"המהפכה החילונית של אהוד ברק"

1. החילוניות של ברק 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף הספריםשל "הארץ"
 

3. תולדות הקולנוע הישראלי 

כבוד ראש הממשלה, אהוד ברק. אתה הכרזת על כוונתך לחולל "מהפכה חילונית" שתהרוס את השבת, תפורר את המשפחה, תערער את הבסיס שעליו עומד העם היהודי אלפי שנים ובלעדיו אין קיום למדינת ישראל. 

ביקש לחולל "מהפכה חילונית". זוכרים? אהוד ברק.

ביקש לחולל "מהפכה חילונית". זוכרים? אהוד ברק.(ויקישיתוף)

 

לפני שאתה חוצה את הקו האדום של הקיום היהודי, אני מציע לך לקרוא ספר חשוב. זה איננו ספר של אדם הנמנה עם המחנה הדתי. לא מיסטיקאי סהרורי שחזר בתשובה. לא מתנחל קיצוני. מדובר באדם שנמנה בעבר עם ראשי תנועת העבודה שהקימה את המדינה. כוונתי לאליעזר ליבנה, ולספרו "ישראל ומשבר הציוויליזציה המערבית" שראה אור בשנת 1972. 

על מנת לגרות את העניין שלך בספר חשוב זה אצטט ממנו כמה קטעים, שמתוכם תוכל אולי להשכיל ולהבין את משמעות היוזמה שלך. 

וכך כותב אליעזר ליבנה (הציטוטים לקוחים מחלקים שונים של הספר): 

היהדות כציוויליזציה

"הציוויליזציה הישראלית (=היהודית) מיוחדת בחוויות היסוד, בסולם ערכים ובהוראות התנהגות. הללו טבועים בה מראשיתה, אינם ניתנים להפרדה מישראל ללא טמיעתו והם המקור להתפתחותו…" 

"קיומו של העם היהודי אינו מטרה בפני עצמו אלא הוא ישראל – כלומר מיישם את "הברית" ומזדהה עם דרך חיים ייחודית. הגישה היהודית אינה לאומנות, הרואה בקיום הלאום ערך עצמי. קיומו של ישראל מוצדק בעיניו הוא רק "על תנאי": נאמנותו לעולם מצוותיו. גם ארץ ישראל – וביחוד ארץ ישראל – ניתנת לו "על תנאי"… טבעו של ישראל הוא ייחודו, ואם אינו נאמן לייחודו, יגורש מארצו לפי עדות תורתו וציווייה: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ כי אבד תאבדון מהר מעל הארץ… לא תאריכון ימים עליה, כי השמד תישמדון" (דברים ד'
כו)….
 

הזיכרון היהודי

"אין להבין דבר חשוב בפועלו של ישראל בלי להבין את תפקידו האכזיסטנציאלי של הזיכרון היהודי… ההווה פרושו מגע בלתי אמצעי עם העבר וחוויה אינטנסיבית של עתיד מצופה. העבר איננו מציאות שחלפה… רקעו מאיר תמיד ומחייב עימות, ומחרכיו מציץ הנצח. כל דבר שהיה – קיים…. הזיכרון העז, הרענן והמחייב, הוא מיסודותיה של היהדות. הלוח היהודי, על חגיו ומועדיו הוא הפעלה חוזרת של העבר שנשאר הווה וחודר לעתיד. בסדר פסח מצווים אנו לחוש כאילו אותנו הוציא ה' ממצרים; ובחנוכה אנחנו מברכים לאור הנרות "בימים ההם ובזמן הזה". "הזכרונות" הם לב התפילות. אלמלא הזיכרון העז של ארץ ישראל וירושלים – שהפך למציאות מוחשת -לא היינו חוזרים לארצנו…" 

אליעזר ליבנה ויקישיתוף

 

