יש רגעים בהיסטוריה שבהם ניתן לשנות את מהלכה. הרגע הזה היה בחודש אוגוסט 1982 בביירות. יאסר ערפאת עלה על הכוונת של צלף ישראלי. לחיצה אחת על ההדק והנוכל הזה היה נמחק מן ההיסטוריה.
זמן מה לפני כן כתב ראש הממשלה, מנחם בגין, לנשיא ארצות הברית רונאלד רייגן: "במלחמה שתכליתה לחסל את מנהיג הטרוריסטים במערב ביירות אני חש כמי שהיה שולח צבא לברלין לחסל את היטלר בבונקר".
למרות דברים אלה, כאשר הגיעה ההזדמנות, רעדה היד ולא ניתנה ההוראה. הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, המספר על כך בספרו, מתאר כיצד המתין הצלף למוצא פיו. רפול היה יכול לתת אישור בתנועת יד קלה. אך ההוראה לא ניתנה. (לפי גירסה אחרת, ההחלטה שלא לחסל את ערפאת באה ממקור גבוה יותר). אחר כך היה מאוחר מדי. ישראל התחייבה לא לפגוע במחבלי אש"ף המתפנים מביירות והצי האמריקני איים להפגיז את צה"ל, אם ישראל תפר את ההסכמה.
יש האומרים שחיסול מנהיגים אין בו כדי לשנות מאומה. כי במקומו של ערפאת היה בא מישהו אחר. אולי מוכשר ממנו ואלי גרוע ממנו ואולי מסוכן ממנו לישראל.
אפשר וצריך לפקפק בדעה זו. האם יש ספק בכך שחיסול היטלר בשנת 1933 היה משנה את ההיסטוריה האנושית? היה מונע אולי את מלחמת העולם השניה ובוודאי שהיה מונע את השואה?
הוא היה על הכוונת אך הפקודה לא ניתנה. ערפאת (ויקישיתוף)
ערפאת והיטלר
הטעות האטרטגית הגדולה ביותר של ישראל היא שלא חשפה את האופי הנאצי של מה שקרוי "תנועת השיחרור הפלשתינאית". האופי הנאצי הרצחני של התנועה הזו בא לביטוי באידיאולוגיה שלה, במעשי הזוועה שביצעה ובשורשים ההיסטוריים שלה. מקור ההשראה שלה הוא המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני, ששיתף פעולה עם היטלר. אילו היה גנראל רומל – שעמד בראש הכוחות הגרמניים שתקפו את מצריים – מגיע לארץ היו מוקמים כאן תאי גאזים בעזרת הפלשתינאים. וכבר היו הכנות לכך.
היו זמנים שאש"ף ומנהיגו היו מוקצים מחמת מיאוס בעולם כולו ובחברה הישראלית. בגין קרא לערפאת "חיה דו רגלית", כינוי שהוא עלבון לחיות הולכי על ארבע. למרות מלחמת הדמים שניהלנו משך שנים בערפאת ובחבורת הפושעים שסביבו, מעולם לא נקטה מדינת ישראל קו האומר כי אלה אנשים שמקומם לא יכירם בחברה אנושית. פה ושם היו ניסיונות לחסל את ערפאת ואת חבר מרעיו. אך מעולם זה לא היה יעד מרכזי. כשישראל רצתה הגיעה לסגנו של ערפאת, אבו ג'יהאד, בטוניס. היא חיסלה כמעט את כל רוצחי הספורטאים במינכן.לערפאת נתנו איכשהו לשרוד.
ערפאת הצליח לא רק לשרוד אלא לקנות לעצמו גם מעמד בינלאומי של מדינאי. ישראל לא עשתה מאומה נגד תהליך זה. נוכח מעשי הזוועה של כנופיות ערפאת היה סיכוי טוב להשאירו בחזקת מוקצה מחמת מיאוס. בעיקר על ידי השפעה על דעת הקהל האמריקנית. ישראל הרשמית עצמה עין מפגישות שיזמו אנשי "מחנה השלום" עם ערפאת ומרעיו, אליהם הצטרף גם עזר ויצמן. האמריקנים מנעו משך שנים מערפאת להרים ראש, אסרו עליו את הכניסה לארצות הברית. אנחנו הבאנו את הנחש למידשאות הבית הלבן ולפתח ביתנו.
