האם נתניהו מנהיג? [יולי 2014]

הרמטכ"ל, רב אלוף בוגי יעלון, מזהיר: תכנית שרון לפינוי רצועת עזה תפיח רוח גבית בטרור.

ראש אמ"ן, זאבי פרקש, אמר בכנסת: הפלסטינים רואים בתכנית שרון ניצחון לטרור.

ראש השב"כ, אבי דיכטר, מתריע: הפינוי מסוכן.

שלוש ההצהרות הללו הן חמורות מאד. לא בשל תוכנן אלא בשל עצם העובדה שנאמרו, ובפומבי. כי ההצהרות הללו מעידות שאין מלך בישראל. הן סימפטום למחדל הצפוי אולי ממדיניותו של אריאל שרון.

על מנת להבהיר את הדברים מן הראוי להביא סיפור היסטורי קטן ששמעתי בימים אלה. סיפר לי אותו אלוף, שנכח בפגישת הפרידה שקיים דוד בן גוריון מצמרת צה" ל בעת שפרש לשדה בוקר בשנת 1963.

בין מודיעין למנהיגות

סיפר האלוף: " הפגישה התקיימה בבנין משרד הביטחון בקריה. האווירה היתה נרגשת ונישאו שני נאומים, האחד של יצחק רבין ז" ל, שהיה אז ראש אג" ם, והשניה של מאיר עמית שהיה ראש אמ" ן וכבר קיבל מינוי לתפקיד ראש המוסד.

" רבין דיבר על מבנה צה" ל, חימוש עתידי וכדומה. אני ישבתי במקרה ליד בן גוריון וכשרבין דיבר הוא נגע בברכי ואמר לי: תראה כמה הוא דומה לרוזה. רוזה הייתה אמו של רבין שבן גוריון זכר מנעוריו. הוא לא היה מודע לכך שאני צעיר מכדי לזכור את רוזה והייתי ילד בתקופה שבן גוריון זכר אותה.

" לאחר מכן דיבר מאיר עמית. הוא נשא נאום מבריק בו ניתח את כוחן של מדינות ערב והעריך את כוונותיהן. הוא אמר כי לדעתו לא צפויה מלחמה עם מדינות ערב בשנתיים הקרובות. בדיעבד נתברר שכל הערכותיו היו נכונות ומדויקות. כשסיים עמית את נאומו ביקש בן גוריון את רשות הדיבור.

" להפתעת כל הנוכחים מתח ביקורת קשה מאד על נאומו של מאיר עמית. לא על העובדות שהביא, אלא על כך שהוא נוטל על עצמו את התפקיד להעריך את הכוונות הצפויות של מנהיגי האויב.

" התפקיד שלך, אמר בן גוריון, הוא להביא עובדות והערכות לגבי הנתונים הנוכחיים. תפקידך איננו לנבא מה יהיה בעתיד. אתה אינך מסוגל להעריך מה יעשו קברניטי מדינות האויב. השיקולים שמביאים למלחמה אינם שיקולים שניתן לשקול אותם בשיקולי היגיון של אנשי מודיעין.

" מאיר עמית נפגע מאד מן הדברים של בן גוריון וכך גם חשתי אני כחברו. למרות שידענו שזו הייתה תמיד עמדתו של בן גוריון. הוא אמר וחזר ואמר שאין מומחים לעתיד, שזו אמנות המנהיגות"

עד כאן דברי האלוף.

כשאמ"ן יזם מדיניות

מאיר עמית בשער ספרו "ראש בראש"

מאיר עמית לא מזכיר את הפרשה הזו בספרו " ראש בראש" . אבל הוא מביא אפיזודה דומה מן התקופה בה עמד בראש אמ" ן.

הדבר היה בנובמבר 1962. לגופי המודיעין הישראליים הגיע מידע על פעילות חתירה של מצרים בירדן וכוונה לרצוח את המלך חוסיין.

מישהו העלה רעיון ךנצךל אץ המידע כדי ליצור קשר הדוק עם המשטר הירדני . לירדן הועברה הצעה שעמית ייפגש עם ראש המודיעין בצבא ירדן וימסור לו את המידע.

המלך חוסיין השיב בחיוב, אך לא שלח את ראש המודיעין שלו אלא את נאמנו, אמיל ג"מיען, שהיה אז ראש לשכת החצר של המלך. התקיימו שתי פגישות ובפגישה השנייה נמסרו לירדנים שמות החתרנים המצרים. " ובכך נגמר העניין שתלינו בו תקוות וציפיות" , כותב עמית.

ניתן להבין כי הציפיות שהיו לעמית מן היוזמה הזו חרגו מן התחום המודיעיני הצר וגלשו אל התחום המדיני. ועל רקע זה יש להבין את תגובתו של בן גוריון, עליה מספר עמית: " …באתי אל בן גוריון לדווח לו על המפגש הראשון, כאשר שמע את השם אמיל ג"מיען, אמר: "חייב להיות ארמני", וכאן הופסק הדיווח שלי ושמעתי מפיו הרצאה ארוכה ומלומדת על המרד הארמני ועל רצח העם הארמני בידי הטורקים" .

את התגובה הזו של בן גוריון אפשר להבין על רקע תפיסתו שאת המדינאות מבצעים המדינאים לא אנשי המודיעין.

ומכאן לגדול המחדלים בתולדות המדינה.

המחדל של זעירא

אלוף אלי זעירא הוא האחראי לכאורה יותר מכל אדם אחר למחדל מלחמת יום הכיפורים. זעירא, אז ראש אמ" ן, הוא זה שקבע בנחרצות כי יש " סבירות נמוכה" לפריצת מלחמה. זעירא הוא האיש שאמר ביום שישי, ערב יום הכיפורים, ללו קידר, מזכירתה של גולדה מאיר: תגידי לבוסית שלך שאין שום סכנה למלחמה.

בספר הזכרונות שלו מונה זעירא שורה של כשלונות היסטוריים בהן לא הצליחו שרותי מודיעין להעריך את כוונות האויב והופתעו. זעירא טוען בספרו שהסיבה העיקרית לכישלונות החוזרים ונישנים היא שמנתחים מודיעיניים אינם מסוגלים " להיכנס לראש" של קברניטים מדיניים.

בשיחה עם עורך ספרו, רמי טל, הוא הביא לדוגמא את החלטת בן-גוריון להקים את המדינה. כל מנתח מודיעיני היה מעריך את הסבירות לכך שבן-גוריון יכריז על הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, כ" נמוכה מאוד" . אדם המסוגל להבין את בן-גוריון ולנחש את כוונותיו, או את כוונות כל מנהיג אחר, לא היה הופך לאיש מודיעין אלא למנהיג.

בדבריו אלה הסיר מעצמו זעירא חלק מן האחריות. הוא בעצם אמר: גולדה היא המנהיגה היא הייתה צריכה להחליט ולא לסמוך על החיזוי שלי.

האם שרון מנהיג?

ומן הלקחים ההיסטוריים למציאות ימינו. החלטת שרון לפינוי רצועת עזה מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות שקיבל – החל מן ההצהרה על ה" כיבוש" ועל נכונותו להסכים למדינה פלשתינית ועד שיחרור מאות מחבלים וההתנהלת סביב תוואי הגדר.

אריאל שרון הוא אולי גדול המצביאים שקמו לישראל בדור הזה.

השאלה היא אם הוא קברניט, המסוגל לנווט את ספינת המדינה, הוא שהוא מוביל אותה לאסון.

עוד מאמרים על ההתנתקות היכנס לקטגוריה "התנתקות".

השאלה היא אם נתניהו מנהיג [יולי 2014]

=====================================================================

ד"ר מנחם קליין מן המחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן הוא חביב התקשורת הישראלית. אולי מפני שהדוקטור, הנחשב מומחה בענייני המזרח התיכון והפלסטינים, גם חובש כיפה וגם מביע דעות שהן שמאלה מיוסי ביילין.

בימים אלה [זה היה בשנת 2004] הצליח ד"ר קליין לקומם אפילו אנשים שאינם חשודים באהדה לימין. בהרצאה שנשא במועצת אירופה, שהתקיימה בשטרסבורג, אמר כי הקמת מדינת ישראל היא קטסטרופה.

