כל מה שרצית לדעת על חנוכה

 

מאמר זה הוא גירסה מורחבת של המאמר"חנוכה מחג דתי לחג הגבורה" שפורסם ב-4.12.2000

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

מטבעןת כסף עם דיוקן אנטיוכוס השלישי (ויקישיתוף)

מטבעןת כסף עם דיוקן אנטיוכוס השלישי (ויקישיתוף)

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אקדמיה, היסטוריה יהודית, הלכה, חגים, חז"ל, יהדות, פזמונים, ציונות, תלמוד, תפילה | 2 תגובות

טמבל – פרוש המלה, מקורה וגלגוליה


איך הפכה מילת גנאי טורקית לסמל הישראליות

שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, נשאל בהופעה בשבתרבות בבאר שבע, אם לדעתו יכול אדם שאין לו נסיון צבאי להיות שר ביטחון. תשובת ארנס היתה: "אין שום רע בשר ביטחון אזרחי. אבל מצד שני לא כל טמבל צריך להתמנות לתפקיד".

תמהני על השר ארנס, הידוע כג'נטלמן, שהשתמש במילה זרה והמונית כדי להביע את הרעיון. השפה העברית עשירה במילים המבטאות את המושג טמבל בגוונים שונים: טפש, אוויל, כסיל, שוטה, סכל, פתי, מוגבל, קצר דעת, חסר הבנה, סתום, שלומיאל, תרח, חסר בינה. ועוד מלים רבות מהן גם נגזרו ביטויים ומטבעות לשון למכביר. הריבוי הזה של מלים, המבטאות את כסילותו של האדם, מעידים שעמנו, אשר התברך בחכמים גדולים ונבונים, לא היה כנראה חסר גם טפשים גמורים.

על ראש הטמבל בוער הכובע

 

 משה ארנס ויקישיתוף

משה ארנס ויקישיתוף

את דבריו של ארנס ניתן היה להבין כפשוטם. שר בטחון ראוי שלא יהיה טמבל, בין אם הוא אזרח בין אם בעל עבר צבאי, שגם שם לא חסרים טמבלים.

שר הבטחון לשעבר עמיר פרץ הבין את דברי ארנס כמכוונים אליו. מלשכתו מיהרו להגיב:
מילותיו של ארנס נובעות מהתנשאות, גסות רוח, וחוסר התמצאות. כל יום שעובר, אזרחי ישראל מבינים עד כמה תרומתו של פרץ הייתה משמעותית למערכת הביטחון ולצה"ל. היום ברור עד כמה מלחמת לבנון השנייה השיגה הישגים רבים, הן ביצירת הרתעה והן בשקט השורר בגבול הצפון.

 

 עמיר פרץ ויקישיתוף

עמיר פרץ ויקישיתוף

כשהיה שר ביטחון, קיבל פרץ החלטות משמעותיות בעת המלחמה, והשאיר אחריו צבא מאומן יותר ומצויד יותר. הוא קיבל החלטות שקודמיו התמהמהו וחששו לקבל והבולטת שבהן היא ההחלטה על מערכת 'כיפת ברזל', שכולם מתפארים בה כיום.ישנם דברים שלא ניתן לדבר עליהם בתקשורת, אם ארנס ירצה, הוא מוזמן לפגוש את פרץ ולשפר את ידיעותיו.

עד כאן דברי השר לשעבר פרץ.

לא נכניס את ראשנו בסוגיה למי התכוון ארנס ומה היתה תרומתו של פרץ למלחמת לבנון השניה.

ענייננו היום הוא במקורה של המלה טמבל, משמעויותיה והתפתחותה בשפה המדוברת והכתובה.

מקור המלה ומשמעותה

המלה טמבל חדרה לשפה העברית מן הטורקית TEMBEL משמעותה המקורית בשפה זו היא עצלן. המלה חדרה גם לשפה הערבית באותה משמעות אך מבוטאת אחרת. תמבל – (פתח מתחת לת' ולב').

המלה חדרה לשפה העברית לפני שנים רבות, אולי מן התקופה שהטורקים שלטו בארץ. היו שהביעו את הסברה כי מקור השם טמבל הוא מן הטמפלרים – כובע טמפל הפך לכובע טמבל. אך זו דעה לא מתקבלת על הדעת שכן הטמפלרים, לפי תמונות שנותרו מתקופתם, לא חבשו כובעי טמבל.

בעברית המדוברת קיבלה המלה מגוון של משמעויות שליליות. טמבל הוא טיפש שאינו מבין כלום ("טמבל תסתכל לאן אתה הולך"), מטומטם, אידיוט, אוויל, וכו'.

ב"מילון הסלנג הישראלי" של רפאל ספן, שהופיע בשנת ,1965 מוגדרת מלה זו עדיין כסלנג.

אבל המילונאי אברהם אבן שושן נתן למלה הכשר של כניסה לשפה התקנית ותאר אותה במילונו כ"מילת גנאי השגורה בפי הנוער".

בספרות ובשירה

המלה חדרה גם לספרות, לשירה, לפזמונאות ולעיתונות "גמל מתיש, נבלה בן כלבה, טמבל מטמבל" (ס. יזהר ימי ציקלג). להקת כוורת שרה את "שיר הטמבל" בו נאמר בין היתר: "אומרים לי ברחוב/ היי אתה שם/ אדם נחמד/ אבל אני יודע שאני סתם טמבל". והמשורר שלונסקי כותב: "רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". הבדרן בומבה צור אמר במערכון המפורסם שלו "אוכל, קדימה אוכל" את המשפט "קניתי לטמבל כובע ילד". דודו טופז חבש כובע טמבל במערכון "משפחה בטיול" (משה והאורנג'דה). ארקדי דוכין שר את שיר הטמבל על פי ויסוצקי, שהיה פופולרי ביותר בשנות התשעים. המילה טמבל הייתה הפזמון החוזר כולו.

 "רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, ויקישיתוף

"רבע שכל, שליש של מוח/ של מין טמבל שכמוך". אברהם שלונסקי, ויקישיתוף

. ובפירסום "חרות" משנת 2004 הופיע המשפט: "בוא נא יא טמבל נמאס לי לענות לך אתה שמאלני מגעיל". הפעם הופיעה המלה טמבל בפתח תחת הט' והמ' במקום הסגולים בביטוי הרגיל.

פיתוחים וחידושים

במרוצת הזמן, כנהוג בשפה העברית, הופיעו פיתוחים של המלה. טמבל-מטומבל, טמבלולו "שהוא כינוי גנאי מתון" ("מתיישב ונשען על המעקה, ואיזה טמבלולו אחד מנסה שעה להוריד לו את הקסדה"). יש הרואים בטמבלולו ביטוי לטיפש שאינו מזיק. ("הוא עובד בסדר, מתנהג בסדר, אבל כשהוא מתחיל לדבר אתה תכף רואה שהוא קצת טמבלולו").

