ארכיון הקטגוריה: נאציזם

חנה ארנדט – הבנאליות של הרוע והרשעות שלה

מי היה באמת אדולף אייכמן? * האם היה רוצח סידרתי צמא דם או ביורוקרט שרצח אנשים מאחורי שולחן הכתיבה * הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי  הוא לא שנא כל כך יהודים (ואף האשימה במידת מה את היהודים בשואה) * ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ופעלה להפצת כתביו גם אחרי המלחמה * החוקר יעקב לזוביק חשף מסמכים שהוכיחו כי הרוצח לא היה כל כך בנלי * לקח היסטורי ערב יום השואה

אייכמן על ספסל הנאשמים מאחורי מחיצת הזכוכית

להמשיך לקרוא

הצד השני של אורי אבנרי

בספרו על אורי אבנרי חושף אמנון לורד כי העיתונאות לא היתה העיסוק העיקרי של עורך "העולם הזה" * הוא מגלה כי אבנרי שימש סוכן, ביודעין או בלא יודעין, בשרות הסטאליניזם הישראלי שתכליתו להרוס את המשטר בישראל * הספר חושף את פרצופו של השמאל האנטי ציוני והפוסט יהודי בעמקות שרק מי שבא משם יכול

לאחר שקראתי בנשימה עצורה את הספר "רצח בין ידידים – אורי אבנרי סיפור מלחמה פוליטי" נפגשתי עם מחברו, חברי משכבר אמנון לורד.

אבנרי רצח בין ידידים אמנון לורד - שער הספר

להמשיך לקרוא

הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

הדיווחים על דיוני כנס האנטישמיות החדשה, שהתקיים באוניברסיטת חיפה, חייבים להדיר שינה מעיניו של כל יהודי. מאז ומעולם קמו עלינו לכלותנו. אך דומה שלא היתה תקופה בהיסטוריה האנושית שבה ממש כל העולם נגדנו. לראשונה בתולדות העמים נוצרה קואליציה מתועבת של השמאל לגווניו השונים עם הפאשיזם הנאצו-איסלמי נוסח אירן ואל קעידה; אליהם מצטרפים, צדיקי האקדמיה, חסידי איכות הסביבה, שומרי זכויות האזרח, ולא במקום האחרון גם אנשירוחוסופרים ישראלים.

אחד מבאי הכנס, פרופסור ברנרד האריסון מאנגליה, הזהיר כי התקופה הנוכחית מזכירה את ערב השואה. אך דומהשצדיק זה בסדום האקדמיה ממעיט במשמעותה של תופעת האנטישמיות החדשה. ערב השואה היו הגבולות ברורים בין טוב לבין רע, בין שטני לבין אנושי, בין צודק ולא צודק. כיום כל הגבולות מטושטשים ועל העם היהודי בישראל מאיים צונאמי שמעולם לא היה דוגמתו.

מטרת מאמר זה היא להוכיח כי הרקע הרוחני ההיסטורי והפילוסופי לאנטישמיות החדשה הוא המצב הפוסטמודרני בכללותו ובעיקר הוגי הדעות הפוסטמודניים.

"הרגו יהודים למען השלום".  פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה  ומחזיקה פיגיון בהפגנה

"הרגו יהודים למען השלום". פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה ומחזיקה פיגיון בהפגנה

מהו המצב הפוסטמודרני

זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת". (טאוב 64 – ביבליוגרפיה בסוף המאמר64).

גדי טאוב צילום זאב גלילי

גדי טאוב צילום זאב גלילי

או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש".

ההלם והפאניקה נוצרים בגלל שפע באינפורמציה, במוצרים, באפשרויות, שהם מעבר לנקודת הרוויה. ההווה כאילו תלוש ממהלך הזמן, הוא מפתיע, הוא תמיד חדש, הוא לא צומח מתוך העבר ולא מוביל לעתיד.

הלך הרוח של התקופה מתבטא במשבר של יאוש וחוסר תקווה. משבר של הטלת ספק בכל האמונות וההנחות שרווחו בתקופות קודמות. אין אמון באף אידיאולוגיה; אין אמון בתפיסות העולם של קידמה והתפתחות; אין אמון בשפה וביכולתה לתת ביטוי אמיתי למציאות; אין אמון במדע כמכשיר להבנת העולם ולשיפור חיי האדם; אין אמון בעצם היכולת להבין את החברה האנושית ואת העולם בו אנו חיים.

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

"בחברה ובתרבות בנות זמננו" – כותב ז'אן פרנסואה ליוטר, מחשובי הפילוסופים הפוסטמודרנים – "חברה פוסט-תעשייתית, תרבות פוסטמודרנית, שאלת הלגיטימציה של הידע נשאלת במונחים אחרים. אבד האמון בסיפור הגדול, ולא משנה באיזה אופן מאחדים אותו: סיפור ספוקלטיבי, סיפור של שיחרור" (ליוטר 48)

התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל.

הלך רוח, לא שיטה

מדובר כאן בהלך רוח ולא במישנה סדורה, המנוסחת על ידי פילוסופים פוסטמודרנים. שיטה פילוסופית אפשר לבקר. הלך רוח יש לקבל כמציאות. להלך הרוח הזה שותפים רבים וטובים, שאולי אינם מנסחים לעצמם את משמעותו, ובלי שיכירו בהכרח את המושג פוסטמודרניזם. הלך רוח זה בא לביטוי בחיי יום יום, בספרות, באמנות, בתקשורת, בקולנוע, במוסיקה, בתאטרון, בארכיטקטורה, באופנה ועוד.

כמה דוגמאות לגילויים של המצב הפוסטמודרני:

* סרטים כמו "רוצח מלידה" של אוליבר סטון, "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק, מר באום של אסי דיין ו"חור בלבנה" של אורי זוהר.

* מחזות של חנוך לוין;

* שירים של יונה וולך ("לא לפחד מתודעה מפוצלת/ להיות עצמו ולא עצמו–" / " במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים");

* סיפורים של אורלי קסטל-בלום; ("עיר בלי תחתית בלי עבר, העיר המוטרפת בתבל");

* הבניינים הוורודים-תכולים לאורך נתיבי איילון, בעלי קווים כאילו "גותיים";

* סדרת תדפיסי המשי בנושא הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.

* המערכונים של החמישיה הקאמרית. העמוד האחרון של עיתון "העיר" (שכבר אינם קיימים אך אחרים באו במקומם).

* "מדורי הרכילות של המקומונים יוצרים אווירה חדשה, המערבת רכילות מרושעת, עמדה פוליטית ונהנתנות אסתטית. אין ספק גם החיים 'הממשיים', ההטרוגניים כל כך, מאותתים מכל עבר: העולם הפוסטמודרני כבר כאן" (גורביץ' 23 )

מה משפיע על מה, הלך הרוח של התקופה על הגילויים האמנותיים שלה או להפך? לשאלה זו אין תשובה והיא גם אינה חשובה יותר מן השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת.

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

הואיל ובפרשנות בתחומי הספרות והאמנות ניתן להגיד הכל על לא כלום וכלום על הכל, לא נעסוק כאן בגילויים אלה של הלך הרוח הפוסטמודרני. (מסיבה זו אין לראות את הדוגמאות שהבאתי למעלה כמבטאות "אסכולה" בתחומי אמנות זו או אחרת אלא כביטויים להלך הרוח של התקופה) נדון רק בפוסטמודרניזם כתפיסת עולם, או שיטת מחשבה. כפרק בתולדות הפילוסופיה. והחשוב מכל: נראה כיצד תפיסה זו מובילה לעמדות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות ולשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושל עצם קיום העם היהודי.

כדי להבין את הפוסטמודרניות צריך קודם להבין את המודרנה, תקוותיה ושיברה.

המודרניות והנאורות

המודרניזם הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך שורשיו נעוצים כמה מאות שנים לפני מאה זו. דוד אוחנה רואה במודרניות גילגול של "התשוקה הפרומתאית" שבמיתולוגיה היוונית. "תשוקתה של האנושות בעת החדשה לעצב את עצמה ואת גורלה במו ידיה, באמצעות נצחון התבונה הביקורתית על העיקרון המקודש של העולם הישן שיסודותיו היו ישועה דתית,תבונה זו יכול האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו, יכול לעצב אותו. עצם התהליך הזה מבטיח קידמה – צעידה אל עולם טוב יותר. "המודרניות מורכבת אפוא מסך כל התוצאי גאולה מטאפיסית או שר ההיסטוריה" (אוחנה 10).

רנה דקארט

רנה דקארט

ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות ENLIGHTMENT, המתפרש כעיקרון אוניברסלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". האדם על פי קאנט הוא המקור הבלעדי לסמכות והשופט הבלעדי של ערכים, נורמות ודעות. הנאורות היא איפוא חיפוש הבהירות, האור שמבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, מדע ודת. ברעיון של המודרניות גלומה ההכרה שהמדע בא במקום האלוהים . המודרניות פרושה רציונליות והרס כל ההקשרים החברתיים שקיבלו צידוק מחוץ לתבונה. (אוחנה 14-15).