מוג'הידין במאלי. מתוך האנציקלופדיה הערבית ערך ג'יהאד

כך שמעו וכך הבינו את דבריו חברי כנסת שהשתתפו בדיון. הדברים עוררו סערה ועל הדוקטור הנכבד נמתחה ביקורת קשה. (ח" כ רמון: " אמירה אומללה וחמורה" . ח" כ אילן שלגי משינוי: " מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" . ח" כ מיכאל איתן: " תתבייש לך. הקטסטרופה של 48 נתנה לך בית לחיות בו ומשכורת להתפרנס ממנה" ).

בתגובה אמר קליין:

" אני הצעתי בדבריי שישראל תעביר לפלסטינים שטח באזור בית גוברין, שעליו שרידי כפרים פלסטיניים שנהרסו, ושם יתאפשר לפליטים לשוב ולזכור את הנכבה. נכבה באנגלית זה קטסטרופה, אבל מכאן ועד להגיד שאמרתי שישראל נולדה בחטא – זה שיבוש הדברים שלי" .

מה פרוש נכבה

פניתי למומחה לשפה ולתרבות הערבית ושאלתי מה פרוש המילה נכבה. על כך השיב לי:" ד"ר קליין נפל למלכודת של התועמלנים הערביים, המרבים להשתמש בביטויים רבי משמעות. כזוהי הנכבה שבמילון לאנגלית תתורגם אמנם לקטסטרופה. אך היא נושאת בתוכה קונוטציות רגשיות במשמעויות רבות. בשפת היומיום משמעותה כשלון או מכה קשה. לפני מספר שנים החלו לכנות את יום הכרזת המדינה, כיום אלנכבה. בעיתונות הפלסטינית החלו להשוות בין הנכבה לבין השואה וכך גם הגדיר אותה אחד מחברי הכנסת הערביים. ואם נכבה היא שואה אז ישראל היא נאצית.

" ביטוי רב משמעותי אחר הוא הג'יהאד. כך יכול היה ערפאת לטעון שג'יהאד פירושו מאמץ, אפילו מאמץ לשלום. זה אולי נכון על פי מילון אבל כל ערבי מבין שג'יהאד בפיו של ערפאת פרושו מלחמת קודש לשחרור האדמות הקדושות.

על הצעתו של קליין ליישב פליטים באזור שבו יש שרידי כפרים ערביים שניטשו אומר איש שיחי: זו מזכירה פתגם ערבי האומר "ההתנצלות רעה מן החטא" .

ומה פרוש המלה קטסטרופה?

נפנה למילון הטוב ביותר הלוא הוא מילון"רב מילים" שבעריכת יעקב שוויקה. וכך מהגיר המילון את המלה קטסטרופה: "אסון כבד, פורענות, חורבן, אירוע נורא שתוצאותיו הרסניות". – זוהי דמותה של ישראל לפי ד"ר קליין.

כשההתנצלות גרועה מן החטא

ביקש המלך, הארון אל ראשיד, משר החצר שלו, אבו נאוואס, להסביר לו את הפתגם האומר כי ההתנצלות גרועה מן החטא.

במקום להסביר במילים הדגים שר החצר במעשה. כשעלה המלך במדרגות השיש הרחבות של ארמונו שלח שר החצר את ידו ותפס בעכוזו של המלך.

" מה אתה עושה. הנטרפה עליך דעתך" – שאל המלך.

ושר החצר השיב: " אני מתנצל. סבור הייתי כי זה עכוזה של המלכה" .

חמת המלך בערה בו והוא ביקש לתלות את שר החצר שלו. ואז אמר לו השר: " הנה המחשתי לך מה פרוש שההתנצלות גרועה מן החטא" . ( על פי " סיפורי ערב" מאת דאוד אל נטור, השופט בדימוס אליהו נאווי).

" ישראל סוכנת טרור"

מי שעוקב אחר התבטאויותיו של ד"ר קליין בתקשורת הישראלית והעולמית, לא הופתע מן ההתבטאות האחרונה. משך שנים משתתף ד"ר קליין בהפגנות של השמאל, חותם על עצומותיו ונותן פומבי לעמדותיו.

מבחר ציטטות מן השנים האחרונות:

· " לפלסטינים זוהי מלחמת שחרור, לישראל – מלחמת התנחלויות" ( הארץ מאי 2001).

· שרון, יעלון, מופז ובוש מציעים לפלסטינים את הקולוניאליזם במרעו (בהפגנת שלום עכשיו).

· " שרון… מסייע לטרור נגד ישראל… מכונת המלחמה (של ישראל) פועלת כסוכנת טרור" . (The world today)

· " הכינוי ההולם מדיניות זו (בניית גדר ההפרדה בירושלים) הוא ספרטהייד – אפרטהייד באמצעים ובהנמקות של ספרטה היוונית"

· " אין זה מקרה שפעולות הטרור הקשות ביותר בוצעו או תוכננו בידי אנשים ממזרח ירושלים" (בהפגנת שלום עכשיו מול בית ראש הממשלה).

· נמנה עם חותמי העצומה בעד סרבנים " המסרבים לקחת חלק בהרג ודיכוי של עם אחר" .

· " קשה להבין כיצד הריגה אינטנסיבית של בעלי חיים ושריפתם בסביבה פיזית רוויה דם וריחות עזים מעוררות פעילות רוחנית נאצלת ושגב דתי" . (בספר שהוצג בכנס שמאל קיצוני בנושא הר הבית).

האצטלה המדעית

ד" ר קליין הוא בוגר ישיבת הסדר בגוש עציון, והחל את דרכו האקדמית באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא זכה למוניטין של מומחה בשורה של תחומים: פוליטיקה פלסטינית, ירושלים,

תרבות ופוליטיקה במצרים, דת ופוליטיקה בישראל, תנועות רדיקליות דתיות יהודיות ומוסלמיות, תהליך השלום ועוד.

הוא פרסם מספר רב של מאמרים וספרים בנושאי מחקרו, זכה בפרסים חשובים והוזמן להרצות במקומות שונים בעולם. במקביל שלח ידו בעשייה פוליטית רשמית ולא רשמית. חבר מכון ירושלים לחקר ישראל; נמנה עם צוות המומחים של אהוד ברק בנושא ירושלים; היה יועצו המדיני של שלמה בן עמי.

למרות המוניטין המדעי שלו אין להשקפותיו של הדוקטור הנכבד משקל רב יותר מאשר לדעותיו של רוכל בשוק מחנה יהודה. אבל תחת האצטלה המדעית הוא מרשה לעצמו לומר דברים המכפישים את המדינה בעולם כולו.

שלטונות בר אילן חשו שבהצהרתו האחרונה כבר עבר את הגבול. דובר בר אילן, שמואל אלגרבלי, מסר לי כי נשיא האוניברסיטה פרופסור משה קוה יזם ברור יסודי בשאלת התבטאויותיו של ד"ר קליין במועצת אירופה. הברור יתייחס אך ורק לשאלה אם עבר על תקנון המשמעת של האוניברסיטה.

============================================================

ראה גם הרצל איננו רק שם רחוב

http://www.zeevgalili.com/?p=261

למה לא סיפרו לנו שהרצל התפלל בבית כנסת, תכנן את המדינה היהודית עוד בגיל 18 והצהיר כי ציונות פרושה שיבה ליהדות? * ומדוע חשבנו כל השנים שטולסטוי אנטישמי גמור בעוד שהעריץ את העם היהודי ולמד תנ" ך בעברית * שיחה עם פרופסור שלמה הרמתי, המתקן את ההיסטוריה על ידי " הבנת הנקרא"

בית הכנסת בו התפלל הרצל בנעוריו

הלכתי לדבר עם פרופסור הרמתי בענייני לשון ויצאתי עמוס גילויים היסטוריים. כמו שאול, שחיפש את האתונות מצאתי את המלוכה.

פרופסור הרמתי קנה את עולמו בתחום שהוא היה החלוץ היחיד שעסק בו משך שנים: הבנת הנקרא. המוניטין שלו בתחום זה יצא למרחקים, ולפי עדותו " לימדתי כמעט חצי עולם לקרוא" . הוא הוזמן לארצות רבות להרביץ את משנתו בהוראות הקריאה. אפילו מצרים הזמינה אותו בשנת 1958, כעשרים שנה לפני חתימת הסכם השלום. אבל משרד החוץ מנע ממנו לנסוע.

