עיתוני ירושלים במאה ה-19

ישראל דב פרומקין עורך ה"חבצלת" מ-1868 עד 1911

ישראל דב פרומקין עורך ה"חבצלת" מ-1868 עד 1911

האינטרנט לא היה עדיין אפילו במחשבה * הטלגרף כבר חובר ולא תמיד עבד * השח-רחוק (טלפון) היה בינתיים שמועה רחוקה * מברקים הגיעו מיפו על גבי חמורים * בכל זאת היתה בירושלים עיתונות שדיווחה על חידושים ארכאולוגיים ומדעיים, קצת רכילות וכמובן הרבה על צרות היהודים * סיפורה של תקשורת לא עוינת לכבוד יום ירושלים

  בראש חודש אדר שנת תרכ"ג ()1863 הופיע עיתון החדשות  העברי הראשון בירושלים, "הלבנון".  בעקבותיו הופיע עיתון נוסף, "חבצלת". שני העיתונים לא האריכו ימים ונסגרו בפקודת השלטונות הטורקיים בטרם חלפה שנה להופעתם

 

 "הלבנון" עבר לפריז ושם המשיך להופיע עוד 23 שנים. בשנת 1870 חודשה הופעת "חבצלת", שהמשיך להופיע כארבעים שנה. במרוצת השנים הופיעו עוד עיתונים "שערי ציון", "יהודה וירושלים", "הצבי", "האריאל", "מבשרת ציון" ועוד.

כינוי הפרסומים הללו בשם עיתונים הוא קצת מוגזם. מדובר בכתבי עת שיצאו בדפוס במועדים קבועים – אחת לחודש, אחת לשבועיים, אחת לשבוע וגם פעמיים בשבוע. בשביל ישוב שמנה בארץ כולה כ-15 אלף נפש ובירושלים כ-7000 נפש זו היתה העזה להוציא לאור "עיתון".

תמורות בהרכב הישוב

הרקע להופעת העיתונים הללו – אומרת גליה ירדני (בספרה "העיתונות העברית בארץ ישראל בשנים 1863 – 1904") – היה התמורות שחלו בתקופה זו בהרכב הישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1860 נוסדה בפרנקפורט חברת "ישוב ארץ ישראל", שקראה לגאולה בדרך הטבע ולעלייה לארץ ישראל. משנה לשנה הלך הישוב וגדל. לישוב שמנה בעבר בעיקר זקנים שבאו לכאן לסיים את חייהם בעבודת ה' הצטרפו עולים צעירים, שחיפשו דרכים לעבודה יצרנית, בלי תלות ב"חלוקה". מנהיגות הישוב הישן התנגדה לשינוי שבישרו העולים החדשים – התנגדו לעבודת האדמה ולייסוד המושבות, התנגדו להשכלה ולחינוך חילוני. כל זה העלה את הצורך בבמה ציבורית.

העיתונות הארצישראלית שימשה בתחילה לצרכי תעמולה בין קוראי עברית בתפוצות, בעיקר ברוסיה. אך לא עבר זמן רב ונתברר שבקרב בני הדור הצעיר בארץ קיים קהל ער הזקוק לעידוד ולהדרכה, הצמא להשכלה ומבקש אשנב לעולם.

עיון בידיעות שהתפרסמו בעיתוני אותם ימים, שכולם הופיעו כאמור בירושלים, יש בו כדי להאיר לא רק את התקופה אלא לתת אספקלריה של ירושלים מאז ועד היום. לצורך הלקט נעזרתי בספרה האמור של גליה ירדני וכן בספרים המצויינים  של שלמה שבא ("הימים היפים" ו"ארץ ציון וירושלים" האחרון בשיתוף עם דן בן אמוץ) וכן בספרו של מרדכי נאור "מספורי ארץ אהבתי". חלק מן הציטוטים כאן מובאים מעיתונים עבריים שהופיעו בחוץ לארץ כמו "המגיד" (קראקוב), המליץ (אודיסה), הצפירה (וארשה), אך הם משקפים אותה רוח כמו עיתוני ירושלים. בין לבין הוספתי מילים וקטעים המבהירים חלק מן הידיעות. הוספתי גם שני סיפורים עובדתיים מתוך ספרי "ירושלים שלי בסיפור ובאגדה", המשקפים את רוח התקופה.

כמה יהודים בפלעסטינא

"…לא יעלה מספר היהודים בפלעסטינא יתר מן 15,000 נפשות ורבים אומרים כי לא יעלה מספרם רק עד 10,000 נפשות. לרוב יגורו היהודים אך בארבע ארצות הקדושות (כך יכנו היהודים הערים). בירושלים יגורו לערך 7000; בחברון – מן 700 עד 800; בטבריה – 1200; בצפת מן 1500 עד 2000; בהערים אשר על חוף הים יגורו בעיר יפפו (יפו) לערך 60 ; בקאיפא (חיפה) לרגל הכרמל – מן 150 עד 200; בעכו – 200; בתירו (צור) – 150; בזידאן (צידון) – 300; בנאבלוס, לפנים עיר שכם, מצאנו לערך 200 יהודים וגם 150 מהשומרונים. במחוז גאלילי (הגליל) יגורו לערך 400 עד 500 יהודים… רוב היהודים בפאלעסטינא ידברו בלשון עברית… אבל גם בלשון ערבי, שפאניש, דויטש ואיטאליעניש ידברו". (המגיד 1857)

 

 חיפה כיכר פריז 1903

חיפה כיכר פריז 1903

 

בית-כנסת "החורבה" נחנך בעיר העתיקה

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה אשר יחלנו לה, אשר נכונים להיפתח שערי הבית-כנסת הגדולה המעטירה אשר בחצר רבינו יהודא החסיד.

בית כנסת החורבה

הכיפה "כירח בין כוכבים". בית כנסת ר' יהודא החסיד בתפארתו

העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות הבתים גדול כירח בין הכוכבים, קירותיה פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשה ידי אומנים נפלאים"… (המגיד 1864)

מתנגדים לחפירות בקברות המלכים

"אהבת המחקר בקדמוניות גברה כה בימינו עד כי השוגים בה לא יסוגו אחור ויהרסו אל קדשי עם וקברות ישני עפר להרגיזם ממנוחתם. וביחוד שורר רוח כזה בלב הצרפתים אשר לא ישאו פנים לאמונה ולקדושה. לפני ירחים אחדים בא לירושלים אחד מהמלומדים מבני צרפת.. חפר הצרפתי הזה בקברות הנביאים וגדולי ישראל הנוחים (מצאו מנוחתם) שמה משנות אלפים, וכפי הנשמע העלה מקבר כלבא שבוע את ארונו ועצמותיו, וכן יתפאר לעשות עם קברי הנביאים.
"אך היהודים בציון לא יחשו למחזה מחלל את הקודש הזה וימהרו וישלחו מכתב תלונה… ראש יועצי המדינה, פואד פאשא, לא התמהמה לתת פקודה להפחה מירושלים על ידי התלגרף, לשום מעצור לפעולות מחלל הקדשים הצרפתי ויודיע כזאת גם ליתר הפקידים בארץ הקדושה". (המליץ, 1864)


הנדבנית שתרמה את קברי המלכים ליהודים

"האשה הכבודה בערטה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוחה ולהתאמץ לקנות את קברות המלכים… הרחק מהלך עשרים רגע מצפון עיר הקודש. תשע שנים יגעה האישה הזאת למלאות רצון הוריה להשיג החלקה הזאת.
ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות אשר בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף. ויקם השדה והמערה אשר בו לאחוזת עולם לעדת היהודים אשר בירושלים"… (שערי ציון, 1878).

מי באמת קבור ב"קברי המלכים"

"היה היתה ממלכה גדולה, חדיב שמה, ששכנה במקום בו שוכנת עיראק בימינו. מלך חדיב היה מונבז הראשון ואשתו המלכה הלני.

"באחד הימים הגיע לארמון המלוכה סוחר תכשיטים מיהודה, חנניה שמו. סיפר חנניה למלכה הלני על תורת ישראל ועל ארץ-ישראל, על בית-המקדש ועל ירושלים.

בלב המלכה גמלה החלטה להסתפח לעם ישראל. כמו רות המואביה אמרה: "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". בעקבותיה הלכו גם בעלה המלך מונבז והבן איזאטיס, שעלה למלוכה לאחר מות אביו, וקיבלו על עצמם את תורת ישראל.

הלני החליטה ללכת לירושלים ולהקריב קרבנות לאלוהי ישראל בבית-המקדש. היא הגיעה לירושלים בשנת בצורת, ורבים מתושבי העיר רעבו ללחם. הלני המלכה נתנה מכספה לקניית לחם במצרים ודבילות של תאנים בקפריסין, ואלה חולקו בין עניי ירושלים.

המלכה הלני אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קברי המלכים תחריט משנת 1842

המלכה הלני אמרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי". קברי המלכים תחריט משנת 1842

גם איזאטיס בנה שלח כסף לצדקה, ורבים ניצלו ממוות תודות לנדבת לבו. איזאטיס שלח את בניו לירושלים "כדי שילמדו שם בדיוק את לשון אבותינו ואת מדותינו". הלני תרמה נברשת זהב לבית-המקדש. הנברשת הוצבה בפתח ההיכל ובשעה שהחמה זרחה היו ניצוצות מנתזים ממנה, והכל ידעו כי הגיעה שעת קריאת שמע.

 

 שער הספר ירושלים שלי מאת זאב גלילי

שער הספר ירושלים שלי מאת זאב גלילי

לאחר מותם הובאו הלני המלכה ובנה איזאטיס לקבורה במערה החצובה בסלע, במקום הנקרא מערת כלבא שבוע בירושלים. על קברם הוקמו היכלי פאר הנקראים, מאז ועד היום הזה, "קברי המלכים". (ירושלים שלי, מאת זאב גלילי,על פי יוסף קלוזנר)

ילדים ששיחקו בנחל גילו את כתובת השילוח

"בראשית ימי הקיץ רחצו ילדים ערבים ליד נחל השילוח, ויהי ברחצם ויכשל אחד הילדים ויפול המימה. וירא בקומו כאותיות חצובות בקיר הסלע. וילך האדון שיק לראות מה שם והנה לפניו כתב בכתב כנען ובשפה עברית. (חבצלת, תרמ"ב)

המפעל ההנדסי הגדול של המלך חזקיהו. ניקבת השילוח.

המפעל ההנדסי הגדול של המלך חזקיהו. ניקבת השילוח.

מהי כתובת השילוח

"כתובת השילוח" היא מסמך המתעד את המבצע ההנדסי המפואר של המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפני הספירה.

חזקיהו טיהר כידוע את ירושלים מעבודת אלילים ונתן יד לקשר של כל עמי האזור נגד סנחריב מלך אשור. במסגרת ההכנות למלחמה הצפויה הוא ציווה לחפור ניקבה מתוך ההר, מתחת לעיר, במטרה להוליך בה את מי הגיחון אל תוך העיר בשעת מצור. המפעל נעשה בידי כורים שחפרו בהר מזה ומזה ונפגשו באמצע הדרך. בתום החציבה ציווה המלך לחקוק על אבן את סיפור המעשה.