על מדשאות הבית הלבן. לוחץ את ידו של רבין לרגל חתימת הסכם אוסלו אותו הגדיר ערפאת כ"סוס טרויאני" שהוחדר לישראל.
בין ביירות לעזה
בעת מצור צה"ל על ביירות היו בעיר אלפי בתים, בהם התגוררו אלפי נפשות, רובם אזרחים, ביניהם כמובן נשים ילדים וזקנים. צה"ל השקיע מאמץ עצום בהכנת מפות שבהן צויין כל אחד מן הבתים, במטרה לפגוע במחבלים ולהימנע מפגיעה באזרחים.
אך הדבר לא הועיל. ערפאת דאג לכך שמחסני התחמושת יימצאו מתחת לבניני מגורים. הוא אף שיגר איום באמצעות האמריקנים כי אם ינסה צה"ל לפרוץ לעיר ימוטט רב קומות על יושביו, כדי לחסום את ציר הכניסה. עוד איים לפוצץ בבת אחת מחסני תחמושת, דבר שימיט אסון נורא על העיר.
מחבלי אש"ף הסתתרו מאחורי האוכלוסייה הזו וערפאת מצא כאן את מקומו הטבעי. הוא היה מסתתר באחד הבונקרים הרבים שהכין מבעוד מועד. החליף את המקומות בהם שהה מדי יום ואפילו כמה פעמים ביום.
צריך ללמוד היטב את לקחי ביירות, לקראת ההרחבה הצפויה במלחמה עם הפלסטינים. ערפאת יסתתר שוב מאחורי נשים, ילדים וזקנים. לחסל אותו בעזה יהיה יותר קשה מאשר בביירות והעולם כולו יהיה נגדנו.
פשעי אוסלו
יבוא יום ותקום ועדת חקירה ממלכתית כדי לקבוע את האחראים לפשעי אוסלו. אם קמה ועדה שחקרה את אחריותם של ישראלים לטבח שעשו ערבים נוצרים בערבים מוסלמים בלבנון, אין סיבה שלא תקום ועדהשתחקור את האחראים לטבח שטובחים בנו הפלשתינאים בחסות הסכם אוסלו.
האחראים לפשעי אוסלו לא עברו על החוק. אחרי הכל היתה ממשלה חוקית שנבחרה באורח דמוקרטי שהחליטה על ההסכם. (אם כי הדרך בה הושג ההסכם היה דרך של הולכת שולל והסתרת המשמעות האמיתית של ההסכם מן העם).
לא מדובר כאן בעברה על החוק. מדובר כאן בעברה על אמונות היסוד והבסיס העיקרי לקיומה של מדינת ישראל.
הדוגמה ההיסטורית הקרובה ביותר לענייננו היא זו של מרשל פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה בצרפת. לאחר התמוטטות צבא צרפת בפני כוחותיו של היטלר הוא מונה לראש ממשלה והיו שקיוו כי הוא ימשיך במערכה נגד היטלר.
אך פטן העדיף לחתום הסכם שביתת נשק עם הנאצים, קיבל מידיהם תואר "ראש המדינה הצרפתית", נפגש עם היטלר ואף תמך בהקמת לגיון צרפתי למלחמה לצד הנאצים בחזית המזרחית.
לאחר שחרור צרפת בידי צבאות בעלות הברית הועמד פטן לדין. הוא נידון למוות בעוון שיתוף פעולה עם האוייב, אף שללא ספק מעשיו היו במסגרת החוק.
גזר דינו הומתק על ידי גנראל דה גול למאסר עולם ואת שש השנים האחרונות לחייו בילה בכלא.
יש היסטוריונים הטוענים כי כוונתו של פטן היתה טובה. הוא היה קרבן של הנסיבות והוא היה משוכנע כי מעשיו הם לטובתה של צרפת.
אינני מאחל לפושעי אוסלו את גורלו של פטן.אך לא ייתכן שייצאו נקיים ממשפט ההיסטוריה.ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט תצטרך לקבוע בבוא היום את מחיר הדמים ששילמנו על הסכם אוסלו ואת האחראים לו, למען יירשמו בהיסטוריה לדראון עולם.
