איך הפכה הציונות את חג הנס הדתי לחג הגבורה * האם ניסו חז"ל להשכיח את החג? * מי המציא את "נס גדול היה פה" ואת המלה סביבון * האם היו המתיוונים משת"פים של השלטון הזר * 

חג חנוכה שנקבע בהלכה הוא חג של ברכת הלל לה' על הנסים, והדלקת הנר לפרסום נס פך השמן. אבל מאה שנות ציונות הפכו את חג החנוכה לחג חילוני. חג הגבורה, חג מלחמת המעטים נגד הרבים, ניצחון בני האור על בני החושך. חג שאוהבים להזדהות עם סמליו ועם גיבוריו.

למה פרץ המרד

העובדות ההיסטוריות הקשורות בחג החנוכה ידועות ואינן שנויות במחלוקת. ארבע מאות שנים היתה יהודה משועבדת לכובשים מתחלפים – פרס, אלכסנדר מוקדון, בית תלמי ובית סילווקוס. אנטיוכוס השלישי, שכבש את ארץ-ישראל בשנת 219 לפני הספירה, העניק ליהודים חופש פולחן מלא.

יותר מזה: הוא אסר במפורש להכניס לירושלים חיות טמאות ואף אסר גידול חזירים בתחום ירושלים. באותם ימים, יש לזכור, לא היה בג"ץ בירושלים.

אנטיוכוס הרביעי, המכונה אפיפאנס, בנו של אנטיוכוס השלישי, היה פחות חכם מאביו. הוא שלח ידו באוצרות המקדש וגרם למהומות שדוכאו באכזריות: אלפי יהודים נהרגו ונמכרו לעבדים. הוא אסר לקיים את מצוות המילה והשבת, העלה ספרי תורה באש, הוציא להורג נשים שהעזו למול את ילדיהן, חילל את מזבח ה' בבית המקדש והציב עליו פסל אליל יווני, יהודיםנאנסו להשתתף בתהלוכה חגיגית לכבוד האל היווני דיוניסוס, כשענפי קיסוס בידיהם.

 

המשת"פים המתיוונים

אנטיוכוס קיבל עידוד למעשיו מקבוצת אליטה של יהודים שכונתה "מתייוונים". עם קבוצה זו נמנו משפחת הכוהנים הגדולים, בעלי אחוזות עשירים, פקידים שהתעשרו מזכויות חכירת מכס. זו היתה קבוצת כוח שרצתה לשמר את כוחה, ואת האינטרסים הכלכליים שלה, על-ידי תמיכה בשלטון הזר. התמיכה התבטאה גם בקבלת התרבות ההלניסטית בקליפתה החיצונית – תרבות הגוף, משתאות, עבודת אלילים. המוני העם, רובם איכרים, התנגדו לאליטה הזו, שנהנתה בין היתר מן המסים הרצחניים שהוטלו על האיכרים – שליש התבואה ומחצית פרי האילנות.

מתתיהו מניף סכין

כאשר הניף מתתיהו את הסכין וקטל בה את שליח אנטיוכוס, ואת היהודי שהיה מוכן להקריב קרבן לזאוס, הוא הצית את אש המרד. זה היה בשנת 167 לפני הספירה. המרד היה נגד גזרות הדת ולא פחות מזה נגד המתיוונים. סיסמתו היתה "מי לה' אלי". המרד הגיע לשיאו שלוש שנים לאחר מכן עם חנוכת בית-המקדש וקביעת חג החנוכה. מתתיהו לא זכה לראות בניצחון בניו כי הוא נפטר שנה לאחר פרוץ המרד.

 

המערכה על שיחרור ירושלים התרחבה לשיחרור יתר חלקי יהודה ולהרחבת גבולות הארץ. ההיסטוריון יוסף קלוזנר, שהיה אולי איש הרוח הבולט ביותר של התנועה הלאומית בדור הקודם, כתב כי "מאז ועד סוף מלכות החשמונאים היתה אך שאיפה אחת למשפחה הלאומית הגדולה: לעשות מיהודה ארץ-ישראל". אחרי שיחרור ירושלים באו מסעות צבאיים לשומרון, לגליל, לגלעד, לאדום, ליפו, לאשדוד, ללבנון, לעזה ולבנותיה, למואב – עד לשיא אליו הגיע אלכסנדר ינאי, שבתקופתו הגיעה ארץ-ישראל כמעט לגבולות ההבטחה.

