מפעל חייו של אליהו הכהן

 

  ב-7.6.10 הוענק באוניברסיטה בר אילן  אות הוקרה על מפעל חיים לחוקר הזמר העברי  אליהו  הכהן.  דבריו  של הכהן בטקס מובאים כאן.

                                                   – מאת אליהו הכהן –

הגיבור הראשי של היום הזה כולו הוא לכל הדעות הזמר העברי ואילו אני, השבוי בקסמו, מקדיש זמני להארת פרשיות מתולדותיו בניסיון לחשוף את הסיפור המופלא והמורכב של היווצרותו. יותר מכל אני רואה בערב הזה מחווה של הכרה בחשיבותה של מורשת הזמר העברי ועל כך אני מוקיר תודה ליוזמיו ולמארגניו.

אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן]

אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן]

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: זמר עברי, ציונות, תולדות המדינה | תגים: , , | 5 תגובות

הודעה למנויים

 

בגלל סיבות טכניות לא ניתן לצפות  בסרטונים של החמאס  בקישורים שנשלחו במאמר עמוס עוז מנהל משא ומתן עם חאלד משעל).

ניתן לצפות בהם על ידי כניסה ישירה לאתר

 

בברכה

זאב גלילי

להגיב

עמוס עוז מנהל משא ומתן עם חאלד משעל

שתיקתו הרועמת של עמוס עוז מאז החל צוק איתן מעוררת פליאה. איפה נבואות הזעם שלו? אפה דברי הקינה על הפלסטינים המסכנים? אפה הקינה על הילדים שנהרגו בידי הכובש הישראלי?

לפי בקשת הקהל אנחנו מביאים כאן את הדברים שאמר עמוס עוז  ב-2010. עזה היא אותה עזה, הים הוא אותו הים, עמוס עוז הוא אותו עמוס עוז וחאלד משעל הוא אותו חאלד משעל. [יולי 2014]

 

עמוס עוז  ויקיפדיה האנגלית

עמוס עוז ויקיפדיה האנגלית

 

חאלד משעל מנהיג החמאס

חאלד משעל מנהיג החמאס

בשבוע שבו נאבקת ישראל מול גל אדיר של שינאה אנטישמית בכל העולם, מצטרף עמוס עוז, המועמד מטעם עצמו לפרס נובל, למקהלה הכללית * כמובן שאנחנו אשמים במה שעושים לנו והטרור החמאסי הוא ביטוי ל"יאוש ותיסכול" * הוא מציע להיכנס למשא ומתן עם החמאס כי "רעיון" אי אפשר להכריע בטנקים * איך ייראה משא ומתן בין עמוס עוז לחאלד משעל

תארו לעצמכם שבעיתון כלשהו היתה מופיעה הכותרת הבאה בשנת 1939:

הנאציזם הוא רעיון ומעולם
לא הצליחו לנצח רעיון בכוח

עמוס עוז לא אמר בדיוק את הדברים שבכותרת. הוא אמר משפט כמעט זהה. החליפו את המלה "נאציזם" ב"חמאס" ותקבלו את עיקר דבריו.

במאמר שפרסם ב"הארץ", תחת הכותרת " על גבולותיו של השימוש בכוח", כתב עוז את הדברים הבאים: "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון. רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים. מעולם לא נוצח רעיון בכוח: לא על ידי מצור, לא על ידי הפגזה ורמיסה בשרשראות של טנקים ולא בעזרת קומנדו ימי. כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת… את הסכסוך הישראל-עזתי אפשר יהיה בסופו של דבר לפתור רק על ידי משא ומתן עם החמאס…".

 

מה אפשר לומר על אמירה אווילית כזו?
מה אפשר לומר על סופר המתיימר לייצג את ישראל ומצטרף למקהלה העולמית של שונאי ישראל ולעלילת הדם שמעלילים עלינו?

עמוס עוז מרבה לכתוב. האם הוא גם מוצא פנאי לקרוא?

האם קרא למשל את אמנת החמאס?

פרקים מאמנת החמאס

• "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה"

• "המערכה שלנו עם היהודים גדולה מאד והרת גורל, ונחוצים לה כל המאמצים הכנים".

 * תנועת ההתנגדות האסלאמית היא חולייה אחת מהחוליות של מלחמת הקודש [ג'יהאד] בעימות עם הפלישה הציונית".

• "התנועה קשורה בקשר אמיץ להופעת החלל הקדוש [שאהיד] עז אל דין אלקסאם ואחיו לוחמי הג'האד [מוג'אהדין] מ[קרב] אנשי האחים המוסלמים בשנת 1936 . • משם היא קשורה קשר הדוק לחולייה נוספת הכוללת. מלחמת קודש [ג'יהאד] של הפלסטינים, וכן למאמצים ולמלחמת הקודש [ג'יהאד] של האחים המוסלמים במלחמת 1948 ולפעולות הג'יהאד של האחים המוסלמים בשנת 1968 ולאחריה.

החלל הקדוש [שאהיד] עז אל דין אלקסאם

החלל הקדוש [שאהיד] עז אל דין אלקסאם

 • "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו".

"עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם". עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם
"עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם". עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם

 • "תנועת ההתנגדות האסלאמית מאמינה שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי [וקף] לדורות של מוסלמים עד תחיית המתים. אסור להפקיר אותה או חלק ממנה או לוותר עליה או על חלק ממנה. אין היא קניינה של אף מדינה ערבית, או כל מדינות ערב, ולא של אף מלך או נשיא, או כל המלכים והנשיאים, ואין היא קניינו של שום ארגון או כל הארגונים כולם, בין אם הם פלסטינים או ערביים, זאת משום שפלסטין היא אדמת הקדש [וקף] אסלאמי לדורות של המוסלמים עד יום תחיית המתים".

שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי. סמל החמאס
שאדמת פלסטין היא אדמת הקדש אסלאמי. סמל החמאס

• היוזמות [המדיניות], ומה שקרוי פתרונות של שלום הועידות הבינלאומיות לפיתרון הבעיה הפלסטינית, עומדים בסתירה לתפישת העולם של תנועת ההתנגדות האסלאמית. ויתור על חלק כלשהו מ[אדמת] פלסטין כמוהו כזניחת חלק מן הדת…"

 

מר עוז הנכבד, מה יש לך לומר לאנשים שאמנה כזו היא המנחה אותם? מה בדיוק תציע להם? מה תקבל מהם? מה הם יציעו לך? ומה הקישקוש הזה על כך שהחמאס או "רעיון נואש וקנאי שצמח מתוך ייאושם ותסכולם של הרבה פלסטינים".

לפני שאתה פותח את הפה ומטיף לנו מוסר כדאי שתקרא לא רק את הסעיפים שלמעלה. קרא את האמנה כולה. בבקשה, הנה קישור לנוסח המלא של האמנה בעברית. אחר כך תסביר לנו אם יש עם מי לדבר ועל מה אפשר לדבר.

 http://reut-institute.org/data/uploads/officialheb/20060206Hamas%20Covenant.pdf  

דוגמא אחת לזוועה החמאסית

אם אין לך זמן לקרוא את אמנת החמאס, או שהצלחת עד כה לעצום את עיניך ולאטום את אוזניך ממעשי הרצח המתועבים שהם ביצעו אולי תציץ בסרטון המצורף. אין בו דם יהודי, אך זהו סרט זוועה המציג לאיזו תהום של שיפלות יכולים להגיע אלה שאתה מבקש להיכנס עמם למשא ומנתן. ואם קיבתך רגישה מדי מכדי להתבונן בסרט זוועה הנה תאורו כפי שפרסם על ידי איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדריק באתר PMW (מבט לתקשורת הפלסטינית) אתר רציני העוקב בשיטתיות אחרי פרסומי התקשורת הערבית.

 ילדים של מחבלת מתאבדת צופים בשחזור של מות אימם

                             – מאת איתמר מרכוס ונאן ז'אק זילברדריק –

 

תכנית הילדים הפופולארית 'חלוצי המחר', המשודרת בערוץ 'אל-אקצא' של חמאס הפיקה משדר מיוחד. שני ילדים קטנים של מחבלת מתאבדת הוזמנו לצפות בשחזור של פיגוע ההתאבדות של אימם. המחבלת, רים ריאשי, רצחה ארבעה ישראלים בפיגוע בשנת 2004

נאסור, בובת-הדוב המככב בתכנית, מציג את ילדיה של רים ריאשי בפני הילדים באולפן: "[האורחים שלנו הם] ילדי השהידה רים ריאשי." לאחר מכן הילדים של ריאשי, דוחא ומוחמד, צופים ביחד עם הילדים האחרים שהוזמנו לאולפן,

 בוידאו-קליפ המשחזר באופן דרמטי את ההכנות לפיגוע, ואת הפיגוע עצמו בו התאבדה אמם. בזמן שידור הקליפ, המצלמה באולפן מתמקדת מעת לעת בפניהם של שני ילדיה של ריאשי, כשהם צופים בסרטון המשחזר את פיגוע ההתאבדות.

בשיחזור הפיגוע מופיעה שחקנית, המייצגת את רים ריאשי, כשהיא מכינה חגורת נפץ בנוכחות הילדה המשחקת את בתה. הילדה הולכת אחרי האם ושרה לה: "אמא, מה את נושאת בחיקך במקומי, צעצוע או מתנה בשבילי?" האם, ריאשי, אינה עונה ולאחר מכן היא עוזבת את הבית כשהילדה שרה: "שובי מהר, אמי!"

אחר כך הילדה-שחקנית נראית כשהיא צופה בחדשות בטלוויזיה ורואה את הדיווח על מות אמה בפיגוע. אז היא שרה לאמה: "במקום [לשאת] אותי החזקת פצצה בזרועותייך. רק כעת הבנתי מה יקר יותר מאיתנו."

נמשיך בדרכה של השהידה. בזמן שהילדה אומרת את המלים האלו בסרטון הוידאו, המצלמה באולפן עוברת לתצלום תקריב של פני בנה של ריאשי, כשהוא צופה בוידאו המשחזר את מות אמו. לאחר מכן התמונה חוזרת לסרטון הוידאו, שבו רואים את ריאשי מתעמתת עם חיילים ישראליים, ורגע לאחר מכן כולם נעלמים בהתפוצצות גדולה.

לפני ששידור הוידאו-קליפ מסתיים, המצלמה חוזרת אל הילדים באולפן. מנחת התכנית, נערה בשם סראא', מסכמת את הצפייה בוידאו אלה הילדים של השהידה, לוחמת הג'יהאד הגיבורה, אשר הקריבה הכל למען מולדתה. היא לא התייחסה [לילדיה] בשרה ודמה, ולמענם היא הקריבה [את חייה] לאללה… אנו אומרים לכובש שאנחנו נמשיך בדרכה של השהידה, לוחמת הגי'האד רים ריאשי, עד לשחרור המולדת מידיך הגוזלות.

הערה של מכון "מבט לתקשורת פלסטינית": בסרטון הוידאו השלם, בתה של ריאשי מבטיחה ללכת בדרכה של אימה, והסרטון מסתיים כשהילדה פותחת את המגירה של אימה ומוציאה ממנה מקל-נפץ. הסרטון המלא משודר בטלוויזיית החמאס באופן סדיר בין השנים 2007 – 2009

 

באתר מביאים גם סרטון אחר ובו ראיונות עם ילדיה של המתאבדת האומרים כי אהבו את אמם אך היא הלכה לגן עדן והרגה חמישה יהודים.