עד כאן דברים שנכתבו בשנת 2000 . עתה (יולי 2009) אנחנו כבר יודעים כי אי מתן ההוראה בביירות היתה טעות גדולה. היכנסנו את הצפעוני לביתנו. הוא התפגר רק בנובמבר 2004.יש אומרים שלא מידי שמיים. אם נכון הדבר או לאו זה בא מאוחר מדי. הרעל כבר מפעפע בעורקינו).
=============================================================================
נקמתו של הפודל
חידה היא ותהי לחידה מה קרה ליצחק רבין ז"ל שנכנס לתוך מלכודת אוסלו. חלק מן התשובה אפשר למצוא בספרו של יוסי ביילין "לגעת בשלום". החבורה בראשות החתרן הבלתי נילאה הכינה את הכל והצליחה למשוך את רבין לפיתיון. ביילין מגלה בספרו (והדבר אושר באוזניי מפי אחד המקורבים לרבין) כי רבין שמר את הקשר שלו עם אנשי אוסלו בסוד מכל עוזריו ואנשי לשכתו. כדי למנוע דליפה מקרית של הנושא הוא החזיק בתיקו האישי את כל המסמכים הקשורים באוסלו.
לאחר הופעת הספר אמר העיתונאי שלמה נקדימון לביילין: היית צריך לתת לספר שם אחר: "נקמתו של הפודל". (כזכור כינה רבין את ביילין בכינוי "הפודל של פרס").
============================================================================
פרס החזר את הפרס
לספר השיאים של גינס אפשר להוסיף את שיא החוצפה – הופעתו של פרס בתקשורת בימים אלה. האיש הזה אחראי יותר מכל אדם אחר להסכם אוסלו שהביאנו עד הלום. ויש לו החוצפה להגיד לנו להרגע, ולשמור על קור רוח ולא להתיאש ממה שהוא קורא "תהליך השלום".
מיסטר פרס. דבר ראשון תסע לשבדיה ותחזיר את פרס נובל לשלום שקיבלת. באותה הזדמנות אתה יכול לקחת עמך את השותף שלך לפרס השלום, יאסר ערפאת. רצוי שתשאיר אותו שם.
==============================================================
הפופולריות הנזילה של ברק
עד לפני חודש היה אהוד ברק אחד האנשים הפופולריים ביותר בעולם. כולם שיבחו אותו על תבונתו, על מתינותו, על נכונותו ללכת לקראת הפלסטינים. האמריקנים, הצרפתים, הבריטים, אפילו הרוסים והסינים היללו ושיבחו אותו.
זה לא מצא חן בעיני ערפאת. מה שהציע לו ברק – כמעט כל יהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, הר הבית, פינוי התנחלויות, שטחים חלופיים בתוככי המדינה, "זכות השיבה" – זה לא מספיק. הקרוקודיל מעזה דרש עוד. ובתמורה היה מוכן לתת בינתיים ביקור נימוסין אצל אהוד ונאווה בכוכב יאיר. וברק, שאין לו כנסת ואין לו ממשלה ואין לו עוד מה להציע לערפאת אמר "לא" חלשלוש. ולפתע איבד את הפופולריות שלו. פתאום העולם כולו נגדנו. מדברים על ברק במילים חריפות יותר משדיברו על נתניהו.
אל דאגה ברק. אפשר שוב להיות פופולרי. תאר לך איך תגבר הפופולריות שלך כשתוותר על כל ירושלים. ותסכים לזכות השיבה לשטחי ישראל. והגליל בין כה וכה כבר שייך לערבים. והנגב הרי מעולם לא היה חלק מארץ ישראל. כל עוד יהיה לך מה לתת תהיה פופולרי.כולנו נהיה פופולריים בטקסי הזיכרון שיערכו לזכרנו בעולם כולו.
=============================================================================
בין צ"רצ"יל לברק
לא רק בישראל יש היסטוריונים חדשים. גם בבריטניה יש כאלה העושים חושבים מחדש על ההיסטוריה הבריטית. המטרה שלהם היא וינסטון צ"רצ"יל.
