• אנחנו קונים חולצה ב-20 ש"ח, מכונת גילוח ב-39 ש"ח, מעבד מזון ב-99 שח * רבבות מוצרים מציפים את השוק העולמי במחירים מגוחכים * האם זה מבטיח עידן של שפע או שזו סופת טייפון שתגרוף אותנו לעולם שבו לא יהיה עוד מקום לעובדים?

מכונת הגילוח החשמלית שלי שבקה חיים. רכשתי אותה לפני  שנים בניו יורק במחיר שהיה אז מציאה: כ-120 דולר. היא הייתה המלה האחרונה של טכניקת " פיליפס" . אבל שנים שלגילוח יומיומי עשו את שלהן. הסוללה כבר כמעט לא נטענת, המנוע מזייף, הסכינים כהות. כבר הייתי צריך לרכוש מכונה חדשה מזמן אבל דחיתי את הקניה מחודש לחודש.

לבסוף אזרתי עוז ופניתי לאינטרנט. חיפשתי הצעות מחיר למכונות גילוח ולהפתעתי נתברר לי שמכונת " פיליפס" מן הדגם החדיש ביותר עולה רק 358 ₪. כלומר: כ-80 דולר. בערכים ריאליים זה פחות ממחצית המחיר ששילמתי לפני עשר שנים על מכונה פחות טובה. תוך כמה ימים הגיע המכשיר בדואר לביתי ומאז פני חלקות כפני תינוק.

מכונה נוספת במתנה

טרם הספקתי לחדש את ה" פיליפס" והנה גיליתי מודעה בעיתון על מבצע: מכונת גילוח תמורת דמי משלוח בלבד – 39 ₪. איני מאמין בארוחות חינם ופניתי למשווק בשאלה: הכיצד? הוא השיב שאכן זו מתנה של העיתון למנוייו. הואיל ואני נמנה עם קוראיו הזמנתי את המכונה. הנחתי שאקבל משהו ברמה של צעצוע. להפתעתי קיבלתי מכונה מצוינת המגלחת בשיטת בראון (או רמינגטון) שהיא יעילה במיוחד למי שסובל מזיפי שפם קשיחים. מאז אני מתגלח לסרוגין בשתי מכונות ופני עוד יותר חלקות. (לבסוף נתברר כי זה באמת צעצוע. המכונה החזיקה מעמד שבועיים ושבקה חיים. )

ומערבל ב-99 ש"ח

מספר ימים לאחר שחידשתי את שתי מכונות הגילוח והנה מתנה חדשה. עשיתי קניות לחג ברשת מזון גדולה ושם הודיעו לי כי זכיתי במתנה: מעבד מזון ב-99 ₪. המתנה ניתנה לכל לקוח שקנה ביותר מ-600 ₪. שוב לא האמנתי, הלכתי ובדקתי ולמרבית ההפתעה גיליתי שמדובר במכונה, הכוללת מעבד ומערבל ועוד פונקציות, מתוצרת חברה בעלת מוניטין (" קנווד" ). רכשתי, הבאתי הביתה, והעסק עובד מצוין.(המכונה החזיקה מעמד כעשר שנים)

עלילות המג'ימיקס

כאן המקום לכתוב את קיצור תולדות מעבד המזון במהלך תקומת ישראל. היו ימים שרכישת מעבד מזון הייתה משאלת לב רחוקה מהשג יד. זוג צעיר שהצליח להגיע לרכישת מכשיר זה נחשב לזוג מבוסס מבחינה כלכלית. (כמעט כמו זוג שרכש רשמקול,  "טייפ רקרדר" , במונחי אותם ימים). פעם אלה היו מעבדי מזון מתוצרת " אמקור" . המכשיר היה מסורבל מאד וחייב המון עבודות פרוק, הרכבה וניקוי. הוא היה גם יקר מאד. מחירו היה משהו בסדר גודל של שליש משכורת ממוצעת של אדם צעיר באותם ימים.

במרוצת הזמן כבשו את השוק מכשירים יעילים יותר עד הכיבוש הסופי של המכשיר הצרפתי מג'ימיקס. מכשיר יקר למדי, למעלה מאלף שקל לפי מיטב זיכרוני. מכשיר נוח, אמין ויעיל. אנו משתמשים במכשיר כזה כבר יותר מתריסר שנים. למכשיר יש רק בעיה אחת – המיכל נסדק מדי פעם ויש לרכוש חדש במחיר רצחני. בפעם האחרונה שילמנו עבור מיכל כזה יותר ממאתיים ₪. עכשיו קנינו מעבד שלם בפחות ממחצית המחיר של מיכל ויש לי הרושם שהמג'ימיקס שלנו יהפוך לפסל סביבתי במטבח עד שנזרוק אותו.

המחיר הלוחץ של סיר

ועוד סיפור על מציאה. הלכנו לקנות סיר לחץ. ברשת גדולה הציעו לנו סיר של "סולתם" , המילה האחרונה של הטכניקה המודרנית. שילמנו משהו בסביבות 450 ₪. לקחנו הביתה ולא היינו מרוצים. הסיר מחייב ניקוי מיוחד ותחזוקה. התגעגענו לסיר הפשוט יותר המשמש אותנו שנים רבות. חזרנו לחנות החלפנו בסיר מתוצרת איטלקית שמחירו כשליש ממחיר הסיר הישראלי. בהפרש קנינו מוצרים אחרים.

מחשבון זעיר חינם

אני יכול להביא דוגמות אינספור למהפך שהתחולל בחיינו בתריסר השנים האחרונות, בלי להיות מודעים למשמעותו. בארון הבגדים שלי תלויים למעצבה כחצי תריסר חולצות חגיגיות שקניתי לפני שנים לא רבות במחיר של כמה מאות שקלים לחולצה. הן כבר לא אופנתיות וישנות ואני לובש חולצות שמשחירן נמצא בירידה מתמדת מ-50 שקל לחולצה לפני כשנה וחצי ל-20 שקל היום.

ערב החג האחרון קניתי ידיעות אחרונות בקיוסק הסמוך לביתי. כל מי שקנה עיתון קיבל מתנה מחשבון כיס. לא יכולתי להימלט מן המחשבה שלפני שנים לא רבות לא היה לאל ידי לרכוש מכשיר יקר כזה. בתי שנזקקה למחשבון לצורך בחינות הבגרות נסעה לאיזה דוד עשיר, המתגורר בישוב רחוק, וקיבלה ממנו מחשבון בהשאלה לתקופת הבחינות.

מה משותף לכל הסיפורים הללו? ניתן לסכם אותם במילה אחת: גלובליזציה. התמורה המהפכנית בכלכלת העולם המשפיעה על כל אורחות חיינו. ישראל, לטוב ולרע, היא חלק מן הכלכלה העולמית ונתונה בתוך מערבולת הגלובליזציה. השאלה שעלינו לשאול היא האם זה טוב ליהודים או רע ליהודים. ליתר דיוק: האם זה טוב למפעל הציוני.

מהי הגלובליזציה

לכאורה התשובה פשוטה.  התמוטטות הגוש הקומוניסטי הפכה את העולם לעיר אחת גדולה שבה שולטים חוקי ההיצע והביקוש של המשק הקפיטליסטי המנצח. בעולם הזה שולטים תאגידי ענק שלחלק מהן מחזור כספי העולה על התל ג של רוב מדינות העולם. התאגידים הללו מזרימים הון ומקימים מפעלים בכל פינה בכדור הארץ בה ניתן לייצר מוצרים במחירים הזולים ביותר. הפינות הללו נמצאות בסין, בדרום מזרח אסיה, במזרח אירופה ובעוד מדינות הנכללות ב"עולם השלישי" . אלה מדינות ששכר העבודה בהן מגיע לעשרות דולרים לחודש. עובדה זו, יחד עם פריצות טכנולוגיות בתהליכי הייצור הפכו את ההוצאה לשכר עבודה לכמעט זניחה במחיר המוצר. התוצאה: חולצה בדולר, מכונת גילוח בשניים שלושה דולר ועוד רבבות מוצרים המיוצרים בייצור המוני ומציפים את שוקי העולם בכמעט אפס מחיר.

משל תחנות הדלק

הכתב המדיני של ה"ניו יורק טיימס" , תומס פרידמן, הוא חסיד נלהב של הגלובליזציה. בספרו           "הלקסוס ועץ הזית" הוא מביא משל, הממחיש מה היה העולם לפני הגלובליזציה ולמה הוא הופך בעקבותיה.

זהו משל חמש תחנות הדלק.

• תחנת הדלק היפנית מעסיקה ארבעה עובדים בחוזה לכל חייהם. הם לובשים מדים לבנים וכפפות לבנות, מזרימים דלק למיכל, מחליפים שמן, מנקים את השמשה, מחייכים ומנפנפים לשלום. מחיר הדלק: 5 דולר לגלון.
• תחנת דלק מערב אירופית. גם בתחנה זו מחיר הדלק הוא 5 דולר לגלון. כאן עובד פועל אחד המזרים דלק ומחליף שמן בפרצוף חמוץ. אינו נוגע בחלונות, עובד רק 33 שעות בשבוע ובכל יום יש לו הפסקה של 90 דקות לארוחת צהריים. הוא יוצא בכל קייץ לחופשה בת שישה שבועות. יש לו קביעות וממתינה לו פנסיה נאה. אבל מעבר לרחוב משחקים שני אחיו ודודו בכדור. הם מובטלים כבר עשר שנים, קצבת האבטלה שהם מקבלים גבוהה יותר מן השכר שניתן להשיג במעט מקומות העבודה שנותרו.
• תחנת דלק במדינת עולם שלישי. עובדים בה 15 אנשים, כולם בני דודים. מחציתם ישנים בתחנה בלילה ומשתמשים במתקניה כדי להתרחץ. כשנהג נכנס לתחנה, לרוב זה נהג של מרצדס חדישה, בכלל לא מתייחסים אליו. בתחנה שש משאבות אך חמש מהן אינן פועלות. הדלק מסובסד על ידי המדינה ומחירו 35 סנט לגלון.
• תחנת דלק במדינה קומוניסטית. בתחנה ארבעה עובדים אבל רק אחד נמצא בה כי שלושת האחרים עובדים במשרות אחרות בכלכלה השחורה. הם באים לתחנה רק פעם בשבוע כדי לקבל משכורת. מחיר הדלק 30 סנט לגלון אך לרוב אין דלק בתחנה כי עובדיה מכרו את כל המלאי בשוק השחור בחמישה דולר לגלון.
• תחנת דלק אמריקנית. הנהג מתדלק את המכונית בעצמו, מחליף שמן, ממלא צמיגים מנקה שמשות וכל היתר. מחיר הדלק דולר אחד בלבד. אך במרחק לא רב מן התחנה ממתינים לו ארבעה חסרי בית המנסים לגנוב את צלחות הגלגלים של המכונית.

כל העולם אמריקה

המסקנה שמסיק פרידמן מן המשל הזה היא כדלקמן: "מה שקורה בעולם כיום במובן הרחב ביותר, הוא שתהליך הגלובליזציה כופה על כולם לכיוון תחנת הדלק האמריקנית… לתחנת דלק אין שום פונקציות חברתיות ותכליתה היחידה היא לספק דלק רב ככל האפשר במחיר הזול ביותר. אם אפשר לעשות זאת בלי להעסיק אף עובד אחד – מה טוב. שוק עבודה גמיש ימציא להם עבודה במקום אחר… זה המודל ששאר העולם הולך ונתבע לחקותו" .

לכאורה מסקנה הגיונית. קריסת הקומוניזם היא ניצחון הקפיטליזם. המעבדה החברתית האכזרית של המאה העשרים הוכיחה שהשיטה הכלכלית של השוק החופשי היא היחידה הפועלת.

אך פרידמן אומר יותר מזה. גם המדינות הקפיטליסטיות האירופיות חייבות ללכת בכיוון האמריקני. לא לאורך ימים תוכלנה להעסיק עובדים שיש להם הפסקת צהריים וחופשה שנתית ופנסיה מכובדת. לא לאורך ימים תוכלנה להחזיק צבא הולך וגדל של מובטלים הנהנים מקצבות קיום מכובדות.

משפט המפתח במסקנה של פרידמן היא " אם אפשר לעשות זאת בלי להעסיק אף עובד אחד – מה טוב" .

עולם ללא עבודה

פרידמן אומר: " שוק עבודה גמיש ימציא להם עבודה במקום אחר" . האמנם?