השם טמבל הפך גם לפועל – לטמבל. ("העבודה הזו מטמבלת אותי")

היהדות החרדית תרמה חידוש לשוני על בסיס המלה טמבל – טמבלוויזיה. החידוש מיוחס לרב אמנון יצחק ("אני כל פעם מודה מחדש לקב"ה ולהורים שלי שאין לנו טמבלוויזיה" – כיפה 2004).

קיצור תולדות כובע הטמבל

מה שהפך את המלה טמבל לסמל הישראליות היה כובע חאקי שקיבל את הכינוי כובע טמבל. בעבר קראו לו כובע מקוואי, זאת אולי משום שבית הספר החקלאי הראשון של ארץ ישראל במקווה ישראל הנהיג את הכובע הזה לראשונה.

 

 כיתת לימודים במקווה ישראל בראשית המאה הקודמת ויקישיתוף

כיתת לימודים במקווה ישראל בראשית המאה הקודמת ויקישיתוף

לא ברור מי המציא אותו, אך אין ספק שהוא נוח מאד למי שנמצא בשדה תחת השמש הקופחת. הוא מגן מפני השמש וסופג זיעה וגם זול מאד. אלא שהוא מקנה מראה מגוחך למי שחובש אותו ומכאן אולי נוצר הביטוי כובע טמבל.

ביחידות הפלמ"ח נהגו לחבוש את כובע הטמבל בקביעות. אך מי שיכול היה העדיף את הכובע האוסטרלי רחב השוליים המגן טוב יותר מפני השמש אך הוא יקר בהרבה מכובע הטמבל. פרופסור עוז אלמוג (בספרו "הצבר – דיוקן") מצטט אמירה של יגאל אלון מפקד הפלמ"ח משנת 1948: "הכובע האוסטרלי הופך כל טמבל להעלד (גיבור ביידיש) ואילו הכובע המקוואי הופך כל העלד לטמבל". אך מבדיקת הצילומים באלבום הפמ"ח עולה כי רוב הפלמחאים חבשו כובעי טמבל ומיעוטם חבשו כובעים אוסטרליים.

קבוצת פלמחאים בכובעי טמבל שנות הארבעים (אלבום הפלמח)

קבוצת פלמחאים בכובעי טמבל שנות הארבעים (אלבום הפלמח)

כובע אוסטרלי בפלמח

כובע אוסטרלי בפלמח

דוש כמעצב הישראליות

האיש שתרם יותר מכל אדם אחר להפיכת כובע הטמבל לסמל הישראליות הוא קריאל גרדוש, הידוע יותר בכינויו האמנותי דוש.
דוש, יליד הונגריה (1921) הוא ניצול שואה שעלה לארץ ב-1948. את דרכו בעיתונות החל ב"העולם הזה" שם בלט כסטיריקן חריף המתאר את החברה הישראלית בקו של קריקטוריסט חד עין.

ישראיק של דוש ויקיפדיה עברית צלם י ש שיחה Creative Commons

ישראליק של דוש צילום: י.ש.ויקיפדיה העברית

בשנת 1953 הצטרף למעריב (שהיה אז העיתון הנפוץ במדינה) ופרסם קריקטורה יומית משך שנים רבות. במושגים של היום נתן דוש ביטוי לעמדה "ימנית". במושגים של אז הוא פשוט היה פטריוט ישראלי שנתן ביטוי למצוקותיה של ישראל ולניסיונות להתנכל לה. הוא אהד את המתנחלים וההתנחלויות והתנגד לשמאלנות. אחת הקריקטורות המפורסמות שלו מתארת את שרשרת המגשימים של הציונות מן העליה הראשונה ועד למתנחלים כשיד אוחזת במספריים עליה כתוב השמאל הקיצוני מנסה להוציא את המתנחל מן התמונה.

ברוב הקריקטורות שלו ככב ישראליק הצעיר תמיד, חובש כובע טמבל, נועל סנדלים ולובש מכנסיים קצרים.

קטגוריות: אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, הומור, טלוויזיה, לשון, לשון עברית, תולדות המדינה | 7 תגובות

אליהו שפייזר האיש שחזה את קיצה של מפלגת העבודה

לפני כעשרים שנה היה אליהו שפייזר אחד האנשים החזקים ביותר במפלגת העבודה. הוא הגיע למעמדו לאחר שמילא שורה של תפקידים בכירים: מזכיר מחוז תל אביב, מנהל לישכת המס, חבר כנסת, יו"ר ועדת הכלכלה, סגן ראש עיריית תל אביב (בתקופת רבינוביץ') ועוד.

הוא היה המביא והמוציא בקבוצת "יחדיו" של המפלגה שקבעה את המינויים. מי ירום ומי יישפל. בכיסו של שפייזר היתה מונחת הבטחה של שמעון פרס, שאותה נשא פרס גם בהופעה מומבית למנותו למזכיר המפלגה.

 

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים פוליטיים, הומור, תנועת העבודה | 6 תגובות

מי באמת גרש את הבריטים ואיך היו החיים בימי המנדט

מאמר מומלץ  היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או"ם

נתגלגל לידי הספר "ימי הכלניות" של תום שגב, שהופיע לפני כעשר שנים, וכבר כתבתי עליו פעם. תום שגב איננו כוס התה שלי בתחום השקפת העולם הפוליטית. הוא איש שמאל מובהק, למעשה פוסט ציוני, ותאוריו ההיסטוריים מושפעים כמובן מהשקפותיו.

אבל שגב מצליח להחיות את רוחה של תקופת המנדט הבריטי על שלל אישיה וארועיה. למרות שהסופר מתייחס למאבק הציוני כאילו היה משקיף או"ם, רואה בארץ ישראל ארץ ערבית ומלגלג על הצהרת בלפור זהו ספר שראוי לקרוא וללמוד.

נקרא בנשימה עצורה

זהו ספר מרתק הנקרא בנשימה עצורה. הוא מרתק כי מדובר בתקופה מרתקת, בה הצליחה התנועה הציונית להפוך הזיה משיחית למציאות מדינית. הספר מרתק גם
ובעיקר תודות למחבר, עיתונאי וסופר מחונן והיסטוריון מיומן.

ימי הכלניות שער הספר

שגב מספר לנו לא רק על האירועים הגדולים של התקופה. הוא מתאר וממחיש את הריחות והטעמים, המאכלים, המוסיקה, אפנת הלבוש, אורחות חיים. ובעיקר את היצרים של האנשים העומדים מאחורי האירועים הגדולים.

