יאיר נווה כאלוף "אוי אוי אוי"

כולם אומרים שאם אכן יתמנה האלוף יאיר נווה כפקק זמני עד למינוי רמטכ"ל  הוא יעשה היסטוריה. כי זו תהיה הפעם הראשונה שבה יהיה רמטכ"ל אלוף חובש כיפה.

זו אינה סיבה לשמחה גדולה. כי אם לדון לפי התנהגותו של יאיר נווה והתבטאויותיו בעבר, לא ברור מה ההבדל בינו לבין רמטכ"ל גלוי ראש שמאז הבר מצווה לא הונחו תפילין על קרקפתו.

אם אכן ימונה נווה לרמטכ"ל זמני מן הדין יהיה לכנותו רב אלוף "אוי אוי אוי".

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, התנחלויות, התנתקות, יידיש, צהל | תגובה אחת

מה ההפתעה במה שקורה במצריים

32 שנים חיה ישראל באשלייית השלום עם מצרים. שלום בו נתנה ישראל הכל ולא קבלה אלא פיסת נייר שבעוד זמן קצר יתברר שאינו שווה את הנייר שעליו נכתב. רק מי שחי באשלייה הזו הופתע מן המהומות, שבמוקדם או במאוחר יציבו בגבולנו צבא איסלמיסטי חמוש עד לעור שיניו בנשק אמריני. והפעם הגבול יהיה ממש ליש הבית בלי שמדבר סיני מפריד בינינו.

לא הכל האמינו בשלום הזה ובמסקנותיו האוויליות של "שטחים תמורת שלום". מצורף מאמר שפרסמתי במרץ 2009, שהיה סיכום של מאמרים שפרסמתי ופרסמו רבים אחרים שהשמיעו אזהרות במהלך 32 השנים של השלום המדומה.
גם הבגידה המחפירה שבגדו האמריקנים במנהיג המצרי אין בו כדי להפתיע. הם עשו את זה לנו ועתידים לעשות שוב.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, ארצות הברית, כללי, מצרים, תהליך השלום | 6 תגובות

כל מה שרצית לדעת על טו בשבט

                                     – מאת יואל רפל –

ט"ו בשבט איננו "חג" במשמעות ההלכתית, כמו יתר חגי ישראל *הוא אינו מוזכר בסידור התפילה ואפילו בתלמוד תהו לגבי מקורו *  טו בשבט מוזכר במשנה כתאריך בו מתחילה הבשלת הפירות *  רב האי גאון הסביר את המועד על בסיס אגדה ערבית לפיה זהו תאריך בו עולה מפלס מי התהום * בגולה התגבש מנהג לאכילת פירות ארץ ישראל (מיובשים) * מקובלי צפת יצרו "סדר טו בשבט" בנוסח סדר פסח* בארץ ישראל עם התחייה הציונית התגבש המנהג לטעת עצים ביום זה * סיפורו של חג שכולו יצירת העם

 

הסופר ש"י עגנון קובל על שט"ו בשבט, החג האהוב כל כך על הילדים, אינו מוזכר כלל בסידור התפילה.

וכך הוא כותב:

"ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה-עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה-עשר בשבט, שאין התינוקות פטורים בו מן החדר." (ש"י עגנון, סיפור נאה על סידור תפילתי, אלו ואלו, עמ' רלח)

 

פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. קערת פירות יבשים. ויקישיתוף

 

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הלכה, חגים, חז"ל, כללי | 3 תגובות

דרכו של משה קצב מן הפריפריה לכס הנשיאות וחזרה

  
 
 
 
 

מעברת קסטינה 1950 שממנה צמחה קרית מלאכי בה החל קצב את דרגו. ויקיפדיה

[מאמר זה נכתב בינואר 2002 ומצורפים אליו קטעים שונים שפרסמתי במהלך כהונתו של קצב* הדברים מובאים כפי שפורסמו במקור ללא שינויים פרט לקיצורים הכרחיים* הערות עדכניות מובאות בסוגריים מרובעים ובצבע אדום * הערות על הכרעת הדין בסוף]

יש כנראה משהו במוסד הנשיאות המעצים את התכונות של האדם הנכנס לכס הרם הזה.