האבן שעליה כתובת ניקבת השילוח

האבן שעליה כתובת ניקבת השילוח (ויקישיתוף)

וזו לשון הכתובת:

תמה הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד מניפים החוצבים את הגרזן איש על רעו, ובעוד שלוש אמות להינקב – נשמע קול איש קורא אל רעו, כי היתה זדה (סדק) בצור מימין ומשמאל. וביום הינקבה היכו החוצבים איש לקראת רעו, גרזן על גרזן, וילכו המים מן המוצא אל הבריכה במאתים ואלף אמה ומאת אמה היה גובה הצור על ראש החוצבים".
האבן ועליה הכתובת נמצאת במוזיאון הארכאולוגי של קושטא. (על פי שלמה שבא, "ירושלים השלמה")

תחנת הקמח שהביא מונטיפיורי

"השר משה מונטיפיורי יסד מכספו ריחיים הסובבים ברוח בעיר ירושלים, לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון, בריחוק רבע פרסה משער יפו. הוא בית הריחיים הראשון בעיר הזאת, תחת אשר עד כה הוכרחו דלת העם לטחון את דגנם בידיהם בריחיים של יד. בעמל רב צלחה בידי האומנים להביא את הבניין הגדול הזה עד שער יפו. כל חלק ממנו לבדו משכוהו ארבעים אנשים ליבשה מהאוניה וארבעה ירחים חלפו טרם הובא הבנין לירושלים, ובאחרונה צלחה בידיהם להעמיד הבנין על מכונו בלי אסון ופגע.

"בכל ימי בניינו הביטו עליו בעלי הריחיים האחרים בעין קינאה ומשטמה וגם שכרו איש אחד ללכת אל המקום ולקלל את הבנין במארות נמרצות למען לא יצלח… וכאשר בא הגשם והסופות סערו והבנין נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד כי הבניין הזה הוא מעשה השטן… .
"השר הצדיק משה מונטיפיורי רחש לבו דבר טוב: לבנות בתים לשבת עלי הכרם אשר קנה קרוב למול חומת ירושלים… שמונה עשר בתים נבנו שמה. לכל בית בית-תבשיל. באחד הבתים מקוה מים לטבילה, שתי בורות לשתיה על-ידי פומפע יעלו המים". (המגיד, 1859 –
1860המגיד )

 

 טחנת הרוח שבנה מונטיפיורי

תחנת הקמח שבנה מונטיפיורי "לטובת עניי אחיו העברים לרגלי הר ציון"

יהודי שכם ליהודי ירושלים: הבו כסף לשכירת בית-כנסת

"שרי ישראל, המתנדבים בעם, אנשי החסד. אדונים יקרים. בעיר הקודש שכם מתגוררים יותר מעשרה משפחות מזה כמה וכמה שנים והננו אנשים נהנים מיגיע כפינו, איש לעסקו פונה, ולא העמסנו ולא נעמיס חלילה לשום אדם אשר יעניק לנו פרי צדקה וחסד, הגם כי בנפשנו נביא לחמנו. מרוע מצב הזמן אשר ירד המסחור עשר מעלות ודלונו מאד.

 

 שכם  ציור משנת 1900

שכם ציור משנת 1900

"מבוקשנו עתה ממעלתכם הרמה על טובה כללית, אשר היא נקודת המרכז אשר עליו יסוב קיום ישובנו בעיר הזאת – בית כנסת לתפילה. כי לדאבון לבנו אין לשום יהודי פה אחוזת נחלה ואנחנו שוכרים מקום מאת הגויים מדי שנה בשנה, ובוז ותמרורים נשבע תמיד. והוכרחנו ללוות כסף בנשך לשכיות מאת הגויים ומשכנו בידם כלי כסף, תכשיטי ספר תורה והיה לנו חרפה גדולה.

ובכן אחינו בני ישראל חוסו נא וחמולו ורחמו עלינו, רצוננו רק סכום מאתיים פרנק לשנה לשכירות בית הכנסת ובית תלמוד תורה ותו לא". (חבצלת, 1881)

ערביי שכם זורקים אבנים על היהודים

"מתי מעט מבני ישראל נמצאים בעיר שכם לעת כזאת… מראש ומקדם שנואים היהודים בעיני יושבי העיר, גם עתה ימררו את חייהם בכל אשר יש לאל ידם… בני המחמודים זורקים עליהם אבנים דרך החלונות וגם בצאתם החוצה מנוחה לא ימצאו, גורלם שם רע ומר אין לספר". (המגיד 1860)

מדוע משליכים אבנים על יד אבשלום

"לרגלי הר הזיתים, באפיק נחל קידרון, שוכנת מצבת אבן יפהפיה, הנקראת "יד אבשלום". האגדה מייחסת את בניית המצבה לאבשלום שמרד באביו, דוד המלך, ומצא את מותו כשנתפסו שערותיו בעץ האלה, בעודו רוכב על הפרד. בתנ"ך מסופר שאבשלום בנה לעצמו מצבה "כי אמר: אין לי בן בעבור הזכיר שמי" (שמואל ב' יח-יח).

המצבה שבימינו שונה כנראה מזו שהיתה בעת שנבנתה. לפי האגדה היתה כף יד ממש מגולפת בראש המצבה ובאחד הימים סולקה בידי מלך מכובשי העיר שעבר במקום. לפי האגדה אמר אותו מלך: "היד שהורמה נגד אביה תיגדע".

d799d793-d790d791d7a9d79cd795d79d

ילדים הובאו למצבה כדי להלקותם. יד אבשלום.

משך השנים הפכה מצבת יד אבשלום סמל לבן סורר ומורה המורד באביו. יהודים בכל הדורות נהגו להשליך אבנים על המצבה כאילו ביקשו לסקול באבנים את האיש שעל שמו היא נקראת. גל האבנים היה גדול כל כך עד שכיסה את מצבה ולא ניתן היה לראותה. בירושלים נהגו להביא ילדים סרבנים אל יד אבשלום, להסיר את מכנסיהם ולהלקותם. (ירושלים שלי- זאב גלילי)

הרצל בירושלים

"ויהי אך נשמע הקול כי ד"ר הרצל בבית הכנסת התקבצו תיכף שרידי המניינים (כי היה אז אחרי כלות תפילת שחרית) לראותו… לבד מבתי הכנסת הגדולים ביקר גם איזה מפעלים כמו את אוצר הספרים ל"בית המדרש אברבנאל". הוא ביקר גם את "ביקור חולים האספיטאלי", בתוך תעודתו אשר נתן להבית הזה, אמר בבדיחות: "הלוואי וימצא הניקיון השורר בבית חולים זה בכל בתי הבריאים אשר בארץ הקודש". (הצפירה, יא כסלו תרנ"ט 1898)

הרצל בירושלים

הרצל (במרכז) עם מלויו בעת ביקורו בירושלים. ברקע חומות העיר העתיקה


הרכבת הראשונה הגיעה לירושלים

"ביום הראשון בשבוע הזה באה מכונת הקיטור על מסילת הברזל עד עיר דוד ושלמה וכל בני עירנו, מגדול ועד קטן, יצאו לקדם את פני האורח היקר הזה בשמחה וידידות בלי גבול, כי כולם חשים שקול הצפירה של מכונת הקיטור הוא קול השופר של ההשכלה, הוא המבשר חיים חדשים, חיים של עבודה, חיים של קידמה, חיים מהירים, חזקים, ההולכים בכוח הקיטור, חיים של תעורה תמידית פן תאחר רגע אחד..

קבלת הפנים שנערכה לרכבת הראשונה  בהגיעה לירושלים

קבלת הפנים שנערכה לרכבת הראשונה בהגיעה לירושלים

.
וירושלים, עיר הקודש, עיר דוד ושלמה, עיר הנביאיםהגדולים, מחוברת לעולם ההשכלה בכוח הקיטור. (האור, 1892)

הקטר הראשון

הקטר הראשון

מזכרון לירושלים בנסיעת אכספרס

"ספרו לנו כי האדון מר אהרונסון מזכרון יעקב, שבא ממושבה זו ירושלימה בשבוע שעבר באותומוביל שלו דרך חיפה, נצרת, מרחביה, ג'נין ושכם בשמונה שעות – נסע בשובו מירושלים לזכרון יעקב דרך שכם ותול-כרם במשך של חמש וחצי שעות. (החרות, תרע"ד)

מזכרון יעקב לירושלים בשמונה שעות. מכונית ציבורית ראשונה שנכנסה לשימוש בארץ

מזכרון יעקב לירושלים בשמונה שעות. מכונית ציבורית ראשונה שנכנסה לשימוש בארץ

טלגרף לירושלים

זה כשבועות שתים האריכו מיתרי הטעלעגראף עד שערי ירושלים. על הגבעה עומד אחד מעמודי הטעלעגראף על גבנון החומה ממעל לשער העיר הפונה קדימה ומשם ישפיל לרדת עד היתד השני הנטוע בקצה הר הבית, ושארי היתדות נטועים על פני הר הבית משם יצא ויסוב איזה שווקים עד בית הפחה.
אכן, החזין גדול: באחוז איש מכל יושבי תבל את מיתרי הטעלעגראף הנהו אוחז בידו ראש השרביט אשר קצתו השני אחוז בהר הבית. (המגיד, 1865)

דו-קרב תפוחי אדמה במקום חרבות

בשבוע הזה שלח האדון איתמר בן אבי, שהיה לפנים עורך "הצבי", מכתב התראה להאדון פיינגולד המו"ל, כי יבקש ממנו סליחה על כל מה שעשה לו בימים האחרונים. ולא – הוא מזמינו למלחמת-שנים.

אומרים כי האדון פיינגולד הסכים על זה, אך התנה כי הדו-קרב בינו לבין העורך צריך להיות בתפוחי אדמה.

ואחרי כל זה עוד נמצאים תמימים המתרעמים כי ירושלים איננה עוד אירופה.
(החרות, תר"ע, 1910)

מאמרים נוספים על התקופה:

חלוצים ובונים אלמונים

סבי שהיה מבוני ראש פינה

אם רצונך לדעת משהו גם על עיתונות ימינו קרא:

העולם כמרקחה
http://www.zeevgalili.com/?p=27

יודקובסקי העורך האלמוני
http://www.zeevgalili.com/?p=373

על סילוק מאיר עוזיאל ממעריב
http://www.zeevgalili.com/?p=275

 

קטגוריות: אישים היסטוריים, ארץ ישראל, היסטוריה יהודית, חרדים, ירושלים, תולדות המדינה, תקשורת | תגים: , , | 10 תגובות

כשאפיפיור מבקר במדינת העם החילוני היחיד ביקום

כשמגיע לכאן האפיפיור בנדיקטוס ה-16 מתגלה שוב שאנו חיים בעולם הפוך. האפיפיור וכל מלוויו חובשים כיפות בעת רידתם מכבש המטוס. כל היהודים (כמעט) שמקבלים את פניהם  גלויי ראש. זה נשמע כפרדוקס. אך יש בתופעה הזו כדי לסמל את העיוות בו אנו חיים.

העיוות של מדינה, המתיימרת לייצג את העם שנתן לעולם את הדתות המונותאיסטיות הגדולות. המדינה שבה לכאורה שולטת הדת בכיפה. אך בפועל היא המדינה שבה חי העם החילוני ביותר ביקום.

אני חוזר ואומר: העם החילוני ביותר ביקום.

מאמינים וכופרים

יש בעולם יותר משישה מיליארד בני אדם. מתוכם יותר משני מיליארד נוצרים, כמיליארד ורבע מוסלמים, כמיליארד הינדואיסטים ובודיסטים. יש עוד מיליארדים הנמנים עם מאות דתות אחרות. יש גם כאלה המגדירים עצמם אתיאיסטים. לפי רשימה שמצאתי באינטרנט מספרם מגיע ל-211 מיליון – כ-4 אחוז מאוכלוסיית העולם. על אלה היה אומר הפילוסוף האמריקני ויליאם ג'יימס – גדול החוקרים של תהתופעה הדתית – כי הם נמנים עם דת מאמיני הכפירה. ("החוויה הדתית לסוגיה, מחקר בטבע האדם" ויליאם ג'יימס בתרגום עברי מוסד ביאליק תש"ט).