 אני חוסך ממך צפיה בסרטון מתועב זה אך אתה יכול להיכנס בכל עת לאתר של pmw@palwatch.org

ותזכה שם לשפע סרטונים כאלה.

 מה תגיד לחאלד משעל

אני מנסה לדמיין במוחי, אדוני הסופר , מה ייאמר בשיחה בינך לבין חאלד משעל. ראשית עצה טובה. אני מציע שאת השיחה הזו תנהל על אדמת ישראל (אם השלטונות הכובש הציוני ירשו למנוול הזה להיכנס לכאן בלי להעצר), או לפחות על אדמה של מדינה דמוקרטית. אם תתפתה להיפגש עם בן שיחך בסוריה, או ברצועת עזה, או בסודאן או בתימן, אתה עלול להיזרק מגג בית בן 14 קומות, להיתלות כשרגליך למעלה או סתם להרצח.

 עמוס עוז: אפתח בכך, אדוני, שידי מושטת לשלום. (עוז מושיט את ידו אך משעל מתעלם ממנה). אך עוז מתעלם מן העלבון וממשיך: אני מדבר עמך בשם הרוב השפוי של אזרחי ישראל, הרוצים בשלום. אנחנו מודים בכך שגרמנו עוול לעם הפלסטיני, שיש לפתור את בעיית הפליטים ולשים קץ לכיבוש.

משעל: איזה כיבוש?

עוז: הכיבוש של 1967 כמובן. אנחנו לא רוצים לשלוט על עם זר.

משעל: ומה עם הכיבוש של 48 ?

 עוז: נדמה לי שהעם הפלסטיני כבר השלים עם כך שיש מקום למדינה יהודית בגבולות 1967 ושיהיו שתי מדינות שיחיו זו ליד זו בשלום.

משעל: מי אמר לך את זה שהפלסטינים מכירים בגבולות 67? אפילו באמנת אש", שמעולם לא בוטלה, לא מכירים בגבולות האלה. ואנחנו רואים באש"ף בוגדים בעם הפלסטיני על שהסכימו אפילו למראית עין לפשרה באוסלו.

עוז: לאיזה גבולות כן תסכימו? אולי גבולות החלטת או"ם 192 משנת 1947 לחלוקת הארץ?

 משעל: שום גבולות. קרא את האמנה שלנו. כל פלסטינה שאתם קוראים לה ארץ ישראל היא הקדש מוסלמי ואיש אינו רשאי לוותר על אף שעל מאדמתה הקדושה.

עוז: ומה אתם חושבים לעשות עם היהודים. בכל זאת יש כאן יותר מחמישה מיליון יהודים.

 משעל: גם באמנת אש"ף נקבע שרוב היהודים שהיגרו לכאן יחזרו לארצות מהן באו. יהודי מדינות ערב יחזרו לארצותיהם וימשיכו לחיות שם בחסות שלטון מוסלמי כפי שחיו אלפי שנים. אצלנו היה להם טוב יותר מאשר אצל הנוצרים. היהודים האירופים גם כן יחזרו לארצותיהם. מאיפה באה הסבתא שלך? זאת ששנאה את המיקרובים שכאן? אתה יכול לחזור לארץ שלה, נדמה לי רוסיה. יש שם הרבה יהודים שחיים טוב.

עוז: אתה רציני? מה יגיד העולם? משעל: העולם לא מעניין אותי. אבל העולם ישלים עם זה. הנה הכתבת הכי ותיקה של הבית הלבן הציגה רעיון זה בפומבי ואף אחד שם לא מחה. עוז: ומה עם היהודים שירצו להישאר בארץ?

 משעל: האסלם תמיד היה מוכן שתחת חסותו יחיו מיעוטים אחרים שיקבלו עליהם את שלטונו שחוקיו הם חוקי השריעא.

 עוז: אתה מתא ר לעצמך שאנשים שחיים במדינה דמוקרטית יסכימו לכך?

 משעל: אנחנו לא מחכים להסכמה שלכם. וחוץ מזה מה אתה מודאג. כסופר מפורסם תוכל ודאי למצוא מקלט בגרמניה שם אוהבים אותך. גם היינה לא היה ציוני.

עד כאן השיחה המדומיינת בין עמוס עוז לחאלד משעל.

מה מריץ את עמוס עוז?

האם הוא כל כך תמים? האם עיניו טחו מלראות את המציאות כפי שהיא? האם השתכר מן המילים שהוא וחבריו כתבו במהלך השנים? איני יודע. אך חשד כבד מתגנב אל הלב שאת עמוס עוז לא כל כך מעניין עתידה של מדינת ישראל, אלא עתידו שלו. הוא רוצה לזכות בפרס נובל לשלום והצרתו האחרונה מקרבת אותו לפרס שבו נתכבד גם רודף השלום הידוע יאסר ערפאת.  :

==================================================

שאלות לעמוס עוז

                            – מאת פרופסור דינה פורת –

לעמוס שלום,
דבריך "על גבולותיו של הכוח" ("הארץ", 2.6) הפתיעו אותי, ואשמח אם תסכים להבהיר כמה מהנקודות המרכזיות שבהם.
ציינת, כי "החמאס אינו רק ארגון טרור. החמאס הוא רעיון."

איזה רעיון הוא החמאס? אמנת החמאס, שפורסמה באוגוסט 1988 ומאז לא שונתה, מסכמת את רעיונות התנועה ואומרת בצורה הבוטה ביותר ש"היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונים (נחשבת) בגידה רבתי, וקללה רובצת על מבצעיה," ש"ישראל תוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה," שכן מדובר בשטח הקדש דתי שאין להתפשר עליו; שדגל הג'יהאד "יונף… כדי לשחרר את הארץ מטומאתם, זדונם ורעתם" של הציונים. היהודים הם אוייב אכזר הנוהג כנאצי והפרוטוקולים של זקני ציון מוכיחים זאת.