המשפחה כתא האומה

"תחושת החיים ודרך החיים היהודית מקיפה חובות הלבבות ומצוות מעשיות…. הלימוד, ההוראה… אינם בגדר פעילות לצרכים אוטיליטאריים או טכניים בלבד… היא חובה על כל ישראל… תפישת המשפחה קשורה ביעודו של הלימוד ובאופיו של החינוך. כיוון שגיבוש האישיות היהודית חייב לחול ברבדים נפשיים מוקדמים ומקיף את המודע והבלתי מודע, הוא מצריך את המשפחה… עיקרה של המשפחה הוא ב"שיננת לבניך". הילדים הם ליבה, אהבתם מסדה. המשפחה היא תא האומה הישראלית במובן המיוחד לה. בחובה משתלבים הילדים בחגיה, שואלים את קושיותיה ומתבגרים למצוותיה. שום תמורות סוציאליות וטכנולוגיות, שום תגליות רפואיות וביוכימיות, אינן משנות עיקר זה. יש לסגל את התמורות והתגליות למשפחה הישראליות ויעודה."… 

בטחון צבאי ובטחון רוחני

…"שיבת ציון המודרנית היא בגדר מפנה דתי: הקדוש מתחדש והחדש מתקדש בה. המאבק הפנימי ביהדות הארצישראלית על דמותה… חשוב לאורך ימים מכל תהליך בתוכה. תוצאות המאבק – שמא נאמר המאמץ הפנימי – יכריעו בגורלה המדיני והפיזי. כושר בטחונה הצבאי הוא אספקט של בטחונה הרוחני… כל עוד מתקיים המאבק לייחודו של ישראל יש לשיבתו תקווה." 

"… אי אפשר להתעלם מרצינותו של המצב. שיבת ציון המודרנית הוגשמה בעיקרה בידי יהודים נתוקי מסורת ותוצאת הדבר מתגלה עתה במלוא חומרתה ומעמידה את התקיימות השיבה בסימן שאלה. רוב הישוב ומערכת החינוך שלו מזהים את עצמם עם התרבות המערבית… הרוב רואה את דרך החיים היהודית בעיניה משקפיה של תרבות זו. כלומר רואה אותה מבחוץ. הוא חושב במושגים לא יהודיים ונוקט בחשיבתו ובהתבטאותו סמנטיקהלא יהודית". 

משמעות השבת
הרב עדין שטיינזלץ (אבן חן)

הרב עדין שטיינזלץ (אבן חן)

 

אליעזר ליבנה מצטט דברים שכתב עדין שטיינזלץ, בעל המפעל המונומנטאלי לתרגום ופרוש התלמוד: "אין הכוונה לקיום מצוות אלא לדבר יסודי מזה – להבנת אורח החיים ומושגי היסוד של היהדות, גם אם אין מקיימים אותן. שבת הוא מושג מסויים שאינו רק יום מנוחה. יהודי הוא מהות מורכבת שאינה רק בן לאום פלוני… מושגיהם של המשכילים הישראליים על הדת היהודית באים מתוך תירגום רוחני של מושגים דומים על דתות אחרות. ההתייחסות לבעייתיות של התרבות היהודית הוא מתוך כלי שני. סימפטום לדברים אלה יכולה לשמש הזעקה על 'הכפיה הדתית'. קיומו של גל רגשות אלה ומערכת הנימוקים שלו מבוססים בעיקרם על המרחק הקיים לא בין מאמינים ובלתי מאמינים כי אם בין אלה שיש להם זיקה ואין להם זיקה ליהדות … (הסוג השני) אינו יכול להבין את מושגיה של התרבות היהודית. השקפת עולמו יכולה להיות – אף כי לא להיקרא כך – נוצרית-ליברלית, או אנגלית-דמוקרטית. אין לה יחס לתרבות אחרת, או הבנה להיותה של התרבות היהודית, בראש ובראשונה תרבות אחרת". 

עד כאן דברי אליעזר ליבנה והדברים שציטט ממאמר של שטיינזלץ. 

אדוני ראש הממשלה, ניתן לומר שבתחום הזה של הבנת היהדות אתה בחזקת תינוק שנשבה. מושג יהודי שגם אותו אתה צריך ללמוד. משמעותו היא שאינך אשם בכך שגדלת בסביבה שלא טיפחה בך את הזיכרון היהודי. כמי שניהל מערכות צבאיות מפוארות אולי תתקשה להכיר ולהבין את הקשר בין קיומנו הבטחוני לבין קיום השבת, קיום התא המשפחתי לימוד תורה. קרא את הספר – ואולי פשוט תתחיל ללמוד לימוד יהודי – אולי אז תשכיל ותבין. 