משנתו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא היא בעלת חשיבות רבה בתקופה בה עם הספר הפך לעם קשה קריאה. ועוד אחזור ואספר עליה. הפעם אספר על תחום אחר בו עוסק הרמתי והוא ההיסטוריה של הלשון העברית, בישראל ובעמים. עיסוקו בתחום זה הביא אותו לגילויים חשובים ולהפרכת דעות שגויות שנשתרשו ברבים.

במחקריו הפריך שתי דעות כאלה לגבי חוזה המדינה, תיאודור הרצל. האחת שהרצל סבר שהשפה העברית איננה השפה המתאימה לניהול מדינה יהודית. והאחרת שמוצאו של הרצל ממשפחה מתבוללת, ורק משפט דרייפוס החזיר אותו ליהדות.

הרצל על העברית

ב" מדינת היהודים" כתב הרצל בין היתר: " לא ייתכן כי נדבר איש אל רעהו עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת לבקש כרטיס לנסיעה ברכבת" . בהסתמך על דברים אלה קבעו היסטוריונים ופרשנים למיניהם כי הרצל לא האמין ביכולת התחייה של העברית.

אך פרופסור הרמתי מצא שהרצל חזר בו מן הדברים שכתב. והוא מספר איך גילה את הדבר: " כולנו משתמשים בתרגום למדינת היהודים שעשה אשר ברש בשנת 1944. הלכתי לספריה וביקשתי את התרגום הראשון, שעשה מיכאל ברקוביץ. התרגום נעשה סמוך לפרסום הספר והמתרגם היה גם המורה לעברית של הרצל. כשנתנו לי את הספר נתברר כי הקונטרסים עדיין לא חתוכים, כפי שנהגו לכרוך פעם. כלומר: איש לא פתח את הספר לפניי. מצאתי מבוא של המתרגם, "אל הקורא העברי", ושם הוא מסביר שכשקרא את הפסקה על העברית הוא ניגש להרצל ואמר לו: תשמע, בן יהודה יושב בירושלים כבר חמש עשרה שנים ומחדש את הדיבור העברי. בכל מזרח אירופה יש אגודות של דוברי עברית. הרצל השיב לו : תן לי לבדוק את הדבר. אחר כך אמר למתרגם: תמחק את הפסקה הזו. השיב לו ברקוביץ: יגידו שזייפתי. אמר לו: תכתוב הערה שהרצל, לאחר שבדק את הדבר, חוזר בו.

" כעבור כמה ימים ניגש אליו הרצל ושאל: איזה העיתון העברי החשוב ביותר. השיב לו ברקוביץ: "המגיד". שלח הרצל מכתב ל"המגיד" בו כתב שחזר בו מדעתו הקודמת וכי עברית תהיה שפת המדינה.

עם אבא לבית הכנסת

דעה אחרת שפרופסור הרמתי מפריך היא שהרצל נולד בבית מתבולל וכי משפט דרייפוס הוא שהביא אותו ליהדות ולציונות.

" הסיפור שהרצל נולד במשפחה של מתבוללים" , אומר הרמתי, " פשוט לא נכון. הוא הלך כל שבת לבית כנסת עם אבא שלו, עד גיל 18, וגם עשו לו בר מיצווה. ביתו של הרצל היה גם בית מסורתי. הרצל מספר שאהב מאד את החגים – חנוכה ופסח. באלטנוילנד יש תאור של סדר אורתודוכסי ואחד הנוכחים קורא בעברית ושואלים אותו איך אתה קורא בעברית והוא משיב גירסה דינקותא. לפני זמן ערכנו סדר פסח בביתי וארחנו כמה פרופסורים. הם הופתעו לשמוע כי הרצל מתאר סדר פסח במשפחתו.

יעקב, אביו של הרצל

" הסבא של הרצל, שמעון, היה יהודי חרד. היה תוקע בשופר בימים נוראים והיה שליח ציבור בתפילת "כל נדרי". הוא נתן כסף לרב יהודה אלקלעי, ממבשרי הציונות, על מנת לסייע לו בנסיעותיו ובהטפותיו לשיבה לארץ ישראל. אביו של הרצל, יעקב, היה תלמיד של אלקלעי והרצל מספר שאביו לקח אותו לסבא לזמלין. שני דודים של הרצל עלו לארץ ישראל והתיישבו כאן. האחד לא ידוע והשני, שלזינגר שמו, הגיע לארץ ב-1870.

משבר בגיל 10

" המשבר הראשון של הרצל היה בגיל 10.הוא למד בבית ספר ריאלי כי לעסוק בריאליה ולא בהומניסטיקה. יום אחד חזר הביתה מבית הספר ואמר: לאביו:אני לבית הספר הזה לא הולך יותר. אביו שאל מדוע,והרצל השיב: קראנו טקסט והיה כתוב שם עובדי אלילים. ילד אחד שאל מי הם עובדי האלילים והמורה השיב: למשל היהודים.

" בשנת 1878, כשהרצל היה בן 18 עברו הוריו מבודפשט לוינה, כנראה כדי לאפשר להרצל ללמוד. באותה שנה מופיע מאמר של כומר אנטישמי בשם שטקר. ועל מאמר זה מגיב הרצל בן ה-18 באמרו: "טפשים הם היהודים, אם הם שומעים יום יום חרפות וגידופים כאלה מבלי לתור אחרי ארץ שתהיה ארצם". וזאת הוא אומר שש עשרה שנים לפני משפט דרייפוס.

הרצל בגיל 13

ב-1882 פירסם גרמני אנטישמי, דירינג שמו, ספר שבו ניסה לבסס את האנטישמיות על בסיס מדעי. ביומן הנעורים שלו אומר הרצל שזהו ספר מחפיר. בשיחה עם רופא המשפחה הוא אומר: לא נשארה לנו היהודים כי אם תחבולה אחת למען היות עם מכובד על אחרים, למען נתרומם בעיני שונאינו, ולא נהיה מטרה לחיצי לעגם – לשוב לארץ ישראל שם היא ארצנו. היא הייתה מולדתנו והיא צריכה להיות לארץ מולדת לבנינו ולזרע זרענו. ולשאלת הרופא מי יתמסר לעשות את הדבר הזה אומר הרצל: אני. והוא אז בן 22.

" לא יודעים לקרוא"

כל העובדות הללו שמביא הרמתי אינן אמורות להיות חדשות. הרי כולן כתובות ומודפסות וממוסמכות. יש היומנים של הרצל ויש למשל ספרו של אלכס ביין על תולדות הרצל בשני כרכים ויש ספרו של ראובן בריינין שכתב את הדברים מפי הרצל.

שמעון, סבו של הרצל מצד אביו

בשנת 1898 שנה אחרי הקונגרס הציוני פנה ה" ג"ואיש כרוניקל" האנגלי להרצל וביקשו שיכתוב את תולדות חייו. הוא כתב בגרמנית ודבריו תורגמו לאנגלית ופורסמו בגיליון של ה-14 בנובמבר אותה שנה. רוב הדברים המפורטים למעלה כלולים במאמר הזה אבל " אף אחד לא קרא אותו" , אומר הרמתי.

מדוע לא גילו אחרים מה שגילה הרמתי? מדוע השתרשו דעות מוטעות כאלה עד שקשה

לעקור אותם?

כאן אולי מגיע הקשר בין פעילותו של הרמתי בתחום הבנת הנקרא לבין פעילותו כהיסטוריון של השפה העברית.

מה הקשר בינן זה להבנת הנקרא?

התשובה: צריך לדעת לקרוא.

ואולי יש תשובה אחרת. רעייתו של הרמתי, שלמדה יהדות זמננו באוניברסיטה העברית הביעה את הסברה שזו היתה התעלמות מדעת.

הרי היו חובבי ציון הרבה לפני הרצל. אלה שבאו ממזרח אירופה, ספוגי יהדות הסתכלו בזילזול אל יהודי מערב אירופה שנחשבו למתבוללים. מיהודי מזרח אירופה צמחו מנהיגי העליה השני שעיצבו את התודעה הציונית בישראל. הסיפור על הרצל המתבולל החילוני התאים לאתוס הציוני שלהם.

הציונות כשיבה ליהדות

" עד כמה השתרשו הדעות המוטעות על הרצל אפשר ללמוד מן הארוע הבא. הרצל סיים את נאומו הראשון בקונגרס הציוני הראשון במשפט הבא: אם תשאלו אותי מהי ציונות אומר לכם זוהי שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ היהודים.

