הניגון של חסידי מודז'יץ לתפילת "אזכרה אלוקים ואהמיה" ביום הכיפורים

ערב הימים הנוראים אשתקד, זכיתי לחוויה מרגשת ויחידה במינה: שמעתי ניגון. הניגון הזה ליווה אותי משך כל התפילות של ראש השנה ויום הכיפורים והוא הוסיף להתנגן בתוכי ללא הרף, משך כל השנה. הניגון עורר בי תובנות לגבי מקומו של הניגון בהוויה היהודית בכלל ובתפילה בפרט, ואני מבקש לשתף בהן את קוראיי.

המדובר בניגון החשוב ביותר של חסידות מודז'יץ. הוא הולחן, על ידי אבי השושלת, ר' ישראל ממודז'יץ, לפיוט נורא הוד, הנאמר בתפילת ראש השנה ובתפילת נעילה של יום הכיפורים.

 

מרן ר' ישראל טאוב זצוק"להרבי הראשון של חסידות מודז'יץ מחבר הניגון

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: חגים, יהדות, מוסיקה, מוסיקה יהודית, תפילה | 10 תגובות

פרשת שיקלגרובר כמידגם מנבא של מצב התקשורת בימינו


מאמר זה הוא משנת 2004. הוא המשך למאמרי הקודם על הרקע לחוליי התקשורת בימינו. כאן מובא מקרה מסויים ברזולוציה גבוהה המדברת בעד עצמה. ולסיום: הערות עם מעט אופטימיות בכל זאת

בסקר שפורסם בשבוע שעבר על יחס הציבור לבעלי מקצוע שונים נקבע: העיתונאים נמצאים בתחתית הרשימה. מתחת לפוליטיקאים. אין זו הפעם הראשונה שהציבור מביע דעתו על מי שרואים עצמם כמעצבי דעת הקהל, אבירי הממלכה השביעית, כלבי השמירה של הדמוקרטיה. אך דומה כי מעולם לא היה מעמד המקצוע הזה והעוסקים בו נחות כל כך בעיני הציבור.


תוצאות הסקר הזה משקפות את מה שכולנו יודעים מזה זמן רב. התקשורת מנותקת מן העם. היא אינה מייצגת את עמדותיו, אמונותיו וערכיו. הציבור מגלה עוינות לתקשורת, רואה בה גורם מעוות ומאיים. על מנת להבין את היחס הזה מן הראוי לבחון פרשה אחת שארעה באחרונה – פרשת שיקלגרובר.

המרצה המוזר

לפני שנים רבות שמעתי קורס באוניברסיטת תל-אביב (עוד כששכנה באבו כביר) על תולדות גרמניה הנאצית מפי מרצה מצוין, וולטר גראב שמו. גראב היה אדם מקסים אבל מוזר. לבוש בגדי חאקי פשוטים, כבד גוף ובעל מבטא גרמני כבד. הוא היה אז בשנות הארבעים שלו והשמועה שעברה בין הסטודנטים היתה שאין לו אפילו תואר שני ולפני בואו לאוניברסיטה היה סוחר תיקים.

 

וולטר גראב

איש לא פיקפק בידע הפנומנאלי שלו. אמרו עליו כי ידע את תולדות המאה העשרים דקה אחרי דקה.
לימים נתברר כי השמועה לגבי עברו של גראב היתה נכונה. לאחר שדרך כוכבו בשמי האקדמיה, בארץ ובעולם, פירסם ספר בשם "ארבעה פרקי חיים" ושם חשף את סודו.

הוא נולד בוינה למשפחה המעורה היטב בתרבות הגרמנית והיהודית. לאחר הכיבוש הגרמני ב-1938 נמלט עם משפחתו לארץ ישראל והוא אז כבן 19.

שער ספרו של גראב

שער ספרו של גראב

כאן עסק יותר מעשרים שנה בעבודת כפיים ובמסחר. הוא הגיע לאקדמיה בתל-אביב ובגרמניה בשנות הארבעים שלו, וזה היה הפרק השלישי בחייו. הפרק הרביעי הוא של היסטוריון בעל מוניטין בינלאומי, שפירסם עשרות מחקרים חשובים.

אדולף שיקלגרובר

המרצה גראב היה קפדן מאד אבל גם בעל חוש הומור דק. פעם אמר לנו: תראו איך ההיסטוריה נקבעת על ידי פרטים לכאורה פעוטים וחסרי ערך. אדולף היטלר הרי יכול היה להיקרא אדולף שיקלגרובר. האם אתם מתארים לעצמכם רבבות אנשים מצדיעים במועל יד וקוראים "הייל שיקלגרובר"? שינוי שמו להיטלר הפך את הקריאה "הייל היטלר" לגורם שהשפיע על ההיסטוריה.זו היתה בדיחה נוסח הסרט "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'פלין. אך גראב התכוון ברצינות. כהיסטוריון מבריק ידע כי לעתים הפרטים הקטנים מכריעים מאורעות היסטוריים יותר מארועים גדולים.

 

צ'רלי צ'פלין ב"הדיקטטור הגדול"

אלואיס היטלר אבין החורג של אדוף שיקלגרובר

היטלר היה עשוי להיקרא שיקלגרובר כי סבתו היתה מריאנה-אנה שיקלגרובר. היא היתה משרתת רווקה שילדה בן בלתי חוקי ששמו נקרא אלואיס.  חמש שנים לאחר שנולד אלואיס נישאה אנה לשכיר יום מובטל ועני, יוהן גיאורג הידלר. הבן אלואיס נמסר לאימוץ לאחי הבעל, יוהן ניפומוק היטלר. אדולף הוא בנו של אלואיס, וכך קיבל את שמו . מי היה אביו האמיתי של אלואיס (דהיינו סבו של היטלר\) לא נודע כי אמו המשרתת עבדה בבתים רבים. הואיל ובין היתר עבדה בבית של יהודי בשם פראנקנברגר אין להוציא מכלל אפשרות שסבו של היטלר היה יהודי. מכל מקום ידוע על מקרה שאחד מקרובי היטלר שלח מכתב שהובן כניסיון סחיטה כדי למנוע את הגילוי הזה.

וכאן אנו מגיעים לפרשה שארעה באחרונה, מעל דפי מקומון "זמן תל-אביב" של עיתון "מעריב", לשעבר העיתון הנפוץ במדינה.

"ארץ עם שפם"

במקומון הזה הופיע טור, פרי עטו של יהודה נוריאל. בטור האחרון שלו פירסם קטע  אשר נשא את הכותרת "ארץ קטנה עם שפם". כותרת המשנה היתה "מכתב תשובה אמיץ ומרגש לטייסים הסרבנים". על המכתב היה חתום א. שיקלגרובר. המכתב כלל דברים חמורים ביותר בגנות הטייסים הסרבנים. נוריאל השמאלן בנה את המכתב הוירטואלי מטקסטים שנטל מדברים שכתב ואמר אדולף היטלר בתקופות שונות. בדרך זו ביקש להציג את המתנגדים לטייסים הסרבנים כהיטלריסטים.

איש מעורכי המקומון לא חש בתרגיל המתוחכם – לא עורך רשת מקומוני מעריב, יואב צור, ולא עורך "זמן תל אביב", יואב גולן.

יעקב אחימאיר מוחה

יעקב אחימאיר

יעקב אחימאיר

 

 

 

 

מי שחש במעשה ההטעיה היה איש הטלוויזיה יעקב אחימאיר, שמיהר לשלוח מכתב מחאה חריף לעורך "מעריב", אמנון דנקנר. אביו של יעקב אחימאיר היה אב"א אחימאיר, היסטוריון בעל שעור קומה, שכתב, בין היתר, את הערך היטלר באנציקלופדיה העברית.

על השתלשלות הפרשה סיפר המקומון "העיר" של רשת שוקן. דנקנר מיהר לנזוף בעורכים והודיע לנוריאל כי הוא מפטר אותו.

בין אז והיום

פרשה זו היא מידגם מייצג של מצב התקשורת, שמסביר את יחס הציבור אליה. הדבר הבולט ביותר בפרשה הוא הנכונות של כותבים ללכת עד קצה הגבול בעמדות אנטי ציוניות, אנטי ישראליות וגם אנטי יהודיות.

הפרשה הזו מייצגת גם את רמתה של התקשורת. עובדה היא שטור כזה יכול היה לעבור תחת ידיהם ועיניהם של עורכים, שלא זיהו את שיקלגרובר, לא ברור אם מתוך בורות\ אם מתוך רשלנות, או סתם מחוסר תשומת לב.

לא תמיד היה המצב כך. בעבר הרחוק היתה כל העיתונות בארץ (ברובה המכריע מפלגתית) ציונית, בלי קשר למפלגה שייצגה. כשעברה התקשורת הישראלית לעידן המסחרי עדיין נשארה ציונית. ידיעות אחרונות של הרצל רוזנבלום ודב יודקובסקי היה עיתון ציוני וכך מעריב של עזריאל קרליבך ואריה דיסנצ'יק וכך אפילו הארץ של גוסטב שוקן. בעיתונים של פעם היו אנשי התקשורת אנשים משכילים בעלי רמה שהיו נערצים על הציבור כולו. במרוצת השנים נתמעטו הדורות ואת התוצאה אנחנו רואים.