יצחק בן צבי היה אדם צנוע כל ימיו וצניעותו רק בלטה בתקופה שישב בצריף ששימש אותו כבית הנשיא.
להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, מערכת המשפט, פלילים | 2 תגובות

הצד השני של אורי אבנרי

בספרו על אורי אבנרי חושף אמנון לורד כי העיתונאות לא היתה העיסוק העיקרי של עורך "העולם הזה" * הוא מגלה כי אבנרי שימש סוכן, ביודעין או בלא יודעין, בשרות הסטאליניזם הישראלי שתכליתו להרוס את המשטר בישראל * הספר חושף את פרצופו של השמאל האנטי ציוני והפוסט יהודי בעמקות שרק מי שבא משם יכול

לאחר שקראתי בנשימה עצורה את הספר "רצח בין ידידים – אורי אבנרי סיפור מלחמה פוליטי" נפגשתי עם מחברו, חברי משכבר אמנון לורד.

אבנרי רצח בין ידידים אמנון לורד - שער הספר

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, בן גוריון, הסברה, טרור, כנענים, כתבי עת, נאציזם, פלסטינים, שטיפת מוח, שמאלנות, תקשורת | 10 תגובות

דב יודקובסקי ז"ל 1923- 2010

דב יודקובסקי (צילום: זאב גלילי)

  להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ידיעות אחרונות, תקשורת | כתיבת תגובה

פרשת ה"אופנובנק" ופרשת קצב – האם התקשורת משפיעה על מערכת המשפט

מערכת המשפט בישראל עומדת בפני שורה של הכרעות הרות גורל, הן לנאשמים והן לדמותה של המדינה.

פסק הדין וגזר הדין של הנשיא לשעבר משה קצב עומד להתפרסם בזמן הקרוב. במוקדם או במאוחר תיגמר פרשת החקירות נגד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט וכל הסובבים אותו.

צפויה גם הכרעה בחשדות ובחקירות שהועלו נגד ראש "ישראל ביתנו", אביגדור ליברמן. צפוי גם ערעור הפרקליטות על זיכויו החלקי של צחי הנגבי. ועוד היד נטויה.

האם נשפט על ידי התקשורת? משה קצב ויקישיתוף יוצר אמיר גלעד

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מערכת המשפט, פלילים, תקשורת | תגובה אחת

פרוש רש"י למלה נדירה בתלמוד ללוחמה בהונאה הפלסטינית

המלה היא סימפון. (לא סימפוניה כמו הסימפוניה הבלתי גמורה של פרנץ שוברט). זו מלה, שאני מנבא לה עתיד חשוב במלחמת ישראל על קיומה.

נתקלתי במילה זו באקראי במהלך לימוד במסכת קידושין (דף י' עמוד ב') בסוגיה הדנה בנסיבות שבהן מתבטלים קידושין וקניינים אחרים.

אליעזר בן יהודה מתעלם במילונו לחלוטין ממילה זו, כשם שהתעלם ממאות מילים ארמיות שהעשירו את הלשון העברית. אבן שושן, מפרש את המילה במשמעות של נספח לשטר שיש בו תנאים נוספים. הוא מביא דוגמא ממסכת כתובות נב: שם נאמר "מצא שטר בין שטרותיו… אם יש עמהן סימפונות יעשה מה שבסימפונות". מעיון בספר הערוך הבנתי כי מקורו של ביטוי זה בהליך המביא לביטול שטרות, הסכמים וקניינים, כשם שקבלה או שיק שנפרע מבטלים חוב (ואני מבקש מחילה מתלמידי חכמים על ההגדרה הפשטנית הזו).

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה הסברה, כללי, לשון, פלסטינים, תלמוד | 3 תגובות

למה הדירה אמו של אורי אבנרי את בנה מצוואתה ומתי לחם בכלל באצ"ל

מפיקי הסרט "הנדון: אורי אבנרי", שהוקרן בערוץ 8, השקיעו בהפקתו 180 אלף דולר ושלוש שנות עבודה. אבל החמיצו שתי עובדות השופכות אור על אבנרי יותר מכל נושא אחר: צוואת אמו ושאלת חברותו באצ"ל.