כיום הולכת ומתגבש הדעה כי אנו צועדים לקראת עולם ללא מקומות עבודה. ההתפתחויות הטכנולוגיות הופכות את העובדים לכמעט מיותרים ברוב ענפי הייצור המתוחכמים. הייצור הפשוט עובר במהירות לארצות המספקות עובדים בשכר רעב. ההון המיוצא לארצות אלה מייבא מהן אבטלה למדינות המפותחות.

" המובטל של ימינו" – כותבת ויויאן פורסטר בספרה " קללת הכלכלה" – " איננו קרבן לרשעות זמנית, מקרית, המאפיינת מגזרים ספורים בלבד. הוא נתון במאבק כנגד שיטפון כללי, כנגד תופעה שאפשר להשוות לציקלון או לסופת טורנאדו. מפגעים שאינם מכוונים כלפי מישהו מסוים ואיש אינו יכול לגבור עליהם. הוא כפוף ללוגיקה כלל עולמית, התובעת את ביטול מה שאנחנו מכנים עבודה, כלומר מקומות תעסוקה" ..

ההנחה שניתן לשים קץ לאבטלה, אומרת פורסטר, היא שקר מוסכם ומצגת שווא. שותפים לשקר הזה התאגידים, המנגנונים הפוליטיים והתקשורת. זוהי מצגת השווא הטוענת שעם בוא הצמיחה יבוא עתיד טוב יותר. המציאות היא שהכלכלה הישנה מתה ויחד עמה מתו הסולידריות החברתית והמשק הלאומי המסוגל לגונן על העובד מפני סופת הטייפון של הגלובליזציה.

קל להסיק מראיית דברים זו שזוהי חזות קשה מאד למפעל הציוני.

הלקסוס ועץ הזית

פרידמן מספר בספרו על ביקור במפעל המכוניות " לקסוס" שמדרום לטוקיו. באותם ימים ייצר המפעל 300 מכוניות ביום כשהוא מעסיק 66 עובדים בלבד ו-310 רובוטים. בתום הסיור הוא נכנס לרכבת " הקליע" שטסה במהירות של 290 קילומטר לשעה. ברכבת קרא פרידמן בעיתון משהו על הסכסוך במזרח התיכון ועל זכות השיבה. הפער הזה בין המפעל המייצר את המכונית המהודרת בעולם לבין הסכסוך במזרח התיכון בשאלה למי שייך עץ זית זה או אחר מסמל את העידן שלנו, הוא אומר.

פרידמן מסיים את ספרו באמרו כי חברה גלובלית בריאה היא חברה שיכולה להבטיח את האיזון בין הלקסוס לבין עץ הזית כשהעץ מסמל את כל מה שמשריש אותנו , מעגן אותנו , מזהה אותנו וממקם אותנו בעולם הזה.

פרידמן אומר כי ארצות הברית היא המודל הטוב ביותר לחברה גלובלית בריאה.

אפשר לחלוק על קביעה זו של היהודי פרדמן ששורשיו נודדים על פני היבשות.

=======================================================

גולדה

אבא אבן אמר עליה כי אוצר המילים שלה כולל 600 מילים בלבד וגם בהן היא משתמשת רק באופן חלקי. שולמית אלוני אמרה עליה כי היא נבערת ויש לה עודף בטחון בצדקתה. ויקטור שם טוב אמר שכל זכויות העבר שלה אינם שקולים נוכח כישלונה במלחמת יום הכיפורים. וכולם ללא יוצא מן הכלל כמעט מאשימים אותה שהיא אשמה במלחמה, כי לא מנעה אותה.

אני מרשה לעצמי לחלוק על הדעה הרווחת לגבי אשמתה של גולדה. לדעתי תרשם גולדה כאחד המנהיגים הגדולים של דור התקומה, לאחר שכל משמיציה יישכחו.

עובדה היסטורית אחת אינה שנויה במחלוקת. במהלך המלחמה היתה גולדה כצוק איתן. משה דיין נשבר ודיבר על חורבן הבית השלישי. הוא כבר היה מוכן להשתמש בנשק יום הדין. גורודיש איבד את העשתונות ואת היכולת לשלוט במערכה. הגנרלים ניהלו ויכוחים וחיפשו דרכים לכסות את אחוריהם. רק גולדה האמינה בניצחון, נתנה את הגיבוי לדדו והביאה לנצחון הצבאי ביותר של ישראל.

גולדה היא ראש הממשלה האחרון ששייך לדור הנפילים. מה שעשה אותה למה שהיא זה מה שהניע את הכוח המהפכני של הציונות בראשיתה. ילידת אוקראינה שעברה בילדותה לארצות הברית נשאה בתוכה את זכר הפוגרומים שעברו בני משפחתה. זיכרון שליבה בתוכה את הלהבה הציונית. אם משווים אותה למנהיגים שבאו בעקבותיה מבני דור ילידי הארץ (רבין, ברק, ביבי) הרי היא כענק בין גמדים.

אשר להאשמה שלא מנעה את המלחמה. אלה האומרים זאת מתכוונים לכך שהייתה לה הזדמנות לעשות מה שעשה בגין ב-77. דהיינו לוותר על כל סיני עד הגרגר האחרון. ההיסטוריה עוד תשפוט אם השגיאה הייתה שלה או של בגין שהביא שלום (זמני) אך הפך את מצרים למעצמה חמושה בנשק אמריקני. ההיסטוריה גם תכריע האם החמיצה גולדה שלום או החמיצה שלום נוסח אוסלו שהביא לנו יצחק רבין.

=========================================================

" ממך אליך" לאחר התפילה

ראה מאמר מורחב .<קישור>

דיווחתי כאן לפני כמה שבועות על המחזור " ממך אליך" שערך המשורר יונדב קפלון. שיבחתי את היוזמה הזו להוציא לאור מחזור הכולל, בצד הטקסט המסורתי, שירים, דברי הגות, וידויים אישיים ואמרות חכמים.

איני חוזר בי מן השבחים אך אני רואה חובה לעצמי לתת ביטוי לתחושתי כמתפלל. מסתבר כי אין דומה עיון בספר תפילה ביום חול לתפילה בו בימים נוראים. בעיון של קריאה משתלבים פרקי שירה של זלדה ושל ביאליק במכלול היצירות שבמחזור ונשמעים כהמשך אחד. אפילו יצירותיהם של משוררי חול כאמיר גלבוע ודליה רביקוביץ משתלבים היטב ונשמעים כתפילה.

לא כן בתפילה ממש.

אביא דוגמא אחת. שירו של טוביה ריבנר " במקום פיוט לימים נוראים" הוא שיר יפהפה. הוא נפתח במילים הבאות:

" בנביחת האופק הלילי מתחת לכוכבים

במבט צונן

בא הקץ אל השנה שלא שנו פניה"

הוא מסתיים במילים

" פתח לו שער ביום נעילת שער משנה לשנה"

השיר הזה מופיע בסמוך לתפילת " פתח לנו שער" , בו נאמר:

" פתח לנו שער בעת נעילת שער

כי פנה יום

היום יפנה השמש

יבא ויפנה, נבואה שעריך

אנא אל נא, שא נא, סלח נא

מחל נא, חמל נא, רחם נא

כפר נא, כבוש חטא ועוון" .

ההבדל בין שירו של ריבנר לבין הפיוט שחיבר פיטן לא ידוע איננו בעוצמה השירית. ההבדל הוא בין קודש לחול.

וזו הבעיה העיקרית של המחזור הזה. תחושת החולין המחלחלת אל בין פיוטי הקודש. לא רק שירו של נתן זך מיותר לגמרי, אף שהוא מדבר על מלאכים. גם שירים הנשמעים כתפילה בכל ימות השנה – זלדה, ביאליק, אורי צבי. אין בהם, לפי תחושתי הסובייקטיבית, מעוצמת הקדושה של פיוטי ר" אלעזר הקליר, אמיתי בן שפטיה, ר" שלמה אבן גבירול והפיוטים הרבים ששמות מחבריהם אינו ידוע.

=========================================================

שמור וזכור

זוכרים את הסיפור על אותו יהודי שמצא עצמו באמצע הדרך עם כניסת השבת?

הוא המשיך בדרכו, הגיע לעיירה והסביר: הזזתי את השבת. קצת ימינ קצת שמאלה והמשכתי לנסוע בעגלתי בחול שהתפנה באמצע. כך הגעתי בלי לחלל שבת חלילה.

המוביל הלאומי לא נוסע כידוע בשבת. כך הוא מצהיר לפחות. ואם במקרה התרומם מטוס השייך לאל על אחרי כניסת השבת, הוא נושא שם אחר. וכידוע משנה שם משנה מזל.

אבל באחרונה מצאה החברה שהפתרון הטוב ביותר הוא הפתרון של אותו יהודי מן העיירה. הקורא מייק אדיר מספר לי כי פנה לאתר של אל על כדי לברר את לוח הנחיתות וההמראות. להפתעתו גילה שבאל על יש שבעה ימים בשבוע אך השבת אינה נכללת בהם. וכך נאמר באתר של החברה: ימי הפעילות הם: שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, ראשון, ראשון.

איזה פתרון גאוני. איך לא חשבנו על זה.

  מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית

" החברה הישראלית איבדה את המטרה הציונית שאיחדה אותה * התוצאה: המניפולציה התקשורתית היא הזירה בה נאבקות קבוצות שונות להשגת מטרותיהן * ישראל איננה דמוקרטיה אלא מדיה-קרטיה * זוהי דיקטטורה של המדיה * התקשורת איננה כלב השמירה של הדמוקרטיה, היא נשכה אותה למוות" * מבט פסימי על החברה הישראלית בעיני אסטרטג

אחד מבכירי היועצים האסטרטגיים במדינה, אדם שכבר הפיל והקים ממשלות, פנה אלי בעקבות הדברים שכתבתי כאן לפני כמה שבועות על הסכנה שבשטיפת המוח היחצנית. הוא אמר לי: אתה כותב שכלב השמירה של הדמוקרטיה נרדם בשמירה ואני אומר לך שאתה טועה. הכלב נשך אותה למוות.

לצערי סרב האיש שאפרסם את דבריו בשמו. אומר רק שהוא האסטרטג מספר 1 במדינה וכפי שניתן ללמוד מן הדברים שאמר הוא איש מחשבה רציני. (עכשיו ניתן לגלות שהמרואיין הוא מוטי מורל – אוקטובר 2009) בגלל חשיבות דבריו אני מביא אותם בשלמותם, בשינויים קלים של סגנון וסדר הדברים:

מ-1948 ל-2004

" אתה שואל במאמרך כיצד הפכנו מחברה ערכית לחברה מניפולטיבית? התשובה לכך היא שאיבדנו את המטרה שאיחדה אותנו. הרצל קבע לנו מטרה: להקים בית לאומי לעם היהודי. ב-1948 השגנו את המטרה, אך לא הרגשנו שהשגנו אותה במלואה. ב-1967 הרגשנו כולנו שהמטרה סוף סוף הושגה: "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים". שחרור ירושלים היה הביטוי לכך שהמטרה הושגה.

" בשנת 2004 אין לחברה הישראלית שום מטרה המשותפת לכל מרכיביה" .

" להשמיד את עצמנו"

" בשנים שחלפו מאז 1967 לא קם שום מנהיג שיכול היה להציב מטרה חדשה לעם ולמדינה. ובאין מטרה, מתפוררת החברה. התפלגנו להרבה קבוצות, שלכל אחת מהן מטרה משלה. הדינמיקה הזו גורמת לנו להילחם איש ברעהו ותוך כדי כך להשמיד את עצמנו מבפנים.

" קבוצת המתנחלים היא היחידה ששמרה על המטרה המקורית (של הציונות). זה סוד כוחם. אבל למרבה הצער, נוצר מצב בו מטרה זו הפסיקה להיות משותפת לכל העם, והפכה כאילו מונופול של גוש אמונים. במילים אחרות: המטרה שקודם הייתה משותפת לכל העם הפכה להיות מטרה של קבוצה אחת בלבד.

" הרשות הרביעית"

" בינתיים חלה תמורה משמעותית בחברה הישראלית. לשלושת רשויות השלטון המסורתיות (מחוקקת, מבצעת, שופטת) נוספה רשות רביעית, שלא נחזתה על ידי שרל מונטסקייה, הפילוסוף הצרפתי שהגה את עקרון הפרדת הרשויות. בעשורים האחרונים עלתה והתחזקה התקשורת, עד שהפכה חזקה יותר מכל שלוש הרשויות.