אני טוען כי אם נתקלת באדם הטוען כי הוא בן בלי דת, כי הוא חילוני, קרוב לוודאי שנתקלת ביהודי-ולרוב ישראלי.

"צור ישראל"

זה התחיל בהתפוררות החברה היהודית בעקבות האמנסיפציה, נמשך בתנועת ההשכלה ובתנועה הציונית-חילונית והגיע לביטויו הקיצוני במגילת העצמאות. המגילה אינה מזכירה אף לא במילה אחת את אלוהי ישראל. מדובר שם על "צור ישראל". זהו אמנם אחד משמות אלוהים ואף מופיע בסידור ("צור ישראל קומה בעזרת ישראל"). אך מנסחי המגילה ובראשם בן גוריון התקשו להוציא מפיהם את השם המפורש.

מגילת ישראלאינה מכירה באלוקי ישקרל רק "צור ישראל"

מגילת העצמאות אינה מכירה באלוקי ישראל רק "צור ישראל"

"מחקר בטבע האדם"

אין זה מקרה שויליאם ג'יימס קרא לחיבורו המונומנטאלי על החוויה הדתית "מחקר בטבע האדם". התופעה הזו הנקראת "דתיות" נחקרה ונחקרת באינסוף מתודות – בפסיכולוגיה, בפילוסופיה, בסוציולוגיה, במדע הדתות, בתולדות הדתות, בפנומנולוגיה של הדת ועוד.

מהי הדתיות? – אחד החוקרים הבולטים בתחום מנה 50 הגדרות שונות לדתיות והגיע למסקנה שאף אחת מן ההגדרות וכולן גם יחד אינן יכולות לתמצת את התופעה.

אך דומה כי כל החוקרים בכל המתודות יסכימו כי התופעה הדתית על גילוייה השונים היא תופעה יסודית בטבע האנושי. תופעה שבה מותר האדם על החיה ועל הבהמה.

הנחה זו יש בה כדי להסביר את העובדה, שאף כי העולם המודרני הוא כאילו חילוני לחלוטין, הנה הדתיות לסוגיה תופסת בו מקום מרכזי. ארצות הברית, בה יש הפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה, היא אחת המדינות הדתיות ביותר, מבחינת התודעה של אזרחיה. על המטבע שלה חקוקה הכתובתIN GOD WE TRUST . נשיאי ארצות הברית ולמעשה כל פוליטיקאי אמריקני אינו שוכח להזכיר את שם אלוקים בנאומיו. גם פוליטיקאים יהודים, שאינם מדקדקים שם בקלה כבחמורה לא יעלה בדעתם לטעון כי הם בני בלי דת, ולא ישכחו את אלוהים בנאומיהם.

הוא הדין בכל ארצות אירופה. ולאחר התפוררות ברית המועצות גם במזרח אירופה. וכך גם באמריקה הלטינית ובוודאי בכל ארצות האיסלם ובכל מדינות המזרח הרחוק.

העגלה הריקה והטעונה

ואילו אצלנו? נדמה שלא זכינו לשמוע מישהו המזכיר את שם ה' מעל בימת הכנסת אלא אם מדובר בדוברי המפלגות הדתיות, או בח"כים ערביים. הנשיא סאדאת פתח את נאומו בכנסת ב"ביסמיללה".

החילוניים בישראל נוהגים להתריס מדי פעם נגד דבריו של החזון איש, אשר אמר לבן-גוריון כי העגלה הריקה צריכה לפנות דרך לעגלה הטעונה. "אנחנו עגלה ריקה?" שואלים החילוניים בעלבון. והם הולכים ומונים את שבחי העגלה המלאה החילונית (ובשנים האחרונות יצאו ספרים רבים העוסקים בנושא זה). וכשאתה הולך ובוחן את מטענה של העגלה החילונית אתה מוצא, בצד קש וגבבא, מוצרים מיובאים מתרבות המערב. ותרבות זו, אם תגרד את קליפתה, תחשוף את נצרותה.

סיפור הממחיש זאת סיפר בשעתו המבקר שלמה גרודזנסקי על עמוס קינן. קינן, מספר גרודזנסקי, קרא במחזה של ידיד צרפתי "מתקדם", שמאלן ואבנגרדיסט כמותו. הוא הופתע לגלות נימה נוצרית במחזה והביע תמיהתו. אותו מחזאי הסביר לעמוס קינן שגם כשמאלן אבנגרדיסט הוא עדיין נוצרי, כי זו תרבותו.

קלות דעת וקלות ראש

הפרדוקס הגדול הוא שמדינת העם היהודי – העם היחיד שיש זהות מוחלטת בין דתו לבין תרבותו ולאומיותו – מתנהגת כמדינה חילונית. ליתר דיוק: העילית התרבותית והפוליטית שלה מנוכרת מכל דבר שנודף ממנו ריח דתי.
נראה לנו טבעי לגמרי שכל מנהיגי ערב כורעים ברך ומתפללים לעיני מצלמות הטלוויזיה. טבעי לגמרי שנשיאי ארצות הברית (לפני אובמה) הלכו לכנסייה.

האם ראיתם פעם מנהיג ישראלי שאינו נמנה עם המפלגות הדתיו מניח תפילין? האם ראיתם מישהו ממנהיגי מפלגת העבודה משתתף בטקס דתי אמיתי פרט ל"מימונה"? האם שמעתם פעם "קדיש" היוצא מפיו של בן למנהיג חילוני שנפטר בלי שתחושו שהוא משבר את שיניו?

רק על רקע העיוות הנפשי הזה ניתן להבין את קלות הדעת וקלות הראש שבה התייחסה מדינת ישראל
לנכונות של אהוד ברקלוותר על הר הבית, ולהסכם שבו הכיר למעשה האפיפיור בריבונות יאסר ערפאת על ההר. תחשבו לרגע על מכלול יחסי מדינת היהודים החילונית עם האפיפיור. עם איזה מטען רוחני בא מנהיג ישראלי אל האפיפיור. מנהיג החובש כיפה רק בפגישות עם עובדיה יוסף, ואשר במהלך חייו ספק אם ראה בית כנסת מבפנים יותר מחצי תריסר פעמים.

זקיפות הקומה
של הרב ניסים
והנשיא זלמן שז"ר

על רקע זה בולטת זקיפות הקומה של הרב הספרדי הראשי לישראל, הראשון לציון יצחק ניסים, והנשיא זלמן שז"ר בביקור הקודם של האפיפיור פאולוס ה-6, שביקר בארץ בשנת 1964.
הרב ניסים סרב אז להשתתף בקבלת הפנים המשפילה במעבר מגידו, שהיה בה משום ביטוי לכך שהוותיקן אינו מכיר כלל במדינה ובגבולותיה. הוא סרב גם לקבל את פני האפיפיור בכניסה לירושלים והסכים לעשות זאת רק על מדרגות משכנה של הרבנות הראשית "היכל שלמה", דבר שהאפיפיור לא הסכים לו. ואילו הנשיא שז"ר בפגישה שקיים עם האפיפיור, ציטט באוזניו את מיכה הנביא: " כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלוהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה אֱלֵקינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" .

IN GOD WE TRUST

הכתובת שבכותרת מוטבעת על כל מטבע אמריקני. כי המעצמה הגדולה בעולם אינה מתביישת לבטוח באלוהים. רק העם שנתן לעולם את התנ"ך קצת מתבייש. במגילת העצמאות לא נזכר כידוע שם ה'. נציגי המזרחי תבעו אז להכליל את שם ה' במגילה אך אנשי השמאל התנגדו ובפשרה הוסכם על "צור ישראל". שם ה' נכנס למגילה בדלת האחורית. הרב יהודה לייב מימון (פישמן) הוסיף לפני חתימת שמו את ראשי התיבות ב"ה. בשעתו חשבתי שזו אגדה הואיל ובצילומים שפורסמו ברבים קשה להבחין בתוספת הזו. פניתי לעיתונאי הוותיק פנחס יורמן שחקר את הנושא ויש בידיו צילומים איכותיים של המגילה. בבדיקה מצא כי אכן הרב מימון הוסיף את ראשי התיבות בעז"ה. (בעזרת ה' בראשיתיבות)

קטע  של המגילה בו נראית חתימתו של הרב מימון שהוסיף בעז"ה

קטע של המגילה בו נראית חתימתו של הרב מימון שהוסיף בעז"ה

לפני כמה שנים הגישה חברת הכנסת לאה נס מהליכוד הצעת חוק פרטית. לפי ההצעה יוסיפו לכל השטרות והמטבעות שתנפיק המדינה את הכתובת "באל נשים מבטחנו". בדברי ההסבר שלה ציינה כי "שטרות ומטבעות בכל מדינה בעולם מהוות סמל וביטוי לערכי יסוד המקודשים לחברה".

בדקתי את השטרות שבכיסי ולא מצאתי סימן לשם ה'. מדינת ישראל שנת 2009 טרם הכירה בקדוש ברוך הוא.

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות

הרב מימון ובן גוריון בעת החתימה על מגילת העצמאות

הבעיה איננה של דת

לקורא שהגיע עד כאן וסבור שכל תכליתי היא להחזירו בתשובה אשיב: ולא היא. רציתי רק להצביע על האנומליה ועל המשמעות התרבותית, הערכית וגם הבטחונית שלה.
המהפכה הציונית שהביאה להקמת המדינה החליטה שהדרך לכך היא חילון העם וזריקת כל יצירתו שנכתבה לאחר התנ"ך. בינתיים גם נזרק התנ"ך – הן מתכנית הלימודים, הן מן התודעה הציבורית. מי זוכר היום את חידוני התנ"ך (בשנות החמישים) שגרמו לרחובות ריקים כמו בעת שידורי המונדיאל בימינו?.

אכן, יש לנו צרה. כל התרבות היהודית קשורה בהלכה. (איני אומר דת במשמעות RELIGION
כי אין מושג כזה בעברית. דת בלשוננו משמעותה חוק. מה שמגדיר את העם היהודי היא ההלכה ותכניו התרבותיים נובעים ממנה. המהפכה הציונית ניסתה לנכס את ערכי התרבות היהודית בלי לקיים את מצוות ההלכה והדבר הצליח לתקופה קצרה. ועל כך אמר ברל כצנלסון: רצינו לגדל דור של כופרים וגידלנו דור של עמי ארצות.

כיום יש כבר תנועה חזקה של שיבה לאחור.לא חזרה בתשובה דתית אלא ניסיון לחזור למקורות
התרבותיים שלנו, בלי להתחייב לכללי ההלכה. ההיסטוריה תכריע אם ניסיון זה יצליח יותר מקודמו.

,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,,

אם רצונך לדעת מה עשו נוצרים גרמנים ליהודים קרא מה שכתב עמיחי ב"פצצת הזמן היהודית"
ראה:"סיפורו
המופלא של גר הצדק פון מנשטיין"
http://www.zeevgalili.com/?p=1765

ומשהו על מלחמת התרבויות:

"מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה"
http://www.zeevgalili.com/?p=356

ועל לימודי התנ"ך: "המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך"
http://www.zeevgalili.com/?p=229

קטגוריות: אישים היסטוריים, אנטישמיות, בן גוריון, כיפה סרוגה, נצרות, תולדות המדינה | תגים: , , , , , , , , , , , | להגיב

האזור השחור של תל אביב הלבנה


חלק נכבד מילדותי ונעוריי התגורתי בדרום תל אביב. כשבגרתי חיפשתי את עקבות העבר בספרים ובאלבומי הזיכרון למיניהים. שום כלום. בכל הספרים שמלווים את העיר מראשיתה החלה תל-אביב מנווה צדק, התפתחה לכיוון רחוב הרצל שנחום גוטמן הנציח בציוריו הנפלאים.