שגב עושה שימוש במכתבים וביומנים אישיים של אנשי התקופה – מהם ממלאי תפקידים בכירים ומהם סתם פשוטי עם. מכתבים ויומנים אלה שופכים אור על אירועי הדור הזה ומניעי גיבוריו יותר ממסמכים רשמיים.

שני סיפורים מתוך הספר ימחישו את הז'אנר הזה:

אמא שולחת חבילות מוילנה

ביוני 1926הגיע לנמל חיפה צעיר יהודי כבן 18 ושמו יפים גורדין. זה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה העברית בוילנה. מוריו דברו על אפשרות שימשיך ללמוד בשוויץ או באיטליה, אך גורדין רצה לארץ ישראל. הוא היה ציוני. הוא כתב להוריו מכתבים, יום יום, לפחות ארבעה עמודים בכל פעם, אותיות זעירות וצפופות, לחסוך נייר ודמי משלוח. הוא חילק אתם חלומות לאומיים וצרות אישיות.

 

תום שגב ויקישיתוף פליקר

 

 מהסכסוך עם הערבים ועד החורים הראשונים בגרביים. אמא גורדין היתה שולחת חבילות ובהן: שירי יהודה הלוי, בקבוק עם שומן אווז, נקניק, תיבה עם ביסקוויטים אפויים בחמאה, ריבת שזיפים, סוכריות. דודה ברכה שלחה אגסים משומרים: תיבה עגולה קטנה הקפיד גורדין לציין. אמא שלחה גם פרימוס וקומקום וצנצנת דובדבנים, ומחזור תפילות. באוניברסיטה התעמק גורדין, ששינה בינתיים את שמו להלוי, במדעי היהדות והרוח. מורו, יוסף קלוזנר, היה נערץ עליו.

סדר יום של סטודנט

סדר היום של הלוי: קימה בחמש וחצי ותפילה. את ארוחת הבוקר אכל במסעדה: כוס חלב עם עוגות. בשבע היה במשרד, בהדסה. באחת עשרה הפסקה, כוס לבן ופרוסת עוגה. בשתיים ארוחת צהריים במסעדה. אחר כך נסע לאוניברסיטה בהר הצופים. בשבע וחצי חוזר הביתה, אוכל ארוחת ערב, קורא ושוכב לישון. לעתים הלך לתיאטרון. ראה את "הדיבוק" ואת "הגולם" ואת "היהודי הנצחי" שגרם לו לבכות.

משאלה לגרוש הערבים

במכתביו נתן הלוי ביטוי לכאב, לזעם לעלבון ולשנאה שחש כלפי הערבים בעקבות אירועי הכותל המערבי בשנת 1929 .

כניעת המנהיגות היהודית לתביעת הערבים לסלק מרחבת הכותל ארון קודש הביאה את הלוי לכתוב את הדברים הבאים: "עד עכשיו יכולתי להיפגש עם אנגלי או ערבי ולהביט ישר בעיניהם. היינו מתנגדים ראויים איש לרעהו. הוא שנא אותי ואני אותו ושנינו נלחמים. עכשיו לא כך. אודם יכסה לחיי בפוגשי כעת בנוכרי. הרי הוא ראה אותנו בעצם חולשתנו".

 

"הביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים".  ערבים בירושלים שער הפרלחים שנות העשרים

 

הלוי התנחם בנקמת ההיסטוריה והביע אמונה כי ביום מן הימים יגורשו כל הערבים מהארץ.


גנרל ברקר מניע לארץ

בשנת 1946הגיע לארץ הגנרל סר אלווין ברקר. הוא בא לכאן כדי לדכא ביד ברזל את המלחמה שכפו האצ"ל והלח"י על בריטניה. הוא התפרסם באמירה אנטישמית: הכו את היהודים במקום הכואב ביותר – בכיס שלהם.

 

הציע לנכות את היהודים במקום הכואב- בכיסם. גנראל ברקר.

 

כשהגיע לארץ היה בן 42, נשוי ואב לבן. הוא היה חייל מקצועי, לחם במלחמת העולם השנייה בפלישה לנורמנדי והיה בין משחררי ברגן בלזן.

ברקר היה קצין מהאסכולה הישנה – כותב שגב. הוא שידר התנשאות קולוניאלית גבה קומה, צנום, כפוף קימעה, בעיניו מבט מתכתי חודר שלא הסגיר כל רגש.

המאהבת הערביה של הגנרל

בארץ-ישראל הכיר את קאתי אנטוניוס, בתו של ד"ר נימר פשה מאלכסנדריה, מומחה ללשון הערבית ובעל עיתון רב יוקרה. קאתי היתה בעלת השכלה מערבית, הסתובבה בין דיפלומטים ובירושלים היתה מארחת צמרת של כל המי ומי. ברקר השתתף כנראה באחת המסיבות ולאחר שהכיר את קאתי התפתחו ביניהם יחסי אהבה, שמצאו ביטויים בעשרות מכתבים. אלה היו בביתה של קאתי אנטוניוס שפוצץ במהלך מלחמת השחרור והמכתבים של הגנרל נפלו בידי היהודים הארורים.

שינאת ברקר ליהודים

באחד המכתבים שכתב במטוס בדרכו לחופשת מולדת אומר ברקר: "אינני איש סנטימנטלי אך רגיש אני לאהבה ולחום, וכשיצאתי הבוקר לדרכי – לא יכולתי לעצור את דמעותי. את תחשבי שזה היה טיפשי". עד שנחת המטוס הספיק לכתוב מכתב נוסף בו הבטיח לאהובתו שהוא עומד לצד ערבים וגם גילה לה סודות מבצעיים, כולל תכניות למלחמה בטרור היהודי.

 

קאתי אנטוניוס, המאהבת הערביה של גנרל ברקר. "היהודים הם עם מתועב" כתב לה הגנראל".

 

במכתב שכתב לקאתי בתקופה מאוחרת יותר, לאחר שהוחזר לאנגליה בגלל הצהרותיו האנטישמיות, (וגם בגלל החשש שהמחתרת תחסל אותו- ז.ג.) הוא אומר: "רק לחשוב מה שאנחנו מבזבזים על היהודים האלה בכסף ובחיי אדם. כן, אני מתעב את כולם, בין שהם ציונים ובין שלא. מדוע נרתע מן האמת? אנחנו שונאים אותם… זה גזע מתועב… זה עם מתועב". (כמו במקרה של הלורד מוין נתגלה לאחר שנים שאצ"ל ולח"י צדקו בכך שראו בו בן מוות – ז.ג.)