מונטסקייה לא חזה את צמיחת הרשות הרביעית - התקשורת

" לשלוש הרשויות האחרות יש תחומי סמכות מוגדרים וכל אחת מהן נושאת באחריות לתחומה (כך לפחות בתיאוריה). לרשות הרביעית, התקשורת, יש סמכות בלתי מוגבלת כמעט והיא פטורה מכל אחריות.

" הרשות הרביעית מופקדת על יצירת דעת קהל. ודעת הקהל היא הקובעת מי מהפוליטיקאים ינהיג את המדינה. לכן רוקדים הפוליטיקאים על פי החליל של התקשורת, או יותר נכון, על פי המניפולציות התקשורתיות היוצרות דעת קהל" .

הפכנו ל"מדיה-קראטיה"

" אנחנו כבר מזמן לא דמו-קרטיה, כלומר משטר הנשלט על ידי העם. אנחנו מדיה-קרטיה. דיקטטורה של המדיה. כלב השמירה של הדמוקרטיה נשך אותה למוות.

" בהיעדר מטרה המאחדת את העם והמדינה, ואחרי שנתנו למדיה להשתלט על חיינו, נוצרו חוקי משחק חדשים. לתוך התפר הזה חדרו סוכני התקשורת – היחצנים. אדם ההולך לבית המשפט לוקח עורך דין. אדם ההולך למשפט השדה של התקשורת (שבמקרים רבים מכריע יותר מבית המשפט האמיתי), לוקח יחצן, אסטרטג. תפקידו של היחצן מקביל לתפקידו של עורך הדין בבית המשפט: להציג את הקייס של לקוחו בצורה שתשכנע את ה" שופט" , היינו דעת הקהל, שהקליינט שלו צודק והצד השני לא צודק. הכל עניין של רייטינג. כל הצדדים, בפוליטיקה ובכלכלה, פונים לשימוש מניפולטיבי בתקשורת, במטרה להשפיע על דעת הקהל. כי במדינה נטולת ערכים, אלה חוקי המשחק. ומי שלא משחק לפיהם מפסיד".

תחליף למערכת ערכית

" כולם משתמשים היום במניפולציות תקשורתיות כתחליף למערכת ערכית-חינוכית. אפילו שרת החינוך שרצה לאתונה להתחבק עם זוכה מדליית הזהב, גל פרידמן. גם המתנחלים עושים זאת טוב מאד. גם הם יודעים להשתיל ידיעות בתקשורת, כדי להשיג את יעדיהם. כזוהי, למשל, הידיעה שחברת צילומי האוויר, שצילמה התנחלויות ומאחזים לפי הזמנת " שלום עכשיו" , מכרה צילומי אוויר כאלה למשרד הביטחון.

" מה עשו כאן? לקחו שתי עובדות, שאין קשר סיבתי ביניהן, ובאמצעותן ניסו לדחוף את שאול מופז, בתודעת הציבור, שמאלה לעבר " שלום עכשיו" . והתקשורת בלעה את זה ללא שום שיקול דעת" .

תנועת מקופחי העולם

המצב בישראל הוא השתקפות של המציאות הגלובלית. הדמוקרטיות המערביות, כמו ישראל, איבדו את המטרות שלהן. ארצות הברית עדיין חותרת למטרתה המקורית: להנחיל את ערכי החירות והדמוקרטיה לעולם. אבל רוב הדמוקרטיות המערביות האחרות, רוצות רק לחיות ברמת חיים גבוהה ושיהיה להן שקט. במלחמה ינצח הצד שיש לו מטרה ומוכן להילחם למענה את הצד שאין לו מטרה ורוצה רק " שקט" וש" יעזבו אותי במנוחה" .

" במאבק נגד הדמוקרטיות הצד שיש לו מטרה היא התנועה של מקופחי העולם המוחים נגד המערב. תנועה זו אימצה לעצמה את האסלאם הקיצוני כדת הרשמית. והתוצאה: האסלאם היא הדת בעלת קצב הצמיחה הגבוה ביותר.

" הדרך הפשוטה ביותר להגדיר לקבוצה מטרה שתאחד אותה, היא להגדיר לה אויב. האסלאם הגדיר את האויב בצורה ברורה ביותר, והכריז עליו מלחמה" .

הפלסטינים ואנחנו

" תאמר אם כך, הואיל והפלשתינאים הם חלק מהעולם האסלאמי, אנחנו הישראלים חייבים להיות דרוכים. להילחם ולהדביר את האויב הזומם להשמידנו. אבל האויב הזה שואב את מטרתו מהמטרה הגלובאלית של האסלאם, והכרעה מקומית לא תעזור כאן.

" השאלה היא מה המטרה שלנו והאם אנחנו מאוחדים סביבה. המתנחלים יכולים לטעון כי הם דבקים במטרה הציונית המקורית. אך כל עוד אין כל העם מאוחד סביב מטרה זו הם יישארו קבוצה מבודדת ומנוכרת, שחלקים רחבים בעם אינם שותפים למטרותיה. עד שלא תהיה לעם ישראל מטרה שתאחד אותו (ולא משנה אם היא צודקת או לא, חשוב רק אם היא מאחדת) לא יהיה שינוי במצב.

כל צד מנהל מערכת תקשורתית. קיר סטיקרים.

" על רקע זה מנהל כל צד מאבק תקשורתי כדי להשיג את מטרותיו, תוך שימוש בכל המניפולציות התקשורתיות. המניפולציות האלה אינן הסיבה לצרותינו, הן התוצאה של היעדר מטרה מאחדת ושל השתלטות הרשות הרביעית על שלושת הרשויות" .

בשנת 2009 מותר לגלות ש"היועץ האסטרטגי" אותו ראיינתי הוא מוטי מורל.

ראה למה הובסה ישראל בקרב ההסברה

==============================================================

2. ההסתה הרצחנית בחינוך של הרשות הפלסטינית

עבר לפוסט סמוך

כך גרשו קיבוצי השמאל בגליל את "נחלים"

בשנת 1943 התנחלה קבוצת חלוצים דתיים בצפון עמק החולה והקימה את " נחלים" * הקיבוצים הסמוכים, דן ודפנה, התנגדו לקיום ישוב דתי בשכנותם * במכתב ששלחו נאמר: " לא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות… ודורשים מכם פינוי מיידי…" * ניסו להוריד את המתיישבים בכוח, אך נהדפו בעזרת מתנחלים מטירת צבי ושדה יעקב * לאחר חמש שנים של החרמה, בלי לחם ובלי תחבורה, ניטשה "נחלים" הגלילית והישוב הועבר למרכז הארץ

בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הפטנט הראשון של ארץ ישראל" קיבלתי מכתב בו נאמר: אצלנו שיכללו את הפטנט, כדאי שתבוא ותראה. הכותבת, עדינה פרידגוט, מנהלת "בית החלוץ הדתי" שבמושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה.

ראה ממאורעות תרפ"ט לפרעות תשס"ג

" הפטנט" היה כזכור תנור פח, שנבנה בצפת על ידי הפחח מיישל סגל, בראשית המאה העשרים. את התנור הזה, כתבה לי עדינה פרידגוט, שיכלל חיים כהנא והשתמש בו לחימום אפרוחים בחורף. כהנא, נאמר במכתב, הוא "ממייסדי מושב נחלים בגליל העליון" .

חשבתי שנפלה כאן טעות. האם קיים ישוב הנושא שם זה גם בגליל? כשבאתי למושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה, נתברר שלא היתה כאן טעות. היה היה ישוב שנשא את השם נחלים בגליל, אך תושביו גורשו למעשה מבתיהם. זהו סיפור הפינוי הראשון של ישוב יהודי שנעשה בידי יהודים בארץ ישראל, באמצע המאה הקודמת. הסיפור הבלתי ידוע הזה מתועד ב"מוזיאון החלוץ הדתי" : במסמכים, בצילומים, ובאביזרי התקופה.

מצוות ישוב הארץ

מנהלת המוזיאון היא בתם של אריה ושפרה בראלי, שעלו מפולין בשנות השלושים, ונמנו עם מייסדי נחלים הגלילית. היישוב הוקם על ידי גרעין "ארגון ירושלים" , שהתגבש בשנת 1939 בסניף בני עקיבא הפועל המזרחי בירושלים. הגרעין היה מורכב מצעירים וצעירות דתיים שנמלטו באותן שנים מגיא ההריגה באירופה ושאפו להגשים בגופם את מצוות ישוב ארץ ישראל.

כשפנו חברי הגרעין למוסדות המיישבים בבקשה להקצאת להם קרקע להתיישבות, נאמר להם כי עליהם לעבור קודם הכשרה. הציעו לעשות את ההכשרה במושבה מנחמיה שבעמק הירדן. מושבה זו הוקמה על ידי הברון בשנת 1902 וסבלה כל השנים מרצחנותם של השכנים הבדואים. איכרי המושבה היו מוכנים לקבל את חברי "גרעין ירושלים" לעבודה נוכח הסכנה שהייתה כרוכה אז בהעסקת פועלים ערביים. התנאי היה שיסכימו להסתפק בשכר הירוד המשולם לפועלים ערביים..

חברי הגרעין הסכימו, בלית ברירה. הם הגיעו למנחמיה בשנת 1939 קיבלו למגורים צריפי פח שלהטו בקיץ וקפאו בחורף. הם עבדו שם בכל עבודות המשק ובנוסף עבדו גם במחצבה ובתחנת הכוח של רוטנברג. ההכשרה הזו נמשכה כארבע שנים. אלה היו שנים של חיי לחץ ומצוקה. שכר רעב, עבודת פרך ומגורים בתנאים איומים. הם קיבלו את הייסורים באהבה והמתינו לבוא הבשורה לעלייתם על הקרקע.

צוואת אוסישקין

מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקיןהבשורה הגיעה בשנת 1943. לאנשי הגרעין נאמר: הוקצתה לכם משבצת קרקע שנקראה אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת. אוסישקין כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן ודפנה כבר קיבלו אז את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

קבלת פנים צוננת

אנשי גרעין ירושלים קיבלו את הבשורה בשמחה רבה והתארגנו לעלות למקום. תחילה עלתה קבוצה קטנה, רובה גברים, כדי להכין את התשתית. למתיישבים ציפתה קבלת פנים קרירה. ישובי הסביבה הביעו את דעתם השלילית על התכנית להקים ישוב דתי בשכנותם. אמרו: אתם לא תעלו. אנחנו כולנו ישובים חילוניים, לא רוצים ישוב דתי כאן.

יום אחד לאחר היאחזות אנשי נחלים באו אנשי ועד גוש הישובים החילוניים והודיעו לחברי גרעין ירושלים כי עליהם להתפנות עד למחרת בבוקר. אם לא יתפנו עד אותה שעה יורדו ממנה בכוח.

במכתב אזהרה שהשאירו בידי המתנחלים נאמר כי עליהם לפנות את הקרקע ללא שהיות ואיימו בנקיטת צעדים.

" דורשים מכם פינוי מיידי"

זהו המכתב שכתב ועד גוש הישובים בצפון למתיישבי נחלים הגלילית זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון "בית החלוץ הדתי" .

"הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

ניסיון לפנוי בכוח

הם לא הסתפקו באזהרה מילולית. כמה ימים לאחר העלייה על הקרקע באו ליישוב במטרה להוריד את המתיישבים בכוח. אנשי נחלים הספיקו בינתיים להקים גדרות וצריפים ולהזעיק את חברי המשקים מטירת צבי ושדה יעקב, והתוקפים נהדפו. אך הקיבוצים החילוניים לא ויתרו. הם החליטו להטיל חרם.

החרם על הישוב

ההחלטה על החרם נועדה להחניק את הישוב החדש. יש לזכור שמדובר בקומץ ישובים שהוקמו בתוך ים של ישובים ערביים עוינים. שיתוף פעולה בין הישובים בענייני אספקה, תחבורה, ביטחון, הכשרת הקרקע, היו חיוניים לקיום.

ועד הגוש נתן הוראה לכל הישובים שלא לקיים כל שיתוף פעולה עם נחלים. אי שיתוף פעולה התבטא בכך שהמאפייה האזורית שסיפקה לחם לכל ישובי הסביבה לא סיפקה לחם לנחלים. תושבי נחלים נאלצו לאפות בעצמם את לחמם בתנורים הפרימיטיביים שברשותם. אי שיתוף הפעולה התבטא גם בתחבורה וזאת באזור שדרכיו משובשות, פיסית וביטחונית. כשכבר התבססו מעט והצליחו להוציא משהו מן האדמה הקשה לא יכלו לשווק את היבולים ואלה נרקבו.

