ראה "איך קם דור הכיפות הסרוגות"

" הגיע הזמן שנפסיק להניף את דגל אחדות העם והממלכתיות * להפסיק להתבכיין ולהתחנן למשאל עם * העקירה היא מעשה גזעני, הפוגע בשבט שלנו ויש להאבק בה בשיטות של מרטין לותר קינג * חובשי הכיפה המשתפים פעולה עם התכנית הם כמו הכושי המתרפס "הדוד תום" " * דעה מקורית של חובש כיפה, חקלאי, המגדיר עצמו שמאלן טהור

יהושע (סידני) פריש, בן 56, מגדיר עצמו " שמאלן טהור" . לא שמאלן בנוסח הישראלי, הוא מדגיש. שמאלן אמיתי לפי הגדרתו מאמין שלכל אדם זכויות בסיסיות. גזען הוא כל מי שמפלה אדם בגלל צבע עורו, דתו, מינו, או לאומיותו.

יהושע פריש

הרשות הפלשתינית, הוא אומר, היא ארגון גזעני, הואיל והיא תובעת שכל שטח שיועבר אליה יהיה נקי מיהודים. גם כל " שמאלני" ישראלי, התומך במדיניות זו, הוא גזען. יוסי שריד, א.ב. יהושע, עמוס עוז, ושמאלנים ישראלים אחרים אינם שונים מכל גזען מצוי בדרום ארצות הברית.

יהושע פריש נולד בארצות הברית להורים ניצולי שואה. הוא חונך בבני עקיבא והיה מזכיר ארצי של הארגון שם. עלה ארצה עם גרעין של התנועה בשנת 1972. כיום הוא מתגורר במושב בני דרום שממזרח לאשדוד. לולן, חקלאי בדם, נשוי, אב לחמישה וסב לחמישה. הוא מגדיר עצמו אדם מתון, הממוקם בדעותיו הפוליטיות בנתיבות שלום. אך קלות הדעת בה החליטו הכנסת והממשלה הניעה אותו להרים קול. ואלה הדברים שהוא אומר.

לותר קינג כמשל

" כיליד ארצות הברית אני מבקש להעלות כאן מושג אמריקני . זהו המושג " הדוד תום" ((UNCLE TOM, הלקוח מן הספר " אוהל הדוד תום" (ראה מסגרת). זהו מושג המסמל את הכושי השפוף, הכנוע, ללא עמוד שדרה. הכושי שמאפשר לאיש הלבן לדרוך עליו ולרמוס אותו.

 

 

" העבדים הכושים שוחררו לכאורה בשנת 1865, אך עבדותם הנפשית נמשכה עוד שנים רבות, והאדם הלבן המשיך לרמוס אותם. עד שקם כומר שחור, מרטין לותר קינג, והכריז שהשחורים אינם מבקשים לקבל זכויות – הם דורשים אותן. הוא אירגן מרי אזרחי לא אלים. הקרב נגד הלבנים היה ארוך וקשה. למרות שלותר קינג וההמונים שהלכו אחריו לא הפעילו אלימות היה המאבק כרוך בקורבנות רבים. אולם בסופו של דבר הצליח. הכושים זכו להכרה בני חורין ושווים לזולתם.

" מרטין לותר קינג נרצח בידי מתנקש לבן, אבל היום הוא נחשב גיבור לאומי ויש חג רשמי לזכרו" .

השבטיות בישראל

" במדינת ישראל, יש "שבטים" רבים: רוסים, חרדים, אשכנזים חילוניים, ערבים, ספרדים וכן השבט שלנו – הדתיים הלאומיים. כל שבט עומד על זכויותיו, חוץ מהשבט שלנו. אנו מניפים דגלים של "אחדות העם", "להיות גשר" ו"ממלכתיות".

" והתוצאה? בעוד כמה חודשים, השבט השולט, האשכנזים החילוניים, בהסכמת השבטים האחרים, הולך לגרש חלק מאיתנו מבתינו ומיישובינו. להרוס או להעביר למשפחות השאהידים את בתי הכנסת שלנו. לנפץ את בתי הקברות שלנו. בין היתר את קברו של יוחנן הילברג ז" ל מנצר חזני, שנפל באסון השייטת.

" ומה אנחנו עושים? אנחנו יוצאים להפגנות, ומבקשים "משאל עם", ומותחים שרשרת אנושית, ומכריזים ש"האהבה תנצח". במקום לקחת את גורלנו בידינו, אנחנו בוכים: "זה לא פייר"; "אריק שרון נבחר על מצע אחר ושינה את דעתו"; "לא בסדר"; "לא יפה".

" הדוד תום" שבתוכנו

" ונחזור לרגע ל uncle Tom. חשבתי שהדוד תום מת. לצערי, לא כך הדבר. הוא פשוט עזב את קנטאקי ועלה ארצה. ופה בישראל, כמו ישראלי טוב, הוא עיברת את שמו. קוראים לו יונתן בשיא והוא אחראי על הפינוי. ואחר כך הוא התגייס לצה" ל ושוב עיברת את שמו, וקוראים לו אלעזר שטרן, והוא מפרק את יחידות ההסדר. ואז הוא מצא עבודה בעיתון מעריב ושוב עיברת את שמו. וקוראים לו חנוך דאום.

" ויש עוד כמה Uncle Tom, חובשי כיפות סרוגות, המתנדבים לצאת לגוש קטיף ולסלק במו ידיהם את היהודים משם. "הדוד תום" חי וקיים במדינת ישראל, בתוככי השבט הדתי לאומי" .

נשתנו כללי המשחק

" רבותי, חבל שבשביל להמחיש מה צריך לעשות בעת הזו, אני נאלץ להביא כדוגמא שחור עור מהמאה הקודמת. אבל אין ברירה. כשהשוטרים הלבנים באו אל המפגינים השחורים ושיסו בהם כלבי זאב אימתניים, השחורים לא נהגו באלימות אבל הם גם לא אמרו "האהבה תנצח" ו"רוצים משאל עם".

" לדעתי, אנחנו צריכים לבוא אל אריאל שרון ולומר לו שעד עכשיו היינו מוכנים להשתתף ב"משחק הדמוקרטי". אבל כעת נגמרו המשחקים. מכאן ואילך, אנחנו נגד משאל עם, אפילו אם אתה בעצמך תביא הצעת חוק כזו. ניפגש ביום הפקודה בגוש קטיף. ואז נצטרך להיערך בנוסח מרטין לותר קינג. " יש לי כמה רעיונות לגבי ההיערכות הזו, אבל זה לא הזמן והמקום להעלות אותם. אולם באופן מיידי יש לזנוח את התביעה למשאל עם ולפתוח מייד את ערוץ 7 מחדש.

" רבותי, למשך החודשים הבאים, בואו ונהיה ניו יורקים –

בואו נחגוג את MARTIN LUTHER KING DAY ברוחו וכהלכתו" .

האשה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה

הספר " אוהל הדוד תום" הוא מן הספרים הבודדים בהיסטוריה שעשו היסטוריה. הוא היה בין הגורמים שהשפיעו על דעת הקהל והניעו למלחמת האזרחים בארצות הברית (1861)

מחברת הספר היא הריאט ביצ"ר סטו. נולדה ב-1811 בעיירה קטנה בקונטיקט. אביה היה כומר שקרא לבתו מדי יום את כתבי הקודש עד שידעה אותם על פה. בבית אביה ספגה את ההתנגדות העזה לעבדות.

בהיותה בת 40, כשכבר הייתה אם לשישה ילדים, החלה לכתוב את " אוהל הדוד תום" . זה החל כסיפור בארבעה המשכים, המתאר את מצוקתם של העבדים הכושים, שהתפרסם בכתב עת קטן. ארבעת ההמשכים התרחבו ל-40 ונכרכו לספר בחודש מאי 1852. תוך שנה נמכרו באמריקה מיליון עותקים ועוררו זעזוע עמוק בלב הקוראים.

לאחר תום מלחמת האזרחים נפגשה הסופרת עם הנשיא אייב לינקולן שכינה אותה " האישה הקטנה שחוללה את המלחמה הגדולה" .

הריאט ביצ'ר סטו

הדעות על ערכו האמנותי של הספר חלוקות. אך אין חולק על השפעתו האדירה לא רק לפני מלחמת האזרחים אלא עד ימינו אלה. הספר תורגם לעשרות לשונות, הומחז והוסרט עשרות פעמים. שמו של הספר היה לשם נרדף למלחמה לצדק ו" הדוד תום" הפך (בפי שחורי עור) כינוי למי שמתרפס בפני אדוניו. הספר תורגם לראשונה לעברית ב-וארשה ב-1896 ומאז תורגם פעמים רבות.

==============================================================

חוק פינוי פיצוי קיבוץ שפיים

כדאי אולי לעשות ניסוי קטן, מה שקוראים בשיטות מחקר " קבוצת ביקורת" . לחוקק חוק לפינוי-פיצוי ישוב קטן, או שכונה עירונית במרכז הארץ. כפר שמריהו למשל, או אפקה, או צהלה, או רמת אביב ג", או קיבוץ שפיים.

קיבוץ שפיים הוא אולי יעד המתאים לניסוי. שוכן במרכז הארץ, כחמישה קילומטרים צפונית להרצליה, שטחו קרוב ל-5000 דונם. זו אדמת מדינה ששווה מיליארדם. אפשר להזיז את הקיבוץ ממקומו בשביל יעד לאומי חשוב. למשל: מפעל גדול להמתקת מי ים.

קל מאד. מחוקקים חוק פינוי-פיצוי בכנסת. מאמנים את יחידות צה" ל והמשטרה לביצוע המשימה ומבצעים. הקיבוץ יוקף גדרי תיל ויוכרזו שטח צבאי סגור, אין יוצא ואין בא. מי שיפר את הצו צפוי לעונשים שייקבעו בחוק.

שמאים יעברו מבית לבית ויקבעו את ערכו על פי השטח, המיקום ומצב המבנה. ביום הקובע ינתקו את המים והחשמל. התושבים ייקראו לצאת מבתיהם ולפנות את השטח. מי שיתנגד יזכה לטיפול מיוחד של היחידות שאומנו לכך. על כל חבר קיבוץ יופעלו ארבעה חיילים או שוטרים מצוידים באזיקים. הם יועברו בכוח לאוטובוסים וייאזקו באזיקים כדי שלא יעשו צרות בדרך.

מי שיתפנה מרצון יקבל כסף ויישלח לחפש דירה במקום אחר. אם הקיבוץ ירצה לעבור בשלמות יוכל לקבל מקום בנגב. מי שיתנגד יוענש כדין – קנסות, מאסר, ביטול הזכות לקבל פיצויים.

=============================================================

מכירה כללית של ההתנחלויות

המעלה החשובה ביותר של " חוק פינוי פיצוי" היא התקדים שהוא יוצר והניסיון שנרכוש. כמה שווה כל בית וכל חממה. מה מחירו של לול וכמה מגיע על חלקת אדמה. מה הן זכויותיו של מתנחל בודד וכמה מגיע לו אם הוא בעל משפחה. איך מכמתים את השווי של עשר שנים בהתנחלות וכמה מגיע למי שכאן נולדו נכדיו ונקברו אבותיו. את הכל יחד שמים בחבילה אחת, כולל הוצאות הובלה, צער, שבת ובושת. מקבלים משהו כמו 300 אלף דולר בממוצע.

כשחושבים על זה בהיגיון זה ממש סכום מגוחך לעומת התועלת שעבודת היסוד הזו מבטיחה לעתיד. תכפילו את הסכום הזה בתושבי הגולן וכבר יש לנו גולן נקי מיהודים. גם פינוי כל היהודים מכל שטחי יהודה ושומרון כבר לא נראה מי יודע מה במחירים האלה. במיוחד כשיעברו לתחשיב סיטוני. יותר מזה. חבר הכנסת אפרים סנה כבר מצא מיליארדר ממדינות המפרץ המוכן לקנות את ישובי הפיתחה, בכמה עשרות מיליוני דולרים. כך שעוד יתברר שמכל פינוי כזה נצא ברווח.

אבל עיקר העיקרים הוא פתרון הקבע. במחיר כזה אפשר הרי לפנות את כל מדינת ישראל. תכפילו 300 אלף דולר במיליון וחצי משפחות ותקבלו סכום שהוא לא בשמיים. שישו ושמחו יהודים. יש פתרון לבעיה היהודית במזרח התיכון.

=============================================================

סיריל קרן שוב מאחוריך שרון?

רחובות הערים מוצפים עכשיו בכרזות: " שרון, העם איתך – תמשיך" . סיקרן אותי לדעת מיהו העם הזה שעומד מאחורי שרון. למה העם הזה לא שולח פקס, או דואל, או כותב מכתב. אפשר גם סתם להרים טלפון, זה הרבה יותר זול. ובסקייפ זה חינם אין כסף. למה העם צריך להוציא הון עתק על שלטי ענק.

בדקתי אצל מנהלי קמפיינים ואמרו לי כי שלט אחד עולה בממוצע אלף עד אלף ומאתיים דולר ל-10 ימים. אם מציבים מאות שלטים המחיר יכול לרדת ל-550 ואפילו ל-350 דולר. מובן שלשלטי ענק, כמו זה המוצב בכיכר " עלית" ברמת-גן, יש מחירים מיוחדים. לא ספרתי את מספר השלטים. אבל בהנחה שכל העם באמת עומד מאחורי שרון, אז מדובר ב-500 עד אלף שלטים. אולי יותר. כלומר: מדובר בהוצאה של 250 אלף עד 350 אלף דולר לפחות. ואם השלטים יישארו 20 ו-30 יום ההוצאה כבר עשויה להתקרב למיליון דולר ויותר.

למי יש כל כך הרבה כסף כדי להכריז הכרזה פשוטה כל כך?

