו. כולם היו מודעים לאחריות הלאומית המוטלת עליהם ולנצור את לשונם ואת עטם ממה שהם יודעים.

דוגמא לאחריות כזו אוכל להביא מארוע שהייתי עד לו. כשהתפוצצה פרשת ואנונו הודיע לנו כתב העיתון בלונדון, יוחנן להב, כי ה"סאנדיי טיימס" מציע למכירה את סידרת הכתבות המבוססות על גילוייו של ואנונו. יודקובסקי כינס ישיבה של בכירי העיתון ובו במקום הוחלט פה אחד שלא לקבל את הצעת העיתון הבריטי. יודקובסקי אמר אז: ידיעות אחרונות לא ישתתף במימון התשלום לאדם שבגד במדינה. באותה ישיבה הוחלט גם לדווח מייד לראש המוסד, על הפניה של העיתון הבריטי.

גוסטב שוקן גילה פעם אחריות כזו כשאחד מפרשניו ציטט במאמרו מקור עלום בנושא בטחוני כלשהו. אותו פרשן סרב לגלות את המקור גם לשוקן עצמו. שוקן עמד על כך שזהות המקור תימסר רק לו והאיש עמד בסרובו. בסופו של דבר נתברר שלא היה מקור כלשהו והפרשן בדה מקור שלא היה ולא נברא. שוקן לא היסס ופיטר אותו פרשן.

האינטימיות שבין מערכות העיתונים לבין הצמרת המדינית והביטחונית נבעה בין היתר מקיומה של ועדת העורכים של העיתונים היומיים.

ראשי המדינה ומערכת הביטחון קיימו ישיבות קבועות עם ועדת העורכים שבהם חשפו מידע שלעולם לא דלף החוצה. זה היה כך עד שגוסטב שוקן החליט לשבור את הכלים ולשחק כללי משחק משלו.

הפצצה שהטיל גוסטב שוקן

בתקופה שזה קרה הייתי חבר בוועדת העורכים כמרכז מערכת וכממלא מקומו של העורך דב יודקובסקי. בישיבות הללו השתתפו רק עורכי העיתונים היומיים, גדולים כקטנים, וכמה מסגניהם. אכן, ידענו אז יותר ממה שידע רוב הציבור ויותר ממה שמותר היה לפרסם.

גוסטב שוקן. הוא שבר את הכללים (צילום: אתר הכנסת)

גוסטב שוקן. הוא שבר את הכללים (צילום: אתר הכנסת ויקיפדיה שימוש הוגן)

ביום בהיר אחד הייתי עד לשבירת הכלים בידי גוסטב שוקן. בכל ישיבה היה מידע שנחשב כמידע רקע המותר לפרסום בלי ייחוס למקור ומידע שהנוכחים נתבקשו לשמור בסוד.

באותו יום התקיימה הפגישה עם יצחק רבין, שכיהן כשר הביטחון. כשהגיע לפרק בו ביקש לשמור את המידע שבפיו בסוד הודיע שוקן כי הוא מבקש לצאת מהישיבה כדי לא להיות מחויב שלא לפרסם את המידע שיתגלה בתוך החדר הסגור. הנימוק שלו היה: על ידי הימצאותו בחדר הוא מוותר על פרסום מידע שיכול היה להגיע אליו בדרך אחרת וממקור אחר.

באורח פלא החלו להופיע בהארץ ידיעות חסוית כאלה (אם הצנזורה התירה את פרסומם) מיד לאחר כל ישיבה. מי שרוצה יכול להאמין שהמידע הגיע לעיתון ממקור עצמאי.

באותה דרך נקט גם "העולם הזה" שעורכו, אורי אבנרי, לא היה חבר מעולם בוועדת העורכים.

מאז זרמו קילומטרים של גלילי נייר במכונות הרוטציה של העיתונים. העורכים התחלפו, המו"לים העבירו את העיתונים ליורשיהם או לרוכשיהם וקם דור חדש של כתבים ועורכים שהפכו את המדינה ל"מדיה=קרטיה.

איך הפכנו למדיה-קרטיה"

את ההגדרה הטובה ביותר למדיהקרטיה שמעתי מפי מומחה גדול בתקשורת ובטכניקות להפעלתה להשגת כל מטרה – האסטרטג מוטי מורל.