מתקשר אלי הרב הראשי, ישראל לאו, ושואל: אתה בטוח.? אמרתי אשלח לך את המקור בגרמנית.

" והוא חוזר ושואל: אז למה לא הזכירו את זה בשום מקום?

ושולמית אלוני תמיד מתחכמת ואומרת שהרצל לא התכוון להקמת מדינה יהודית אלא למה שקבע כשם ספרו: " מדינת היהודים" .

ומה בדבר היומן שלו בו הוא מספר כיצד הוא הולך לבית הכנסת בוינה ונזכר בכל האנשים שישבו בבית הכנסת בבודפשט והם הדודים שלי והקרובים שלי והמכרים שלי. ומה בדבר סיפורו " המנורה" בו הוא כותב על חזרה ליהדות?

הרצל וילדיו

תפילין ברחוב דיזנגוף

על הדרך בא הגיע לגילוייו אומר הרמתי:

" יגאל ידין אמר לי פעם: אנשים אומרים עליי שאני ארכיאולוג עם מזל. וכך מצאתי את מכתבי בר כוכבא וכך מצאתי את התפילין במצדה (אחרי שרוב החוקרים חשבו שהחלו להניח תפילין במאה ה-12). עד מציאת מכתבי בר כוכבא אמרו שלא היה בכלל אדם כזה. והוסיף ידין: אם הייתי הולך ברחוב דיזנגוף ומוצא תפילין היית יכול להגיד שיש לי מזל אבל אני ידעתי לאן ללכת"

איך להבין טקסט. שלמה הרמתי. (צילום: זאב גלילי

" שואלים אותי" , אומר הרמתי, " איך הגעת להרצל. הרעיון שלי היה להגיע לתרגום הראשון. והנחתי שיש שם הקדמה עם גילויים. וכך היה|.

זיקתו של טולסוי לעברית וליהדות

" דפדפתי בעיתונים ישנים" , מספר הרמתי, " ופתאום עליתי על משהו מעניין מאד. הרב של מוסקבה, שלמה זלקין מינור, מספר שיום אחד בשנת 1882, הסופר לב טולסטוי דופק על דלת ביתו ואומר: אני רוצה ללמוד עברית. לשאלת הרב אמר טולסטוי: התחלתי לקרוא את התנך בתרגום רוסי והגעתי לסיפורי יוסף. אין נובלה יותר יפה בספרות העולמית מן הסיפור הזה. אז אם זה כל כך יפה בתרגום אני רוצה לדעת איך זה יהיה בעברית.

בהמשך ( שמצאתי במקורות שונים) אומר הרב: למדתי אותו שנה שלמה, יום יום, מבראשית עד סוף ישעיהו. והוסיף הרב: במקומות רבים רצה לדעת מה אומרים חז" ל כי רצה להבין את רוח פרושיהם של חז" ל. להרבה פסוקים הוא מצא פרושים חדשים כי הוא סופר.

" טולסטוי רצה ללמוד גם תלמוד והרב אמר לו: זה הגבול. הרב נתן לו לקרוא איזה ספר מבוא לתלמוד. שלא הצלחתי למצוא. אחר כך לימד אותו דיקדוק ברמה שנועדה להבנת טקסטים.

" באמצע שנות התשעים נסעתי לרוסיה במטרה לחפש את התנ" ך בו למד טולסטוי. האוניברסיטה העברית ציידה אותי במכתב שהופנה לספריית טולסטוי ובו בקשה שיאפשרו לי לבקר בספרייה. הספרייה נענתה לבקשה והעמידו לעזרתי מדריכה דוברת אנגלית. הסתובבתי בספריה, התבוננתי במדפים ואז הבחנתי במדף עליון בספר תנ" ך בפורמט גדול. ביקשתי מן המדריכה שתוריד לי אותו וכשפתחתי את הספר כמעט התעלפתי. אכן זה היה התנ" ך העברי שבו למד טולסטוי. בכל עמוד היו הערות בכתב ידו של טולסטוי סביב הטקסט. לא איפשרו לי לצלם. הייתה שם אמנם מכונת צילום, אבל לא היה נייר. ישבתי שעה ארוכה וקראתי את ההערות. בכל מקום כתב פרושים ובכמה מקומות כתב " איזה יופי, אין דבר כזה בספרות העולמית" .

באנציקלופדיה העברית כתבה לאה גולדברג שידעה ספרות רוסית את הערך טולסטוי. היא כותבת שלטולסוי היה יחס שלילי ליהודים וליהדות. במקומות רבים מתואר טולסטוי כאנטישמי. אך מסתבר שטולסטוי עבר מהפך ביחסו זה. בפגישה עם הרב אמר טולסטוי שישו אמר "ואהבת לרעך כמוך". השיב לו הרב זה כתוב בויקרא. זה לא ישו אמר. שאל טולסטוי: מה זה ויקרא. ואז אמר שוב: אני רוצה שתלמד אותי את התנך.

לב טולסטוי

)

" יהודי הוא התגשמות הנצח"

הדברים הם פרי עטו של לב טולסטוי, שכתב אותם בשנת 1891. הם פורסמו לראשונה בעברית בשנת 1979 ב" מגוון" .

" מה זה יהדות? שאלה זו כלל איננה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה יצור מיוחד הוא זה. שכל שליטי עולם וכל העמים העלימוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו שרפו והטביעו, והוא על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי – שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו, ובלבד שיתכחש לדתו ויטוש את אמונת אבותיו.

יהודי הנו יצור קדוש שהשיג מן השמים אש נצחית והאיר בה את החיים עלי אדמות. הוא מקור ומעיין שממנו שאבו כל שאר העמים את דתם ואת אמונתם.

יהודי – מגלה התרבות הראשון, מקדמת דנא הייתה הבערות בלתי אפשרית בארץ הקודש – במידה גדולה יותר מאשר באירופה המתורבתת של זמננו. מה עוד, שבאותם זמנים פראיים כשחיים ומוות של אדם לא נחשבו כלל, הצהיר רבי עקיבא כי הוא מתייצב נגד עונש מוות הנחשב בתקופה הנוכחית לעונש סביר במדינות התרבותיות ביותר.

יהודי – המגלה הראשון של חירות. גם באותם זמנים קדמונים, כשעם התחלק לשני מעמדות, תורת משה אסרה להחזיק אדם כעבד למעלה משש שנים.

יהודי הנו סמל הסובלנות האזרחית והדתית. " ואהבתם את הגר" , ציווה משה, " כי גרים הייתם בארץ מצרים" . מילים אלה נאמרו באותם ימים ברבריים ורחוקים, כשמקובל היה בקרב העמים לשעבד זה את זה.

באשר לסובלנות דתית, הדת היהודית לא זו בלבד שהנה רחוקה מלהביא לשורותיה את הנוטים לבוא אליה, כי אם להפך – התלמוד מצווה שאם לא יהודי רוצה להצטרף לדת היהודית, יש להבהיר לו מה קשה להיות יהודי, וכי מאמיני דתות אחרות יירשו גם הם מלכות השמיים.

יהודי – הנו סמל הנצח. לא טבח ולא עינויים; לא אש ולא חרב האינקוויזיציה הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר את דבר ה" הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם.

יהודי הנו הנצחי – הוא התגשמות הנצח.

" יעקב מת על רחל"

אחד הגילויים החשובים של הרמתי בתחום ההיסטוריה של השפה העברית הוא שהעברית מעולם לא מתה. בשני ספרים שכתב (" סוד שיח" ו" עברית חיה במרוצת הדורות" ) הוא מוכיח כי לא רק הלשון הכתובה אלא גם הדיבור העברי מעולם לא פסק.

למשל ב-1205 נכתב שם טקסט כזה " יעקב אוהב מאד את רחל הוא מת עליה" . כאילו זה סלנג של הפלמח. זה נכתב ב" ספר חסידים" שניתן ללמוד מתוכו שמשכילים עבריים באותה תקופה דברו עברית גם ברחוב.