אורי אבנרי [צילום זאב גללי]

אורי אבנרי [צילום זאב גללי]

 

הם עברו על כל גיליונות "העולם הזה", קראו אלפי מאמרים ואספו חומר מ-14 ארכיונים, בארץ ובחוץ לארץ. הם לא הגיעו למסמך אחד, לצוואה שכתבה אמו של אבנרי, הילדה וולך (אוסטרמן), בשנת 1982 שבע שנים לפני מותה.

זהו פרסום ראשון על קיומה של הצוואה. יוצרי הסרט, יאיר לב ודורון צברי, החמיצו את ההזדמנות.

פרטי הצוואה

הצוואה נכתבה ונחתמה ב- 8.7.82. היא מחזיקה שני עמודים וכוללת שבעה סעיפים המפרטים את חלוקת רכושה בין בנה בנותיה ונכדיה.

על הצוואה חתומים שני עורכי דין כעדים האומרים כי הצוואה נכתבה כשהמצווה "בדעה צלולה, בשכל טוב, וברצון טוב ומבלי שום עונש וכפיה או השפעה בלתי הוגנת".

עוד נאמר בהצהרת הפרקליטים כי הצוואה הוקראה לגב' הילדה וולך (אוסטרמן), תורגמה לשפה הגרמנית והוסברה לה.

בסעיף מספר 1 של הצוואה נאמר:

"לבני אורי אבנרי ת.ז. 39517 , מרחוב רופין 10א' , ת"א איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת".

 

צוואת אמו של אבנרי סעיף 1

הילדה וולך נפטרה ב-25.12.89 והצוואה קיבלה תוקף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק 519/90) ב-7.5.90.

צוואת אבנרי אישור בית המשפט

"אדם חסר לב"

על נסיבות כתיבת הצוואה הזו סיפר לי אחד מבני משפחתו של אבנרי, הרוצה בעילום שמו.

הוא אמר: "האיש הזה הוא אדם חסר לב וחסר רגשות. כל השנים התעלם מכל המשפחה – מאמו, מאחיו ומשתי אחיותיו. מעולם לא נענה להזמנה לבוא להשתתף בשמחות משפחתיות – חתונות, בר מצוות, ימי הולדת. הוא היה מופיע לעתים רחוקות, פעם בשנה שנתיים, בלי להודיע מראש, עושה הרבה צילצולים, מתנהג בהתנשאות ובציניות ונעלם. עד לביקור הבא. פעם בא לליל הסדר. המשפחה איננה מסורתית אבל ליל סדר עורכים כמובן. הוא בא עם המוסטנג האדום שלו, לגלג על הסדר ועל הדת היהודית ונעלם.

"לפעמים באה עמו אשתו, רחל. היא סוגדת לו ובעצם כל כולה נועדה לשרת אותו. היא היתה מורה שנים רבות ואהבה מאד ילדים. במפגשים המשפחתיים הנדירים היתה לוקחת את ילדי המשפחה על הידיים, מפנקת ומגלה כלפיהם אהבה. ההחלטה שלהם, לא ללדת ילדים (עליה סיפרה בסרט), היתה קרבן גדול מאד מצידה. לאבנרי לא היה איכפת. הוא העדיף חתולים. גם כלפיהם נהג בעריצות. חתול שלא ציית לו נזרק מן הבית ללא רחמים. כמו שלא בא אלינו גם לא הזמין אותנו אליו. לעתים נדירות, כשהיינו מגיעים העירה, היינו מטלפנים אליו ושואלים אם אפשר לקפוץ אליו. היינו באים והוא קיבל אותנו בחוסר סבלנות, ממש בעמידה, חיכה שנלך. לא הגיש לנו כוס קפה. אפילו לא כוס מים. הקמצנות שלו היתה ממש מדהימה".

סרב לעזור לאם

"כשאמו הזדקנה ולא יכלה עוד לטפל בעצמה היא הועברה למוסד סיעודי בנס ציונה. זה היה מקום מאד מוזנח וברמה ירודה. אבל להילדה לא היה הרבה כסף וגם האחיות (האח נהרג בצבא הבריטי במלחמת העולם) התקשו לשאת במעמסה. אבנרי לא התעניין בשלום אמו, ובכל תקופת שהותה במוסד הוא ביקר אותה רק פעם אחת. כשבני המשפחה לחצו עליו להשתתף בהוצאות, על מנת להעביר אותה למוסד יותר מכובד, הוא דחה את כל הפניות. פעם כתבתי לו מכתב בו נזפתי בו על היחס שהוא מגלה כלפי אמא שלו. הוא כעס עלי איך אני מעז לכתוב לו מכתב כזה ולהתערב בענייניו."