פתאום עלה בי חשד שלא העם עומד מאחורי שרון. אולי מישהו אחר. האם זה יהיה ניחוש פרוע להגיד שאולי זה הבן האהוב עומרי? . אם כן, אזי מדובר באמת בבן נאמן, אם הוא מוציא מכיסו סכום כזה. אבל, רגע, מאיפה הכסף. אולי הלוואה מגלעד, מן הכספים שקיבל על הייעוץ שנתן לדודו אפל? אולי. ואולי נשאר קצת מהכספים של סיריל קרן? ואולי יש עוד איזה סיריל קרן?

אם כך הדבר צריך לשאול את עמרי: עוד לא גמרת עם כתב האישום הנוכחי ואתה שוב מסתבך?

============================================================

שמות מבצעי צה"ל

לכל מבצע של צה" ל יש שם. לקראת מבצע העקירה מגוש קטיף נבחר שם מקורי: " כזוהר הרקיע" . האם זה המחשב שברוב טיפשותו שלף צרוף זה באורח מקרי? או שמדובר באווילות אנושית? מישהו טרח להגיד למתכננים ש" כזוהר הרקיע" לקוח מתפילת " אל מלא רחמים" . ואז נתקבלה החלטה לא פחות מטומטמת. לקרוא למבצע " שבת אחים" . אולי כדי שהמפונים יפזמו " הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" כשיובלו כבולים באוטובוסים למקומות הריכוז.

לא ברור למה לא נשארו המתכננים צמודים לסידור התפילה. יש שם שפע של שמות יצירתיים למבצע כזה: " עלינו לשבח" , " אשרי יושבי ביתך" , " זה כפרתי" , " יתגדל ויתקדש" , " שינאת חינם" , " לכל העם בשגגה" , " יעצנו רע" , " ריצת רגלים להרע" .

נדמה לי שאפשר לשרטט את דמותה של המדינה לפי שמות מבצעי צה" ל. בעבר נקבעו השמות על ידי בני אדם, והשמות שבחרו משקפים את שעור קומתם הרוחני. מבצעי צה" ל במלחמת השחרור שואבים מלוא החופניים מן התנ" ך. מבצע נחשון (פריצת הדרך לירושלים); מבצע יפתח (שחרור הגליל העליון המזרחי); מבצע חירם , נפתלי, יפתח, חמץ, יבוס, אברהם, ברק, יואב, לוט, אסף ועוד.

גם בתקופה שלאחר מלחמת השחרור ניתנו למבצעים, לפעולות תגמול ולתכניות שמות דומים: בני שחץ, ברנע, דוד, יוטבת, לשבור שבר, מקבת, עשיו, פלשת, צפע ועוד הרבה עד מלחמת קדש/

בסוף שנות השישים ארעה תקלה חמורה לאחר ששתי יחידות שונות נתנו שם זהה לשני מבצעים. בעקבות זאת הוחלט למסור את קביעת שמות המבצעים למחשב. ניתנה הוראה חד משמעית האוסרת על מפקדים בצה" ל לבחור שמות למבצעים.

למאגר גדול במחשב של אג" ם הוזנו אלפי מילים, בודדות ובצמדים, והמחשב העלה מדי פעם צרופים אקראיים לגמרי, בלי קשר בינם לבין אופי המבצע.

שנים רבות היו שמות המבצעים סודות שהצנזורה הצבאית מנעה פרסומם. אך ככל שהתקשורת חדרה יותר ויותר לצה" ל חזרו להפעיל את המוח האנושי, כדי להמציא שם שישמש גם להסברה. כך למשל השם המקורי למלחמת לבנון היה " אורנים" והוא הוחלף ל" שלום הגליל" , שהסביר את מטרות המבצע. השם הזה הפך לרועץ כשנתברר שהארבעים הקילומטרים שמצפון לגליל מתקרבים במהירות לגבול טורקיה. כך קרה גם למבצע " דין וחשבון" . האיש שקבע את שם המבצע סיפר לי כי המבצע התכוון לומר שעושים דין (נקודה) וחשבון. כלומר נקמב ברוצחי יהודים (בהתקפת קטיושות). בתקשורת קלטו זאת כ" דין וחשבון" דו" ח, כאילו מדובר בדוח של מס הכנסה. גם שם מבצע " חומת מגן" נקבע על ידי מישהו במטכ" ל כי הרי המחשב עשוי היה להוציא שם כמו " מזרח תיכון חדש" .

============================================================

שרון מראיין את יצפאן

אלי יצפאן הוא חקיין מעולה. הוא מצליח לחדור לתוך הדמות – לא רק במראה החיצוני, שפת הגוף וגוון הקול. הוא חושף את אופיה. הטקסטים שהוא שם בפי דמויותיו אינם מי יודע מה. וגם זה חלק מן העניין. הוא מדבר כאילו צרפתית או גרמנית או כל שפה אחרת באוסף צלילים חסרי מובן. וכשגיבוריו מדברים בעברית פלצנית זה נשמע אותו דבר. לפעמים החיקויים שלו הפכו סימן הכר לדמויות שהוא מחקה. למשל פרצי הצחוק העצורים של שרון הם המצאה של יצפאן ולא צורת דיבור של שרון.

קרה לי לא פעם שזיפזפתי בין הערוצים וכשהגעתי לערוץ של יצפאן חשבתי לרגע שמדובר במהדורת חדשות. כך קרה לי גם בשבוע שעבר, אבל בהיפוך. הגעתי לערוץ יצפאן וחשבתי שזה עוד חיקוי ונתברר שהפעם זה הדבר האמיתי. שרון לא היה חיקוי אלא שרון ממש ולידו המראיין, מרכיב משקפי שמש, בלתי מוכר במבט ראשון. זה היה יצפאן. השניים דיברו על כבשים, על מזון ודיאטה ופה ושם הייתה איזו שאלה בענייני דיומא.

מדינת ישראל עומדת בפני אירוע טראומטי. " רכבת ההתנתקות שועטת קדימה" (ניסוח של אלכס פישמן, ידיעות אחרונות). לראש הממשלה אין זמן לדבר עם הציבור אז הוא מתראיין בתוכנית בידור.

לא יכולתי להימלט מן המחשבה שממשלה בראשותו של יצפאן היתה אולי ממשלה רצינית יותר מן הממשלה

יצפאן מראיין את שרון או להפך

ראה ההסתה שהכשירה את ההתנתקות

http://www.zeevgalili.com/?p=237

אני יריתי על אלטלנה

http://www.zeevgalili.com/?p=279

 

פורסם ב-2005 ערב ההתנתקות.  חלק מהדברים אקטואליים ב-2019

כמו בטרגדיה יוונית צועדת החברה הישראלית לקראת אסון של מלחמת אחים * שנים של הכפשת המתנחלים בתקשורת הכשירו את הקרקע לכך * הדרך למנוע את האסון המתקרב: הכרזה חד משמעית שאין מסרבים פקודה וגם אין מרימים יד על חייל צה"ל * מרי עממי בלתי אלים ימנע את האסון ואולי גם יעצור את ההתנתקות

היסטוריונים רבים מצביעים על כך שהמהפכה הציונית היא המהפכה היחידה במאה העשרים שהייתה נקייה משפיכות דמים בין מחולליה.

נכון אבל לא לגמרי מדויק. ה"הגנה" , אצ"ל ולח" י הרגו לא מעט יהודים. בוגדים, או כאלה שנחשדו בבגידה, או נחשדו בסטייה מן הקו. לפי מחקרו של שלמה נקדימון, ההגנה הוציאה להורג 10 יהודים, האצ"ל 10, לח"י 16. עוד עשרה יהודים הוצאו להורג על ידי גורמים שזהותם לא ידועה.

אבל פעם אחת כמעט פרצה מלחמת אחים שהייתה עלולה להטביע את המהפכה הציונית בדם ואולי להביא לקיצה. זה היה ביום בו הופגזה אלטלנה, אוניית הנשק של האצ" ל.

נשק וניצולי שואה

אלטלנה הייתה נחתת אמריקנית ישנה, שנרכשה בשנת 1947 על-ידי "הוועד העברי לשחרור האומה" ( השלוחה ההסברתית של אצ" ל בארצות הברית). המטרה הייתה להביא ארצה עולים חמושים בנשק, שיצטרפו למלחמת העצמאות. האוניה הועמסה בצרפת בנשק רב ועלו עליה כ-850 עולים, רובם ניצולי שואה, שעברו אימונים בידי שליחי אצ"ל באירופה.

בינתיים הוכרזה המדינה, הוקמה ממשלה זמנית, והאצ"ל החל לפרק את יחידותיו ולהצטרף לצה"ל. פרט לירושלים שבה המשיכו ארגוני המחתרת לפעול, כל עוד לא הוסר האיום לבינאום העיר.

האוניה הפליגה מצרפת ב-11 ביוני 1948, וכשהתקרבה לחופי הארץ כבר הוכרזה כאן ההפוגה הראשונה במלחמה (בה נאסר על הצדדים לייבא נשק). האוניה הגיעה לכפר ויתקין וכאן הורדו ממנה רוב העולים וחלק מן הנשק.

מפקד אצ" ל, מנחם בגין, קיים משא ומתן עם נציגי הממשלה הזמנית, לוי אשכול וישראל גלילי. הוא הציע להעביר את הנשק שבאוניה לצה"ל, אך תבע להעביר חלק מן הנשק לאצ"ל בירושלים. בן גוריון ראה בדרישה זו ניסיון לחולל הפיכה, או כוונה להכריז על מדינה נפרדת בירושלים. לאצ"ל הוגש אולטימטום: למסור לידי צה" ל את האוניה ותכולתה בתוך 10 דקות. הדרישה נדחתה והאוניה הפליגה לתל-אביב כשבגין על סיפונה.

הפגזת האונייה

מול חוף תל-אביב עלתה האוניה על שרטון. בן גוריון הורה להפגיז אותה בתותח (שכונה לימים "התותח הקדוש" ). האוניה נפגעה ועלתה באש. כל מי שנמצא על סיפונה קפץ למים במטרה להגיע לחוף. בגין עצמו היה בין אחרוני הנוטשים.

רבים מלוחמי אצ"ל, שהיו כבר מגויסים לצה" ל, ערקו מיחידותיהם. לוחמי אצ"ל שטרם התגייסו התרכזו על חוף הים מול האוניה ומול יחידות הפלמ"ח  וצה"ל שירו עליה.

בחילופי היריות נהרגו 16 אנשים, רובם אנשי אצ" ל וכן שלושה חיילי   צה"ל ופלמ"ח. חלק מההרוגים היו אנשי אצ"ל שכבר חוילו לצה"ל או היו בתהליכי חיול.

זו היתה חבית אבק שריפה, שעמדה להתפוצץ בכל רגע ולהפוך למלחמת אחים עקובה מדם. מי שמנע זאת היה מפקד האצ" ל, מנחם בגין, שבשידור ברדיו המחתרתי של האצ" ל הכריז, כשהוא ממרר בבכי: " לא תהיה מלחמת אחים בעוד האויב בשער" .

האיש שחקר ביסודיות את פרשת אלטלנה הוא שלמה נקדימון  ממחקרו עולה כי הממשלה ידעה מראש על בוא האוניה. אצ"ל לא תכנן כל מרידה ולא ערער על ריבונותה וחוקיותה של הממשלה. הפגזת האוניה יכולה להתפרש כטרגדיה של טעויות ואי הבנות וגם של מעשה הסתה והטעיה של ישראל גלילי, שבדיווח לבן גוריון הציג את בוא האוניה כמרד. אבל אפשר גם להסיק שבן גוריון הורה לירות על האוניה בידיעה שלא מדובר כאן במרד אלא מתוך שיקול מקיאווליסטי קר, שזו הדרך למנוע כל ערעור על מנהיגותו. 

מכל מקום בן גוריון מעולם לא התחרט על המעשה. על סף מותו אמר בראיון לנקדימון: "נהגתי באלטלינה כפי שהיה צריך לנהוג" . 

מה ניתן להסיק מפרשה זו על מה שעומד לפנינו? 

שינאה תהומית

מי שלא חי באותה תקופה לא יוכל להבין את השינאה התהומית שהפרידה בין שני המחנות. כבן למשפחה שרבים מבניה היו בשלוש המחתרות אני זוכר היטב את הדוד, איש ה"הגנה" , שאמר לנו: " צריך להשמיד אתכם כמו שמשמידים פשפשים" .

אני זוכר את אחי, לוחם אצ"ל, חוזר הביתה כשראשו זב דם ממכות שהוכה בידי אנשי "הגנה" בעת שהדביק כרוזים. אני זוכר גם את ריצתי כילד לחוף הים, ממרר בבכי למראה האוניה הבוערת, צופה בתדהמה בלוחמות פלמ"ח היורות לתוך הקהל שצבא על החוף. 

השינאה הזו הייתה שינאה בין שני זרמים של התנועה המהפכנית הציונית. שניהם לחמו בסופו של דבר לאותה מטרה, אך היו מוכנים להרוג ולהרג, כל אחד על דרכו. השינאה משמאל לימין הייתה תמיד עזה יותר ואכזרית יותר. אולי בגלל האופי הבולשביסטי של תנועת העבודה הציונית. בן גוריון לא הסתיר את אהדתו ללנין ולשיטות הפעולה שלו. 

שום דבר לא נשאר מן המהפכנות של התנועה הציונית – לא מימין ולא משמאל. אבל נשאר משהו מן השנאה, בעיקר משמאל לימין. אפשר לומר שזו המורשת היחידה שהמהפכה הציונית הורישה לנו. 