 

הסתאבות החשמונאים

שושלת החשמונאים נמשכה כמאתיים שנה. היא החלה דרכה במלחמה לחרות דתית אך במרוצת השנים התקרב אופי שלטונה לזה של השליטים ההלניסטיים. החשמונאים נטלו את הכהונה שלא כדין, רצחו, הסתאבו וסופם שהכשירו את הקרקע להשתלטות רומי ולחורבן.

 

מכל מלחמות החשמונאים לא נותר בתודעה ההיסטורית היהודית אלא נס פך השמן. ספר חשמונאים א', שנכתב עברית, המתאר את עלילות הגבורה של המרד בראשיתו, נגנז ולא הגיע לידינו אלא בתרגום יווני. יהודה המקבי נשכח לגמרי ואינו מופיע בשום טקסט יהודי קדום. כשנזכרו בו הפך להיות ממקבי בק' למכבי בכ'. המקבי בק' הוא יהודה המכה באויביו כבמקבת, פטיש. מכבי בכ' הם ראשי תיבות של "מי כמוך באלים ה'", ססמה שהומצאה רק במאה השש עשרה, בפרוש של ר' יוחן טריוויס למחזור התפילות כמנהג רומי.

חג הגבורה הציוני

"חובבי ציון", בסוף המאה הקודמת, הוציאו את יהודה המקבי מתהום הנשיה. הם עשו זאת על-ידי שינוי אופיו של חג החנוכה מחג הלביבות ונס פך השמן לחג הגבורה וההזדהות עם גיבוריו. בפועל הפך חנוכה לחג החשוב ביותר של אגודות "חיבת ציון" והאגודות הציוניות שבאו אחריהן. העיתונות היהודית מאותה תקופה מלאה דיווחים על נשפים וחגיגות שהתקיימו בחנוכה, ברוח חג הגבורה והאידאלים הציוניים.

כשכתב תיאודור הרצל את "מדינת היהודים"  הוא סיים את ספרו במלים הבאות: "אשר על כן אני חושב כי יקום דור חדש ונפלא מקרב בני עמנו. דור המכבים יקום ושב לתחייה".

בשמונה השנים שלאחר מכן כתב ביאליק שני שירים חשובים לענייננו. "למתנדבים בעם", בו קרא ל"בני המכבים" לחוש לעזרת העם. "בעיר ההריגה", בו נשא משא זעם על פוגרום קישינוב, ובו הוא מדבר בסרקזם על "בני בניהם של המכבים" שנסו מנוסת עכברים.

מצעדי לפידים

 

 

בארץ קשורה תחיית חג החנוכה וגבורת המכבים בשמו של דוד יודילוביץ, ממקימי בית-הספר העברי הראשון בראשון לציון בשנת 1888   יודילוביץ, שנהג לחתום גם בשם עברי יודה-לב-איש, נחשב למי שהנהיג את נשפי החנוכה בבית-הספר ותהלוכות לפידים ברחובות, שהתפשטו אחר כך במקומות אחרים בארץ.

בשנת 1910 החלה הגימנסיה הרצליה במסורת של עליה על קברי המקבים במודיעין.

זמן מה לאחר מכן המשיכה במסורת תנועת "מכבי הצעיר", המקיימת מירוץ לפידים ממודיעין לכל חלקי הארץ. אגודות ספורט שנשאו את השם "מכבי" נוסדו בסוף המאה הקודמת במקומות רבים באירופה.

באגודות אלה התגבשה התפיסה שטיפוח הגוף הוא אמצעי הכרחי להבראה לאומית. המנהיג הציוני מכס נורדאו טבע את המונח "יהדות השרירים" וכתב: "בשום גזע ועם אין ההתעמלות מממלאת תפקיד חינוכי חשוב כל כך, כמו שהיא צריכה למלא בתוכנו".

אפשר לומר שאידיאל זה של מכס נוראדו הוא היפוכו הגמור של האידאל שעמד בפני מתתיהו החשמונאי וקרוב ברוחו לאידאל ההלניסטי של המתיוונים.

"ההשכחה המכוונת"

בצד החייאת מיתוס "בני המכבים" נזקקה הציונות גם למיתוס ההשכחה המכוונת של מלחמות המקבים. היסטוריונים רבים העלו סברה כי חז"ל השכיחו במתכוון את המקבים, בשל החשבון ההיסטורי עם הסתאבותם ובשל התנגדותם העקרונית למדינת לאום ודרישתם להעמיד את היהדות על הדת בלבד. הטוענים להכחשה המכוונת התבססו בין היתר על כך שהתלמוד לא הקדיש לחג החנוכהאלא שש וחצי שורות במסכת שבת, בדיון צדדי בשאלה במה מדליקין נרות לשבת.