עד כאן דבריו של קרוב המשפחה.

"לא בן אדם"

על עקרותו הרגשית מספר גם הסרט. אבנרי, כמו שאומרים חבריו לשעבר (כל חבריו של אבנרי הם "לשעבר") איננו בן אדם. חיים הנגבי (עובד ותיק בעיתון, שנים רבות כמגיה ואחר כך ככותב) הגדיר אותו בסרט כנכה נפש, שאיננו מסוגל לקשור קשר עם אנשים. על טרומפלדור, אומר הנגבי, רואים שהוא גידם. אבנרי נראה בסדר אבל מאחורי המראה מסתתר אדם עם נכות רגשית קשה.
אלי תבור, שצבר הכי הרבה שעות אבנרי ב-24 השנים שעבד עמו, אמר עליו בסרט כי הוא עושה הפרדה בין אבנרי העיתונאי לאבנרי הבן אדם. כעיתונאי אין שני לו. בן אדם הוא לא.

תבור סיפר לי כי בעשרות שנות עבודתם המשותפת ביקר בביתו של אבנרי אולי ארבע פעמים ורק בענייני עבודה. כששמע מפי על הצוואה של האם הופתע. משך כל השנים שעבד עם אבנרי לא ידע בכלל שיש לו אמא.

אבנרי, סיפר לי תבור, נהג לנתק במחי יד קשרים של עשרות שנים עם כל מי שהיו אתו בקשר – החל בחבריו לג'יפ במלחמת השחרור וכלה באלי תבור. העקרות הנפשית הזו של אבנרי יש בה אולי כדי להסביר את הקלות בה הוא מתמסר לבניית פלסטין על חורבות מדינת ישראל. "מי יבנה יבנה בית בפלסטין" שר אבנרי בסרט, כשהוא מניח לבנים לשיקום בית פלסטיני הרוס. וכשהוא יושב בבונקר של יאסר ערפאת – בעיצומה של מלחמה שישראל מנהלת נגדו – ומרצה לערפאת על תכניתו לשתי מדינות לשני עמים, אומר לו ערפאת ONE STATE. ערפאת של 1982 אינו שונה מערפאת של 2006 – רק מדינה אחת – פלסטין – על חורבות מדינת ישראל. ערפאת צוחק ואבנרי מחריש. והוא מתמוגג כשהוא מספר איך העלה אותו ערפאת על הבמה ביום בו רבין החזיר אותו לעזה.

מהפכת "העולם הזה"

קשה להסביר היום, בעידן התקשורת הרב ערוצית, את המקום שמילא העולם הזה בשנות החמישים והשישים. עיתוני הבוקר של אותה תקופה היו ברובם מפלגתיים. המשותף לכולם היה סגנון ירחמיאלי, מעט מאד אינפורמציה, הרבה מאמרים טרחניים, בלי כתבות, בלי סיפורים אנושיים, בלי תחקירים, בלי ביקורת אינפורמטיבית על השלטון, כמעט בלי תמונות. עיתוני הערב היו ידיעות אחרונות (שהיה עדיין סמרטוט) ומעריב שהיה הרבה יותר חי ותוסס מעיתוני הבוקר. אך מעריב נכתב על ידי ותיקי וארשה למען עולי וארשה. העולם הזה נכתב עברית חדשנית, מדוברת, בגובה העיניים. הסגנון היה מרתק ונקרא מן העמוד הראשון ועד האחרון בנשימה אחת. ולא רק הסגנון – הצילומים, הנושאים הנועזים שאיש לא העז לגעת בהם, החל בפרשיות שחיתות וכלה בצילומים וסיפורים שנחשבו אז נועזים, על גבול הפורנוגרפיה.

שער העולם הזה בהפגנות ואדי סאליב

גם מתנגדיו החריפים ביותר של אבנרי יודו כי הוא גאון תקשורת – בעיתונות ולא פחות מזה בתעמולה.

