הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

הדיווחים על דיוני כנס האנטישמיות החדשה, שהתקיים באוניברסיטת חיפה, חייבים להדיר שינה מעיניו של כל יהודי. מאז ומעולם קמו עלינו לכלותנו. אך דומה שלא היתה תקופה בהיסטוריה האנושית שבה ממש כל העולם נגדנו. לראשונה בתולדות העמים נוצרה קואליציה מתועבת של השמאל לגווניו השונים עם הפאשיזם הנאצו-איסלמי נוסח אירן ואל קעידה; אליהם מצטרפים, צדיקי האקדמיה, חסידי איכות הסביבה, שומרי זכויות האזרח, ולא במקום האחרון גם אנשירוחוסופרים ישראלים.

אחד מבאי הכנס, פרופסור ברנרד האריסון מאנגליה, הזהיר כי התקופה הנוכחית מזכירה את ערב השואה. אך דומהשצדיק זה בסדום האקדמיה ממעיט במשמעותה של תופעת האנטישמיות החדשה. ערב השואה היו הגבולות ברורים בין טוב לבין רע, בין שטני לבין אנושי, בין צודק ולא צודק. כיום כל הגבולות מטושטשים ועל העם היהודי בישראל מאיים צונאמי שמעולם לא היה דוגמתו.

מטרת מאמר זה היא להוכיח כי הרקע הרוחני ההיסטורי והפילוסופי לאנטישמיות החדשה הוא המצב הפוסטמודרני בכללותו ובעיקר הוגי הדעות הפוסטמודניים.

"הרגו יהודים למען השלום".  פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה  ומחזיקה פיגיון בהפגנה

"הרגו יהודים למען השלום". פעילת זכויות אזרח חובשת כפיה ומחזיקה פיגיון בהפגנה

מהו המצב הפוסטמודרני

זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת". (טאוב 64 – ביבליוגרפיה בסוף המאמר64).

גדי טאוב צילום זאב גלילי

גדי טאוב צילום זאב גלילי

או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש".

ההלם והפאניקה נוצרים בגלל שפע באינפורמציה, במוצרים, באפשרויות, שהם מעבר לנקודת הרוויה. ההווה כאילו תלוש ממהלך הזמן, הוא מפתיע, הוא תמיד חדש, הוא לא צומח מתוך העבר ולא מוביל לעתיד.

הלך הרוח של התקופה מתבטא במשבר של יאוש וחוסר תקווה. משבר של הטלת ספק בכל האמונות וההנחות שרווחו בתקופות קודמות. אין אמון באף אידיאולוגיה; אין אמון בתפיסות העולם של קידמה והתפתחות; אין אמון בשפה וביכולתה לתת ביטוי אמיתי למציאות; אין אמון במדע כמכשיר להבנת העולם ולשיפור חיי האדם; אין אמון בעצם היכולת להבין את החברה האנושית ואת העולם בו אנו חיים.

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

ז'אן פרנסואה ליוטר ויקישיתוף

"בחברה ובתרבות בנות זמננו" – כותב ז'אן פרנסואה ליוטר, מחשובי הפילוסופים הפוסטמודרנים – "חברה פוסט-תעשייתית, תרבות פוסטמודרנית, שאלת הלגיטימציה של הידע נשאלת במונחים אחרים. אבד האמון בסיפור הגדול, ולא משנה באיזה אופן מאחדים אותו: סיפור ספוקלטיבי, סיפור של שיחרור" (ליוטר 48)

התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל.

הלך רוח, לא שיטה

מדובר כאן בהלך רוח ולא במישנה סדורה, המנוסחת על ידי פילוסופים פוסטמודרנים. שיטה פילוסופית אפשר לבקר. הלך רוח יש לקבל כמציאות. להלך הרוח הזה שותפים רבים וטובים, שאולי אינם מנסחים לעצמם את משמעותו, ובלי שיכירו בהכרח את המושג פוסטמודרניזם. הלך רוח זה בא לביטוי בחיי יום יום, בספרות, באמנות, בתקשורת, בקולנוע, במוסיקה, בתאטרון, בארכיטקטורה, באופנה ועוד.

כמה דוגמאות לגילויים של המצב הפוסטמודרני:

* סרטים כמו "רוצח מלידה" של אוליבר סטון, "התפוז המכאני" של סטנלי קובריק, מר באום של אסי דיין ו"חור בלבנה" של אורי זוהר.

* מחזות של חנוך לוין;

* שירים של יונה וולך ("לא לפחד מתודעה מפוצלת/ להיות עצמו ולא עצמו–" / " במפתח שבדי לוטה מסתרקת/ שערותיה קפיצים");

* סיפורים של אורלי קסטל-בלום; ("עיר בלי תחתית בלי עבר, העיר המוטרפת בתבל");

* הבניינים הוורודים-תכולים לאורך נתיבי איילון, בעלי קווים כאילו "גותיים";

* סדרת תדפיסי המשי בנושא הכיסא החשמלי של אנדי וורהול.