 ברור שלא לרעיון הזה התכוונת – אם כך, לאיזה כן?
זהו "רעיון נואש וקנאי, שצמח מתוך ייאושם של הרבה פלסטינים," כתבת, ותמיד יש קסם במילותיך. אבל האם ייאוש ותסכול חייבים בהכרח להוביל לאלימות חסרת פשרות, עד למחיקתו של מי שנתפש כאוייב? בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת הידרדר העולם למשבר כלכלי נורא, ומיליונים איבדו את עולמם. בארה"ב צמחה מן המשבר תוכנית ה"ניו דיל". בגרמניה התחזקה המפלגה הנאצית, ועלתה לאחר מכן לשלטון.

רעיון נואש, כתבת. בתיבה הזאת, "נואש", הטלת את כל האחריות למצב הנוכחי על ישראל, ובעצם אמרת שהחמאס, ולפניו אש"ף, ולפניו הפדאיון, ולפניו ערביי ארץ ישראל, הציעו מאז קמה התנועה הציונית רעיונות לפתרון הוגן של חלוקת הארץ, ואילו הציונים סירבו.

ב-1936 הציעה ועדת פיל לחלק את הארץ, ב-1947 החליטה על כך עצרת האו"ם, וכך הלאה, עד להצעות בשנים האחרונות, אבל היישוב וישראל סירבו, עד שהערבים – שלא נקטו כל אלימות – נואשו ולא נותר להם אלא לנקוט אלימות.
ברור שגם לא לכך התכוונת – ואם כן, למה?

"כדי לנצח רעיון יש להציע רעיון אחר, מושך יותר, מתקבל יותר על הדעת." גם זה משפט שובה לב. הלוואי ואפשר היה לנצח רעיון על ידי הצעת אחר. הרי בוודאי אתה יודע, שמלחמות בהיסטוריה נולדו לא רק מתוך אינטרסים מנוגדים, אלא גם מתוך רעיונות שהוצבו זה לעומת זה וסחפו אחריהם המונים. רעיון עליונותו של האדם הלבן, רעיון צדקתם של הנצרות והאסלאם, הרעיון הבולשביקי, הפאשיסטי – כולם גבו מיליוני קורבנות, אף שמולם עמדו רעיונות אחרים. תרבות המערב מציעה היום לאסלאם הקנאי חלופה: דמוקרטיה, זכויות לנשים ולשונים, חינוך המאפשר לתלמיד לחשוב ולבחור, התפתחות טכנולוגית, יצירה תרבותית עצמאית. הנה רעיון מושך, מתקבל מאוד על הדעת. מה דעתך על כך?

את המשפט הכמעט אחרון, האומר שאנחנו לא לבדנו בארץ הזאת וגם הפלסטינים לא, וששני הצדדים צריכים להכיר במסקנות המתחייבות מן העובדה הפשוטה הזאת, אין צורך להבהיר. הוא מזכיר לי שבספרך הנפלא "סיפור על אהבה וחושך" אתה מצטט את אפרים אבנרי, השומר בשדות חולדה, שאמר: "לא מפני שהם עם של רוצחים נירה בהם (אם יופיעו כדי לירות בנו), אלא רק מן מפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר לחיות ומפני הסיבה הפשוטה שגם לנו מותר שתהיה לנו ארץ, לא רק להם." ["הארץ", 13.6.10].

הכותבת היא ראש המכון לחקר האנטישמיות ומופקדת הקתדרה לחקר האנטישמיות והגזענות באוניברסיטת תל אביב

 

דינה פורת צילום צחי לרנר ויקיפדיה

דינה פורת צילום צחי לרנר ויקיפדיה

 

 

קישורים

המשא והמתן בין הזאב לבין הטלה

עמוס עוז והכלב היהודי של היינה
http://www.zeevgalili.com/?p=922

עמוס עוז כנביא שקר
http://www.zeevgalili.com/?p=1269

הרוצחת היפה מקפה סבארו
http://www.zeevgalili.com/?p=2015

בין השוקולד הבלגי לחיסול החמאס
http://www.zeevgalili.com/?p=990

על השחיטה בשדרות נוסח 2008
http://www.zeevgalili.com/?p=646
פידיון שבויים לא בכל מחיר
http://www.zeevgalili.com/?p=334

מיהו עז אד-דין אל-קסאם – הרוצח הנערץ של הפלסטינים
http://www.zeevgalili.com/?p=8740

קטגוריות: אבטואנטישמיות, טרור, ספרות | 5 תגובות

קבלת החומש היא מסירת הלפיד הבין-דורי, זאת ה"מסורת"

                                    – מאת דרור אידר –

זוגות זוגות טפפו הילדים פנימה, ולא ידענו מי מתרגש יותר – הם או הוריהם. ראש חודש סיוון, ימים מספר לפני חג השבועות הוא חג מתן תורה הוא חג הביכורים. והנה צאצאינו-ביכורינו משתתפים בטקס יהודי עתיק של קבלת החומש בכיתה א'.

צנצנת דבש זעירה שהביא בני לאחר מכן הביתה, "כי הדברים של התורה מתוקים בפה", אמר, ומייד התנגנו בראשי שורותיו של יהושע סובול ללחנו של שלמה בר על המנהג בכפר טודרא שבלב הרי האטלס (כמו בקהילות יהודיות רבות), להכניס לבית הכנסת את הילד שהגיע לגיל חמש "וכותבים על לוח של עץ […] את כל האותיות בדבש, ואומרים לו: חביבי, לקק! והייתה התורה שבפה מתוקה כמו טעם של דבש".