כמו משקיף או"ם

תום שגב שוזר ביד אמן עשרות סיפורים כמו שני אלה שלמעלה. סיפורים של אישים ערביים, חיילים בריטיים, לוחמים במחתרות. סיפורים המסבירים מהלכים היסטוריים, נותנים להם עומק אנושי והמחשה מתחום הריאלייה שאינך מוצא לרוב בספרי היסטוריה.

הז'אנר הזה יש לו יתרון עצום על פני ספר היסטורי, הצמוד לעובדות היבשות, בכך שהוא מעניין יותר. הוא יכול גם להיות מעמיק יותר. מגרעתו היא בכך שבצורת כתיבה כזו לעולם אינך מקבל תמונה אובייקטיבית שאינה מושפעת מהשקפותיו של הכותב. מבין אלפי הציטטות, הסיפורים האנושיים והמסמכים בוחר המחבר את אלה המשקפים לדעתו את ההיסטוריה כפי שהיתה. ובידי הקורא אין שום כלי לבדוק את אמיתותה ושלמותה של התמונה המצוירת.

בנוסף למגרעת הכללית של הז'אנר יש לספר הזה מגרעת נוספת. אולי מפני שהספר נועד גם לקוראים בשפות זרות הוא אינו נקרא כספר שכתב ישראלי למען ישראלים. תום שגב משחק בספר הזה את משקיף או"ם האובייקטיבי המסתכל על הדרמה הארצישראלית כמשקיף מן הצד שאינו נוגע בעניין.

"המחבל היהודי הראשון שהוצא להורג"

תום שגב – על פי התבטאויותיו הפומביות והטור שלו ב"הארץ" – הוא איש שמאל. אדייק ואומר כי מדובר באיש שמאל-חדש, נוסח מרץ. לא השמאל הציוני של שנות המנדט שנלחם על עבודה עברית, נישול פלחים ערביים ותכנן במלוא הרצינות טרנספר של ערביי ארץ ישראל.

השמאל הישראלי החדש, כמו גם ההיסטוריונים החדשים,  אינו מקבל למעשה את העמדה הציונית בדבר זכותנו על הארץ. הוא משוכנע שגרמנו עוול ואי צדק לערבים ועלינו לכפר על כך.

השקפותיו של שגב באות לביטוי בראש ובראשונה במינוח שבו הוא משתמש. למשל: בבית הקברות שבשיפולי הר ציון, כך הוא כותב, קבורים בריטים שהם קרבנות הטרור הערבי לצד בריטים שהם קרבנות "הטרור היהודי". הציונים באו ל"ארץ ערבית". הנחת היסוד היא האמירה המפורסמת של ארתור קסטלר כי בהצהרת בלפור בה הבטיחה אומה אחת לאומה שנייה את ארצו של עם שלישי.

 

שלמה בן יוסף הרוג המלכות הראשון. שגב מכנה אותו המחבל היהודי הראשון.

את הרוג המלכות הראשון, הבית"רי שלמה בן-יוסף, שנידון למוות ונתלה על תקיפת אוטובוס ערבי, מכנה שגב "המחבלי היהודי הראשון שהוצא להורג"

המיתוס של הקשר לארץ

את התזכיר שכתב הרברט סמואל היהודי, שהיה הנציב הבריטי הראשון בארץ ישראל מגדיר שגב "כולו מיתוס ונבואה".

ומה המיתוס של סמואל? "הקשר בין היהודים לבין ארץ ישראל עתיק יומין הוא כדברי ימי עולם. אלף שמונה מאות שנה הם חיים בערגה לשוב אליה… בעודם חיים בארץ ישראל הוציאו מתוכם היהודים הרבה אישים דגולים – מדינאים ונביאים שופטים וחיילים".

ניסוחים אלה, המזכירים את מגילת העצמאות שחיבר בן גוריון שלושים שנה מאוחר יותר, הם בעיני שגב "מיתוס".

"גאולת קרקע מושג דתי"

שגב ממש נוזף בלורד בלפור על שבהצהרתו המפורסמת לא הזכיר את הערבים "כמו לא היתה זו ארץ ערבית". שגב נשמע גם כמי שנוזף בדרישות ל"מפת החלום הציוני" שהוגשו לועידת השלום בפריס ואשר כללה את דרום לבנון, רמת הגולן ועבר הירדן המזרחי.

 

יהושע חנקין מגואלי אדמות ארץ ישראל

 

                   

את הביטוי "גאולת הקרקע" מכנה שגב מונח "כמו דתי", אשר בדומה למונחים, "חלוציות" , "ישוב" "עליה" ו"ירידה" היה "עמוס מטען כבד של רגש ואידיאולוגיה". את יהושוע חנקין, גואל האדמות הגדול מכנה שגב "גואל" במרכאות. ואילו הערבים שמכרו קרקעות היו לפי הגדרתו "בוגדים במחשך".

כששגב מבקש להגיד משהו על הכותל הוא מביא ציטטה מפי מרג'ורי בנטוויטש, אחותו של התובע הכללי נורמן בנטוויטש: "לראות איש המשליך עצמו על האבנים ומנשק אותן האין זה מקומם? כמו פולחן לאליל, כאילו לאבן יש אוזניים לשמוע. הכי טוב היה אילו הרסו אותו עד היסוד".

"המרד הערבי והטרור היהודי"

כל הסיפורים ששגב חורז בכשרון רב כל כך לא נועדו אלא לשמש פרפראות לסיפור העיקרי: כיצד הפך החלום הציוני מיעוט של פחות ממאה אלף יהודים בעת הכיבוש
הבריטי ב- 1917לכוח כלכלי, תרבותי וצבאי בן 600 אלף נפש שהיה הגרעין להקמת מדינת ישראל.ובכך עושה שגב שרות גדול לרעיון הציוני ומכאן גם חשיבות הספר.

חיים ויצמן. התנהג כאילו היה נציג מעצמה.

חיים ויצמן. התנהג כאילו היה נציג מעצמה.

שגב כאילו עומד מן הצד ואינו מבין מה הניע את בריטים לפעול להקמת "הבית הלאומי" של היהודים, דבר שהיה לדעתו בניגוד לאינטרסים שלהם. הוא מייחס לויצמן תחכום, עורמה, חכמה ויכולת שלא מן העולם הזה. ויצמן הוא האיש שהופיע בפני ראשי הממשל הבריטי כשהוא מייצג כאילו מעצמה עולמית – את העם היהודי. כל מה שעמד מאחוריו היה משרד של כמה חדרים אפלים בלונדון. אותו ויצמן מופיע בלשכתו של לויד ג'ורג' – האיש שפיקד על צבא של מיליונים במלחמה בה נספו מאות אלפי בריטים – במוצאי המלחמה, והוא מוצא את לויד ג'ורג' קורא בספר תהילים.