===================================

בכל זאת יש תקווה (נכתב בספמטבר )2009

מאמר זה (וקודמו שפורסם כאן לפני שבוע) לא יהיו שלמים אם לא אזכיר את העיתונאים הרבים, ותיקים וחדשים, שבזכותם אולי תהיה עוד תקומה למקצוע הזה.

לא אוכל לציין כאן את כל העיתונאים ההגונים, שלחמו ולוחמים בחרוף נפש על דעותיהם, שסיכנו לא פעם את פרנסת משפחתם ואף את שלמות גופם, שידיהם נקיות מכל אבק שוחד או טובת הנאה.

אמנה כאן כמה מהם כמייצגים והסליחה עם אלה שלא מניתי  כאן.

מוטי גילת. משך שנים לחם מלחמת יחיד בשחיתות הציבורית ובמעשי עוול. הוא גרם להרשעתם של אנשי ציבור מושחתים יותר מהרבה קציני משטרה ואנשי פרקליטות.). נאלץ להילחם גם נגד עיתונו, ידיעות אחרונות, שהצר את צעדיו עד שנאלץ לעזוב ועבר לכתוב ב",ישראל היום"\,.
• גידי וייץ מהארץ הוא ממשיכו (ובמקרים מסויימים שיתף פעולה עם מוטי גילת) וגם הוא חשף כמה מפרשיות השחיתות הגדולות במדינה.
• גיא מרוז ואורלי וילנאי פדרבוש. הם שייכים לדור חדש של תחקירנים שצמחו בטלוויזיה. נלחמים את מלחמתו של האיש הקטן, נאבקים בטחנות הרוח הענקיות של הטייקונים. נראה כמה זמן יתנו להם לנשום.
• מיקי רוזנטאל (לשעבר ידיעות אחרות ו"העיר") צמח גם הוא כתחקירן לוחם בטלוויזיה. חשף שורה של עברות על החוק של תאגידים גדולים והשיא שלו זה פרשת השקשוקה של משפחת עופר, שבה יצטרך להתמודד לבד בבית המשפט מול משפחת הטיקונים.
קלמן ליבסקינד שהגיע ממקור ראשון למעריב ומדי פעם מציל את כבו התקשורת בעמדות המנוגדות לזרם הכללי.

מבין אנשי התקשורת של הדור החדש בולט אורן נהרי מן הערוץ הראשון בהשכלתו הרחבה וביסודיות דיווחיו ופרשנויוציו.

מבין בני הדור הישן שעדיין פעילים בתקשורת ותורמים רמה תרבותית ומקצועית נדירה ראויים לציון: רון בן ישי, ; עמנואל הלפרין ( שאמנם פרש מהגשת חדשות אך מוסיף להגיש תכניות נהדרות); יעקב אחימאיר הוותיק (הממשיך להגיש חדשות ולראיין. בולט ביחודיותו: ישר כסרגל, נותן למרואיין לדבר ולא מתפרץ לדבריו, לא מוכר את קולו לחברות פרסומת); אהוד יערי, אמנון לורד. ויש עוד רבים, לא רבים מדי, ותיקים וחדשים שלא זכרתי את שמותיהם, אבל חשוב לדעת שהם קיימים. שיש עדיין קבוצה של עיתונאים הגונים שהם כלב השמירה של הדמוקרטיה וזכויות האזרח.

ראה האם יש מאפיה שמאלנית בתקשורת

קטגוריות: אקדמיה, גרמניה, תקשורת | תגים: , , | 4 תגובות

איך הפכה התקשורת רדודה, מושחתת, שמאלנית וכוח להשחית


מאמר זה נכתב בחודש יוני 2002. הוא מתפרסם כאן כי הוא מאפשר לעקוב אחרי שורשי התהליכים שאת פירותיהם אנו אוכלים בהווה. הוא מובא  ללא שינויים. הוספתי בסוגריים מרובעים ובדיו אדומה הבהרות ושינויים שחלו בתקופה זו הדרושים להבנת המאמר.

לפני כשנה פוטר המשפטן משה נגבי מ"מעריב", על רקע הביקורת שמתח על מעסיקיו, משפחת נמרודי. להגנתו של נגבי יצאו, במודעות בעיתונים, ובהצהרות בתקשורת האלקטרונית, עשרות עיתונאים, חברים למקצוע ולהשקפה. גם עשרות מרצים מבתי הספר לתקשורת.

הגדיל מכולם נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, שקרא בעקבות הפיטורין לשקול אפשרות שהעיתונות הפרטית תהיה כפופה לדיני המשפט הציבורי.

משה נגבי (באדיבוות בעל התמונה)

משה נגבי (באדיבוות בעל התמונה)

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: ידיעות אחרונות, מעריב, תקשורת | תגים: , , , | 19 תגובות

פשקווילים רציניים ומצחיקים פשקווילים מדומים ומגוחכים

הפשקווילים הם אחד מאמצעי התקשורת החשובים ביותר של היהודים החרדים, בארץ ובעולם. לאדם מבחוץ הם נראים לעתים תמהוניים ומגוחכים. קהל הצרכנים שלהם מתייחס לנאמר בהם ברצינות תהומית.

פרופסור משה קוםל. רציני אבל גם מצחיק.

פרופסור משה קופל [צילום: זאב גלילי]]

זהו הרקע למעשה תעלול של פרופסור מכובד למתמטיקה, משה קופל מבר אילן, שהמציא שורה של פשקווילים שמתחו עד לקצה הגבול את הנטיה החרדית בת זמננו לחומרות. כך הפך לחוכא ואיטלולא גם את הפשקוולים האמיתיים.

מה זה פשקוויל

זו מלה ביידיש שמשמעותה כתב פלסתר. לפי גרסה אחת נוצרה המלה משבוש של שתי מלים עבריות פתקי-עוול. בהברה אשכנזית ליטאית זה נשמע כמו " פשקי עוול" ומכאן זה הפך לפשקוויל. לפי גרסה אחרת זהו שיבוש של צרוף המילים " פתק אווילים" .

לפי המילון הלועזי-עברי של אלקלעי מקור המילה "פסקויל" איטלקי. היא נקראת על שם פסקינו, פסל שבור ברומא שנתגלה ב-1501, שנהגו לכתוב עליו כתבי פלסתר. במילון הלועזי-עברי של פינס יש הסבר אחר: "בעל מלאכה ברומא, שהיה ידוע בחריפותו והיה נוהג לתלות על פסל עתיק כתבים עוקצניים". הסבר מפורט יותר מצאתי במאמר של פרופסור מנחם  פרידמן, מומחה לעולם החרדי שכותב כי המלה "פשקוויל" עברה ליידיש היישר מאיטלקית. מקורה מפיאצה פאסקווינו, כיכר ברומא שבה נמצא פסל שעליו, על פי סיפור עממי, נהג אדם ששמו פאסקווינו להדביק כתובות סאטיריות נגד השליטים והכנסייה.

 

הפצל שבפיאצה פסקינו ברומא עליו מודבקים פתקי מחאה וביקורת שממנו הגיעה המילה "משקוויל" ליידיש.

 

מענין שלא מצאתי זכר למלה זו במילונים עבריים (אבן שושן, רב מלים) וגם לא במילון הסלנג של רוביק רוזנטל, ולא בשני כרכי מילון הסלנג של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה.  ציפיתי למצוא הסבר בספרים שהתמחו באיתור מקורותיהם של מלים (כמו  מוצא המלים של אברהם שטאל ומלים מספרות של נתן שפיגל}. מכולם העליתי חרס. כולם מתעלמים ממלה זו כאילו הייתה מוקצה מחמת מיאוס. גם במילוני יידיש-אנגלית ויידיש עברית לא בא זכרה של המלה.


אמצעי תקשורת מקובל

הפשקוויל הוא אחד מאמצעי התקשורת המקובלים ביותר בקרב היהודים החרדים בירושלים, בבני ברק,
ובקהילות החרדים בארצות הברית. הם לא צופים בטלוויזיה הטמאה, אינם מאזינים לרדיו הציוני וקוראים רק את העיתונות החרדית, שם אין תמיד כל האינפורמציה המעניינת אותם. לכן הם שותים בצמא את דבר הפשקווילים. כל הרוצה מדפיס מודעה ענקית עם אותיות גדולות יותר מאותיות קידוש לבנה ומדביק על הקירות. לרוב זהו כתב פלסתר אנונימי, שמטרתו להשמיץ אישיות או מוסד. ובעיקר: להטיל חומרות חדשות על הציבור בתחום שמירת המצוות.

רבנים רבים גינו את התופעה ופסקו "ארור מכה רעהו בסתר" . דבר זה לא מנע את המשך הפרסום וההפצה של כתבי הפלסתר. לרבי מסאטמר מיוחסת האמירה כי בתי מאה שערים היו מתמוטטים מזמן לולא הדבק של הפשקווילים הרבים שהודבקו עליהם.
מאידך יש לא מעט פשקווילים שבהם מתפרסמים פסקי הלכה של גדולי הדור.