הששים אלי סזון

מזה שנים מטפח השמאל שנאה למתנחלים ומאשים אותם בכל חולייה של המדינה. זה איננו השמאל הציוני המהפכני, אלא השמאל החדש, הדקדנטי, הפוסט ציוני. בגלל אופייה החד ממדי של התקשורת חלחלה השינאה הזו לחלקים רחבים בציבור. בשנה האחרונה גברו גילויי השינאה. הפובליציסט הראשי של " הארץ" , יואל מרכוס, קרא להכין יחידות מיוחדות לפינוי, " "אפילו זה יהיה כרוך בשפך דם" . העיתונאי-בדרן יאיר לפיד כתב "אם מישהו… רוצה להתחיל מלחמת אחים הוא מוזמן לנסות" . יהונתן גפן כתב (עוד ב-1988): "אני מוכן לזרוק את האבן הראשונה" על המתנחלים. הפרשן משה נגבי אמר כי מלחמת אזרחים לא תפחיד אותו. 

חמורה מן ההתבטאויות בתקשורת היא התבטאותם של אנשים פוליטיים. עמי איילון הצהיר כי "בחיי כל מדינה או אומה יש יותר מאלטלנה אחת" וחבר הכנסת אבשלום וילן אמר כי "צריך יהיה לשתק אותם באמצעות ירי כדי לפגוע" . 

והחמורה מכל היא ההתבטאות שיצאה מ"סביבתו של ראש הממשלה" שיש כוונה " לשבור להם את העצמות" . וחמורים לא פחות הם הקולות שמשמיעים הפודלים במערכת הביטחון, שהצהירו בעבר ויודעים היום כי ההתנתקות היא אסון בטחוני. אבל מתכוננים בקור רוח לפינוי דרקוני. מכינים התנחלויות דמה לאימוני פינוי, מתכננים צירי תנועה ושיטות פעולה, וכבר פורשים מפות לתקיפת האויב החדש. וכל זאת כשהם מצוידים בחוק פינוי פיצוי הדרקוני, שנחקק בסיוע קולותיהם של שונאי ישראל, ששיתפו פעולה עם פוליטיקאים מתקרנפים דבוקי כיסאותיהם. 

איך למנוע אסון

אנו עומדים על סף אסון. אם חלילה ייהרג אפילו מתנחל אחד, אפילו חייל אחד, במהלך בולמוס ההתנתקות, זה יפצע בחברה הישראלית פצע שידמם כל הדור הזה ואולי גם בדורות הבאים. 

אבל קיימת אפשרות להתפתחות חמורה בהרבה מקרבן אחד או שניים. הס מלהעלות על שפתיים למה זה עלול להביא. 

נראה שאי אפשר לעצור את מרוץ האמוק של ההתנתקות בדרכים פרלמנטריות (והשאלה אם ההחלטה דמוקרטית או לא, אינה רלבנטית). אבל אפשר אולי למנוע את הידרדרות הטרוף הזה לאלטלנה רבתי. 

אין סיכוי נראה לעין שהדרג הפוליטי יחליט להוציא את צה"ל מן הסיפור. לכן ציבור הכיפה הסרוגה צריך ליטול על עצמו את המשימה הלאומית הזו ולהכריז באורח שאינו משתמע לשני פנים: 

א. יש להוציא את צה"ל מן המאבק. צה"ל הוא שלנו. צה"ל הוא הילדים שלנו. צה"ל הוא בשר מבשרנו. 

ב. אף חייל לא יסרב פקודה. ההיסטוריה היא שתשפוט את נותני הפקודה. 

ג. איש לא ירים את ידו על צה"ל. לא ניקוב צמיגים, לא יריקות, לא קללות. פשוט לשבת בבתים ושחיילי צה" ל הממושמעים יוציאו את האנשים על כפיים מבתיהם. 

ד. המאבק בהתנתקות ייעשה אך ורק על ידי מרי אזרחי בלתי אלים. המטרה לא צריכה להיות  לנצח את צה"ל אלא לנצח במאבק על דעת הקהל.

===============================================

במערב אין כל חדש

ארבעה ימים לאחר שנבחר הראיס החדש, מת מפצעיו ניסים ארביב מניסנית. ארביב נפצע קשה, עשרה ימים לפני כן, מפגיעת פצמ"ר באזור התעשיה ארז. בן 25 היה במותו, השאיר אשה וילד. 

מותו לא כל כך עניין את התקשורת. הקרבן האחרון לאינתיפאדת ערפאת והראשון לאינתיפאדת אבו מאזן לא זכה לרייטינג גבוה. רק ידיעה קצרה בעמודים הפנימיים של העיתונים. עם ישראל עסק במורדי הליכוד, בהצבעה הצפויה על התקציב, בפסק הדין של בג"ץ בעניין שתי אמהות, בפילוג ביהדות התורה, במריבה בין יוסי שריד ליוסי ביילין, בתהפוכות מזג האוויר. ארביב, ההרוג התשיעי מפצמ"רים וקסאמים, מת ביום בו ירד גשם של פצצות מרגמה על ישובי גוש קטיף. הגשם הזה עניין פחות מן הדיווח על כמות המישקעים בכרמל. 

התגובה האדישה של התקשורת לעוד מוות אחד במלחמה על קיומנו הזכיר לי את יצירתו המרתקת של הסופר הגרמני, אריך מריה רמרק,"במערב אין כל חדש" .

 

 

הספר, שהופיע בשנת 1929 ותורגם ל-45 שפות, מתאר את זילות החיים במלחמת העולם הראשונה, בה נספו מיליונים. שמו של הספר לקוח מנוסח קבוע של הודעות המטה הכללי הגרמני במהלך המלחמה שהיו מסתיימות לרוב במשפט "במערב אין כל חדש" . הספר מסתיים (ככל הזכור לי) בתאור מותו של חייל שבעקבותיו באה ההודעה השיגרתית "במערב אין כל חדש" . וכך גם אצלנו. עוד הרוג ועוד הרוג. אין כל חדש. 

===========================================

=============================================

 .

.

==============================================

זכרייה זביידי וטלי פחימה

יאיר לפיד יכול כבר להכין ראשי פרקים לסדרת מתח חדשה: הרומן בין טלי פחימה לזכרייה זביידי. זה לא סתם רומן בין שמאלנית לבין מחבל רצחני. טלי פחימה בסדרה רק נראית כמו אידיוטית, הבאה להזדהות עם הרוצח הפלסטיני. הסיפור האמיתי מסובך יותר. טלי – כך בסדרת המתח הצפויה – היא בעצם סוכנת השב"כ. היא נשלחת לג'נין כדי ליצור קשר עם זביידי, שגם הוא סוכן שב"כ. לפי התסריט, פחימה לא יודעת שזביידי הוא סוכן שב"כ. היא חושבת שהוא באמת טרוריסט. היא מתאהבת בו ומוכנה לעזור לו בכל. ואז היא מתחילה לשאול כל מיני שאלות. איך זה שכל עוזריו של זבידי מחוסלים על ידי צה"ל ורק זביידי יוצא בשלום מכל ההתנגשויות. איך זה שכולם יודעים איפה הוא נמצא – עיתונאים, צלמי טלוויזיה, מפיקים של תכניות בידור. כולם מצליחים לראיין אותו מתי שמתחשק להם, כולם מקיימים אתו שיחות טלפון מבוקר עד ערב. איך זה שרק השב"כ אינו יודע היכן הוא נמצא וצה"ל לא מצליח לחסל אותו.

ואז, אחרי שטלי פחימה מגלה בעצם את האמת על התפקיד שממלא זביידי בשרות השב" כ, היא נעצרת. אסור שהסוד הזה ייצא. ומחזיקים אותה במעצר חצי שנה בלי לאפשר לה קשר עם העולם.

המשך יבוא.

---

מאמר שנכתב לפני כארבע וחצי שנים על אדישות הציבור לאפשרות של טרנספר יהודים, אקטואלי היום כבעבר * אולי לא מאוחר לשנות את קו ההסברה ולהצביע על האסון המאיים על כולנו, לא על המתנחלים

בחודש אוגוסט 2000 פרסמתי כאן מאמר תחת הכותרת " אחים לא מפקירים? – דווקא כן" . המאמר נכתב על רקע יציאת ראש הממשלה אהוד ברק לוועידת קמפ דייויד, בה היה מוכן לוותר על הכל. מועצת יש" ע יצאה אז במסע הסברה עם הסיסמה: " אחים לא מפקירים" .

כתבתי אז, בין היתר:

חבל על הכסף וחבל על הזמן. במדינת ישראל סטייל שנת 2000 לאיש לא איכפת להפקיר אחים. כל כולו של תהליך השלום – מקמפ דייויד של בגין ועד קמפ דייויד של ברק – היה מבוסס על הפקרות והפקרה. הפקרת ערכים, הפקרת היסטוריה, הפקרת שטחים, הפקרת ישובים, הפקרת אחים. מנסחי הסיסמה הזו לא הפנימו את לקחי פינוי ימית. ישובים נעקרו, אחים הופקרו ולרוב עם ישראל זה לא הזיז.

הפרסומאים יודעים טוב יותר את נפש בהמתם. הם מפיצים את הסיסמה " תהיה אגואיסט" . כי זו האווירה הרווחת היום. תחשוב על עצמך, על העתיד הקרוב, על העכשיו, על הנוחיות, על הביטחון האישי, על שמירת רמת החיים וההישגים הכלכליים האישיים. זהו אולי ההסבר לזחיחות הדעת הכרונית ממנה סובל אהוד ברק, ככל שמצבו הפוליטי נהיה רע יותר. הוא, כמו בגין, יודע את נפש העם הזה. אם יבוא אליהם עם הבטחה מפתה לשלום, אפילו נוסח צ"מברלין, העם יאכל את זה.

אם תשאלו אותי, אנשי ארץ ישראל, הייתי אומר לכם לעבוד על התחושה האגואיסטית. על החרדה האישית מפני השואה שמכינים לנו הפלשתינאים ותומכיהם ממדינות ערב. קל לדבר בדיון אקדמי על זכות השיבה, כשכל אחד חושב שזה בעצם לא נוגע לו ולא יפגע בו. אני הייתי מפרסם את המפה שהפלשתינאים כבר מדפיסים ברבבות עותקים. המפה של מאות הכפרים הערביים שנמחקו מעל פני האדמה במלחמת ההצלה שלנו ב-1948. יידע כל אזרח ישראלי כי הקו הירוק איננו קו מקודש ואיננו מוכר. כי לא מדובר רק בשיבה ליפו ולעכו ולרמלה (ובקצב הנוכחי עוד מעט כבר יימצאו מי שיסכימו גם לזה). מדובר בכל פינה במדינת ישראל…

עד כאן המאמר מאוגוסט 2000.

מה נשתנה מאז? שום דבר.

==============================================

חרדות בן גוריון לעתיד המדינה

הדברים שכתבתי כאן לפני שבוע על חרדותיו של דוד בן גוריון לעתיד המדינה, הזכירו לחברי אלוף (מיל.) יוסף גבע פגישה שקיים עם בן גוריון ושליחות שהטיל עליו.

סיפר לי אלוף גבע: " הפגישה התקיימה בשנת 1959, שלוש שנים אחרי מבצע קדש. הייתי אז ראש מהד (מחלקת הדרכה) בדרגת אלוף משנה. בן גוריון היה שר הביטחון. הרמטכ" ל היה חיים לסקוב. בן גוריון הודיע לי כי החליט להטיל עלי לעמוד בראש משלחת צבאית שתצא לגרמניה. יחד עמי עמדו לצאת אלוף משנה דוד אלעזר, ואלוף משנה ישראל כרמי.

" לא היו אז יחסים בין ישראל לגרמניה. אך במסגרת הסכם השילומים ישבה בקלן (בירת גרמניה המערבית) משלחת ישראלית, שכללה גם נספח צבאי. מטרת המשלחת שלנו הייתה לקשור קשרים עם המערכת הביטחונית הגרמנית ולטפל בקבלת נשק.

" לא התלהבתי, בלשון המעטה, מן השליחות הזו וגם חבריי למשלחת הביעו אי נחת. נראה שהדברים הגיעו לאוזני בן גוריון שהזמין אותנו לשיחה. השיחה התקיימה בבנין הישן של משרד הבטחון בקריה. בן גוריון אמר לנו לערך את הדברים הבאים: "הקשר שאנחנו יוצרים עם הצבא הגרמני לא נעשה מתוך שכחת השואה אלא דווקא מפני שאנחנו זוכרים אותה. הזיכרון הזה צריך ללמד אותנו שאסור להיות עם לבדד ישכון. אנחנו עם קטן ואנו חייבים שיהיו לנו בני ברית שמוכנים לסייע לנו. עכשיו הגרמנים מוכנים כנראה לסייע". השיחה הייתה קצרה, אבל אני זוכר אותה כי התרשמתי מאד מן הדאגה שנשמעה בקולו – הדאגה לעתידה ולקיומה של ישראל.

" עד סוף ימיו היה בן גוריון מלא חרדה לגורל המדינה. לא רק בימים הקשים של מלחמת השחרור, כשקיומנו היה מוטל בכף. אלא גם בתקופה השקטה יחסית שלאחר קדש וגם לאחר הניצחון הגדול של ששת הימים. אותי זה קצת הדהים נוכח הדימוי של בן גוריון כמנהיג בעל בטחון עצמי רב" .

שאלתי את גבע אם הבין מדברי בן גוריון כי הוא מוכן לכרות ברית אפילו עם השטן אם זה יבטיח את בטחונה של ישראל. גבע השיב כי לא היה מנסח את זה כך אבל הוא התרשם מפגישות שהיו לו עם בן גוריון שלפי תפישתו אין לנוח אף לרגע מן הדאגה לעתיד המדינה ולעשות הכל כדי למצוא בני ברית שיחזקו אותנו.