כשחרגה העיר מגבולות גימנסיה הרצליה והרצל פינת שדרות רוטשילד החלו להופיע באלבומים הבנינים שתל-אביב גאה בהם. בית הבימה (ומאוחר יותר היכל התרבות), בית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, וכשחזרו לרחוב הרצל היה זה כשהרסו את המונומנט הנפלא של גמנסיה הרצליה ובנו במקומו את מפלצת מגדל שלום, שהיה אז "הבנין הגבוה במזרח התיכון".

גמנסיה הרצליה 1917

גמנסיה הרצליה 1917

בהמשך ראינו ביתני אמנות, מוזיאונים, בתי הבאו הלבנים האוז שהציפו את העיר, בית ביאליק, בית העיריה, אצטדיון המכביה, יריד המזרח. אך שום דבר ממחוזות ילדותי. תל-אביב האחרת, התייחסה לדרום העיר כאל החצר האחורית שמסתירים מעין רואים. כאל פילגש שמסתירים אותה. החלק השחור של העיר הלבנה.

גושים וחצרות

הורי עברו לתל-אביב בסמוך לפרוץ מלחמת השחרור. התגוררנו בבית שכבר אז היה ישן מאד, כמו כל הבתים של האזור, ברחוב לוינסקי בסמוך פינת מזרחי ב'. מרצפות שחוקות, קירות סדוקים, הצפות בחורף. המים בברזים היו בצבע חלודה והביוב עלה לא פעם על גדותיו.


הארכיטקטורה של האזור קבעה הרבה את טיב היחסים בין האנשים. כל השטח שמרחוב יפו תל-אביב ועד רחוב סלמה בנוי גושי בתים הדבוקים אלה לאלה במרובע ענק. כל גוש מתוחם בארבעה רחובות ובמרכזו חצר ענקית. כל גוש כלל כמה עשרות דירות שדייריהם יכלו להשקיף אלו על אלו מבעד לחצרות. מבנה זה יצר יחסי רעות ושיתוף פעולה. חבלים שנמתחו על גלגיליות ממרפסת למרפסת שימשו לייבוש כביסה, להעברת עוגות ומטעמים. בשעות חרום – כמו בעוצר הגדול ולאחר שהחלו היריות – מילאו החבלים הללו תפקיד חשוב בהעברת מצרכים חיוניים. עם פרוץ מלחמת השחרור הפך חלק גדול מן האזור הגובל ביפו לאזור קרבות. אלפי תושבים נמלטו והשתכנו בבתי ספר ובחדרי מדרגות של בתים בצפון העיר. חלק הועברו למחנה פליטים ודרו באוהלים שהקימה העיריה למענם בגבעתיים, באזור שהותיר את עקבות התקופה בשם אחד הרחובות "פליטי הספר", ( לא הרחק מבנין מוטורולה).

מחנה פליטים יהודיים שנמלטו מאזור הגבול עם יפו

מחנה פליטים יהודיים שנמלטו מאזור הגבול עם יפו


architecture

למרות הצפיפות הצטיין האזור בארכיטקטורה מעניינת. הקישון פינת לוינסקי היום. (צילום: זאב גלילי)


ארץ ישראל השניה

בתוך המרחב הזה התגוררו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, נגרים, חרשי ברזל, פועלי דפוס, סבלים, רוכלים, פועלי בניין וסתם אנשים קשי יום, המתפרנסים למחייתם בעבודה קשה. זו הייתה אוכלוסייה מגוונת מאד שחיה באינטגרציה מלאה: דתיים מכל הסוגים – חרדים חובשי שטריימל, חובשי ברטים וקסקטים, דתיים של יום כיפור וחילונים אוכלי חזיר. על הגיוון של האוכלוסייה ניתן ללמוד מן השפות שדוברו באזור: יידיש, רומנית, פולנית, ספניולית, בולגרית, ערבית, פרסית, טורקית. גם בתי הכנסת היו מכל הגוונים והעדות – החל מבית הכנסת של הרב פרנקל שבשכונת פלורנטין – בו נערכו מדי שנה הקפות שמחת תורה המוניים – ועד לבית הכנסת הספרדי שבלב השוק ברחוב לוינסקי. בית כנסת זה פתוח עדיין היום ומתקיימים בו שלושה מניינים ביום.

hakishon

בתים דבוקים זה לזה. רחוב הקישון היום (צילום: זאב גלילי)

דרום תל-אביב הייתה תמיד ארץ ישראל השנייה. לא ארץ ישראל העובדת של הקיבוצים. לא ארץ ישראל של החקלאים ("הבועזים") במושבות. לא ארץ ישראל האליטיסטית של בעלי ההון שהתגוררו בצפון. הצפון היה בשדרות רוטשילד, מעבר לרחוב אלנבי או בבן יהודה, שם התגוררו הייקים שבאו מגרמניה. והיו שם גם שיכוני הפועלים, האליטות שבדרך.
עם הדרום נמנו שכונות פלורנטין, התקווה, שבזי, שפירא, מונטפיורי והתקווה. גבולותיו היו רחוב יפו תל-אביב ושוליו עד יהודה הלוי או לילינבלום; רחוב סלמה עד שולי הכפר הערבי אבו כביר; אזור המחנה הבריטי שרונה שנשק לשכונת מונטפיורי ואזור הגבול עם יפו – רחוב שלוש ומרכז וולובלסקי.

לאזור הזה היה גם אופי פוליטי והוא נטה ימינה. מנהל בית ספר תחכמוני בו למדתי היה אביו של דוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי. מפקד הלח"י, אברם שטרן יאיר, מצא מקלט בדירה ברחוב מזרחי ב', שם נרצח. לאחר מותו פרצו דיירי האזור את הקירות שחצצו בין החלקות השונות שבתוך החצרות המרכזיים. הפריצה נועדה לאפשר לאנשי מחתרת, שרבים מהם מצאו מקלט באזור, להימלט אם יבואו הבלשים הבריטים.

המאפיין הבולט של האזור היה הרבגוניות בסוגי הפעילות. היו דוכני רחוב שמכרו בורקות ביתיות, חמינדוס, סחלב נוזלי ומוצק, גלידה מסטיק, בקלאווה דביקה ועוגות סולת נוטפות דבש. ואם רצית לקנח באבטיח קר חתכו לך פלח ענק ואכלת במקום. וכמובן כל מעדני העולם של רחוב לוינסקי, הקיימים עד היום. ומסעדות מכל הסוגים ומכל המיני: בלקניות, טורקיות, בולגריות, יהודיות וגם "תנובהלך", והכל במחירים שתאמו את הכנסותיו של פועל פשוט.
ייחודו של האיזור הנמשך עד היום הוא בריכוז העצום של חנויות מיוחדות לכל בכל מכל כל. לברגים, לפקקים, לבקבוקים, למברשות, לסרטים צבעוניים, לחוטים מכל הסוגים, לניירות וקרטונים, לעטים וכלי כתיבה, לנברשות, לפתיליות, למנורות נפט ולפרימוסים, ולדבקים, לגלגלים ולמוצרי גומי, לצינורות ולברזים, למזוודות ולתיקים, ללוחות עץ ולמזרונים, לבדים ולכל סוגי הביגוד, לצעצועים, לכיפות למזוזות ולספרי קודש. וכאן יכולת להשיג משקפי קריאה (ויכול עד היום ) במחיר של חמישה שקלים לזוג. .

ואינסוף בתי מלאכה למיניהם – סנדלריות, נגריות, מסגריות, בתי דפוס זעירים, מתפרות, זגגיות, בתי תיקון לגרביים, לתיקים ולמזוודות, למנעולים ולפתיליות.
על מנת להמחיש את אופיו המיוחד של האזור אביא כאן שני סיפורים של חנות שעדיין קיימת ועל בית מלאכה שבעליו כבר פרש לעת זיקנה.

בלי בתי קפה בלי תאטראות

בתל-אביב השחורה היו, וקיימים עד היום, מסעדות נפלאות. רובן מסעדות קטנות עם מקום לתריסר סועדים. אוכל משפחתי המתבשל על פתיליות , חוג קבוע של לקוחות המכירים אלה את אלה וכולם את בעלי הבית, ומחירים מצחיקים. כי אלה היו מסעשדות פועלים. עם אוכל שצריך להיות לא רק טוב וטעים אלא גם משביע וגם זול. היו כאן מסעדות מכל הסוגים. החל במסעדות "תנובה" (נדירות למדי) שבהן היה תפריט קבוע של סלט. לבן וחביתה ועד מסעדות רומניות, הונגריות, בולגריות ויהודיות. געפילטע פיש היה געפילטע פיש וצ'ולנט היה צ'ולנט וכנ"ל החמין והצ'ורבה והבורשט וכל היתר.

 

 פרסומת לקפה אטרה שלא הגיע לכאן.

פרסומת לקפה עטרה שלא הגיע לכאן.

בתי קפה מפורסמים כמו עטרה המיתולוגית או גינתי, או רוול , לא היו כאן. למי יש זמן סתם לשבת לשתותקפה?.

תאטרון זה משהו מעבר להרי החושך בסוף שדרות רוטשילד. הבימה קוראים לו. והקאמרי שייך גם כן לצפונים. אבל בתי קולנוע היו מלאים מפה לפה.

בראשם קולנוע "עדן" שברחוב  לילינבלום\ הקולנוע הראשון של תל אביב שבראשיתו נקרא ראינוע כי הקרין סרטים אלמים. והיה ברחוב סלמה קולנוע  שמשך את הקהל בפיתוי שקשה לעמוד בו – שני סרטים בכרטיס אחד.


גם מטאטא ישן יכול לטאטא טוב

הסיפור הראשון הוא על חנות המברשות "אריה" שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד, רחוב אחד אחרי יפו תל אביב בכיוון כל בו שלום).

אני מכיר חנות זו מאז ילדותי המוקדמת. אמי היתה קונה כאן דרך קבע. מברשות לקרצוף ריצפה, להסרת לכלוך מצווארונים שחורים, לאיסוף קורי עכביש מן התקרה, להברשת בגדים, להברשת כובע הלבד של אבא, להברשת שיער וכמובן מטאטא, מגב ועוד ועוד.

לא הייתי בטוח אם חנות ילדותי עדיין קיימת והלכתי (לפני זמן לא רב) לבדוק מתוך סקרנות. להפתעתי החנות חיה, קיימת ותוססת. בחלון הראווה המאובק שלה אפילו יש רשימה של מוצרים המעידים כי הבעלים הנוכחיים של החנות הם בעלי חוש הומור. בין ההיצע: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג'יראפה, ועוד.

בתוך החנות מצאתי את הבעלים הנוכחי, שבצד ההתפרצות ההומוריסטית הזו, הוא אדם רציני מאד. עמי זנדשטיין, גבר גבה קומה ויפה תואר.

mivreshetאריה זונדשיטיין על רקע מברשת מיוחדת שפותחה לצרכי מפעל מדעי. (צילום: זאב גלילי)

החנות הוקמה על ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

"כל מטאטא חדש מטאטא טוב", אמר לי עמי זנדשטיין. "השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא". הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

"אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז"ל". על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, היבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון עיריות וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות "טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים. המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות, ביניהם: לניקוי מנגל, לקירצוף כל חלקי הגב (עשויה סיבי צמח אגבה), להברשת נעלי זמש (עשויה סיבי נחושת), לניקוי אמבטיה, לניקוי מעקה זכוכית במרפסת, לניקוי חריצים בדלתות הזזה (סיב פלאסטי), להרחקת אבק (נוצות) ועוד.