אילו בריטניה היתה ארץ יהודית וההיסטורינוים היו ישראלים, היו מן הסתם מאשימים את צ'רצ'יל באחריות למלחמת העולם השניה, בכך שהתגרה בהיטלר וגרם לו להכריז מלחמה. הם היו מאשימים את בריטניה בפשעי מלחמה רבים (כמו למשל ההפצצה האיומה על דרזדן, בה ניספו, השבח לאל, רבבות גרמנים).
אך לא מדובר ביהודים שונאי עצמם אלא בבריטים מנומסים. המחשבה של ההיסטוריונים החדשים הבריטיים היא מתונה. לא, הבריטים אינם אחראים למלחמת העולם השניה. אבל הם שואילים מה היה ההגיגיון במדיניות שנקט צ"רצ"יל נגד היטלר.
צ"רצ"יל היה כידוע המדינאי הראשון שעמד על טיבו של היטלר. כאשר ראש הממשלה צ'מברליין נופף בפיסת הנייר (כמעט אמרתי הסכם אוסלו) והכריז על שלום בימינו" הכריז צ'רצ'יל כי היטלר איננו אדם שעמו עושים שלום. מה שצריך לעשות הוא להתחמש ולהתכונן למלחמה, אמר.
רוב הבריטים היו אז חסידי שלום עכשיו. זכרונות מלחמת העולם הראשונה, בה ניספו מאות אלפי צעירים במלחמה עם גרמניה, היו עדיין טריים. כל מאמץ לשלום נראה הדבר הנכון לעשותו. כל מי שחשף את המציאות האמיתית נחשב למחרחר מלחמה.
אך האמת טפחה על פניהם של הבריטים. מזלם, כמו מזל העולם כולו, היה שעמד בראשםבאותה שעה המנהיג הגדול שהוביל את האומה הזו למלחמה בהיטלר.
על כך מערערים ומהרהרים ההיסטוריונים הבריטיים החדשים. האם זה היה הדבר הנכון לעשותו? האם לא היה כדאי להגיע להסדר עם היטלר, שהיה מונע מבריטניה את המחיר הכבד של המלחמה?
בבריטניה זהו ויכוח אקדמי.
ומה אצלנו?
ההיסטוריונים החדשים מטילים ספק בצידקת קיומנו. ועדיין לא קם המנהיג שיאמר כי יאסר ערפאת הוא מין היטלר כזה. שאי אפשר לעשות עמו שלום. שאסור להתפתות לעשות עמו שלום.קיווינו שזה יהיה נתניהו, אך גם הוא הכזיב. המנהיג הצ'רצ'יליאני היחיד שקם לנו היה יצחק שמיר שקבע כי הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו הים. הלך לישון כל יום אחר הצהריים ונתן לערבים לא לישון בשקט. כשנזכרים בשמיר מתעוררים געגועים לאיש החכם והקשה הזה שידע לעמוד על זכותנו לחיות. גאולה כהן, את שתרמת לנפילתו, האם את ישנה בשקט בלילות?
============================================================================
כולנו טעינו?
רבין טעה, כולנו טעינו – כתב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות".
סליחה מר ברנע. אתה מייצג רק את הטועים וזה לא "כולנו". לפחות מחצית העם הצביעה נגד הסכמי אוסלו, לפני ואחרי. גם אלה שתמכו בו ראו בו את הרע במיעוטו. חסידי אוסלו היו קומץ קטן שהוליכו שולל והובילו אותנו כמעט אלי תהום.
=========================================================================
עבדאללה תורם דם
עבדאללה מלך ירדן יצא מכליו כדי לגלות סולידריות עם הפלסטינים. התנשק בסיטונאות עם ערפאת ותרם מדמו למען פצועי התוקפנות הישראלית.
צריך להזכיר לעבדאללה כי הוא חי על זמן שאול. עכשיו הוא תורם דם מרצונו.