" על הקף הסיוע שקיבלנו מגרמניה וחשיבותו באותה תקופה יעיד הסיפור הבא: היתה ישיבה של המטה הכללי בה נידונה אפשרות שנקבל מגרמניה כלי נשק שחסרו לנו מאד, בין היתר טנקים ומסוקים. האמריקנים לא היו מוכנים אז אפילו לדבר אתנו על אספקת נשק. אבל הם היו מוכנים להעלים עין מכך שהגרמנים יספקו לנו נשק ממחסני הצבא הגרמני והם התחייבו להחזיר לגרמנים מה שיתנו לנו. הכנו אז רשימה של הדברים הנחוצים ביותר ובצאתנו מישיבת המטכ" ל שוחחתי עם צבי צור ז" ל (" צ"רה" שנפטר בשבוע שעבר). הוא אמר לי: אולי כדאי שנכפיל את הכמויות שאנחנו מבקשים?. אמר ועשה. ונתברר שהגרמנים סיפקו את כל מה שביקשנו ברשימה הכפולה, כמעט בלי שעיינו בה" .

============================================

לקחי השואה וארועי ימינו

במאמרי על הלגיטימיות של השימוש בשואה ובסמליה כלקח לארועי ימינו, שפרסמתי כאן לפני שבוע, כיוונתי לדעת גדולים ממני. פרופסור דב לנדאו פרסם באותו יום מאמר ב" הצופה" בו הוא אומר בין היתר:

" תמהונית ולא רלוונטית היא הדרישה… שלא להיזקק כלל לסימנים הלקוחים ממערכות השואה. בתקופה שבה מדינת ישראל מיושבת בנכדיהם, ובבניהם של קרבנות הנאציזם; בשעה שרבים מקורבנות אלה עדיין חיים עמנו; בשעה שבמשרדי מרשם התושבים ברחבי אירופה עדיין רשומים הנישואין והלידות של שבעת המיליונים… משמשת השואה כמאגר זמין ביותר לפיגורציות הלשוניות, ורק טבעי הוא שבני הארץ מרבים להשתמש בו… המתנגדים לשימוש בטרמינולוגיה של השואה, הופכים על יסוד חשיבתם… לא רק למזלזלים ולמכחישים של השואה, אלא שהם גורמים אפילו לבזוי זכרם של הקרבנות" .

===============================================

מחיים ויצמן עד אביגדור מקסימוב

בדקתי את הדיווח החודשי של כרטיס האשראי שלי ומצאתי בו חיוב לזכות " טל ויצמן" . לא זכרתי רכישה כזו והתקשרתי למספר הטלפון שמסרה לי חברת האשראי. מעבר לקו שמעתי קול מוכר. זה היה חיים, הירקן החביב שלי. " כן, החיוב הוא על קניה שעשית אצלי" . ולמה החיוב על שם טל ויצמן? בן שיחי נשמע מופתע. לא ידעת שהשם שלי הוא חיים ויצמן טל ?

לא ידעתי והלכתי לשוחח עם אדם, שאני מיודד עמו שנים, ומצאתי כי הוא מגלם באישיותו ובתולדות חייו סיפור ישראלי מובהק. ראשיתו בעיראק והוא עובר דרך מעברה, שוק התקווה, קיבוץ חולדה, עמוס עוז ועד אביגדור מקסימוב, אחיה של אתי אלון גנבת המיליונים.

חיים נולד במעברה ליד אור יהודה לפני חמישים שנה. האב, יצחק כהן, עלה עם משפחתו ועם שני ילדיו מעיראק בשנת 1951. לשניים מששת הילדים שנולדו לו בארץ קרא בשמות ציוניים, הרצל וחיים ויצמן. בתעודת הזהות הייתה המשפחה רשומה בשם האיראני זאדה. בשם זה נרשם האב כדי להסתיר את זהותו כשעבר באיראן בדרכו לארץ. בעיראק עסק האב בהוראת עברית ונאסר כחשוד בפעילות ציונית. שנתיים ישב בכלא ועם שחרורו נמלט עם משפחתו לאיראן ומשם לארץ. בטרם עלה ארצה הספיק " לאמץ" כמאה ילדים יהודיים, כדי לאפשר להם לקבל ויזות מעבר.

משפחת כהן-זאדה היתה משפחת סוחרים, יראי שמיים. הסבא עסק בהברחת גפרורים וסיגריות מאיראן לעיראק. לאב הייתה חנות קטניות ופירות יבשים. בשעות הפנאי למד בספר הזוהר.

הקליטה בארץ לא הייתה קלה. תחילה עבד האב בסבלות בניין מהנץ עד שקיעה. כמה חודשים לאחר לידתו של חיים ויצמן עברה המשפחה להתגורר בשכונת התקווה. האב ניסה כוחו בכמה עסקים שלא הצליחו עד שקנה חנות ברחוב הראשי של שוק התקווה. מאז ועד היום הוא וכל בני המשפחה עבדו ועובדים בחנות, שמהכנסותיה הצליח האב לסדר את שמונת בניו ובנותיו בדירות ובפרנסות.

ילדותו של חיים עברה עליו בשכונת התקווה. האב שלח את ילדיו לבית ספר " התקווה" החילוני כי זה היה קרוב. אך דאג שיקבלו שעורי תורה ויקפידו במצוות. הוא גם חינך את ילדיו לעבודה מגיל צעיר וחיים ויצמן טל עבד באחד הדוכנים בשוק, עוד בטרם גמר את לימודיו בבית הספר היסודי.

בגיל 12 עבר ללמוד בפנימיה על שם יוהנה ז"בוטינסקי. למד מכונאות מטוסים אך עזב לאחר שנתיים כי התקשה בלימודים ריאליים. חזר לעיר ולמד מכונאות רכב בבית ספר " תורה ומלאכה" ובמקביל עבד במוסך.

לקראת גיוסו לצבא הצטרף לגרעין נח" ל של הנוער העובד והלומד שנשלח לשל" ת מוקדם בקיבוץ חולדה. באותה תקופה היה נהוג שכל משפחה בקיבוץ הייתה מאמצת אחד החיילים. חיים (ששינה את שמו מזאדה לטל) אומץ על ידי משפחתו של עמוס עוז. (" היינו יושבים בשבת על הדשא, אוכלים ומפטפטים. אהבתי לשמוע אותו. הוא היה מרשים מאד" ).

לאחר הצבא חזר לעבוד בעסק המשפחתי. באותה תקופה השוק היה מכרה זהב ועקרות בית מכל רחבי העיר הגיעו לקנות סחורה טריה ובזול. כל אחד מבני המשפחה תרם לעסק המשותף בעבודה קשה, הכל בניצוחו של האב שעל פיו יישק דבר.

במרוצת הזמן ירד השוק מגדולתו. רשתות השיווק שינו את הרגלי הקניה וההכנסות הלכו וירדו.(" היום באים לשוק רק עולים מברית המועצות לשעבר. מעט כסף ומעט פרנסה" ).

הילדים עזבו את הבית וכל אחד הקים עסק לעצמו. אבל האב המשיך לפקח על ילדיו שגדלו וכבר הביאו לו נכדים ונינים. (" עד היום כל אחד מאתנו מנשק לו את היד כשנפגשים אתו" ).

דרכה של משפחת כהן-זאדה הצטלבה בדרכו של המהמר עופר מקסימוב לפני כעשר שנים. למקסימוב הייתה חנות בשוק הסיטונאי בתל-אביב ואחיו הבכור של חיים ויצמן טל, אהרון, נכנס לשותפות עמו. השותפות הזו סיבכה את האח בחובות שנבעו מערבויות שנתן לשותפו. במצוות האב תרמו כל בני המשפחהי לחלץ את האח מהסתבכותו. ענין של הרבה עשרות אלפי דולרים.

שאלתי את חיים ויצמן טל אם למשפחה היה מושג על הכספים ששאב מקסימוב מן הבנק למסחר באמצעות אחותו, אתי אלון. " לא היה לנו מושג קלוש. יומיים לפני שהתפוצצה הפרשה הוא בא לאחי וביקש לעזור לו בהשגת כספים. אין סיכוי שהוא יוכל לשלם את קנס המיליונים שהטיל עליו בית המשפט" .

=========================================

אנשים ללא תואר

לפני שלושים וכמה שנים סערה הארץ סביב פרשה הקשורה באחד מבכירי המערכת המשפטית. הוא היה אדם ברוך כישרונות, שמילא את תפקידו בהצלחה רבה. על כישרונו ובכירותו של האיש ניתן ללמוד מן העובדה שהוא היה בין המסייעים להכנת משפט אייכמן. נאמר עליו שהוא ניסח את המשפט שהרעיד לבבות, אותו נשא התובע מטעם מדינת ישראל, גדעון האוזנר, שאמר: " במקום זה, בו אני עומד לפניכם שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן, אין אני עומד יחיד. ניצבים כאן שישה מיליון קטגורים. אך הם אינם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים, מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה…" .

זמן לא רב אחרי משפט אייכמן נתגלה כי אותו משפטן בכיר איננו עורך דין כלל. תעודתו הייתה מזויפת. האיש הודח מתפקידו הרם ועולמו חרב עליו.

אני מעלה סיפור נשכח זה בעקבות אירוע שהתרחש בימים אלה. מרצה בן 58, שלימד משך עשרים שנה במוסדות אקדמיים שונים בישראל, נידון לשלוש שנות מאסר בפועל, שנה וחצי מאסר על תנאי ו-30 אלף שקל קנס. זאת, לאחר שנתגלה כי הוא איננו בעל תואר דוקטור והשתמש במסמכים מזויפים משתי אוניברסיטאות בארצות הברית.

אינני בקיא בפרטי הפרשה האחרונה. אבל מה שברור הוא ששתי הפרשיות הללו אינן בודדות ואינן חריגות. משך השנים פורסמו ידיעות, בישראל ומכל רחבי תבל, על אנשים שהתחזו משך שנים רבות לבעלי תואר. באחרונה נתפס בישראל מישהו שהתחזה לרופא שיניים, לאחר שטיפל בהצלחה במאות לקוחות מרוצים. לפני שנים לא רבות נתגלה בארצות הברית מנתח מוח מפורסם, שביצע מאות ניתוחי מוח מסובכים בהצלחה, עד שנתגלה כי מעולם לא למד בבית ספר לרפואה. אין כמעט מקצוע אקדמי – מהנדסים, רופאים, כימאים, מתמטיקאים – שבו לא נתגלו אנשים בעלי יכולת מדהימה, בלי שסיימו את לימודיהם או אפילו בלא שהתחילו אותם.

המערכת האקדמית עצמה מכירה בכך שיש אנשים הראויים לתואר בלי שעברו את המסלול הרגיל. על פרופסור דב סדן לדוגמא, שהיה אולי גדול חוקרי הספרות העברית והיידית, נאמר כי נכנס לאוניברסיטה כמרצה בלי שהייתה לו תעודת בגרות מסודרת. בנעוריי הכרתי אדם שגמר לימודי משפטים באוניברסיטה, אך לא הצליח לקבל תואר בגלל אי יכולתו להשלים בחינת בגרות במתמטיקה. העניין שלו נמשך שנים עד שאיזו ועדה מיוחדת פטרה אותו מן הצורך בבחינה הזו. לימים היה עורך דין מצליח ואף כיהן כשופט.

מה הלקח מכל הסיפורים הללו?

ברור שאין להעלות על הדעת חברה מסודרת שאיננה מקיימת מערכת בקרה, המעניקה סמכות לעסוק במקצועות המחייבים ידע ומומחיות. יחד עם זאת עובדה היא שיש אנשים שמטעמים כאלה או אחרים אינם מסוגלים להתגבר על מרוץ המכשולים האקדמי, או הביורוקרטי ולהסתגל למסגרות הקיימות. ויש גם לא מעט אנשים המסוגלים להגיע לרמה גבוהה מאד בלי שנזדקקו לשום הכשרה מסודרת. מאידך, את הפלקל ואת גשר המכביה בנו מהנדסים מוסמכים ובתי הקברות מלאים בכשלונות של רופאים מדופלמים.

לא הייתי רוצה לעבור על גשר שנבנה על ידי מי שלא למד הנדסה, או לשכב על שולחן הניתוחים כשמעלי גוחן מנתח שלא למד מעולם רפואה. אך מי יודע כמה אנשים מוכשרים מאבדת החברה משום שאינה יודעת לאפשר לחריגים שבתוכה לממש את כשרונם.

==============================================

אף על פי כן נוע ינוע המנוע

מעולם לא אהבתי את קופרניקוס כפי שאני אוהב אותו בימים אלה. ולא בשל השגיו האסטרונומיים אלא תודות לתוכנה חדשה הנושאת את שמו.

התוכנה, קופרניק, ממש שינתה את חיי וזה לא לתפארת המליצה. לפני כמה שנים עברתי למערכת הפעלה XP שאינה תומכת בקיוטקסט ו ונאלצתי לנטוש למגינת ליבי את התוכנה האהובה עלי. קיוטקסט היא עד היום התוכנה הטובה בעולם לעיבוד תמלילים. אחד מיתרונותיה הגדולים הוא מנוע החיפוש שלה. הקשת מילה או צמד מילים וקיבלת כל מסמך המכיל מילים אלו בכמה שניות.

מנוע החיפוש של word טוב לכפרות. במקרה הטוב הוא מאתר קובץ או תיקיה רק על פי שמם. וגם זה בפרק זמן המספיק כדי להכין וללגום כוס קפה ולקנח בעוגה. על חיפוש בתוך הקבצים אין מה לדבר. וכך מצאתי עצמי משקיע שעות בארגון קבצים ותיקיות לפי נושאים ותאריכים ותמיד מאבד משהו ושוכח משהו אחר, ומחפש מחט בערימות שחת.