באחד המסמכים שבמוזיאון נאמר: " למרות פניותינו ודרישותינו לא הסכים ועד הגוש לדאוג לענייני שמירה וביטחון ולענייני אספקה. אנשים יושבים במחנה בלי כל סידור של שמירה ובלי לחם וקמח לאפייתו" .

במכתב אחר, שנשלח למשה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) נאמר: " במשך תקופה קצרה סרבו משקי הסביבה לחלק לקבוצת החברים… מזון וכנראה אף מים…"

החרם, ברמות שונות של חומרה, נמשך עד סמוך להכרזה על הקמת המדינה. הוא נפסק נוכח הסכנה המשותפת שאיימה על עצם קיום המדינה המוקמת.

פינוי הנשים והילדים

ה" הגנה" החליטה על פינוי הנשים והילדים מן האזור ואלה מצאו מקלט בחיפה. הגברים נשארו בישובים כדי לשמור על הרכוש ולעבד את הקרקע במידת האפשר.

כששקטה הארץ החלו המפונים לחזור למקומותיהם. אך ישובי האיזור לא ויתרו על תביעתם לסילוק מתנחלי נחלים. הם הפעילו לחץ על המוסדות המיישבים ובדיון בסוכנות הוחלט סופית על פינוי. מתיישבי נחלים כבר לא גילו אותה נחרצות עיקשת שגילו בתחילת דרכם. עדינה פרידגוט מסבירה את הרמת הידיים הזו על פי מה ששמעה מהוריה: " היינו אז ארבעים משפחות. כבר לא היינו כל כך צעירים כמו בהתחלה. כבר איבדנו את הכוחות במאבק הבלתי פוסק, גם באדמה הקשה, גם בעוינות הסביבה היהודית, גם באדישות המוסדות. החיים במקום היו בלתי אנושיים. הקרן הקיימת לא הכשירה את הקרקע והייתה שם עשביה כזו שהשתלטה על כל גן הירק ועל כל מה שזרענו ושתלנו. ומה שהצלחנו לייצר לא נתנו לנו לשווק. לא בנו לנו בתי קבע. לכן, כשהציעו בסוכנות שנקים את הישוב במקום אחר הרמנו ידיים" .

על אדמות נחלים הגלילית הוקם קיבוץ חילוני למהדרין – הגושרים.

המעבר למרכז הארץ

מתיישבי נחלים הגלילית עוד עברו כמה גלגולים במקומות שונים בארץ עד שב-1953 התיישבו סופית במקום בו שוכן המושב היום.

כל מה שנותר מנחלים ההיסטורית הוא " בית החלוץ הדתי" שהוקם על ידי עדינה פרידגוט לזכר אמה, שפרה בראלי. האם עלתה לארץ ב-1936 למדה בסמינר המזרחי בירושלים והייתה מזכירתה של ראש נשות מזרחי, הרבנית אוסטרובסקי. היא הקימה את הגנים הדתיים הראשונים בארץ – בחדרה, רעננה וטבריה. היא נישאה לאב, אריה בראלי שייבדל לחיים, בשנת 1940 ויחד היו ממקימי נחלים הגלילית. שפרה בראלי פרסמה ספר שירה (" הלכתי בשביל" בהוצאת טרקלין) והותירה שירים בעזבונה .

ארץ ישראל היפה

לולא הסיפור העצוב שמאחורי נחלים ניתן היה לומר שהמוזיאון הזה הוא פינת חמד של ארץ ישראל היפה. המוזיאון הוא שיחזור של ישוב חלוצי מן המאה הקודמת. הוא כולל חצר איכרים, כלים חקלאיים של התקופה, דירת מתיישבים אופיינית על כלי הבית שלה ואביזריה. תצוגה של תמונות ומסמכים המתעדים את ההתיישבות בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. במקום מתקיימות פעילויות לילדים ולנוער הכוללות: הכרות עם מבשרי הציונות, הצגת הבעיות המיוחדות של המתיישב הדתי (שמיטה, שבת, תרומות ומעשרות ), חידונים, משחקים לימודיים (חפש את הסליק, שבעת המינים וכדומה).

המוזיאון מקפל בתוכו את ההיסטוריה היהודית בדורנו: השואה, ההעפלה, המאבק על ארץ ישראל, המלחמות והתקומה. הוא כולל סיפורים מופלאים על גלגולו של ספר תורה מצפת לנחלים הגלילית ומשם לנחלים שבשרון, לחברון וחזרה. סיפור על ילדה שנולדה בספינת מעפילים ועל גלגול העריסה שלה בנתיבי הבריחה וההעפלה ועוד ועוד.

מומלץ לבקר, עם הילדים (טלפון: 9328657).

תגובה

זאב שלום. מקווה ששלומך טוב. הגיע לידי עותק מסיפור מושב נחלים, מן הימים שהיה באצבע הגליל. סיפור זה אינו חדש לי. נתקלתי בו  לראשונה בחודש מרץ שנת 1966 , שעה ששרתתי בתעסוקה מבצעית בחורשת טל, ועמי היה בן קיבוץ הגושרים, אשר הביא לידיעתי עובדה זו. מי שהעביר לי את רשימתך מתוך אתרך בבלוג שלך, היה בן לאחד ממתיישבי מנחמיה, שעברו להתגורר במושב "נחלים בגליל, כיום הוא מתגורר כמוני במודיעין, ומתפלל עמי בבית הכנסת בשכונתי. אתה מזכיר   מכתב המצוי בארכיון הציוני, בו מוזהר היישוב הדתי לפנות מקומו, מכתב שנשלח ע"י הקיבוצים החילוניים בסביבה, אני משער שמדובר בדן ואולי אף בדפנה. בבלוג שלך העוסק בסוגיה זו , אתה מציין כי המכתב נמצא בארכיון הציוני אך גם במוזיאון "החלוץ הדתי" בנחלים של היום.. האם יש בידך אפשרות לציין את מספר התיק בו מצוי מכתב זה בארכיון הציוני? אני חיפשתי  אותו בתיקי "נחלים" בארכיון הציוני ולצערי לא "דגתי" את המכתב. התואיל להפנותי אליו [חטיבה ומספר תיק]?

תודה מראש.

מרדכי אשל

תשובה

חלפו כמעט שבע שנים מאז כתיבת הכתבה ואין בידי המידע שאתה מבקש. לדעתי עליך לפנות למושב עצמו בו ראיתי במו עיני אצת צילום המסמך המבוקש.

זאב גלילי

24.1.11

קישורים למתנחלים

מה קרה בין סבסטיה לעמונה

 http://www.zeevgalili.com/2013/03/17801

 הכיפה הסרוגה  באוהל הדוד תום

http://www.zeevgalili.com/2005/03/250

 פיזור ההפגנות בכפר מימון

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17093

 המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך

 http://www.zeevgalili.com/2006/01/229

 חורבן חבל ימית

http://www.zeevgalili.com/2005/02/272

 כניסה להיסטורי וציונות שפויה

http://www.zeevgalili.com/2005/01/11213

 תסמונת השינאה למתנחלים כביטוי לאנטישמיות יהודית

 http://www.zeevgalili.com/2004/01/282

 כיכר רבין לפני ואחרי חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2006/09/8731

 ההסתה שהכשירה את חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/237

 רקוויאם לטורניר הכדורסל בנצר סירני

http://www.zeevgalili.com/2006/10/357

 חורבן י' באב תשס"ה

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/25

 אומן: ישראל תחדל להתקיים אם תמשיך במדיניות הוויתורים

http://www.zeevgalili.com/2008/03/662

בנין הסאראיה. הרצח בוצע בחצר הפנימית לתוכה כונסו יהודי צפת. ויקישיתוף

איילה מזרחי, בת 18, נרצחה לפני נישואיה בפוגרום שנערך ביהודי צפת * אמה תפרה פרוכת מבגדי כלולותיה,לבית הכנסת " שערי רחמים" , בו עמדה להיערך חתונתה * נאוה אפלבוים, בת 20, נרצחה ערב יום נישואיה בפיגוע בקפה הילל בירושלים * שמלת החופה שלה נתפרה לפרוכת ארון הקודש בקבר רחל * שבעים חמש שנים לפרעות צפת

מוזיאון בית המאירי בצפת (צילום: זאב גלילי)

מוזיאון בית המאירי בצפת, המתעד את קורות הישוב היהודי במאתיים השנים האחרונות, הוא פנינת חמד בעיר המקובלים. זהו מבנה בן כמה מפלסים, שכל אחד מהם מייצג תקופה מתולדות העיר – החל במפלס התחתון, שבו מקווה טהרה מן המאה ה-16, וכלה במפלס העליון, בו שכן בית הספר העברי הראשון שהוקם לפני כמאה שנים.

כמו בכל ביקור בצפת, גם הפעם שמתי פעמיי, עם בני משפחתי לדורותיה, אל המוזיאון. עברנו בין האולמות וצפינו בתמונותיהם של זקני צפת לדורותיהם, באוסף של מקלות הליכה, תשמישי קדושה, כלי מלאכה ואביזרי בית של עיר שעד אמצע המאה העשרים התקיימה ללא חשמל וללא מים זורמים. צפינו באוסף המסמכים המתעד את האסונות הרבים שפקדו את צפת – רעש האדמה, המגפות, הרעב, המלחמות, הפוגרומים ועד למלחמת הקוממיות בה שוחררה העיר.

מחוזות הילדות

הגענו לקומה העליונה שהחזירה אותי למחוזות ילדותי. משפחתי התגוררה במבנה זה בשכנות למשפחת גנון הספרדית. בחצר המשותפת, שהיא מרפסת גדולה המשקיפה אל נוף מרהיב של הרי הגליל, היינו משחקים כשההורים מזהירים אותנו שלא להתקרב מדי לפתח בור המים. בחצר הזו היו שתי המשפחות מציבות כל שבת בבוקר שולחן ענק משותף ועליו מפות לבנות. כשהיינו חוזרים מבית הכנסת כבר היו על השולחן מיטב מעדני המטבח הספרדי-אשכנזי-ערבי, שריחותיהם התפשטו לסמטאות הסמוכות. דגים ממולאים מתוקים ודגים חריפים ברוטב צפון אפריקני; עלי גפן ממולאים אורז, צנוברים וצימוקים; קישואים וחצילים ממולאים בשר; פסטלה וקובה. וכמובן צ"ולנט בסגנון אשכנזי וחמין בסגנון ספרדי עם קישקה וקיגל וחמינדוס. והמעדן העיקרי: עקוב. צמח קוצני, שבעונה היינו מלקטים ערב שבת בגבעות הסמוכות. לאחר הסרת הקוצים היה בשר הצמח משמש בסיס לעטיפה בצקית, שבתוכה קמצוצי בשר. שילוב הטעמים – חמצמץ, מריר, מתוק – הביא לחיכנו משהו מטעם גן עדן. ולקינוח אכלנו תמרים ממולאים בשקדים שטוגנו והושרו במי ורדים; שתינו תה סמיך עם עוגיות סומסום קשות והרווינו את הצימאון במים קרים שנשאבו מן הבור וקונחו במרקחת חבושים מתוקה.

הפרוכת שנתפרה מבגדי  כלולותיה של איילה מזרחי.

כל זאת סיפרתי לנכדיי הרכים, כשאני מתלבט אם לאפשר להם להיכנס לחדר הסמוך בו מוצגת הפרוכת של משפחת מזרחי. ראיתי את הפרוכת פעמים רבות. אך בכל פעם שאני רואה אותה מחדש אני מצטמרר. התייעצתי עם המדריכה המצוינת שלנו, אופירה גראוויס קובלסקי, בתו של לוחם לח" י ידוע, אם להעמיד את הילדים מול המוצג הקשה הזה. אך היא חסכה ממני את ההתלבטות . נתברר שהפרוכת הועברה לתצוגה זמנית בבית הנשיא בירושלים.