זוגות זוגות נכנסו פנימה, אל בית הכנסת הקרוב לבית הספר, בטבעיות של ילדים, לקבל את החומש. הנה ילדה עם צמות בהירות מבחינה באביה ופורצת מן השורה לחבקו, וילד שחום, עגול פנים, שעיניו ממלאות את פניו, וילדה חמודה כהת שיער שלא הצליחה לעקוב אחר הנאמר, ואמה מגיחה מעזרת הנשים כל כמה דקות לכוונה ולהרגיעה, והילד שלי, היכן הוא? אה, הנה, יושב בשורה הראשונה וכשקרבתי לצלמו, לחש לי "אבא, אימא לא שמה לי כריך בתיק". זה בסדר, בני, יש לכם מסיבה לאחר מכן. והורים מכל הצבעים והעדות והסוגים, ואמא יפה אחת שבראשית השנה שערה נשר, ועתה צימח לשמחת בנה הדואג, שממש עכשיו מקבל תורה אל מול עיניה המלטפות. אצלנו בעיר אחת בישראל, כמו בערים אחרות בעולם היהודי.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: חגים, חינוך, יהדות, תלמוד תורה, תנ"ך | תגים: , , | 2 תגובות

נער יהודי בודד חובש כיפה עם ציציות בחוץ מניף דגל ישראל מול המון מוסלמי זועם

נער בודדד עם דגלאיך נער יהודי בודד עושה את עבודת ההסברה של ישראל 

 http://www.youtube.com/watch?v=ABjE_7uwA0I

&

 0דניאל פרג 1

ערוץ 10 ששידר לראשונה את הפגנת היחיד מסר כי המפגין האמיץ הוא דניאל פרג. הוא נולד בפתח תקווה והוריו ירדו לארצות הברית כשהיה בן שנתיים וחצי. הוא חולם לעלות לישראל, להתגייס לצה"ל ולהתיישב בקרית ארבע. (צילום מתוך שידורי ערוץ 10)

 

================================================================

ראה

להניף את דגל ישראל

דגל ישראל כיצירה של העם היהודי

 

קטגוריות: הסברה, ציונות | 2 תגובות

הטרור כורך עניבת חנק סביב ארה"ב וברק אובמה משבח את האסלאם

 

                                 – מאת יורם אטינגר –

 בשנה האחרונה נחשפו בארה"ב יותר תאי טרור מוסלמי מאשר כל שנה מאז הפיגועים ב"מגדלי התאומים" ובפנטגון ב-11 בספטמבר 2001. הטרור המוסלמי מהווה סכנה ברורה ומיידית לארה"ב למרות – ואולי עקב – פייסנות הנשיא אובמה כלפי האסלאם, כפי שבלטה בנאומים המכוננים שנשא בפרלמנט הטורקי(6 אפריל 2010) ובאוניברסיטת קהיר (4 יוני 2010).

התעצמות איום הטרור המוסלמי, על אף יחסו הנוקשה, הביקורתי והקריר של אובמה לישראל, מפריכה את הטענה כאילו הסכסוך הערבי-ישראלי, הנושא הפלסטיני או הידידות בין ארה"ב לישראל הם שורשי הטרור המוסלמי האנטי-אמריקני.

"האיסלם חלק מההוויה האמריקנית"

הטרור האנטי-אמריקאי מתוגבר על ידי העמקת הפעילות המבצעית, הפיננסית והמדינית של החיזבאללה בחצר האחורית של ארה"ב, באמריקה הלטינית, חרף טענת אובמה ויועציו כאילו אין טרור מוסלמי גלובלי (אלא טרור טאליבן ואל-קעידה), כאילו אין טרור ג'יהאדיסטי (מכיוון שהג'יהאד הוא תהליך לטיהור הנפש…) וכאילו הטרור הוא גם תוצאה של התעמרות המערב בעולם השלישי.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: אסלם, ארצות הברית, טרור | 8 תגובות

העולם כולו נגדנו? שיילכו לעזאזל

את השיר "העולם כולו נגדנו" כתב יורם טהר לב לפני יותר מ- 40 שנה. תחושה עמוקה של בגידת הידידים שררה בארץ בימים בהם נכתב השיר. מדינות רבות בעולם, במיוחד מדינות אירופה ומדינות הגוש המזרחי, תמכו באויבינו. השיר ניסה לעודד את עצמנו, על ידי תיאור העבר המסוכן. יותר. כאז – כן עתה.

יורם טהר לב

                               יורם טהר לב

  לקרוא את ההמשך

קטגוריות: פזמונים, ציונות | תגים: , | להגיב

לובה אליאב על פגישתו עם בן דוד של המשורר חיים נחמן ביאליק

 

לובה אליאב (צילום: זאב גלילי)

לובה אליאב (צילום: זאב גלילי)

לובה אליאב  בן דור הנפילים שהקים את המדינה והיה דוגמא ומופת לחלוציות עד יומו האחרון הלך לעולמו.לזיכרו מובא כאן סיפור שטרם פורסם על פגישתו עם בן דוד של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק. הפגישה התקיימה בשנת 1959  באחת התקופות החשוכות ביותר של המשטר הקומוניסטי. אליאב סיפר על הפגישה בערב לציון שבעים שנה למותו של חיים נחמן ביאליק, שהתקיים בבית ביאליק בתל-אביב.

ואלה דבריו של לובה אליאב כפי שהוקלטו על ידי:

דיפלומט בשרות המוסד

הדבר היה בשנת 1959 בה שלט הסטליניזם שלטון ללא מצרים בברית המועצות. לישראל הייתה נציגות דיפלומטית במוסקבה, אך השלטונות הקומוניסטיים מנעו כל מגע בינינו לבין היהודים הכלואים מאחורי מסך הברזל. שרתי אז כדיפלומט בדרגת מזכיר ראשון בשגרירות ישראל במוסקבה. אך עיקר פעילותי הייתה בארגון "נתיב", שהיה שלוחה של המוסד ותפקידו היה לקיים קשר עם "יהדות הדממה".