מצחצח כלי הנחושת

הורדנו מן ה"בוידעם" קופסה גדולה ובה חפצים ישנים שהתגלגלו בביתנו שנים רבות. פתחנו וגילינו אוצרות. אולי לא לתצוגה במוזיאון אך לקישוט הבית ולהנחלת מורשת המשפחה לנכדים.

היו בקופסה כלי נחושת, שעברו אלינו בירושה מהוריי ומהורי רעייתי. כולם מכוסים ירוקת של שנים. רק לאחר שגירדנו מעט את הירוקת ולמדנו לדעת משהו על הכלים הללו, שמחנו שמחה רבה.

בילדותנו הרחוקה, כל ערב שבת, היתה אמא מצחצחת את כלי הנחושת בנוזל "בראסו", עד שהיו מבהיקים ומגבירים את האור בביתנו, המואר בנרות השבת ובמנורת נפט. בערב פסח היו הכלים נמסרים לערבים שהיו עוברים ברחובות צפת, מיד לאחר חג הפורים, ומכריזים ביידיש במבטא ערבי: "וייסען קעסאלאך וייסען פיילה". כלומר: אנו מלבינים כלי נחושת. היתה להם לערבים טכניקה של ציפוי כלי נחושת בציפוי דק עשוי בדיל, בתהליך שרבני העיר סמכו ידם עליו כהכשרת הכלים לפסח.

זכרתי שהיו על הכלים הללו קישוטים יפים. אך אי אפשר היה לראות מאומה בגלל הירוקת. צריך היה למצוא מישהו שיעשה לנו את המלאכה. זכרנו במעורפל שברחוק הקישון שבדרום תל-אביב מצוי בית מלאכה לציפוי ולחידוש כלי נחושת וכלי כסף. בקרנו שם לפני שנים רבות ולא האמנו שהוא קיים עדיין. החלטנו לנסות.

למרבית ההפתעה מצאנו את המקום הזה ברחוב הקישון 45 פינת רחוב עמק יזרעאל. חנות קטנטנה שעל חזיתה תלוי השלט "גלבניז – נוסד 1940". במדינה בה מתחלפים חנויות ובוטיקים בקצב של החלפת חולצות ביום קיץ לח איננו רגילים למצוא חנות הקיימת כבר שישים שנה. (אכן ביקורנו במקום היה לפני תשע שנים. באחרונה חזרנו אליו אך שכנים סיפרולנו כי האיש יצא לגימלאות).

האיש שבתוך החנות נתגלה כאדם נעים הליכות, רך דיבור, שניכר בו כי הוא אוהב את מלאכתו. שלמה כהן שמו. הוא כבר איננו צעיר ואת הפנסיה שלו הוא מבלה בעבודה שהוא אוהב. מסתפק בארבע שעות עבודה ביום.

מסרנו לו את הכלים ותוך שבוע קבלנו לידינו כלים מבריקים, ממש שכיות חמדה, המייפים את ביתנו. ועכשיו אמנה את שבחם של הכלים בטרם אמשיך למנות את שבחיו של שלמה כהן.

אחד הכלים העתיקים ביותר הוא נטלה ("קורט" קראנו לו בילדותנו) שהגיע אלינו מסבתה של אם רעייתי. בהערכה זהירה מדובר בכלי שגילו כמאה וחמישים שנה. ה"סמובאר" שהביאו הורי אמה של רעייתי מרוסיה צעיר יותר. תאריך הייצור החקוק עליו הוא 1878. הפרימוס שמצאנו – המכשיר רעשני שאמותינו הרתיחו עליו את דוד הכביסה – נתגלה כפטנט בינלאומי. מצאנו עליו כתובת אנגלית שנחקקה בשטוקהולם שבשוודיה. באנגלית מצוין שם כי המכשיר יוצר על ידי חברה שיש לה את הזכות הבלעדית לייצר את ה-PRIMUS המקורי. מסתבר שהפרימוס איננו שם של כלי אלא שם מותג. מתחת לכיתוב האנגלי מצאנו כיתוב באותיות קיריליות, באותיות ערביות וגם באותיות סיניות או יפניות.

הוריי השאירו לי ירושה צנועה יותר אך ערכה לא יסולא בפז. צלחת נחושת מעוטרת עיטורים מקסימים ששימשה לכיסוי הג'ארה – מיכל חרס ענק שהיה מוצב בפינת הבית ומתוכו היינו שואבים מים בכלי בעל ידית. את המים לכד היינו שואבים מתוך בור המים שהיתה בכל חצר בצפת (על מים זורמים בברזים איש עדיין לא שמע). מים אלה היו משיבים נפש וקרירים גם בימות הקיץ הלוהטים ביותר. כלי אחר הוא כיסוי לטנג'רה, כלי נחושת ששימש לבישול. אני זוכר שסבתי היתה מבשלת בו בסוף הקיץ "פובדל", ריבת שזיפים שהיתה נשמרת בחודשי החורף הארוכים. הכלי הזה דומה בצורתו לגג היכל הספר בירושלים. הפכנו אותו, חיברנו שרשרות נחושת והנחנו בתוכו עציץ לתפארת.

ונחזור לשלמה כהן שחולל את הנס הקטן הזה של הפיכת גרוטאות לכלי חמדה. הוא עסק במקצועו כחמישים שנה. הוא נולד בעיראק ועלה ארצה בשנות החמישים עם אביו יליד עיראק ועם אמו ילידת סוריה. את בית המלאכה לציפוי הקים יהודי פולני, ישראל מוחא, בשנת 1940. כהן נכנס עמו לשותפות לאחר שסיים את שירותו הצבאי.

גם לאחר הקמת המדינה  נשאר הדרום החלק  המוזנח של העיר. רחוב יפו תל אביב ביום גשום 1952

גם לאחר הקמת המדינה נשאר הדרום החלק המוזנח של העיר. רחוב יפו תל אביב ביום גשום 1952

בשנות השישים והשבעים עסקו לא רק בציפוי אלא גם בייצור כלים מכלים שונים. אך בשנים האחרונות נפסק הייצור לגמרי. מסתבר שרוב הייצור עבר להודו. שם יש נחושת איכותית ופועלי ייצור המסתפקים בפרוטות. אי אפשר להתחרות בהם ברמת השכר הקיימת בארץ. לכן, אם אתם רוכשים בימים אלה חנוכייה עשויה נחושת, קרוב לוודאי שהיא יוצרה בהודו. בימים אלה קראתי שבאחת מרשתות השיווק הפיצו חנוכייה הודית בעלת תשעה קנים, בנוסף לשמש. נראה שהפועלים בהודו אינם בקיאים ברזי השולחן ערוך.

על אף החזות החיצונית הצנועה של בית המלאה של כהן, עברו דרכו כמה נכסי אמנות נדירים ביותר. בין היתר נתבקש כהן לפני שנים לצפות דגם של בית המקדש בציפוי זהב. המזמין היה מוסד ממלכתי בירושלים. תחת ידיו של כהן עברו יצירות אמנות של תומרקין, אלדובי, ציפר ואחרים. שלמה מתקן, מצפה ומבריק הכל בכל מכל כל – קערות, מגשים, כדים, חנוכיות, נברשות, ריקועי נחושת. הוא עושה את כל סוגי הציפויים – זהב, כסף, נחושת, ברונזה, אוקסיד, ניקל, אלומיניום, בדיל, כרום ועוד. שמו של בית המלאכה המופלא הזה הגיע למרחוק. באים אנשים מכל חלקי הארץ וגם מחוץ לארץ. מבקשים להחזיר עטרה ליושנה לכלים היקרים ללבם. למרבית הצער גילינו באחרונה כי המפעל נסגר.

ונחזור לתל-אביב השחורה.

אנשים מפורסמים

עם חלוף השנים חלה תמורה גדולה באוכלוסיית האזור. הדור של המדינה שבדרך חלף מן העולם. הילדים פרחו מן הקן המשפחתי. רבים עשו חייל – בעסקים, באקדמיה, בהיררכיה הצבאית. מן השכונות יצאו כמה אנשים מפורסמים – השחקן חיים טופול, המחזאי חנוך לוין, שחקן הכדורגל יעקב חודורוב, הסופר העיתונאי רם אורן ועוד.

את מקום האוכלוסייה הישנה מילאו תחילה אנשי ישראל השנייה. תושבי עיירות פיתוח שחיפשו מזלם בעיר וידם לא השיגה להתגורר באזורים היקרים. בעקבותיהם באו עובדים זרים וכל מיני אלמנטים שלא הוסיפו כבוד לשכונה. ביום המשיך האזור לשמור על ייחודו כמרכז למסחר ולמלאכה. בלילות הוא הפך למקום שאנשים הגונים נזהרים מלעבור בו.

תחיית פלורנטין

לפני כעשרים שנה גילו צעירים את קסמו של המקום והחלו לאכלסו. גם העירייה התעוררה לחיים ולאחר עשרות שנים של הזנחה החלה להשקיע בו מעט. בתי קפה צצו כמו פיטריות והאזור החל להראות סימני תחיה. אך ההזנחה בת השנים נתנה אותותיה ולצעירים שבגרו והחלו להקים משפחות נתברר שזה מקום שלא קל לגור בו. התשתיות לקויות, אין מתנ"ס, חסרים גני ילדים בתי ספר, שטחי ירק וגני משחקים לילדים. נדמה היה כי האזור הולך ודועך. אך הצעירים המשיכו להימשך אליו ושכונת פלורנטין נחשבת לאתר מבוקש, אם לדון לפי מחירי השכירות באזור.

בשעתו הודיעה שרת המשפטים, ציפי לבני, על כוונתה להקים בדרום תל אביב מתחם שבו ירוכזו כל בתי המשפט השוכנים היום ברחוב ויצמן.

ברכתי על יוזמה זו, שהיה בה כדי להחזיר עטרה ליושנה. בעבר שכן בית המשפט ברחוב יהודה הלוי ושעות רבות מילדותי ונעוריי ביליתי באולמות המשפט (במקום לחבוש את ספסל הלימודים).
היוזמה עשויה היתה לעורר את הדרום ולהפוך אותו למקום שבני אדם הגונים אינם חוששים להסתובב בו. אבל הוא עורר גל של התנגדויות מצד שופטים ועורכי דין. תל-אביב לא גילתה נכונות להתמזג עם תל אביב השחורה.

והאם הועברו בתי המשפט לדרום תל-אביב? בערך כמו השלום עם הפלסטינים שהשיגה הגברת ליבני.

רדיו חדש בתל-אביב הישנה – סיפורה של תמונה

הקורא איתי בכר שלח לי את תמונה מקסימה המשקפת את רוח התקופה.   וזה סיפורה של התמונה, כפי שסיפר הקורא בכר:.

"תמונה זו כמו התמונות האחרות  באלבום הזה אצלי בפליקר צולמו ע"י סבא שלי, רוברט בכר.
"כל האלבומים שלו אצלי, את רובם סרקתי ושיפצתי בפוטושופ, הזכויות, כמובן שמורות לי.
"הסיפור מאחורי התמונה – השנה 1950 או 51, בצילום נראים יצחק ולילי אנג'ל, אח ואחות, שהם דוד ודודה של אבי.
"סבי, רוברט צילם אותם יחד עם הרדיו החדש, בדירה שנמצאת ברחוב קיבוץ גלויות,
ובתמונה לילי קוראת במעריב, העיתון הצעיר והחדשני של התקופה ההיא.
צד זה של משפחתי עלה לארץ מבורגס, בולגריה, שנים ספורות קודם לכן".