התנפצות החלום המודרני

המחצית הראשונה של המאה העשרים ניפצה את החלום המודרני. "המתאם ההולך וגדל בין יכולת הייצור האנושית ובין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות הפרטיקולרית, העוני הניוול והאלימות – כל אלה הם עדות לתהום שהולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל על-פי הכללים האוניברסליים של הנאורות: התבונה קמה על עצמה" (אוחנה 15 ). נשאלת השאלה: האם בסוף המאה העשרים נוכל להמשיך ולדבר על עצמנו במושגים של איש הרנסנס, המעצב את גורלו במו ידיו במסלול של התפתחות וקידמה? או שמא אדם הומניסטי זה, איש הנאורות, אותו ניסתה המודרניות לבנות במאמץ הרואי שנמשך למעלה מארבע מאות שנה, מגיע עתה לסוף הדרך ומתגלגל למצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול" (גורביץ' 18 על פי ליוטאר).

מה שקרה אחר כך מתאר אילן גור-זאב במילים הבאות (בעקבות ז'אן בודריאר): "… לו נתבקשתי להגדיר את המצב הנוכחי של העניינים הייתי מתארם כ'אחרי האורגיה'. האורגיה שבה מדובר הייתה הרגע שבו, רגע השחרור בכל הספירות: שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות; ניכוסם של כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. היתה זו אורגיה מוחלטת – אורגיה של הממשי, הרציונלי, המיני; אורגיה של הביקורת והביקורת שכנגד…"

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

ואת המחשבה הפוסטמודרניסטית שהתפתחה בעקבות אותה התפוצצות מגדיר אילן גור-זאב בהמשך: "הפוסטמודרניזם הוא ביטוי למציאות שבה מתהווה מקום לתודעה חדשה בדבר ההוויה האנושית, יסודותיה, אופני ההכרה שלה, כוחות העיצוב הנתונים והאפשריים שלה ואסטרטגיות השיח החדש המשקף אותה… הפוסטמודרניזם כעמדה פילוסופית הוא אנטי פילוסופיה המתכוננת על יסודה של מציאות תרבותית, חברתית וטכנולוגית השונה מהותית מהנסיבות שהמודרניזם מכיר, מציאות הראויה לתואר פוסט-מודרנית". ( גור זאב תש"ס 273)

מניטשה ועד פוקו

למרות ההצהרה כי הפוסטמודרניזם הוא אנטי פילוסופיה. למרות שהפוסטמודרניזם שולל מכל וכל אפשרותה של שיטת-על מסבירת-כל. אין ספק שהפוסטמודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה. פרק הנחזה כשיטת-על מסבירת-כל.

הפוסטמודרניזם פרץ אל השיח הציבורי רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. אך מבשריו ומקורותיו מצויים בראשית המאה ואף במאה הקודמת.

תפיסת האדם כסובייקט רציונלי – שעמדה ביסוד המודרניות הנאורה – קיבלה כמה מכות זעזוע בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.

זיגמונד פרויד (1856-1939) חשף אגו לא אחדותי, תת מודע המונע על ידי דחפים חייתיים. רבים מהדיבורים שלנו מתרחשים מחוץ לתחומי ההכרה של הפרט ולאלה תפקיד מפתח בהסברת דרכי התנהגותנו. הסובייקט האנושי הוא אירציונאלי בעליל.

קרל מרקס (1818-1883) היכה בסובייקט מכיוון אחר. הוא לימד שלא כל אדם לעצמו. ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור, הקובעים את אופיה של כל תקופה בהיסטוריה. כל ההיסטוריה היא לכן תולדה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם.

את המכה הקשה מכולם הנחית על המודרניות פרידריך ניטשה ( 1844-1900). ניטשה הקדים את פרויד בתחומים רבים ופרויד הודה כי הפסיק לקרוא בכתביו כדי לא להיות מושפע ממנו (אוחנה 102). ניטשה שלל מכל וכל את מושג הסובייקט שהוא ראה בו פיקציה מדכאת. הוא הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות והאיזמים למיניהם; כפר בקיומה של רציונליות אחת ובקיומה של אמת אובייקטיבית; ערער על תקפות השפה כאמצעי לייצוג המציאות; קרא את העולם כטקסט פתוח לפרושים. ניטשה מוטט למעשה את העולם המודרניסטי בטרם הגיע זה למלוא בשלותו במאה העשרים. אין פלא שהפוסטמודרניסטים רואים בו את מבשר הפילוסופיה שלהם והם שואבים ממנו מלוא החופניים.

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

ניתן למצוא באסכולת פרנקפורט את ניצניה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. האסכולה קמה במכון למחקר חברתי שנוסד בשנת 1923 בגרמניה וסופח לאוניברסיטת פרנקפורט. הבולטים בין אנשי האסכולה הם: מכס הורקהיימר, וולטר בניימין, תאודור אדורנו והרברט מרכוזה (שהיה תלמידו של מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי, הנחשב לבעל השפעה גדולה על הפילוסופיה הפוסטמודרנית). בתקופת הנאצים גלה המכון לניו יורק (פרט לוולטר בנימין שהתאבד בספרד בדרך הימלטותו). אנשי המכון חזרו לגרמניה ב – 1949. אנשי המכון החלו דרכם בפיתוח תאוריה ביקורתית של המרקסיזם (שעקבותיה ניכרים בכתבי הפילוסופים הפוסטמודרניים) ומשנתם השפיעה השפעה רבה על תנועות רדיקליות כמו "השמאל החדש".

אנשי אסכולת פרנקפורט, שילבו את המתודות של מרכס ופרויד. הם יצאו מנקודת מבט מרקסיסטית כשהם מצביעים על תנאים חברתיים ותרבותיים שבהם בני אדם מאבדים את האנושיות שלהם ב"חרושת התרבות" של הקפיטליזם. הם חתרו לתאוריה ביקורתית שתחשוף את התודעה הכוזבת של הפרולטריון. הפועל היה לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית שניטרלה אף את האופציה המהפכנית. את עקבותיה של שיטת המחשבה המרכסיסטית ואת הטרמינולוגיה שלה ניתן למצוא כמעט בכל חיבור פוסטמודרני.

פילוסופיה בעולם של "אחרי אושוויץ"

ניטשה היה מקור ההשראה, אסכולת פרנקפורט היתה נקודת הזינוק. אך הפילוסופיה הפוסטמודנית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "…יותר משהפילוסופיה הצרפתית היא 'פוסטמודרנית' ברוחה או בסגנונה היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו, וגם לא על פי אמות המידה של המוסד האקדמי, לפחותלא כשהוא מתנהל מתוך אנלוגיה וזיקה הדוקה – ולעתים קרובות מתוך כפיפות – הן לשוק והן למדינה". (אופיר 2000 )

"פרקטיקות השיח" הפוסטמודרניות

קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:

* השפה.

השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.

* דקונסטרוקציה.

זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.

* פרשנות.

אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.

הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.

• נרטיב ומטאנרטיב

הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.

• ההיסטוריה.

אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)

פוסטמודרניזם = פוסט-יהדות

קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).

הציונות – ממודרניזם לפוסטמודרניזם

אי אפשר להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית הזו המכונה "הסכם אוסלו" ו"תהליך השלום" (על כל גילגוליהם) בלי לבחון את ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ואת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. מתנגדי אוסלו נוהגים להאשים את "השמאל", המצטייר כאיזה גוף אמורפי שהשתלט על התקשורת, על הספרות והאמנות ועל השיח הציבורי. אין צורך בבחינה מדוקדקת מדי של הנפשות הפועלות – במיוחד כשמדובר בדור הצעיר – כדי להוכיח שאין קשר בינן לבין "שמאל", לא מבחינת הביוגרפיה האישית ולא מבחינת עולם המושגים. השמאל לגווניו והשמאל הציוני בפרט הוא חלק מן המודרניות. תהליך אוסלו כבר שייך לעידן הפוסטמודרני. הוא היה בלתי אפשרי לולא המציאות הפוסטמודרנית.

וכאן המקום לבחון מחדש את תולדות הציונות ומדינת ישראל בעיניים פוסטמודרניות. בחינה כזו מעלה שהציונות היתה חלק מן המודרניזם. היו בה כל המאפיינים של התנועות המודרניות במוצאי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: תפישה חילונית של המציאות; תשוקה פרומתאית ואמונה ביכולת לעיצוב הגורל (האישי והלאומי); אמונה בתבונה ובנאורות להבנת תהליכים היסטוריים; חזון של קידמה. תאור זה מתאים גם למי שרואה בציונית תנועה משיחית שהיא ייחודית לעם היהודי. החילון של המודרניזם לא היה אלא מעבר מן הכנסיה הנוצרית לכנסיות המודרניות – קומוניזם, סוציאליזם, השכלה, פאשיזם וכו'. גם הציונות עברה מן הדת של אביי ורבא לדת העבודה של א.ד. גורדון.