שוב ושוב מדגיש שגב ששום אינטרס בריטי לא עמד מאחורי הצהרת בלפור. ורק הצלחתו של ויצמן, לאמת כאילו את הפרוטוקולים של זקני ציון, מסבירה את הצהרת בלפור ואת תרומת הבריטים להקמת הבית הלאומי היהודי.

השפעת המרד הערבי

מה הביא את הבריטים לעזוב את הארץ?

הספר מעלה שתי תזות היסטוריות עיקריות, שתיהן שגויות לעניות דעתי. התיזה הראשונה היא השפעת ה"מאורעות" ששגב מכנה אותם"המרד הערבי" – המהומות שהחלו ב- 1929 ונמשכו לסרוגין עשר שנים, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה – עד עזיבת הבריטים את הארץ.

המרד הזה, לדעת שגב, ולא מאבק הישוב ומלחמת המחתרות הביא את הבריטים למסקנה שאין להם מה לעשות כאן, שהארץ הזו נמאסה עליהם ולא נותנת להם שום יתרון אסטרטגי.

במהומות שחוללו הערבים בתקופה זו נהרגו כארבע מאות יהודים, 150בריטים ואלפי ערבים. המספר המדויק של הערבים שנהרגו אינו ידוע, כי רובם לא נהרגו בידי בריטים או יהודים אלא בידי אחיהם.

 

הפגנות ערבים ביפו במאורעות 1933

שגב מתעלם ממחקרים שפורסמו באחרונה ואשר מצביעים על כך שהמהומות שהוא קורא להן "מרד" נבעו בעיקר ממלחמה פנימית בין הערבים לבין עצמם. כי ל"מרד" הזה לא היתה מנהיגות בעלת יוזמה שהציבה לעצמה מטרות מוגדרות. זו היתה התפרצות זעם ושינאה כמו ספונטנית של ההמון הערבי שראה עצמו מאוים, ובצדק, על ידי העלייה וההתבססות של הישוב היהודי.

אמצעי הדיכוי הבריטיים

הבריטים דיכאו את האינתיפאדה הזו ביד ברזל, בלי בג"ץ ובלי "בצלם". הם הרסו מאות בתים בקסבה של יפו (יש אומרים 800 ויש אומרים 300 ) וכך נוצר מה שהיה פעם "השטח הגדול". דיירי הבתים האלה נדרשו בכרוזים שהוטלו ממטוסים לעזוב את בתיהם בתוך 24שעות ולא קיבלו כל פיצוי.

הבריטים מפוצצים את הקסבה של יפו 1936

הבריטים מפוצצים את הקסבה של יפו 1936


הבריטים הנהיגו שיטות חקירה ברוטליות מלוות בהשפלות, במכות ובעינויים.
מתחילת 1938עד 1939נדונו למוות יותר ממאה ערבים ושלושים מהם הוצאו להורג.

במאי 1939הוציאו הבריטים את כל תושבי הכפר חלחול שליד חברון, החזיקו אותם בשתי מכלאות, האחת לגברים והשנייה לנשים. הם הוחזקו תחת כיפת השמיים ללא
מזון וללא מים ורבים מתו מצמא. פעולות דומות בוצעו גם בכפרים אחרים. הצבא הבריטי חדר לכפרים וישב בהם חודשים ארוכים. כפרים רבים התרוקנו מתושביהם. הם הנהיגו ענישה קולקטיבית – הטילו קנסות על כל תושבי כפר בשל מעשה שנעשה בתחומם. הרסו במהלך התקופה הזו, לפי אחת ההערכות, כאלפיים בתים.

 

הבריטים השתמשו בערבים כבני ערובה  נגד מיקוש רכבות

הבריטים לא נרתעו גם משימוש בערבים כמגן חי. הם הכריחו אזרחים ערבים לנסוע בראש השיירות שלהם והיו מושיבים אותם בקרוניות בראש רכבות כדי למנוע מן
המחבלים למקש את המסילות. הם גם לא נרתעו מלהפציץ כפרים ערביים ביהודה ושומרון מן האוויר. היו אף שהציעו שעל כל הרוג כתוצאה מן הטרור הערבי יוסיפו השלטונות מאה רשיונות עליה.

וינגייט מחסל ערבים

במלחמה ב"מרד" הערבי סייעו היהודים לבריטים בין בשיתוף פעולה ובין ביוזמה עצמית. "הידיד הידוע", אורד וינגייט, אנגלי שהיה בעל אמונה קנאית בציונות, הפעיל שיטות של טרור נגד טרור. וינגייט היה חודר לכפרים ערביים עם חייליו האנגלים (בפעולות כאלה נמנע בדרך כלל מלשתף יהודים) מעניש אותם במכות ובשוטים וגם ירה בהם למוות. באחת הפעולות השתתף יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח. זה היה בכפר חיטין, פעולת תגמול על טבח שביצעו הערבים בטבריה. וינגייט אסף את כל הגברים שבכפר, נאם בפניהם נאום בו אמר: "הרגתם נשים וילדים וזקנים בשנתם. לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על מעשיכם אני דן אתכם למוות". לפי פקודתו ירו החיילים בעשרה ערבים והרגום.

 

יגאל אלון, השתתף עם וינגייט בפעולת טרור נגד טרור

פעולות אלה ואחרות חיסלו לחלוטין את המהומות הקרויות "מרד" והארץ שקטה כמעט עשר שנים – מפרוץ מלחמת העולם ב- 1939ועד עזיבת הבריטים ב-.1948

עד כמה מגוחכת התיזה של המרד הערבי כגורם לעזיבת הבריטים ניתן ללמוד מניתוח שעושה שגב עצמו על מצב ערביי ארץ ישראל ערב הקמת המדינה. ציבור זה היה חסר מנהיגות מרכזית, מפולג בין שכבות חברתיות שונות, משפחות וגם בין ערים וכפרים. רק שלושה מכל 10 נערים ערביים היו בעלי השכלה כלשהי. הרוב היו אנאלפביתים – ללא ציוד, ללא נשק. הם נמחצו על-ידי המדינה היהודית שבדרך, שהצליחה גם לבלום בשלב הבא את צבאות ערב.

מה עשו המחתרות אם "המרד הערבי" הוא שגרש את הבריטים, מה עשה המאבק המדיני של בן-גוריון

ומה עשו האצ"ל והלח"י?

כאן מעלה שגב תזה מופרכת לחלוטין, אפילו על פי העובדות והסיפורים שהוא עצמו מביא.