גוש שלום או גוש אבנרי

לאחר שנאלץ למכור את העולם הזה (למרבית האירוניה למשקיע ימני) הקדיש אבנרי את כל מרצו וכשרונו בפעילות "גוש שלום". אותו כשרון שגילה בעיתונות גילה בקידום רעיונות ה"גוש", ותוך זמן קצר הפך הגוש לגוף הדומיננטי ביותר מבין כל הגופים השמאלניים.

מבחינה זו עשה הסרט שרות רע מאד ל"גוש שלום". על פי מודעות הענק (מניין הכסף?) המנוסחות בכשרון תעמולתי מדהים, ההפגנות והיוזמות המקוריות אפשר היה לחשוב שמדובר כאן בתנועת המונים אדירה. למעשה עומדים מאחריה זוג קשישים – אבנרי ורעייתו. הם מושכים אחריהם להפגנות קבוצה קטנה של ותיקי ההפגנות עוד מן התקופה שבה הפגינו נגד המימשל הצבאי ונגד הקמת העיר כרמיאל. באוטובוס הריק למחצה שבו נוסעים אנשי "גוש שלום" לאחת מהפגנותיהם אומרת רחל אבנרי: תנהגו כמו עוף המגדיל עצמו על ידי ניפוח נוצותיו. אנחנו מעטים והדרך לבלוט היא להניף הרבה שלטים. בזה אבנרי היה תמיד טוב בניפוח נוצות. "העולם הזה", שהיה אימת השלטון בעידן בן גוריון, היה בסך הכל עיתון קטנטן שהעסיק חצי תריסר עיתונאים וצלמים. תפוצתו הממוצעת הייתה בסביבות 12 אלף. אבל איזה רעש הוא הקים.

האם היה אורי אבנרי באצ"ל

עשרות שנים משתבח אורי אבנרי בעברו המחתרתי כחבר הארגון הצבאי הלאומי. מעולם לא ציין נתונים מדויקים – מי גייס אותו, מי היו חבריו למחתרת, באילו פעולות השתתף.

"אני עשיתי את זה"

בימים אלה נתברר כי זכרונו של אבנרי הצטלל ולפתע נזכר בכך שהשתתף בפעולה יוצאת דופן בהיותו במחתרת: חיסול מלשינים.
כפי שגילה עמיתי אמנון לורד, אמר אבנרי לכתב העיתון הגרמני "קונקרט" כי הוא מתייחס לרצח משת"פים בידי הטרור הפלסטיני כאל דבר לגיטימי והוסיף: "אני עשיתי את זה גם בעצמי. הייתי טרוריסט כשהייתי אדם צעיר. הרגנו משתפי פעולה".

—————————————————————————————————————–

תוספת אוקטובר 2012

בשנת 2012 שכח אבנרי מה שאמר לכתב העיתון הגרמני. בטור שלו באתר גוש שלום [14.7.12] הוא כותב בין היתר: 

"לקראת סוף שנות ה-30. הייתי צעיר מדי מכדי להשתתף בפעולות ממש… באותה עת הרג הארגון עשרות רבות של ערבים, גברים, נשים וילדים, בפצצות שהונחו בשווקים של יפו, חיפה וירושלים…"

 בהמשך הוא כותב כי בעת שהתפלג לח"י הלח"י מן האצ"ל הוא לא הצטרף ללח"י  כי לא היה מוכן להשלים עם יוזמת מפקד הארגון, אברהם שטרן יאיר, שביקש לפתוח במגע עם הנאצים כדי לשתף פעולה נגד הבריטים. 

"לא יכולתי לקבל היגיון מפלצתי זה, ולכן לא הצטרפתי ללח"י" – כותב אבנרי.

זהו כמובן סיפור שבדה אבנרי ממוחו הקודח. אין כל סבירות שבמעמדו אז – אם אכן היה באצ"ל – יכול היה לדעת על תכנית יאיר לבוא במגע עם הגרמנים.

תוספת  אפריל 2014

בספרו האוטוביאוגרפי "אופטימיות"  מתאר אבנרי את תקופת פעילותו באצ"ל בשנים האמורות. פעילות זו התבטאה בהפצת כרוזים ליד הגזוזיה של ויטמן ברחוב אלנבי ובמסעות מפרכים ברגל או באופניים ברחבי הארץ. "טבילת האש"  הראשונה והיחידה שלו היתה כשהשתתף בהפגנה בה ירו הבריטים יריות באוויר.

