"עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון

נפתלי הרץ אימבר מחבר "התקווה"

מאמר זה הוא פרי עטו של חוקר הזמר העברי אליהו הכהן. המאמר נכתב לרגל הוצאת בול "התקווה" ביום העצמאות. תשס"ח. המאמר פורסם בעיתון אינטרנט של הסופר אהוד בן עזר, "חדשות בן-עזר" גיליון 341 מן ה-7 במאי  2008.
הרשימה  מופיעה גם (בנוסח מקוצר)  בעלון השרות הבולאי המצורף לגיליונית של בול "התקווה". המאמר מתפרסם כאן באדיבות אליהו הכהן.

את הטיוטה הראשונה של "התקווה" כתב נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), כעדותו, בשנת תרל"ח בעיר יאסי ברומניה. לאחר עלייתו ארצה בשנת 1882 שִכלל את השיר והוסיף לו בתים תוך כדי סיוריו בערי הארץ ובמושבותיה הראשונות, עד שהשלימו בשנת 1884. מקץ שנתיים התפרסם השיר לראשונה בספר שיריו הראשון של אימבר: "ברקאי" (ירושלים תרמ"ו) תחת השם "תקוותנו". בנוסחו המקורי מנה השיר תשעה בתים המתלכדים למשפט מורכב אחד בן 132 מילים, המתאר את הוויית התקווה הלאומית. כך ברצף, ללא סימני פיסוק פורסמו בתי השיר במקורם:

הנוסח המלא של התקווה

תִּקְוָתֵינוּ
"לבקשת אחד הלאומים הנודע"

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ
הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה
מִשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה

כָּל עוֹד בִּלְבָבוֹ שָׁם פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָה
וּלְפַּאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עֵינוֹ לְצִיוֹן צוֹפִיָה

כָּל עוֹד דְמָעוֹת מֵעֵינֵינוּ
תֵרַדְנָה כְּגֶשֶׁם נְדָבוֹת
וּרְבָבוֹת מִבְּנֵי עַמֵנוּ
עוֹד הוֹלְכִים לְקִבְרֵי אָבוֹת

כָּל עוֹד חוֹמַת מַחְמַדֵינוּ
עוֹד לְעֵינֵינוּ מֵיפָעַת
וְעַלֵי חוּרְבַּן מִקְדָשֵׁנוּ
עַיִן אַחַת עוֹד דוֹמָעַת

כָּל עוֹד הַיַרְדֵן בַּגָּאוֹן
גַלָיו גְדוֹתָיו יִגוֹלוּן
וּלְיַם כִּנֶרֶת בְּשָׁאוֹן
בְּקוֹל הֲמוּלָה יִפֹּלוּן

כָּל עוֹד שָׁם עֲלֵי דְרָכַיִים
שָׁם שַׁעַר יֻכַּת שְׁאִיָה
וּבֵין חָרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם
עוֹד בַּת צִיוֹן בּוֹכִיָה

כָּל עוֹד שָׁמָה דְמָעוֹת טְהוֹרוֹת
מֵעֵין עַמִי נוֹזְלוֹת
לִבְכּוֹת לְצִיוֹן בְּרֹאש אַשְׁמוֹרוֹת
יָקוּם בַּחֲצִי הַלֵילוֹת

כָּל עוֹד רֶגֶש אַהֲבַת הַלְאוֹם
בַּלֵב הַיְהוּדִי פּוֹעֵם
עוֹד נוּכַל קַוֵה גַם הַיוֹם
כִּי יְרַחֲמֵנוּ אֵל זוֹעֵם

שִׁמְעוּ אֶחָי בְּאַרְצוֹת נוּדִי
אֶת קוֹל אֶחָד חוֹזֵינוּ
"כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי
גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ"