* המערכונים של החמישיה הקאמרית. העמוד האחרון של עיתון "העיר" (שכבר אינם קיימים אך אחרים באו במקומם).

* "מדורי הרכילות של המקומונים יוצרים אווירה חדשה, המערבת רכילות מרושעת, עמדה פוליטית ונהנתנות אסתטית. אין ספק גם החיים 'הממשיים', ההטרוגניים כל כך, מאותתים מכל עבר: העולם הפוסטמודרני כבר כאן" (גורביץ' 23 )

מה משפיע על מה, הלך הרוח של התקופה על הגילויים האמנותיים שלה או להפך? לשאלה זו אין תשובה והיא גם אינה חשובה יותר מן השאלה אם הביצה קדמה לתרנגולת.

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

פאניקה של שיווק. כרזות ענק על בתים בתל-אביב. (ויקישיתוף)

הואיל ובפרשנות בתחומי הספרות והאמנות ניתן להגיד הכל על לא כלום וכלום על הכל, לא נעסוק כאן בגילויים אלה של הלך הרוח הפוסטמודרני. (מסיבה זו אין לראות את הדוגמאות שהבאתי למעלה כמבטאות "אסכולה" בתחומי אמנות זו או אחרת אלא כביטויים להלך הרוח של התקופה) נדון רק בפוסטמודרניזם כתפיסת עולם, או שיטת מחשבה. כפרק בתולדות הפילוסופיה. והחשוב מכל: נראה כיצד תפיסה זו מובילה לעמדות פוסט-יהודיות ופוסט-ציוניות ולשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ושל עצם קיום העם היהודי.

כדי להבין את הפוסטמודרניות צריך קודם להבין את המודרנה, תקוותיה ושיברה.

המודרניות והנאורות

המודרניזם הגיע לשיאו במחצית הראשונה של המאה העשרים, אך שורשיו נעוצים כמה מאות שנים לפני מאה זו. דוד אוחנה רואה במודרניות גילגול של "התשוקה הפרומתאית" שבמיתולוגיה היוונית. "תשוקתה של האנושות בעת החדשה לעצב את עצמה ואת גורלה במו ידיה, באמצעות נצחון התבונה הביקורתית על העיקרון המקודש של העולם הישן שיסודותיו היו ישועה דתית,תבונה זו יכול האדם להבין את עצמו ואת העולם הסובב אותו, יכול לעצב אותו. עצם התהליך הזה מבטיח קידמה – צעידה אל עולם טוב יותר. "המודרניות מורכבת אפוא מסך כל התוצאי גאולה מטאפיסית או שר ההיסטוריה" (אוחנה 10).

רנה דקארט

רנה דקארט

ברעיון המודרניות גלום עקרון הנאורות ENLIGHTMENT, המתפרש כעיקרון אוניברסלי של התבונה, שיש לה תוקף זהה אצל כל בני האדם. סיסמת הנאורות, אמר הפילוסוף הגרמני עמנואל קנט, היא: "אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך". האדם על פי קאנט הוא המקור הבלעדי לסמכות והשופט הבלעדי של ערכים, נורמות ודעות. הנאורות היא איפוא חיפוש הבהירות, האור שמבחין בין טוב לרע, אמת ושקר, מדע ודת. ברעיון של המודרניות גלומה ההכרה שהמדע בא במקום האלוהים . המודרניות פרושה רציונליות והרס כל ההקשרים החברתיים שקיבלו צידוק מחוץ לתבונה. (אוחנה 14-15).

התנפצות החלום המודרני

המחצית הראשונה של המאה העשרים ניפצה את החלום המודרני. "המתאם ההולך וגדל בין יכולת הייצור האנושית ובין ההשמדה ההמונית, צמידות הטוטליטריות מימין ומשמאל בתחילת המאה העשרים, שליטת חברת צריכה, פרסומת ותקשורת חד ממדיים, הפער המשווע בין הצפון העשיר לדרום העני, כוחה המאיים של הטכנולוגיה המודרנית, פריחת הפונדמנטליזם הדתי והלאומנות הפרטיקולרית, העוני הניוול והאלימות – כל אלה הם עדות לתהום שהולכת ונפערת בין הראוי למצוי, בין התבוני לממשי. האדם המודרני אינו פועל כמו שהיה צפוי שיפעל על-פי הכללים האוניברסליים של הנאורות: התבונה קמה על עצמה" (אוחנה 15 ). נשאלת השאלה: האם בסוף המאה העשרים נוכל להמשיך ולדבר על עצמנו במושגים של איש הרנסנס, המעצב את גורלו במו ידיו במסלול של התפתחות וקידמה? או שמא אדם הומניסטי זה, איש הנאורות, אותו ניסתה המודרניות לבנות במאמץ הרואי שנמשך למעלה מארבע מאות שנה, מגיע עתה לסוף הדרך ומתגלגל למצבי צבירה חדשים של פירוק ופיצול" (גורביץ' 18 על פי ליוטאר).