 

ברל כצנלסון

כך אנו מוצאים את ברל כצנלסון כותב במבוא ל"ספר הגבורה": "גדול כוחה של שכחה והשכחה בהיסטוריה העברית… אפילו גבורת החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי, וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות ונתגלגל בנס פך השמן".

לא היתה שום השכחה

הדעה הזו על ההשכחה המכוונת של גבורת המקבים בידי חז"ל הופרכה מכבר באורח יסודי על ידי אחד מגדולי ההיסטוריונים של תקופת המשנה והתלמוד, גדליהו אלון ז"ל. הוא מוכיח כי אין יסוד לסברה שחז"ל התנגדו לשלטון מדיני, אין יסוד לסברה שחכמים נטרו טינה לבית חשמונאי. להפך:הם מזכירים אותם לשבח ואף מחשיבים אותם צדיקים כדניאל חננאל מישאל ועזריה. הוא מביא הוכחות למכביר כי החג מוזכר במקומות רבים במקורות כחג שאינו נופל בחשיבותו מחג הפורים ומשך דורות מסרו ישראל נפשדם כדי לקיים את החג. (ראה מאמרו "ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים" ב"מחקרים בתולדות ישראל " כרך ראשון.]

 

נס לא קרה לנו"

הגלגול האחרון של נס פך השמן הוא שירו של אהרון זאב, "אנו נושאים לפידים", בו הוא כותב: "נס לא קרה לנוו". שיר זה הושר שנים רבות בטקס הדלקת המשואות בהר הזיכרון ערב יום העצמאות. השמעת שיר זה בחג המסמל את עצמאות ישראל המתחדשת מעורר התנגדות בקרב חוגים דתיים, הרואים במדינת ישראל אתחלתא דגאולה.

להשרשת התודעה של חנוכה כחג הגבורה תרמו גם שירי ילדים. בצד שירים עממיים (מעוז צור, הנרות הללו) שציינו את חג החנוכה כחג הנס, יש מעט שירים של משוררים המעלים את הנס (ימי החנוכה של אברונין, כד קטן של אהרון אשמן, כי תבוא אל מודיעין של אברהם ברוידס ועוד). אך דומה שרוב השירים האחרים מדברים על חג האור, הנרות, הלביבות וכו'. באחד השירים המגוחכים נאמר: "אל ציווה, "אל ציווה לאכול אוזני המן".

שירים רבים מדברים על גבורת הגיבורים. בראשם כאמור שירו של אהרון זאב (אנו נושאים לפידים) . השיר נפתח ב"אנו נושאים לפידים"  נמשך ב"נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו" ומסתיים ב"סלע חצבנו עד דם ויאי אור".

המחשה ברורה למעבר חנוכה לחג דתי ניתן בשירו של מנשה רבינא "מי ימלל גבורות ישראל". עצם השימוש בביטוי "מי ימלל" משמעותי. מקורו בתהלים ( קו-ב) בו נאמר "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו".

ורבינא כותב:

מי ימלל גבורות ישראל

אותן מי ימנה

הן בכל דור יקום הגיבור

גואל העם

ובמלים אחרות: הגאולה היא פרי הגבורה ולא מעשה ידי ה'.

 

 

חנוכיה שעוצבה על ידי חייל יהודי בצבא האוסטרו הונגרי במלחמת העולם הראשונה. בסיסה הוא קסדה צבאית אליה הולחמו פנכות לשמן. האותיות FI משמאל וMT מימין הן ראשי תיבות לפרנץ יוזף ומריה תרזה.
מתוך המצגת חנוכה בירושלים, באדיבות יגאל מורג)http://morag.artvision.co.il

נס גדול היה פה והסביבונים

הסיסמה ״נס גדול היה פה״. נשמעת כסיסמה מסורתית, אולי מדברי חז״ל אי שם.

מסתבר שחז"ל לא המציאו את הסיסמא הזו.מקורה במשחקי הימורים בסביבון שהמציאו גויים.

הסביבון כצעצוע וכמשחק ילדים ידוע מזה שנים רבות בתרבויות שונות. הוא נקלט בקרב ילדי ישראל בגלות אשכנז וממנה התפשט לתפוצות אחרות. שנים רבות לא היה לצעצוע זה שם עברי מוסכם. ביידיש קראו לו דריידל או טרנדל ובמקומות אחרים פרגל או ורפל, שפירושו קובייה, וכן קראו לו פורפרה, על פי הערבית.