באחד הימים נסעתי לז'יטומיר, עיר הולדתו של חיים נחמן ביאליק. נילווה אלי חבר, מזכיר שני בשגרירות, שגם הוא היה פעיל ב"נתיב".

ביקור בבית הכנסת

לא קל היה להגיע לז'יטומיר כי שרות הביון הסובייטי ק.ג.ב. הצר את צעדינו ועקב אחרינו לכל מקום שאליו הלכנו. בכל זאת הצלחנו להגיע לעיר, כשם שהגענו לערים רבות בכל רחבי ברית המועצות. השמועה על בואם של שני דיפלומטים ישראליים לעיר עברה מפה לאוזן וכל יהודי העיר התרכזו בבית הכנסת המקומי.

לפי הכללים של הק.ג.ב. אסור היה לנו להיות בקשר פיסי קרוב מדי ליהודים. לכן דחקו אותנו הגבאים לעבר הבמה, שם עמדנו שנינו לבד, מבודדים מן הקהל הרב שגדש את בית הכנסת.

"ביאליק, ביאליק"

החלה תפילת מנחה ולפתע נכנס מישהו לבית הכנסת ומכל עבר
שמענו קריאות: "ביאליק, ביאליק".
ואני שואל את אחד הגבאים מי זה ביאליק? והוא משיב יש כאן איש אחד ששמו ביאליק.
אני אומר לו: אתה יודע שיש ביאליק שהוא משורר גדול ?
לא. הוא לא יודע.
ביקשתי: תקראו את ביאליק לבמה. בא יהודי כבן 75 או 80, לבן כולו. ואני אומר לו, ביידיש: אתה יודע שהיה משורר, פואט גדול, ששמו ביאליק.
השיב לי: הוא בן דוד שלי, בן דוד שני.

לא ידעו מי זה ביאליק

עכשיו הקהל כבר לא נתן לו לרדת מן הבמה. אמרתי לכל באי בית הכנסת: זהו קרוב של המשורר הלאומי שלנו שכתב את השירים הגדולים של האומה. איש מן הנוכחים לא ידע מאומה על חיים נחמן ביאליק. אך הם חשו בחשיבותו של המפגש הזה בין שני שליחים מישראל לבין קרוב של המשורר הלאומי הבלתי מוכר להם.

חילקנו סידורים וספרי תנ"ך למתפללים. זו הייתה העבודה שלנו: לחלק חומר ליהודים מברית המועצות. היינו לוחצים ידיים, אומרים שלום עליכם ומשאירים בידיהם סידורים וספרי תנ"ך בגודל מיניאטורי.

ביקור בפרוור הזפתים

לבסוף יצאנו מבית הכנסת בכיוון המלון שלנו . אבל ביאליק לא הרפה מאיתנו ואנחנו לא הרפינו ממנו. הוא הלך אחרינו ואנחנו אתו. הוא מראה לנו את פרוור הזפתים בו התגורר המשורר, והוא מספר לנו על המשפחה שלו ועל ביאליק ומה קרה במלחמה ומה קרה בשואה. הבאנו אותו למלון הקטן שלנו. הוא רץ והביא לנו מכתב ביידיש שכתב ביאליק. הוא היה מאד גאה במכתב הזה. נכס מאד גדול. הוא נתן לנו את המכתב ומאוחר יותר הבאנו אותו לארכיון בית ביאליק.

בית ביאליק בז'יטומיר (צילום באדיבותו של יואל רפל)

בית ביאליק בז'יטומיר (צילום באדיבותו של יואל רפל)

"לילה טוב" ביידיש

עשינו לאיש הזה את היום. לא את היום. את חייו. בסביבות השעה 10 בלילה נאלצנו להיפרד ממנו. אמרנו לו שאנו צריכים לצאת למחרת בבוקר ברכבת היוצאת מברדיצ'ב לז'יטומיר לכיוון קייב.
הענקנו לביאליק סידור ותנ"ך וטלית ותפילין. נפרדנו ממנו ואמרנו לו: ביאליק, אנחנו מחבקים אותך ועכשיו א גוט נאכט שלאף געזונט (ביידיש: לילה טוב שינה בריאה).

הוא הלך לביתו ואנחנו שכבנו ללינת לילה קצרה. הרכבת אמורה הייתה לצאת ב-5 לפנות בוקר. אנו יצאנו מן המלון בשעה ארבע וחצי, בטקסי היחידי שהיה בז'יטומיר. היה לילה מושלג וקר. תחנת הרכבת שכנה במרחק של כשלושה קילומטר מן העיר ז'יטומיר.

יהודי עטוף בטלית עומד בשלג

כשהתקרבנו לתחנה הבחנו ביהודי עטוף בטלית עומד בודד בתוך השלג. כשהגענו אליו נתברר כי זהו ביאליק שלנו. הוא עשה את כל הדרך מז'יטומיר לתחנת הרכבת ברגל, למרות הכפור והשלג.
אמרנו לו: מה אתה עושה ביאליק, הרי קר כאן.

והוא משיב לנו: אני עוד רוצה לראות אתכם. אתם האנשים האחרונים שאני אראה בחיי שעוד יודעים מי היה חיים נחמן ביאליק.

והנה הגיעה הרכבת וביאליק עולה אתנו לרכבת ונשאר אתנו עד שנשמעת הצפירה. והוא יורד עטוף בטלית אל תוך השלג ואנחנו מנפנפים לו: שלום ביאליק שלום ביאליק.