כשישו יצא מבית-לחם

כשישו יצא מבית-לחם לירושלים – אמר אהוד ברק – הוא לא ראה בדרכו אף לא מסגד אחד ואף לא כנסיה אחת. 

ברק שכח לציין כי ישו ראה בדרכו ישובים מיושבים במתנחלים יהודיים: חברון וענתות ושילה. ברק שכח גם לציין כי ישו לא ראה בדרכו אף לא יהודי אחד מחלל שבת. 

================================================ 

2. הדה לגיטימציה של יורם חזוני במוסף "ספרים" של"הארץ"

ספרו של יורם חזוני ( THE STRUGGLE FOR ISRAEL'S SOUL) טרם הגיע לידי. אך ממה שקראתי משל חזוני עצמו (במאמר ב"הארץ") ומדברים שקראתי על ההד העצום שעורר הספר בקרב יהדות ארצות הברית, הבנתי שמדובר בספר חשוב, המנתח את תהליך הדה ציוניזציה והדה יהודיזציה של מדינת ישראל. 

על חשיבותו של הספר למדתי גם לדעת מן ההתקפות ההולכות ומחריפות של השמאל על הספר ובעיקר על מחברו. 

לשמאל יש שיטה בדוקה מבית מדרשו של הסטאליניזם. במקום להתווכח לגופם של נושאים עוסקים בגופו של האיש. במקום להתמודד עם התיזות שהוא מעלה (כפי שעשה חברי אמנון לורד מעל דפי עיתון זה) מטילים רפש באיש. בעצם החל כבר תהליך דה לגיטימציה של חזוני, כך שכאשר יגיע בימים הקרובים התרגום העברי של הספר לקורא הישראלי כבר יהיה מוחו של הקורא שטוף בהשקפות מבקריו של חזוני משמאל. 

הדבר מתחיל בביקורת ספרותית, לכאורה אובייקטיבית ולגיטימית. מוסף "ספרים" ב"הארץ", בעריכתו של מיכאל הנדלזלץ, הטיל את מלאכת כתיבת הביקורת על פרופסור ברוך קימרלינג, איש שמאל-פוסט-ציוני. למה דווקא קימרלינג? למה לא ניתן הספר לביקורת של אנשי רוח מן המחנה האחר (היהודי-ציוני הייתי קורא לו). למשל: יוסף בן שלמה או אלי שבייד. או למצער להיסטוריונים ואנשי רוח מן השמאל היהודי-ציוני כמו מיקי צור, אהרון מגד, יוסף גורני או אניטה שפירא. זו דרכו של מוסף "ספרים" של "הארץ" . עוד 

בטרם קראת מילה אחת של המבקר אתה יכול לדעת מראש מה יכתוב על הספר שניתן לו לביקורת. 

הרמת גבה 

אם זהו המבקר אין פלא שהוא מוצא דופי באביו של חזוני, פיסיקאי במקצועו, שעבד בכור האטומי בנחל שורק. האב, איש הנוער העובד ומעריצו של בן גוריון, עזב את הארץ בשנת 1965, השנה בה הפסיד בן גוריון בבחירות בראשות רפ"י והורחק מכל השפעה במדינה. כשביקש האב לחזור לאחר שנות השתלמות בארצות הברית, הדבר נמנע ממנו כי לא נמצא לו מקום תעסוקה ראוי. בעיני המבקר קימרלינג זהו "הסבר לא לגמרי משכנע וגם לא פטריוטי כל כך. זה עשוי מן הסתם לגרום הרמת גבה אצל כמה קוראים". 

הביקורת רצופה קביעות עמדות וגינויים כמו: 

* התרבות החילונית הפוסט יהודית המגוונת שפורחת בישראל של ימינו כפי שלא פרחה מעולם בשום מרכז יהודי. 

*כאשר פותחים במסע מעין מקרתיסטי בגנות הנורמליות לעולם אין לדעת היכן וכיצד יסתיים. 

* חוסר היכולת או הרצון להבין את מורכבותו של המצב הישראלי גורם גם עיוות בסיסי וחוסר הבנת השיח הציבורי מאז כינונה של המדינה ועד היום. 