שונה הדבר לגבי הציונות הדתית-לאומית. "אבותינו" – אומר פרופסור שלום רוזנברג – "ניסו לבנות חברה ישראלית הבנויה על ברית היסטורית דתית-לאומית. ברית היסטורית זאת באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם העולם החילוני. התוצאה היתה חברה דתית לאומית, חברה דתית פתוחה. הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט ציונות ודבר זה הולך והורס כל אפשרות של שיתוף פעולה. הציונות הדתית ממשיכה להאמין באוטופיה הציונית, אך השותף החילוני ההיסטורי של הציונות הדתית הולך ונעלם מעינינו. הרגשה איומה של בדידות תוקפת אותנו" (רוזנברג, 43).

המשבר שעבר על המערב בעקבות שתי מלחמות עולם והתפתחות "הקפיטליזם המאוחר" הגיע גם לישראל. באיחור של עשר עשרים שנה. כמו שם גם כאן הוא יצר את המצב הפוסטמודרני שהוביל לאובדן האמון בכל האיזמים למיניהם. כמו שם גם כאן התפתחה עילית אינטלקטואלית שניסחה את הפילוסופיה הניהיליסטית של הפוסטמודרניזם. בישראל קיבלה המישנה הפוסטמודרניסטית גוון מיוחד שמשמעותה התאבדות לאומית. אפשר שזו תרומתה הייחודית של המחשבה הפוסמודרנית הישראלית. מקורותיה ושורשיה הם בשינאה עצמית יהודית שידענו בכל הדורות.

פוסטמודרניזם נוסח ישראל

נושאי הלפיד של הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בישראל הם, רובם ככולם, אנשי אקדמיה מתחומי הפילוסופיה, היסטוריה, חינוך, סוצילוגיה, ספרות, קולנוע, לימודי מיגדר ועוד. הדמות הבולטת בקבוצה זו הוא עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שייסד וערך עד לפני כמה שנים את "תאוריה וביקורת", השופר העיקרי של הפוסטמודרניזם בישראל. דמויות בולטות אחרות: יהודה שנהב (גם הוא עורך לשעבר של "תאוריה וביקורת"), אילן גור זאב, משה צימרמן, משה צוקרמן, ברוך קימרלינג, דני רבינוביץ', אורלי לובין, אילן פפה, יצחק לאור.

נושאי הדיון המרכזיים של קבוצה זו – במחקרים, בספרים (המתפרסמים בארץ ובחו"ל) במאמרים בכתבי עת וב"הארץ" – הם:

*הפלסטינים (בתוך זה נכללים: "הכיבוש"; ה"נישול" והאחריות לבעיית הפליטים ו"הקולוניאליזם" שהוא החטא הקדמון של הציונות).

* מעמד האשה.

* השואה.

לא פעם מעורבים הנושאים אלו באלו. כך, למשל, אומרת צביה גרינפילד – אשה המציגה עצמה כחרדית אך ספגה את עולם המושגים הפוסטמודרני – לקבוצת נשים חרדיות: "אתן לא מבינות שאתן והפלסטינים זו אותה בעיה"? וכשדנים ב"כיבוש" ובמצב הפלסטינים אחת ההשוואות החביבות היא למעשי הנאצים. כך, למשל, כותב עדי אופיר בספרו "לשון לרע": "חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסר שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים" (אופיר 2000, פתח דבר). דברים דומים אומרים משה צימרמן, משה צוקרמן ורבים אחרים.

מישל פוקו ויקישיתוף

מישל פוקו ויקישיתוף

הפוסטמודרנים הישראלים הולכים בנושא זה בדרך סלולה של עמיתיהם במערב. הפוסטמודרנים טוענים כי אושוויץ היא נקודת המפנה של המאה ומגורמי המצב והמחשבה הפוסדטמודרניים. באושוויץ מתו לא רק מיליוני יהודים אלא מתה הנאורות והעולם המודרני. אך בפרסומיהם תרמו תרומה גדולה לנירמול השואה, אם לא להכחשתה. זאת, על ידי כך שהם אינם רואים בה איזו תופעה חריגה אלא חלק מכלל הרעות של העולם המודרני. "היא סיכום ממצה של הרציונליות האינסטרומנטלית והקידמה הטכנולוגית". (גור-זאב 277)

כך, למשל, מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי הנחשב למי שפתח בשיח הפוסטמודרני, אמר : "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצות מימן" (גור-זאב שם)

וכאשר עוסקים הפוסטמודרנים ב"אחר" הם מגיעים להזדהות עם אותו "אחר" גם כשהוא מייצג משטר מתועב. כך אנחנו מוצאים את מישל פוקו, משבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת (אוחנה 141).

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מפוסט ציונות לפוסט ישראליות

הציונות נכנסה בישראל למרכאות כפולות מזה שנות דור. קם בארץ דור פוסט ציוני במובן זה שהציונות נחשבת בעיניו לדבר שאבד עליו הכלח. מנטרה שמשננים בבית הספר ובטקסים שאינם אומרים דבר לאיש.

הכתר המפוקפק של חלוץ הפוסטציונות מגיע לאורי אבנרי, שכשמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות כתב ב"הארץ" מאמר בו הוא אומר: "ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין".

תום שגב אומר על מאמר זה כי "אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו" (שגב 39) אבל בחלוף השנים היתה העמדה שביטא אבנרי נחלתם של רבים. מדובר ב"ישראלים שאינם חיים עוד למען אידאולוגיה לאומית… הם לא עסוקים בעברה של המדינה אפילו לא בעתידה. הם חיים למען החיים עצמם" (שגב). כלומר מדובר בישראלים שסבורים כי תפקידה של הציונות נסתיים.

הפוסטמודרנים הולכים צעד אחד קדימה. הם הגיעו גם לפוסט ישראליות, כלומר לערעור על עצם קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. ברוך קימרלינג, למשל, קורא בספרו וכן בראיון ליהודה קורן ב"ידיעות אחרונות" לאמץ את המודל של שוויץ, בלגיה וקנדה. כלומר, בצד המדינה הפלסטינית, שתהיה יודן ריין, תהיה מדינת ישראל שכבר לא תהיה כל כך ישראל. כלומר יצטרכו לאפשר לערבים פרלמנט משלהם. את ההמנון לשנות. גם את הדגל צריך לשנות כי מקורו של הדגל הוא טלית. את יום העצמאות צריך לשנות ליום המדינה, אבל להעביר אותו ל-15 במאי (דהיינו התאריך הלועזי ולא העברי של הקמת המדינה). יום הזכרון יהיה יום זכרון לא רק לחללי צה"ל אלא גם לחללים הערביים.

ועיקר העיקרים: צריך לבטל את חוק השבות ולקבוע חוק הגירה, כמו בקנדה ובאוסטרליה. על כל משפחה יהודית שתורשה לעלות לכאן תורשה במקביל משפחה פלסטינית להגר לישראל. ישראל תפסיק להיות ארץ מקלט ליהודי העולם "ולתפקד כמדינה נורמלית". יהודי לא יוכל לקבל אזרחות, אלא לאחר שיוכיח שליטה בעברית או בערבית. (קימרלינג)

כאן המקום להדגיש כי ייחודיותו של הפוסטמודרניזם הישראלי – המתבטא בכך שהוא מוכן לוותר על עצם הקיום הלאומי – היא בעצם גילגול מאוחר של הרעל המרכסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי מזה שנות דור. לחלק גדול מן הפוסטמודרניסטים הישראלים אין אמנם עבר מרכסיסטי בביוגרפיה האישית שלהם. אך קריאה בין השורות שלהם מגלה את הטרמינולוגיה המרכסיסטית. ומה שחשוב לא פחות, את השינאה העצמית היהודית שאפיינה את המרכסיזם בלבושו היהודי.

אך הבעיה שלנו איננה הפילוסופים אלא פשוטי עם. שטיפת המוח של הפרסומת, הטלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת הכניסו אותם למצב פוסט מודרני שבו אין הם מוצאים טעם לכלום, אין משמעות לכלום. אין עבר ואין עתיד יש רק עכשוויזם של אכול ושתה.

על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה בעולם כולו. לראשונה בהיסטוריה הקריאה מוות ליהודים מקבלת תמיכת עידוד מחלק מן היהודים עצמם.

ללא מילים

ללא מילים

ביבליוגרפיה

אוחנה – דוד אוחנה, התשוקה הפרומתאית,

השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, ירושלים, 2000.

אופיר 2000 – עדי אופיר, לשון לרע , פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל-אביב 2000.

אופיר תשנ"ז – עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, בתוך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, עורך: אילן גור-זאב, ירושלים תשנ"ז.

גור-זאב – אילן גור זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימייזם, ירושלים תש"ס.