מה שקרה אחר כך מתאר אילן גור-זאב במילים הבאות (בעקבות ז'אן בודריאר): "… לו נתבקשתי להגדיר את המצב הנוכחי של העניינים הייתי מתארם כ'אחרי האורגיה'. האורגיה שבה מדובר הייתה הרגע שבו, רגע השחרור בכל הספירות: שחרור פוליטי, שחרור מיני, שחרור כוחות הייצור, שחרור כוחות ההרס, שחרור האישה, שחרור הילד, שחרור הדחפים הבלתי מודעים, שחרור האמנות; ניכוסם של כל אופני הייצוג, כמו גם של אופני האנטי ייצוג. היתה זו אורגיה מוחלטת – אורגיה של הממשי, הרציונלי, המיני; אורגיה של הביקורת והביקורת שכנגד…"

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

אילן גור זאב צילום זאב גלילי

ואת המחשבה הפוסטמודרניסטית שהתפתחה בעקבות אותה התפוצצות מגדיר אילן גור-זאב בהמשך: "הפוסטמודרניזם הוא ביטוי למציאות שבה מתהווה מקום לתודעה חדשה בדבר ההוויה האנושית, יסודותיה, אופני ההכרה שלה, כוחות העיצוב הנתונים והאפשריים שלה ואסטרטגיות השיח החדש המשקף אותה… הפוסטמודרניזם כעמדה פילוסופית הוא אנטי פילוסופיה המתכוננת על יסודה של מציאות תרבותית, חברתית וטכנולוגית השונה מהותית מהנסיבות שהמודרניזם מכיר, מציאות הראויה לתואר פוסט-מודרנית". ( גור זאב תש"ס 273)

מניטשה ועד פוקו

למרות ההצהרה כי הפוסטמודרניזם הוא אנטי פילוסופיה. למרות שהפוסטמודרניזם שולל מכל וכל אפשרותה של שיטת-על מסבירת-כל. אין ספק שהפוסטמודרניזם הוא פרק בתולדות הפילוסופיה. פרק הנחזה כשיטת-על מסבירת-כל.

הפוסטמודרניזם פרץ אל השיח הציבורי רק בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20. אך מבשריו ומקורותיו מצויים בראשית המאה ואף במאה הקודמת.

תפיסת האדם כסובייקט רציונלי – שעמדה ביסוד המודרניות הנאורה – קיבלה כמה מכות זעזוע בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.

זיגמונד פרויד (1856-1939) חשף אגו לא אחדותי, תת מודע המונע על ידי דחפים חייתיים. רבים מהדיבורים שלנו מתרחשים מחוץ לתחומי ההכרה של הפרט ולאלה תפקיד מפתח בהסברת דרכי התנהגותנו. הסובייקט האנושי הוא אירציונאלי בעליל.

קרל מרקס (1818-1883) היכה בסובייקט מכיוון אחר. הוא לימד שלא כל אדם לעצמו. ההתפתחות האנושית היא תוצר של אופני הייצור ויחסי הייצור, הקובעים את אופיה של כל תקופה בהיסטוריה. כל ההיסטוריה היא לכן תולדה של מלחמת מעמדות. תודעתם של בני האדם אינה קובעת את קיומם החברתי אלא להיפך – קיומם החברתי קובע את תודעתם.

את המכה הקשה מכולם הנחית על המודרניות פרידריך ניטשה ( 1844-1900). ניטשה הקדים את פרויד בתחומים רבים ופרויד הודה כי הפסיק לקרוא בכתביו כדי לא להיות מושפע ממנו (אוחנה 102). ניטשה שלל מכל וכל את מושג הסובייקט שהוא ראה בו פיקציה מדכאת. הוא הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות והאיזמים למיניהם; כפר בקיומה של רציונליות אחת ובקיומה של אמת אובייקטיבית; ערער על תקפות השפה כאמצעי לייצוג המציאות; קרא את העולם כטקסט פתוח לפרושים. ניטשה מוטט למעשה את העולם המודרניסטי בטרם הגיע זה למלוא בשלותו במאה העשרים. אין פלא שהפוסטמודרניסטים רואים בו את מבשר הפילוסופיה שלהם והם שואבים ממנו מלוא החופניים.