פרופסור שובב מתלוצץ

פרופסור משה קופל הוא אדם רציני מאד, בחייו האקדמיים והתורניים. הוא איש המחלקה למדעי המחשב בבר-אילן שפרסם מחקרים חשובים (בין היתר: תכנת מחשב לזיהוי בין טקסטים שנכתבו על ידי אנשים שונים , הבחנה בין גברים ונשים ובין גילאים שונים. מחקר חשוב על הבלוגוספירה. פיתוח בתחום איחזור מידע שקדם לגוגל, פרוש מתמטי למסכת קינים ועוד).
מה לפרופסור למתמטיקה ולפשקווילים?

כבן למשפחה חרדית (חסידי גור) לא פתח ספר חולין אף פעם לפני מינחה עד שהגיע לפרינסטון. שם טיפס במהירות בסולם האקדמי ובהגיעו לארץ מלא עזוז ושמחת נעורים החליט לקרוא תיגר על הפשקווילים החרדיים. ליתר דיוק: החליט ללגלג עליהם.

 

פרןפסור קופל על רקע שנים מן הפשקווילים הליצניים שחיבר

פרופסור קופל על רקע פשקווילים שחיבר

איסור תפילה מעורבת

התחביב של חיבור פאשקווילים החל עוד בחוץ לארץ, מספר פרופסור קופל. הוא וחבריו, תלמידי ישיבה לשעבר, נדדו בין האוניברסיטאות היוקרתיות של ארצות הברית, הרווארד, פרינסטון. "בכל מקום חשנו במתח פנימי כי היינו שייכים ולא שייכים. אחד מחבריי ילדותי, מנחם יהושע אדלר, העלה רעיון לכתוב פשקוויל נגד היוזמה לקיים מנין מעורב של גברים ונשים בהרווארד. הפשקוויל נחתם בשם אגודת ישראל דקמברידג' מסצ'וסטס. והכל התייחסו אליו כאל פשקוויל אמיתי".

לאסור על נשים לצאת לרחוב

שנה לאחר מכן עלה קופל לארץ יחד עם ידידו, הרב דניאל אריה גוטנמכר (כיום ר"ם של ישיבה). "היינו אז רווקים וחופשיים. היינו מסתובבים וקוראים פשקווילים על קירות מאה שערים. כשהגיע פורים נזכרנו באותו פשקוויל מהרווארד והחלטנו לעשות משהו דומה".

הפשקוויל נכתב בתגובה לפשקווילים שקראו לנשים שלא לצאת לרחוב אלא בלבוש צנוע. קופל וחברו קראו לאסור על נשים לצאת לרחוב בכלל, גם בלבוש צנוע. "התעוררו ושובו סגרו דלתותיכם בעד נשותיכם".

 

פשקוויל הקורא לאסור על נשים לצאת לרחוב

השניים הביאו את הטקסט שכתבו למדפיס. זה לא הראה שום סימן שהוא חושד בשניים כי אינם מתכוונים למה שכתבו. הדפיס במהירות וקיבל את שכרו. לאחר מכן פנו למדביק מקצועי וזה הדריך אותם איך להכין דבק – מים וקמח ותוספת חומץ וסוכר לחיזוק. עברו ברחובות מאה שערים באמצע הלילה והדביקו בכל פינה.

נראה שקוראי הפשקווילים במאה שערים לא ראו בקריאה הזו משהו יוצא דופן. מעטים מאד ניחשו שמדובר בסאטירה. "פעם ביקר אצל שכן שלנו יהודי בן ישיבה מארצות הברית. הוא ראה את הפשקוויל שלנו וכשנשאל לדעתו אמר: "הדברים נראים לי קצת קיצוניים אבל אם הגדולים פסקו כך יש לקבל זאת".

חרם על כסף ציוני

לאחר הפשקוויל הראשון הפכו השניים את כתיבת הפשקוויל למסורת פורימית ובכל שנה המציאו חומרות אזהרות ואלות חדשות. בשנה השניה הזהירו מפני לימוד נביאים וכתובים. אחר כך קראו להטיל חרם חמור על כסף ציוני והבטיחו להחליף את השטרות הטמאים בכסף שידפיסו. בפשקוויל הבא קראו לטבילה המונית והטפת דם ברית בליווי תזמורת.

לא היה קץ לרעיונות של השניים. בפשקוויל אחד קראו לבחורי ישיבה להתגייס כדי שיוכלו לסרב לשרת מטעמי מצפון ובאותה הזדמנות קראו לאיחוד דגל התורה עם רץ של שולמית אלוני.. אחר כך הכריזו כי "מלך המשיח בא" הואיל והתקיים הכלל התלמודי שמשיח יבוא ב"דור שכולו חייב". כשסערו הרוחות סביב כביש בר אילן קראו להעביר את הכביש לרשות הפלשתינאית וכך לפתור את הבעיה.

 

חרם על כסף ציוני

"דבר" העתיק הפשקוויל

ייתכן שהפשקווילים המדומים של קופל וחברו היו נגנזים ונשכחים לולא היו כל כך מוצלחים שפרצו לתודעת הציבור. במהלך השנים התייחסו אנשים רבים לפשקווילים הליצניים כאל מסמכים אמיתיים. כשפורסם הפשקוויל (של קופל וחברו) הקורא להחרים את הכסף הציוני פורסם תוכנו כידיעה בעיתון "דבר". את הידיעה מסר כתב העיתון לעניני חרדים, נח זבולוני, יהודי חרד בעצמו. קופל וחברו מיהרו להעמיד את העתון על טעותו. הסופר חיים באר, שהיה אז בעל טור ("תולעת ספרים") במוסף "דבר השבוע" כתב בטור שלו: "לפתחה של כל סאטירה רובץ איום המציאות". אחרי שפרסמו את הפשקוויל הבדוי הקורא לאסור יציאת נשים מהבית בא אחד מרבני העדה החרדית ופרסם ספר בו נאמר: "צריכה אשה להיות יושבת בתוך הבית ולא תצא לרחוב שלא תכשיל לבני אדם ונמצאים מסתכלין באשת איש".

 

חיים באר (צילום: זאב גלילי)

אני יכול להוסיף כי הן מחברי הפשקוויל והן אותו חכם מחכמי העדה החרדית לא חידשו דבר. לאחר שסבי נהרג בהתמוטטות מרפסת בעת הדלקת ל"ג בעומר במירון ( בשנת 1911) פסקו חכמי צפת כי הסיבה לאסון היא שנשים יוצאות מבתיהן אל השוק.

פרשת המים הטמאים

לפרסום עולמי ממש זכה פשקוויל אחר של קופל וחברו: זה שקרא להטריף את המים הציוניים. זה היה ב-1 ביוני 2004. ב"ניו יורק טיימס" הופיעה ידיעה בולטת שכותרתה: "יש משהו במים ומאד ייתכן שאינם כשרים למהדרין".

כתב העיתון, מיכאל ברי, כתב בין היתר: "ניו יורק היא מקום טוב בשביל יהודי המבקש אוכל כשר. יש בה חנויות

חיים באר [צילום: זאב גלילי]

לאולטרה חרדים וגם ליהודים פחות דתיים. כל זה נכון כל עוד אינך צמא. כמה רבנים קבעו עכשיו שמי הברז בניו יורק – שיש להם מוניטין בן מאה שנה לצלילות ולנקיות – אינם כשרים".

 

איסור שתיית מים טמאים

לקורא יוסי קלבן מגינות שומרון שקרא את הידיעה ב"ניו יורק טיימס" הדברים נשמעו מוכרים. הוא נזכר כי לא מכבר קרא פשקוויל שהודבק על קירות שכונת "מאה שערים" בירושלים בו נאמרו דומים על המים בירושלים.

באותו פשקוויל נאמר בין היתר: "שמועה שמענו ותרגז נפשנו, הנה לאחר בדיקה יסודית במעבדות של בית ועד לחכמים דקווינס נמצא שבכל המים שמספקים הציונים הכופרים ימ"ש, בין המים הנוטפים מן הברזים בין המים הזוחלים מן המעיינות מסתתרות כמויות מחרידות של מזיקים קטנים ר"ל הנראים לעיני הדיין דרך המכשירים המכונים מיקרוסקאפען – אוי לעינים שכך רואות – ודין אותם מזיקין כדין שרץ המים ר"ל ולכן פשוט וברור שקיים איסור חמור לשתות מים שלהם ח"ו".

גם בידיעה ב"ניו יורק טיימס" ניתן אותו נימוק לאיסור לשתיית המים הניו יורקים: "הרבנים גילו באחרונה שבמים מצויים יצורים קטנים ממשפחת הסרטניים. אלה אינם מזיקים אך הם אינם כשרים".

האם יכול להיות שיש קשר בין הפשקוויל מבני ברק לפסק ההלכה בניו יורק?

 

ובניו יורק הפך האיסור לפסק הלכה

הצגתי את השאלה לידידי, פרופסור משה קופל, קופל לא יכול להשיב בחיוב על השאלה אך בפנייתי אליו חשפתי את הסוד כי את הפשקוויל שהודבק בפורים על קירות מאה שערים, הוא עצמו חיבר יחד עם חברו הרב דניאל קוטנמכר.