אבנרי של 1938 מדבר כמו אבנרי של שנת 2014. בעת מבחן הקבלה לאצ"ל הוא משיב בשלילה לשאלות אם הוא שונא את הערבים או את האנגלים. את תחושתו כחבר מחתרת הנלחם למען מטרה גדולה הוא משווה ברמיזה לתחושותיהם של מחבלי אש"ף.  הוא אומר כי מנהיגים וגנרלים שלא עברו חוויה כזו אינם יכולים להבין [את המחבלים הפלסטינים].

בספר מתייחס אבנרי לצוואת אמו בכמה מלים. וכך כתב: "עד החודשים האחרונים לפני מותה בגיל 94 היתה אמי צלולה לגמרי. אז השתבשה תודעתה , ובסוף לא הכירה אותי עוד. זה היה שובר לב. באותו זמן כתבה צוואה חדשה  שבה הדירה אותי מכל רכושה" [עמודים  483-484]. אבנרי אינו מדייק כל כך. הצוואה לא נכתבה בסמוך למותה ובחוסר צלילות אלא שבע שנים לפני מותה.

————————————————————————————————————-

מי מכיר מי יודע

העדות היחידה לחברותו של אבנרי באצ"ל היא עד כה עדותו שלו.
בני שמר, מארגון "ברית חיילי אצ"ל", אומר לי כי אבנרי אינו רשום כחבר ה"ברית". ב"ברית" רשומים כל אנשי אצ"ל, שחברותם הוכחה. לשם כך היה על הנרשם לקבל אישור ממשרד הביטחון וכן אישור של מפקדו באצ"ל. אבנרי מעולם לא נרשם, אולי מטעמי צניעות.

שאלתי את פרופסור יהודה לפידות, מומחה לתולדות האצ"ל (שספרו "לידתה של מחתרת" ראה אור באחרונה בהוצאת "ברית חיילי אצ"ל") והוא אמר לי כי מעולם לא נתקל בשמו של אבנרי באף מסמך של הארגון.

פרופסור לפידות חקר גם את נושא ההוצאות להורג שביצע האצ"ל. לדעתו אין כל סבירות שאבנרי השתתף בפעולה כזו.

אבנרי נולד בשנת 1923. לפי הביוגרפיה שלו, המופיעה באתר הכנסת, הוא התגייס לאצ"ל ב-1938 ועזב "מטעמים אידיאולוגיים" בשנת 1942. בשנת 1939 ביצע האצ"ל שלוש הוצאות להורג: יוסף ברוורמן, ולנטין בק ואריה פולונסקי. באותה שנה היה אבנרי בן 16. לא מתקבל על הדעת, אומר לפידות, שנער בגיל זה נשלח לבצע הוצאה להורג. (בכל תקופת המאבק בבריטים, מגלה לי חברי שלמה נקדימון שחקר את הנושא, הוצאו להורג 10 יהודים על ידי האצ"ל, 10 על ידי ההגנה ו-16 על-ידי לח"י. יש עוד 10 הוצאות להורג שזהות מבצעי ההריגה אינה ידועה).
עם פרוץ המלחמה בספטמבר 1939הכריז אצ"ל על הפסקת אש. משך ארבע שנים לא ביצע הארגון אף פעולה וברור לכן שאבנרי לא יכול היה להשתתף באותן שנים באף פעולה. אז מתי בדיוק ארע ה"אני עשיתי את זה"?

אם אני טועה מוזמן אבנרי לפרט את עלילותיו באצ"ל.

למה פרסמתי את צוואת אמו של אבנרי

כתבת "הארץ", שרה ליבוביץ-דר, התקשרה אלי ושאלה מדוע פרסמתי  את צוואת אמו של אורי אבנרי.

איני נוהג להשיב בדרך כלל לשאלות עיתונאים והשבתי לגברת ליבוביץ-דר כי איני מתראיין ואם יש לה שאלות שתציג ואשיב מעל דפי "מקור ראשון". אך היא התעקשה ושאלה מה טעם היה לפרסם צוואה שנכתבה לפני כעשרים שנה, המתייחסת לאדם שאינו ממלא כל תפקיד ציבורי.