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

הכריז מלחמה על כל האידיאולוגיות. פרידריך ניטשה

ניתן למצוא באסכולת פרנקפורט את ניצניה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. האסכולה קמה במכון למחקר חברתי שנוסד בשנת 1923 בגרמניה וסופח לאוניברסיטת פרנקפורט. הבולטים בין אנשי האסכולה הם: מכס הורקהיימר, וולטר בניימין, תאודור אדורנו והרברט מרכוזה (שהיה תלמידו של מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי, הנחשב לבעל השפעה גדולה על הפילוסופיה הפוסטמודרנית). בתקופת הנאצים גלה המכון לניו יורק (פרט לוולטר בנימין שהתאבד בספרד בדרך הימלטותו). אנשי המכון חזרו לגרמניה ב – 1949. אנשי המכון החלו דרכם בפיתוח תאוריה ביקורתית של המרקסיזם (שעקבותיה ניכרים בכתבי הפילוסופים הפוסטמודרניים) ומשנתם השפיעה השפעה רבה על תנועות רדיקליות כמו "השמאל החדש".

אנשי אסכולת פרנקפורט, שילבו את המתודות של מרכס ופרויד. הם יצאו מנקודת מבט מרקסיסטית כשהם מצביעים על תנאים חברתיים ותרבותיים שבהם בני אדם מאבדים את האנושיות שלהם ב"חרושת התרבות" של הקפיטליזם. הם חתרו לתאוריה ביקורתית שתחשוף את התודעה הכוזבת של הפרולטריון. הפועל היה לחלק בלתי נפרד של התודעה הקפיטליסטית שניטרלה אף את האופציה המהפכנית. את עקבותיה של שיטת המחשבה המרכסיסטית ואת הטרמינולוגיה שלה ניתן למצוא כמעט בכל חיבור פוסטמודרני.

פילוסופיה בעולם של "אחרי אושוויץ"

ניטשה היה מקור ההשראה, אסכולת פרנקפורט היתה נקודת הזינוק. אך הפילוסופיה הפוסטמודנית התפתחה בצרפת, בעיקר במחצית השניה של המאה העשרים. נושאי הדגל הבולטים שלה הם: מישל פוקו, ז'ק דרידה, ז'ן בודריאר, ז'ן פרנסואה ליוטר, ועוד. על הפילוסופיה הזו אומר עדי אופיר: "…יותר משהפילוסופיה הצרפתית היא 'פוסטמודרנית' ברוחה או בסגנונה היא פוסטמודרנית בעצם מוכנותה להיענות לאתגר שמציב עולם פוסטמודרני, ששם ללעג את יומרותיה של הפילוסופיה המודרנית לסמן את גבולות התבונה ולהדריך את השימוש בה, להניח יסודות לשיפוט המוסרי והאסתטי. ומעל לכל, להבטיח את קיומם של שפה אחת ודברים אחדים, שמסוגלים לתאר נאמנה את המציאות ולפרש פירוש מהימן את המשמעויות המופקות בכל הלשונות ובנות הלשון שבני תרבות מדברים בהם. זו פילוסופיה שאיננה חדלה לחשוב את מקומה בעולם "שאחרי אושוויץ" ואחרי הירושימה, עולם רדוף טרור ואימה של קטסטרופה גרעינית ו/או אקולוגית, עולם שכל פינה בו מרושתת לשוק קפיטליסטי גלובלי, שזורה באותן רשתות גלובליות של מידע שמהן היא ניזונה ולהן היא חשופה, עולם שכמעט בלתי אפשרי לחשוב בו מחשבה שאין לה ערך כלכלי, יישומי, או חדשותי מיידי. בעולם הזה בעת הזו, מבקשת אותה פילוסופיה לפתח פרקטיקות של שיח ומחשבה "שעושים הבדל", שאינם נמדדים מייד על פי ערכי השוק או על פי מידת הקונפורמיות עם המשטר הקיים ועם השיח הנוהג בו, וגם לא על פי אמות המידה של המוסד האקדמי, לפחותלא כשהוא מתנהל מתוך אנלוגיה וזיקה הדוקה – ולעתים קרובות מתוך כפיפות – הן לשוק והן למדינה". (אופיר 2000 )

"פרקטיקות השיח" הפוסטמודרניות

קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:

* השפה.

השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.

* דקונסטרוקציה.

זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.

* פרשנות.

אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.

הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.

• נרטיב ומטאנרטיב

הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.

• ההיסטוריה.

אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)

פוסטמודרניזם = פוסט-יהדות

קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).