והמסקנה הסופית: 

"עייפתי מן הרדידות הזאת של ניסיונות הסבר לתהליכים מורכבית המתרחשים בחברה הישראלית". 

חזני ככהניסט 

אך את מכת המחץ לדימויו הציבורי של חזני נתן "הארץ" במקום אחר. כתב העיתון, עקיבא אלדר, גילה מאמר שכתב חזני ב-1990 ב"ג'רוזלם פוסט", לאחר שכהנא נרצח בידי מתנקש ערבי בניו יורק. 

חזני מתאר במאמר את חוויותיו כסטודנט צעיר, אחד מרבים, במפגש שקיים כהנא עם סטודנטים בפרינסטון. במפגש זה, אומר חזני במאמרו, כהנא נתן לו להבין כי "יהדות איננה דבר שיש להתבייש בו וכי עליו לשאת בגאון את הכיפה". 

חזני מציין אמנם במאמרו כי הוא וחבריו במכללה לא אימצו מעולם את ההשקפות הפוליטיות של כהנא "כי לא היינו מסוגלים ליישב את היהדות שלמדנו עם הנטיה שלו לפתרונות אלימים של בעיות, או עם ההצגה הגסה של עמדותיו". 

דברים אלה אינם משכנעים את עקיבא אלדר, הקובע כי "חזוני אומר בעצם שהוא מצא אפיקים חדשים וסגנון משופץ להגשמת האידיאולוגיה הגזענית, הטוטלית, הלא סובלנית של כהנא. הוא מפיץ את תורת הכהניזם בספרים במחקרים במאמרים ובנאומים מנומסים". 

כך סוף סוף הודבקה התווית ליורם חזוני ומעכשיו כל ויכוח עמו מיותר. 

================================================= 

3================================================

4. בסרט הזה אנחנו נמצאים – תולדות הקולנוע הישראלי

במאי סרטים אבי היימי

במאי סרטים אבי היימי צילום: זאב גלילי

 

אבי היימי הוא במאי סרטים מחונן ומורה קולנוע פופולארי. על סגולותיו כמורה למדתי לדעת מחברותנו לעבודה ביחידה לתקשורת בבר-אילן. השתתפתי כתלמיד שלא מן המנין באחד הקורסים שלו ונדהמתי לראות כיצד הוא מצליח, באמצעים דלים ובתשתית רעועה, להפוך כיתת סטודנטים לצלמים, עורכים, בימאים, מפיקים ותסריטאים. כל שנה מפיקה כל אחת מן הכיתות שהוא מלמד בהן כמה סרטי מופת בעלי איכות הראויה להקרנה מסחרית. 

אחד הדברים שלמדתי אצל אבי היימי – שהוא מומחה לסרטים דוקומנטריים – הוא שאין דבר כזה. כלומר: מי שסבור שסרט דוקומנטרי הוא ראי המתעד את המציאות טועה טעות מרה. חומרי הצילום הדוקומנטריים משמשים בידי היוצר הקולנועי בסיס ליצירה המבטאת את השקפת עולמו. הדבר בא לביטוי בבחירת החומרים המצולמים, בזוויות הצילום, בתסריט, בחיתוך ובעריכה ובאלף ואחד המרכיבים של היצירה הקולנועית. התוצאה הסופית היא איפוא יצירה ממש כמו יצירה בדיונית. כל קשר למציאות הוא מקרי בלבד, כמו שכותבים בפתח יצירות בדיון. 

כחובב מושבע של הסרט הדוקומנטרי הדבר גרם לי אכזבה קשה. מזה שנים אני צופה בשקדנות בסרטים דוקומנטריים ויש בביתי אוסף של מאות סרטים כאלה. במיוחד אני צופה אובססיבי בסרטים דוקומנטריים של מלחמת העולם השניה, בניסיון ללמוד ולהבין את האמת ואת הראליה שמאחורי המלחמה הנוראה ההיא. והנה לימד אותי אבי היימי ש"עולם במלחמה" של הבי.בי.סי. – סידרת מופת לכל הדעות – היא נקודת המבט האמנותית של יוצרי הסידרה. על אותה מלחמה עם אותם חומרים יציגו האמריקנים משהו אחר שלא לדבר על הרוסים, היפנים והגרמנים. 