החייל ראה והתרגש

וכאן שמעתי מפי המדריכה את הסיפור שהביא לכתיבת רשימה זו. לפני כמה שבועות ביקרה במוזיאון קבוצת חיילים. כשהגיעו לחדר בו מוחזקת הפרוכת ושמעו את סיפור המעשה ניגש אחד החיילים למדריכה, ג'ודי מור המאירי, כולו נרגש. הוא אמר לה: אני חבר של חנן סנד. הוא החבר של נאוה אפלבאום שנרצחה בפיגוע בקפה הילל בירושלים ערב יום חתונתה. (באותו פיגוע נרצח גם אביה, ד" ר דוד אפלבאום ועוד חמישה אנשים).

+

הפרוכת שנתפרה מבגדי כלולותיה של נאווה אפלבאום (צילום: מירי צחי)

על האסון הנורא שפקד את משפחת אפלבאום כולנו שמענו, כולנו זוכרים וכולנו כואבים. הרי כולנו משפחת שכול אחת גדולה הנאבקת על עצם קיומה.

נאוה אפלבאום הי"ד, נרצחה ערב יום כלולותיה

את איילה מזרחי ואת נסיבות רציחתה כבר לא זוכרים רבים. מן הראוי איפוא לספר את סיפורה שהוא סיפורה של צפת, הסיפור של ארץ ישראל. סיפור המאבק שלא תם.

" אידבח אל יהוד"

איילה מזרחי נרצחה בחצר ה" סאראייה" בצפת אליה הובאו יהודי העיר בעקבות הפוגרום שנערך בה בכ" ג באב תרפ" ט (29 באוגוסט 1929). הרוצחים היו שוטרים ערביים שהבריטים הציבו כדי לשמור על היהודים.

בזירת הרצח נכחו בני משפחתי – אבי, אמי סבתי ושלוש אחיותי (מרים ופנינה זכרונן לברכה וחיה שתיבדל לחיים ארוכים). הן היו אז בנות עשר, שמונה וחמש. נותרו בידי עדויות בכתב של פנינה ומרים והשלמתי את החסר מפיה של חיה.

וזו עדותן:

" זה היה כשבועיים אחרי תשעה באב, ביום חמישי. אנחנו זוכרות היטב את היום כי זה היה תמיד יום עבודה קשה לכולנו. לאבא ואמא הייתה חנות מכולת גדולה וגם מאפייה. זה היה יום בו הכינו את הבצק לאפיית החלות, אותן היינו מחלקות בבתים ביום שישי לפנות בוקר, לפני שהלכנו לבית הספר.

" ביום רביעי כבר ידענו שעומד לקרות משהו. ערבי שהיה מספק לאבא קמח למאפייה אמר לו: "יא שמיל, השבוע יהיה פה דם שתיזהר". אבא ואמא דיברו כמובן ערבית כמו כל היהודים בצפת. ביום חמישי בבוקר אמא האיצה באבא שיחזור הביתה מוקדם אך הוא כמעט אחר את המועד.

" ביום חמישי, בערך בחמש אחר הצהריים נשמעו ברחוב הקריאות "אידבח אל יהוד" ו"דין מוחמד בסיף". אבא כמעט אחר את המועד. הוא סגר את תריס החנות ורץ בכל כוחו הביתה, כשהפורעים רודפים אחריו. אבא היה חיוור כמו סיד. הוא מיהר להגיף את הדלתות והחלונות ולחזק אותם בקרשים ובחפצים כבדים. הפורעים ניסו לפרוץ אל החצר ושכנים מלמעלה הצליחו להניס אותם, כששפכו עליהם שמן חם ומיים רותחים. השליכו עליהם חפצים כבדים, מיטות ומכל הבא ליד. אפילו תפוחי אדמה ובצלים. הפורעים השליכו אבן כבדה לחצר והיא פגעה בכיסא ושברה אותו. אחד השכנים שלנו, יצחק ממאן שמו, ביקש למצוא מקלט בביתנו אך הותקף על המדרגות ושכב מתבוסס בדמו.

" התכנסנו במרתף"

" היתה לנו חצר משותפת עם עוד כמה משפחות והתכנסנו יחד לתוך מרתף, רועדים וממתינים. שמענו את קריאות הרצח, שמענו את קולות האנשים שנטבחו גם פה ושם שמענו יריה בודדת. ירד הלילה והיתה דממה. מרחוק שמענו גניחות של פצועים וקריאות לעזרה.

" מאוחר בלילה שמענו קולות של אנשים שמקישים על הדלת של החצר. הקולות אמרו שאוספים את כל יהודי צפת למקום אחד כדי להגן עליהם. הלכנו ברגל כשאנחנו יחפות. אמא אמרה משהו שהבצק במאפיה בטח כבר תפח והתקלקל. יצאנו מהבית בלי לקחת אתנו דבר. בדרך עברנו ליד בית המופתי ומשם ירו עלינו אבל לא פגעו באיש. זו הייתה תהלוכה משפילה של אנשים שלא יודעים להגן על עצמם. הגענו למקום ריכוז מול בית ספר אליאנס שליד גן העיר ומשם עלינו לסאראיה.

" שוטרים ערבים ירו"

" בחצר הסאראיה, ליד אורוות הסוסים, התקבצו כל תושבי העיר, קבוצות קבוצות, משפחות משפחות. הגענו למקום עייפות וזבות דם מפציעות זכוכיות שדרכנו עליהן בדרך. למרות שזה היה חודש אב היה קר. לא היו לנו מים ולא מזון. ישבנו על מחצלות ופשוט חיכינו, רעבות וצמאות. אבא ישן ואמא וסבתא הושיבו אותנו ביניהן.

" לפנות בוקר, כשעוד היה חשוך, נשמעו יריות ואחריהן זעקות נפגעים וקריאות לעזרה. סבתא ואמא כיסו אותנו בגופותיהן וצעקו "שמע ישראל". היורים היו שוטרים ערבים מעבר הירדן, שהבריטים הציבו כדי לשמור עלינו. היו להם חגורות אדומות רחבות וכובעים עם שפיצים. אנחנו לא נפגענו אך מפה לאוזן עברה השמועה כי יש הרוגים ופצועים.

" ביום שישי כבר הגיעו מכוניות עם אוכל ומים אבל אנחנו התביישנו לבקש למרות שהיינו רעבות. מגיל לימדו אותנו הורינו שאנחנו לא חיים על חלוקה וחיים רק מעבודתנו.

" עולמנו חרב"

" לאחר כמה ימים חזרנו, כל איש לביתו. אבל לא מצאנו כמעט כלום. החנות והמאפיה היו שרופות. גם המחסנים שהיו בהן. הבית נבזז. מכל עבר היו קולות בכי ואבל והלוויות.

" התקופה שלאחר מכן זכורה לנו דווקא כתקופה רגועה ומאושרת. לא היו חובות של עבודה כי העסקים נהרסו. לא היו חובות של לימודים. בני המשפחה התקרבו זה לזה. כל אחד דיבר בשקט וברכות כמו שמדברים ביום כיפור.

" אבל הייתה לנו תחושה שעולמנו נחרב. אף אחת מאתנו לא הייתה במאורעות 1921 וכל מה שידענו על הערבים הוא שחיים אתם בהרמוניה ובשיתוף פעולה. הם קונים אצלנו ואנחנו קונים אצלם. תמיד הייתה בביתנו עוזרת ערביה ואפילו אומנת, כשהיינו קטנות. ביקרנו בבתיהם והם ביקרו בבתינו. במוצאי כל פסח היו מביאים לנו טסי נחושת ענקיים מלאי כל טוב: פיתות טריות, כדורי לבנה עגולים צפים בשמן זית, חלקום, פיסטוק חלבי, שקדים קלופים, משקה תמרהינדי. מכל זה לא נשאר כלום" .

עד כאן עדויותיהן של אחיותיי.

כך הופקרה צפת

הפוגרום ביהודי צפת ארך 20 דקות בלבד ובפרק זמן זה הספיקו הפורעים לרצוח 18 יהודים. הם השתמשו בחרבות, גרזנים, סכינים ואלות. נשק חם כמעט לא היה בידיהם.

צפת בראשית המאה הקודמת

כיצד זה הופקרו יהודי העיר?

3000 תושבי צפת היו אז, ברובם המכריע, בני הישוב הישן והמנטאליות שלהם מנעה מהם את היכולת להילחם. אך היו כמה צעירים מבני העיר שגוייסו ל" הגנה" והיו מסוגלים לפעול. ל" הגנה" היה בצפת מחסן נשק גדול, שכלל יותר משישים רובים עם תחמושת, 50 רימוני יד וכמות של אקדחים. אילו הופעל חלק קטן ממחסן זה היו הפורעים מוכרעים ונסים לכל עבר. אך כמה שנים לפני ה" מאורעות" הועבר המחסן כולו למקומות אחרים. שבוע לפני הפוגרום ניתנה הוראה להחזיר את הנשק או חלקו לעיר. אך בפועל הוחזרו רק שלושה אקדחים ושניים מהם לא פעלו. האחראי על העיר מטעם ה" הגנה" נעדר בעת שפרץ הפוגרום.

הסאראיה – זירת הרצח

בדרום צפת שוכן מבנה גדול הנקרא " סאראיה" . זוהי מילה ערבית טורקית, שמשמעותה בית השלטון. הבנין נבנה בסוף המאה התשע עשרה וישב בו המושל הטורקי, שהיה אחראי על צפת וסביבתה. אותו בניין שימש גם את שלטונות המנדט הבריטי כמרכז שלטוני שחלש על העיר ועל כל כפרי הסביבה עד עמק החולה. כשעזבו הבריטים את צפת באפריל 1948 נמסר הבניין לערבים והשתכן בו אדיב שישאקלי, קצין סורי שהיה מפקד הלוחמים הערביים. כיום משמש המבנה מרכז קהילתי.

 

”רק אקדח אחד שלא השתמשו בו"

" ערכנו חיפוש אצל היהודים ולא מצאנו אצלם כלום. רק אצל יהודי אחד נמצא אקדח אולם לא השתמשו בו. אני יודע בברור כי אצל היהודים בצפת לא נמצאו סכין, לא פצצה ולא שום נשק אחר כגון מקלות או אלות. ואצל הצעירים המוסלמים מצאתי עשרות פגיונות וסכינים" .

(מתוך עדותו של מפקד משטרת צפת. ה" פאראדי, במשפט רוצחי יצחק ממאן).

כך נרצח יצחק ממאן

" ראיתי ערבים מתנפלים על ממאן. בראשונה הוכה במקל בראשו ואחר כך במקלות רבים בגבו. ממאן קרא לאחד המתנפלים: "אחמד תרחם"…

יצחק ממאן נרצח בפתח ביתנו

" כשהייתי בבית הכנסת שמעתי צעקות. רצתי החוצה וראיתי שמונה ערבים מתנפלים על יצחק ממאן. הייתי במרחק 20 מטר מהם. בידי אחד המתנפלים הייתה חרב ובידיהם של השאר סכינים. אני מכיר את כל המתנפלים בשמותיהם, אני מכיר את הוריהם ואת זקניהם, הנה שניים מהם כאן" .

(מתוך העדויות במשפט הרוצחים)

הפטנט הראשון של ארץ ישראל

צפת של ראשית המאה העשרים היתה ישוב המנותק מן הציוויליזציה. כשבארצות הברית בנו את ה" אמפייר סטייט בילדינג" כאן עוד לא שמעו על חשמל. כשנחפרה תעלת סואץ בצפת עדיין הובילו מים לבתים בפחים. אחד ממקלטי הרדיו הראשונים של צפת נרכש על ידי אבי והוא הופעל באמצעות מצבר של מכונית. מוסיקה שמעו בגרמופון קפיצי (" פטפון" ) מתוצרת " היז מאסטרס וויס" . רוב תושבי צפת חיו מן החלוקה אך לא

תנור הפטנט (משמאל( על רקע אביזרי התקופה מתוך תצוגה במוזיאון המאירי (צילום: זאב גלילי)

מעטים היו גם בעלי יוזמה וממציאי פטנטים. אחד מהם היה הפחח מיישל סגל. כחומר גלם השתמש בפחי נפט מהם בנה תנורים. התנור המשוכלל ביותר שלו היה עשוי שני תאים שבתחתון שבהם דלקו כמה עששיות. התנור יכול היה לשמש הן לאפיה והן כפלטה לשבת. האגדה מספרת שכדי לקדם מכירות נתן תנור במתנה לרב העיר. הרבנית לא הייתה עקרת בית מוצלחת ביותר, הפכה את התנור וגרמה לשריפה. באו שוטרים טורקים לאסור אותו ובעזרת שוחד השיג לא רק את אישור השלטונות להמצאתו אלא גם רשמו אותו כפטנט. זו אינה אגדה ומי שבדק את הענין היה לא אחר מאשר אלוף רחבעם זאבי (גנדי). זהו הפטנט הראשון שנרשם בארץ ישראל ומספרו למרבית האירוניה 242. (בתמונה: תנור הפטנט ואביזרי בית של התקופה).