הציונות – ממודרניזם לפוסטמודרניזם

אי אפשר להסביר את ההתאבדות הקולקטיבית הזו המכונה "הסכם אוסלו" ו"תהליך השלום" (על כל גילגוליהם) בלי לבחון את ההתפתחות ההיסטורית של הציונות ואת התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. מתנגדי אוסלו נוהגים להאשים את "השמאל", המצטייר כאיזה גוף אמורפי שהשתלט על התקשורת, על הספרות והאמנות ועל השיח הציבורי. אין צורך בבחינה מדוקדקת מדי של הנפשות הפועלות – במיוחד כשמדובר בדור הצעיר – כדי להוכיח שאין קשר בינן לבין "שמאל", לא מבחינת הביוגרפיה האישית ולא מבחינת עולם המושגים. השמאל לגווניו והשמאל הציוני בפרט הוא חלק מן המודרניות. תהליך אוסלו כבר שייך לעידן הפוסטמודרני. הוא היה בלתי אפשרי לולא המציאות הפוסטמודרנית.

וכאן המקום לבחון מחדש את תולדות הציונות ומדינת ישראל בעיניים פוסטמודרניות. בחינה כזו מעלה שהציונות היתה חלק מן המודרניזם. היו בה כל המאפיינים של התנועות המודרניות במוצאי המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: תפישה חילונית של המציאות; תשוקה פרומתאית ואמונה ביכולת לעיצוב הגורל (האישי והלאומי); אמונה בתבונה ובנאורות להבנת תהליכים היסטוריים; חזון של קידמה. תאור זה מתאים גם למי שרואה בציונית תנועה משיחית שהיא ייחודית לעם היהודי. החילון של המודרניזם לא היה אלא מעבר מן הכנסיה הנוצרית לכנסיות המודרניות – קומוניזם, סוציאליזם, השכלה, פאשיזם וכו'. גם הציונות עברה מן הדת של אביי ורבא לדת העבודה של א.ד. גורדון.

שונה הדבר לגבי הציונות הדתית-לאומית. "אבותינו" – אומר פרופסור שלום רוזנברג – "ניסו לבנות חברה ישראלית הבנויה על ברית היסטורית דתית-לאומית. ברית היסטורית זאת באה לידי ביטוי בשיתוף פעולה עם העולם החילוני. התוצאה היתה חברה דתית לאומית, חברה דתית פתוחה. הפוסט-מודרניזם בא לידי ביטוי בפוסט ציונות ודבר זה הולך והורס כל אפשרות של שיתוף פעולה. הציונות הדתית ממשיכה להאמין באוטופיה הציונית, אך השותף החילוני ההיסטורי של הציונות הדתית הולך ונעלם מעינינו. הרגשה איומה של בדידות תוקפת אותנו" (רוזנברג, 43).

המשבר שעבר על המערב בעקבות שתי מלחמות עולם והתפתחות "הקפיטליזם המאוחר" הגיע גם לישראל. באיחור של עשר עשרים שנה. כמו שם גם כאן הוא יצר את המצב הפוסטמודרני שהוביל לאובדן האמון בכל האיזמים למיניהם. כמו שם גם כאן התפתחה עילית אינטלקטואלית שניסחה את הפילוסופיה הניהיליסטית של הפוסטמודרניזם. בישראל קיבלה המישנה הפוסטמודרניסטית גוון מיוחד שמשמעותה התאבדות לאומית. אפשר שזו תרומתה הייחודית של המחשבה הפוסמודרנית הישראלית. מקורותיה ושורשיה הם בשינאה עצמית יהודית שידענו בכל הדורות.

פוסטמודרניזם נוסח ישראל

נושאי הלפיד של הפילוסופיה הפוסטמודרניסטית בישראל הם, רובם ככולם, אנשי אקדמיה מתחומי הפילוסופיה, היסטוריה, חינוך, סוצילוגיה, ספרות, קולנוע, לימודי מיגדר ועוד. הדמות הבולטת בקבוצה זו הוא עדי אופיר מאוניברסיטת תל-אביב, שייסד וערך עד לפני כמה שנים את "תאוריה וביקורת", השופר העיקרי של הפוסטמודרניזם בישראל. דמויות בולטות אחרות: יהודה שנהב (גם הוא עורך לשעבר של "תאוריה וביקורת"), אילן גור זאב, משה צימרמן, משה צוקרמן, ברוך קימרלינג, דני רבינוביץ', אורלי לובין, אילן פפה, יצחק לאור.

נושאי הדיון המרכזיים של קבוצה זו – במחקרים, בספרים (המתפרסמים בארץ ובחו"ל) במאמרים בכתבי עת וב"הארץ" – הם:

*הפלסטינים (בתוך זה נכללים: "הכיבוש"; ה"נישול" והאחריות לבעיית הפליטים ו"הקולוניאליזם" שהוא החטא הקדמון של הציונות).

* מעמד האשה.

* השואה.

לא פעם מעורבים הנושאים אלו באלו. כך, למשל, אומרת צביה גרינפילד – אשה המציגה עצמה כחרדית אך ספגה את עולם המושגים הפוסטמודרני – לקבוצת נשים חרדיות: "אתן לא מבינות שאתן והפלסטינים זו אותה בעיה"? וכשדנים ב"כיבוש" ובמצב הפלסטינים אחת ההשוואות החביבות היא למעשי הנאצים. כך, למשל, כותב עדי אופיר בספרו "לשון לרע": "חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסר שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לפליטים, לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים" (אופיר 2000, פתח דבר). דברים דומים אומרים משה צימרמן, משה צוקרמן ורבים אחרים.