בבוא יום פקודה יתרימו אותו שליחי ערפאת בעל כורחו. עבדאללה חסר את הניסיון ואולי את השכל שהיה לאביו חוסיין, שהצליח לשרוד משך שנות דור. חוסיין ידע לטפל באש"ף כפי שצריך וב"ספטמבר השחור" שלח את צבאו למחנות הפליטים ולריכוזי אש"ף בערים הירדניות וטבח בהם טבח שאלםים רבים.
אין להניח שעבדאללה ג"וניור מסוגל למבצע כזה. בבוא היום הוא ילך בדרך אבי סבו, עבדאללה הראשון, שנרצח בידי מתנקש פלסטיני על מדרגות אל אקצה. ואנו נעמוד מול מדינה פלסטינית המשתרעת מקלקיליה עד גבול עיראק. ויוסי ביילין כזכור רואה "בעיין יפה" מדינה כזו.
============================================================================
דברי הבל בשפה מכובסת
כל סיכסוך מסתיים ליד שולחן המשא והמתן" אומרים היוסי שרידים, האורי סבירים והביילינים.
הבל ורעות רוח. סיכסוך בין פועלים למעבידיהם מסתיים ליד שולחן המשא והמתן. מה שיש בינינו לבין הערבים איננו סיכסוך אלא מלחמה לחיים ולמוות. שום מלחמה אינה מסתיימת ליד שולחן הדיונים. היא מסתיימת כאשר אחד הצדדים מנצח.
"בסוף יבוא השלום".
קשקוש מקושקש. האומרים כך מתארים עולם שלא קיים. ההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות שביניהן תקופות שלום קצרות או ארוכות.מאז מלחמת העולם השניה חלפו אמנם 55 שנים ללא מלחמה עולמית. אך בתקופה זו התחוללו על פני כדור הארץ מאות מלחמות קטנות ובינוניות
"תמיד הם יהיו שכנינו ונצטרך לחיות זה לצד זה".
שטויות במיץ. הם תמיד יהיו שכנינו ויחיו לצידנו. אנחנו נהיה שכניהם כל עוד אנחנו יכולים להגן על קיומנו. אף לא רגע אחד לאחר מכן.
"הלינץ" ברמאללה זו עליית מדרגה".
בבל"ת. ההיטוריה הציונית היא היסטוריה של מעשי לינץ" שעשו ערבים ביהודים בכל פעם שנפל יהודי חסר מגן לידיהם. התעללות בגופות היתה תמיד. במלחמת השיחרור חזר גיסי מזועזע ממעשה זוועה שעשו העיראקים שתקפו באזור ראש העין. קבוצת חיילים, שיצאה ממשלט בכפר קולה, נפלה למארב ונטבחה. הגופות רוטשו ללא הכר. אברי המין שלהם נחתכו והושמו בפיהם.אחרי 52 שנים לא היתה שום "עליית מדרגה".
==============================================
נצחון המסלפים
לנתן אלתרמן יש שיר שכמו רבים משיריו הוא אקטואלי תמיד. שם השיר "תחרות לניסיון" והוא מדבר שם על תחרות שהתקיימה בין ארבע חרויות.
החרות מפחד
החרות ממחסור
החרות מדת
חרות הדיבור
ארבעת המתחרים נעמדו בקו הזינוק כדי לראות מי יגברעל מי ואז הצטרפה למרוץ חרות נוספת: חרות הסילוף.והמתחרה החמישית לא תואר לה ולא הדר, מדדה על רגלה החיגרת, גמדהמלופלפת, משולה כחרס.
צחקו הצופים. מה כוחה של חרות הסילוף מול כוחן של יתר החרויות קלות הרגליים. אך הנה זינקו החמישה ואז "רחבו העינייםאילמה כל לשון הסילוף הפיסח מגיע ראשון"
ואין זה נצחון מקרי. נערכת עוד תחרות ועוד תחרות ובכל פעם מגיעה חרות הסילוף ראשונה לקו המטרה.
ובבואן אחריו למקום המסומן
חדלות הן (החרויות האחרות) להכיר את עצמן"
ובמרכז הזירה התייצב הסילוף
ויקרא:לי הכתר, אני האלוף"
אלתרמן מסביר אתהסיבות לנצחון הסילוף.הוא מתחיל בריצה למרחקים קצרים וכך הוא מאמן את רגליו. ולכן:
הנותנים לו לגשת לשדה התחרות
מנחילים למפרע תבוסה לחרות".