האם אין זה פרסום מרושע? שאלה.

הדאגה של הגברת ליבוביץ לצינעת הפרט של אבנרי עוררה את סקרנותי. הזכרתי לה כיצד נהג אבנרי להיכנס לקרביהם של אנשים מעל דפי "העולם הזה" שהגברת ליבוביץ עצמה עבדה בו. אמרתי גם כי בעקבות הסרט שתיעד את חייו של אבנרי היה מקום להאיר פינה חשוכה באישיותו של האיש, שאיננו אדם פרטי. הוא איש ציבור המטיף לנו מוסר בוקר וערב באמצעות "גוש שלום" שלו. והנה מן הצווואה אנו למדים כי אמו סבורה שהזניח אותה והעדיף להיפגש עם הרוצח ערפאת.

אך הגברת ליבוביץ לא הסתפקה בתשובות אלה (שהתניתי כי הם בחזקת שיחה שלא נועדה לפרסום). היא הוסיפה ושאלה ואני אמרתי לה כי את הציטטה שהיא מבקשת להוציא מפי לא תקבל. הגברת ליבוביץ לא עמדה כמובן בתנאי שלא לפרסם את דבריי ופירסמה אותם במדור "מלח הארץ" שבשבועון. בין הדברים שכתבה אפשר היה להבין מה ציפתה לשמוע ממני.

וכך כתבה: "הצוואה שעשעה לא מעט אנשי ימין ודילגה השבוע בין תיבות דואר רבות באינטרנט". ובכן, זה מה שרצתה לשמוע: עד כמה אנשי ימין מתלהמים אוהבים לעשות עליהום על אנשי שמאל שנואי נפשם, בלי להתחשב בצנעת הפרט שלהם.

איזה ערך עיתונאי יש לכל הסיפור הזה של עיתונאי מראיין עיתונאי בשאלה למה פרסמת? את התשובה נותנת ליבוביץ עצמה. היא מפרסמת מילה במילה את הסעיף בצוואה שלדבריה אין שום עניין ציבורי בפרסומה.

אילו נעניתי לה והייתי נותן לה את התשובה שציפתה לה הייתה פוגעת בשני ציפורים במכה אחת. גם להכפיש אנשי ימין וגם לפרסם פלח רכילות עסיסי מתוך עמדה צדקנית. אך מכיוון שלא נתתי לה את מבוקשה לא התאפקה ופרסמה את הצוואה.
עכשיו יש להניח שגם אנשי שמאל, קוראי "הארץ" שאינם קוראים את "מקור ראשון", יקפיצו את הצוואה מתיבת דואר אחת לשניה. וכמי שהשמחה היחידה במעונם היא השמחה לאיד, ישמחו ודאי לקרוא מה אומרת אמו של הלמוט אוסטרמן על הבן יקיר לה.

ראה

"אופטימי" – ביקורת אלי תבור על האוטוביאוגרפיה של אבנרי

 

הצד הששני של אורי אבנרי

על הביוגרפיה הפוליטית שכתב אמנון לורד

פורסם בקטגוריה מחתרות, שמאלנות, תקשורת | עם התגים , , , , , , , , | 56 תגובות

העולם היהודי של אברהם שלונסקי

– מאת  יונתן שלונסקי –

בניגוד לחשיבה הקלישאית על אברהם שלונסקי, שהיה כאילו שמאלני בכל רמ"ח אבריו – האמת הפשוטה היא, שהוא היה מאמין גדול באלוהים והיה קשור בכל נימי נפשו לעולם היהודי לאורך כל חייו.

הדבר ניכר כמעט בכל ספר מספרי שיריו. שלונסקי נתן ביטוי לשורשיו הרוחניים בדברים הבאים : "זוכר אני, כי בהיותי לבר-מצווה, השתתפו בחגיגה שני הרבנים של העיר [יקטרינוסלב] – הרב גלמן [מתנגד] והרב שניאורסון [חב"ד]. מהראשון קיבלתי במתנה את שיריו של אד"ם הכהן ומהשני את ה'תניא' – סמל הנטיות שבנפשי, שהיתה מבושמת משני עולמות".*

טוביה וציפורה – אבא ואמא של אברהם ודב שלונסקי

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ספרות עברית, שואה, שירה | 3 תגובות