לתקופה המכרעת במאבק על הקמת המדינה – השנים – 1948-1944מקדיש שגב רק 40 עמודים מתוך 421 עמודי הספר. וגם בעמודים המעטים הללו הוא מתאר ביד האמן
שלו כיצד הפכו ארגוני המחתרת את החיים הטובים שהיו לבריטים בארץ לגיהינום.
כיצד הביאו הבריטים לארץ את אנשי הדיוויזיה המוטסת (ה"כלניות" בפי הישוב, על שמם קרוי הספר). יחד עם יתר הכוחות ששהו בארץ הם מנו "בשיאו של הטרור" מאה אלף חיילים ואנשי בטחון. ואלה הובאו אך ורק כדי לדכא את המחתרות היהודיות. הערבים כבר לא שיחקו במגרש הזה בשנים אלה. אם המחתרת היהודית לא השפיעה על החלטת הבריטים למה הביאו לכאן כוח אדיר כזה? – שגב לא מסביר.

 

מפעולות המחתרות: חבלה ברכבות

                                      רכבת בריטית שפוצצה על ידי האצ"ל

זה עלה המון כסף למשלם המסים הבריטי, שכמעט לא הוציא פרוטה מכיסו על הקמת הבית הלאומי היהודי עד אז. החזקת מאה אלף חיילים כאן עלתה לבריטניה שלושים מיליון לירות שטרלינג בשנה.

זה גם היה מטרד גדול לבריטים מבית. לא רק שהטרור היהודי הגיע אל תוך בריטניה. הגיעו המוני מכתבים של חיילים ששרתו בארץ ושאלו למה עליהם לשפוך כאן את דמם. היו שאילתות בפרלמנט, וגדול התובעים לעזוב את ארץ ישראל היה לא אחר מאשר וינסטון צ'רצ'יל. והיה לחץ של דעת הקהל העולמית ובראש ובראשונה של דעת הקהל האמריקנית.

לחי מעלים באש את מתקני הנפט במפרץ חיפה

השאלה איננה מי גרש את הבריטים. השאלה היא כיצד נוצר התזמון החד פעמי הזה בהיסטוריה היהודית שאפשר את הקמת המדינה. לתזמון הזה חברו יחד מאבק הישוב, המדיניות החכמה של בן גוריון, המצפון של העולם על השואה, לחץ העקורים באירופה ומלחמת המחתרות. ולא במקום האחרון התפרקות האימפריה הבריטית מכל נכסיה בעקבות מלחמת העולם.

חללים מוצאים ממלון המלך דוד שפוצץ על ידי אצל

כל אלה הביאו לכך שהבריטים עזבו את הארץ ומסרו את ההכרעה לידי האו"ם. מי שהמאיס את החיים על הבריטים והביא אותם לעזוב ברגע נתון היו אצ"ל ולח"י והאיש שידע לנצל את ה"טרור" היהודי לידי מימוש המטרה הציונית להקמת מדינה היה דוד בן גוריון.

אבל שגב מעלה תזה חסרת שחר. כל מלחמת המחתרות לא היתה אלא פיקציה פוליטית ופסיכולוגית שמטרתה היתה מאבק על הנהגת הישוב. זה באמת טעון לא רציני. בגין לא שלט אלא על כמה אלפי אנשים חמושים. השמאל בראשות בן גוריון שלטו ב"הגנה" שהיתה כבר צבא, שלטו בקיבוצים ובמפעלים משקיים עירוניים, שלטו במנגנון הציוני ובתקציביו והטילו את מרותם גם על הישוב העירוני ה"אזרחי", שלא היה "פועלי". לא היתה כל אלטרנטיבה לשלטון על הישוב ועל המדינה שבדרך.
התאוריה שהועלתה באחרונה כאילו בן גוריון הכריז על הקמת המדינה מחשש שבגין יעשה זאת היא חסרת שחר באותה מידה.

סוף סוף הבריטים עוזבים את ארץ ישראל

סוף סוף הבריטים עוזבים את ארץ ישראל


ספר חובה

לספר הזה יש לקח אופטימי ולקח פסימי.

הלקח האופטימי הוא שאם עברנו את גנרל ברקר נעבור גם את פרעה המודרני. פשוט קשה להבין כיצד הצליחה התנועה הציונית להקים בסיס לא רק למדינה אלא לעם. כיצד החייתה את השפה העברית, בנתה מערכות חינוך, הקימה משק בעל עוצמה. בא לבכות למחשבה מה היו פני הדברים אילו הצלחנו להקים את המדינה כמה שנים קודם ופותחים את שערי הארץ ליהודי אירופה.

הלקח הפסימי הוא לגבי עמדת הערבים. מי שקורא את הספר חוזר ולומד שבעצם מאומה לא השתנה אצלם בתחום האיבה למפעל הציוני ולעם היהודי. אותם נימוקים שאנו שומעים מאבו עמר ומאבו עלא השמיעו אנשי המופתי והחוסיינים והנאשאשיבים לפני שנות דור. היום הם רק מתוחכמים יותר. למען האמת הם למדו את הטכניקות של התנועה הציונית. אבל מי שאוזנו כרויה לעבר ולהווה יכול להבין שהם לא ויתרו ולא יוותרו מאומה. לא על בתיהם ביפו וברמלה ובעכו ובירושלים. לא על האחיזה בהר הבית ובחברון ובהרי יהודה ושומרון. לא על השאיפה לזרוק את היהודים לים.

מסקנה פסימית נוספת היא עמדתו של תום שגב. שגב הוא אדם משכיל, נעים הליכות, מוכשר הן כחוקר, הן כהיסטוריון והן כעיתונאי. אבל העמדות שלו מייצגות קבוצה של יהודים שבעצם לא התחברו לרעיון הציוני ובכך התנתקו מן הציונות ומן היהדות גם יחד. קריאת ספר זה חשובה גם כדי להבין את הדור הזה ולדעת להתמודד עמו.

ראה אוצר הצילומים של ארץ ישראל הריקה

  המפה הגדולה של הארץ הריקה

http://www.zeevgalili.com/?p=325

-

קטגוריות: אישים היסטוריים, ארץ ישראל, הבלגה, היסטוריונים חדשים, טוהר הנשק, טרנספר, ירושלים, מאורעות, מחתרות, ספרים, ערבים, פלסטינים, ציונות, קרקעות, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , , | 18 תגובות

היטלר הסתיר השואה כי חשש מנקמת היהודים

הנאצים, ובראשם אדולף היטלר (ימח שמו), הסתירו את השמדת יהודי אירופה עד היום האחרון למלחמה. ההסבר המקובל להסתרה זו היה שהם חששו מפני תגובת בעלות הברית (הם לא ידעו שהעולם יעבור בשתיקה), או מפני תסיסה שהמידע הזה יעורר בשטחי הכיבוש הנאציים.