============================================================================
את מי לא ניחמו
סופרי ישראל
סופרי ישראל מיהרו לבתיהם של ערבים אזרחי ישראל שנהרגו בהתפרעויות.הם שכחו שבהתפרעויות הללו היו גם קרבנות יהודיים. אחד מהם הוא ז'אק בכור, שנרצח באבן שהוטלה עליו בעוברו בכביש החוף, ליד הכפר הערבי-ישראלי ז'אסר א זרקה.
שואל הבן של הנרצח,ראובן בכור, למה איש מראשי הציבוראו מן הממשלה ומן הסופרים שרצו לנחם את משפחות החללים הערביים לא בא לנחם אותנו?
==========================================================================
בוקר טוב פרופסור יולי תמיר
השרה פרופסור יולי תמיר חזרה מזועזעת משליחות הסברה בארצות הברית. על פניה ניכרים עקבות האכזבה משבר חלום השלום. היא גם מזועזעת מעוצמת ההסברה הערבית ומחולשת ההסברה הישראלית בארצות הברית. לפלשתינאים, היא אומרת לעמנואל הלפרין, יש מערך שלם של פרופסורים המכירים את הז'רגון האמריקני, יודעים להופיע בטלוויזיה ומשכנעים את האמריקנים בטיעוניהם.
בוקר טוב פרופסור יולי תמיר (להזכירכם ממקימי "שלום עכשיו") . מה את מתפלאת? לערפאת יש פרופסורים פלשתינאים שכולם ללא יוצא מן הכלל נותנים ביטוי לעמדה הערבית. אחרי שנים שפרופסורים כמוך מצאו מתחת לאדמה צידוק לעמדה הערבית ותקפו את העמדות הציוניות מה פלא שאין לנו הסברה?
===========================================================================
הציטטות של השבוע
נכס. "מעשה הלינץ" ברמאללה זה נכס תקשורתי בשבילנו" – נחמן שי, המסביר הלאומי של אהוד ברק.
דמוקרטיה.למפלגת העבודה יש אמנם מעט מנדטים בכנסת, אבל יש לה הרבה מאד מנדטים מחוץ לכנסת" – שמעון פרס.
היה שווה".שבע השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו זה הפרוזדור. בבוא היום נסתכל אחורה ונגיד: זה היה שווה" – רון פונדק מאדריכלי הסכם אוסלו.
הנסיך."כשעשינו את הסכם אוסלו לא חשבנו שערפאת הוא הנסיך מלוכסנבורג" – אורי סביר מאדריכלי הסכם אוסלו.
תשליך. "המושג נחישות אצל ברק כבר הפך לבדיחה עממית. עם נחישות כזו יעשה איתנו ערפאת תשליך במימי הים התיכון" – רבני פיקוח נפש.
לא בטוח. "אינני בטוח שהחייל שירה וגרם למותו של הילד בצומת ניצנים לא ידע במי הוא יורה" – הסופר מאיר שלו בראיון ברדיו.
============================================================================
הנשר והזברה
שני חברים, שמאלני ואיש ימין, טיילו בחג הסוכותבאחת משמורות הטבע. כדי לא לקלקל לעצמם את אווירת החג החליטו לא להתווכח בנושאים פוליטיים. אך בלי ויכוחים אי אפשר בין יהודים. כאשר הבחינו בעצם בלתי מזוהה המסתתר בין העצים התעורר בין השניים ויכוח. איש הימין אומר: עורב אני רואה. איש השמאל כנגדו אומר: לא עורב כי אם זברה.
כשלא יכלו להכריעהציע איש הימין לבחון את המציאות.
הבה נטיל אבן ונראה. אם יתעופף העצם לשמיים מדובר בעורב ואם לאו אני אודה כי מדובר בזברה.
אמר ועשה. כשפגעה האבן בקירבת העצם הבלתי מזוהה התעופף העצם לשמיים.
אמרתי לך – אמר איש הימין – זה עורב.
והשמאלני השיב לו: פלאי פלאים. זו הפעם הראשונה שאני רואה כי גם זברה יכולה לעוף.
