מאמר זה נכתב לפני תשע שנים. בתוך תקופה זו עברה מצרים שתי מהפכות "האביב הערבי" שהעלה את האחים המוסלמים לשלטון וחיזק את החמאס. המהפכה של רנטיסי שהחזירה את מצרים לשלטון צבאי. אירועים אלה לא שינו את ההערכות והמסקנות שבמאמר [ מאי 2014].

ראה "מה שווה השלום שעשה בגין"

בגין חתם על הסכם השלום כשהוא נתון בלחציהם של משה דיין, אהרון ברק וג'ימי קרטר * היום אנו כבר יודעים שבגין סבל ממאניה דפרסיה ושקרטר אנטישמי ונהנה מכספים סעודיים * מה היו התקוות שתלו בהסכם ומה נותר ממנו * אין סיבה למסיבה

שותפיו של בגין להסכם: נשיא בעל עבר נאצי ונשיא עם עתיד אנטישמי (ויקישיתוף)

במלאות שלושים שנה לחתימת הסכם השלום עם מצרים שוב התחדש פסטיבל השלום ופולחן בגין.
הפעם זכתה לפירסום קלטת שנמצאה ובה הוא מספר לנכדתו את שבחי הסכם השלום עם מצרים.
והעם בישראל שומע ומאמין ואפילו מתגעגע למנהיג האהוב.

"מחרחר מלחמה"

 פעם הוא היה שנוא על השמאל במידה כזו שמפ"ם הקימה מחתרת מסועפת בתוך צה"ל כדי להדיחו בכוח, אם יעלה פעם לשלטון. בן גוריון נהג ללגלג עליו ולגדפו בכל הזדמנות..

בעולם נחשב בגין למחרחר מלחמה שימיט אסון. השבועון "טיים", בכתבת שער עוינת, כתב ששמו מתחרז עם המלה פייגין, הגיבור היהודי המאוס בספר "אוליבר טוויסט" של צ'ארלז דיקנס.

להמשיך לקרוא ←

מצעד המוות של הארמנים אחד מרבים.

ראה "חלוצים ובונים אלמונים"

משך שנים נדמה היה לנו כי טורקיה היא האור בקצה המנהרה של האזור בו אנו חיים . מדינה חילונית, מודרנית, כמעט אירופית, דמוקרטית ובת ברית אסטרטגית של ישראל. יש תקווה, אמרנו לעצמנו. אולי גם מדינות ערביות ומוסלמיות אחרות ילכו בעקבותיה ופעם יהיה טוב לחיות כאן. עד שבאה ההתפרצות האנטי ישראלית והאנטישמית האחרונה, בעקבות "עופרת יצוקה". נתברר כי האור בקצה המינהרה היא רכבת המאיימת לדרוס אותנו.

.

להמשיך לקרוא ←

TO ENGLISH SITE http://www.zeevgalili.com/english/

יורם קניוק בצעירותו בשער ספרו נייר של זכוכית

הסרט "אדם בן כלב", שעלה בימים אלה לאקרנים,  המבוסס על ספרו של יורם קניוק בשם זה, מהווה ציון דרך חשוב בדרכו מישראליות ליהדות. ספרו של קניוק, המתאר דמות של בדרן יהודי גרמני הנאלץ לחיות חיי כלב במחנה השמדה, ראה אור ב-1963. הפיכת הספר בימים אלה לסרט מהמם, 46 שנים אחרי שראה אור, מלמדת משהו על העוצמה הבסיסית של הספר. בעיני, מהווה הספר ציון דרך חשוב בדרך שעשה הפלמ"חניק איש השמאל, מזהות ישראלית לזהות יהודית. תחילה דרך הזדהות עם יהודי השואה ואחריה עם חיפוש שורשים במקורות רחוקים יותר.

להמשיך לקרוא ←

גירסה אנגלית של מאמר זה ראה

http://www.zeevgalili.com/english/?p=201#more-201

                                             

עידכון דצמנבר 2015

בבית הקברות היהודי החדש בעיר וירצבורג שבגרמניה נמצאת מצבה, שעליה הכתובת הבאה:

פ"נ
הרוזן אברהם בן אברהם פון מנשטיין
גר צדק זצ"ל התגייר כמבוגר
איש צדיק בן תורה בעל צדקה
נולד ח' בסיון בשנת תרכ"ט
נפטר כ"א בטבת תש"ד כאיש יהודי
אחר הועבר לקבר ישראל בכבוד רב
א' דראש חדש תמוז בשנת תש"ל

על המצבה סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר, מאוניברסיטת באר-שבע. מי היה אברהם בן אברהם פון מנשטיין? מה הביא אותו להתגייר? כיצד חי בגרמניה הנאצית עד סוף המלחמה כמעט? מה הקשר שלו לגנרל הנאצי אריך פון מנשטיין?