תגובות

אתמול (9.5.119ׂ ׂ) קראתי מאמר בהארץ על משה דיין, רועי רוטנברג ופוסט ציונות.שם נוכחתי לדעת שדיין היה חוזה הפוסט-ציונות, חוזה היושר, אם לא לעם ישראל אז לפחות לערבים. על זה כבר ענה משה שמיר ששאל, האור הקולח מליבם של מגיני העם האם הוא כדי להיטיב ולראות את ברק המאכלת השוחטת? כל זה נכתב ב1958, 53 שנה לפני השחיטה של משפחת פוגל, ואולי אפילו יותר חשוב, כשלושים שנה אחרי השחיטה בחברון.

אשר תורן

הציבור היהודי מממן כל תינוק מוסלמי שנולד ב – 3000 דולר לשנה * ב-2003 נולדו בישראל 35 אלף תינוקות ערביים * הריבוי הטבעי של מוסלמים מגיע ל-3.5 אחוזים לשנה – פי אחד וחצי מהריבוי היהודי * בקצב הזה המדינה לא תוכל לספק שרותי חינוך, בריאות ותברואה * ראיון פסימי עם ד" ר יצחק רביד, מומחה טילים שהתמחה בדמוגרפיה

חוסן לאומי של המדינה או חוסן לאומי של היהודים?" . ד" ר יצחק רביד.

ד" ר יצחק רביד הוא מומחה לטילים. אבל כשהוא מדבר על הבעיה הדמוגרפית מתברר לך כי זו סכנה חמורה יותר מסכנת הטילים. זו איננה סכנה המאיימת עלינו ממרחקים, היא נמצאת ממש בפתחנו, כאן ועכשיו. ולא רק בעזה, או ביהודה ושומרון, אלא בתוככי מדינת ישראל. הדבר החמור בסכנה הזו הוא שכולם עוצמים עיניים בפניה ומתבססים על הנחות שגויות ועל אשליות. מבחינה זו, אומר ד" ר רביד, אין הבדל בין בנימין נתניהו ומישה ארנס לבין דוברי השמאל ומועצת יש" ע.

מן הניתוח המבהיל של ד" ר רביד עולה כי גם אם יבוא שלום מלא בינינו לבין הפלשתינאים ובינינו לבין כל מדינות ערב. גם ללא זכות השיבה ובגבולות כאלה או אחרים – תקרוס מדינת ישראל, חברתית וכלכלית. את ניצני הקריסה אנחנו כבר רואים היום. בעתיד הלא רחוק לא תוכל המדינה לספק לנו שרותי חינוך ובריאות, ואפילו שרותי ביוב ברמה של מדינה מערבית.

כל זה יקרה בגלל הריבוי הטבעי הגבוה של המוסלמים בתוככי מדינת ישראל. ההנחה שריבוי זה יקטן ככל שתגדל רמת ההשכלה בקרב המוסלמים היא שקר מוסכם, שאין לו שום בסיס במציאות. (ראה מסגרת)

הריבוי הגדול בעולם

הריבוי הטבעי של המוסלמים, ברוב ארצות המזרח התיכון ובישראל בכלל, הוא הגבוה בעולם. בישראל חיים יותר ממיליון מוסלמים, שהריבוי הטבעי שלהם הוא 3.4 אחוז לשנה. כמעט פי שניים וחצי מהריבוי הטבעי של היהודים בישראל – 1.4 אחוז לשנה. בישראל חיים 450 אלף ילדים מוסלמים – אחד מכל ארבעה ילדים הוא מוסלמי. בשנת 2020 יגיע שעור המוסלמים באוכלוסייה ל-20 אחוזים.

כיום מגיע הפיריון (מספר הילדים לאשה) אצל המוסלמים בישראל ל-5, ואצל הבדואים בנגב ל-9. לעומת 2 אצל יהודים (לא חרדים) או אצל ערבים נוצרים. גם אם באורח נס תחול ירידה במספר הלידות לאישה יימשך הריבוי הטבעי הגדול של האוכלוסייה המוסלמית עוד דור אחד, בגלל " המומנטום הדמוגרפי" (ראה מסגרת).

לרמת החינוך וההשכלה של ערביי ישראל אין שום השפעה על הריבוי הטבעי ולא חל בו שום שינוי מאז 1985. לכן, כשאמר בנימין נתניהו בכנס הרצליה האחרון כי שיפור מערכת החינוך הערבית תביא לירידה בילודה הוא טועה ומטעה. ועדת אור – שקבעה כי מצבם הכלכלי של ערביי ישראל נובע מכך שהם סובלים מקיפוח – גם היא טעתה והטעתה. הסיבה העיקרית למצב המגזר המוסלמי הוא הריבוי הגבוה שלהם.

אוכלוסייה נתמכת

הסכנה המיידית הנובעת מן הריבוי הטבעי המוסלמי בישראל איננה פוליטית או בטחונית אלא חברתית כלכלית, אומר ד" ר רביד. כיום, כל ילד מוסלמי שנולד בישראל נתמך על ידי האוכלוסייה היהודית בסכום של 3000 דולר בשנה. זה פי שלושה מן התוצר לנפש בירדן או במצרים.

כיצד הגיע לנתון הזה?

ד" ר רביד: " אני מסתכל על האוכלוסייה היהודית כעל משק ועל האוכלוסייה המוסלמית כמשק. האוכלוסייה היהודית היא חברה יצרנית שיש לה עודף. רק חלק קטן מן האוכלוסייה המוסלמית הוא יצרני. האוכלוסייה היהודית תומכת באוכלוסייה הערבית דרך תקציבי הרווחה, הבריאות, הסעד וקצבות הילדים. תנכה מזה את השתתפותם במיסים ותקבל את גודל ההעברה. החישוב שלי הוא בקרוב. בדיקה יסודית יותר תגלה לדעתי שהסכום גבוה יותר" .

המצב הזה רק ילך ויחמיר. כי הנשים הערביות אינן עובדות ותמשכנה לא לעבוד וריבוי הילודה מונע מן המשפחה הערבית להשקיע בילדיה את המשאבים הדרושים כדי להיות עובדי ייצור מודרניים.

מחיר עובד ייצור

כמה עולה " לייצר" עובד ייצור מערבי מודרני?

ליתר דיוק: כמה אנחנו צריכים להשקיע בכל אחד מילדינו, כדי להביא אותם לרמת השכלה ומקצועיות כזו שיוכלו להיות עובדים יצרניים במשק מתקדם. האומדן המקובל במדינות מערביות הוא רבע מיליון דולר. מחצית הסכום הזה אנחנו משקיעים מכספנו ומיגיע כפינו. את המחצית השנייה משקיעה המדינה מן המיסים שאנחנו משלמים.

מה קורה אם ההורים אינם יכולים להשקיע את חלקם בגידול ובחינוך הילד? ככל שמספר הילדים במשפחה גדול יותר כן יכולת ההורים לממן את חלקם בחינוך הילד הולך ומצטמצם. התוצאה הצפויה: דור נוסף וגדול יותר של אוכלוסייה נתמכת, שאין כל אפשרות להפוך אותה לאוכלוסייה יצרנית.

להבין את המציאות

מה הפתרון? והאם יש בכלל פתרון?

ד" ר רביד מדבר בשקט, לאט ובמתינות. את הדברים שהוא אומר היום כבר אמר בכל כנסי הרצליה לחוסן לאומי ומכל במה אפשרית. לרוב התייחסו לדבריו כמו לאמירות על מזג האוויר. וכשאני מבקש ממנו הצעות פתרון הוא איננו ממהר לשלוף שפן מן השרוול.

" קודם כל צריך להבין את המציאות" , הוא אומר. " ואם נבין אותה ונכיר את העובדות נוכל לשלול את פתרונות הסרק למיניהם" .

הוא רק מציג עוד שאלות, שמתוכן מסתמנות אולי התשובות.

מה חייבת מדינה

השאלה הראשונה היא האם מדינה דמוקרטית מערבית חייבת לספק שרותים חברתיים לאזרחיה. זה לא קיים בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם – ארצות הברית והודו. זה קיים בחלק ממדינות אירופה, שבהן קיימת סולידאריות קהילתית, שהיא חלק אינטגראלי מן המדינה או שאף קדמה למדינה. זה לא המצב אצלנו. אצלנו אין סולידריות קהילתית בין כל חלקי האוכלוסיה.