מישל פוקו ויקישיתוף

מישל פוקו ויקישיתוף

הפוסטמודרנים הישראלים הולכים בנושא זה בדרך סלולה של עמיתיהם במערב. הפוסטמודרנים טוענים כי אושוויץ היא נקודת המפנה של המאה ומגורמי המצב והמחשבה הפוסדטמודרניים. באושוויץ מתו לא רק מיליוני יהודים אלא מתה הנאורות והעולם המודרני. אך בפרסומיהם תרמו תרומה גדולה לנירמול השואה, אם לא להכחשתה. זאת, על ידי כך שהם אינם רואים בה איזו תופעה חריגה אלא חלק מכלל הרעות של העולם המודרני. "היא סיכום ממצה של הרציונליות האינסטרומנטלית והקידמה הטכנולוגית". (גור-זאב 277)

כך, למשל, מרטין היידגר, הפילוסוף הנאצי הנחשב למי שפתח בשיח הפוסטמודרני, אמר : "החקלאות היא עתה תעשיית מזון ממוכנת. הרי היא דומה במהותה ליצור גופות בתאי הגזים במחנות ההשמדה וכן דומה היא לשיטת מצור על אומות שלמות ולהרעבתן או לייצור של פצצות מימן" (גור-זאב שם)

וכאשר עוסקים הפוסטמודרנים ב"אחר" הם מגיעים להזדהות עם אותו "אחר" גם כשהוא מייצג משטר מתועב. כך אנחנו מוצאים את מישל פוקו, משבח את המהפכה החומייניסטית. פוקו ליווה את חומייני לשדה התעופה בפריז, כשזה יצא במסע הנצחון שלו לאיראן. פוקו שהה באיראן כמה שבועות במהלך המהפכה. בעקבות ביקור זה הוא פירסם בשנים 1978-1979 סידרת מאמרים על עליית חומייני והמהפכה האיראנית. במאמרים אלה הוא מתפעם מן "הממד הרוחני" שמביאים עמם החומייניסטים והשלטון האיסלמי לפוליטיקה והתלהמות מן החוויה הפנימית של ההמונים ברחובות. פוקו כותב שהרוחניות שגילה באירן חסרה כאוויר לנשימה לאירופה ההולכת ונחנקת (אוחנה 141).

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מרטין היידגר ויקישיתוף ויקיפדיה גרמנית

מפוסט ציונות לפוסט ישראליות

הציונות נכנסה בישראל למרכאות כפולות מזה שנות דור. קם בארץ דור פוסט ציוני במובן זה שהציונות נחשבת בעיניו לדבר שאבד עליו הכלח. מנטרה שמשננים בבית הספר ובטקסים שאינם אומרים דבר לאיש.

הכתר המפוקפק של חלוץ הפוסטציונות מגיע לאורי אבנרי, שכשמונה חודשים לאחר הכרזת העצמאות כתב ב"הארץ" מאמר בו הוא אומר: "ביחידות הקרביות נעלמו לחלוטין כל הסיסמאות והפראזות האידאולוגיות. כל זה היה ציונות, משהו חסר תוכן שלא לעניין".

תום שגב אומר על מאמר זה כי "אבנרי ניסה להיות פה לדור של לוחמים שהתנסו בהלם השיבה מהקרב; למעשה לא רק ביטא מצב רוח קיים, כי אם במידה רבה גם המציא אותו" (שגב 39) אבל בחלוף השנים היתה העמדה שביטא אבנרי נחלתם של רבים. מדובר ב"ישראלים שאינם חיים עוד למען אידאולוגיה לאומית… הם לא עסוקים בעברה של המדינה אפילו לא בעתידה. הם חיים למען החיים עצמם" (שגב). כלומר מדובר בישראלים שסבורים כי תפקידה של הציונות נסתיים.

הפוסטמודרנים הולכים צעד אחד קדימה. הם הגיעו גם לפוסט ישראליות, כלומר לערעור על עצם קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי. ברוך קימרלינג, למשל, קורא בספרו וכן בראיון ליהודה קורן ב"ידיעות אחרונות" לאמץ את המודל של שוויץ, בלגיה וקנדה. כלומר, בצד המדינה הפלסטינית, שתהיה יודן ריין, תהיה מדינת ישראל שכבר לא תהיה כל כך ישראל. כלומר יצטרכו לאפשר לערבים פרלמנט משלהם. את ההמנון לשנות. גם את הדגל צריך לשנות כי מקורו של הדגל הוא טלית. את יום העצמאות צריך לשנות ליום המדינה, אבל להעביר אותו ל-15 במאי (דהיינו התאריך הלועזי ולא העברי של הקמת המדינה). יום הזכרון יהיה יום זכרון לא רק לחללי צה"ל אלא גם לחללים הערביים.