מישהו שלח לי את קופרניק ופתאום ראיתי אור. אתה מקיש מילה ועוד בטרם סיימת להקיש ולפניך רשימת כל הקבצים המכילים את המילה לפי תאריך כתיבתם, לפי גודלם ובכל קטגוריה שתרצה. וכך גם קבצים הנמצאים בדואר האלקטרוני, וכך גם תמונות ורשימת אתרים מועדפים. ואתה יכול לשלוח מיד כל אחד מן הקבצים בדואל, לכווץ אותם, להעביר מתיקיה לתיקיה. בקיצור גן עדן. וכבונוס אתה מקבל גם תכנת חיפוש באינטרנט. היא לא כל כך מושלמת כמו גוגל אבל אתה מוצא בה הרבה דברים שאין בגוגל. ניתן להוריד את התוכנה באופן חוקי חינם.

http://www.copernic.com

---

 

עתירות לבג"ץ בענין קרקעות הלאום וחוקי אזרחות מאיימות לרוקן את המדינה מן התוכן הציוני שלה * לא ירחק היום ותוגש עתירה נגד חוק השבות * האם הקהילה היהודית במדינת ישראל תצטרך להקים מחדש מוסדות ציוניים שיגנו על האינטרסים של העם היהודי * ונקווה שלא נזדקק ל" עליה ב""

כשהייתי נער לימדו אותי בבית"ר שאין לתרום כסף לקרן הקיימת. כי, כפי שכתב אורי צבי גרינברג, " אין ארץ בכסף נקנית… ארץ נכבשת בדם" . המצאנו אז את הפזמון: קרן קיימת היא מטומטמת. סירבנו להשתתף ב" יום סרט" שבו הסתובבו נערים ברחובות והתרימו עוברים ושבים לקופסא הכחולה. סירבנו לשלם תמורת בולי הקרן הקיימת, שעיטרו אז את תעודות הסיום השנתיות בכל בית ספר. טקס הרמת התרומה השבועי לקופסה הכחולה, שנערך בכל כיתה מדי יום שישי, היה זירה להפגנה זוטא.

 

במרוצת השנים למדנו לדעת שהקרן הקיימת בכלל לא מטומטמת. כי זהו מפעל אדיר של התנועה הציונית והעם היהודי. מפעל שמאז הקמתו בשנת 1901 ועד הכרזת המדינה ב-1948 רכש כמיליון דונם מאדמות ארץ ישראל. אדמות עמק זבולון במפרץ חיפה, עמק חפר בשרון ועמק יזרעאל; אדמות הדר הכרמל בחיפה; שכונת בורוכוב בגבעתיים; מקור חיים, רחביה והר הצופים בירושלים, חולדה ובן שמן – כל אלה ושטחים נרחבים אחרים, היו רכישות של הקרן הקיימת. רכישות שהיו הבסיס למדינה שבדרך ונועדו להעביר את אדמות הלאום לבעלותו הבלעדית של עם ישראל. עם הקמת המדינה הועברו לרשות הקרן הקיימת גם אדמות מדינה שנרכשו בדם חללי מלחמת השחרור.

 

למי שייכות האדמות

בימים אלה מתבררת בבג"ץ עתירה, אשר אם תתקבל תרוקן את כל המפעל הלאומי הזה מתוכנו. העתירה הוגשה נגד מינהל מקרקעי ישראל, שמאז הקמת המדינה מנהל את אדמות הקרן הקיימת. המינהל מקיים את אמנת היסוד של הקרן, הקובעת שקרקע הלאום נועדה אך ורק לעם היהודי. על פי אמנה זו מנועים ערבים מלהשתתף במכרזים לשיווק קרקעות שבבעלות הקרן הקיימת.

בתשובתה לעתירה אומרת הקרן הקיימת כי אדמות הקרן נרכשו על ידי העם היהודי ולכן " נאמנותה של הקרן הקיימת לישראל איננה נתונה ולא יכול שתהא" לכלל אזרחיה של מדינת ישראל, אלא לעם היהודי בלבד.

(הערה משנת 2009 :לבג"ץ הוגשו שורה של עתירות בנושא, על ידי האגודה לזכויות האזרח, עדאלה וארגונים נוספים, ובעקבותיהן בשנת 2005 פסל היועץ המשפטי לממשלה מזוז את עמדת קק"ל וקבע כי קרקעותיה יוכלו להימכר גם לערבים על בסיס עקרון השוויון)

אם לדון לפי תקדימי העבר, כמעט אין ספק שבג" ץ יכריע למען התפיסה של מדינת כל אזרחיה. תפיסה שאיננה נותנת כל עדיפות לאינטרסים של העם היהודי במדינת ישראל.

למי מגיעה אזרחות

החלטה בעלת תוצאה דומה עשויה להתקבל בבג"ץ  בעתירה בענין אחר. העתירה הוגשה על ידי ארגון " עדאלה" , שביקש מבג" ץ לבטל את התיקון לחוק המונע מפלסטינים לקבל אזרחות ישראלית מכוח נישואים עם אזרח ישראלי.

העותרים טענו כי מדובר בחוק גזעני ומפלה שאיננו חוקתי, הסותר את הוראת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

העתירה נידונה בהרכב מיוחד של 13 שופטים שטרם הכריעו בנושא. אך ניתן לצפות מה תהיה ההכרעה על פי נוסח החלטת ביניים שקיבלו. בהחלטה נאמר בין היתר: " החוק שלפנינו, על דעת כולנו, איננו חוק מן המניין והוא מצדיק התייחסות מיוחדת" . השופטים קוראים לממשלה " לבחון באופן יסודי ביותר את הבעיות שהחוק מעורר" .

המגמה המסתמנת בפסיקת בג"ץ בנושאים אלה ואחרים מעוררת שאלה קשה. האם מדינת ישראל משמשת עדיין מכשיר להגשמת שאיפותיו של העם היהודי, כפי שנתגלמו בתנועה הציונית. אין ספק שבעתיד הלא רחוק תוגש עתירה נגד חוק השבות, המפלה בעליל בין זכותם של יהודים ולא יהודים להיכנס למדינת ישראל ולהיות אזרחיה. הנימוקים של העותרים המערערים על מדיניות הקרן הקיימת ועל התיקון לחוק האזרחות תקפים כפל כפליים ביחס לחוק השבות.

(הערה מספטבר   2009 :"ברוב דעות של המישנה לנשיא (בדימ') השופט חשין והשופטים ריבלין, לוי גרוניס, נאור ועדיאל, בניגוד לדעתם של הנשיא ברק והשופטים ביניש, פרוקצ'יה, ג'ובראן וחיות, הוחלט לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירות".

ניתן היום, ט"ז באייר התשס"ו 14.05.2006

אפלייה מתקנת

 

השופט בדימוס, אורי שטרוזמן, הביע לא פעם את הדעה כי ניתן למצוא דרך חוקית שתחזיר למדינת ישראל את מעמדה כמגשימת המטרה הציונית. הרעיון של שטרוזמן הוא שיש לתת ליהודים במדינת ישראל העדפה מתקנת מכוח חוק. זאת, בנימוק שהעם היהודי איבד שליש מבניו בשואה. אובדן זה מצדיק אפליה מתקנת בשורה של תחומים. למשל: עידוד הילודה ליהודים בלבד, עידוד להתיישבות יהודית, הקצאת קרקעות ליהודים ועוד.

האם במציאות הפוליטית והחברתית של מדינת ישראל יש סיכוי שהצעה כזו תתקבל? קשה להניח.

====================================================

איך אפשרי חוסן לאומי עם ריבוי טבעי פלסטיני

ראה מאמר מורחב בנושא

ד" ר יצחק רביד, מומחה לחקר ביצועים, הגיע למסקנה כי במציאות הנוכחית "מדינת ישראל איננה משרתת, או תורמת מעט מאד להגשמת המטרה הציונית" . ד" ר רביד, שראיינתי אותו כאן לפני כשנה בנושא הבעיה הדמוגרפית, התריע אז בכנס הרצליה, כי החוסן הלאומי של מדינת ישראל אינו חופף בהכרח את החוסן הלאומי של העם היהודי.

בעקבות שני הבג"צים פניתי שוב לד"ר רביד על מנת שיבהיר את עמדתו. וכך הוא אומר: " העם היהודי היום יוצא מפסיד מכך שהוא תולה יהבו על המדינה ומנסה להגשים את מטרותיו דרך המדינה".

 

ד"ר רביד מתייחס במחקריו בעיקר לקריסה של מערכות השרותים החברתיים שמספקת המדינה לכל האזרחים מתוך שיוויון מלא.

" השרותים החברתיים במדינת ישראל קורסים, וההסבר לכך איננו פוליטי, מדיני או לאומי. זה עניין של אריתמטיקה פשוטה. תיקח את התוצר לנפש של האוכלוסייה היהודית מול התוצר לנפש של האוכלוסייה המוסלמית ותמצא את ההסבר" .

חלק נכבד מאזרחי ישראל – והדבר אמור בעיקר בסקטור המוסלמי – נמצא מחוץ למעגל העבודה. אותו חלק זוכה לנתח גדל והולך של משאבים לאומיים (ברפואה, בחינוך, בביטוח לאומי ובשרותים אחרים) בשל ריבוי טבעי שהוא מהגבוהים בעולם. לפי חישוביו של ד" ר רביד מסבסד כל ישראלי מן המגזר היצרני (זה אמור בעיקר ביהודים, אך כולל גם ערבים נוצרים ודרוזים) את האזרחים מן המגזר הלא יצרני בסכום של כ-3000 דולר לשנה לנפש. המגזר המוסלמי לא רק שאינו מקופח, כמו שצועקים בתקשורת, אלא שוא נהנה מסבסוד הגדול פי שלושה מן ההכנסה לנפש לגולגולת במדינות הערביות.

והתוצאה: " המדינה איננה יכולה לאפשר לציבור היהודי לקיים שרותים חברתיים ברמה שיכולת הייצור שלו הייתה נותנת לו. היא גורמת לזה שרמת החינוך אינה מספיק גבוהה כמו שהיינו יכולים לתת. הוא הדין בשרותי בריאות. הוא הדין בהשקעה בתשתיות וביצירת מקומות עבודה" .

בעקבות הודו וארה" ב

ד" ר רביד נמנע מלהציע פתרונות בתחומים שאיננו מומחה בהם – מדע המדינה ומשפט בינלאומי. דבר ראשון, הוא אומר, יש להכיר את העובדות. ועל סמך העובדות לנתח את המצב ולהסיק את המסקנות. אבל הוא מצביע על כיווני חשיבה אפשריים.

" במדינת ישראל" – אומר ד" ר רביד – " יש שגיאה תפיסתית בדבר תפקידיה של מדינה דמוקרטית. התפיסה הזו אומרת כי מדינה חייבת לספק שירותים חברתיים לכל אזרחיה. זה נכון אולי במדינות מערב אירופה שבהן יש הומוגניות קהילתית וסולידריות חברתית. זה לא נכון בשתי הדמוקרטיות הגדולות בעולם, הודו וארצות הברית, שאינן מספקות שרותים חברתיים" .

" מדינת ישראל איננה יכולה לעמוד בהוצאה של שירותים חברתיים כאלה. עם תוצר שהוא שני שליש (ואולי כבר חצי) מן התוצר של מדינות מפותחות אתה לא יכול לספק שרותי בריאות וחינוך של מדינות כאלה" .

להתחיל מהתחלה?

ד" ר רביד נמנע כאמור מלהציע פתרונות. אך מניתוחיו עולה שאם תמשיך המדינה להתנהל כפי שהיא מתנהלת היום לא יהיה מנוס מכך שהקהילה היהודית במדינת ישראל תיאלץ להגן על עצמה. אם לא במסגרת המדינה אז במסגרת וולונטארית. לא קשה להעלות על הדעת שאולי נצטרך להקים מחדש את התנועה הציונית, לאסוף כסף לקרן הקיימת, לגאול שוב את אדמות הלאום, להקים מערכת חינוך ובריאות. נקווה רק שלא נצטרך לחדש את " עליה ב"" ולהביא לארץ " עולים בלתי ליגאליים" .

שמונה נשים ומאה ילדים

הקורא יעקב נחליאלי מגני עומר העביר לי את הקטע הבא שפורסם בעיתון      "זמן הנגב" : " יש בדואים הנשואים לשמונה נשים ומתפרנסים מקצבאות של כמאה ילדים… כדי להתגבר על החוק האוסר ביגמיה פיתחו הבדואים בנגב תרגיל פשוט. הם מגיעים לבית הדין המוסלמי בבאר שבע, מגרשים את האישה ונרשמים במשרד הפנים כגרושים. האישה המגורשת חוזרת לאותו בית, ממשיכה ללדת ילדים ואף לקבל קצבה של אם חד הורית. הבעל מביא מהשטחים אישה חדשה, מתחתן עמה… לאחר תקופה מסוימת חוזר תרגיל הנישואין הפיקטיביים ושוב אישה חדשה בדרך… יש כיום בנגב עשרות אלפי נשים הנשואות לבדואים" . כתב את הידיעה שמעון אפרגן.

ראה גאולת הקרקע בארץ ישראל

כך גרשו קיבוצי השמאל בגליל את "נחלים"

בשנת 1943 התנחלה קבוצת חלוצים דתיים בצפון עמק החולה והקימה את " נחלים" * הקיבוצים הסמוכים, דן ודפנה, התנגדו לקיום ישוב דתי בשכנותם * במכתב ששלחו נאמר: " לא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות… ודורשים מכם פינוי מיידי…" * ניסו להוריד את המתיישבים בכוח, אך נהדפו בעזרת מתנחלים מטירת צבי ושדה יעקב * לאחר חמש שנים של החרמה, בלי לחם ובלי תחבורה, ניטשה "נחלים" הגלילית והישוב הועבר למרכז הארץ

בעקבות הדברים שכתבתי כאן על "הפטנט הראשון של ארץ ישראל" קיבלתי מכתב בו נאמר: אצלנו שיכללו את הפטנט, כדאי שתבוא ותראה. הכותבת, עדינה פרידגוט, מנהלת "בית החלוץ הדתי" שבמושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה.

ראה ממאורעות תרפ"ט לפרעות תשס"ג

" הפטנט" היה כזכור תנור פח, שנבנה בצפת על ידי הפחח מיישל סגל, בראשית המאה העשרים. את התנור הזה, כתבה לי עדינה פרידגוט, שיכלל חיים כהנא והשתמש בו לחימום אפרוחים בחורף. כהנא, נאמר במכתב, הוא "ממייסדי מושב נחלים בגליל העליון" .