גורביץ' – דוד גורביץ', פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-.20 תל-אביב .1997

טאוב – גדי טאוב, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל,תל-אביב, .1997

ליוטר – ז'או-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, תל-אביב .1999

צוקרמן – משה צוקרמן, חרושת הישראליות, תל-אביב 2001)

קימרלינג – קץ שלטון האחוסלים, ירושלים 2001.

שבייד – אליעזר שבייד, פוסטמודרניזם והזהות היהודית, בתוך ערכים וחינוך בחברה הישראלית בעריכת י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר, ירושלים 2001.

קלדרון – נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם, תל-אביב 2000.

רוזנברג – שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, "תוך וקליפה בתרבות המערב" דברים שנאמרו ביום עיון, מכללת הרצוג להכשרת מורים, ליד ישיבת הר עציון, בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ, אלון שבות, שבט תשנ"ו.

שגב – תום שגב, הציונים החדשים, ירושלים 2001.

הערבים יותר נאצים מן הנאצים

מחקר חדש שנערך בגרמניה מגלה כי מערכת החינוך הגרמנית מתקשה להעביר את לימודי השואה בגלל הערבים.

זאת מגלה עופר אדרת במאמר שהופיע ב"הארץ". בין היתר הוא כותב:

"בעודנו עומדים מול המשרפה באושוויץ, התלמידים התעניינו יותר בסוג צנרת הגז מאשר בגורל הקורבנות", מצוטטת אחת המורות שהשתתפו במחקר. לדבריה, הדור הצעיר מגלה רגישות פחותה בהרבה לקורבנות המשטר הנאצי.

המחקר מצביע על חלקם של המהגרים בשינוי דפוסי הלימוד על השואה. מומחים שמצוטטים שם טוענים כי יש עלייה במספר המוסלמים החיים בגרמניה, אשר מתייחסים ללימוד על גורל העם היהודי בגרמניה כאל הבעת תמיכה ואהדה בישראל. "מחשש לתגובותיהם של התלמידים, המורים לא אחת מדלגים על הפרק הזה בהיסטוריה, כדי לא להיחשב לאוהדי ישראל". יתרה מכך, לדברי גוטפריד קוסלר מהמכון לחקר השואה בפרנקפורט, "המלה 'יהודי' הפכה לאחת הקללות הנפוצות ביותר בקרב תלמידים במזרח ובמערב גרמניה כאחד".
עד כאן קטע מן המחקר שפורסם ב"הארץ". למי שאינו זוכר מצורף כאן סרטון המתאר את קשרי הערבים עם הנאצים מאז ומתמיד.

https://www.youtube.com/watch?v=gESuYamxlW4

יש להיכנס ליוטיוב ובתיבת החיפוש לכתוב Islam and the Nazis

ותקבל שפע שלסרטונים בנושא

ולהלן עוד תזכורת:

פגישת היטלר עם המופתי חאג' אמין אל חוסייני

פגישת היטלר עם המופתי חאג' אמין אל חוסייני

דילברט על הניאו נאצים הישראלים

התופעה של צעירים ניאו נאצים בישראל עשתה כאן הרבה רעש וכותרות. "לבשו מדי ס.ס. ציירו צלבי קרס, היללו את היטלר, משכו בזקנים והתעללו ביהודים דתיים ובעובדים זרים".
הם אפילו תיעדו את מעשיהם במצלמות וידאו. דבר שאפשר למשטרה לעצור תשעה צעירים מאזור המרכז ולהגיש נגדם כתבי אישום.

הפרשה האווילית הזו עשתה לה כנפיים גם מחוץ לגבולות המדינה ומי שטיפל בה ברוח ההולמת את אי חשיבותה הוא לא פחות מאשר דילברט – אלילם של צעירים בעולם כולו.

דילברט הוא שם עט לאמן קומיקסטריפ, סקוט אדמס, שציוריו וסיפוריו עוסקים בעיקר במציאות החברתית והתרבותית של חברה טכנולוגית.

דילברט הדמות הוא מהנדס בעל המצאות מוזרות וכלב מחמד ששמו דוגברט. הוא עומד בפני מצבים מביכים וסיטואציות מצחיקות, המתארות את הטימטום האנושי והכסילות הביורוקרטית. הוא מציג את הבוס הטיפוסי כרשע מרושע המתעלל בעובדיו ואת מנהל משאבי אנוש, המוצא הנאה סדיסטית בהצקה לעובדים.

במהלך השנים פיתח דילברט שורה של טיפוסים שהשתלבו בסיפוריו ובתיזה המרכזית שלו שמדברת אל ליבם של רבים. הצלחתו של דילברט הפכה אותו עצמו לתעשיה גדולה הכוללת משחק מחשב, סידרת טלוויזיה, בובות, סטיקרים, תחתונים ומוצרים רבים אחרים. כמובן שיש לו בלוג שמספר הכניסות אליו מרשים.

והנה מה שכתב על הניאונאצים הישראלים.

"שמעתי בחדשות שכנופיה של ניאו נאצים ישראלים הנציחה את מעלליה במצלמות וידאו. זה רעיון לגמרי לא רע, אם אתה לא עושה מספיק מאמצים רציניים על מנת להיתפס ולעמוד לדין.
"שמעתי שאחד מחברי הכנופיה קרא: 'הייל היטלר' לתוך מצלמת הוידאו. אני חושב שהפרקליט שלו יצטרך לבקש שיעבירו את המשפט לאיראן, על מנת שהקליינט שלו יזכה למשפט הוגן.

"תמהני איך יכול להימצא פרקליט שמסוגל להגן על חוליגן המביע תמיכה בהיטלר. אני מוכן להתערב שפרקליטים עומדים בתור כדי להתנדב לסנגר על החבורה הזו. אני גם מנחש שהם לא מתכננים קו הגנה קשוח מדי.

(כאן מציע דילברט לפרקליטי החבורה לומר להם מה צפוי להם בכלא, בדימוי שהנייר של מקור ראשון אינו סובל).

"אני מנסה לדמות את הרגע שבו התארגנה הכנופיה הזו. איני יודע כמה אלכוהול אתה צריך לצרוך כדי להפוך לניאו נאצי בישראל. אני מניח שזו צריכה להיות כמות גדולה מאד. הקרבנות האמיתיים של הפרשה הזו יהיו כנראה מוכרי הבירה שמכירותיהם יירדו".

מי הם הטמפלרים ומדוע הזיזו את הבתים שלהם בקריה בתל-אביב

 

 כך נראתה שרונה, כיום איזור הקריה, בתקופת הטמפלרים

כך נראתה שרונה, כיום איזור הקריה, בתקופת הטמפלרים

מי שעובר בימים בצומת הרחובות קפלן ודרך מנחם בגין בתל-אביב יכול להיות עד לאירוע הנראה כמדע בדיוני. בתי מידות, בני שתיים שלוש קומות, נחתכו ביסודותיהם כאילו היו צעצועי לגו. הועברו ממקומם למרחק של כמה עשרות מטרים ושם הוצבו מחדש.מדובר בפרויקט הנדסי מסובך, שתכליתו להרחיב את רחוב קפלן, ובאותה הזדמנות גם לפנות שטח יקר ערך לבניית מתחם של מגדלי משרדים, מסחר ובתי מגורים.

מדוע לא הרסו את הבתים והשקיעו עשרות מיליוני שקלים להזזתם?

"בתים בעלי ערך היסטורי"

מהנדס עיריית תל-אביב דני קייזר הסביר כי בגלל הערך ההיסטורי של הבתים הוחלט להימנע מלהרוס אותם ובמקום זאת להעבירם. " כך תישמר גם ההיסטוריה והתרבות של העיר תל-אביב" .

האמנם מבנים בעלי ערך היסטורי המשקפים את תולדות תל אביב?

אפשר היה לשבח יוזמה זו אילו היה מדובר באמת במבנים בעלי חשיבות להיסטוריה היהודית בארץ ישראל. אבל כאן מדובר במבנים שלא תואר להם ולא הדר, שנבנו בשלהי המאה ה-19 על ידי הטמפלרים, שונאי ישראל מובהקים.

 

 מצעד נאצי של הטמפלרים התמונה נמצאה בבתים שעזבו (צילום רפרודוקציה זאב גלילי)

מצעד נאצי של הטמפלרים התמונה נמצאה בבתים שעזבו (צילום רפרודוקציה זאב גלילי)

הטמפםלרים הם בני כת פרוטסטנטית שקמה באמצע המאה ה-19 בעיר וירטמברג שבגרמניה. פרוש השם " טמפלרים" הוא " אנשי ההיכל" וזה גם השם שנשאו הצלבנים, שהותירו שובל של דם יהודי במסע הצלב לארץ ישראל במאה ה-12.

הטמפלרים החלו להגיע לכאן בשנת 1866 ובמרוצת השנים הקימו בארץ שורה של ישובים, ששרידיהם מפוזרים עד היום – המושבה הגרמנית בחיפה, וילהלמה שליד לוד, ואלדהיים (היום אלוני אבא בגליל התחתון) ובית לחם בגליל התחתון. בשנת 1872 הקימו הטמפלרים מושבה חקלאית שנקראה שרונה, במקום בו שוכנים היום קרית הממשלה ומחנה מטכ"ל בתל-אביב.