ועיקר העיקרים: צריך לבטל את חוק השבות ולקבוע חוק הגירה, כמו בקנדה ובאוסטרליה. על כל משפחה יהודית שתורשה לעלות לכאן תורשה במקביל משפחה פלסטינית להגר לישראל. ישראל תפסיק להיות ארץ מקלט ליהודי העולם "ולתפקד כמדינה נורמלית". יהודי לא יוכל לקבל אזרחות, אלא לאחר שיוכיח שליטה בעברית או בערבית. (קימרלינג)

כאן המקום להדגיש כי ייחודיותו של הפוסטמודרניזם הישראלי – המתבטא בכך שהוא מוכן לוותר על עצם הקיום הלאומי – היא בעצם גילגול מאוחר של הרעל המרכסיסטי המחלחל בעולם המחשבה הישראלי מזה שנות דור. לחלק גדול מן הפוסטמודרניסטים הישראלים אין אמנם עבר מרכסיסטי בביוגרפיה האישית שלהם. אך קריאה בין השורות שלהם מגלה את הטרמינולוגיה המרכסיסטית. ומה שחשוב לא פחות, את השינאה העצמית היהודית שאפיינה את המרכסיזם בלבושו היהודי.

אך הבעיה שלנו איננה הפילוסופים אלא פשוטי עם. שטיפת המוח של הפרסומת, הטלוויזיה ויתר ערוצי התקשורת הכניסו אותם למצב פוסט מודרני שבו אין הם מוצאים טעם לכלום, אין משמעות לכלום. אין עבר ואין עתיד יש רק עכשוויזם של אכול ושתה.

על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה בעולם כולו. לראשונה בהיסטוריה הקריאה מוות ליהודים מקבלת תמיכת עידוד מחלק מן היהודים עצמם.

ללא מילים

ללא מילים

ביבליוגרפיה

אוחנה – דוד אוחנה, התשוקה הפרומתאית,

השורשים האינטלקטואליים של המאה העשרים מרוסו עד פוקו, ירושלים, 2000.

אופיר 2000 – עדי אופיר, לשון לרע , פרקים באונטולוגיה של המוסר, תל-אביב 2000.

אופיר תשנ"ז – עדי אופיר, פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, בתוך חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, עורך: אילן גור-זאב, ירושלים תשנ"ז.

גור-זאב – אילן גור זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימייזם, ירושלים תש"ס.

גורביץ' – דוד גורביץ', פוסטמודרניזם, תרבות וספרות בסוף המאה ה-.20 תל-אביב .1997

טאוב – גדי טאוב, המרד השפוף, על תרבות צעירה בישראל,תל-אביב, .1997

ליוטר – ז'או-פרנסואה ליוטר, המצב הפוסטמודרני, תל-אביב .1999

צוקרמן – משה צוקרמן, חרושת הישראליות, תל-אביב 2001)

קימרלינג – קץ שלטון האחוסלים, ירושלים 2001.

שבייד – אליעזר שבייד, פוסטמודרניזם והזהות היהודית, בתוך ערכים וחינוך בחברה הישראלית בעריכת י. עירם, ש. שקולניקוב, י. כהן, א. שכטר, ירושלים 2001.

קלדרון – נסים קלדרון, פלורליסטים בעל כורחם, תל-אביב 2000.

רוזנברג – שלום רוזנברג, פוסט מודרניזם – פרספקטיבה יהודית, "תוך וקליפה בתרבות המערב" דברים שנאמרו ביום עיון, מכללת הרצוג להכשרת מורים, ליד ישיבת הר עציון, בעריכת עמרם ינאי ומאיר מוניץ, אלון שבות, שבט תשנ"ו.

שגב – תום שגב, הציונים החדשים, ירושלים 2001.

פורסם בקטגוריה אבטואנטישמיות, אירן, אמנות, אנטישמיות, אסלם, ארץ ישראל, היסטוריה יהודית, היסטוריונים חדשים, יהדות, כלכלה, מרקסיזם, נאציזם, פוסטמודרניזם, ציונות, תהליך השלום, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

16 תגובות בנושא הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה

  1. פינגבאק: יש מצע משותף בין האנטישמיות החדשה של השמאל לבין אחמדיניג’אד | היגיון בשיגעון

  2. מאת דנה ברנט‏:

    שלום רב, אתה מוזמן לבדוק את האתר מוניטור האקדמיה הישראלית שעוקב אחר פעילות ופירסומים אנטי-ישראליים של אנשי אקדמיה מישראל