חשבתי שנפלה כאן טעות. האם קיים ישוב הנושא שם זה גם בגליל? כשבאתי למושב נחלים, הסמוך לפתח תקווה, נתברר שלא היתה כאן טעות. היה היה ישוב שנשא את השם נחלים בגליל, אך תושביו גורשו למעשה מבתיהם. זהו סיפור הפינוי הראשון של ישוב יהודי שנעשה בידי יהודים בארץ ישראל, באמצע המאה הקודמת. הסיפור הבלתי ידוע הזה מתועד ב"מוזיאון החלוץ הדתי" : במסמכים, בצילומים, ובאביזרי התקופה.

מצוות ישוב הארץ

מנהלת המוזיאון היא בתם של אריה ושפרה בראלי, שעלו מפולין בשנות השלושים, ונמנו עם מייסדי נחלים הגלילית. היישוב הוקם על ידי גרעין "ארגון ירושלים" , שהתגבש בשנת 1939 בסניף בני עקיבא הפועל המזרחי בירושלים. הגרעין היה מורכב מצעירים וצעירות דתיים שנמלטו באותן שנים מגיא ההריגה באירופה ושאפו להגשים בגופם את מצוות ישוב ארץ ישראל.

כשפנו חברי הגרעין למוסדות המיישבים בבקשה להקצאת להם קרקע להתיישבות, נאמר להם כי עליהם לעבור קודם הכשרה. הציעו לעשות את ההכשרה במושבה מנחמיה שבעמק הירדן. מושבה זו הוקמה על ידי הברון בשנת 1902 וסבלה כל השנים מרצחנותם של השכנים הבדואים. איכרי המושבה היו מוכנים לקבל את חברי "גרעין ירושלים" לעבודה נוכח הסכנה שהייתה כרוכה אז בהעסקת פועלים ערביים. התנאי היה שיסכימו להסתפק בשכר הירוד המשולם לפועלים ערביים..

 

חברי הגרעין הסכימו, בלית ברירה. הם הגיעו למנחמיה בשנת 1939 קיבלו למגורים צריפי פח שלהטו בקיץ וקפאו בחורף. הם עבדו שם בכל עבודות המשק ובנוסף עבדו גם במחצבה ובתחנת הכוח של רוטנברג. ההכשרה הזו נמשכה כארבע שנים. אלה היו שנים של חיי לחץ ומצוקה. שכר רעב, עבודת פרך ומגורים בתנאים איומים. הם קיבלו את הייסורים באהבה והמתינו לבוא הבשורה לעלייתם על הקרקע.

צוואת אוסישקין

 

מנחם אוסישקין

מנחם אוסישקיןהבשורה הגיעה בשנת 1943. לאנשי הגרעין נאמר: הוקצתה לכם משבצת קרקע שנקראה אוסישקין ד", על שמו של מי שהיה ראש ההנהלה הציונית ועמד בראש הקרן הקיימת. אוסישקין כתב בצוואתו כי יש להקצות באזור משבצת קרקע לכל אחת מן התנועות ההתיישבותיות. הווה אומר: גם לתנועת ההתיישבות הדתית. דן ודפנה כבר קיבלו אז את משבצות הקרקע שלהם ועכשיו הגיע הזמן להקצות קרקע גם לפועל המזרחי.

קבלת פנים צוננת

אנשי גרעין ירושלים קיבלו את הבשורה בשמחה רבה והתארגנו לעלות למקום. תחילה עלתה קבוצה קטנה, רובה גברים, כדי להכין את התשתית. למתיישבים ציפתה קבלת פנים קרירה. ישובי הסביבה הביעו את דעתם השלילית על התכנית להקים ישוב דתי בשכנותם. אמרו: אתם לא תעלו. אנחנו כולנו ישובים חילוניים, לא רוצים ישוב דתי כאן.

יום אחד לאחר היאחזות אנשי נחלים באו אנשי ועד גוש הישובים החילוניים והודיעו לחברי גרעין ירושלים כי עליהם להתפנות עד למחרת בבוקר. אם לא יתפנו עד אותה שעה יורדו ממנה בכוח.

במכתב אזהרה שהשאירו בידי המתנחלים נאמר כי עליהם לפנות את הקרקע ללא שהיות ואיימו בנקיטת צעדים.

" דורשים מכם פינוי מיידי"

זהו המכתב שכתב ועד גוש הישובים בצפון למתיישבי נחלים הגלילית זמן קצר לאחר שעלו על הקרקע. המכתב המקורי נמצא בארכיון הציוני ובמוזיאון "בית החלוץ הדתי" .

"הננו מודיעים לכם שלא נשלים בשום פנים עם יצירת עובדות אלה ודורשים מכם פינוי מיידי של השטח וקיום ברור ביניכם ובין המרכז החקלאי וועד הגוש. אנו תובעים מכם לא להביאנו לידי מעשים שעלולים לפגוע גם בכם וגם בנו, במקרה של סירוב מצידכם לתביעתנו הנל" .

ניסיון לפנוי בכוח

הם לא הסתפקו באזהרה מילולית. כמה ימים לאחר העלייה על הקרקע באו ליישוב במטרה להוריד את המתיישבים בכוח. אנשי נחלים הספיקו בינתיים להקים גדרות וצריפים ולהזעיק את חברי המשקים מטירת צבי ושדה יעקב, והתוקפים נהדפו. אך הקיבוצים החילוניים לא ויתרו. הם החליטו להטיל חרם.

החרם על הישוב

ההחלטה על החרם נועדה להחניק את הישוב החדש. יש לזכור שמדובר בקומץ ישובים שהוקמו בתוך ים של ישובים ערביים עוינים. שיתוף פעולה בין הישובים בענייני אספקה, תחבורה, ביטחון, הכשרת הקרקע, היו חיוניים לקיום.

ועד הגוש נתן הוראה לכל הישובים שלא לקיים כל שיתוף פעולה עם נחלים. אי שיתוף פעולה התבטא בכך שהמאפייה האזורית שסיפקה לחם לכל ישובי הסביבה לא סיפקה לחם לנחלים. תושבי נחלים נאלצו לאפות בעצמם את לחמם בתנורים הפרימיטיביים שברשותם. אי שיתוף הפעולה התבטא גם בתחבורה וזאת באזור שדרכיו משובשות, פיסית וביטחונית. כשכבר התבססו מעט והצליחו להוציא משהו מן האדמה הקשה לא יכלו לשווק את היבולים ואלה נרקבו.

באחד המסמכים שבמוזיאון נאמר: " למרות פניותינו ודרישותינו לא הסכים ועד הגוש לדאוג לענייני שמירה וביטחון ולענייני אספקה. אנשים יושבים במחנה בלי כל סידור של שמירה ובלי לחם וקמח לאפייתו" .

 

במכתב אחר, שנשלח למשה שרתוק (לימים משה שרת, שר החוץ של ישראל) נאמר: " במשך תקופה קצרה סרבו משקי הסביבה לחלק לקבוצת החברים… מזון וכנראה אף מים…"

החרם, ברמות שונות של חומרה, נמשך עד סמוך להכרזה על הקמת המדינה. הוא נפסק נוכח הסכנה המשותפת שאיימה על עצם קיום המדינה המוקמת.

פינוי הנשים והילדים

ה" הגנה" החליטה על פינוי הנשים והילדים מן האזור ואלה מצאו מקלט בחיפה. הגברים נשארו בישובים כדי לשמור על הרכוש ולעבד את הקרקע במידת האפשר.

כששקטה הארץ החלו המפונים לחזור למקומותיהם. אך ישובי האיזור לא ויתרו על תביעתם לסילוק מתנחלי נחלים. הם הפעילו לחץ על המוסדות המיישבים ובדיון בסוכנות הוחלט סופית על פינוי. מתיישבי נחלים כבר לא גילו אותה נחרצות עיקשת שגילו בתחילת דרכם. עדינה פרידגוט מסבירה את הרמת הידיים הזו על פי מה ששמעה מהוריה: " היינו אז ארבעים משפחות. כבר לא היינו כל כך צעירים כמו בהתחלה. כבר איבדנו את הכוחות במאבק הבלתי פוסק, גם באדמה הקשה, גם בעוינות הסביבה היהודית, גם באדישות המוסדות. החיים במקום היו בלתי אנושיים. הקרן הקיימת לא הכשירה את הקרקע והייתה שם עשביה כזו שהשתלטה על כל גן הירק ועל כל מה שזרענו ושתלנו. ומה שהצלחנו לייצר לא נתנו לנו לשווק. לא בנו לנו בתי קבע. לכן, כשהציעו בסוכנות שנקים את הישוב במקום אחר הרמנו ידיים" .

על אדמות נחלים הגלילית הוקם קיבוץ חילוני למהדרין – הגושרים.

 

המעבר למרכז הארץ

מתיישבי נחלים הגלילית עוד עברו כמה גלגולים במקומות שונים בארץ עד שב-1953 התיישבו סופית במקום בו שוכן המושב היום.

כל מה שנותר מנחלים ההיסטורית הוא " בית החלוץ הדתי" שהוקם על ידי עדינה פרידגוט לזכר אמה, שפרה בראלי. האם עלתה לארץ ב-1936 למדה בסמינר המזרחי בירושלים והייתה מזכירתה של ראש נשות מזרחי, הרבנית אוסטרובסקי. היא הקימה את הגנים הדתיים הראשונים בארץ – בחדרה, רעננה וטבריה. היא נישאה לאב, אריה בראלי שייבדל לחיים, בשנת 1940 ויחד היו ממקימי נחלים הגלילית. שפרה בראלי פרסמה ספר שירה (" הלכתי בשביל" בהוצאת טרקלין) והותירה שירים בעזבונה .

ארץ ישראל היפה

לולא הסיפור העצוב שמאחורי נחלים ניתן היה לומר שהמוזיאון הזה הוא פינת חמד של ארץ ישראל היפה. המוזיאון הוא שיחזור של ישוב חלוצי מן המאה הקודמת. הוא כולל חצר איכרים, כלים חקלאיים של התקופה, דירת מתיישבים אופיינית על כלי הבית שלה ואביזריה. תצוגה של תמונות ומסמכים המתעדים את ההתיישבות בכלל וההתיישבות הדתית בפרט. במקום מתקיימות פעילויות לילדים ולנוער הכוללות: הכרות עם מבשרי הציונות, הצגת הבעיות המיוחדות של המתיישב הדתי (שמיטה, שבת, תרומות ומעשרות ), חידונים, משחקים לימודיים (חפש את הסליק, שבעת המינים וכדומה).

המוזיאון מקפל בתוכו את ההיסטוריה היהודית בדורנו: השואה, ההעפלה, המאבק על ארץ ישראל, המלחמות והתקומה. הוא כולל סיפורים מופלאים על גלגולו של ספר תורה מצפת לנחלים הגלילית ומשם לנחלים שבשרון, לחברון וחזרה. סיפור על ילדה שנולדה בספינת מעפילים ועל גלגול העריסה שלה בנתיבי הבריחה וההעפלה ועוד ועוד.

מומלץ לבקר, עם הילדים (טלפון: 9328657).

תגובה

זאב שלום. מקווה ששלומך טוב. הגיע לידי עותק מסיפור מושב נחלים, מן הימים שהיה באצבע הגליל. סיפור זה אינו חדש לי. נתקלתי בו  לראשונה בחודש מרץ שנת 1966 , שעה ששרתתי בתעסוקה מבצעית בחורשת טל, ועמי היה בן קיבוץ הגושרים, אשר הביא לידיעתי עובדה זו. מי שהעביר לי את רשימתך מתוך אתרך בבלוג שלך, היה בן לאחד ממתיישבי מנחמיה, שעברו להתגורר במושב "נחלים בגליל, כיום הוא מתגורר כמוני במודיעין, ומתפלל עמי בבית הכנסת בשכונתי. אתה מזכיר   מכתב המצוי בארכיון הציוני, בו מוזהר היישוב הדתי לפנות מקומו, מכתב שנשלח ע"י הקיבוצים החילוניים בסביבה, אני משער שמדובר בדן ואולי אף בדפנה. בבלוג שלך העוסק בסוגיה זו , אתה מציין כי המכתב נמצא בארכיון הציוני אך גם במוזיאון "החלוץ הדתי" בנחלים של היום.. האם יש בידך אפשרות לציין את מספר התיק בו מצוי מכתב זה בארכיון הציוני? אני חיפשתי  אותו בתיקי "נחלים" בארכיון הציוני ולצערי לא "דגתי" את המכתב. התואיל להפנותי אליו [חטיבה ומספר תיק]?

תודה מראש.

מרדכי אשל

 

תשובה

חלפו כמעט שבע שנים מאז כתיבת הכתבה ואין בידי המידע שאתה מבקש. לדעתי עליך לפנות למושב עצמו בו ראיתי במו עיני אצת צילום המסמך המבוקש.