ידיד ישראל דניס פראגר: כך צריך להסביר את את עמדת ישראל

המסבירים הטובים ביותר של ישראל בעולם אינם שליחי משרד החוץ. אלה יהודים טובים וחכמים כמו אלן דרשביץ, ג"קי מייסון, דניס פראגר ואחרים.

דוגמה לדרך בה ניתן להסביר את עמדות ישראל נתן באחרונה בראגר במאמר שפורסם נ-jewish world review.

להלן מאמרו של פאגר הנושא את הכותרת " הסכסוך הישראלי פלשתיני במספרים" .

להמשיך לקרוא ←

כולל תקציר הסרט בוידאו

וגם הסרט המלא

שולי רנד מתוך הסרט

סרט מצחיק וסוחט דמעות על מפגש בין זוג חוזרים בתשובה לבין עבריינים נמלטים שהיו חבריהם בעבר * סרט אמיתי, סרט יהודי ומעל לכל סרט ישראלי (בלי כיבוש ובלי פלשתינאים) שולי רנד עשה זאת שוב

הסרט הזה טבוע בחותם של אמת. בעלי הזקן הצמיחו אותו מזמן ולא נזקקו לזקן מודבק. השטריימלך והשייטלך והקפוטות לא נלקחו ממחסן תלבושות של תיאטרון. הם ספוגים בזיעה של בעליהם. זירת האירוע היא שכונה חרדית בירושלים, שכונה ממש לא תפאורות קרטון.

זה איננו סרט דוקומנטארי. האמת שלו היא אמת אמנותית. אמת הנובעת מן התסריט המצוין שכתב שולי רנד, מן המשחק המעולה שלו ושל רעייתו מיכל בת-שבע, מן הבימוי הרגיש של גידי דר ורפי בוקאי ז" ל (שנפטר במהלך הפקת הסרט).

מתפללים לנס

עלילת " אושפיזין" מתרחשת ערב חג הסוכות, בשכונה חרדית בירושלים. משה ומלי (שולי ומיכל רנד) הם, בסרט כמו בחיים, זוג בעלי תשובה. בעבר היה משה חבר בכנופיית עבריינים באילת. חבריו לכנופיה יושבים בכלא, משה יושב בישיבה של חוזרים בתשובה. חייהם של בני הזוג קשים. חג הסוכות מתקרב והפרוטה אינה מצויה. אין כסף לסוכה, לארבעת המינים, לסעודות החג. השניים מתפללים לנס.

והנה מתרחש נס. בני הזוג עולים בגורל של איזו גמילות חסד ומקבלים במתנה אלף דולר. עכשיו יש סוכה, יש שולחן ועליו כל מעדני החג ויש ארבעה מינים. משה רוכש אתרוג מהודר, " היהלום" , שרק עשירים מופלגים יכולים להרשות לעצמם דוגמתו. אלף שקל עולה האתרוג, ובני הזוג מקווים כי סגולת האתרוג להביא בן זכר תפתח את הרחם הסגור של האישה. ולהשלמת הנס מגיעים גם אושפיזין לסוכה. אושפיזין שלפי המסורת הקבלית מייצגים את אבות האומה הצדיקים.

עבריינים כאושפיזין

האושפיזין שהגיעו, יוסף ואליהו (השחקנים שאול מזרחי ואילן גנני), אינם בדיוק צדיקי יסוד עולם. הם עבריינים נמלטים, המחפשים מקלט בביתם של בני הזוג החוזרים בתשובה. סיפורו של הסרט הוא האינטראקציה בין האושפיזין לבין משה ומלי, על רקע החיים בעדה החרדית. זו אינטראקציה של צחוק ודמע, של אלימות ושל רוך. אינטראקציה החושפת את פנימיותה של הנפש הישראלית.

משה ומלי עושים הכל כדי לארח את האושפיזין באהבה ולהשרות עליהם את אווירת החג. זוג הפוחחים מתנהגים בגסות, זוללים וסובאים, מתאמצים להפשיט את חברם החוזר בתשובה מן החזות החדשה שלו. לחשוף את עברו ולומר לו שבעצם כל החזרה בתשןבה שלו היא כאילו.

הדברים מגיעים לשיא הדרמטי כששני העבריינים עורכים מנגל במרכז השכונה החרדית, מפעילים טייפ במוסיקה רעשנית, משתוללים. מיכל בורחת מן הבית ומן השכונה, משה כמעט מגיע לעימות אלים. דומה כי כל העולם שלהם התמוטט.

חוויה אמיתית

הסרט מסתיים בהפי אנד. מיכל חוזרת ובביטנה עובר. בחגיגת הברית משתתפים שני העבריינים, שהפנימו את העובדה שחברם כבר אינו שייך לעולמם, כי השינוי שחל בו אמיתי.

הסרט מתאר חוויה ישראלית אמיתית. לאמת הזו מסייעת העובדה שכל משתתפיה החרדים של הסרט הם חרדים באמת. והמצלמה משוטטת בשכונה שמעולם לא נכנסה אליה מצלמת קולנוע. אך האמת מבצבצת מתוך התסריט, שבו מתערבבת לשון היראים של החרדים עם הלשון הצ"חצ"חית של העבריינים. שמבעד ללשונם הנקיה של משה ומלי מבצבצת לשון הסלנג הפושטקית של עברם וממחישה את הציפוי הדק של הווייתם הנוכחית.

כבר סיפרתי כאן פעם את סיפורו של שולי רנד, כשהעלה את הצגת היחיד " יארצייט" שזכתה להצלחה מדהימה.

לפני שנים התגוררה בשכנותנו משפחת רנד, מרחק שלושה ארבעה בתים מביתנו בבני ברק. שולי (אז שלמה) היה חניך בבני עקיבא, יחד עם ילדיי. כבר אז בלט בכישרון התיאטרלי. בין היתר העלה על הבמה בבני עקיבא מחזה קשה: " פרחים לאלג"רון" . זהו סיפור על ניסוי גנטי שנעשה בצעיר מפגר, שהניסוי הפך אותו לגאון. אך במהלך התקופה בה היה גאון גילה על פי ניסוי שנערך במקביל בעכבר כי גאונותו זמנית וכי הוא עתיד לחזור לפיגורו.

החזרה בשאלה

שלמה רנד חזר בשאלה והפך לשחקן מצליח שהיה ידוע בשם שולי רנד. משך כעשר שנים דרך כוכבו בשמי התיאטרון הישראלי. הוא מילא תפקידים מרכזיים ב" המלט" , " הדיבוק" , " קרנבל בוונציה" ועוד.

גם כשחקן קולנוע עשה חייל. אחד התפקידים הבולטים ששיחק היה השומר הפסיכופט ב" חיים על פי אגפא" , שזיכה אותו בפרס השחקן המצטיין לשנת 1992.

לפני כתשע שנים חזר שולי רנד בתשובה ונעלם מעל בימת התיאטרון. רבים ביכו את לכתו של מי שנחשב אולי למוכשר מבין שחקני הדור החדש בישראל. הוא נעדר מן הבמה כארבע שנים וחזר בהצגת " יארצייט" – עיבוד תיאטרלי נפלא לסיפורו של ש" י עגנון " שני תלמידי חכמים היו בעירנו" .

כתבתי אז: " זהו ציון דרך בתרבות הישראלית. חשיבותה של ההצגה איננה רק בתחום האמנותי. חשיבותה בכך שהיא פותחת אולי פתח לתיאטרון יהודי מקורי" .

" אושפיזין" הוא ציון דרך בקולנוע הישראלי והרחבת כיבושה של דרך חדשה בתרבות הישראלית. בתחום התיאטרון יצר שולי רנד אנטיתיזה לחנוך לויניזם. בתחום הקולנוע הוא מפגין בסרט החדש אנטיתיזה לסרטים הישראליים הפלקטיים המשרתים את הפלשתינאים.

על חנוך לוין אמר בשעתו רנד: " חנוך לוין היה מגויס לנושא עיקרי: הכחשת קיומו של האל. כל מחזותיו עוסקים בכך שזה מה שיש ואין מעבר לזה. אתה חי, אתה מת, זה נגמר. נקודה" .

יצירותיו של שולי רנד אומרות כי יש משהו מעבר לכאן ולעכשיו. ולכן יש בהם תקווה גדולה.

================================================

שולי רנד ב"שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" (מאמר קודם על שולי רנד)

נפלאות הן דרכי החיים ונפתוליהם. לפני שנים התגוררה בשכנותנו משפחת רנד, מרחק שלושה ארבעה בתים מביתנו בבני ברק. .אני זוכר משפחה זו משתי סיבות. האחת קשורה בבנם, שלמה רנד, שהיה חניך בבני עקיבא, יחד עם ילדיי. השניה קשורה בענף אחר של משפחתי שהיה קשור בקשרי עבודה וידידות עם הוריו של שלמה רנד, והיו שותפים למצוקותיהם (החזרה בשאלה של בנם לא היתה הגדולה בהם).

זכור לי כי כבר אז בלט רנד בכשרון התיאטרלי. בין היתר העלה על הבמה בבני עקיבא מחזה קשה: "פרחים לאלג"רון".זהו סיפור על ניסוי גנטי שנעשה בצעיר מפגר, שהניסוי הפך אותו לגאון. אך במהלך התקופה בה היה גאון גילה על פי ניסוי שנערך במקביל בעכבר כי גאונותו זמנית וכי הוא עתיד לחזור לפיגורו.הסיפור הזה הפך למחזה שעלה על במות רבות בעולם בהצלחה רבה וגם הופק סרט על פיו. הצגת מחזה כזה בבני עקיבא היתה בהחלט מעשה יוצא דופן באותה תקופה.

במרוצת הזמן, כך למדתי באיחור רב, שלום רנד חזר בשאלה והפך לשחקן מצליח שהיה ידוע בשם שולי רנד. כבר סיפרתי כאן פעם כי תקופה ארוכה הידרתי רגליי מן התיאטרון בגלל מה שאני קורא ה"חנוך לויניזם".שולי רנד החדש, זה שחזר בתשובה והעלה את "יארצייט" נתן לכך ביטוי חריף: "חנוך לוין היה מגוייס לנושא עיקרי: הכחשת קיומו של האל. כל מחזותיו עוסקים בכך שזה מה שיש ואין מעבר לזה. אתה חי, אתה מת, זה נגמר. נקודה". הייתי מוסיף כאן שבמחזותיו הפוליטיים היה חנוך לוין מגוייס לעירעור צידקת קיומנו כאן בארץ וכמחזאי כשרוני מאד הצליח בכך מאד.

משך כעשר שנים נחשב רנד לכוכב מזהיר בשמי התיאטרון הישראלי. הוא שיחק תפקידים מרכזיים ב"המלט","הדיבוק", "קרנבל בוונציה" ועוד.

גם כשחקן קולנוע עשה חייל.

לפני כארבע שנים חזר שולי רנד בתשובה ונעלם מעל בימת התיאטרון. רבים בתיאטרון ביכו את לכתו של מי שנחשב אולי למוכשר מבין שחקני הדור החדש בישראל. ניסיון העבר לימד כי אמנים שחזרו בתשובה לא חזרו עוד אל העשייה האמנותית (אורי זוהר, פופיק ארנון, איקה ישראלי) ורבים אחרים.

שולי רנד נעדר מן הבמות ארבע שנים ובימים אלה חזר בהצגת "יארצייט", שאי אפשר להגזים בחשיבותה. זהו ציון דרך בתרבות הישראלית.

אינני מבקש לכתוב כאן ביקורת תיאטרון, אלא להצביע על החשיבות התרבותית והחברתית של המופע. מופע ששולי רנד הרים בכוחות עצמו, תחילה ב"חאן" הירושלמי ועכשיו פותחת בפניו "הבימה" את שעריה.

העיצוב האמנותי הבימוי, התפאורה והמוסיקה מקוריים ומרתקים ויוצרים את האווירה הנכונה. אין במה אלא שולחן גדול מידות, "טיש", עליו כלי אוכל יפים, קוגל אמיתי, מלפפונים חמוצים וקוניאק טוב.סביב השולחן יושבים גברים בלבד והנשים יושבות מאחורכך יש הפרדה בין גברים ונשים. ההצגה מתנהלת כ"יארצייט" לשני תלמידי חכמים, שהם גיבורי סיפורו של עגנון "שני תלמידי חכמים היו בעירנו".