איסור ללמוד נביאים וכתובים

העובדה שלא היה בטוח בקשר בין הפשקוויל הפורימי שלו לבין פסק הדין של המים בניו יורק נבעה מצניעות.

 

להעביר את כביש בר אילן לפלסטינים

ההחמרה במצוות כגורם

לפשקווילים האמיתיים יש היסטוריה ארוכה. אך האופי האלים של הפשקווילים בדורנו נובע להערכתי מן הנטיה הגוברת והולכת בקרב חוגים חרדיים להחמיר על עצמם עוד ועוד.

בני ברק, העיר בה התגוררתי שנים רבות, היא עיר שיש הרבה מה לאהוב בה. יש בעיר הזו מאות ישיבות, בתי כנסת ותלמודי תורה ואפילו לא בית קולנוע אחד וגם לא מועדון לילה. יש בה יותר ספרים לנפש מאשר בכל עיר אחרת בארץ, אבל אין בה אף ספריה ציבורית (חילונית) אחת. שבת כאן היא שבת וחג הוא חג. ויש הרבה מאור פנים ועזרה לזולת. מפעלי גמילות החסד שבעיר עושים מה שהביטוח הלאומי לא עושה בכל הארץ.

עיר של חומרות

אבל בני ברק היא עיר שתושביה מקפידים על קלה כחמורה ובמיוחד על החמורה. ואם אין מספיק חומרות מחפשים אותן ומוצאים.
ליצני העיר יודעים לספר על יהודי הקם בכל בוקר ופותח את השולחן ערוך בחיפוש אחר חומרה חדשה. כשהוא מגלה חומרה זה עושה לו את היום, והוא ממהר לספר לחבריו ולשכניו ולהטיף לקיים את החומרה. וכשהוא מגלה שמשהו מותר ממש נשבר בו לבו.

ועוד מספרים הליצנים על אשה שבאה לבית הדין הרבני ותבעה גט מבעלה. כשנשאלה לנימוקיה השיבה: בעלי אינו מביא די חומרות הביתה.

ועוד מספרים סיפור (שיש בו אולי גרעין של אמת) על יהודי המסתובב בבני ברק כשמטריה בידו מזה שנים רבות, בקיץ ובחורף. כששואלים אותו לפשר הדבר הוא משיב: מציאה מצאתי ולא אנוח ולא אשקוט עד שאחזיר אבדה לבעליה. אך הולכי רכיל טוענים כי האיש מנצל את המטריה הזו כדי להימנע מלתת מנדבות ידו לעניי העיר המקבצים נדבות. כי הרי העוסק במצווה פטור מן המצווה.

וסיפור אחרון, ממש מימים אלה. מדוע אוהבים חרדים להסתוב כשדיסק און קי  בכיסם. כי בכל פעם שהם מחברים את האביזר למחשב בם מתבשרים "נתגלתה חמורה חדשה".

הסיפור הבא שהגיע לאוזניי נשמע כאחת הבדיחות הנפוצות בעיר על המחמירים. אך אני בדקתי וחקרתי ומצאתי שאכן הסיפור אמיתי מא' ועד ת'. וזה דבר הסיפור ופשרו.

תלמיד חכם בא לארץ

הגיע לארץ מן הגולה הרחוקה תלמיד חכם וגדול בתורה. (השם המלא ותוארו שמורים במערכת). הוא דווקא לא נחשב כמחמיר, ונמנה עם המקילים. אבל מתוך לימוד מעמיק הגיע למסקנה שכולנו חיים באי ידיעה שהחלב הבא אל שפתותינו הוא טרפה גמורה.

הנימוקים שהביא האיש רציניים. בדק ומצא שמתוך כל מאה פרות הנשחטות לאכילה כשרה כ-5 מהן מתגלות לאחר השחיטה כטרפות, ולפיכך גם חלבן אסור בשתיה. הואיל ובתנאים המודרניים מתערבב החלב של כל הפרות הכשרות והטרפות, נמצא שבכל כוס חלב יש 5 אחוז חלב טריפה שהם יותר מאחד בשישים ולכן כל החלב אסור בשתיה.

יש הלכה פסוקה בשולחן ערוך, "יורה דעה" סימן פא, שם כתוב שאם יש בידך תערובת של חלב שנחלב מפרות רבות, וידוע לך שבעדר הפרות שחלבת אחוז הפרות שנמצאו טרפות גדול מאחד לשישים אזי כל החלב טרפה.

גדולי תורה שדחו

למרות הקביעה המפורשת בשולחן ערוך דחו גדולי תורה בישראל את האיש בשתי ידיים. הואיל והדיונים בנושא נערכו בצנעה פניתי לידידי, פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן, שיפענח את החידה. פרופסור קופל הוא מתמטיקאי, ומכללא מבין משהו בסטטיסטיקה, ובמיוחד בסטטיסטיקה תלמודית. שכן הוא תלמודיסט מובהק. הוא גם חיבר מאמר חשוב על הלכות סטטיסטיקה בהלכה.

מהי המתמטיקה שהכשירה את החלב שאנו שותים למרות הפסיקה של השולחן ערוך?

סטטיסטיקה של הלכה

מסביר פרופסור קופל:

"הפסיקה של השולחן ערוך ברורה ותקפה במקרה הבא: אם יש לך עדר של עשר פרות, למשל, ואתה חולב את כולן ומערבב את החלב בתוך מיכל אחד. למחרת היום שחטת את אחת הפרות ומצאת שהיא טרפה והחלב של עשר הפרות עדיין בידיך. כלומר 10 אחוז מהחלב שבתערובת שלך הוא חלב טריפה. השולחן ערוך פוסק שכל החלב טרף. וכך צריך לנהוג גם בימינו. כי הרי החלב של פרה אחת הניב כעשרה אחוזים מן החלב שבתערובת שזה הרבה יותר מאחד בשישים.

המצב שונה אם העדר שלך הוא בן 100 פרות שחלבת היום וערבבת את חלבן. אם שחטת פרה אחת מתוך העדר ומצאת כי היא טרפה אתה רשאי לשתות את החלב כולו כי החלב של הפרה האחת מתוך 100 בטל בשישים.

כאן חשוב לציין כי אין כמובן שום ודאות שכל 99 הפרות שלא נשחטו ושמחלבן אנחנו שותים אינן טרפות. אך הפרות שלא נשחשטו הן בחזקת כשרות ולפיכך גם החלב שבידי כשר.

מה המצב היום?

"לפי ההלכה כל פרה היא בחזקת כשרה, כל עוד לא נשחטה. לכן, למשל, אם יש לך עדר של 100 פרות ושתית מחלבן שנים רבות וכשהזקינו מכרת אותן לגוי ואינך יודע מה היה מתגלה בשחיטתן אילו נשחטו בידי שוחט יהודי, אזי החלב ששתית מאותן מאה פרות כל השנים היה כשר למהדרין.

"טענתו של אותו תלמיד חכם היא שהחישוב הזה שלמעלה היה נכון כל עוד היו עדרים קטנים. עכשיו המצב אחר. כי אנחנו יכולים לדעת שבעולם כולו אחוז הפרות המתגלות כטרפות הוא כחמישה אחוזים.

"אם נניח כנתון שחמישה אחוזים מן הפרות הן טרפות והחלב שמגיע אלינו הוא תערובת של חלב ממאות ואלפי פרות. על תערובת החלב שבידינו חל חוק בהסתברות שלפיו כל כוס חלב שמגיעה אלינו מכילה 5 אחוזים של חלב טריפה.

עד כאן נימוקו של התלמיד חכם מחוץ לארץ.

נימוקי דוחי החומרה

"אך החומרה הזו נדחתה אצל כל גדולי התורה בארץ שאותו חכם פנה אליהם. הם הצביעו על שלושה פוסקים שכבר דנו בשאלה ומצאו שאין כל בעיה בשתיית חלב.

 

הרב זלמן נחמיה גולדברג. דחה את האיסור לשתות חלב.

הרב אשר וייס

"השלושה הם הרב זלמן נחמיה גולדברג, הרב אשר וייס מירושלים, והרב לוי יצחק הלפרין. כל השלושה ענו על השאלה הזו כבר מזה זמן.

"הם קבעו שהחלב כשר ואין מה לדאוג. זאת, למרות שקיבלו את הטענה האמפירית ש-5 אחוזים מן הפרות הנשחטות מתגלות כטרפות.

"הנימוק שלהם הוא זה", אומר לי פרופסור קופל. " הדין של בטל בשישים חל רק כשאתה יודע בוודאות שיש בידך חלב שיש בו כמות חלב טרף בכמות גדולה מאחד חלקי שישים. זה נכון לגבי בעל העדר של עשר פרות שגילה לאחר החליבה וערבוב החלב כי פרה אחת טריפה.

הרב לוי יצחק הלפרין

"במקרה שלנו, בחיים המודרניים, אינני יודע שיותר מאחד בשישים שבחלב טרף. כל מה שאני יודע שיש הסתברות סטטיסטית כזו. אבל החישוב הסטטיסטי הזה לא מענין אותנו אומרים שלושת הפוסקים. עד שלא תביא פרה שנתנה חלב לתוך התערובת ואתה יודע שהפרה הזו טריפה והכמות שהניבה גדולה מאחד בשישים אינך יכול להטריף את החלב. בעינינו כל פרה היא בחזקת כשרה כשהניבה חלב".