  3. פינגבאק: מה בין גוש שלום, פינוקיו ואפה של קליאופטרה | היגיון בשיגעון

  4. פינגבאק: מוסיקה כסולם לעליית הנפש, יהדות, פוסט מודרניזם, ומשמעות החיים – ראיון עם ד"ר דניאל שליט

  5. מאת יאיר‏:

    מאמר חשוב מאוד ומעורר הרבה נקודות למחשבה. אני מסכים שהפוסט-מודרניזם יוצר בעיות ומאיים עלינו כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל הוא המסקנה שנגזרת מהמודרניזם עצמו. אם אני הולך ע"פ השכל, אז אין אמת כי לכל אחד יש האמת שלו. אני קורא בזמן האחרון ספר שטוען אותן הטענות בערך של המאמר ושמו "שתי עגלות וכדור פורח" מאת הרב ד"ר מיכאל אברהם, ספר עבה ומקיף שמראה שהימין הדת והמודרניזם הולכים בצד אחד של "סינתטיות" – שילוב שכל רציונלי עם השכל הישר והרגש, ואילו החילוניות והשמאל והפוסט-מודרניזם הולכים ע"פ האנליטיות, שלא מכירה בדרכים שאינם שכליים בפירוש מה שקורה לנו בעולם.

  6. פינגבאק: על העיוורון של סאמאראגו ושל עמוס עוז וחבריו

  7. פינגבאק: משנתו הפוסט ציונית והפוסט יהודית של עדי אופיר ופרוקה בדרך של דקונסטרוקציה

  8. פינגבאק: פילוסופים יהודים צרפתיים – האם הם פילוסופים ומדוע הם מעוררים בי רתיעה | היגיון בשיגעון

  9. פינגבאק: המפה הגדולה של הארץ הריקה | היגיון בשיגעון

  10. פינגבאק: איך הפכו פעילי זכויות האדם לשוללי הציונות ותרומת אהרון ברק לתהליך | היגיון בשיגעון

  11. פינגבאק: הכה ביהודים [החרדים] ותציל את המדינה | היגיון בשיגעון

  12. פינגבאק: איך הפך השמאל הציוני הישן לשמאלנות הפוסטציונית והפוסטיהודית החדשה | היגיון בשיגעון

  13. מאת עמית‏:

    הסלט המדהים שנכתב כאן הוא הוכחה לכוחו של הפוסט-מודרניזם שאפילו מי שמתנגדים לו בכל ליבם מסתבכים בתלתליותיו ומאבדים כול משמעות.

    • מאת זאב גלילי‏:

      לעמית שלום,
      אני נאלץ להודות שאתה צודק. הפוסטמודרניזם כפילוסופיה שהיא אנטי פילוסופית כמישנה סדורה השוללת כל מישנה סדורה, המוסברת בשפה שלדעת בעלי השיטה לשום שפה אין משמעות גורמת לתוצאות של התרשמותך. במקצועי אני נחשב למומחה בכתיבה אפקטיבית בהירה ומובנת לכל. והדרכתי דורות של כותבים היודעים לבנות טקסטים קריאים. עם כל מאמציי כנראה נכשלתי לפחות לגביך. אבל הכישלון הזה הוא אולי הצלחה של שמחת עניים. קלטת את התסבוכת שלתוכה מכניסים אותנו אלה הקרויים פוסטמודרניסטים. אם מאמרי נראה לך בלתי מובן אתה מוזמן לקרוא את הרשימה היבליוגרפית המצורפת אליה. אבל חשוב מזה להבין וזאת לא קשה הוא שנושאי הבשורה הפוסטמודרנית מסוכנים.
      זאב גלילי

  14. מאת נעמי‏:

    רעיונות מעניינים אבל מסקנה שהיא קשקוש בלבוש:
    " על המצע הרקוב הזה של המציאות הישראלית- אין פלא שצומחת האנטישמיות החדשה"… זו הרי טענה אנטישמית כשלעצמה- כאילו רק בגלל שחלק מאיתנו כאן בארץ חושבים לא נכון- שונאים אותנו בכל העולם… כאילו אין שום אחריות לאומות העולם, שום תהליכים שאינם תלויים בנו שגורמים להם לשנוא או להשליך עלינו רוע, כפי שתמיד עשו .
    זו עמדה אתנוצנטרית של חשיבה ילדותית- ראשונית לא רציונלית…

    • מאת זאב גלילי‏:

      על המצע הרקוב והמעורפל של הפוסטמודרניזם אין פלא שהקוראת מצאה כאן "רעיונות מעניינים" [של מי? של הכותב או של הפוסטמודרניזם] וכמו רבים אחרים אינה מבינה את התפיסה הפוסט מודרנית ואת משמעויותיה והפעתה.
      ז.ג.

השאר תגובה