שולי רנד יושב בראש השולחן,מתעטף בשייטל, אומר "בורא מיני מזונות" על הקוגל ו"שהכל" על הברנדי, מריח קצת טביקה ומחלק למסובים. ואז הוא פותח ומספר כאילו לפי תומו את הסיפור של שני תלמידי החכמים שחיו בדור שהתורה היתה תפארתם של ישראל. זהו סיפור של אהבת התורה אך גם סיפור של קינאה ושינאה קשה כשאול, בין ר' משה פנחס בן הכפר הדלפון בעל ההליכות המוזרות לבין ר' שלמה הנשוי למשפחה אמידה והוא בן לשושלת רבנים מפוארת.

אף שאני מכיר את הסיפור כמעט על פה ישבתי מרותק משך כל ההצגה. רנד הצליח כמעט בלי שינויים בטקסט (אך עם שינויים זעירים ונבונים שלא פגמו בשפת המקור אך התאימו אותו לשפת הבמה) להחיות את הדמויות, את התקופה ואת יצירתו של עגנון.

צפיתי בקהל ולהערכתי רובו לא היה דתי. הכל ישבו מרותקים וניכר היה שעברו חוויה עמוקה. ישב לידי בן משפחה צעיר המעיד על עצמו כעל אתיאיסט ששום דבר יהודי אינו מעניין אותו. בתום ההצגה אמר לי: אולי בכל זאת יש משהו ביהדות.

חשיבותה של ההצגה איננה בתחום האמנותי דווקא למרות שמדובר כאן ביצירה העומדת בכל הקריטריונים. חשיבותה בכך שהיא פותחת אולי פתח (כפי שכתב ידידי פרופסור בן עמי פיינגולד) לתיאטרון יהודי מקורי. וחשיבות מיוחדת נודגעת לעובדה שיוצרי תיאטרון זה הם שלומי אמונים, שיתרגמו את האוצרות האדירים של התרבות היהודית לשפתו של הדור הזה.

תקציר הסרט בוידאו

http://www.youtube.com/watch?v=ZVgzvSrlTEU

לקראת ט' באב, היום בו חרבו בית המקדש הראשון והשני * זכר החורבן – באגדה ובהלכה, בתפילה ובפיוט, בשיר ובסיפור * וגם כמה דברי נחמה ולקח לימינו

על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. שהיה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.

הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו.

אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?

השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנה, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתיה שלי.

אמר לו בעל הבית: לא. לך מכאן.

– אתן לך דמי חצי סעודתך.

– לא.

– אתן לך דמי כל סעודתך.

– לא.

תפס אותו בעל הבית בידו והוציאו.

אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.

(על פי בבלי גיטין נה ב)

קיצצו בהונות ידיהם

" על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" . אמר להם נבוכנדצאר: מה אתם יושבים ובוכים? אני מבקש מכם שתנגנו לפניי ולפני עבודה זרה בכינורות שלכם, כדרך שהייתם מנגנים לפני אלוקיכם… נטלו את בהונות ידיהם לתוך פיהם וקיצצו אותם… עמד נבוכדנצאר והשליך מישראל תלי תלים של הרוגים. אף על פי כן היה להם שמחה שלא אמרו שירה לפני עבודה זרה… באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם קטעתם אצבעות ידיכם של ימין , אף אני… שנאמר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. (על פי מדרש שוחר טוב)

" אוי לבנים שגלו"

אמר ר" יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב והמתין לי על הפתח עד שסיימתי תפילתי. לאחר שסיימתי תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי, ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי… אמר לי: בני מה קול שמעת בחורבה זו? אמרתי לו : שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין עובדי כוכבים ומזלות. אמר לי: בני, חייך וחיי ראשך לא שעה זו בלבד אומרת בת קול כך, אלא בכל יום ויום שלוש פעמים אומרת כך. ולא עוד, אלא בכל זמן שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים :"אמן יהא שמיה רבא מבורך", הקדוש ברוך הוא מנענע בראשו ואומר: אשרי המלך שמשבחים אותו, ואוי לו לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" . (מסכת ברכות)

ירמיהו מתאבל על החורבן. תחריט של יעקב שטיינהארט.

" כל העיר בוערת"

" ובעת אשר בער ההיכל באש, גזלו הרומאים כל דבר שבא לידם וערכו טבח נורא לכל היהודים אשר פגעו בהם, ולא חמלו על עולים צעירים ומלאי ימים ולא הידרו פני שרי קודש כי אם המיתו זקנים ועוללים, הדיוטות וכוהנים יחד, וחרב האויב אכלה את כל משפחות העם מסביב, וגם המבקשים חנינה וגם העומדים על נפשם נשחטו בלא חמלה וקול משק הלהבה העולה למרום התערב בקול אנקת החללים ומפני גובה הר הבית וגודל הבניין הלוהט באש נדמה לעין הרואה כי כל העיר בוערת" (יוסף בן מתתיהו " מלחמת היהודים" )

נתיב הייסורים של מרתה בת בייתוס

לוד שוכנת על אם הדרך מירושלים לשפלת החוף ומכאן חשיבותה הרבה. זו הסיבה שהניעה את הרומאים לסלול דרך רחבה ונוחה, שתשמש את גיסותיהם וגם את עולי הרגל לירושלים. כה נוחה וכה מהירה הייתה הדרך עד שסיפרו על נשות לוד הצדקניות שהיו לשות בצק בבתיהן, עולות לירושלים להתפלל בבית-המקדש, ומספיקות לחזור הביתה בטרם החמיץ הבצק. לפני סלילת הדרך נדרש יום שלם להגיע מלוד לירושלים.

אך אותה דרך המלך בה עלו נשים צדקניות לבית-המקדש שימשה גם את הצבא הרומאי שבא לדכא את המרד. לוד נכבשה לפני ירושלים, והדרך בין שתי הערים הפכה לנתיב הייסורים של מרתה בת ביתוס.

מרתה בת ביתוס הייתה העשירה בנשות ירושלים, ואולי גם היפה והעדינה שבהן. כה עשירה הייתה עד שקנתה בכספה את כהונת הכהן הגדול לבעלה, ישוע בן גמליאל. כה עדינה הייתה שכאשר יצאה לבית-המקדש, היו מניחים שטיחים לרגליה, מפתח ביתה ועד בית-המקדש, כדי שלא יתלכלכו רגליה.

בעלה של מרתה בת ביתוס, ישוע בן גמליאל הכהן הגדול, חידש חידוש גדול בישראל – הוא הראשון שהקים בתי-ספר לילדים, ועל כך אמרו עליו חכמים כי הוא " זכור לטוב" . הוא היה ממתנגדי המרד ונרצח בידי קנאים.

זכותו של בעלה לא עמדה לה למרתה בת ביתוס. כשפרצו הרומאים לירושלים והחריבו את המקדש לקחו אותה בשבי. על אשר ארע אז סיפר אחד החכמים שהיה עד ראיה: " ראיתיה שקשרו שערותיה בזנבי סוסיהם של ערביים והיו מריצין לה

("מירושלים ועד לוד" – זאב גלילי).

אוצרות המקדש

מה קרה לאוצרות המקדש אחרי החורבן? חידה היא ותהי לחידה. הרומאים הצליחו אמנם לקחת חלק מכלי המקדש ואף הציגו אותם בתהלוכת ניצחון ברומא. תהלוכה זו הונצחה בתבליט על השער שבנה טיטוס לציון נצחונו על יהודה.

אך הרומאים הצליחו להניח ידיהם רק על חלק קטן מן האוצרות. לאן נעלמו כל היתר?

האגדה מספרת על כהן אחד שהבחין כי חלק מרצפת המקדש שונה מחלקים אחרים. הוא קרא לחברו על מנת להראות לו את הדבר. אך בטרם פצה פה יצאה אש ושרפה אותו. אגדה אחרת מספרת כי שלמה המלך ידע כבר בעת שבנה את בית המקדש כי הוא עתיד להיחרב. לכן הטמין את רוב האוצרות עמוק מתחת לפני האדמה. אגדה אחרת מספרת כי ברצפת אבן השתייה קבוע לוח שיש עגול, שכל הרוקע עליו שומע הד עמום מחלל המערה שמתחתיו. במערה זו גנוזים אוצרות המקדש. כל מי שניסה להיכנס לתוכה מצא את מותו ולכן נסתם פתח המערה. הפתח לא ייפתח אלא בבוא המשיח. (ירושלים שלי – זאב גלילי)

 מה קרה לכלי המקדש. תבליט כלי המקדש נישאים בידי שבויים על שער טיטוס ברומא.

מששון לשמחה

עתיד הקדוש ברוך הוא להפוך ט" באב לששון ולשמחה ולמועדים טובים ולבנות ירושלים בעצמו ולקבל גלויות, שנאמר: " בונה ירושלים ה" נדחי ישראל יכנס" . (ילקוט שמעוני).

"זכר לחורבן"

" משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר (מקושט בציורים)…אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד (זכר לחורבן)… וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר של שריפה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין… וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" .

(על פי ר יוסף קארו, שולחן ערוך).

" יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת החופה" . (רבי משה איסרליש)

 "יהודה השבויה" . מטבע שטבעו הרומאים לציון נצחונם

אזכרה

אזכרה אלוקים ואהמיה

בראותי כל עיר על תילה בנויה

ועיר האלוקים משפלת עד שאול תחתיה

ובכל זאת אנו ליה ועינינו ליה

מדת הרחמים עלינו התגלגלי

ולפני קונך תחינתנו הפילי

ובעד עמך רחמים שאלי

כי כל לבב דוי וכל ראש לחלי

יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות

שתשים דמעתנו בנאדך להיות

ותצילנו מכל גזרות אכזריות

כי לך לבד עינינו תלויות

(אמיתי בן שפטיה, תפילת נעילה)

העיר הבזויה

נחם ה" אלוקינו

את אבלי ציון

ואת אבלי ירושלים

ואת העיר האבלה

והחרבה והבזויה והשוממה

האבלה – מבלי בניה

והחרבה – ממעונותיה

והבזויה – מכבודה

והשוממה – מאין יושב

והיא יושבת וראשה חפוי

כאישה עקרה שלא ילדה

(מתוך תפלת נחם לתשעה באב)

לבי במזרח

לבי במזרח ואנכי בסוף מערב

איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב

איכה אשלם נדריי ואסריי בעוד

ציון בחבל אדום ואני ככבל ערב

יקר בעיני עזוב כל טוב ספרד, כמו

יקר בעיני ראות עפרות דביר נחרב

מות יהודה הלוי

ויקיפדיה

יהודה הלוי היה בן חמישים שנה כשהלך לארץ ישראל. וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר " כי רצו עבדיך את אבניך ואת עפרך יחוננו" . והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת :"ציון הלא תשאלי". וישמעאלי אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו. ( על פי גדליה בן דון יוסף אבן יחייא).

בת קול: לישמעאלים צאו מביתי, באו בניי

" ויהי בשנת חמשת אלפים ומאה וחמישים ושלוש לבריאת עולם, אלף ושלוש מאות וחמש ועשרים לחורבן בית המקדש, שייבנה במהרה… שמענו שבת קול יוצאת מבית המקדש ואומרת: צאו מביתי ויביואו בני…

" ונפל פחד גדול על הישמעאלים ומתוכם קם אחד וירד בבור אחד. שהה שם ואמר שראה שלושה זקנים מעוטפים ונפל על פניו והם אמרו: עמוד על רגליך.

" ועמד ושאל: מי ומי אתם?

”ענו ואמרו: מבני ישראל אנחנו ועתה לך ואמרת לישמעאלים שיניחו המקום כי הגיע קיצם וזמנם.

" השיב להם: ואם לא יאמינו לי מה אומר אליהם?

אמרו לו: אמור להם כי אברהם העברי ומשה בן עמרם ואליהו הנביא אמרו לך כך.

" ויעל הישמעאלי מן הבור ההוא ויספר הדברים האלה לחבריו ונפל פחד גדול עליהם.

" ואומרים כי ננעלו דלתות בית המקדש ועדיין לא נפתח" .

(" בית המדרש" ליעלינק).