פסל דיוקנו של ביאליק בבית ביאליק בתל-אביב. צילום: זאב גלילי

פסל דיוקנו של ביאליק בבית ביאליק בתל-אביב. צילום: זאב גלילי

 

קישורים:

הכומר המומר שהציל אלפי יהודים
http://www.zeevgalili.com/?p=330
רקוויאם לחלוציות בעידן הפוסט ציוני
http://www.zeevgalili.com/?p=228

קטגוריות: אישים היסטוריים, אישים פוליטיים, ביאליק, היסטוריה יהודית, המוסד | 2 תגובות

המזימה לחיסול "ישראל היום"

 ישראל היום
 

ועדת השרים לענייני חקיקה עומדת לדון היום (יום א' 30.5.10) בהצעת חוק שאי אפשר לכנותה אלא הצעה אנטי דמוקרטית, שנודף ממנה ריח כבד של חשד לקשרי הון שלטון.

ההצעה היא של חברת הכנסת מרינה סולודקין שתכליתה להביא לידי סגירתו של העיתון "ישראל היום".

 
מרינה סולודקין ויקייתוף יוצר Edward Kaprov photojournalist

  בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר: "התופעה של הפצת עיתונים בתפוצה ארצית בחינם במשך תקופה ארוכה פוגעת קשה בעיתונות הכתובה ועלולה להביא בעתיד להופעת מונופולים בתחום זה ולפגיעה קשה בחופש הביטוי וזאת מהסיבות הבאות":

• עיתונים המופצים בחינם יוצרים תנאי תחרות לא שווים ולא הוגנים כלפי עיתונים אחרים, המופצים תמורת תשלום.
• הפצתו בחינם של עיתון בתפוצה ארצית במשך תקופה ארוכה עלולה לגרום לפשיטת רגל של עיתונים המופצים בתשלום.

"עלול להיווצר מונופול"

עוד נאמר בדברי ההסבר: "עלול להיווצר מונופול בתחום חשוב זה. אזרחים יוכלו להכיר רק את הדעות וההשקפות של בעלי העיתון המופץ בחינם שמממנים את הדפסתו והפצתו, ולכל הדעות וההשקפות האחרות לא יהיה ביטוי בעיתונות הכתובה. חופש הביטוי יהפוך למושג ריק מתוכן, דבר העלול לסכן את עצם קיומה של הדמוקרטיה בישראל".

הצביעות וחוסר היושרה הנודפים מדברי הסבר אלה ממש מעוררים בחילה. הגב' סולודקין גילתה לפתע שיש אפשרות למונפולים בתקשורת? לחד צדדיות בהשקפות ודעות? האם לא למדה מספיק עברית כדי לקרוא את ידיעות מעריב והארץ? האם לא שמעה על בעלויות צולבות (הכוללות גם את העיתונות הרוסית)? האם לא קראה על דיווחים כוזבים והעלמת אינפורמציה בהתאם לאינטרסים של המו"לים הטייקונים?

במקום תשובה לגב' סולודקין ולחברי הוועדה הצריכים להחליט אני מביא כאן את תגובתו של אחד מקוראי אתר זה, גבר צעיר ממרכז הארץ. איש אקדמיה, המבקש להישאר בעילום שם.

שלדון אדלסון העין השביעית (cc-by-nc-sa)

מדוע אני קורא את ישראל היום

ישראל היום מחליף אצלי את הארץ. ביטלתי את המנוי על עיתון הארץ לאחר שמצאתי שהוא אנטי ציוני ברובו, נותן במה לדעות אנטי ישראליות ולאחר שהפך את גדעון לוי לאחד מבכירי הנהלת העיתון ואף לבכיר הכותבים. אין לי צורך לפתוח את היום בתשלום עבור עיתון שהוא נגד הקיום היהודי שלי במקום הזה וכנגד זכות ההגדרה העצמית שלי.

ישראל היום הוא תופעה מבשרת טוב. ראשית, לראשונה, הוא הצליח לשבור את המונופול של "העיתון של המדינה". ידיעות אחרונות הוא לא רק עיתון חזק כלכלית אלא גם סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית בתחום חופש הביטוי. תחת היותו מונופול (הוא כבר לא, בעיקר תודות לישראל היום) הפך ידיעות אחרונות לעיתון חלש מבחינה עיתונאית. מיטב עורכיו וכותביו נטשו אותו או שהוברחו על ידי מו"ל העיתון. הקוראים הנאמנים של העיתון נותרו עם דנה מודן, רענן שקד ויאיר לפיד.

הגיגים ירודים ומשמימים

את כותבי ה"פתחלנד" ועמיתיהם הימניים החליפו כותבי הגיגים ירודים, שטחיים, משמימים ואגוצנטריים אשר מספרים לנו יום ולילה על חוויותיהם המתסכלות והאינפנטיליות מחיי היום יום התל אביביים העקרים שלהם. אין בכתיבתם עומק, אין בחייהם תרבות והם עסוקים כל העת בבכיינות עצמית, בנרקיסיזם חולני ובחוסר עניין אובססיבי. איפה הימים שבהם פתחתי בשקיקה את אהרון בכר ונהניתי מכל מילה? איפה העמוד שבו אילן נחשון היה כותב על תערוכה טובה? היכן מדור הספרות הטוב והמעניין של זיסי סתווי? איפה המוסף התרבותי ומרחיב האופקים "זמנים מודרניים" בעריכת בלה אלמוג" איפה כתיבתו החריפה של אורי פורת ז"ל? איפה התחקירים של מוטי גילת?

מוספי סוף שבוע של ידיעות אחרונות הפכו מעייפים, אפילו את עצמם.

צעקנות צהובה

אבל זו אינה הבעיה היחידה של "העיתון של המדינה".
הבעיה המרכזית שלו היא הצעקנות הצהובה שהחדיר לתוך עמודי החדשות עורך אחד, משה ורדי. במהלך שנותיו האחרונות כעורך הצהיב עד מאד את העמודים, הקטין את מספר המילים והגדיל את גודל הכותרות. עורכים הפכו קופירייטרים והחומרים אינם זוכים לטיפול טוב וראוי.