המלחין הראשון
ליאון איגלי, צעיר יהודי מראשון לציון שנשלח לארץ ע"י הברון רוטשילד כדי לעבוד כמדריך חקלאי במושבות, היה הראשון שהלחין את השיר. הניסיון לא עלה יפה והלחן לא נקלט מפאת היותו ארוך ומסורבל: איגלי הלחין בלחן שונה את כל אחד מתשעת הבתים המקוריים של השיר ולפיכך נזנח הלחן ונשכח.
שמואל כהן (1940-1870), צעיר בן 17 שעלה ארצה מרומניה בשנת 1887 והתיישב בראשון לציון, השכיל להצמיד לשיר "תקוותנו", בשלהי אותה השנה, לחן של פזמון עגלונים רומני בשם "CARUL CU BOI" ("העגלה והשוורים"). לחן זה מושתת על מנגינת-עם של השיר המולדאבי "FOAIE VERDE" ("עלה ירוק") שצליליו מהדהדים בעשרות שירי עם ויצירות מוזיקליות שחוברו לפניו ואחריו. תוך כדי התאמת הלחן למילותיו של אימבר חלו בו אי-אלו שינויים וגם קצבו הואט.
השיר החדש הושר לראשונה בהתכנסויות של איכרי ראשון לציון, וכעבור שנתיים היה לשיר האהוב ביותר על הפועלים בצאתם מדי בוקר לעבודתם במושבה החדשה רחובות. עד מהרה אומץ על-ידי המתיישבים כהמנון הבלתי רשמי של רחובות ובהדרגה החל מתפשט מיישוב ליישוב.

התפשטות השיר לאירופה

לאירופה הגיעו צלילי "התקווה" בפי משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, שנהג להופיע כחזן וזמר בקהילות הגולה. החזן פרידלאנד מברסלאו רשם מפיו את תווי הלחן ופרסמם לראשונה תחת השם "SEHNSUCHT" ("געגועים") בחוברת "ארבע מנגינות סוריות" (1895) שהוציא בעירו.
באותה השנה, הופיע השיר בשירון העלייה הראשונה "שירי עם ציון", שהוציא הבילו"יי מנשה מאירוביץ, ולראשונה העניק לו העורך והמדפיס אברהם משה לונץ את שמו "התקווה" שנתקבע מאז.

תחרויות להימנונים

מפליאה עוד יותר התבססותו של "התקווה" לאור העובדה שעוד במאה ה-19 הוכרזו לא פחות משלוש תחרויות לחיבור הימנון לאומי, אך אף לא אחת מהן הניבה שיר שבעיני הציבור התקרב למדרגת הימנון. בתחרות הראשונה (1882) נבחר שירו של המשורר היהודי-רוסי שמעון ש. פרוג "הכוס", בשנייה (1886) נבחר שירו של מ.מ. דוליצקי "על הררי ציון" ובשלישית (1898) נואשו השופטים (ביניהם הרצל ונורדאו) מלמצוא ולו שיר אחד הראוי להיות הימנון.

התקווה בקונגרס הציוני

לקראת הקונגרס הציוני הרביעי שנערך ב-1900 בלונדון, נתכנסה שם אסיפה ציונית רבת משתתפים בנוכחות הרצל, נורדאו וזנגוויל (מתרגם "התקווה" לאנגלית). בסיומה שר הקהל את ההמנון האנגלי ואחריו, באופן ספונטאני, פרצה לפתע שירת "התקווה" כשהקהל כולו קם ועמד על רגליו. צמרת המנהיגות הציונית נוכחה לדעת כי "התקווה" בוערת בעצמות וראויה לשמש כהימנון, ומאז שנת 1903 הושר השיר בסיומם של כל הקונגרסים הציוניים.

השינויים שחלו בשיר

במרוצת השנים חלו שינויים אחדים במבנה השיר ובמילותיו כמו-גם בלחנו. כבר ב"שירי עם ציון" של מאירוביץ הפך הבית הפותח של הנוסח המקורי לבית החוזר ("עוד לא אבדה"):

כָּל עוֹד בַּלֵבָב פְּנִימָה
נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָה
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה
עַין לְצִיוֹן צוֹפִיָה
עוֹד לא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה
לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ
לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה

אך השינוי העיקרי נערך בשנת 1905 על ידי יהודה לייב מטמן כהן, מורה בביה"ס בראשון לציון: מטמן (לימים: מטמון) כהן המיר את המשפט "לשוב לארץ אבותינו לעיר בה דוד חנה" שבבית השני ב"להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים," ואת הצירוף: "התקווה הנושנה" המיר ב"התקווה שנות אלפיים".
המלחין חנינא קרצ'בסקי שעיבד את "התקווה" למקהלה בראשית ימי השלטון הבריטי, הוא האחראי לתוספת התיבה "בת":