וכך אמר ליי בראיון שקיימתי עמו באוקטובר 2000 :

" בשנים שחלפו מאז 1967 לא קם שום מנהיג שיכול היה להציב מטרה חדשה לעם ולמדינה. ובאין מטרה, מתפוררת החברה. התפלגנו להרבה קבוצות, שלכל אחת מהן מטרה משלה. הדינמיקה הזו גורמת לנו להילחם איש ברעהו ותוך כדי כך להשמיד את עצמנו מבפנים.

" בינתיים חלה תמורה משמעותית בחברה הישראלית. לשלושת רשויות השלטון המסורתיות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) נוספה רשות רביעית, שלא נחזתה על ידי שרל מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי שהגה את עקרון הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים עלתה והתחזקה התקשורת, עד שהפכה חזקה יותר מכל שלוש הרשויות.

" לשלוש הרשויות האחרות יש תחומי סמכות מוגדרים וכל אחת מהן נושאת באחריות לתחומה (כך לפחות בתיאוריה). לרשות הרביעית, התקשורת, יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט והיא פטורה מכל אחריות.

" הרשות הרביעית מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פי החליל של התקשורת, או יותר נכון, על פי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל" .

כלב השמירה נשך את הדמוקרטיה

" אנחנו כבר מזמן לא דמו-קרטיה, כלומר משטר הנשלט על ידי העם. אנחנו מדיה-קרטיה. דיקטטורה של המדיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נשך אותה למוות.

" בהיעדר מטרה המאחדת את העם והמדינה, ואחרי שנתנו למדיה להשתלט על חיינו, נוצרו חוקי משחק חדשים. לתוך התפר הזה חדרו סוכני התקשורת – היחצנים. אדם ההולך לבית המשפט לוקח עורך דין. אדם ההולך למשפט השדה של התקשורת (שבמקרים רבים מכריע יותר מבית המשפט האמיתי), לוקח יחצן, אסטרטג. תפקידו של היחצן מקביל לתפקידו של עורך הדין בבית המשפט: להציג את הקייס של לקוחו בצורה שתשכנע את ה"שופט" , היינו דעת הקהל, שהקליינט שלו צודק והצד השני לא צודק. הכל עניין של רייטינג. כל הצדדים, בפוליטיקה ובכלכלה, פונים לשימוש מניפולטיבי בתקשורת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כי במדינה נטולת ערכים, אלה חוקי המשחק. ומי שלא משחק לפיהם מפסיד".

עד כאן דברי מוטי מורל.
כל מילה אמת, אך לא כל האמת. כי אנחנו לא רק מדיה-קרטיה אלא גם בג"צ-קרטיה.

מה עשה בג"ץ לחברה הישראלית

הפרדת הרשויות שחזה מונטסקיה לא קיימת בבית המשפט העליון. כבר מזמן הפך להיות גם המחוקק, גם השופט וגם התליין.

בשורה של החלטות מקוממות, שניתנו בניגוד גמור להשקפותיו של רוב הציבור בישראל, הפך בג"ץ עצמו לאחת מאותן קבוצות עליהן מדבר מורל, הנאבקת להשלטת דעותיה.

ולבג"ץ כבר יש כוח יותר משתי הרשויות האחרות ופסיקותיו מזינות את התגברות כוחה של הרשות הרביעית – המדיה קרטיה.

וכמו המדיה קרטיה גם הוא לא נושא באחריות להחלטותיו – בין אם מדובר במיקומה של גדר ההפרדה או בצורך למגן ישובים בלי לתת תשובה תקציבית להחלטותיו.

בית המשפט העליון ויקישיתוף

בית המשפט העליון ויקישיתוף

ומכל החלטותיו המקוממות ביותר הן אלה המכתיבות למערכת הביטחון תנאים מגבילים שאינם מאפשרים להילחם בטרור. בג"ץ כפות לאמנות ולתפיסת עולם המתאימה למלחמות אביריות שבהן כל צד ויתר מתוך אצילות למחנה היריב על זכות הראשונים לפתוח באש.

מה פרוש לאסור על "נוהל שכן"? הפרוש הפשוט הוא שבמקום להעמיד בסכנה מאד מוגבלת אזרח ערבי, כדי להזהיר ולאתר מחבל חמוש המסתתר מאחורי אוכלוסיה אזרחית, הוא קובע שעלינו לשלוח את בנינו ליהרג מול אש המחבלים.