בספר ״אוצר כל מנהגי ישורון״ נכתב: "הילדים משחקים בחנוכה בגלגלן (וטעם ניתן לדבר: ילדי ישראל בימי החשמונאים, כשמלכות יוון הרשעה גזרה עליהם שלא ללמוד תורה, היו מחזיקים כביכול בגלגלנים, דהיינו סביבונים, כדי לרמות את האויב, שאם יבואו יוונים, הריהם מעמידים פנים שלא ללמוד תורה נתקבצו אלא למשחק מזל כשר וישר ושלום על ישראל)".

כאשר תרגם מנדלי מוכר ספרים לעברית את סיפורו ״בימים ההם״, כתב: ״בלילי חנוכה, הקטנים מגלגלים על השולחן את החזרזר, הוא כדור עופרת והגדולים משחקים בקלפים ואוכלים צפיחיות בשומן״(ללמדך, כי גם הסופגנייה לא נולדה עוד בימים ההם).

במהלך השנים הועלו הצעות רבות למתן שם לצעצוע זה: כרכר, גלגלון, סבסב, עפיפון.

חיים נחמן ביאליק כתב שיר ״לכבוד החנוכה״ ובו, בגרסה הראשונה, נאמר: ״מורי הביא כרכר לי, בן עופרת יצוקה." אך הגננות החליפו את הכרכר בסביבון. ביאליק נכנע לחידושי הלשון המדוברת ובמהדורות מאוחרות של שיריו לילדים תיקן וכתב סביבון במקום כרכר.

מי המציא את המילה סביבון [שאינה מצויה במקורות]?
איתמר בן אבי, בנו של אליעזר בן יהודה, טען כי הוא זוכר שהגה את המילה כבר בהיותו ילד בן 5.
הפרסום הראשון של המילה בכתובים מופיע בעיתון הצפירה, מיום 24 בדצמבר 1897 (כאשר בן אב"י היה כבר בן 15) במאמר של דוד ישעיהו זילברבוש הווינאי, המייחס לעצמו את החידוש. הוא כותב שם:”…הנה מתנה טובה שיש לי בבית גנזי…סביבון שמה. הוא השם שאני קורא בעברית במשקל שפיפון לכלי צעצועים של הילדים בחנוכה שקורין 'דראדיל' בלע"ז.

לסביבון ארבע כנפות או ארבע פיאות, ועליהן חרותות האותיות נ׳ג׳ה׳פ׳. לכאורה: ראשי התיבות של ״נס גדול היה פה". בגולה היתה האות האחרונה ש, והנס היה ״שם״. ראשי התיבות הללו, מסתבר, אינם אלא מדרש עממי שבא לתת לבוש עברי לעניין לועזי.

הסביבון היה משחק ילדים מקובל בגרמניה ושימש בין היתר גם להימורים. על ארבע פאותיו של הסביבון הלועזי היו חרוטות האותיות N G H S שהן ראשי תיבות למלים גרמניות שמשמעותן: כלום, הכל, חצי, אחד[לקופה]. היהודים גיירו את הסביבון הלועזי ונתנו לארבע האותיות הלועזיות משמעות עברית –נס גדול היה פה.

על פי מלה בסלע", מאת אורי סלע ו"כבושי הלשון בדורנו" מאת יצחק אבינרי]

 

מאי חנוכה

המקום העיקרי בתלמוד הבבלי בו מוזכר חג החנוכה נמצא במסכת שבת (דף כא.ב).

וכך נאמר שם:

"מאי חנוכה? דתנו רבנן:  בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון (תרגום: שמונה ימים שאין לומר בהם הספד (על המת) ולא להתענות בהם). שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"

העובדה שחג חשוב כמו חנוכה מוזכר בתלמוד בדרך אגב בדיני השבת הוליד את הפרשנות המוטעית לפיה ביקשו חז"ל להשכיח את בית חשמונאי בגלל הסתאבותם  בתקופה מאוחרת יותר.

פרשנות זו היא כאמור חסרת שחר כפי שהוכיח ההיסטוריון גדליה אלון. 

מה משמעות שם החג?

חנוכה הוא טקס הפתיחה של בית חדש שפי שנאמר (תהלים ל/א) "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". לאחר שטיהרו חשמונאים את המקדש ואת המזבח מטומאת האלילים הם חגגו את חנוכתו. וכך מסופר בספר חשמונאים א/ד : "ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים ויחוגו את חנוכת המזבח שמונה ימים".