הטמפלרים תרמו תרומת מה להתפתחות הישוב היהודי בארץ. בין היתר הנהיגו כאן שיטות חדישות בחקלאות – שימוש בזבלים ובמכונות חקלאיות וכן תרמו גם לפיתוח התעשייה.

הטמפלרים היו קוץ בבשרו של הישוב היהודי. הם שמרו כל השנים קשר עם גרמניה וב-1932 הקימו כאן סניף של המפלגה הנאצית. רבים מן הגברים נקראו לשרת את הצבא הנאצי בגרמניה והתייצבו לדגל. הם סייעו לכנופיות הערביות במהלך מאורעות 36-39. עם פרוץ המלחמה העולמית השנייה החליטו האנגלים לסלק את הקוץ הממאיר, הגלו אותם לאוסטרליה והם לא שבו עוד.

צאצאיהם הגיעו באחרונה לביקור בארץ וצפו בתערוכת "הטמפלרים", שהתקיימה ב"מוזיאון ארץ ישראל" . הם חלפו על פני התמונות שתיעדו את קורות אבותיהם ואבות אבותיהם. הסתכלו בתמונות שבהם נראים אבותיהם במצעדים ובמסדרים נאציים. לא ראיתי אותות התרגשות על פניהם.

בעקבות אותו ביקור , הגישו צאצאי הטמפלרים תביעה בסך 100 מיליון שקל, תמורת רכוש שהשאירו אבותיהם במרכז תל-אביב. תביעה זו הנמצאת עתה בדיון משפטי איננה יכולה להיות מוגדרת אלא כחוצפה גרמנית.

התביעה הגרמנית מבוססת על הטענה שאדמות שרונה הופקעו למטרות ציבור (כמו בית החולים איכילוב) אך חלק מהם משמש למטרות מסחריות.

ואכן מסתבר שהיוזמה להזזת הבתים לא נועדה רק "לשמר את ההיסטוריה והתרבות של העיר". עיקר תכליתה השגת רווחי נדל"ן רק כמה בניינים נועדו להזזה ועשרות אחרים מאותה תקופה תוכננו להריסה.

הטמפלרים במסדר נאצי (צילום רפרודוקציה: זאב גלילי)

הטמפלרים במסדר נאצי (צילום רפרודוקציה: זאב גלילי)


מה היו מטרות החינוך ומה נותר מהן

ראה גם איך הידרדרה מערכת החינוך

הידרדרות החינוך כאסון לאומי

תכנית דוברת רפורמה בשיטת צ'פלין

ומאמרים נוספים בנושא מרוכזים בקטגוריה "חינוך"


school-in-yanneel

"אהבה לנכסי הרוח של עמנו, " . כיתת בית-ספר ביבנאל בראשית המאה הקודמת.

 

תכנית הלימודים שעיצב שר החינוך הראשון, בן ציון דינור, קבעה כי " יש לטפח בילדים את ההכרה כי שקידת היהודים על לימוד התורה, אמונתם בנצח ישראל, קשריהם הבלתי פוסקים עם מולדתם ואמונתם בגאולה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקמת המדינה" * ומי אשם במצב הנוכחי

ארגוני המורים הציפו בימים אלה את חוצות הערים בכרזות: " לימור, הרסת את החינוך, תתפטרי" .

לבנת אולי עוד תהרוס את מערכת החינוך, יותר מכפי שהיא הרוסה, אך היא אינה אחראית למצבה הנוכחי. היא רק הסימפטום, לא המחלה. כשם שהעברית הלקויה שבה נסחו המורים את קריאתם היא סימפטום.

מה קרה למערכת החינוך שלנו ב-57 שנות מדינה?

השוואה בין דור התלמידים של שנות החמישים לדור התלמידים הנוכחי מלמד שקרה כאן משהו רע.

מה ידעו אז

כל מי שלמד במערכת החינוך (הממלכתית) של העשור הראשון למדינה ידע לפחות 200 פרקי תנ" ך על בוריים והיה מסוגל לקרוא רש"י; הוא גם ידע על פה כמה פרקים נבחרים (שירת דבורה, קינת דוד, שירת הים ועוד); מדרשי חז" ל, לפחות ברמה של כמה עשרות דפים מ" ספר האגדה" של ביאליק; התמצא בכמה דפי תלמוד (בדרך כלל " אלו מציאות" מבבא מציעא); דיבר, כתב וניקד עברית בלי שגיאות דקדוק ותחביר; הכיר את הארץ לאורכה ולרוחבה, ידע את תולדותיה ואת החי והצומח שבה; ידע היסטוריה יהודית (מחורבן הבית דרך גזרות ת" ח ת" ט ועד מלחמת השחרור); הכיר את הקלסיקונים של הספרות העברית – משירת ספרד ועד ביאליק (גם ידע על פה כמה יצירות מופת).

והעיקר: במערכת הזו לא עסקו רק בציונים אלא גם בציונות, דבר שסייע לטפח גם את המצוינות. לא רק במקצועות העבריים וההומאניים אלא גם במתמטיקה, כימיה, פיסיקה, גיאוגרפיה ועוד.

איך למדו פעם

המורה (גבר או אישה) הייתה דמות נערצת. בכניסתם לכיתה קמו כל התלמידים לכבודם. איש לא קרא למורה בשמו הפרטי (פרט אולי בבתי הספר של התנועה הקיבוצית ובחלק מבתי הספר של זרם העובדים). תלמיד שהפריע, אחר לשיעור או נעדר, נשלח למנהל ובמקרים חמורים הוזעקו הוריו. התביעות מן התלמיד היו רבות. הרבה שעורי בית, שחייבו את התלמיד לשבת לפעמים עד שעת לילה מאוחרת. לשנן על פה הרבה טקסטים נבחרים. לעמוד במבחנים רבים, כולל מבחני פתע. סדר וניקיון, מחברות מסודרות, כתב יד קריא, כתיב מדויק היו דרישות בסיסיות. לא הייתה אלימות.

על תלמיד שלא עמד בדרישות היה איום קבוע, שנחשב להשפלה קשה – להישאר כיתה לשנת לימודים נוספת. דרישות המורים והמערכת זכו לתמיכה גורפת של ההורים.

מי היה שר החינוך

האיש שעיצב את מערכת החינוך ואת תכנית הלימודים היה בן ציון דינור (דינבורג), מגדולי אנשי הרוח של תנועת העבודה. דינור היה היסטוריון ומחנך וזכה פעמיים בפרס ישראל במדעי היהדות ובחינוך. היה שר החינוך בשנים 1951-1955. יזם את ביטול הזרמים בחינוך והקים את מערכת החינוך הממלכתי.

בהוראת דינור – כותב אריה קיזל, דוקטוראנט במחלקה לחינוך באוניברסיטת חיפה, בספר שייצא בקרוב (" היסטוריה משועבדת" , בהוצאת מכון " מופת" ) – נקבע כי תכנית הלימודים צריכה להיות מושתתת על המטרות, שנקבעו בחוק החינוך הממלכתי.

החוק קבע שיש להשתית את החינוך הממלכתי על " ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינת ישראל ולעם ישראל" .

דינור, כותב קיזל בספרו, היה חד משמעי בתביעתו מן המורים: " כל מה שנלמד בבית הספר צריך לסייע להנחיל לתלמיד ערכים אלה, להכשירו לקליטתם בנפשו ולהעלאתם כגורם מכוון בעיצוב דמותו" .

אלה היו המטרות

ברוח זו נקבעו מטרות החינוך:

· לטפח בילדים את ההכרה כי היסודות הנעלים של תורת ישראל, חזונם של נביאי ישראל, שקידת היהודים על לימוד התורה, הם שהביאוהו למולדתנו ולהקים בה מחדש את מדינת ישראל.

· להקנות לתלמידים את ידיעת העבר הגדול של עם ישראל – מורשתו הרוחנית, פועלו, וחזונו.

· לטפח בלב התלמידים אהבה לנכסי הרוח הנעלים של עמנו ולעורר בהם את הרצון לפעול על פיהם.

· לנטוע בלבם רגשי הערצה לדמויות גדולי ישראל, קדושיו וגיבוריו.


ben-zin-di-nur

·שר החינוך בן ציון די נור

להשריש בלב התלמידים את ההכרה כי עמנו, שהוא מעתיקי העמים שימש כוח מניע להתקדמותו המוסרית של העולם.

· להקנות לתלמידים את ההכרה שהקמת מדינת ישראל היא פרי כיסופים ונאמנות של דורות.

· לנטוע בהם את האהבה למדינת ישראל ואת הרצון לפעול למענה ולשמור על קיומה. אין פלא שהמערכת הזו הצמיחה מתוכה ארבעה  חתני פרס נובל בתחום הטכנולוגיה.

מה קרה לנו

שוחחתי עם מנהל, בגיל העמידה, של בית ספר מעולה במרכז הארץ. שאלתי אותו שאלה אחת: מה קרה לנו.