בין הלכה למתמטיקה

שאלתי את פרופסור קופל. אתה הרי יהודי שומר מצוות וגם מתמטיקאי. כמתמטיקאי אתה יודע שההנחה הסטטיסטית שכל חלב המגיע אלינו מכיל 5 אחוזים חלב מפרות טרפות. מה אומר איש ההלכה שבך למתמטיקאי שבך?

תשובתו: "איני יכול לומר שחז"ל אינם מתחשבים בהסתברות. יש הלכות המבוססות על הסתברות סטטיסטית מובהקת. ההלכה כאן מתבססת על עקרון אחר. העקרון האחר אומר שהואיל ורוב הפרות כשרות אנו שותים את חלבן כל ימות השנה כי הולכים על פי הרוב. כל פרה לחוד כל עוד לא נשחטה היא בחזקת כשרה. חז"ל מסרבים, במקרה זה, לבנות תאוריה גורפת של הלכה על בסיס של הנחות סטטיסטיות".

לסיכום פרשת החלב אני חוזר ומדגיש: הסיפור כולו אמת לאמיתה. אך מי לידנו יתקע שלא יימצא מחמיר קפדן שיוציא פשקוויל (אמיתי או ליצני ) האוסר שתיית חלב, וקהל החרדים לדבר ה' יקיימו את האיסור החדש בדבקות.

עד כאן סיפור הפשקווילים הליצניים. מכאן ואילך מובאים אך ורק פשקווילים אמיתיים ולקוראים ינעם.

============================================================================

פשקווילים אמיתיים

תועבה בעיר הקודש

תועבה בעיר הקודש

בענין חלוקת תרומות מחו"ל

בענין חלוקת תרומות מחו"ל

נגד טדי קולק ואולמרט

נגד טדי קולק ואולמרט

איסור פריצות על נשים לאפר פניהן

איסור פריצות על נשים לאפר פניהן

נגד קופ חולים

נגד קופ חולים

נגד פלאפונים

נגד פלאפונים

ראה בין הבלוגוספירה למערכת קינים


קטגוריות: אקדמיה, הומור, היסטוריה יהודית, הלכה, חרדים, לשון הרע, תחביבים | תגים: , , | 3 תגובות

הגירת פועלים ממצרים לארץ ישראל בתקופת המנדט

דובר החמאס בעזה: אנחנו מצרים

- מאת רבקה שפק ליסק -

מחקר של פרופ' משה ברוור, גיאוגרף בעל שם עולמי, עסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה, לבנון ועבר-הירדן – לארץ ישראל המנדטורית. פרופ' ברוור השתתף בסקר של כפרים ערביים בא"י בתקופת המנדט הבריטי.

רבקה שפק ליסק

רבקה שפק ליסק

בשנים 1968–1978 נערך מחקר נוסף, בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. אחד מנושאי המחקר היה הגירת פועלים ממצרים בתקופת המנדט, והשתקעותם בעיקר במישור החוף.

באו עם הכיבוש הבריטי

לפי המחקר החלה ההגירה ממצרים לא"י עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917-1918, ונמשכה עד אמצע שנות ה-40. הפועלים המצריים עבדו בשירות הצבא הבריטי, והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה הושפעה מגידול הפרדסנות היהודית פי 10 בשנים 1920–1930, וההזדקקות לידיים עובדות. הזדקקו לפועלים גם מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית, והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים. הפועלים המצריים השתקעו בארץ באזור החוף. לדעת פרופ' ברוור, לפחות שליש מהגידול במספר התושבים בכפרים באזור נבע מההגירה ממצרים.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אקדמיה, ארץ ישראל, בן גוריון, דמוגרפיה, זכות השיבה, יפן, מנדט בריטי, מצרים, תולדות המדינה, תל אביב | 17 תגובות

עלילות דם – בימים ההם ובזמן הזה

עלילת הדם הנבזית שפורסמה בעיתון השמאלני השוודי הנפוץ "אפטונבלדט" איננה חדשה ואינה מקורית.

בידיעה שפרסם העיתון נאמר כי "חיילי צה"ל הורגים פלסטינים, כדי לסחור באיבריהם". העיתון מצטט פלסטינים הטוענים כי צה"ל עוצר צעירים בגדה ומחזיר את גופותיהם לאחר שנקצרו אבריהם.

כותרת העיתון השמאלני האנטישמי

כותרת העיתון השמאלני האנטישמי

הכתב השוודי דונלד בוסטרום, הזכיר כמובן בכתבתו את פרשת הסחר באברים שנחשפה בניו ג'רזי. בפרשה זו נתגלה כי מעורבים בה גם כמה רבנים. קלאסי.

קיצור תולדות עלילות הדם

עלילות הדם החלו סמוך מאד לעליית העם היהודי על בימת ההיסטוריה.

כבר ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו – פלאביוס מספר בספרו "נגד אפיון" על עלילת דם שנפוצה בעולם ההלניסטי. סיפרו כי היהודים מביאים יווני לבית המקדש, מפטמים אותו משך שנה ואז מקריבים אותו לאלוהיהם ואוכלים את בשרו.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אנטישמיות, טלוויזיה | 8 תגובות

יעקב חרותי – מגוייס לכל החיים

אחת השאלות המרכזיות שהציג תום שגב ליעקב חרותי, בתכנית הטלוויזיה בערוץ 2 היתה: למה התגייסת דווקא ללח"י. למה לא ל"הגנה", שם היה אביך. למה לא לאצ"ל.

חרותי, בצניעות האופיינית לו: זה היה במקרה. בעצם עמד להתגייס לאצ"ל, אך הגיע אליו שליח מן הלח"י. אז חשב שהאצ"ל "צמחוני מדי" – תוקף רק מבנים ולא פוגע בחיילים בריטיים.
והתגייס ללח"י. גיוס לכל החיים.

חרותי ותום שגב

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים היסטוריים, ארץ ישראל, הסברה, מחתרות, מלחמות ישראל, מנדט בריטי | 6 תגובות

טיבוע "סטרומה" ההתנקשות במק מייכל וחיסול הלורד מוין

 

מבוקש עלרצח.כרוז שפרסמה המחתרת בעקבות טביעת "סטרומה"

השבוע ימלאו 65 שנים לאחד הארועים החשובים ביותר במלחמת ההישרדות של עם ישראל בארץ ישראל.

קבוצה של לוחמי לח"י, בפיקודו של יהושע כהן, תקפה ב-8 באוגוסט 1944, שייירה בה נסע הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייכל, בדרכו מירושלים ליפו. ביפו עמדה להערך לכבודו מסיבת פרידה לפני שנמלט מן הארץ מאימת המחתרת.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים היסטוריים, אנטישמיות, ארץ ישראל, בריטניה, היסטוריה יהודית, העפלה, מחתרות, מלחמת העולם השניה, מנדט בריטי, ציונות, שואה | תגים: , , , , | 14 תגובות

עמוס קינן סמל טרגי של המפעל הציוני


ספרה של נורית גרץ, רעייתו של עמוס קינן, "על דעת עצמו", הוא יצירת מופת מכל הבחינות. זוהי יצירת מופת ספרותית, גם אילו היה מדובר ביצירה בידיונית. זו יצירת מופת ביוגרפית גם אילו היה מדובר באישיות אלמונית. אך יצירתה של נורית גרץ מספרת את סיפורו של אחד מגיבורי התרבות של ארץ ישראל. סיפור של טרגדיה אישית, המשקפת את חיבוטי הנפש של התנועה הציונית, של דור המייסדים, של הדור החדש שגדל בארץ, של החלום ושברו.

 

הספר עוסק בארבע תקופות-פרשיות בחייו של עמוס קינן. ילדותו ונערותו בבית האם האוהבת והאב שחלה במחלת נפש סופנית; בגרותו כלוחם ללא חת בלח"י ובצה"ל שהרבה דם על ידיו, כולל השתתפות בכיבוש דיר יאסין; פרשת הפצצה שהניח בביתו של שר התחבורה הדתי צבי פנקס; הרומן הממושך שלו עם הסופרת הצרפתיה כריסטיאן רושפור (שזרקה אותו ועברה לגור עם אחיו). ולאורך כל הספר מתוארת שרשרת מאבקיו הפוליטיים, כאחד מנציגי השמאל הבולטים. מאבקים שהיו רוויים באלכוהול שבו ביקש לשכוח, עד אשר שקע בשיכחת אלצהיימר מבורכת, ונפשו המיוסרת הגיעה למנוחה זמן רב בטרם עצם את עיניו.


מתעדת נאמנה ואכזרית

נורית גרץ מתעדת את חייו של בעלה בדייקנות רבה ובאומץ, וחושפת אותו ערום ועריה עד כדי אכזריות. על רמת הדיוק של העובדות המובאות בספר עמדתי מבדיקה שיטחית שערכתי בפרט אחד שהפתיע אותי. היא מספרת כי עמוס קינן קיבל את הפצצה שהניח בביתו של השר פנקס מידי יעקב חרותי. חרותי היה איש לח"י כמו קינן, אך רחוק ממנו מאד בהשקפותיו הפוליטיות. בזמן המאבק נגד הבריטים שניהם לחמו שכם אחד בבריטים. אך אחרי המלחמה לחם קינן נגד האתוס הציוני ובעד הפלסטינים. חרותי נמנה עם נאשמי מחתרת צריפין והיה הרוח החיה של רכישת קרקעות להתיישבות ביהודה ושומרון.