תמונת סקופ סכין בגב

תמונת סקופ סכין בגב

התפיסה של ישראל היום

ישראל היום מייצג תפיסה חדשותית אחרת. הוא קטן יותר פיזית בעמודיו מידיעות אחרונות וממעריב והוא טוב יותר מבחינת רמת השכתוב שלו. תמונותיו קטנות יותר והדבר מייצג קו שאינו צהוב כידיעות ומעריב והוא מתייחס בכבוד רב יותר לטקסטים החדשותיים. יש בהם פחות שמאלץ, פחות תוספות מיותרות של מלל חסר תכלית עיתונאית. הכותרת שבה להיות קטנה יחסית והיא מחויבת לעובדות העיתונאיות.

עמודי הדעות של ישראל היום מגוונים וגם כזה הוא מדור מכתבים למערכת. פה ושם מבצבצים בין עמודי סוף השבוע מדורים ראויים (בוודאי זה של מרדכי גילת) כמו העמוד של גונן גינת (בסוף המוסף לשבת) ומדורו של דן מרגלית (העולה היום על נחום ברנע בישירותו ובישראליותו הציונית והשפויה).

ישראל היום הוא עיתון קומפקטי. הוא קל לקריאה, אמין, יודע לתקן טעויות כשצריך, נגוע פחות ואני חשדן כלפיו פחות ממה שאני חשדן כיום כלפי ידיעות אחרונות וכלפי מעריב.

אני קורא את ישראל היום כבר שנה וחצי (בקביעות כי הוא מגיע לפתח ביתי) ואני לא רואה שם רק את ביבי אלא גם את יהושע סובול, את יוסי ביילין, את זהבה גלאון. אני חש שם בפלורליזם רב. ואם ביבי בולט בין העמודים הרי שאני יודע זאת לפחות.

ישחקו הנערים

אצל המתחרה הגדול (ההולך וקטן אט אט) ידיעות אחרונות איני יודע מה האינטרסים. למעשה, אני מתחיל כבר עתה לחפש את האינטרסים וברור לי שהם לא ברורים לקוראים. טוב, עכשיו יש לי את "ישראל היום" שיגלה לי (בעיקר באמצעות דרור אידר) את האינטרסים.
וגם זו ברכה. תודה לך אדלסון שהצלחת לאפשר לי להבין את יחסי הכוחות באופן ברור יותר.
ובכלל, ישחקו הנערים לפנינו. תהיה לפנינו תחרות עיתונאית אמיתית, קצת אגרסיבית. עבורנו, הקוראים.

הערה אישית

גילוי נאות מחייב אותי לומר שגם אני כמו הקורא שכתב את הדברים שלמעלה הפכתי להיות קורא מושבע של "ישראל היום" ודי לי בו.

עמוס רגב (צילום עידו קינן, חדר 404 cc-by-sa

עמוס רגב (צילום עידו קינן, חדר 404 cc-by-sa

אני גם מכיר אישית את עורך העיתון, עמוס רגב, שעמו עבדתי שנים ב"ידיעות אחרונות". רגב הוא אדם משכיל מאד (תופעה נדירה כיום במקצוע), בעל ניסיון עיתונאי מגוון (ראש דסק החדשות בידיעות וסגן עורך מעריב) ואפשר לסמוך על יושרתו.

קישורים

מלכוד הסאוב – שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8266

מוטי גילת: נוני מוזס מנע פרסום שחיתות בצמרת העיתונות
http://www.zeevgalili.com/?p=8173

איך הפכה התקשורת רדודה מושחתת ושמאלנית
http://www.zeevgalili.com/?p=6114

קלמן ליבסקינד הציל את כבוד התקשורת
http://www.zeevgalili.com/?p=887

קטגוריות: ידיעות אחרונות, מעריב, שחיתות, תקשורת | תגים: , , | 2 תגובות

יום הנכבה וההונאה

 נספח: צילומי ארץ ישראל מן המאה ה-19

 הפלסטינים מחזיקים בתואר פליטים כבר למעלה משישה עשורים * הם הצליחו ליצור לעצמם נראטיב היסטורי ייחודי * המיתוס הזה הולך ותופח, כך שכדאי לנפצו ולהציג את עובדות האמת: האוכלוסייה הפלסטינית לפני העלייה הראשונה הייתה דלילה, מאות אלפי יהודים גורשו אף הם מארצות ערב ובאף מקום בעולם אין תקדים לזכות השיבה

                    -מאת בן דרור ימיני –

ה"נכבה" – סיפורם של הפליטים הפלסטינים, הוא ההצלחה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העת החדשה. הצלחה שכולה הונאה. אין עוד קבוצת "פליטים" בעולם שזוכה לכיסוי עולמי רחב כל כך. אין שבוע שלא מתקיים בו כנס, עוד כנס, בעניין מצבם העגום של הפלסטינים. אין קמפוס במערב שלא מקדיש אינספור אירועים, כנסים, פרסומים, מדי שנה, או מדי חודש, לצורך אזכורם של הפליטים הפלסטינים. הם הפכו לקורבן האולטימטיבי. מיליון צרות ועוולות וגירושים וחילופי אוכלוסין ומעשי ג'נוסייד וטבח ומלחמות נפלו על העולם מאז הכריזו הערבים, ובתוכם הפלסטינים, מלחמת שמד על ישראל – אך ה"נכבה" של הפלסטינים תופסת את רוב הנפח. אורח מכוכב זר אם יגיע לכדור הארץ יחשוב שזה העוול העיקרי שחווה היקום מאז מלחמת העולם השנייה. כך שכדאי לנפץ את השקר הזה. כדאי להציג את עובדות האמת. כדאי לחשוף את ההונאה.

לקרוא את ההמשך

קטגוריות: ארץ ישראל, זכות השיבה, נכבה, פליטים, פלסטינים | 13 תגובות