להלן דבריו: " אפשר להצביע על מאה ואחד גורמים – הצפיפות בכיתות, הרמה הנדרשת מן המתקבלים לסמינרים למורים, השכר הנמוך. אבל אני אתמקד בנקודה אחת, תרומת ההורים למצב. אני רואה בהורים את האשמים העיקריים.

רוצים חיים קלים

" יש הסכמה כללית שצריך חינוך ברמה. אבל היום אף אחד אינו מוכן לשלם את המחיר. ההורים שלך וההורים שלי ציפו שבית הספר ילמד אותנו. היום הציפייה של ההורים היא שנעשה לילדים חיים קלים. הנה ישבו אצלי היום זוג הורים שהתלוננו על מורה המעיזה לתת שעורי בית. מה פתאום לתת שעורי בית, הם אומרים לי. מה הדבר הפרימיטיבי הזה. אני מחייב את המורים לתת שעורי בית כי יש מורים שכבר לא עומדים בלחצים של ההורים.

" במו עיניי ראיתי הורים ניגשים למורה שהתנדבה להשתתף עם תלמידיה במדורת לג בעומר ועשו בה לינץ". ועל מה ? על כך שנתנה לילדים ללמוד בעל פה את שירת דבורה. מי את שתגידי לילדים ללמוד בעל פה.

למה גערו כך במורה? כי הילד בא הביתה ואמר שקשה לו. כשאני באתי הביתה ואמרתי שקשה לי ללמוד בעל פה את "קינת דוד" אז אמא שלי אמרה לי: זה קשה אבל אתה תעשה את זה. עכשיו אומרת האמא: מה השטויות האלה שנתנים לילד ללמוד. אני עייפה, אין לי כוח לנדנוד שלו. ורצה להתעמר במורה.

" תנו לילד חוויות"

" באים אלי הורים, שהם עצמם אקדמאים ברמה גבוהה, ואומרים לי: תפסיקו לנבור בחומר. תן לילד חוויות, תן לו עומק אינטלקטואלי. בעצם הם מתכוונים: תן לילד גוד טיים. וכשאני שואל את ההורים: תאמרו לי אתם מה האג"נדה שלכם. מה לדעתכם צריך ללמוד אני מגלה שאין להם כל אג"נדה. הם מבטאים את המצב הפוסטמודרני בו אנו מצויים.

הזלזול במורים

" המציאות הזו מובילה לזלזול נורא במורים. שר האוצר נתניהו לועג בפומבי למורה וכולם צחקו.

" אכן, יש מורים טיפשים ויש מורים בורים. אבל האם יעלה על הדעת שרמטכ" ל יצחק כך על החיילים והקצינים שלו? האם מפכ" ל המשטרה יצחק על השוטרים שלו, שרמתם נמוכה מרמת רוב המורים, גם אם לשוטרים יש תארים מאוניברסיטת לטביה.

הורים המגיעים אליי מביעים זלזול קשה במורים. הילדים שומעים את דברי הזלזול ואחר כך לועגים למורים בכיתות. מיליון דוחות דברת לא יתקנו את המצב. הלעג הוא לא רק על המורים ועל רמתם. עכשיו יש ערעור על הלגיטימציה שלהם ללמד.

אין הסכמה כמעט על כלום היום. אין שום קו חינוכי. הכל אקראי ואגבי. הכל טרנדlimor-resign

כרזה נגד שרת החינוך לימר לבנת (צילום: זאב גלילי)

הצפיפות בכיתות

ומה עושה המערכת? מגדילים את מספר הילדים בכיתות ובכל תכנית דברת המפוארת אפילו לא מדברים על הקטנת הצפיפות. בכל כיתה יש ים של בעיות. ילדים עם ליקויי למידה שונים: היפראקטיביים, דיסלקטים ומה לא. בכל כתה יש לפחות שבעה ילדים עם לקויים קשים, עם בעיות התנהגות קשות. הכיתות גדולות ומפוצצות. וכל הזמן התקשורת נותנת פרסום לאלימות בבתי הספר, כאילו המורים יצרו את האלימות. וכשהמורה עומדת ומלמדת שר האוצר יורק לה בפרצוף והוא יורק גם לי בפרצוף" .

ראה "איך הידרדרה מערכת החינוך"

===========================================================

2. " כניסה להיסטוריה" ו" ציונות שפויה"

 

עבר לקישור הבא

===========================================================

3. פון מנשטיין היה

גם סופר סת"ם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין (דודו של הגנראל הנאצי אריך פון מנשטיין) היה גם סופר סת" ם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות.

וזה הסיפור: " סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק, שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין, בשנות העשרים, מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית.

באחת ההקדשות נאמר בין היתר: " לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי" … בן ידידי מורי ורבי החבר ר" אליעזר בן מ" ר ר" יצחק נ" י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו" . ההקדשה היא משנת 1926.

" לסבי ר" אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת" ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא" .

manstein-hakdasha


מאמר מקיף על פון מנשטיין ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=268


אדם קם בבוקר ומגלה שאין לו מדינה

רעידת האדמה של עקירת גוש קטיף, " גיורי הקפיצה" וקריסת מערכות החינוך והבריאות מאיצים את תהליך ההתנתקות של המדינה מערכיה היהודיים והציוניים * האם מתפתח מאבק בין העם היהודי למדינת ישראל * נשמעים כבר קולות הקוראים להתנתקות מהמדינה

אדם קם בבוקר פותח עיתון, מקשיב לרדיו, צופה בטלוויזיה וזה מה שהוא רואה ושומע. מקבץ אקראי של שבוע אחד:

  • · בדו" ח שהוגש לכנסת נמסר כי הקף הבניה הבלתי חוקית במגזר הערבי בישראל מגיע לכמאה אלף בתים.
  • · קצין בכיר: בצה" ל נערכים להשאיר את בתי המתנחלים שייעקרו מגוש קטיף בידי הפלשתינאים.
  • · " המתנחלים בגדה וברצועה צריכים לצפות שהמדינה תחליט לפנות את בתיהם" – תשובת פרקליטת המדינה לעתירה לבגץ לביטול חוק פינוי פיצוי.
  • · אריאל שרון הבטיח לסיעת רע"ם הערבית 240 מיליון שקל בתמורה להימנעותם מהצבעה נגד התקציב.
  • · באוצר מכינים תכנית פיצוי לישובים ביהודה ושומרון. לפי החישוב עקירת 80 אלף מתיישבים מיהודה ושומרון תעלה 80 מיליארד שקל.
  • · נתניהו מנמק את הקיצוץ בקצבות ילדים בכך שהיא מביאה לירידה בילודה הערבית. מחקר של בנק ישראל הוכיח כי אין כל קשר והילודה הערבית מוסיפה להיות הגבוהה בעולם.
  • · קצין בכיר בחיל האוויר: בדואים גונבים מטרות ירי בשטחי אש בנגב. כם משבשים את האימונים ופוגעים בכושר המבצעי של הטייסים" .
  • · שר הפנים אופיר פינס מינה מנכ" ל ערבי למשרדו. הוא הודיע כי אינו מתכוון לאכוף את חוק החמץ. את פסיקת בג" ץ לגיור הקפצה " יישם במהירות האפשרית" .
  • · ירון לונדון בדיון על גיורי קפיצה בערוץ 10: צריך לבטל את חוק השבות.
  • · יו" ר ועדת החוץ והבטחון יובל שטייניץ: המצב בו קובע היום בגץ את תוואי הגדר הוא " אבסורד מוטרף" .
  • · יו" ר ועדת החוקה, ח" כ מיכאל איתן: עשרה אחוז מחברי מרכז הליכוד הם פושעים לשעבר" .
  • · גורמי בטחון מזהירים: מיד לאחר ההתנתקות צפוי גל של מעשי טרור בעיקר מיהודה ושומרון.
  • · טכנולוגיית הקסאם זלגה מעזה ליו" ש. אמצעי לחימה מוברחים מגבול מצרים, דרך ישובי הבדואים.
  • · ראש המועצה לבטחון לאומי, גיורא איילנד, מציע להטיל הגבלות בחוק על מתן אזרחות לתושבים זרים מכוח נישואיהם עם אזרחי ישראל, בדומה לחוקי ההגירה בדנמרק ובהולנד.
  • · היועץ המשפטי מזוז הגיב: עם שיפור המצב הבטחוני פוחת הצורך בהגבלת מתן אזרחות לפלשתינאים הנישאים לאזרחי ישראל.
  • · בכינוס חרום של ההסתדרות הרפואית נמסר על הידרדרות מתמשכת של מצב הרפואה בארץ. משנת 1975 חלה ירידה של 35 אחוז בשעור המיטות לאלף בעוד קצב גידול האוכלוסיה עולה. ישראל עומדת במקום ה-39 בעולם בשעור מיטות לאלף נפש.
  • · גדעון לוי בהארץ: הסוכנות היהודית צריכה לחדול מלהתקיים. העליה כבר אינה צריכה להיות ערך בפני עצמו.