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ
הַתִּקְוָה (בַּת) שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עָם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ
אֶרֶץ צִיּוֹן וִיְרוּשָׁלַיִם

אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן]

אליהו הכהן [צילום: דליה הכהן]

באמצע שנות העשרים השתנה קמעה גם הלחן: מנגינת המילים "להיות עם חופשי", שחזרה על עצמה בשתי הפעמים שבהן היתה מושרת, הושרה באופן שונה בראשונה מבין השתיים.

"ההימנון היפה בעולם"

מאז שלהי המאה ה-19 פילס שיר "התקווה" את דרכו בביטחה אל נפש ההמונים והתנחל עמוק בלבב פנימה. יתרה מכך: לטעמו של המושל הבריטי הראשון של ירושלים, רונאלד סטורס, היה "התקווה" ההימנון היפה ביותר בעולם אחרי הימנונן של אוסטריה ורוסיה. הוא אף קיווה בכל לב שיימצא המעבד המתאים אשר יידע לשוות למנגינתו הרמוניות של כיסופים.
במרוצת הזמן הוכרו שני הבתים הראשונים של השיר כהימנון הלאומי היהודי בפועל מבלי שנקבע כך בחוק או בתקנה. השיר מעולם לא נבחר על ידי ועדה או מועצה או רשות כלשהי ואף לא נשלח אי פעם לאיזושהי תחרות.

ההכרזה בקונגרס הי"ח

רק בקונגרס הציוני הי"ח שהתכנס בפראג בשנת 1933 הוכרז כי "לפי המסורת רבת השנים, הדגל הכחול-לבן הוא הדגל של ההסתדרות הציונית ו'התקווה' הוא ההמנון של העם היהודי."
ככל שיר עם "התקווה" הוא הימנון שהתגבש עם הזמן וניתן להצביע על תהליכי התהוותו. ללחנו אין זכויות יוצרים: אף לא אחת מעשרות היצירות המוזכרות כמקורותיו של הלחן אינה זהה לו כפי שהוא מושר כיום. שירים אין ספור הוצעו במרוצת השנים כמועמדים להימנון הלאומי, ("שם במקום ארזים", "תחזקנה", "שיר המעלות", "ירושלים של זהב" ואחרים),

מחזור הדם של התחיה

אך על תופעה אחת אין עוררין: במשך למעלה ממאה שנים קמו כאיש אחד מיליוני יהודים מקצווי מזרח ועד סוף מערב ושרו את "התקווה" במלוא ההזדהות, בהתרגשות אין קץ ובעין דומעת. בפעם הראשונה מזה אלפי שנים, היה לעם היהודי כולו שיר עברי אחד משותף שאין מקורו בתנ"ך, בסידור או במחזור, והוא אומץ אל לב והתפשט ללא יד מכוונת וללא התערבות יזומה. הצירופים "נפש יהודי הומייה" ו"עין לציון צופייה" משוקעים מאז במחזור הדם של התחייה הלאומית והותירו חותמם בהיסטוריה, בספרות, באמנות, בעיתונות ובזמר.
מאז שנת תש"ח היה "התקווה" להימנונה הייצוגי של מדינת ישראל ורק בשנת 2004 עוגן רשמית בחוק כהימנון המדינה. או-אז התגשם חזונו של הסופר היהודי יצחק פרנהוף מגליציה, שעוד בשנת 1896, שנה לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, ניבא: בארץ ישראל תקום מדינה יהודית שתיקרא "מדינת ישראל", הדגל הלאומי שלה יהיה "דגל מרוקם מגן דוד" והימנונהּ יהיה "התקווה".

בול התקווה שהונפק ליום העצמאות. המעצב: ברוך נאה-ענת

ראה:

המעמד בו התקדש התקווה

דגל ישראל כיצירת העם היהודי

לשנות את התקווה או לאבד את התקווה

תולדות הזמר העברי – מפעל שהוחמץ

פורסם בקטגוריה אישים היסטוריים, ארץ ישראל, ציונות, עם התגים , , , . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.