בדרך הדרש פרשו את השם חנוכה כצרוף של שתי מלים חנו-כה. כלומר בכ"ה בכסלו חנו החשמונאים בירושלים, או שנחו ביום זה מאויביהם.

ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (פלאוויוס) קרא לחנוכה "חג האורים" על שם ההצלה שבאה לעם ישראל כאור שזרח פתאום. שם זה נקלט על ידי הציונות.

ויש שפרשו שבשם החג רמז לכך שיש לשבות ממלאכה כל עוד הנרות דולקים – חנו ממלאכה.

חנה ושבעת בניה

אחד הסיפורים המרגשים ביותר מתקופת מלחמת החשמונאים הוא סיפור חנה ושבעת בניה, המסופר בספר המקבים (חלק ב פרק ז) ובתלמוד הבבלי  מסכת גיטין נ"ז.

זהו סיפור גבורתם של אם יהודיה ושבעת בניה שמצאו את מותם על קידוש השם, כשהם מסרבים להשתחוות לפסל.  נציגי הקיסר תפסו את האשה ובניה וניסו לשכנע כל אחד מן הבנים, בזה אחר זה, להשתחוות לפסל ולטעום מבשר חזיר.

כל אחד מן הבנים דחה את תביעות הקיסר  והוצאו להורג בעינויים קשים לעיני אמם. כשהגיעו פקידי הקיסר לבן השביעי, ילד קטן, ניסו לפתות אותו בעורמה . הם הטילו טבעת לארץ וביקשו מהילד להרימה.  כך חשבו ייראה לכל שהילד נענה להם. אך הילד עמד במבחן. הוא לא עשה כמצוות הקיסר וגם הוא הוצא להורג.

אז ביקשה האם כי יניחו לה לנשק את ילדיה ההרוגים ולאחר מכן נטלה את נפשה במו ידיה. הפילה עצמה מהגג ומתה.

חנה עודדה את בניה לשאת בעינויים ולמות על קידוש השם.  וכך אמרה לבנה השביעי: "בני לך אצל אברהם אבינו ואמור לו. כך אמרה אמי – אל תזוח דעתך עליך. אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אתה ניסיון ואני מעשה. (בבלי גיטין נז).

סיפור חנה ושבעת בניה ארע על רקע גזרות השמד של אנטיוכוס אפיפאנס. הסיפור עורר את רוח העם לקום ולהגן על ערכיו המחוללים. כך הוכשרה הדרך לתנועת מחאה המונית של נכונות למות על ערכים מקודשים ולא להיכנע לגזרות.

מלחמת המקבים כסמל אוניברסלי

גבורתם של החשמונאים ומלחמתם לחרות ישראל נתנו במהלך הדורות השראה ליוצרים רבים יהודים ולא יהודים. הסופר האמריקני הנודע הווארד פטסט תאר בצבעים עזים את גבורת המקבים בספרו "אחי גיבורי התהילה".
המלחין הגרמני גאורג פרידריך הנדל מחשובי המלחינים של תקופת הבארוק חיבר אורטוריה "יהודה המקבי" שהיא אחת מיצירותיו היפות ביותר.
האורטוריה הוזמנה על ידי הנסיך מוולס לכבוד שובו ללונדון של הגנרל המנצח הדוכס מקמברלנד בשנת 1746.

גם בתרבות הצרפתית משמש יהודה המקבי סמל לגבורה  בהספד שנכתב לזכר המרשל הנרי טיראן, שנפל במלחמה עם גרמניה בשנת 1675 נאמר: "כמוהו (כמו יהודה המקבי) קינא טיראן  את קינאת עמו ויצא לקרב של מעטים נגד רבים כיהדה המקבי הצטיין באסטרטגיה שלו והלך בראש הלוחמים… טיראן אתה המקבי"

 ‏הקטעים האחרונים לקוחים מתוך חוברת "חג החנוכה" מאת זאב גלילי בהוצאת הסוכנות היהודית המחלקה לעליה וקליטה. היא הודפסה גם בספר "חגי ישראל" בהוצאת "גלי אלפא").

 

 

=========================================================================

תפילת על הניסים הנאמרת בימי החנוכה

עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה:

בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ:
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם. מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ. וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ. וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה:
וְאַחַר כֵּן בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:

מאמר זה הוא גירסה מורחבת של מאמרים קודמים שפורסמו באתר