 

אבל הנאצים הסתירו את מעשי הזוועה שלהם לא רק מן העולם החיצון אלא אפילו מן החוגים המצומצמים ביותר שבצמרת הנאצית. עובדה היא שלא נמצא אף מסמך אחד שבו ניתן למצוא פקודה מפורשת של היטלר להקמת מכונת ההשמדה.

ההיסטוריון הבריטי איאן קרשו, בביוגרפיה הענקית שלו "היטלר" (שהופיעה בתרגום עברי בהוצאת עם עובד) מביא שורה של עובדות הממחישות את החשאיות בה נקטו היטלר ועושי דברו בנושא ההשמדה.

ב-29 במאי 1942 אמר היטלר בארוחת צהריים, לשר התעמולה שלו גבלס ולאורחים אחרים, שהוא " מעדיף" לפנות את היהודים למרכז אפריקה. היטלר, אומר קרשו " נקט אותה מראית עין שהיה הכרח לשמור עליה אפילו ב"חוג החצר" שלו כאילו היהודים מיושבים מחדש במזרח ומועסקים שם בעבודה" .

דבריו של היטלר, אומר ההיסטוריון הבריטי, לא היו אלא " עלה תאנה להסתיר את מה שידע שמתרחש בפועל" .

עמדת ההסתרה הקיפה את כל הקשורים להשמדה. הימלר דיבר בפני ראשי ס.ס. על " דף מפואר בתולדותינו" כשהוא מתכוון להשמדת היהודים אך הטעים כי הדף הזה " לא ייכתב לעולם" . ובדוחות פנימיים ששלח הימלר להיטלר על " הפתרון הסופי של שאלת היהודים" הוא נמנע לא רק מלהזכיר במפורש את מעשי ההרג אלא אפילו במונח "טיפול מיוחד" שהיה שם קוד להשמדה נמנע מלהשתמש.


האמין ב"קשר היהודי"

את החשאיות הזו מסביר קרשו בחששו של היטלר ושל הצמרת הנאצית מפני נקמת היהודים. וכך הוא כותב: " …היה כנראה רובד פסיכולוגי לדיבוק החשאיות של היטלר… לרייך השלישי יש עוצמה אדירה, אבל אפילו עכשיו, כך פעולה מן הסתם מחשבתו המעוותת, אולי עוצמתו אדירה פחות משל היהודים – זה "הקשר היהודי", שבו הוסיף להאמין בכל לבו. עדיין לא היו בידו האמצעים להתמודד עם היהודים, שלדעתו אחראים למלחמה עם בריטניה ובעיקר עם ארצות הברית.

למרות האופטימיות שהקרין בציבור, יש פה ושם רמזים מצועפים שבחשכת לילותיו נטולי השינה קיננה בו מחשבה מציקה שהוא עלול להפסיד במלחמה, שאויביו יגברו עליו. היו גם גרמנים מן השורה שניזונו מן התעמולה הנאצית והסגירו את דעותיהם הקדומות, ובאמצע המלחמה הביעו חשש מפני "נקמת היהודים" אם תובס גרמניה במאבק. קשה להעלות על הדעת שחשש שכזה לא קינן גם בירכתי מוחו של היטלר. הסתרת המידע על "הפתרון הסופי", אפילו מבני חוגו הקרובים הבטיח שהמידע לא יגיע לאויביו המושבעים" .

שער הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו

שער הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו

רשו הוא פרופסור להיסטוריה מודרנית באוניברסיטת שפילד ונחשב כיום לגדול המומחים להיטלר. קרשו נולד שנתיים לפני שהיטלר התאבד בבונקר שלו. בשנת 1972 ביקר בגרמניה ונדהם לשמוע מפי נאצי זקן כי " היהודים הם כינמת" . המפגש הזה הביא אותו להשקיע כעשר שנים בכתיבת הביאוגרפיה בשני כרכים עבי כרס " היבריס" ו" מימזיס" ). ספרו של קרשו, המבוסס על רבבות פרטים קטנים מחיי היטלר, עוסק במפלגצת הזו מנקודת מבט שונה מזו שטיפלו בה היסטוריונים אחרים. במקום הגישה של מחקר על " אדם גדול" התבסס קרשו על האווירה החברתית בה צמח היטלר ואשר איפשרה את עלייתו לגדולה ואת מעשיו הנוראים.

"היטלר היה מרגיש טוב בעצרת או"ם" – אמר נציג ישראל חיים הרצוג | היגיון בשיגעון // 27 אוק', 2009 בשעה 10:28 pm

[...] .ראה ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלסטינים [...]


קטגוריות: גרמניה, שואה | 8 תגובות

היכן להשיג את הספר "מאז ומקדם"

בעקבות פניה של קוראים רבים בדקתי ונתברר כי הוצאת "הקיבוץ המאוחד" הוציאה מהדורה חדשה של הספר בשנת 2008.

המהדורה כנראה קטנה אך כמה קוראים דיווחו שמצאו את הספר בחנויות "סטימצקי".

הקורא, רו"ח יואבי רבינוביץ, מסר לי כי רכש כמות גדולה של ספרים והוא מוכן להציע אותם במחיר הקרן בצרוף דמי משלוח.

יש לשלוח שיק על סך 55 ש"ח לרחוב עמינדב 23 תל-אביב. פרטים בפקס 03-5611556. ובטלפון 03-5615353

כמה קוראים דיווחו כי מצאו את הספר באתרי מכירות באינטרנטת. מסתבר שיש כמה כאלה. אני בדקתי ומצאתי שהספר מוצע באתר הזה

http://www.kettlebells.co.il/product.aspx?itemId=86

הקורא מיכאל בנדקובסקי דיווח לי כי השיג את הספר באתר הבא:

danibook.com

הקורא אורי הירש מוסר כי ניתן להשיג את הספר אצלו (אוגוסט 2010)

http://www.urihirsch.com/product.aspx?itemId=232

הקורא יואבי רבינוביץ' מוסר (נובמבר 2011)
אנו מוכרים את הספר "מאז ומקדם" ב- 40 ₪. מי שישלח צ'ק בסך 48 ₪ לפקודת חיים יואבי רבינוביץ, לרח' עמינדב 23, ת"א, יקבלו בדואר [מידע זה אושר גם במארס 2012]

  

   אפשר לרכוש את הספר גם במוזיאון, גוש קטיף בירושלים בתוספת 5 ₪ לספר.