 

נתן את הפצצה לעמוס קינן. יעקב חרותי (צילום: זאב גלילי)

נתן את הפצצה לעמוס קינן. יעקב חרותי (צילום: זאב גלילי)

 

שאלתי את חרותי אם הוא אכן סיפק לקינן את הפצצה והוא אישר את הדבר. הוא סיפר לי כי נענה לבקשתו של קינן לתת לו פצצה (מתוך סליקים של לח"י שנותרו בשליטתו) כי קינן אמר לו שהוא מתכוון להשתמש בפצצה נגד היחסים עם גרמניה. "למטרה בה השתמש בפצצה לא הייתי נותן לו אותה", אמר לי.

נורית גרץ מסירה אחת לאחת את כל המסכות שעטה על עצמו עמוס קינן במהלך חייו. חושפת את כל השקרים הלבנים והשחורים, את חצאי האמיתות ואת הארועים שכאילו שכח, וחודרת לפרטי הפרטים של כל אחד מן הפרקים בחייו שאותם תיעדה בספר, כולל הפרטים האינטימיים ביותר.

משך שנים הכחיש עמוס קינן את העובדה שהטיל פצצה בביתו של שר התחבורה פנקס (ועובדה שיצא זכאי במשפט בכמה ערכאות), טען שלא השתתף בקרב בדיר יאסין, הואיל ונפצע בראשיתו, ועוד מסכות רבי שכבות – הן בחייו הציבוריים והן בחייו הפרטיים. מסכות שאולי רק אשת איש יכולה להסיר מבעלה.

על הדרך בה חקרה ותיעדה את עמוס קינן אפשר ללמוד מפרשת דיר יאסין. להלן קטע מן הראיון המוקלט עמו שהיא מביאה.

מה קרה בדיר יאסין

נורית: ואמרת שנפצעת בהתחלה
עמוס: לא לא בדיוק בהתחלה, לא אמרתי שנפצעתי ממש בהתחלה.
- במשך שנים אמרת לי שבדיר יאסין אתה נפצעת בתחילת הקרב. גם לאחרים אמרת כך, אפילו בסרט של מוחמד באכרי "1948" אמרת את זה וגם ליענקל'ה אגמון אמרת שאתה לא יכול לתת עדות כי נפצעת בהתחלה.
- פחות או יותר, אבל לא ממש בהתחלה.
- ורק עכשיו שמעתי את הסיפור שבכל זאת השתתפת באיזה שעה של הקרב, או אולי יותר. זאת אומרת בזמן ארוך של הקרב.
- בסדר אבל לא היה לי שעון על היד ולא יכולתי להסתכל ולראות כמה זמן זה לקח. נפצעתי די בהתחלה.
———-

- אז איך נפצעת ?
- מריקושט.
- ריקושט? מה זאת אומרת?
- ריקושט מהקיר.
- קיר? מה פתאום. ירית על קיר?
- כנראה
- ———
- אז למה בקיר?
- אז אני לא יודע כנראה שהיה שם מישהו
- מה זאת אומרת? בינך לבין הקיר?
- אני לא זוכר. יריתי במישהו. היה שם מישהו. נורית, את לא קולטת מה היה שם.
- מי זה היה?
- מישהו מהכפר.
- מי. אתה לא זוכר?
- איך אני יכול לזכור. הוא לא אמר לי את שמו.
- אבל הוא היה גבר או אשה?
- אני לא זוכר?
- אבל בטח ראית זה היה מאד מקרוב אם נפצעת מהריקושט.
- זו היתה כנראה אשה
- זקנה או צעירה?
- איך אני יכול לדעת?
- אתה לא ראית אם היא זקנה או צעירה?
- לא.
- אתה זוכר מה היא לבשה?
- נורית, את היית צריכה להיות שם על ידי באמצע הקרב ולרשום מה אנשים לבשו. אני לא זוכר מה היא לבשה.
- ——–
- עכשיו אני רוצה שתסגרי את הטייפ. הראיון הסתיים (ראיון פרטי 2002).

בהמשך כותבת נורית גרץ: " ואחר כך כבר לטייפ סגור בשקט, כמעט בלתי נשמע לעצמו: אני לא זכרתי שיריתי באשה. לא זכרתי את זה. אבל כנראה שיריתי. כנראה שזה היה באשה".

 

 מהרוגי-דיר-יאסין

מהרוגי-דיר-יאסין

באותה דרך – של חקירת שתי וערב, בדיקת ראיונות שנתן לרדיו ולעיתונות, מאמרים שכתב, מסמכים וגם בחינת יצירותיו של עמוס קינן – הנציחה נורית גרץ את דמותו של אחד האייקונים הגדולים של התרבות העברית.

אך דומה כי תרומתה העיקרית של נורית גרץ בספר היא בציור דמותו של האב, יעקב לוין, בהשפעתו על בנו ובסימליות הכרוכה באב ובבנו גם יחד לגבי המפעל הציוני.

מי אתה יעקב לוין

יעקב לוין, אביו של עמוס, בנאי במקצועו, היה איש מר נפש. הגיע לארץ בראשית שנות העשרים עם החזון הגדול של גדוד העבודה, לבניית חברה חדשה מבוססת על אדני השיוויון ואחוות עמים. כאן נתקל במציאות הקשה של חוסר עבודה, של סכסוכים בלתי פוסקים עם חבריו ועם כל סביבתו, של פער בלתי ניתן לגישור בין החזון לבין המציאות.

 

אנשי גדוד העבודה סוללים את כביש טבריה צמח

אנשי גדוד העבודה סוללים את כביש טבריה צמח

ב-1929, לאחר שנים של אכזבה מן הכל, מחליט יעקב לוין ליטול את משפחתו ולצאת לברזיל. אולי מפני שנשאר מובטל למרות הפריחה הכלכלית שהחלה שוב, אולי בגלל סיכסוכיו עם מנהלי העבודה של ההסתדרות, אולי מפני שכמה ממיטב חבריו בגדוד העבודה התאכזו מן הארץ וחזרו להגשים את החזון בברית המועצות. שמונים איש ירדו ובראשם המנהיג הנערץ של הגדוד, מנדל אלקינד, (ולימים נטבחו על ידי סטאלין ועל ידי הנאצים).

ארבע שנים חי יעקב לוין עם משפחתו בבואנוס איריס, מתפרנס מסחיבת שקי פחמים על גבו מבוקר עד ערב, רחוק מגדוד העבודה, רחוק מחבריו. וכשחזר ארצה כבר לא הכיר את המקום ולא מצא בו את מקומו, שאולי מעולם לא היה לו.

כאן חוזר האב לעבודה אך תוך זמן קצר נופל מפיגום ונפצע קשה. שנה שלמה שכב בבילינסון עטוף בגבס. בשובו מבית החולים כבר אינו מסוגל לעבודת כפיים ומוצא עבודה כגובה. שוב תאונה, שובר כתף, ושוב מובטל. אין אוכל בבית. הרבה חובות רובצים על המשפחה.

האב אינו מוצא מנוח לנפשו. שעות על גבי שעות הוא מתהלך בדירה הקטנה שברחוב אחד העם 134 ובקול מונוטוני קורא בשמות חבריו שעזבו למוסקבה, שגורשו מן הארץ, שהלכו ללמוד במרחקים. בלי סוף חוזר במונוטוניות: "איפה אלקינד, איפה וולודיה פרידלנד, איפה ולידימיר לוצקי".
הוא נפגש עם חברים ממפא"י שחושבים כמוהו על הפער בין החזון לבין המציאות. אך הם הסתגלו, התפשרו והשלימו עם המציאות. אומרים לו: "איפה אתה חי לוין. הרי היה לך די זמן להתאקלם. דברים השתנו. אתה לא רואה? אתה חושב שאתה עדיין בגדוד (העבודה)?… לאן אתה רוצה לחזור לאוהל? בשממה ליד מגדל? כבר שכחת איך בערב היית צריך לשמור על הכלים שלך שלא יגנבו אותם? לזה אתה רוצה לחזור? אתה רוצה עוד פעם לחיות על בצל וצימוקים, בלי כינין, בלי יוד, בלי עיתון, רחוק מהעולם, בלי שיחות, בלי הרצאות, זה מה שאתה רוצה?".

אך יעקב לוין לא משתכנע. ואחרי שחבריו הולכים הוא מתעמת עם אשתו ואומר לה :"אני ברזילן, אני בנאי, אני לא רוצה לעבוד בלישכת המס". ואחר כך יוצא לטיולי לילה ארוכים וחוזר מר נפש מכפי שיצא.

את כל השיחות האלה שומע עמוס הקטן בחשכת חדרו הלא אטום. שומע ומפנים את החרדות.