אני מקדים הקדמה זו כדי לספר על סידרת טלוויזיה שביים אבי היימי – "בסרט הזה כבר היינו", שהחלו להקרין השבוע בערוץ השני. הסידרה (שהפיק צפריר קוחנובסקי) עוסקת לכאורה בתולדות הקולנוע הישראלי. אך למעשה היא מהווה מבט עצמי על החברה הישראלית, ברטרוספקטיה של חמישים שנה ויותר. מבחינה קולנועית טהורה – עד כמה שניתן להסיק משני הפרקים בהם צפיתי בהקרנה מוקדמת – זוהי יצירת מופת. מסתבר שהקולנוע העלילתי הישראלי הופך במרוצת השנים למסמך דוקומנטרי. "הוא הלך בשדות", "גבעה עשרים וארבע אינה עונה", "סלח שבתי" אינם רק פרקים בתולדות הקולנוע הישראלי אלא בתולדות החברה הישראלית. פרקים המבטאים את עמדות החברה והשקפותיה כלפי דמות הצבר, דמות האישה, היחס לערבים וכו'. 

אבי היימי הצליח ביד אמן לעשות הפוך על הפוך. לקחת סרטים עלילתיים ולהפוך אותם ליצירה דוקומנטרית שבה אנו יכולים ללמוד על עצמנו יותר משאנו יכולים ללמוד מסרטים שאמורים היו להיות דוקומנטריים, או ממחקר סוציולוגי מעמיק. להשוות את אסי דיין של "הוא הלך בשדות" המצהיר הצהרות פטריוטיות מפוצצות לאסי דיין המסומם ב"החיים על פי אגפא" מלמד על כברת הדרך שעברה דמות הצבר הישראלי ועברה החברה הישראלית יותר מרבבות מילים. 

הצלחת "הוא הלך בשדות" (כספר, כמחזה ומאוחר יותר כסרט) היתה יוצאת דוםן. הצופה הישראלי לא אהב סרטים על מלחמת השחרור (ובתקופת הבראשית לא אהב סרטיםישראליים בכלל) ורובם נעשו בידי במאים זרים ואף דיברו אנגלית, כדי לסייע בהפצתם לקהל יהודי בחו"ל. כאלה היו הסרטים "עמוד האש", "גבעה 24 אינה עונה" "קריה נאמנה" ועוד. 

אך לימדנו רבנו אבי היימי כי אין סרטים דוקומנטריים. גם לא סרט דוקומנטרי המבוסס על סרטים עלילתיים. אם אבי היימי בוחר כדמויות מנחות של סיפור הצבר הישראלי את אביב גפן ואת אסי דיין, אני שואל את עצמי האם זה הפרצוף שאני ועוד ישראלים כמותי רואים כשהם מסתכלים במראה. איך היה נראה סרט כזה אילו ביים אותו למשל שולי רנד? או אורי זוהר? או אדיר זיק? 

בסופו של דבר, על פי העקרון של הפוך על הפוך, יצא לאבי היימי סרט דוקומנטרי מעולה. סרט המשקף נאמנה לאו דווקא את החברה הישראלית לדורותיה אלא את הדרך בה רואים בני הדור של אבי היימי את עצמם ואת המדינה שבה הם חיים. וככזה ראויה הסידרה הזו לצפיה. מומלץ מאד. 

ראה מלחמת העגלה המלאה בעגלה הריקה

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה אישים פוליטיים, יהדות, סרטים ישראליים, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

7 תגובות בנושא "המהפכה החילונית של אהוד ברק"

  1. פינגבאק: אהוד ברק – מפצח מנעולים או רב בריח | היגיון בשיגעון

  2. פינגבאק: כשראש הממשלה ברק "התחרפן" ו"בעל הבית השתגע" | היגיון בשיגעון

  3. פינגבאק: מכתב גלוי לאליקים רובינשטיין | היגיון בשיגעון

  4. פינגבאק: מלחמת העגלה הריקה בעגלה המלאה

  5. פינגבאק: עשרת הדיברות של החילוניים

  6. פינגבאק: מלחמת העגלה הריקה בעגלה המלאה | היגיון בשיגעון

  7. פינגבאק: הכה ביהודים [החרדים] ותציל את המדינה | היגיון בשיגעון

השאר תגובה