" תצא אש עזה ותשרוף העולם"

" עתיד הקדוש ברוך הוא לבנות את ירושלים ולגלות כוכב אחד שעומד ומתנוצץ. ושבעים רשפי אש מתפשטים והולכים ממנו לאמצע שמים. ושבעים כוכבים אחרים ישאלו אורם ממנו. ויהא מאיר ומבהיק שבעים יום. וייראה ביום ששי, בכ" ה ימים לירח השישי, וייעלם ביום השביעי לסוף שבעים יום…

" ולכשיאיר אותו כוכב באמצע הרקיע, יקום מלך אחד, גדול ושליט בעולם ויתגאה ברוחו על כל המלכים ויעורר קרבות ויתגבר עליהם.

" ובאותו יום שיתכסה הכוכב, תזדעזע ארץ הקודש מ" ה מילין מסביב למקום בית המקדש. ומערה אחת תתגלה מתחת לאדמה ומאותה מערה תצא אש עזה לשרוף העולם. ואז יתגלה המלך המשיח בכל העולם ולו תינתן המלכות ויאבד את אדום הרשעה וכל ארץ שעיר ישרוף באש" . (זוהר)

" אדוני הארץ בצדק"

" …עליך לראות עם זה בירושלים, עליך לראות את אדוני ארץ יהודה אלה, אדוני הארץ בצדק ובמשפט, גרים ועבדים בארצם הם, אשר עם כל הלחץ אשר ילחצו אותם, יצפו לגואל שיבוא ויגאלם. ובהיותם נתונים בעול נוגש, אשר יכביד עליהם אכפו, חבויים בצל מקדשם שלא נשאר ממנו אבן על אבן – עוד יוסיפו להחזיק באמונתם ולא יתכחשו לאלוקיהם.

יהודים בירושלים 1895

" הפרסים, היוונים, הרומאים אין זכר להם תחת השמים. ועם קטן זה , אשר מוצאו קדם הרבה למוצאם של העמים הגדולים האלה, עודנו חי את חייו המובדלים בין גלי חורבות ארצו. אם יש עוד עם בין העמים אש ישא עליו את חותם הפלאות, הנהו לדעתי עם ישראל" .

(פרנסואה דה שטובריאן, דיפלומט וסופר צרפתי סוף המאה ה-18, תחילת המאה ה-19).

כל העולם בכה

" כל הלילה רתחו ימי להבות והשתררבו לשונות אש מעל הר הבית. כוכבים ניתזו מן השמים הקלויים וניתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכסאו אלוקים וניפץ לרסיסים כסאו?… הנה הוא אל נקמות. הוא בכבודו ובעצמו. שלו ונורא הוא יושב על כסא אש בלב ים הלהבה… וידעו מלאכי השרת את אשר עשה להם האלוקים וחזדעזעו מאד. וירעדו עמם כל כוכבי הבוקר ויליטו המלאכים את פניהם בכנפיהם כי יראו מהביט אל צער האלוקים… ותהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו מלאך לנפשו מלאך לנפשו ויבך בדממה כל העולם עמם" .

(מתוך " מגילת האש" , חיים נחמן ביאליק)

" חזרנו אל בורות המים"

" חזרנו אל בורות המים

לשוק ולכיכר

שופר קורא בהר הבית

בעיר העתיקה"

 נעמי שמר [ויקיפדיה באדיבות יעל רוזן]

" כתבתי את השיר בתל אביב. גרתי ברחוב אמיל זולא על הגג אבל נסעתי כמה פעמים לירושלים ולהיזכר מה אני בדיוק אוהבת שם. שולי נתן ביצעה את השיר לראשונה בפסטיבל הזמר ואחרי שלושה שבועות פרצה מלחמת ששת הימים. הופעתי ממש בשדה הקרב , ברפיח ובאל עריש. ואז שמעתי ברדיו את הצנחנים משחררים את ירושלים ושרים "ירושלים של זהב" ליד הכותל. במטע דקלים באל עריש שרתי לראשונה את הבית הנוסף " חזרנו אל בורות המים לשוק ולכיכר". חזרתי לתל אביב ומצאתי מתחת לדלת מברק מטדי קולק: החיילים המוצבים בעיר מבקשים שתוסיפי עוד בית לכבוד הנצחון. צלצלתי לטדי ואמרתי: כבר יש לי. למחרת היתה לנו הופעה בבית לחם ואז, כשהחיילים מחאו כפיים לבית החדש, אמרתי להם: מה אתם מוחאים לי כף? לשנות שיר זה הרבה יותר קל מלשנות עיר" .

( נעמי שמר, בראיון לכתב מעריב, רוני קובן)

הכותל לפני 1948

ראה ארץ ציון וירושלים

     זעקת האבות

לא אגזים אם אומר כי השם פולין מעורר צמרמורת בגופו של כל יהודי. פולין של פעם היתה בית היוצר לנשמת האומה. אלף שנים חיו יהודים בפולין.

כאן הקימו תרבות יהודית לתפארת. כאן גם נוצקה תרבות יידיש חילונית חדשנית אך מאד יהודית. כאן קמו בתי ספר שלמדו עברית ברמה ששום בית ספר ישראלי אולי לא הגיע אליה. כאן גם צמחה תנועת ז'בוטינסקי שקיימה קשרי אינטרסים עם השלטונות הפולנים, זכתה לסיוע בנשק בתחמושת ובאימונים. מכאן באו מנחם בגין ואברהם שטרן יאיר ורבים ממנהיגי הישוב.

עד שעלה הכורת הנאצי ושם קץ באבחת חרב חדה לכל היהדות המפוארת הזו. ולכולנו נותר – בצד האבל התהומי והאימה, גם השינאה לפולנים. על שיתוף הפעולה ששיתפו עם הרותח הנאצי. על כך שאולי איןם זה מקרה שעל אשמתה קמהו מחנות ההשמדה נוראים אושוויץ ובירקנאו. על שגם אחרי השואה נרצתחו יהודים בפוגרמים וגם באין יהודים ממשיכה האנטישמיות לחלחל שם כנחש צפע.

פולין האחרת

אך יש גם פולין אחרת. מעטים יודעים שמספר הפולנים חסידי אומות העולם שסיכנו חייהם להצלת יהודים גדול יותר ממבפרם בכל עם אחר. מעטים יודעים שיש היום בפולין עילית אינטלקטואלית העושה חשבון נפש על מה שהסידו הפולנים מאובדן היהודים.

הצצה מקרית לחלק זה של הפולניות נזדמנה לתיירים ישראליים, שמשון גרינפלד ובני משפחתו מירושלים וזה מה שסיפרו לי בשובם. .

מסע שורשים פרטי

" בעקבות הדור הצעיר שעשה את מסעות השורשים לפולין החלטנו – שתי אחיותי ואנכי – לעשות את מסע השורשים הפרטי שלנו.

" נסענו לעיירת הולדתה של אמנו, חמיאלניק. הורינו מיעטו לדבר על עברם ולא היה לנו שום מושג על העיירה. מה עוד שנתברר כי יש בפולין ארבע עיירות הנושאות אותו שם. שייטנו באינטרנט ומצאנו את העיירה שלנו. למדנו לדעת שזו הייתה עיירה שרוב תושביה יהודים (כ- 8000 מתוך 10000).

"לא נותר כלום"

" בקהילה היהודית בוורשה אמרו לנו שאין טעם לנסוע לעיירה הזו כי לא נותר שם אף לא יהודי אחד, אף לא שריד לעבר היהודי. בכל זאת החלטנו לנסוע. אחותי, שהיא פסיכולוגית במקצועה, סברה שחשוב לנו לראות גם את ה"אין" .

" יצאנו מווארשה במכונית שכורה עם נהג פולני דובר אנגלית. הוא היה נחמד מאוד וסבלני ביותר. כשהגענו לעיירה, הפנו אותנו לבית הקברות היהודי. מצאנו שטח ריק ובו שרידים של שני קברים ושלט רשמי בפולנית, מעוטר במגן דוד.

" בבית סמוך סיפרה לנו נערה צעירה, שסבא שלה סיפר לה שאכן היה בית קברות יהודי במקום. היא הפנתה אותנו לבית הכנסת שבמרכז העיירה.

טקס לציון המורשת היהודית

" יצאנו לכיוון בית הכנסת וכאן ציפתה לנו הפתעה גדולה. הגענו למקום בעיצומו של טקס שלאחר מכן נתברר כי נועד לציון קיום המורשת היהודית". הסיפור המופלא על
פולנים אוהבי יהודים. קהל רב שמנה כמה אלפים, צבא על פתח המבנה שנותר שלם מלפני המלחמה העולמית.

אלפי אנשים, , ישבו שעות  ראו הופעות ושמעו נאומים
" קיבל את פנינו סגן ראש העירייה, האחראי על "התיק היהודי" במקום והיסטוריון בהשכלתו. הוא הזמין אותנו לטקס שהתקיים אותו יום במרתף בית העירייה – מקום ששימש בית הספר היהודי לבנות לפני המלחמה (קרוב לוודאי שאמנו למדה בו). השתתפו באירוע שני מוזמנים מישראל – ניצול, יליד המקום מקיבוץ יקום, וכן הסופרת והמתרגמת מרים עקביא.

דוכנים למאכלים יהודיים

"
. לאחר מכן ירדנו שוב לבית הכנסת. האיזור כולו נסגר לתנועה. בדוכנים מכרו חלות, סופגניות ושאר מאכלים יהודיים. תלמידי בית הספר המקומי העלו מחזמר "מגילת אסתר". בסיפור המגילה שילבו שירים וריקודי עם ישראליים, וכן המחיזו את חדשי השנה העברית והחג המתאים לכל חודש. לאחר מכן נישאו נאומים על ידי נכבדים פולנים ועל ידי הנציגים מישראל.

כליזמרים שרים יידיש

" מסמר הערב הייתה הופעה של להקת כליזמרים ששרה ביידיש, כאשר בחלק מהשירים הקהל מצטרף. בבית הספר המקומי, הצמוד לבית הכנסת,

מופע להקות ביידיש

נערכה ארוחה שכללה מאכלים יהודיים לכמה מאות מוזמנים. קירות בית הספר היו מכוסים בציורים של מוטיבים יהודיים – שופרות, סוכות, חנוכיות וכדומה. האירוע כלו היה הזוי ובלתי נתפס.

פרחו תודות ליהודים

" סגן ראש העיריה הסביר לנו, שהעיירה מוקירה את תרומתם של היהודים לפיתוח המקום מבחינה כלכלית ותרבותית. הוא הצביע לדוגמא על עיירה סמוכה שלא היו בה יהודים לפני המלחמה והיא כיום עיירה המצויה בפיגור. הוא אמר: "תראה אותם ותראה אותנו". אכן המציאות עולה לפעמים על כל דמיון" .

תולדות המשפחה

"אמנו נולדה בחמיאלניק ב- 1910. בחמיאלניק היתה פעילות ענפה של תנועות הנוער הציוניות – כנראה לא בעידוד ההורים. בהיותה בת 12 עקרה המשפחה לוורשה. שני הבנים הבוגרים עלו לארץ (שמואל חי בארץ כשנתיים והיגר לאורוגוואי, ומאיר השתקע בחיפה וגר שם עד מותו – לפני כ- 10 שנים).

"בוורשה הצטרפה אמנו לתנועת גורדוניה. ובהיותה בה 23 עלתה לארץ, בניגוד לדעת הוריה ודעת רב הקהילה.

"אחותה מרים נורתה ברחוב עם בעלה ובנה. בעקבות זאת, ברחה אחותה הצעירה רניה מוורשה ללודג'. היא נלקחה למחנה עבודה צ'סטוחוב ועבדה שם במפעל תחמושות. עם גמר המלחמה, פגשה את שמואל פוטשר – חייל יהודי פולני שכל משפחתו הושמדה. הוא ערק מהצבא, הם נשאו ב- 1945, חיו 17 שנים בארגנטינה ואז עלו לארץ.

"אמי חיה בתל אביב כל ימיה. ב- 1944 נשאה לאבי שעלה מבז'יזי'ן עם משפחתו הציונית ב- 1925.

"היא נפטרה בערב ראש השנה תשס"ג, מייד לאחר הקידוש, כששלושת ילדיה ליד מטתה.

צילומים: באדיבות שמשון גרינפלד

קרא עוד על נוצרים אוהבי יהודים:

התאולוגיה הנוצרית של ואן דר הובן

הכומר המופלא שהציל אלפי יהודים