גם לילד רגיל היה אבא כזה יוצר טראומות לכל החיים. אך עמוס לוין הקטן מצטייר בסיפורה של נורית גרץ כילד מאד לא רגיל. יצירתי מאד, אינטליגנטי הרבה מעבר לממוצע של חבריו ותקופתו, אינדיבידואל קיצוני בחברה שבה הקולקטיביזם היה ערך מקודש. לגלגלו על הידע הרחב שלו, על חוסר יכולתו להתארגן ולהגיע בזמן לבית הספר, על אי יכולתו להיות להיות "אחד מהחברה". לימים כתב יצירת מופת בטור שלו "עוזי ושות'" ב"הארץ" על הקולקטיביזם הזה.

וכך כתב:

דני (ציון לזיכרו)

"עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי. כשלמד בגן של טובה אהב לשבת עם כל הילדים בצוותא ולשיר: יוללה יוללה, מה נעשה בלי עבודה.

"כשנכנס לכיתה א' המשיך לאהוב את החבר'ה. בכל הפסקה היה מתיישב אתם וכולם יחד היו שרים: חבריא, חבריא, מה נעשה בלי עבודה.

"בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, בה שרת עשר שנים. שם הוא קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד. לשיר, לרקוד, לטייל, לחשוב. לדבר, לכתוב וכו'. הוא התמחה אפילו בכתיבת שירים קולקטיביים, שלא הבליטו יתר על המידה את אנוכיותו הקטנונית של היחיד, אבל כנגד זה הצביעו על תהליכים חברתיים.

 

איור של עמוס קינן בספר "בשוטים ובעקרבים" שבו מבחר של ממרי עוזי ושות'

"כשכולם הלכו למאבק, הלך למאבק. כשכולם הלכו לעליה ב', הלך לעליה ב', כשכולם ישבו ברפיח או בקפריסין, ישב ברפיח או בקפריסין. כשכולם יצאו משם יצא גם הוא משם. כשכולם הלכו למלחמה, הלך גם הוא. כשכולם חיפשו את המחר, חיפש גם הוא.

"כאשר עזב את הקיבוץ (לאחר משבר חברתי) היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה מה עושים מחר? חבר'ה נלך לקולנוע? חבר'ה מה שלום החבר'ה? ובכלל, איפה שהיו חבר'ה, שם לא חסר גם הוא.

"פעם קרה אסון: כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר לחתונה של אחד מהחבר'ה ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תפס איך הוא עשה את זה לבד".

ביצירה אחרת (שאינה מונחת לפני ואני משחזר מן הזיכרון) נתן ביטוי בוטה לסטנדרטיזציה האנונימית של החברה הישראלית.

מעשה בישראלי שגר בשיכון שכלל בלוקים רבים. הוא גר בדירה ברחוב 32 מספר 12 קומה ב'. כל יום היה קם בבוקר, מנשק לאשתו, יוצא לעבודה וחוזרלדירתו שברחוב 32 מספר 12 קומה ב', אכל ארוחת ערב חטופה ושכב לישון.

יום אחד חזר מן העבודה עייף מהרגיל. הוא נכנס לדירה 32 ברחוב 12 במקום לדירה 12ברחוב 32. בא לבית, אכל ארוחה חטופה ושכב לישון.

בבוקר קם. הבית נראה לו רגיל בהחלט, אך האשה נראתה קצת שונה. כששאל אותה נתבררה הטעות בהחלפת מספרי הבתים והדירות.

אבל הוא לא התרגש. אם אני כבר כאן אשאר כאן ואחזור גם הערב לכאן אמר. (זהו כאמור שיחזור חיוור של הרעיון)

המתמרד הנצחי

הדמות המצטיירת מספרה של נורית גרץ על בעלה היא של המתמרד הנצחי. כבר בקן של השומר הצעיר הטיח כלפי מדריכו, הסופר משה שמיר, את השאלה המוחצת: מה כל הדיבורים שלכם על אחוות עמים כשאנו לוקחים מן הערביםאת אדמותיהם. (זה היה כמובן בתקופה שבה היה שמיר בצד שמאל של המפה הפוליטית). הוא מרד בקולקטיביות הרעיונית והלך נגד כולם כשהתגייס ללח"י ולא לפלמ"ח . ובלח"י, ואחר כך בצה"ל, בניגוד לרבים מחבריו, שבעיקר כתבו פזמונים ויצירות ספרות בהן התלבטו ביסורי נפש ספרותיים, על הצורך להילחם ועל גורל הפלסטינים, הוא לחם ושפך דמים. ולאחר המלחמה, כשחבריו המשיכו להתלבט, מרד במימסד הציוני בכתיבתו – בעיקר במדור "עוזי ושות'" בעיתון הארץ. וכשחשב שלא די בכך יזם פעולה אלימה נגד השר שלפי דעתו של קינן יזם כפיה דתית (בהוראה להשבית מכוניות בשבתות במסגרת המבצע לחיסכון בדלק). הוא בעט במוסכמות גם כשעבר לכתוב בעיתון "חרות" טור נוסח עוזי (שנקרא "שועלים קטנים"). מרד בעמדה הרשמית כלפי הפלסטינים והיה חלוץ המפגשים עמם.

הדימיון בין האב לבין בנו

אי אפשר להימלט מן המחשבה על ההבדל ובעיקר על הדימיון בין האב לבין בנו. אכזבתו של האב מן המציאות בארץ מן הפער העצום. הבלתי ניתן לגישור, בין החזון לבין המציאות הביאה אותו בסופו של דבר לבית החולים לחולי נפש שם שהה 13 שנים עד למותו.

יסוריו של עמוס לא היו פחותים מאלו של האב. הסימפטומים היו דומים והסיבות היו דומות למרות הבדלי התקופות.

אי אפשר להסביר תופעות תרבותיות היסטוריות ותרבותיות בכלים פסיכיאטריים. אבל אי אפשר להתעלם מן העובדה שהאב והבן היו נתונים בחרדות קיומיות, פרי הדיסוננס הקוגניטיבי בו היו נתונים.

על חרדות אלה ניתן ללמוד מיצירתו של עמוס "הדרך לעין חרוד", שהיא אולי היצירה החשובה ביותר בין יצירותיו הספרותיות.

"הדרך לעין חרוד"

הספר, שמהדורתו הראשונה הופיעה ב- 1984 (סמלי?), מתאר מציאות אפוקליפטית של ישראל הנתונה תחת משטר צבאי פשיסטי. רוב האזרחים בעצם לא יודעים מה קורה. הרדיו, הטלוויזיה ויתר אמצעי התקשורת ממשיכים לשדר כרגיל כאילו לא קרה כלום. על מה שמתרחש באמת לומד הגיבור מהאזנה לתחנת הרדיו "עין חרוד החופשית". עין חרוד היא המקום היחיד בארץ שנשאר חופשי והגיבור מחליט לצאת לשם. הספר הוא סיפור מסע בארץ ישראל הפשיסטית. וכך כותב קינן: "ידעתי שאם אני רוצה להגיע חי לעין חרוד אסור לי לא רק לנסוע בכביש או ברכבת. אסור לי אפילו להראות בקרבתו של כביש כלשהו. כרגע הבעיה שלי היא כיצד להסתנן החוצה מתל אביב… דרך היבשה לא באה בחשבון. ראשית המחסומים בכל כבישי היציאה מהעיר. ושם אין חכמות. לא רק שלא מרשים לך להמשיך בדרכך. בשבועיים הראשונים ירו בלי חכמות ובו במקום בכל מי שנחשד, בצדק או שלא בצדק, שהוא בעצם מתכוון להגיע לעין חרוד. גם כאלה שחשבו שאם ייקחו את בני המשפחה לדרך, ייראו כמי שנוסעים צפונה בתום לב, נקצרו ללא היסוס עם הנלווים אליהם…"

הדיסוננס הקוגניטיבי

ההגדרה של דיסוננס קוגניטיבי היא "מצב ריגושי הנוצר כאשר שתי עמדות או הכרות המתקיימות בו זמנית אינן מתיישבות זו עם זו, או כאשר קיים קונפליקט בין האמונה לבין ההתנהגות כלפי חוץ".

כלומר: דיסוננס קוגניטיבי הוא מצב של מבוכה הנוצר בעת שיש סתירה בין עמדות ואמונות לבין המציאות. האדם השרוי במצב כזה חייב למצוא דרך להחלץ ממנו, אם על ידי שינוי עמדותיו ואמונותיו ואם על-ידי מתן הסבר שיתאים את האמונה למציאות.

כאשר מדובר בחסידים שוטים, כמו במקרה של אנשי כת מאמיני החייזרים, (או המאמינים בחיי נצח, או בסוף העולם במועד קבוע וכו') לא משנים החסידים את עמדותיהם. הם מוצאים דרך לחיזוק אמונתם על ידי הסבר המתאים עצמו למציאות שנחשפה. במקרים קיצוניים מביאה האכזבה מן המציאות להתאבדות אישית וגם המונית.

הדיסוננס הקוגניטיבי חוגג מאז אוסלו אצל השמאל הישראלי. הרי לנגד עיניהם הלך ונחרב כל עולמם. כי הרי מה צריך יותר כדי להוכיח שהערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים?