המסקנה העולה מן המקבץ הזה ברורה. מדינת ישראל כבר איננה מדינה ציונית. יותר ויותר יהודים מרגישים שהמדינה הזו לא כל כך שלהם.

אנו נמצאים בעיצומו של תהליך שבו מופלים תושבי ישראל היהודיים לרעה והולך ועולה כוחם של הערבים, בתוך המדינה ומחוצה לה. הקהילה היהודית במדינה משלמת על התהליך הזה בקריסת מערכות הבריאות והחינוך, בפערים חברתיים בלתי נסבלים.

זו אינה מדיניות מכוונת. זו תוצאה של מבנה פוליטי פסבדו דמוקרטי, שחיתות בשלטון, מערכת משפטית אגרסיבית ונהנתנות.

שוחחתי עם שלושה אנשים שאינם מגדירים עצמם כשומרי מצוות ואלה מסקנותיהם.

העדפה מתקנת

השופט בדימוס (אורי שטרוזמן): " לדעתי צריך לקבוע בחוק העדפה מתקנת ליהודים בתחומים מסוימים. כמו ההעדפה הקיימת בחוק השבות. העדפה כזו מוצדקת מכוח זכותנו למדינה עם רוב יהודי והאובדן שהיה לנו בשואה.

" אם בית המשפט העליון ירצה ליישם את חוק השוויון עד תום הוא צריך לבוא ולומר שצריך לאפשר כניסה לארץ לערבים כמו ליהודים בחוק השבות. כלומר זכות השיבה.

" איננו יכולים לנהוג בשוויון בנושא ההתיישבות. אנחנו רוצים להעדיף התיישבות יהודית בנגב ובגליל.

" אם נוגעים בכסף של הקרן בקיימת צריך שבגץ יאמר לוואקף המוסלמי שבמקום לתת כסף למשפחות השאהידים שיתנו את הכסף למשפחות של קרבנות השאהידים" .

" אי אפשר לנהוג בשוויון כלפי ערבים גם בנושאים ביטחוניים.

לא יעלה על דעתי ששופט עליון ערבי יקבל לעיון תיק בטחוני אמיתי. אפילו שהוא הכי נאמן למדינה. פשוט משום חשש שיהיה לחץ על בני משפחתו. כמו שלא יעלה על הדעת שיהיה לנו רמטכ" ל ערבי. או ראש שב" כ או ראש מוסד ערבי"

העם היהודי מפסיד

ד" ר יצחק רביד ( איש רפא" ל מומחה לדמוגרפיה): " העם היהודי מפסיד מכך שהוא תולה יהבו על המדינה. יש לקהילה היהודית במדינת ישראל כושר ייצור של מדינה מערבית מפותחת. אך מיסיה מחולקים בין אותם חלקים באוכלוסייה, שאינם מייצרים את הדרוש להם בתחום החינוך והבריאות.

" מדינת ישראל אינה יכולה לעמוד ברמת השירותים החברתיים שקבעה לעצמה. אי אפשר לספק רמת שרותים של שבדיה בחברה שבה ל- 25 אחוז מן האוכלוסייה תפוקה וילודה מזרח תיכונית טיפוסית" .

====================================================

נקודה ארכימדית

עו"ד ד"ר יעקב חרותי (איש לח" י לשעבר , יועץ בכמה ממשלות): " על ארכימדס שמעת? אני מתכוון לאמירתו: תנו לי נקודת משען וארים את כדור הארץ. כדי להזיז את המדינה חייבת להיות נקודת משען מחוץ למדינה. נקודת המשען הזו היא העם היהודי.

" אם תתמודד בארץ עם החוקים של מדינת ישראל לא תוכל לשנות את המצב. רק בסיפורי הברון מינכהאוזן אדם יכול להרים עצמו על ידי משיכה בשערותיו.

" אני שואף לאיזה גוף שייצג את יהדות העולם, מה שהיה פעם הקונגרס היהודי העולמי. צריך למעשה לחדש את מה שהייתה פעם הסוכנות היהודית והקרן הקיימת וקרן היסוד. אולי גם לחשוב על מתן זכות בחירה לכל ישראלי באשר הוא שם ובשלב מאוחר להעניק אזרחות ישראלית וזכות בחירה לכל יהודי שירצה בזה, גם אם לא עלה ארצה. אבל אם יגלה נכונות לעשות משהו למען המדינה. נקווה שלא נצטרך לחדש את מפעל ההעפלה" .

==============================================

" אין דור שלישי ליהודים רפורמים"

אמירה זו מיוחסת לרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), המנהיג והוגה הדעות הראשי של היהדות החרדית בגרמניה במאה ה-19. הירש היה בן למשפחה שנשבתה בקסמיו של משה מנדלסון, הפילוסוף היהודי שפרץ את הדרך ליהודי גרמניה להשכלה כללית, בלי לוותר על קיום מצוות. " היה יהודי בביתך ואדם בצאתך" . למד תורה בישיבת הרב יצחק ברנייס בהמבורג ובמקביל למד באוניברסיטה שפות קלסיות, היסטוריה ופילוסופיה.

רוב שנות חייו ופעילותו הרבנית עשה הירש בפרנקפורט, בה הגשים את האידיאל של רבן גמליאל " יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" . הוא הקים את בית הספר הריאלי היהודי שבו למדו בנוסף ללימודי יהדות גם לשון עברית ומקצועות חילוניים – גרמנית, , חשבון, גאוגרפיה ומדעי הטבע. כל זאת בד בבד עם הקפדה על מצוות, קלה כחמורה.

הירש הכיר בצורך לחדש את פני היהדות ולתת בידי היהודים כלים השכלתיים להתמודד עם המציאות החדשה. אך הוא התנגד באורח נמרץ לתנועה הרפורמית שראתה בדת היהודית גורם מפריע להשתלבות היהודים בחברה הגרמנית. בין הגורמים המפריעים שמנו הרפורמים היו הלבוש היהודי, שפת התפילה (עברית) ומצוות שקשה לקיימן בתוך חברה נוצרית.

הוא היה מוכן לחידושים בצורה ולא במהות. מקהלה בבית כנסת (אך כמובן לא עוגב כמו אצל הרפורמים), דרשות בגרמנית, אך שום שינוי בסידור התפילה (כפי שעשו הרפורמים) ולא בשפת התפילה.

למרות התנגדותו הנמרצת לרפורמים עשה הירש כל מאמץ כדי למנוע קרע בין היהדות האורתודוכסית לרפורמית.

כשהחליטו הרפורמים על שורה של " תיקונים" , שכללו היתר למאכלות אסורים והתרים באיסורי אישות הזהיר הירש כי אם כך יעשו " ייקרע בית ישראל לשניים… לא תהיה עוד תקומה לבריתנו יחד ובדמע ניפרד איש מאת רעהו" .

יצירתו הראשונה ואולי החשובה ביותר חוברה בשנת 1830 היא " אגרות צפון – יט מכתבים על היהדות" . הספר, כמו כל חיבוריו של הירש, נכתב בגרמנית ותורגם שלוש פעמים לעברית. בחיבור זה ניסח את עיקרי תפיסתו, בדרך של אגרות הדרכה לאדם צעיר המתלבט. הירש הוכיח בכתביו ובדרכי חייו כי יכול יהודי להיחשף לעולם המודרני בלי לנטוש את דרך אבותיו. הוא טבע את המושג " אדם-ישראל" שמצא ביטויו בסיסמא " תורה עם דרך ארץ" .

בדיעבד נתברר ששמשון רפאל הירש צדק בתחזיתו. לא היה דור שלישי לרפורמים בגרמניה. מנדלסון הטיף לקיים מצוות אך ארבעה מששת ילדיו התנצרו. הכניסה לחברה הגרמנית ולתרבותה היו מלוות בגל של התנצרות. ההיסטוריון היהודי גרץ העריך כי בברלין התנצרה מחצית הקהילה. כומר בקניגסברג העריך כי הקהילה כולה בעיר שלו עומדת להעלם.

את התהליך הזה של טמיעה והתבוללות מתאר יפה עמוס איילון בספר " רקוויאם גרמני" , שראה אור באחרונה.

אילון מספר את סיפור חייו של ויקטור קלמפרר שתמצית יומניו ראו אור בעברית בימים אלה. אביו של קלמפרר היה רב אורתודוקסי שהציע עצמו למשרת מטיף בקהילה הרפורמית בברלין בשנת 1890. חברי הקהילה הפסיקו לשמור מצוות, התפללו בגרמנית, התקינו עוגב בבית כנסת והתפילות התקיימו בימי ראשון. האב הלך לראיון והבריק לבני משפחתו כי קיבל את התפקיד. ויקטור קלמפרר היה אז בן תשע והוא כותב ביומנו כי זכר את התגובה של אמו. היא הלכה לאטליז קנתה נקניק חזיר ובבואם הביתה אכלו מן הטריפה והאם אמרה: " עכשיו מותר גם לנו לאכול את זה" .