הקישור לאלבום התמונות של איתי בפליקר
http://www.flickr.com/photos/itaib/3315678161/in/set-72157613616209344/

רדיו חדש בתל אהיה הישנה (כל הזכויות לאיתי בכר שהתמונה מתפרסמת באדיבותו)

 פזמון של משורר אלמוני

ולסיום פזמטון שהגיע אלי באינטרנט. המחבר האלמוני מתבקש להתקשר כדי שאתן לו את הקרדיט הראוי. נדמה לי שהפיזמון הזה משקף היטב את רוח התקופה והאור

הגיגים נוסטלגיים פרי עטו של בעל

בית מלאכה ברחוב העליה בת"א

 

לג'נגי' קראנו "קלאווסה"
למרפסת קראנו "טראסה"
במקום בשר אכלנו חסה
איזה כייף היה בגן הדסה!

מילה של חבר היתה מילה
מי חשב בכלל על מחלה
וכשגבר חיפש ומצא לו כלה
היה לו ספק שהיא בתולה?

מלפפון בעונה היה מריח
פתחת מלון ,תמיד זה הצליח
אמנם גם אז חיכינו למשיח
אבל איזה טעם היה לאבטיח…

הכרת נערה, הרומן היה סוער
היית נאמן, לא ביקשה יותר
ים של אהבה היית מפזר
ת-אמת – היום יודעים לחזר?

מי זוכר את אותה חוויה
כשפיזרנו קצת מלח על עגבניה
ואיזה טעם לצ'ולנט היה
אפשר להשוות בין מיקרו לפתיליה?

אח, אח איזו מולדת
פעם ישראל היתה עובדת
חיפשת גנב רק בזכוכית מגדלת
האם פעם נעלתם את הדלת?

נוסטלגיה היא נושא חשוב
ומעניין מאד
זו התרפקות על ימים יפים
שלא ישובו עוד…

המשורר האלמוני מתבקש להזדהות כדי לקבל קרדיט על יצירתו.

ראה

על תל אביב הקטנה של גבריאל צפרוני קישור

וכך נראתה תל אביב הלבנה

 

 כיכר צינה דיזנגוף

כיכר צינה דיזנגוף

 

בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בת"א שנות השלושים

בית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי בת"א שנות השלושים

ראה חנות המברשות המטריפה של דרום תל אביב

קולנוע מוגרבי 1930

קטגוריות: אמנות, ארץ ישראל, מלחמות ישראל, נוסטלגיה, תולדות המדינה, תל אביב | תגים: , , , , , | 5 תגובות

סבי שהיה מבוני ראש פינה

 

מדינת ישראל הוקמה בתאריך ה' באייר תש"ח? לא מדוייק. בתאריך זה הוכרזה המדינה. תהליך הקמתה נמשך שנים רבות של כיסופים, של תלאות, של ישוב ישן ועליות חדשות. בלעדיהם לא היתה קמה המדינה ולא היה אפשר להכריז עליה. זה הזמן לספר את סיפורם של כמה מגיבורי העבר. חלוצים אלמונים שכל אחד מהם הניח לבנה לבניית הבניין בו אנו יושבים. אחד מגיבורים אלה הוא סבי, ר' משה רוזנטאל. הוא היה דור שלישי של ילידי הארץ. משפחת סבו, או אבי סבו הגיעה לארץ בסביבות 1750. כ-130 שנה לפני "העליה הראשונה". זה הזמן לספר על היהודים המעטים שבאו לארץ במהלך הדורות ונאחזו בציפורניהם באדמתה הצחיחה. בלעדיהם לא היתה קמה מדינת ישראל.

ערב פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נסעתי עם משפחתי לבילוי סופשבוע בראש פינה. זה היה ביקורי הראשון במושבה, בה נולדה אמי ובה שימש סבי כאחד ממנהלי מטוויית המשי של הברון. לאחר שהתמקמנו באכסניית הנוער יצאנו לטייל.

synagogue-rosh-pinaבית הכנסת העתיק של ראש פינה

דבר ראשון פנינו לעבר בית הכנסת העתיק, על מנת לברר אם מתקיים בו מניין בשבת. טיפסנו במעלה הדרך ותוך זמן קצר הגענו למקום. רעייתי הביעה פליאה איך ידעתי להגיע לבית הכנסת שלא ביקרתי בו מעולם. לא היה לי הסבר מתקבל על הדעת מלבד התחושה שהיתה לי כי המקום מוכר לי מימים ימימה. בעת ביקורנו היתה ראש פינה העתיקה ("ראש פינה עילית") גל חורבות. אך אני זיהיתי בקלות את גן הברון ומצאתי שער ומדרגות המובילות לראש הר, אף שהיו מוסתרות אז בעשבי בר. ידעתי להצביע על מקום בית הקברות העתיק ובית הבד ובית הפקידות ומטוויית המשי. במורד הדרך דפקנו על דלת בית שנראה מיושב. בטרם נכנסנו יכולתי לתאר את שנראה בתוך הבית, במיוחד את העובדה שהריצפה מרוצפת באבני בזלת שחורות ועגלגלות. וכך היה.

גילגול או זיכרון ילדות


אילו הייתי מיסטיקן הייתי אומר שאולי אני גילגול של מישהו שחי במקום הזה לפני מאה שנים. הרי יש אינסוף עדויות של אנשים שמתארים חוויות שארעו שנים רבות לפני שנולדו. אף שאיני פוסל על הסף את תורת הגילגול (המעוגנת אצלנו בקבלה) כרציונליסט חפשתי הסבר אחר.
אולי סיפוריה-תאוריה של אמא, שסיפרה לי בלי סוף על ילדותה בראש פינה הוטבעו בי כה עמוק עד שהפכו להיות מעין זכרון תת הכרתי שלי. ואולי קיים איזה מנגנון גנטי, המעביר אינפורמציה מדור לדור כמו שהוא מעביר תכונות גנטיות: צבע עיניים, כשרון מוסיקלי, מחלות?

אני מספר את הסיפור הזה בעצם כדי לספר על סבא שלי. הוא נספה באסון שנים רבות לפני שנולדתי, ואף על פי כן אני חש עצמי קשור אליו בעבותות של אהבה והערצה. אני מספר את סיפורו כדי להגיד כי עצמאותנו נקנתה בעמלם ובמסירותם של רבים, עוד בטרם היות מדינה ובטרם היות ציונות. ואחד מרבים אלה הוא סבא שלי, ר' משה רוזנטל.

הוא נולד בצפת בשנת .1858 נשא את סבתי אסתר בהיותו בן ,18 למד עוד חמש שנים בישיבה ואז החליט לעשות מעשה ולחולל מהפך בחייו, חיי בן הישוב הישן של צפת.

באותה שנה1882 הוקמה למעשה ראש פינה (על בסיס הישוב גיאוני, שהוקם חמש שנים קודם לכן על ידי עשר משפחות מצפת). המתיישבים החדשים, ובראשם דוד שו"ב, באו מרומניה וקראו ליישובם על יסוד דברי משורר תהלים "אודך ה' כי ענתני ותהי לי לישועה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

סבי היה – כפי שכותב דוד תדהר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו – "בין תלמידי הישיבה בצפת שהובאו לאדמת ראש פינה לסקל את האבנים ולהכשיר את הקרקע".

מה בדיוק עשה סבי בשנים אלו איני יודע. אמי נולדה רק שש עשרה שנים לאחר מכן. אבל מתוך תאוריה אני יכול להבין שהאיש עבר תהפוכה נפשית ואינטלקטואלית. בתוך העבודה המתישה, הרעב, המחלות, התנכלות השלטון הטורקי וערביי הסביבה הוא הצליח ללמוד. למד צרפתית, למד מדעים, למד בעיקר עברית על בורייה. אדמה לעבוד אותה לא יכול היה לקבל, לא הוא ולא בניו הבוגרים, כך ספרה אמא. הברון חשב שילידי הארץ אינם כשירים לעבודת האדמה. (רק בנו, שמואל, זכה באדמה ביסוד המעלה, לאחר שנשא לאשה עולה חדשה מרומניה. אך הוא כמעט ולא הספיק להנות ממנה ומת מקדחת צהובה בגיל 24).

silk-factoryמטוויית המשי של ראש פינה. התמונה צולמה על גלויה של ה"אמריקן קולוני" ומצאתי אותה בארכיון הציוני בירושלים. אני משער כי היהודיבעל הזקן והכובע השחור הוא סבי.

כשהקים הברון את בית החרושת למשי (ה"פאבריקה" קראו לו) נקלט בו סבי באורח טבעי בשל ידיעותיו, חריצותו וטוב מזגו. הוא עלה עד מהרה בסולם הדרגות והיה אחד ממנהלי היצור הבכירים ואף זכה בפרמיה של הברון.

כתב עת חקלאי ביידיש

בית החרושת למשי (או ה"מטוויה" כפי שחוקרים מעדיפים לכנותה) הוקם בסביבות 1890 . המטרה היתה לספק פרנסה לעובדי המפעל שיבואו מצפת. בנוסף אמור היה המפעל לספק פרנסה גם לחקלאים שיספקו לו את חומר הגלם: פקעות תולעי משי הניזונות מעלי עצי תות.
ראש פינה נבחרה להקמת המפעל בשל קירבתה ללבנון והאפשרות ליבא משם פקעות, אם הייצור המקומי לא יספיק. וכן בשל קירבתה לצפת.
הברון החל בניסיונות לגדל תולעי משי במושבות שונות עוד לפני שהוקם המפעל. את החקלאים הדריכו באמצעות כתב עת חקלאי מקצועי ביידיש "דער קאלאניסט". הניסויים הצליחו ושטחי המטעים התרחבו בכל חלקי הארץ והגיעו ל-3000 דונם, מחציתם באזור ראש פינה.

המפעל כלל שני מבני אבן גדולים בשטח כולל של כ-450 מטרים מרובעים, דודי קיטור לתוכם הוטלו הפקעות וציוד לטוויית חוטי המשי. בתקופת השיא עבדו בו 78 פועלים חלק מהם יהודים מצפת, חלק יהודים שבאו מהעיירה הדרוזית חצביה וכן פועלים ערבים מלבנון. תוצרת המפעל יוצאה לפריז, מארסיי ליון, ומילאנו דרך ביירות.

משבר בגלל תחרות  מסין

כמו מפעלים רבים בארץ גם מפעל זה לא החזיק מעמד. הוא נסגר ב-1905 בגלל משבר קשה שפקד את כל תעשיית המשי בעולם. המשבר נגרם בגלל הצפת שוקי העולם בסחורה זולה מסין ומיפאן.

עם סגירת המפעל עבר סבי להיות מורה בראש פינה ונמנה עם קבוצת מורים שחוללו מהפך בלימוד השפה העברית בשיטת "עברית בעברית". עם תלמידיו אז נמנה חיים קלר, לימים מנהל בית הספר לבנים בתל-אביב. מראש פינה עבר סבי למשמר הירדן (כנראה כדי להיות בקירבת בנו, שמואל, שקיבל שם אדמה). לאחר מות הבן עבר למטולה. הוא לא צריך היה להיות בחגיגות ההדלקה בל"ג בעומר במירון כי היה עדיין בשנת האבל על מות בנו. אבל הוא היה שם בגלל איזו סיבה חשובה, נפצע קשה בהתמוטטות המבנה ומת לאחר כמה ימים בצפת והוא בן 53 שנים בלבד. אחד העדים לאסון היה הסופר חתן פרס נובל ש"י עגנון שיצא מן המבנה זמן קצר לפני ההתמוטטות כדי לחפש מים לרוות את צמאונו.