זאב גלילי

24.1.11

קישורים למתנחלים

מה קרה בין סבסטיה לעמונה

 http://www.zeevgalili.com/2013/03/17801

 הכיפה הסרוגה  באוהל הדוד תום

http://www.zeevgalili.com/2005/03/250

 פיזור ההפגנות בכפר מימון

http://www.zeevgalili.com/2012/07/17093

 המתנחלים גנבו לנו את התנ"ך

 http://www.zeevgalili.com/2006/01/229

 חורבן חבל ימית

http://www.zeevgalili.com/2005/02/272

 כניסה להיסטורי וציונות שפויה

http://www.zeevgalili.com/2005/01/11213

 תסמונת השינאה למתנחלים כביטוי לאנטישמיות יהודית

 http://www.zeevgalili.com/2004/01/282

 כיכר רבין לפני ואחרי חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2006/09/8731

 ההסתה שהכשירה את חורבן גוש קטיף

http://www.zeevgalili.com/2005/09/237

 רקוויאם לטורניר הכדורסל בנצר סירני

http://www.zeevgalili.com/2006/10/357

 חורבן י' באב תשס"ה

 http://www.zeevgalili.com/2005/09/25

 אומן: ישראל תחדל להתקיים אם תמשיך במדיניות הוויתורים

http://www.zeevgalili.com/2008/03/662

 

 

ראה "מי מפחד ממשה פייגלין"

http://www.zeevgalili.com/?p=902

1. השחיתות של מרכז הליכוד
2. מדוע הם שונאים מתנחלים ודתיים
3. "הייתי בין מייסדי ובוני כפר דרום"
4. מהי מהירות הקריאה של מזוז
5.. המתקרנפים של יונסקו ויאסר עראפת
6. מיצובישי

7. אמא יש רק אחת מר שי בזק

BOOK HIM .8

" חונכתי בבית" ר, גדלתי בתנועה, ואני מסתכל בראי ומתבייש * התנועה לא בגדה באידיאולוגיה שלה, כי כבר שנים שאין לה שום אידיאולוגיה * מרכז הליכוד הפך להיות איגוד לחלוקת טובות הנאה * שם המשחק הוא שחיתות" *מונולוג של חרות"ניק מתוסכל

הייתה לי השבוע שיחה עם אחד החרות"ניקים הוותיקים שבליכוד, הכואב את כאב הידרדרותה של התנועה. האיש ממלא תפקיד ממלכתי ולפיכך מבקש לשמור על עילום שמו. אני מביא את דבריו כלשונם, בקיצורים קלים:

" אבי היה באצ" ל, אני חונכתי בבית" ר והצטרפתי לליכוד בגיל צעיר. הייתי ילד כשאבי לקח אותי לכיכרות בהן נאם בגין. כשאני מסתכל בראי אני מתבייש. האם זו תנועת ז"בוטינסקי?

" אי אפשר להבין את הדררותה האידיאולוגית של התנועה, שחרטה על דיגלה את "שתי גדות לירדן", אלא על רקע השחיתות שפשתה בה" .

ההלם של 1977

" תהליך ההידרדרות של התנועה החל מיד לאחר המהפך ב-1977. דור הוותיקים, חוט השדרה האידיאולוגי והאנושי, כבר היה זקן מכדי לתפוס את השלטון. אבי, למשל, כבר היה אז על סף פנסיה. אילו היה צעיר יותר יכול היה לקבל תפקיד בכיר.

" שלושים שנות ישיבה באופוזיציה, תחת מנהיגותו של בגין, לא הצמיחו כישרונות ארגוניים וניהוליים גדולים. לליכוד לא היו עתודות של אנשים צעירים ומוכשרים שיכולים לנהל מדינה. כתוצאה מכך התנהלה המדינה על-ידי מפאיניקים. כשבגין נכנס ללשכתו הוא השאיר על כנם את כל העוזרים המפאיניקים של יצחק רבין ז" ל (פרט לאחד). פשוט לא היו מועמדים משל הליכוד. ואם היו כאלה הם היו מן הזיבורית. אלפי ג"ובים חשובים נשארו בידי מפאיניקים. רבים מהם היו אולי מוכשרים ויעילים, אך לא חשבו בראש אחד עם השלטון החדש. הם נהגו לתקוע יתדות בגלגלים, לעכב, לדחות. זה היה שלטון ימני עם ידיים שמאליות. הראש של הליכוד נשען על רגליים מפאיניקיות.

" האופורטוניסטים"

" המצב הזה שאב לתוכו אלפי אופורטוניסטים, שמעולם לא הזדהו עם הליכוד לפני עלייתו לשלטון. ראשית, מפני שזה לא היה כבוד גדול. שנית, משום שזה לא היה משתלם בכלל. פתאום נוצרו אלפי הזדמנויות חדשות לאלפי אנשים שאמרו: אני אגיד שאני ליכוד ואקבל ג'וב.

" האופורטוניסטים הללו הפכו להיות בעלי תפקידים בכירים בתוך תקופה מאד קצרה. מדובר באנשים שבדרך הטבעית לא הצליחו להסתדר. אנשים מוכשרים, שהיו להם משרות טובות, לא חיפשו ג'ובים פוליטיים. רק מובטלים ובטלנים, מפאת חוסר כשרון וחוסר יכולת, פנו לערוץ הזה. בתעשייה האווירית היה איזה פקידון, שהיה אחראי למשכורות או משהו כזה. הוא מצא דרך לעלות למעלה בהצהרה "אני ליכוד". תוך כמה חודשים הגיע לתפקיד מרכזי. ומקרים דומים היו למאות ולאלפים בתפקידים קטנים וגדולים: ראשי דירקטוריונים, מנכ"לים של חברות ממשלתיות, מנכלים של משרדים ממשלתיים, סגניהם ועוזריהם.

" הגל הזה נעצר קצת בתקופת ממשלת האחדות של שמיר רבין ופרס (85 עד 90). גם מפני שמפא"י חזרה לחלק שלל, כמו במשרדו של פואד בן אליעזר למשל.

" הסכרים נפרצים"

" עם עלייתו של נתניהו לשלטון עלה גל נוסף וגדול מקודמיו של השתלטות כדאיניקים על משרות ציבוריות באמצעות הליכוד. כל העסקנים כבר למדו את מפת הג'ובים. ידעו איפה יש דירקטוריון ואיפה יש חברה ממשלתית. כל הסכרים נפרצו. במהלך הבחירות פנימיות בליכוד כתב שר בכיר לבוחרים מכתב, בו נאמר כי הצליח להכניס 80 חברי מרכז למשרד שלו.

" מרכז הליכוד, שהתנפח לממדים מבהילים של יותר מ-3000 חברים, הפך לארגון הנאבק להשגת טובות הנאה לחבריו.

" נוצר מצב שרבים מחברי מרכז הליכוד, מספרם מגיע אולי לאלף או אלפיים, מתפרנסים מחברותם במרכז. ואפילו לא טורחים להסתיר את זה. כמו המקרה של אותו חבר מרכז התובע 300 אלף דולר מחברה המייצרת את טנק המרכבה. זאת, בתמורה לכך שסידר לנציגי החברה פגישה עם שר הביטחון בנושא התכנית לבטל את ייצור המרכבה.

" המנכ" ל צריך למהר"

" סיפר לי איש עסקים ידוע, שפנה למנכ" ל חברה ממשלתית באיזו הצעת עסקה. הדיון היה כללי ללא החלטה. שעה לאחר מכן, כך סיפר לי אותו איש עסקים, הגיע אליו שליח מטעם אותו מנכ"ל וביקש תמורה לכך שיסדר את העסקה. המנכ"ל הסביר כי הוא יודע שלא יהיה בתפקיד תקופה ארוכה והוא צריך למהר.

" ואין גבול לטובות ההנאה, גלויות ונסתרות, חוקיות ובלתי חוקיות. הנה קראתי היום בעיתון כי חילקו את הזיכיונות של שמונה מרחבים של מפעל הפיס לשמונה אנשים חדשים. זיכיון של מפעל הפיס פירושו מכונה המדפיסה בשבילך כסף בלי שאתה זז ממקומך.

" הגונב מגנב פטור"

" אינני חסיד של "מנהיגות יהודית" ושל מה שקוראים "הפייגלינים". אבל כשאומרים שהם "גנבו" את הליכוד אפשר רק לומר שהגונב מגנב פטור. הם לא המציאו את השיטה שאין קשר בין מספר המתפקדים לבין מספר המצביעים לליכוד. קח לדוגמה את רמת-גן. בעיר זו היו פריימריס שבהם הצביעו כ-10,500 מתפקדים לליכוד ורק כ-6000 מהם הצביעו בעד נציג הליכוד בבחירות לעירייה.

" כולם שוכחים שבפריימריס של הליכוד היו כשלוש מאות אלף מתפקדים. אבל בזמן שחלף מאז נשרו כמאה אלף מתפקדים ובמשאל על ההתנתקות היו רק כמאתיים אלף מתפקדים. ההסבר לכך פשוט. לפריימריס התפקדו אנשים שמישהו שילם בשבילם את דמי החבר. אחר כך לא היה חשוב לא להם ולא למי שגייס אותם אם הם חברי ליכוד.

" אני כבר לא מדבר על שוחד ושלמונים שמשלמים בכירי הליכוד לחברי מרכז בכל מיני צורות. למשל מתנות לבר מצוות ולשמחות. השתתפות באירועים כמו פתיחת חנות.

" מה שמאפיין את המציאות הזו בליכוד הוא שאבדה כל בושה. הנה באחרונה הגישו חברי הכנסת גלעד ארדן וגדעון סער הצעת חוק שתאפשר הגדלת מספר המינויים הפוליטיים על חשבון עובדים מדינה מקצועיים ללא מגבלות.

================================================

2. מדוע הם שונאים מתנחלים ודתיים

השאלה שבכותרת איננה מתייחסת לשמאל הפנאטי, שכבר שכח מזמן מה זה להיות ציוני. השאלה היא מה מביא אנשים, מימין ומשמאל, הרואים עצמם ציונים רציונאליים, לייחס את כל הצרות של מדינת ישראל למתנחלים ולדתיים.

מה משותף ליוסי שריד ולדן מרידור, ליוסי ביילין ולציפי לבני.

הנימוקים, המעשיים כאילו, שמביאים בעלי תפישה זו עומדים על כרעי תרנגולת.

השורשים של התפישה הזו הם עמוקים יותר מן הנימוקים שמביאים המצדדים בה. המניע העיקרי נעוץ לדעתי בחשש שמא הציונות הייתה מוטעית מעיקרה, וכי היא "החטא הקדמון" עליו מבוססת מדינת ישראל.

נדמה לי שפרופסור זאב שטרנהל הוא דוגמא טובה לבעלי תפישה זו. במאמר שפרסם ב" הארץ" , בעקבות אירועי רפיח, הוא חוזר על מכלול הנימוקים לגבי נזקי "הכיבוש" . אבל הוא חושף את המניע העיקרי של מי שרואה עצמו ציוני, ובעצם סבור כי הציונות לידתה בחטא קדמון (אף שהוא מכחיש זאת).

וכך הוא כותב בין היתר: " כפי שאפשר היה לצפות, סופו של הקולוניאליזם ההתנחלותי שיערער את אושיות הציונות… מלחמת העצמאות הייתה פסגתו של תהליך הכיבוש, שבא לענות על צורך קיומי ובכך הייתה הצדקתו המוסרית. לפיכך, לא בחמישים השנים שקדמו למלחמת העצמאות טמון החטא, אלא ב-37 שנות הקללה שבאו אחרי מלחמת ששת הימים… ההבדל בין שתי התקופות הוא הבדל של מהות. ההתנחלות היא שמטשטשת גבול זה, ובכך חותרת תחת הלגיטימיות המוסרית של הישגי הציונות…" .

הטיעון של פרופסור שטרנהל מבוסס על כשל לוגי. מדוע כיבושי מלחמת העצמאות שונים מהותית מכיבושי ששת הימים? מה ההבדל בין התנחלויות חניתה, דגניה וכפר דרום של המאה העשרים, לבין דוגית, נצרים וכפר דרום של שנת 2004 ? האם מישהו בעולם מקבל הבחנה כזו?

==================================================

3. "הייתי בין מייסדי ובוני כפר דרום"

הקורא משה נחום שטרנברג מירושלים כותב לי:

" נולדתי בשנת 1928. הייתי בין מאה הצעירים האחרונים שהגיעו ארצה מאירופה בעליית הנוער ב-1943.

" במוצאי יום הכיפורים של שנת 1946 הייתי בין מייסדי ובוני כפר דרום. אחר כך הייתי חבר משק בני דרום לשם עברנו ובנינו אותו לאחר מלחמת השחרור.

" ברצוני להסב את תשומת ליבם של המצדדים בהתנתקות לתוצאה הדסטרוקטיבית של מעשה כזה. אם חלילה יפנו את גוש קטיף מתושביו היהודים, מיום זה והלאה אף אדם נורמאלי במדינתנו לא יתנדב עוד להתיישב במקום כלשהו. פרוש הדבר שלא יהיו עוד חלוצים בישראל. כי מי יהיה מוכן לסכן עצמו ובני משפחתו ולהשקיע את כל משאביו במקום חדש כאשר קורות גוש קטיף לנגד עיניו?

================================================

4. מהי מהירות הקריאה של מזוז

היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, שוקל אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה. ואני תמה כיצד שוקלים.

יש להניח כי תהליך השקילה כולל קריאת החומר הנוגע בדבר. כמה זמן צריך בשביל זה? מחקרים העלו כי מהירות הקריאה של אדם בוגר, משכיל ואינטליגנטי, מגיעה ל-280 עד 300 מילים בדקה. היועץ המשפטי משכיל ואינטליגנטי. בהנחה שהוא בוחן כל פרט בקפידה, אפשר להניח שמהירות הקריאה שלו מגיעה ל-250 מילים בדקה, לפחות. כלומר 15 אלף מילים בשעה. אם הוא מקדיש לפרשת שרון ארבע שעות ביום הוא מגיע לתפוקה של 60 אלף מילים ביום.

מזוז התמנה לתפקידו ב-25 בינואר. אם ננכה שבתות וחגים ועוד עשרה ימים להתאקלמות נותרו למזוז מאה ימי עבודה מלאים. אם ניצל 4 שעות ביום לקריאה יכול היה לקרוא בפרק זמן זה 6,000,000 מילים.

האם זה לא מספיק כדי להגיע להחלטה? מדוע צריך לחכות עד סוף יוני?

==============================================

5. המתקרנפים של יונסקו ויאסר עראפת

בשנת 1959 עלתה בפריז הצגת הבכורה של " קרנפים" , פרי עטו של יוג'ין יונסקו. המחזה טבע מושג חשוב, בעל משמעות חברתית ופוליטית – " התקרנפות" .