ומה פרוש שמערכת הביטחון אינה יכולה לבצע חיסול ממוקד של
טרוריסטים? מה הוא מבקש שנביא פקודת מעצר , נצהיר בפני המחבל המתפוצץ על זכויותיו ואז נעצור אותו?

האם השופטים האלה נמצאים בירושלים או בז'נבה?

ומאחורי החסות של פסקי בג"ץ יכולה לקום מפלצת כזו של גילוי פשע איום ונורא. אלוף פיקוד הורה לחסל מרצחים בניגוד להחלטת בג"ץ.

נספח 1

פסיקת בג"ץ בנוגע לסיכול הממוקד

ב-14 בדצמבר 2006 פסק בג"ץ בנוגע לעתירה שהגישו שני ארגוני שמאל כנגד הסיכול הממוקד. לפי פסק הדין כל סיכול ממוקד יבחן לגופו שכן "אין לקבוע מראש כי כל סיכול ממוקד הוא אסור על פי המשפט הבינלאומי, כשם שאין לקבוע מראש כי הוא מותר". כמו כן, קבע בג"ץ שאזרחים פעילי טרור אינם נחשבים כלוחמים, אך מנגד אינם נהנים מההגנה שהחוק הבינלאומי נותן לאזרחים. בפסיקה קבע בג"ץ כללים שלאורם תבחן חוקיות הסיכולים הממוקדים. בין השאר נקבע כי על הסיכול הממוקד להיות רק כפעולת מניעה של סיכון חזק ומשכנע ולא כהרתעה או ענישה, המחבל צריך להיות שותף בפעילות מתמשכת ולא חד-פעמית, שאין להשתמש בסיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר או כאשר לסיכול הממוקד נלווית פגיעה בלתי-מידתית באזרחים תמימים ושחיסולו של אדם ייעשה כאשר הוא עדיין חלק ממערך הטרור. (על פי הוויקיפדיה העברית)

נספח 2

נוהל שכן

נוהל שכן, שאחר כך עודכן לנוהל אזהרה מוקדמת היא תרגולת בה צה"ל השתמש ללוחמה בטרור במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. הנוהל מיועד למצב בו ישנו חשד שמחבל מבוקש מתבצר בתוך בית.
במסגרת הנוהל, קרוב משפחה או שכן של המבוקש נדרש על ידי חיילי צה"ל לדפוק על הדלת ולבקש מהמחבל להסגיר את עצמו. הנחת צה"ל הייתה שהמחבל לא יירה בקרוביו. במאות הפעמים שבוצע הנוהל, נהרג אזרח פלסטיני אחד – בנידאל אבו מח'יסן, מאש המחבל. כנגד הנוהל נטען שהוא למעשה שימוש בלתי-חוקי באזרחים פלסטינים בתור מגן אנושי. לטענת צה"ל נוהל זה מנע אבידות רבות משני הצדדים.
ארגון עדאלה, האגודה לזכויות האזרח וארגונים נוספים עתרו לבג"ץ כנגד הנוהל. ב-6 באוקטובר 2005 פסק בג"ץ כי אסור להשתמש בנוהל זה ובאזרחים לצורכי פעולות צבאיות. בתגובה הורה הרמטכ"ל להפסיק את השימוש בנוהל. אף על פי כן מדווח ארגון עדאלה כי מדי פעם צה"ל מפר את החלטת בג"ץ ומשתמש בנוהל.
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

======================================================================

ראה קישור למאמר של אורי בלאו ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=1041551

ראה

מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

איך הפכה התקשורת רדודה ושמאלנית

ציפור הנפש של הדמוקרטיה שהפכה לעוף הטורף

אהרון ברק כמחולל המפץ הגדול

על רשלנות בבחירת עובדים ראה

איך הצליח שודד הברינקס

פורסם בקטגוריה בגץ, שבכ, תקשורת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא ענת קם – לא דמוקרטיה, לא חופש הדיבור -בגצ-קרטיה ומדיה-קרטיה

  1. מאת תיקוני הגהה קלים‏:

    שלום רב,
    במקום אחד במאמר כתוב "ענת טל" במקום "ענת קם" ובכמה מקומות מופיע השם "אלי בלאו" במקום "אורי בלאו".

    בברכה,
    קורא ומתעניין

  2. פינגבאק: פרשת ענת קם: מועצת העיתונות מחליטה בניגוד לתקנון האתיקה של העיתונאים

  3. פינגבאק: ויקיליקס, ענת קם והסקופים של הארץ | היגיון בשיגעון

השאר תגובה