עוד על הנושא, ראה
"חלוצים ובונים בארץ ישראל"

קטגוריות: ארץ ישראל, לשון עברית, צפת, תולדות המדינה | תגים: , , | 9 תגובות

אורי צבי גרינברג – המשורר שחזה את השואה

ראה גם הנבואה השחורה שהתגשמה

17 שנים לפני השואה חזה אורי צבי גרינברג יהודים מומתים בגז * 7 שנים לפני פרוץ המלחמה כתב שיר שתאר את השואה וביאליק אמר כי זהו שיר משוגע אך פירסם אותו * איש לא האמין לו, אבל הוא חזה גם מטוסים מעל הר הבית והזהיר מפני חורבן נוסף

בחודש נובמבר 1922 פרסם אורי צבי גרינברג, בכתב העת היידי לשירה "אלבאטראס", שיר נבואי מצמרר – "אין מלכות פון צלם" ("במלכות הצלב"). בשיר זה עשה אורי צבי את חשבונו של העם היהודי עם העולם הנוצרי וצפה בנבואה נוראית את כיליונה של יהדות אירופה.

וכך כתב בין היתר:

"אך אני אגידכם נבואה – הנבואה השחורה
מעמקיה פה יעל עמוד הענן"

"כשהגז המרעיל כבר יחדור אל תוך היכלות
ולפתע פה ביידיש יזדעקו האיקונות"

"ואתלה על ענפי העצים את מתי ערומים
אשאירם בהפקר ירקבו לעיני מזלות
שהולכים בשמים"

"עשרה ייוותרו יהודים של פצעים שריד הפליטה של דמים
כדי להראות שהיתה כאן אומה על ארץ הדווי של נוצרים".

d790d795d7a8d799-d7a6d791d799-d791d79f-12

 

הנבואה שהתגשמה

רוב המיליונים שאליהם פנה אורי צבי בפואמה הזו לא זכו לקרוא אותה. כתב העת "אלבאטראס", שראה אז אור בברלין, הגיע רק למתי מעט מיהודי מזרח אירופה, שידעו לקרוא יידיש. לגבי רובם נתגשמה הנבואה הנוראה והם הפכו לעשן ואפר במשרפות אושוויץ.

שנים רבות כיסה האבק את היצירה הכבירה הזו. היא אמנם ראתה אור מחדש בספרים שכינסו את יצירתו היידית של אורי צבי. אך מי בימינו קורא שירת יידיש.
אורי צבי עצמו ניסה לתרגמה פעמים רבות ללא הצלח. בשנת 1997 גאל החוקר והמשורר בנימין הרשב את היצירה מן הגניזה והוריק אותה לשפה העברית. תרגומו הופיע בכתב העת "סימן קריאה", שעם כל חשיבותו הוא איננו מגיע לידיעת הרבים.

לפני כשנתיים הזמינו בית מורשת אורי צבי גרינברג ובית שלום עליכם את המלחין דניאל גלאי להלחין את הפואמה וקיימו ערב מיוחד לביצוע בכורה של היצירה, שכללה אנסמבל קאמרי וקריינות בעברית וביידיש של היצירה. זאת, על רקע מצגת ותפאורה שנעשתה בהשראת איורים של מאיירים, שנתנו ביטוי להשפעת היצירה עליהם.

הארוע צולם על ידי הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית ושודר בליל תשעה באב.

ביאוגפיה ספרותית

מי שרוצה לקבל מושג בסיסי על השירה הענקית של אורי צבי יוכל למצוא אותה בספר "אקדמות לאצ"ג" פרי עטו של המבקר דן מירון. זוהי הביאוגרפיה הספרותית החשובה ביותר שנכתבה על אורי צבי גרינברג.

חשיבותו של הספר נובעת מכמה טעמים. הראשון בהם הוא המחבר, שלדעתי הוא בכיר מבקרי הספרות בישראל והוא גם מומחה ראשון במעלה לשירת אורי צבי. מירון עומד בראש המפעל המונומנטאלי של מוסד ביאליק, להוצאת כל כתבי אורי צבי (עד כה ראו אור 16 כרכים). ביד אמן הצליח מירון לההדיר את כתבי המשורר הלאומי, שחלקם הקטן ראה אור בספרים שהמשורר עצמו ערך. חלקם היו כאותיות פורחות שפורסמו בעיתונים ובכתבי עת רבים וחלקם ספרים שהמשורר לא ערך כלל או ערך ולא השלים את מלאכתו.

akdamut-mirond7a81                                               שער ספרו של דן מירון

דן מירון רחוק מרחק רב מהשקפותיו הפוליטיות הלאומיות של אורי צבי. אך הוא לא נוהג כמבקרים, שבצד דברי השבח שהם חולקים למשורר מביעים הסתייגות מהשקפותיו. מירון נכבש בעוצמתו הפיוטיות של אורי צבי ומקבל את כוליותו.

נער חרדי על הסוס

יש בספר הרבה גילויים מרתקים על תולדותיו ואישיותו של אורי צבי. הוא מתאר את ילדותו כבן למשפחה המתייחסת לגדולי החסידות של גליציה ואוקראינה. ילדות של נער המקבל חינוך מסורתי למדני טבול באווירה מיסטית, לבוש בגדי חסידים ועטור פיאות. ויחד עם זאת נער המיטיב לשחות, לומד ג'ודו להגנה עצמית מפני גויים ורוכב על סוסים. לא חולפות שנים רבות והנער בעל הפיאות הופך חייל קרבי בצבא האוסטרי, חייל מצטיין המעורר את התפעלות מפקדיו. ובמהלך המלחמה מגיע אורי צבי לקברו של משיח השקר שבתי צבי בבית הקברות המוסלמי בכפר אלבני ואומר על הקבר: "אני אורי צבי, בן בת-שבע מלבוב, המשרת בצבא הנכרי של הקיסר פראנץ יוזף, עומד על קברך שבתי צבי, שאין משל לתוגת בשרך אחרי ההמרה, מחמד אפנדי".

ואחרי השרות הצבאי באה העריקה והעליה לארץ ישראל ושירת יידיש אותה נטש לטובת העברית, והתגלותו כמשורר לירי (ב"אנקריאון על קוטב העיצבון") והיותו משורר תנועת העבודה ונטישת תנועת העבודה והמעבר לרביזיוניסטים והחרם שהוטל עליו והאלם שנגזר עליו עד ששב והוכר כמשורר הלאומי, רק לאחר השואה, עם פרסום "רחובות הנהר".

urizvi-soldier1916                                                          אורי צבי חייל 1916

השילוב שעושה מירון בין הביוגרפיה האישית והביוגרפיה הפיוטית של אורי צבי, שאין כמובן להפריד ביניהם, הופכת את הספר ליצירת מופת. כל עובדה ביוגרפית מקבלת חיזוק על ידי הפניה למקום המתאים בכרכי השירה וכל הפניה כזו פותחת פתח להבנה עמוקה יותר של השיר.

אורי צבי כנביא

מה שמרתק אצל מירון הוא שאיננו נרתע מלדבר על נביאותו של אורי צבי. ואיך אפשר שלא לראות את הכוח הנבואי שלו כשקוראים את שירו "באי במחתרת", חזיון אימים המתאר שני יהודים שסבורים כי הם היהודים היחידים שנותרו בעולם והם חיים כחפרפרות במעמקי האדמה. השיר פורסם בפתיחה ל"רחובות הנהר" ונראה כחלק בלתי נפרד של הספר המתעד את השואה.

אך השיר נכתב שנים רבות לפני השואה וכשביאליק קרא אותו בשנת 1931 הוא הזדעזע ואמר שיש בו מן הטרוף. ביאליק קיבל את השיר לפרסום ב"מאזניים", כתב העת של אגודת הסופרים. זה היה השיר האחרון שפרסם אורי צבי בכתב עת זה. אחרי זה בא הנתק בין אורי צבי לבין ביאליק והנתק בין אורי צבי לתנועת העבודה, שהגיע לשיאו עם רצח חיים ארלוזורוב.
"פועלי בניין שראוהו הולך ברחובות תל-אביב" – מספר מירון – "ירדו מן הפיגומים ירקו בפניו… ושאלו בלעג: 'טוב לך? ארלוזורוב בקברו'."

אוירונים על הר הבית

נביאותו של אורי צבי מלווה את שירתו מראשיתה, ובמרכזה גורל האומה וירושלים. ב"ספר הקטרוג והאמונה" (1937) ניבא את מלחמת המחתרות ואת הגרדומים:
אני רואה בתי כלא עבים, תליות…
אני רואה איך הללו הולכים לתליה
ושחרית-ירושלים בשעות פניהם

ועל דברים אלה ושכמותם כתב ישראל אלדד, ממפקדי לח"י: "ישנה לעתים הרגשה שאין אנו אלא מלים שהועתקו מתוך שיריו".

ובאותה שנה, שלושים שנה לפני שחרור הכותל, במלחמת ששת ימים, ניבא אורי צבי:
ואני רואה כבר סיעת אווירוני במחוג
על פני הר הבית חגה ביום חג

חיים בכוח החרב

קרובה יותר לתקופתנו ולמשבר ירושלים בו אנו עומדים היום היא שירתו של אורי צבי בימי מלחמת העצמאות. שירים אלה מופיעים ב"ספר העמודים" בכרכים ז-ח.

מבחינה הגותית, כותב מירון, מגיעה שירתו של אורי צבי למיצוי בשירים העוסקים במשמעות ההיסטורית, הפוליטית והפסיכולוגית של העצמאות. בשיר "פרקים בתורת המדינה" מתרכז המשורר בקושי ובכורח של החיים על כח החרב ומראה שבכוח זה לא די כדי לנצח בקרב הקיומי. יש להוסיף את העוצמה החזונית השכלית. לא במקרה ברח העם היהודי מן העצמאות והאחריות הכרוכה בה משך אלפי שנים. לא רק סיבות חיצוניות גרמו לכך אלא גם רצון פנימי בחופש מן האחריות למצב הקיומי של האני הלאומי. המשורר, שאין בקי ממנו באימי הגלויות, מודה באמת המנוגדת למה שמקובל במחשבה הסנטימנטלית הציונית והיהודית על דבר סבלות הגלות ותקוות הגאולה. הגלות נוחה יותר מן הגאולה כי גלות היא התפרקות מעול ועצמאות היא קבלת עול.

"מדינת ישראל" אומר מירון בעקבות אורי צבי "תתקיים זמן רב בזכות עצמתה הצבאית לא מפני שנוח ונעים לאחוז בחרב או מפני שעם ישראל הוא עם צבאי ולוחם מטבעו. מה שצפוי למדינה הוא חיי עמל אפורים שלא יוכלו להתקיים אלא על פי החרב ובזכות היותה לטושה ונכונה לקרב.
על חרבנו נחיה קובע השכל חקו
והחק הוא כבד ואכזר ומדבר:
תמיד סכנה

"בכל ספרות מלחמת העצמאות", מסכם מירון, "לא נמצא טקסט אמתי מפוכח רצין ובוגר כל כך ".