עלילת המחזה פשוטה: בישוב כלשהו מתחיל פתאום להסתובב קרנף. לא רואים אותו בתחילה. רק שומעים את הרעש שלו – ריצה כבדה וקולות נחירה. כשהוא רץ ברחובות, הוא מעלה ענני אבק, פוגע באנשים, דורס אותם והורג כמה מהם.

בתחילה, האזרחים מזועזעים וכועסים, ומנסים לחשוב איך להיפטר מן הצרה. אבל הקרנף ממשיך להסתובב, ולפתע אתה שומע דעות שאולי בעצם הקרנף הזה טוב, אולי הוא ממלא תפקיד חיובי. אולי הוא בכלל צודק. אנשים גם מתחילים לדבר בהערצה על כוחו הגדול, וכעבור זמן מה, אחד מהמעריצים הופך בעצמו לקרנף. אט אט הופכים כל התושבים, פרט לאחד, לקרנפים.

הפרשנות טענה שזו סאטירה שמשקפת את מה שקרה לעם הצרפתי בעת הכיבוש הנאצי. יונסקו, בראיונות, לא שלל את זה לגמרי, אבל רמז שהמחזה נכתב יותר כאזהרה לעתיד. הוא גם אמר שלימין אין מונופול על התקרנפות, וזה יכול לקרות גם בשמאל, וכמובן שעל כך זכה לביקורת שוצפת מן השמאל בצרפת.

מהו הנמשל במקומותינו? מכירים קרנף ששמו יאסר ערפאת? זוכרים כמה מתקרנפים קיפצו ויש עדיין מקפצים סביבו?

כמו כל יצירה גדולה גם " הקרנפים" איננו חד ממדי. ערפאת כבר לא רלבנטי. אך האיש שהפך אותו לא רלבנטי ממלא את תפקיד הקרנף. ותראו כמה מתקרנפים יש סביבו – בליכוד, בשמאל, בתקשורת.

=================================================

6. מיצובישי

לידיעת המתקרנפים, העריקים והמתנדנדים למיניהם: מיצובישי כבר לא IN. מאז קנה רבין את הצבעתו של אלכס גולדפרב תמורת מיצובישי, המכונית הזו כבר לא מי יודע מה. באחרונה נתגלה פגם בטיחותי במערכת הבלימה של המכונית שהוסתר משך שנים מבעלי המכוניות. כדאי לבקש מכונית אחרת.

===============================================

7. אמא יש רק אחת מר שי בזק

שי בזק היה יועץ התקשורת של בנימין נתניהו ונעלם מן המרקעים כשזה הובס על ידי ברק. בשבוע שקדם למשאל ההתנתקות הייתה לבזק עדנה תקשורתית. הוא הוזמן לראיונות על כל גבעה תקשורתית רמה ומתחת לכל עץ רענן. והייתה לכך סיבה טובה. שי בזק הטיף להתנתקות למרות שהוא עצמו גדל בנוה דקלים ואמא שלו מוסיפה להתגורר בישוב המיועד לעקירה.

היה קשה מאד להזיל דמעה לשמע דברי בזק. להפך. למראה הצהרותיו החגיגיות שנאמרו בחיוך רחב הוא הזכיר לי כל מיני בדיחות. למשל על אותו איש שרצח את אמו וביקש מבית המשפט להתחשב בעובדה שהוא יתום. או אותו איש מבדיחה אחרת שרצח את אמא בגלל שקל אחד. וכששאל השופט האם בשביל שקל רוצחים אמא השיב: אדוני השופט אני אדם חסכן, שקל פה ושקל שם מצטבר לסכום גדול.

שי בזק מבין בתקשורת ואת התפקיד שעשה בשרותו של נתניהו מילא בהצלחה רבה. אפשר להבין אותו על שלא עמד בפיתוי לנצל את ההזדמנות ולחזור למרקעים. הרי איש לא היה מקדיש לבזק שנייה אחת של טלוויזיה אילו היה מתנגד להתנתקות, או אילו התגוררה אמו ברמת-גן. אבל בן המוכן לעשות טרנספר לאמא שלו זה סיפור ולא איש כשי בזק יחמיץ אותו.

הבעיה של שי בזק היא שאמא יש רק אחת ואת הסחורה הזו כבר לא יוכל למכור שוב.

וזה שוב מזכיר לי בדיחה.

מורה מבקש מתלמידיו לכתוב חיבור בנושא "אמא יש רק אחת" .

רוב הילדים כתבו משהו כמו: הייתי חולה מאד אמא טיפלה בי במסירות ובאהבה, אמא יש רק אחת.

מוישל'ה כתב משהו אחר: באתי הביתה ונורא התחשק לי משהו מתוק. אמא אמרה לי: גש למקרר יש שם שתי חפיסות שוקולד. נגשתי למקרר פתחתי ואמרתי: " אמא, יש רק אחת" .

===============================================

BOOK HIM  .8

ידיד מארצות הברית המבקר בארץ צפה בטלוויזיה במרואן ברגותי המרים את ידיו הכבולות מעל לראשו ומסמן באצבעותיו את סימן הנצחון הצ"רצ"יליאני V.

הידיד שאל אותי: "מה קרה לכם. האם כבר לא מציגים כאן סדרות פשע בטלוויזיה. האם קציני המשטרה שלכם אינם רואים כיצד כובלים חשודים ונאשמים בארצות הברית? שם מעולם לא יכבלו עציר או אסיר כשידיו מלפנים. צורת כבילה כזו נחשבת מסוכנת. בעבר, כשנהגו לכבול כך, היו מקרים שאסירים תקפו את שומריהם, חנקו אותם ונמלטו. אצלנו כובלים אדם רק מאחורי גבו. זה אולי נוגד את כבוד האדם וחירותו. אבל אם אתם מעדיפים לתת כבוד לרוצח המתועב הזה אתם אולי יודעים מה שאתם עושים" .

כיתוב לצילומים

" הייתי ילד כשאבי לקח אותי לאספות של בגין" . בגין בנאום בחירות בראשית שנות החמישים. בכרזה ציור ארץ ישראל משני גדות לירדן והכתובת " מולדת וחרות" .

" קח את מפעל חייך וברח" . סטיקר אינטרנטי נגד תכנית ההתנתקות.

" אולי הקרנף דווקא צודק?" . יוג'ין יונסקו.

ראה הליכוד ושס ראשיתה של מהפכה

האם נתניהו מנהיג? [יולי 2014]

הרמטכ"ל, רב אלוף בוגי יעלון, מזהיר: תכנית שרון לפינוי רצועת עזה תפיח רוח גבית בטרור.

ראש אמ"ן, זאבי פרקש, אמר בכנסת: הפלסטינים רואים בתכנית שרון ניצחון לטרור.

ראש השב"כ, אבי דיכטר, מתריע: הפינוי מסוכן.

שלוש ההצהרות הללו הן חמורות מאד. לא בשל תוכנן אלא בשל עצם העובדה שנאמרו, ובפומבי. כי ההצהרות הללו מעידות שאין מלך בישראל. הן סימפטום למחדל הצפוי אולי ממדיניותו של אריאל שרון.

על מנת להבהיר את הדברים מן הראוי להביא סיפור היסטורי קטן ששמעתי בימים אלה. סיפר לי אותו אלוף, שנכח בפגישת הפרידה שקיים דוד בן גוריון מצמרת צה" ל בעת שפרש לשדה בוקר בשנת 1963.

בין מודיעין למנהיגות

סיפר האלוף: " הפגישה התקיימה בבנין משרד הביטחון בקריה. האווירה היתה נרגשת ונישאו שני נאומים, האחד של יצחק רבין ז" ל, שהיה אז ראש אג" ם, והשניה של מאיר עמית שהיה ראש אמ" ן וכבר קיבל מינוי לתפקיד ראש המוסד.

" רבין דיבר על מבנה צה" ל, חימוש עתידי וכדומה. אני ישבתי במקרה ליד בן גוריון וכשרבין דיבר הוא נגע בברכי ואמר לי: תראה כמה הוא דומה לרוזה. רוזה הייתה אמו של רבין שבן גוריון זכר מנעוריו. הוא לא היה מודע לכך שאני צעיר מכדי לזכור את רוזה והייתי ילד בתקופה שבן גוריון זכר אותה.

" לאחר מכן דיבר מאיר עמית. הוא נשא נאום מבריק בו ניתח את כוחן של מדינות ערב והעריך את כוונותיהן. הוא אמר כי לדעתו לא צפויה מלחמה עם מדינות ערב בשנתיים הקרובות. בדיעבד נתברר שכל הערכותיו היו נכונות ומדויקות. כשסיים עמית את נאומו ביקש בן גוריון את רשות הדיבור.

" להפתעת כל הנוכחים מתח ביקורת קשה מאד על נאומו של מאיר עמית. לא על העובדות שהביא, אלא על כך שהוא נוטל על עצמו את התפקיד להעריך את הכוונות הצפויות של מנהיגי האויב.

" התפקיד שלך, אמר בן גוריון, הוא להביא עובדות והערכות לגבי הנתונים הנוכחיים. תפקידך איננו לנבא מה יהיה בעתיד. אתה אינך מסוגל להעריך מה יעשו קברניטי מדינות האויב. השיקולים שמביאים למלחמה אינם שיקולים שניתן לשקול אותם בשיקולי היגיון של אנשי מודיעין.

" מאיר עמית נפגע מאד מן הדברים של בן גוריון וכך גם חשתי אני כחברו. למרות שידענו שזו הייתה תמיד עמדתו של בן גוריון. הוא אמר וחזר ואמר שאין מומחים לעתיד, שזו אמנות המנהיגות"

עד כאן דברי האלוף.

כשאמ"ן יזם מדיניות

 

מאיר עמית לא מזכיר את הפרשה הזו בספרו " ראש בראש" . אבל הוא מביא אפיזודה דומה מן התקופה בה עמד בראש אמ" ן.

הדבר היה בנובמבר 1962. לגופי המודיעין הישראליים הגיע מידע על פעילות חתירה של מצרים בירדן וכוונה לרצוח את המלך חוסיין.

מישהו העלה רעיון ךנצךל אץ המידע כדי ליצור קשר הדוק עם המשטר הירדני . לירדן הועברה הצעה שעמית ייפגש עם ראש המודיעין בצבא ירדן וימסור לו את המידע.

המלך חוסיין השיב בחיוב, אך לא שלח את ראש המודיעין שלו אלא את נאמנו, אמיל ג"מיען, שהיה אז ראש לשכת החצר של המלך. התקיימו שתי פגישות ובפגישה השנייה נמסרו לירדנים שמות החתרנים המצרים. " ובכך נגמר העניין שתלינו בו תקוות וציפיות" , כותב עמית.

ניתן להבין כי הציפיות שהיו לעמית מן היוזמה הזו חרגו מן התחום המודיעיני הצר וגלשו אל התחום המדיני. ועל רקע זה יש להבין את תגובתו של בן גוריון, עליה מספר עמית: " …באתי אל בן גוריון לדווח לו על המפגש הראשון, כאשר שמע את השם אמיל ג"מיען, אמר: "חייב להיות ארמני", וכאן הופסק הדיווח שלי ושמעתי מפיו הרצאה ארוכה ומלומדת על המרד הארמני ועל רצח העם הארמני בידי הטורקים" .

את התגובה הזו של בן גוריון אפשר להבין על רקע תפיסתו שאת המדינאות מבצעים המדינאים לא אנשי המודיעין.

ומכאן לגדול המחדלים בתולדות המדינה.

המחדל של זעירא

אלוף אלי זעירא הוא האחראי לכאורה יותר מכל אדם אחר למחדל מלחמת יום הכיפורים. זעירא, אז ראש אמ" ן, הוא זה שקבע בנחרצות כי יש " סבירות נמוכה" לפריצת מלחמה. זעירא הוא האיש שאמר ביום שישי, ערב יום הכיפורים, ללו קידר, מזכירתה של גולדה מאיר: תגידי לבוסית שלך שאין שום סכנה למלחמה.

בספר הזכרונות שלו מונה זעירא שורה של כשלונות היסטוריים בהן לא הצליחו שרותי מודיעין להעריך את כוונות האויב והופתעו. זעירא טוען בספרו שהסיבה העיקרית לכישלונות החוזרים ונישנים היא שמנתחים מודיעיניים אינם מסוגלים " להיכנס לראש" של קברניטים מדיניים.

בשיחה עם עורך ספרו, רמי טל, הוא הביא לדוגמא את החלטת בן-גוריון להקים את המדינה. כל מנתח מודיעיני היה מעריך את הסבירות לכך שבן-גוריון יכריז על הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, כ" נמוכה מאוד" . אדם המסוגל להבין את בן-גוריון ולנחש את כוונותיו, או את כוונות כל מנהיג אחר, לא היה הופך לאיש מודיעין אלא למנהיג.

בדבריו אלה הסיר מעצמו זעירא חלק מן האחריות. הוא בעצם אמר: גולדה היא המנהיגה היא הייתה צריכה להחליט ולא לסמוך על החיזוי שלי.

האם שרון מנהיג?

ומן הלקחים ההיסטוריים למציאות ימינו. החלטת שרון לפינוי רצועת עזה מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות שקיבל – החל מן ההצהרה על ה" כיבוש" ועל נכונותו להסכים למדינה פלשתינית ועד שיחרור מאות מחבלים וההתנהלת סביב תוואי הגדר.

אריאל שרון הוא אולי גדול המצביאים שקמו לישראל בדור הזה.

השאלה היא אם הוא קברניט, המסוגל לנווט את ספינת המדינה, הוא שהוא מוביל אותה לאסון.

עוד מאמרים על ההתנתקות היכנס לקטגוריה "התנתקות".

השאלה היא אם נתניהו מנהיג [יולי 2014]

=====================================================================