" המאבק ההיסטורי שאנחנו מצויים בתוכו" – אומר ד" ר רביד – " איננו מאבק ישראלי פלשתינאי, שבו מצד אחד קיימת מדינת ישראל על אוכלוסייתה היהודית-ערבית לבין מדינה פלשתינאית. זה קודם כל המאבק היהודי-ערבי על ארץ ישראל. במאבק הזה ערביי ארץ ישראל נמצאים מן הצד השני של המתרס. ערביי ישראל פועלים במסגרת החוקים של מדינת ישראל ומנסים לשנות את אופייה של המדינה מתוך אינטרסים מובנים שלהם. זה לגיטימי, אך במסגרת המאבק הזה הם נמצאים בצד השני" .

בין המדינה לציונות

" השאלה שמתעוררת נוכח ניתוח זה" , אומר ד" ר רביד, " היא שאלת התייחסות המדינה כמדינה לציבור היהודי ושאלת השרות שהיא נותנת לרעיון הציוני. בתחום הביטחוני המדינה אולי משרתת את הציונות, אבל בחלק גדול מן התחומים המדינה אינה עושה זאת. למדינה יש אזרחים וברור שהיא צריכה לנהוג שיוויון ביניהם. כמדינה שרוצה לפעול לפי דפוסים שמקובלים במדינות המערב הדמוקרטי, המדינה מוצאת את עצמה מאד מאד מוגבלת בסיוע שהיא נותנת לרעיון הציוני" .

כשאנחנו מדברים על החוסן הלאומי, על איזה חוסן אנחנו מדברים? על החוסן הלאומי של המדינה או על החוסן הלאומי של היהודים?

ריבונות יהודית

" אולי הגיע הזמן" , אומר ד" ר רביד, " שהציבור היהודי יקיים דיון איך הוא שומר על ריבונותו במדינה היהודית. כי המדינה אינה ביטוי חד משמעי של העם היהודי. הכנסת איננה מוסד שבו העם היהודי, או הציבור הציוני, מתייעץ לגבי עתידו. הכנסת היא זירת התגוששות בין יהודים לערבים" .

================================================

התחנך בצופים והיה נציב בית" ר

ד" ר יצחק רביד נולד לפני שישים ושבע שנים למשפחה רביזיוניסטית מסורתית. הוריו, שעלו לארץ מלטוויה, היו מראשוני מעלה אדומים בתקופה שקדמה להקמת העיר. גדל בשכונת פלורנטין שבדרום תל אביב, למד בבית ספר ביאליק ואחר כך בעירונית א". בתקופת התיכון היה חניך בתנועת הצופים ועבר לבית" ר, יחד עם מי שהיה לימים השופט אורי שטרוזמן. סיים תיכון בגיל 17 והחל ללמוד בטכניון הנדסת חשמל. בצבא שרת בגרעין נח" ל שהתיישב באמציה. לאחר השרות חזר לטכניון ועבר ללמוד מתמטיקה, סיים תואר ראשון ועבר ללמוד פילוסופיה של המדע באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 61-62 היה נציב בית"ר ארץ ישראל.בשנת 1963 התגייס לשרות קבע בחיל האוויר והיה ראש ענף חקר ביצועים. בין היתר היה שותף פעיל בתכנון המתקפה האווירית של חיל האוויר במלחמת ששת הימים. שרת 11 שנים בחיל האוויר וסיים בדרגת סגן אלוף.

כשפרש מחיל האוויר בשנת 1974 חיפש מסגרת בה ניתן יהיה ליישם את הניסיון שנצבר בחיל האוויר בתחום חקר ביצועים. זאת, על מנת להקים מוסד מחקר בכיר לתחום הצבאי. מנהל רפא" ל (הרשות לפיתוח אמצעי לחימה) דאז, זאב בונן נענה להצעה להקים את המרכז למחקרים צבאיים (מחצב) שישרת לא רק את רפאל אלא את מערכת הביטחון כולה.

לעיסוק בנושא הדמוגרפי הגיע בשנים 91-93 כשהושאל ממחצ" ב כדי לעמוד בראש הצוות לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה.

=========================================================

המומנטום הדמוגרפי

ריבוי טבעי הוא מספר הלידות מינוס מספר הנפטרים. אך גם באוכלוסיות שמספר הילדים בהן הוא 2 במשפחה, הריבוי הטבעי איננו אפס. זאת, בשל " המומנטום הדמוגרפי" . מונח זה פרושו שאם בדור הקודם היה ריבוי טבעי גבוה, הרי בדור הנוכחי יש מספר גדול של זוגות בגיל הפריון.

השכלה וריבוי טבעי

אין שום קשר בין השכלה ורמת חיים לריבוי טבעי, אומר ד" ר רביד. בסעודיה העשירה, שבה יש השכלה אוניברסיטאית חינם, הריבוי הטבעי גבוה. וכך גם בקרב ערביי ארץ ישראל שהבערות בהם נמוכה בקריטריונים בינלאומיים.

במצרים, הסובלת מעוני ובערות, חלה לעומת זאת ירידה משמעותית בריבוי הטבעי. זאת, תודות למדיניות שלטונית של תיכנון האוכלוסייה. במצרים מועסקים בתכנית הזו 20 אלף איש והיא נמשכת כבר שנים רבות. היא כוללת מסע הסברה, אספקת אמצעי מניעה ושיתוף אנשי הדת. התכנית הזו הצליחה להביא את מצרים לשיעור ריבוי של פחות משני אחוזים.

כרזה מצרית לריסון הילודה

גם האייטולות השתנו

איראן צועדת לקראת מעמד של מדינה מערבית במידה רבה תודות להצלחתה לצמצם את הילודה. לאחר המהפכה עודדו האייטולות את ריבוי הילודה והורידו את גיל הנישואין לילדות ל-12. בתקופה זו הגיע הריבוי הטבעי לשלושה אחוזים ויותר.

כרזה אירנית לריסון הילודה

בעקבות המלחמה עם עיראק הגיעו גם האייטולות למסקנה כי המשך הריבוי המופרז יביא את המשק האיראני לקריסה. הם שינו כיוון במאה שמונים מעלות ונקטו שורה של אמצעים, כולל הפסקת שרותי בריאות חינם החל מהילד השלישי. האייטולות במסגדים מטיפים לצמצום הילודה כחלק מן המאבק באימפריאליזם האמריקני. המומנטום הדמוגרפי קיים עדיין אבל התוצאה: שעור הפיריון ירד ל-2 והריבוי הטבעי ירד ל-1.5.

האפלייה והנחשלות

" האם ועדת אור צודקת בזה שקבעה כי המדינה מפלה את הערבים בתחומים מסוימים? יכול להיות שכן. אני טוען שגם אם כל האפליות האלה קיימות טועה הוועדה כשהיא אומרת שאפליות אלה הן הגורם הבסיסי למצב הנחשלות של האוכלוסייה המוסלמית" .

" הסיבה העיקרית למצבה הוא הריבוי הטבעי. הציבור היהודי איננו מפלה אלא להפך תומך" .

=========================================================

כבוד הנשיא

היו לנו שני נשיאים שהיו מדענים בקנה מידה בינלאומי (חיים ויצמן ואפרים קציר). היו לנו נשיאים שהיו תלמידי חכמים מובהקים (יצחק בן צבי ושניאור זלמן שזר). היה לנו נשיא שהיה בנו של רב גדול בישראל (חיים הרצוג). יצחק נבון היה עסקן פוליטי רב פעלים לפני ואחרי נשיאותו. עזר ויצמן היה לוחם מהולל שזקנותו ביישה את צעירותו.

מה ייחודו של הנשיא הנוכחי משה קצב?

בראש ובראשונה הוא הנשיא הראשון שלא היה מועמד של מפא" י אלא של הליכוד. אך דומה כי הדבר המייחד אותו מכל הנשיאים הוא גילו הצעיר. ויצמן נבחר לנשיא בגיל 74, בן צבי 68, שזר 74, קציר ונבון 57, הרצוג 65, ויצמן 69. משה קצב נבחר לנשיא בגיל 55.

כשיסיים את הקדנציה שלו יהיה נשיאנו בגיל בו אריאל שרון לא חלם עדיין להיות ראש ממשלה.

האם יהיה זה ניחוש פרוע להניח כי כבוד הנשיא קצב מכין עצמו להתמודדות על ראשות הממשלה לאחר שיסיים את תקופת נשיאותו?