פיצול נפש לאומי

ובמרכז שירת התקופה עומדת ירושלים. אורי צבי הופך את ביתור ירושלים ממצב גיאופוליטי למטאפורה עתירת משמעויות פסיכולוגיות ומטפיסיות. שירי ירושלים" של אצ"ג בתקופה זו הם שירים של פיצול נפש לאומי ועל הצורך של הנפש הלאומית לחבר את חלקיה. השירים מצביעים על מצב שבו פוצל השכל מן הרגש הפרגמטיות מנתקת את הזהות הלאומית משורשיה הלא רציונליים ורצון החיים פועל נגד רצון הקיום. השאיפה לקלות חיים (תל אביב) מביאה להתכחשות לשורש החיים.
ובפי המשורר גם נבואה על ירושלים:

היא היתה והוה ותהיה ירושלים
השער למלכות השמים
בספיה יעמדו עוד אויבים על ברכים
אליה נשוב כאובי אברים
בתחילה על גחון לבירה בהרים
ונרגיש: כל עורקינו אזי מיתרים
לנגון השירה לספי אם יקרים

קישורים לאורי צבי

 נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

 במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

 תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

 אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

 אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

קטגוריות: יידיש, ירושלים, מוסיקה יהודית, שואה, שירה | תגים: , , , , | 13 תגובות

רקוויאם למפא"י ההיסטורית


לא זחילתה של מפלגת העבודה אל כורסות עור הצבי של הממשלה הביאה את הקץ על התנועה * גם ישיבה באופוזיציה לא היתה "משקמת" אותה * התנועה שהקימה את המדינה והובילה את העם לכיבוש ולהגשמה נמוגה מזמן * ההפסד הוא של כולנו


בשנת 1981 ראיינתי את שרגא נצר, שהיה משך עשרות שנים איש אמונו של דוד בן גוריון ו"האיש החזק" של מפא"י. הראיון נערך במסגרת תחקיר שערכנו, אני וחברי רמי טל (אז עורך בכיר ב"ידיעות אחרונות" וכיום עורך בהוצאת הספרים של העיתון) לצורך הוצאת ספר של שמעון פרס. ( פרס התמודד אז בבחירות מול מנחם בגין שבהן הפסיד).

שאלנו את נצר: אמור לנו, היכן נעלמה מפא"י. כיצד זה התנועה ששלטה בישראל משך שנות דור אינה מגלה שום יכולת ארגונית, אינה מעלה שום רעיון חדש, אינה מוציאה מתוכה אף מנהיג, אף בשורה. שרגא נצר הרהר מעט ואמר: אני המפא"יניק האחרון. מפא"י כבר לא קיימת. היא מתה.

ben-guryon-poster כרזת בחירות שלמפאי  שנות החמישים

עכשיו נעץ אהוד ברק את המסמר האחרון בארונה של התנועה האדירה הזו. ואפשר לומר חבל על דאבדין.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, בן גוריון, ז'בוטינסקי, ישראלים, פוסט ציונות, פוסטמודרניזם, ציונות | תגים: , , , | 3 תגובות

מה שבן-גוריון החמיץ בסיפור יציאת מצרים


- מאת ד"ר זאב פון-וייזל –

אנו שמחים לארח היום מאמר של ד"ר זאב פון וייזל. המאמר נכתב אמנם בניסן תשל"ג, 1973. אך הוא היום אקטואלי מתמיד.
ד"ר פון וייזל היה דמות מיוחדת במינה בתנועה הלאומית. שרת כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה וזכה במדיית צלב הברזל. הוא לחם גם כתותחן במלחמת השחרור למרות גילו הגבוה. למד רפואה משפטים, נוירוכירורגיה ובנוסף לכל אלה היה אחד המומחים הגדולים בעולם לאיסלם. עלה לארץ ישראל ב-1924. היה ממייסדי התנועה הרביזיוניסטית בארץ, מארגן קורס מפקדים בתל יוסף (על פי תכנית אימונים שלמד בצבא האוסטרי); חלוץ ההעפלה של בית"ר ("אף על פי"); ייסד את העיתון הקהירי "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שהיה כלי לתעמולה פרו ציונית בין הערבים. במקביל עשה קריירה עיתונאית מזהירה, סייר בכל העולם, וקנה לעצתמו קשרים וידידים גם בעולם הערבי. הקוראים הוותיקים של טור זה כבר קראו עליו שני מאמרים שקישוריהם בסוף המאמר.
תודתנו נתונה לניבה פון ויזל הנכדה על הרשות לפרסםאת המאמר.

"דורנו קרע קרע חד בין העבר ובין ההוווה. הזקנים מביטים אחורה בנוסטלגיה ובצער: כל מה שהיה בעבר נראה להם כאילו היה ברובו טוב, וכל מה שבנמצא נראה להם כולו בירידה מוסרית, כהתבוללות עם כיסוי של הלשון העברית, שאינה כה מחודשת כפי שהיא מקולקלת. הזקנים האלה רואים בפרץ שנפרץ בינם לבין הצעירים לא רק סוף עולמם שלהם, אלא פשוט סוף העולם. בלי יראת אב ואם, בלי יראת כבוד בפני שיבה – איך אפשר להקים עם בריא, עם המסוגל להבטיח את המשך שלשלת הזהב מן העבר הרחוק אל העתיד האינסופי?

fon-vayzel1

זאב פון ויזל בצעירותו

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים היסטוריים, בן גוריון, היסטוריה יהודית, ז'בוטינסקי, תנ"ך, תקשורת | תגים: , , , , | 4 תגובות

ישראל כמדינת אוליגרכיות

מי שחושב שב- 1977 היה מהפך אינו אלא טועה. מי שחושב שבשנים שלאחר מכן שלט הליכוד חי בטעות. בספרי ההיסטוריה ייכתב כי אחרי גוויעתה של מפא"י ההיסטורית "בימים ההם אין מלך בישראל". לא מלך וגם לא ראש ממשלה, אם במושגים הללו אנחנו מתכוונים למישהו השולט על הנעשה במדינה ופותר את בעיותיה הפנימיות והחיצוניות.

כי מדינת ישראל איננה מדינה דמוקרטית הנשלטת על ידי הממשלה שנבחרה על ידי העם. ישראל היא מדינה הנשלטת על ידי אוליגרכיות. כל אוליגרכיה והנתח שלה. כל אוליגרכיה ותחום השלטון שלה.

aharon_barak

אין הבדל בין ישראל לקליפורניה. אהרון ברק. (ויקישיתוף)


לקרוא את ההמשך
קטגוריות: אוליגרכיות, אקדמיה, הון ושלטון, מערכת הביטחון, מערכת המשפט, תקשורת | תגים: , , , , | 8 תגובות

השמאלנות הפתאומית של ציפי החלולה

tzipi_livni-vikipedia

מ"שתי גדות לירדן" לשתי מדינות לשני עמים. ציפי ליבני (ויקישיתוף)

הצורה בה דחתה ציפורה מלכה שפיצר את ידו המושטת של נתניהו לממשלת אחדות מזכירה לי בדיחה יהודית ישנה.

מעשה בשני יהודים שהחליטו להתנצר. פנו יחד לכומר של העיירה והודיעו לו על כוונתם. הלה קיבל אותם בכבוד גדול וביקש שיכנסו בזה אחר זה לחדרו.

נכנס היהודי הראשון. הכומר היזה עליו את מי הקודש, אמר מה שאמר והודיעו: מעכשיו אתה נוצרי לכל דבר.

יצא המומר מחדרו של הכומר ופגש בחברו שהמתין באכסדרה. שאל החבר, היהודי עדיין, " נו, איך היה?"
השיב לו המומר: אני עם יהודים לא מדבר.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים פוליטיים, המוסד, ז'בוטינסקי, מחתרות, פוליטיקאים, שמאלנות, תהליך השלום, תנועה לאומית | תגים: , , , | 3 תגובות

PALESTINE כבר כאן

מאמר זה נכתב בפברואר 2000 וכבר נמחק מזמן. במקרה גיליתי אותו בקרבי המחשב שלי ונראה לי שיש בו כדי לתת פרספקטיבה למה שעשינו לעצמנו מאז ועד היום.  אפשר גם ללמוד ממנו איך ייראו "שתי מדינות לשני עמים".

סול רובין, תושב נווה דקלים, החליט לבלות שבוע ימים במלון טירת בת שבע בירושלים. את הנאת הנופש הפרה חוברת הנושאת את השם THIS WEEK IN PALESTINE, שהמלון חילק לאורחיו.

שער מסע אחר: כך ראו הפלסטינים "שכנות טובה"

שער מסע אחר: מסלולים לשכנות טובה

רובין מיהר לשגר מכתב נזעם למשרד התיירות בו הוא אומר בין היתר: "בין הדברים שמצאתי למד מן החוברת הוא שהר תבור הוא חלק מPALESTINE-, שהכיבוש הישראלי מונע את פיתוחה של בית לחם והדבר שעורר בי שאט נפש במיוחד היה תאורו של קבר רחל כבית קברות מוסלמי.

kever-rachel

קבר רחל הוא קבר מוסלמי אומר המדריך הפלסטיני לתיירים

שואל הקורא את משרד התיירות:"מדוע אתם מתירים לתעמולה אנטי ישראלית במלון ישראלי"?.

הקורא שלח לי את החוברת ומתוך עיון בה למדתי לדעת דבר חמור מתעמולה אנטי ישראלית. למדתי ש-PALESTINE כבר נמצאת כאן, בתוכנו, מסביבנו, בסמוך לנו. ואנחנו מחרישים.

מה יש בחוברת

המראה החיצוני הוא של מדריך לתיירים מן הסוג שמוצאים בכל מלון בעולם. מספרי טלפון לעזרה ראשונה, רשימת מסעדות, בתי מלון, משרדי נסיעות, אתרים ארכאולוגיים, שגרירויות, קונסוליות, סיורים מודרכים וכדומה. מה שמייחד את החוברת הזו הוא שהיא משקפת חזות כאילו היא יוצאת במדינה נורמלית לכל דבר. אין בה אזכור של ישראל. מדינה זו בכלל לא קיימת ומפת הסיורים, גם זו של ירושלים, מתייחסת אל השטח כולו כאל מדינת פלסטין.

כמה דוגמאות ימחישו:

* מפת ישראל בה מסומנים גבולות הקו הירוק, כולל שטח ההפקר מלפני מלחמת ששת הימים. כל הישובים היהודיים ביהודה, שומרון ועזה נמחקו מן המפה. יש סימון של ירדן ומצריים אך אין ציון שהשטח שממערב ליהודה ושומרון הוא מדינת ישראל.

* החוברת מלאה תארים ואזכורים של גופים ומוסדות שהם חלק ממדינה: משרד התיירות והעתיקות; המרכז הגיאוגרפי הפלסטיני; הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית; רשימה של משרדי ייצוג של רוב המדינות כלפי הרשות הפלסטינית.

* חלק נכבד מן הסיורים המודרכים נראים כתעמולה פוליטית יותר מסיור לתיירים. כך, למשל, יש סיור מודרך למחנות הפליטים תוך "הסבר הרקע לבעיית הפליטים". פרט לסיור המודרך שנועד אך ורק למחנות הפליטים חלק מן הסיורים האחרים מסתיימים בביקור במחנות הפליטים.

* לתייר המעוניין מוכנים המארגנים להציע "סיור מיוחד שנועד להתמקד במדיניות ההתנחלויות של ישראל בירושלים ובסביבותיה".

* סיור לעזה, לדוגמא, כולל ביקור במעבר ארז ו"לימוד אודות ההתנחלויות הישראליות והבעיות שהן יוצרות".

* יש גם סיור למערות קומראן "בו נמצאו מגילות ים המלח". לא מציינים כמובן מי חיבר את המגילות. כנראה פלסטינאים קדמונים.

* כיאה למדריך תיירים הוא מסתיים בנתונים סטטיסטיים: אוכלוסייה – 3.02 מיליון מהם 53.3 אחוז מתחת לגיל 17 ; 2514 בתי ספר; 889,895 תלמידים; 30,162 מורים; שעור אבטלה 14.4 אחוזים; שכר עבודה ממוצע ליום של שכיר בשטח הפלסטיני 14.5 דולר לגברים 12.1 דולר לנשים; 92 מלונות; 162,680, מכוניות; שעור ילודה 6.04; ריבוי טבעי 4.18.

ולהזכירכם החוברת הזו מופצת בבתי מלון, בירושלים השלמה והמאוחדת בירת ישראל הנצחית.
פברואר 2000

קטגוריות: ירושלים, פלסטינים | תגים: , , , , | תגובה אחת