הכתובת: שערי צדק 5, ירושלים.שם אפשר לשלם גם בכרטיס אשראי     בטלפון: 02-6255456.

קטגוריות: כללי | 2 תגובות

המרקסיזם כבר מת מזמן מדוע רבים כל כך מתגעגעים אליו

מדוע הקומוניסטים כועסים על הצאר הרוסי (שהודח במהפכה הקומוניסטית ב-1917)?
כי הוא השאיר מזון רק לשבעים שנה. וכשנגמר המזון  התמוטט המשטר הקומוניסטי.

את הבדיחה החבוטה הזו צריכים לספר ליוזמי הספר "בחזרה אל מרקס", בעריכת בנימין גונן,  שראה אור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", לפני כעשר שנים, והתגלגל לידיי במקרה בימים אלה.

זוהי אסופת מאמרים שהמשותף לכולם הוא געגועים למרקסיזם ולכל מה שהוא מייצג. לא רק געגועים אלא אמונה נחרצת שהתורה המרקסיסטית ליחה לא נס ועוד נכונו לה גדולות.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אבטואנטישמיות, אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, אנטישמיות, בוגדים ובגידה, כלכלה, מעשי זוועה, מרקסיזם, סוציאליזם | 4 תגובות

רצח ללא מניע – פרשת אסף שטיירמן

הרצח שליד החלון הרוצח שבדלת ממול

פרשת הרצח של אסף שטיירמן ביער בכפר סבא היא ישנה נושנה וכבר נשכחה מלב. אך היא אקטואלית היום כמו מבזק החדשות שאך זה יצא לבלוגוספירה. כבר התרגלנו למנה היומית של רציחות "נורמליות:. רצח בעקבות סיכסוך על מקום חניה, רצח בן זוג בשל קינאה, רצח למען "כבוד המשפחה", רצח בין יריבים בעולם התחתון ועוד ועוד.אך באחרונה התבשרנו בתופעה חדשה: רצח ללא מניע. סתם כך בשביל ההנאה הסדיסטית. רצח שקשה לתפוס ולהבין. גם הגבול בין רצח עם מניע לרצח בלי מניע היטשטש. איזה "מניע" יכול להצדיק רצח ילדים?
מטבעם של מבזקים שהם נמוגים מן התודעה ומן הזיכרון באותה מהירות בה הופיעו. אך לנו כחברה חשוב לזכור, ללמוד ולהבין את התופעה אם הדבר אפשרי. זאת עשתה נילי טל, בסרט "רצח ללא מניע", שהוא מסמך מדהים על אחת הפרשיות המזעזעות ביותר בהיסטוריה הפלילית של ישראל.

העובדות העיקריות הקשורות ברצח אסף שטיירמן ידועות. ביום רביעי, 4 בדצמבר 1996, עזב אסף שטיירמן את בית אמו ברחוב ארלוזורוב בכפר סבא. אסף, בן 18, הגיע זמן קצר לפני כן מארצות הברית, שם התגורר עם אביו בשנתיים האחרונות. הוא בא לכאן כדי להתגייס לצה"ל. עד לגיוס ישב בבית אמו באפס מעשה והאם האיצה בו באותו ערב לצאת ולשאוף אוויר צח. למחרת בבוקר נמצאה גופתו של אסף ביער אוסישקין, הסמוך לביתו.

 

"הרצח הזה קרע לי את הנשמה". הנרצח אסף שטיירמן

הנרצח אסף שטיירמן

בגופה היו עשרות דקירות. הראש היה מרוסק מפגיעת אבן כבדה. אחד החוקרים אומר בסרט: "הרצח הזה קרע לי את הנשמה". חוקר אחר אומר כי לא ראה רצח מזעזע בזה בכל הקריירה שלו, בה טיפל בכשלושים רציחות.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: טלוויזיה, סרטים | 8 תגובות

פרס נובל – יהודים מול העולם

מה ההסבר לשעור הגבוה של יהודים הזוכים בפרס

ראה גם סוד הגאונות היהודית מאינשטיין למאיר לנסקי

ספטמבר 2011 – דן שכטמן זוכה ישראלי עשירי בפרס נובל
נספח1: רשימה מלאה של יהודים שזכו בפרס נכון לאוקטובר 2009
נספח 2: קטעים מהלכות תלמוד תורה לרמב"ם

כלת פרס נובל הישראלית, עדה יונת, מצטרפת לשורה ארוכה של מדענים, סופרים, אמנים ואנשי רוח יהודים שקיבלו את הפרס מאז שהחלו לחלקו בשנת 1901.

מאמר זה מנסה להסביר את המספר הגדול של היהודים שקיבלו פרס נובל. התשובה לשאלה טמונה בציור הבא, שיוסבר בסוף המאמר. תלמיד נבחן יהודה פן   לקרוא את ההמשך

קטגוריות: חינוך, יהדות, נובל | 31 תגובות

תגובות למאמר על ג'ואן פיטרס

קורא יקר,

כצפוי הגיבו קוראים רבים על מאמרי ג'ואן פיטרס שחשפה את הבלוף של הפליטים הפלטינים.

בעבר נמנעתי מלאפשר תגובות נוכח העובדה שתרבות הטוקבקים באתרי האינטרנט ירדו לשפל המדרגה. משתמשים בלשון ביבים. איש אינו מזהה עצמו בשמו המלא והאמיתי או מתחזה למישהו אחר. גרפומנים מוצאים דרך לפרסם עצמם ושמאלנים מסויימים מוצאים דרך להעביר את מסריהם ללא ביקורת וסינון. אני תמיד פתוח לביקורת ומוכן אף לפרסם ולהגיב. כך נהגתי כשאדם קלר דובר גוש שלום שלח לי תגובה על מאמר. פרסמתי את דבריו בשלמותם והגבתי. ראה: http://www.zeevgalili.com/?p=580
הפעם הגיעו תגובות של אנשים שאינם מסכימים לתת לעובדות להפריע להשקפתם וגם נתנו לכך ביטוי בלשון שהאתר הזה אינו סובל. תגובות אלה לא אישרתי לפירסום ולא יראו אור. מי שנפגע מכך מוזמן להתקשר אלי במישרין, בדואל galilizeev@gmail.com 
 להביע את דעתו ולנמק ולבסס אותה במקורות ובמסמכים. אם הדברים יהיו ראויים הם יפורסמו גם אם יובעו בהן דעות שאינן תואמות את דעותיי. תנאי בל יעבור הוא שהכותבים יזהו עצמם בשם מלא ומקום מגורים.

זאב גלילי

קטגוריות: ארץ ישראל, ספרים, פליטים, פלסטינים, קורא יקר | להגיב