מי שרוצה יכול לראות בסיפור הזה משל ל" נישואי הקפיצה" שעליהם החליט בית המשפט העליון.

==============================================

גר הצדק היה דודו של הגנרל הנאצי מנשטיין

מאמר מקיף בבנושא ראה קישור

במאמרי מן השבוע שעבר על גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין לא ציינתי מה הייתה קרבת המשפחה המדויקת בינו לבין הגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין. כל המקורות אליהם פניתי בגרמניה לא יכלו להאיר את עיניי בנושא זה.

והנה נתברר כי התשובה נמצאת כאן. הקורא שלמה מארק מירושלים הכיר את הדמויות הנוגעות בדבר מקרוב.

הוא כותב לי:

" הפרשה הזו מוכרת לי הואיל וידיד של אבי למד מוסיקה אצל גר הצדק מנשטיין. ואלה הן העובדות:

" הגנרל-פידמרשל אריך פון מנשטיין היה בן מאומץ של משפחת פון-מנשטיין. אביו הביולוגי היה פון לוינסקי, גנרל של חיל הרגלים (דרגה מקבילה בצה" ל לרב אלוף או גנרל בעל 3 כוכבים בצבא ארה" ב). שמו נגזר משם כפר בפומרניה (פולין כיום), שהיה בפולנית משהו כמו Lewinsco והגרמנים ביטאו אותו – לוינסקי.

" כמקובל במשפחות אצולה אירופיות (מנהג רומאי במקור), היו משפחות ברוכות ילדים מוסרות את אחד הילדים למשפחה חשוכת ילדים, שהייתה מאמצת אותו כבן וכיורש. הגנרל (חיל תותחנים) פון-מנשטיין , ידידו הטוב של פון לוינסקי, אימץ את הנער לבנו, לאחר מות האב הביולוגי. הפילדמרשל קרא לעצמו אריך פון לוינסקי אונד פון מנשטיין. שמו המקורי החשיד אותו כי הוא יהודי, אבל לא חקרו אותו למיטב ידיעתי בנושא זה. ככל הידוע לי אביו הביולוגי לא היה יהודי. גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה אפוא אחי אביו המאמץ של הגנרל מנשטיין.

" ידידו של אבי, תלמידו של הגר אברהם בן אברהם פון מנשטיין, ידע לספר כי גנרל פון מנשטיין הוא שערך את הלוויה הצבאית לדודו" .

עד כאן מכתבו של הקורא שלמה מארק.

מסתבר כי במועד פטירתו של גר הצדק מנשטיין היה אחיינו מודח מכל תפקידיו, בשל חילוקי דעות עם היטלר. דבר זה מסביר את העובדה שיכול היה להתפנות לארגן את הלוויה לדודו באחת השעות הקשות של המלחמה. בשנת 1950 הוא נדון ל-18 שנות מאסר על פשעי מלחמה אך שוחרר לאחר שלוש שנים " מסיבות רפואיות" . סיבות אלה לא הפריעו לו לחיות עוד עשרים שנה. ספר זכרונותיו, " נצחונות אבודים" , פורסם בשנת 1955 .

====================================================

" המיליונר השקט" של דוח דוברת

לא הצלחתי לרדת לעומקה של התכנית לרפורמה בחינוך הקרויה דוח דברת עד שהגיעה אלי חוברת שהוציא המוסף הכלכלי של הארץ (THE MARKER). החוברת: " מדריך דה מרקר של אלף עשירי ישראל" מונה אחד לאחד את האנשים שאין להם בעיה לגמור את החודש. החל במוריס קהאן, שהונו נאמד במיליארד וחצי דולר, וכלה במה שהם מכנים " מיליונרים לייט" כמו חזי חרמוני, שהונו נאמד נעבעך רק ב-10 עד 15 מיליון דולר.

והנה מי מופיע ב" מועדון המיליונרים השקטים" אם לא מיודענו שלמה דוברת, יחד עם אביו אהרון דוברת. ההון המשפחתי מסתכם בסכום הצנוע של 40-50 מיליון דולר.

אין עינינו צרה במי שעשה כמה גרושים לביתו. אך כשאנו יודעים מה הרקע של בעל הדוח פתאום מתבהרים כל מיני דברים. הדוח הזה נראה כמו תכנית של משקיע שרכש חברה לא מוצלחת והוא מתכנן בה ארגון מחדש במטרה להגביר רווחים במינימום השקעה. בתי הספר הופכים למרכזי רווח שחייבים להוכיח עצמם. המורים מתוארים כפועלים שיש להגדיל את התפוקה שלהם, אותה יש למדוד במבחני הישגים תכופים וביקורות פתע בשעורים.

אבל החלק החמור ביותר בדוח איננו נוגע לחלק העסקי שלו. מדובר במעמד שניתן בו לחינוך הערבי. מטרות החינוך הערבי, נאמר בדוח, היא " טיפוח הזהות האישית והזהות הערבית הקיבוצית" . המשמעות של משפט זה היא שבפעם הראשונה מכירה מדינת ישראל בציבור הערבי כבמיעוט לאומי. עד היום לא היה שום מסמך רשמי של מדינת ישראל שנתן הכרה כזו. יותר מזה: בתי המשפט, הנוקטים דרך קבע מדיניות של העדפה מתקנת למיעוט הערבי, נמנעו עד כה מפסיקה שתתפרש כהכרה בזכויות קולקטיביות.

בימים אלה מוצפים חוצות הערים בשלטים הקוראים " החינוך בלתי מספיק – חייבים רפורמה עכשיו" . על השלטים חתומים " אזרחים למען הרפורמה בחינוך" .

מי מממן את השלטים הללו? האם זה על חשבון תקציב משרד החינוך? או אולי עוד איזו עמותת קש נוסח עמותות שרון? או אולי ה" מיליונר לייט" , שלמה דוברת, תרם משהו מכיסו למסע שטיפת המוח הזה?

\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\\

האוניברסיטאות

קל מאד להשתלח באקדמיה. החופש האקדמי הפך משך השנים תרוץ לבזבוז כספי ציבור, ללא כל פיקוח כמעט. האוניברסיטאות נותנות יותר לעשירים ופחות לעניים והפכו חממה להגדלת הפערים החברתיים. הן גם הצמיחו כמה גידולי פרא פוסט יהודיים ופוסט ציוניים, המערערים על עצם קיומנו. פרופסורים רבים מוכיחים ששום תואר איננו מחסן מפני בערות ודעות קדומות. שדעתם של מומחים אינה מבוססת יותר מדעתם של רוכלים בשוק. ניהול חלק מן האוניברסיטאות הוא שערורייתי ובולטת אוניברסיטת תל-אביב שבנתה פילים לבנים והגיעה לגרעון ענק.

אבל. המערכת האקדמית בישראל, למרות ליקוייה, הצמיחה דורות של מדענים, חוקרים ואנשי מעשה, במדעי הטבע ובמדעי הרוח. אלה מעמידים את ישראל בשורה הראשונה של המדינות המפותחות בעולם. בלי האקדמיה לא היה לנו " חץ" , ולא רפואה מן המתקדמות בעולם, ולא חברות הזנק הגורפות מיליארדי דולרים, וגם לא פרסי נובל.

האוניברסיטאות, למרות ליקוייהן, הן עדיין שמורת טבע במציאות המושחתת של ישראל הפרטאצ"ית. הקידום באוניברסיטאות (שאיננו נקי מנפוטיזם, העדפות מעמדיות ופרוטקציוניזם) מותנה בכל זאת ביכולת מוכחת ובבקרה בינלאומית.

ישמרנו האל מן היום שבו מרכז הליכוד יחליט מי יהיה הרקטור של אוניברסיטה. ישמרנו האל מן היום בו נהלך על גשרים המתוכננים על ידי ועדות פוליטיות, נטוס במטוסים הנבנים בידי מהנדסים שנבחרו בפריימריס, או נשתמש במחשבים שיתוכננו באחת מועדות הכנסת.


 

המצבות של " פצצת הזמן היהודית"

גירסה מעודכנת ומורחבת של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

גירסה אנגלית מורחבת ומעודכנת של מאמר זה ראה:

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

גירסה עברית מעודכנת עם צילומים

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

במהלך הריסת בית בוירצבורג שבגרמניה נתגלו כ- 1500 מצבות של בית קברות יהודי בן 850 שנה * המצבות מספרות את סיפור הדמים של קהילה מפוארת שנטבחה שוב ושוב עד השואה * ולא הרחק משם מצבה של גר צדק, אברהם בן אברהם פון מנשטיין * ויהודה עמיחי כתב מול רסיס מצבה עתיקה שעליה " אמן" : " כולנו בני אברהם"


בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ" נ

הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין

גר צדק זצ" ל התגייר כמבוגר

איש צדיק בן תורה בעל צדקה

נולד ח" בסיון בשנת תרס"ט

נפטר כ" א בטבת תש" ד כאיש יהודי

אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב

א" דראש חדש תמוז בשנת תש" ל

להמשיך לקרוא