אבל אם ניסיתם לדבר עם אנשי שמאל בימים אלה תמצאו כי לאחר המבוכה הראשונית הם התחזקו באמונתם. החייזרים אמנם לא הגיעו – הערבים אינם חובבי ציון – אך יש הסבר לכל. ועכשיו הם בטוחים באמונתם. תראו מה אומר צלי רשף. תשמעו מה אומרת זהבה גלאון תשמעו את יוסי ביילין.

עמוס קינן מעולם לא היה חסיד שוטה של אף השקפה. גם לא חסיד שוטה של השקפותיו הוא.

פתרונות הסרק של השמאל הציוני

אנשי "גדוד העבודה", חבריו של האב יעקב לוין, גילו עד מהרה שהחזון שלהם להפוך את ארץ ישראל לקולחוז אחד גדול אינו מציאותי. כמה עשרות מהם הסיקו את המסקנות וירדו לברית המועצות. האחרים, כמו חבריו של לוין שהטיפו לו להסתגל למציאות, הפכו למפא"יניקים מן השורה. פרגמטיים הדוחקים מתחת לשטיח את העובדות הלא נעימות.את אלה היכה עמוס קינן ללא רחם בשוטים ובעקרבים בכתיבתו.

 

בית בעין הוד. כפרערבי שתושביו סולקו ומתגורריםלא הרחק ובבתיהם התנחלו אמנים אנשי שמאל ברובם.(צילום: זאב גלילי)

ערביה מתושבי עין הוד לשעבר מוכרת מרכולתה בכניסה לכפר (צילום: זאב גלילי)

ערביה מתושבי עין הוד לשעבר מוכרת מרכולתה בכניסה לכפר (צילום: זאב גלילי)

בתקופה שקדמה להקמת המדינה רכשו היהודים בכסף טוב כל פיסת אדמה עליה הוקמו ישובים יהודיים. אך כבר אז נמצאו אניני טעם שטענו כי הרכישה היא מידי אפנדים (שרובם ישבו בביירות) ואילו האריסים מעבדי האדמות גורשו בכוח.(זה היה נכון, אך מחקרים שנערכו בנושא העלו כי האריסים פוצו לרוב ביד רחבה ומצאו את רווחתם במסגרות אחרות).

אך באותה תקופה לא היה סימן וזכר ל"אחוות עמים" אלא להפך: מאבק על עבודה עברית. לא שיתוף פעולה עם התושבים הערביים אלא דחיקת רגליהם ממקומות העבודה והחרמת תוצרתם ("קנו תוצרת הארץ"). והס מלדבר על קבלתם כחברים בהסתדרות. אם להוסיף לכך את הקשיים הנוראים של עצם הקיום אפשר להבין את המספר הגדול של מתאבדים שניתן למצוא בבתי הקברות של כינרת ושל הדגניות.

לאחר הקמת המדינה

הנצחון במלחמת הקוממיות, בריחת הערבים או גרושם פתחה אפשרויות עצומות להתנחלות יהודית בכל חלקי ארץ ישראל. את רוב השלל נטלו הקיבוצים ובראשם קיבוצי השומר הצעיר. לא פחות מ-82 מקיבוצי השומר הצעיר ירשו אדמות של כפרים ערביים נטושים – החל מאדמית ברעם, גל און, הזורע ועד שריד. זאת, בנוסף לערים שעל חורבותיהם נבנו או הורחבו ערים יהודיות מחיפה ועד יפו מקרית שמונה ועד טנטורה.

בשביל אותו חלק בציונות שראה בהתנחלות בארץ זכות טבעית של העם היהודי לא היתה שום בעיה. אך הדיסוננס הקוגניטיבי שהביא את יעקב לוין לבית חולים לחולי נפש היה של דור שלם. אם הדור הזה לא נטרפה דעתו הרי זה משום שמצא פתרון ליישב את הסתירה כמו חסידי חייזרים שתחזיותיהם התבדו. כך, למשל, הסביו חיים חפר את העובדה שהוא מתגורר בבית ערבי בעין הוד כשתושבי הכפר מתגוררים לא הרחק משם בנימוק: הם ירו עלינו אז מגיע להם.

אחרי מלחמת ששת הימים היתה לשמאל עדנה מן הדיסוננס הקוגניטיב. נמצא פתרון גאוני – הכיבוש וגבולות 67. כל מה שבתוך הגבולות כשר כל מה שמעבר לגבול הדמיוני הזה הוא כיבוש ודיכוי ועושק.

 

יסוריו של עמוס קינן

מקריאת ספרה של נורית גרץ אני יכול להניח שעמוס לא יכול היה להשלים מעולם עם הפתרונות המדומים ששיחררו את השמאל הישראלי מן הסתירה הפנימית בה חי.

נראה לי כי עמוס קינן – ואני אומר זאת גם מהכרות אישית עמו (מתקופת עבודתנו המשותפת רבת השנים ב"ידיעות אחרונות") סבל מיסורי מצפון פשוטים על מה שהציונות עוללה לארץ הזו ולתושבים שהתגוררו בה. הוא אהב את הארץ אהבת אמת. אהבה חושנית , שנבעה מהכרות אינטימית עם כל שביל, עם כל צמח, עם כל פרפר. הוא לא היה שותף לחזון הציוני של השואפים לציון וכתבו שירים נוסח "עץ הרימון נתן ריחו מים המלח ועד יריחו". הוא ידע את ארץ ישראל ונופיה  מקרוב. וידע שלרימון אין ריח כלל. אהבתו את הארץ ואת נופיה – והייתי אומר גם אהבתו את תושביה הערבים והערצתו את זיקתם לאדמה – לא מנעה ממנו להיות מודע לסכנה הקיומית של המדינה מפני אותם אנשים שאהב..

נורית גרץ מצטטת דברים שאמר עמוס לאחר מלחמת שש תימים: "תמורת שלום אני מוכן לתת הכל. בלי שלום לא אתן כלום. אם תכריחו אותי להפוך לכובש אהיה כובש. ואם תכריחו אותי להפוך למדכא אהפוך למדכא. ואם תכריחו אותי להיות בחזית אחת עם כל כוחות השחור בעולם שם אהיה"

ומוצמד למכתב זה משהו שנכתב לאחר שנים: "אין בעולם אפילו איש אחד, שיזיל דמעה אחת על גורלו של אפנדי יהודי. אנו קוצרים את פרי הזיית הטרוף שבה חיינו".

ן

עמוס קינן בשת 2000 ויקישיתוף

קטגוריות: ארץ ישראל, מרקסיזם, פסיכולוגיה, ציונות, שמאלנות, תהליך השלום, תנועת העבודה | תגים: , , , , , | 4 תגובות

החיים והמוות בידי כתבי הסתר

על "סודות ההצפנה", ספרו של סיימון סינג שהפך לרב מכר ישראלי ועולמי * איך הכריעו כתבי סתר מלחמות * איך פיענחו כתבי סתר * האם יש כתב סתר שאינו מפוענח

הספר הזה והמאמר עליו נכתבו כבר לפני חצי תריסר שנים. ספרים טובים אינם מתיישנים וראוי לשמר אותם ואת הנכתב עליהם.

סודות ההצפנה

את הספר הזה אוהבים משוגעים לדבר וחובבים המכורים לתחומים רבים ושונים: תשבצים, חידונים, מתמטיקה, תולדות התרבות, בלשנות, סיפורי הרפתקאות, היסטוריה, ארכיאולוגיה, חידות בלשיות, מחשבים ומה לא. מחבר הספר הוא סיימון סינג, פיסיקאי יליד בריטניה ממוצא הודי. הוא אחד מטובי הפופולריזטורים של המדע ומשכיל להסביר להדיוט גם נושאים מסובכים ביותר בלשון פשוטה ומובנת לכל. הוא קנה לעצמו מוניטין בינלאומי בספרו על המשפט האחרון של פרמה, שהיה לרב מכר בינלאומי ואחריו בספרים רבים אחרים.

אמנות וגם מדע

מהי הקריפטוגרפיה (הצפנה בעברית)? מהו פיענוח הצפנה?

זוהי אמנות ומדע המלווים את האנושות מראשית ההיסטוריה. הכתב מאפשר לנו להעביר לזולתנו מידע ומחשבות. אך הוא גם חושף אותנו לפני אנשים שלא היינו רוצים שיוכלו לקרוא את מחשבותינו ויידעו את תכניותינו. מסיבה זו הולכת ההצפנה יד ביד עם הכתב ועם ההיסטוריה האנושית. צפנים שהצליחו להסתיר ידיעות סודיות ומפצחי צפנים שחשפו סודות כאלה הכריעו לא פעם מערכות ושינו את מהלך ההיסטוריה. כך, למשל, פיצוח הקוד הגרמני בידי הבריטים בעת מלחמת העולם הראשונה איפשר יירטו מברק גרמני ("מברק צימרמן" עליו כבר סיפרתי כאן) והביא להתערבות ארצות הברית במלחמה לצד בעלות הברית.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אישים היסטוריים, אסטרטגיה, ז'בוטינסקי, מדע, מחשבים ואינטרנט, מחתרות, מלחמת העולם השניה | תגים: | 2 תגובות