אין דרך אחרת להסביר את הצהרותיו היומיומיות כמעט בכל נושא גדול וקטן. עד לנשיאותו של יצחק נבון שמרו הנשיאים על שתקנות מבורכת. הנשיא נבון היה הראשון שלא רק שדיבר אלא שנקט פעילות פוליטית כשהיה בין יוזמי ועדה לחקירת הטבח שביצעו הנוצרים בסאברה ושאתילה. הפעילות הזו הועילה לו לאחר שתמה תקופת כהונתו והוא חזר לפעילות פוליטית מלאה. זמן מסויים דובר בו ברצינות כמועמד לראשות ממשלה.

אם נחזור להצהרותיו של הנשיא קצב נראה שהוא הרחיק לכת משני קומדיו בתפקיד. הוא לא סתם מחווה את דעתו. הוא יוזם הצהרות שהן מעשה מדיני. נכונותו לבקר את ערפאת במוקטעה, הזמנת הנשיא אסאד, הצהרותיו בעניין גדר ההפרדה, שחרור המחבלים ועוד הן הצהרות של פוליטיקאי.

צריך איפוא לדעת שלא מדובר בסמל ולא באישיות מורמת מעם שצריך להתייחס בכבוד אל מה שהיא מסמלת. מדובר בפוליטיקאי המכין לעצמו את הג"וב הבא. ואולי הגיע הזמן לתקן את חוק הנשיאות ולהשאיר לו את הסמכות לאשר תחילתם של מצעדים.

.

אם בכלל ייפתח אי פעם משא ומתן עם סוריה על חוזה שלום הוא צריך להיפתח לא מנקודת האפס אלא מנקודת האיסכנדרון – השם הטורקי של אלכסנדרטה. לא בגלל הדמיון בין חבל ארץ זה לבין הגולן אלא דווקא בגלל השוני.

הסורים תובעים את חבל אלכסנדרטה מידי הטורקים בטענה שזה נלקח מהם. כלומר: יש גזרה שווה בין אלכסנדרטה לבין רמת הגולן וזו טעות. על מנת להבין את ההבדל צריך לומר כמה מילים על מה שפעם אהוד ברק קרא, בהתחנפות לאסד, " סוריה המודרנית" .

" המדינה הסורית" – כותב ד"ר אייל זיסר מאוניברסיטת תל אביב (בספרו " סוריה של אסד על פרשת דרכים" ) – " נעדרת שורשים וממילא גם לגיטימציה היסטורית… עד לכינונה בידי הצרפתים (בשלהי מלחמת העולם הראשונה) לא התקיימה מעולם ישות מדינית סורית… המונח עצמו נעדר לאורך ההיסטוריה הערבית והמוסלמית" .

הקיסרות העותמנית, ששלטה במרחב הזה משנת 1517, משך ארבע מאות שנים, כללה את סוריה ולבנון של ימינו ואת ארץ ישראל משני עברי הירדן כיחידה מינהלית אחת. זה היה " הפלך (וילאיה) הסורי" , שמושלו ישב בדמשק. חבל אלכסנדרטה היה חלק מן הפלך הזה.

חבל אלכסנדרטה שוכן בפינה הצפונית מזרחית של הים התיכון והוא כולל עיר נמל הנקראת בטורקית איסכנדרון. העיר הוקמה על ידי אלכסנדר מוקדון בשנת 133 לפני הספירה, לא הרחק מאיסוס, המקום בו ניצח אלכסנדר את צבאות הפרסים. העיר והחבל ידעו שורה של כובשים – הרומאים, נוסעי הצלב, הטורקים ומוחמד עלי.

אלכסנדרטה נכללה במה שנחשב ל"סוריה המודרנית" רק בשנת 1920, עם מסירת סוריה למנדט צרפתי. תשע עשרה שנים לאחר מכן העבירו הצרפתים את החבל לטורקיה, סוריה זכתה בעצמאות בשנת 1946.

סוריה העצמאית לא השלימה עם אובדן חבל אלכסנדרטה ומאז ועד היום היא מסמנת במפותיה את אלכסנדרטה כחלק מסוריה. הטורקים מצפצפים ובמפות שלהם נקרא החבל איסכנדרון ושטח משוחרר לא יוחזר אף פעם. כאשר ניסו הסורים לטרטר את הטורקים באמצעות סיוע לטרור הכורדי ריכזה טורקיה בשנת 1998 כוחות גדולים בגבול סוריה ואיימה במלחמה. הסורים הבינו את הרמז ומאז הם מתנהגים כילדים טובים.

לענייננו חשובה העובדה איך הסורים תופסים את הגולן ואת אלכסנדרטה. בעיני סוריה כל מה שהיה בתחום סוריה בתקופה העותמנית הוא חלק בלתי נפרד מסוריה. לכן, כשסוריה דורשת מטורקיה את אלכסנדרטה היא מתכוונת לחבל ארץ זה בלבד. כשהיא דורשת את הגולן היא מתכוונת רק למקדמה על חשבון כל היתר. וכל היתר זה כל שטח ארץ ישראל, הנחשב בעיני הסורים "סוריה הדרומית" .

לתשומת לבם של מצדדי " ניצול ההזדמנות" למסירת הגולן לסוריה. לתשומת לבם של יועצי הנשיא קצב, שנחפז להזמין את אסד לירושלים. הנשיא יוכל לעשות שרות טוב לאומה אם יודיע למתווך הטורקי כי אנחנו ניסוג מרמת הגולן כשטורקיה תיסוג מאיסכנדרון.

לרגל הענקת פרס ישראל לתקשורת לעורך " ידיעות אחרונות" לשעבר, דב יודקובסקי

ערך את העיתון ללא תואר. דב יודקובסקי. (צילום: זאב גלילי)

דב יודקובסקי הוא האיש שהמציא את " ידיעות אחרונות" . ליתר דיוק: את הנוסחה של עיתון המתאים "גם לעוזרת וגם לפרופסור" . מכוחה של נוסחה זו הגיע " דיעות אחרונות" לתפוצה חסרת תקדים בממדים בינלאומיים. יותר ממחצית האוכלוסייה במדינת ישראל נחשפת לעיתון ואין עוד עיתון כזה בשום ארץ מערבית. השבוע הוחלט להעניק ליודקובסקי את פרס ישראל לתקשורת ובכך נעשה צדק לאיש התקשורת החשוב ביותר במדינה, שמרבית ימיו היה אלמוני.

"הסמרטוט של המדינה"

כשקיבל יודקובסקי לידיו את עריכת העיתון בשנת 1948 היתה תפוצתו קרובה לאפס. העיתון החזיק דף אחד בלבד, על נייר שבכל יום היה בתבנית אחרת. הדפסה גרועה, גרפיקה איומה, תוכן דליל. התואר היאה לו אז היה "הסמרטוט של המדינה" . בעל העיתון, יהודה מוזס, שילם לילדים מוכרי עיתונים על מנת שאלה יסכימו להתרוצץ ברחובות ולהכריז "ידיעות אחרונות" . זאת, אך ורק כדי להפגין את נוכחות העיתון וקיומו. באותה תקופה (חודשים מאי יוני 1948) הגיעה תפוצת "מעריב" ל-33 אלף ביום. תפוצה זו גדלה במרוצת השנים למאות אלפים ו"מעריב" נשא את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" . "ידיעות אחרונות" קירטע אחרי מעריב ונדרשו עוד כעשרים שנה עד שתפוצת שני העיתונים השתוותה(בראשית שנות השבעים).

בשנת 1989 כשיודקובסקי אולץ לפרוש מתפקידו על-ידי קבוצת היורשים למשפחת מוזס, התקרבה תפוצת העיתון ל-600 אלף עותקים (בסופי שבוע). " מעריב" באותה עת היה בתהליך של ירידה מתמדת. תפוצתו (בימי חול) ירדה לכ-70 אלף בלבד ולולא רוברט מאקסוול שרכש אותו היה העיתון מגיעה לסף סגירה.

ה" פוטש" של קרליבך

" ידיעות אחרונות" נרכש על ידי יהודה מוזס, ערב מלחמת העולם השניה. הוא מסר את עריכתו לד"ר עזריאל קרליבך, שהצליח בתוך כמה שנים לחולל מהפך בסגנון העיתונאי של ארץ ישראל הקטנה. "ידיעות אחרונות" של קרליבך היה אנטי תיזה לעיתונות של התקופה – רובה עיתונות מפלגתית מגוייסת, משעממת. מאמרים כאורך הגלות, מעט מידע והרבה קלישאות. קרליבך הנהיג את הרפורטז'ה, את הסיפורים האנושיים, את הסגנון התוסס והפך את העיתון להצלחה גדולה. בשנים בהן צמח והתבסס " ידיעות אחרונות" של קרליבך היה יודקובסקי באושוויץ.

בפברואר 1947 חולל קרליבך " פוטש" ב"ידיעות אחרונות" . הוא נטל את כל עובדי המערכת והדפוס, הקים בן לילה עיתון מתחרה שקרא לו  "ידיעות מעריב" ובאותה הזדמנות גזל גם את כל קוראי "ידיעות אחרונות" .

"מעריב" בתקופה שהתחזה לידיעות

עורך בתואר ועורך בפועל

הבעלים של " ידיעות אחרונות" , יהודה מוזס, היה צריך למצוא במהירות פתרונות כדי להציל את המפעל שנגזל ממנו ב"פוטש" . הוא היה זקוק לאישיות ציבורית מוכרת בתפקיד העורך ולמישהו שיעשה את עבודת העריכה בפועל. הוא בחר בד"ר הרצל רוזנבלום, פובליציסט רב מוניטין שהיה מחותמי מגילת העצמאות, לתפקיד העורך. על יודקובסקי, שהיה קרוב משפחה, הטיל את התפקיד לשקם את העיתון מהריסותיו.

יודקובסקי הגיע לארץ כפליט שואה, והיה סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים, ערב מלחמת השחרור. לפרנסתו עבד בהעברת מאמרים מירושלים בטלפון למערכת "ידיעות אחרונות" בתל-אביב. לאחר הסרת המצור מעל ירושלים בא יודקובסקי לתל-אביב והחל במלאכת שיקום העיתון.

ידיעות אחרונות יום לאחר הצבעת אום על הקמת המדינה

הרקע לאלמוניותו רבת השנים של יודקובסקי נבע מן הנסיבות המיוחדות שבהן פעל העיתון. העורך בתואר, ד" ר הרצל רוזנבלום, היה יהודי נחמד שהיה מסוגל לכתוב מאמרי מערכת חוצבי אש ולהבה והשקפותיו היו מוגדרות היום כימין קיצוני. אך הוא לא היה מסוגל להיות עורך בפועל ותפקיד זה מילא יודקובסקי כשהוא נושא שנים בתואר הבלתי ברור " מרכז מערכת" . רוזנבלום המשיך להחזיק בתואר עורך גם לאחר שהגיע לפנסיה וזכה לאריכות ימים מופלגת. נח מוזס לא שחרר אותו מתפקידו כי הוא רצה לעצמו את תואר העורך. פעם הציע ליודקובסקי רוטציה בתפקידים, וכבטחון שיפנה את מקומו הציע להפקיד בידי יודקובסקי את מניותיו בעיתון. יודקובסקי סרב וכך נמשך שנים המצב המוזר הזה שכל גדולי המדינה יודעים מיהו העורך האמיתי של העיתון אבל איש מקוראי העיתון לא ידע זאת.

מבחינות רבות היה המאבק בין דב יודקובסקי ונח מוזס לא רק על תואר העורך אלא גם על אהבת האב. יהודה מוזס ראה ביודקובסקי את בנו האמיתי וממשיך דרכו. באחד ממכתביו ליודקובסקי הוא כותב: אני כל כך מתגעגע אליך ואוהב אותך.

נוסחת יודקובסקי

מה היתה נוסחת יודקובסקי?

עבדתי לצידו משך עשרים וחמש שנה וקשה להגדיר את הנוסחה. הוא עצמו אינו מסוגל לעשות זאת, כפי שנוכחתי בהקלטות רבות שערכתי עמו במטרה לספר את סיפור העיתון.

הייתי אומר שהנוסחה הזו היא שילוב של גורמים רבים, שכולם נובעים מאישיותו. יודקובסקי הוא בראש ובראשונה איש תרבות אנין טעם. תרבותו ואנינותו הטביעה את חותמה על העובדים ועל העיתון, קבעה את גבולות המותר והאסור. יודקובסקי נתן ביטוי מעל דפי העיתון לכל קשת הדעות הפוליטית, אך לא היה מקום לביטויים זולים, להפקרות לשונית או לפגיעה בערכי היסוד של החברה והמדינה. הוא אפשר לאנשי שמאל מוכשרים לפרסם את דעתם, אבל הוא לא אפשר להם לפרסם כל מה שרצו. משך שנים הקפיד יודקובסקי לקרוא כל יום חמישי את כל המאמרים הרגישים (שנועדו לעתון של שבת) ולא היסס לפסול דברים שחרגו מן הגבולות שקבע. כשהיה נעדר מן הארץ מילא תפקיד זה שותפו לדרך, נח מוזס, ומעולם לא נעדרו שניהם יחד מן הארץ כדי של ייעשה משהו בהעדרם שיפגע בעיתון.

לאחר מותו של נוח מוזס מילאתי את מקומו של יודקובסקי בעת העדרו מן הארץ. ערב צאתו נהג לומר לי: כל כשלון שלך ייסלח פרט לכך שתאפשר פרסום דברים שאני לא הייתי מאשר. באחד הימים בהם היה בחו"ל הגיעה לשולחני מקאמה פרי עטו של חיים חפר שתקפה את הדתיים במילים שהנייר איננו סובל. הודעתי לחפר כי איני מאשר את המקאמה לפרסום. חפר השתולל מרוב כעס. הזהיר אותי כי יש לו חוזה עם העיתון המבטיח לו חופש הבעת דעה, איים כי יתבע פיצויים, כי יפרסם את המקאמה במקום אחר. הדבר לא עזר לו ובאותו שבוע הופיע העיתון בלי מקאמה של חפר. כשחזר יודקובסקי לארץ הוא אמר לי: טוב עשית.

גאון ונדיב ואכזר

כתבתי כאן פעם כי הייתי מגדיר את יודקובסקי במילים של ז'בוטינסק: גאון ונדיב ואכזר. הוא היה נדיב מאד ביחסיו לעובדים ויצר אווירת צוות ומסירות שאין מוצאים דוגמתה בימינו, ודאי לא בתקשורת. יודקובסקי הקים קבוצה גדולה של אנשים שהיו מעין שלוחות רוחניות-מקצועיות שלו, חשו כלפיו נאמנות מוחלטת וידעו לעבוד בהרמוניה כשהוא מנצח כמאסטרו על תזמורת. הוא היה גם אכזר לא קטן כשהיה צריך לעקור עשבים שוטים ורשלנויות. אך מעל לכל הוא היה גאון בהבנת רוח החברה הישראלית והשינויים המתחוללים בה. למרות שלא ידע לכתוב היה גאון בהערכת טיבם של טקסטים וברוח הלשון המתחדשת בפי הדור החדש. הוא נתן ביטוי בעיתונו לכל גוני הקשת הפוליטית, מעמוס קינן ועד ישראל אלדד מבועז עברון ועד אליהו עמיקם. הוא נתן מקום לכל הדעות ולכל הידיעות הראויות לדפוס, כסיסמת הניו יורק טיימס. אך היו לו קווים אדומים. שום דבר שחורג מן הטעם הטוב וכללי המוסר. שום דבר הפוגע באשיות המדינה ומערער על זכות קיומה. בעמודי החדשות , שהוא ערך מדי בוקר, הקפיד שלא תהיה סטייה קלה כחמורה מן האמת והאובייקטיביות. שום כותרת מגמתית. שום ניסוח מחוכם המסתיר עמדות פוליטיות. ומעל לכל: שום לשון פלצנית וריקה מתוכן. שפה בהירה וברורה. הוא לימד את כולנו שכתיבה יכולה להיות גם ברורה, גם מעניינת וגם בעלת רמה.

יודקובסקי לא היה נקי משגיאות. לא כל האנשים שבחר בהם לעבוד עמו היו בחירה מוצלחת. לפחות אחד האנשים היה בחירה מאד לא מוצלחת והיה הגורם המרכזי להדחתו ממפעל חייו.

ראה מעריב העיתון שלידתו בחטא

ראה הימים בהם היה העולם כמרקחה

ראה פרס סוקולוב ליודקובסקי (קטע אחרון)

ראה כך נלכד הסוס הטרויאני שחדר לידיעות