יש תשובות לשאלות הללו. הן קשורות גם לבית הקברות הישן של וירצבורג, בו נקברו יהודים מאז התהוות הקהילה היהודית בראשית המאה ה-12. בית קברות זה שימש מקור השראה למחזור השירים של יהודה עמיחי בספרו "פתוח סגור פתוח".

בשיר הפותח את הספר כותב עמיחי:

"על שולחני מונחת אבן שכתוב עליה 'אמן'
שבר מצבה, שארית מבית קברות יהודי
שנחרב לפני כאלף שנים, בעיר שבה נולדתי"

 

המצבה של גר הצדק מנשטיין, דודו של הגנרל הנאצי, והגלעד שהקים עמיחי בספרו לבית הקברות הישן, בו נקברו אבות אבותיו, מתאחדים לסיפור הגורל היהודי, "פצצת הזמן היהודית" בלשונו של עמיחי.

הבית נבנה ממצבות

על שני בתי הקברות סיפר לי ידידי, ד"ר רמי ריינר. הוא הגיע אליהם כמעט במקרה. הסיפור מתחיל בשנת 1987 בעיר וירצבורג בגרמניה. זו עיר עתיקה שבמהלך השנים פרחו בה ונשחטו קהילות יהודיות לסירוגין. באותה שנה החלו בהריסת מבנה ישן במרכז העיר. עובר אורח הבחין שאבני הבניין מכילות כתובות עבריות. הדבר הובא לידיעת פרופסור (לתאולוגיה) קרלהיינץ מולר, שהפעיל את השפעתו כדי שהאבנים עם הכתובות יישמרו בשלמות.

הבנין פורק בזהירות ונתברר כי זהו אוצר היסטורי. במקום נמצאו 1474 מצבות וחלקי מצבות, במשקל כולל של יותר משבעים טון. המצבות הועברו למחסני האוניברסיטה המקומית ועברו תהליך של ניקוי, איחוי, ריפוי צילום ותיעוד שיטתי.

יהודה עמיחי: "- – – עכשיו השברים נאספים על ידי איש טוב ומיטיב / איש עצוב ואוהב. והוא מנקה אותם מכל רבב / ומצלם אותם אחד אחד ומסדר אותם על הרצפה / …שבר קרב אל שבר / כמו בתחיית המתים, כמו פסיפס / כמו פסל משחק ילדים"

האיש הטוב והמיטיב שבשיר הוא קרלהיינץ מולר, שהציל את האוצר הזה מכיליון.

פרופסור "יהודונוצרי"

ד"ר ריינר מתאר את מולר כ"צדיק גמור, יותר יהודי מנוצרי". מולר מגדיר עצמו "יהודונוצרי". הולך ביום ראשון לכנסיה ובשבת מתפלל בבית כנסת. הוא קורא (אבל לא מדבר) עברית ו"הספריה שלו נראית כמו ארון ספרים של ראש ישיבה". בביתו העתיק הוא מחזיק פסל של ישו ועל קרקפתו הניח תפילין. בסוכות הוא מחזיק בביתו את ארבע המינים. הוא תרגם לגרמנית את שירי יהודה עמיחי.

לאחר כשנתיים שלוש של עבודות ראשוניות חיפש מולר מומחים שיסייעו במלאכת המחקר. הוא פנה לחברו, פרופסור מרדכי ברויאר, המלמד בבר אילן והתמחה בהיסטוריה האורתודוכסית. זה קישר אותו לפרופסור שמעון שוורצפוקס, מומחה בהיסטוריה של יהודי צרפת. פרופסור שוורצפוקס חיפש עוזר ומצא את מבוקשו ברמי ריינר.

 

באותה תקופה היה ריינר תלמיד בי.איי. באוניברסיטה העברית (ספרות עברית ותלמוד) ובמקביל כיהן כר"מ בישיבה של הרב דיסקין בנוה שמואל ("ישיבה מאד פתוחה. היינו לוקחים את התלמידים לתיאטרון. כל הר"מים, כמוני, בוגרי צבא, ואפשרו לי ללמוד באוניברסיטה).
ריינר נבחר כעוזר ושותף למחקר, תודות לשליטתו בגרמנית והרקע שלו בתלמוד ובהלכה (שש שנים למד בישיבת "קול תורה" לצעירים שבראשה עמד אביו).

טבוחים ללא קבר

בית הקברות העתיק בוירצבורג, אומר לי ד"ר ריינר, הוקם על ידי הבישוף זיגפריד, מיד לאחר הטבח במסע הצלב השני בחודש אדר תתקז (פברואר 1147). בשנה זו נטבחו עשרים וכמה יהודים.

מאה וחמישים שנה לאחר מכן, באוגוסט 1298, נרצחו למעלה מתשע מאות מיהודי הקהילה בעקבות עלילת דם ("פרעות לחם הקודש"). לא עברו אלא חמישים שנה וחורבן נוסף נחת על קהילת וירצבורג . בעיר פרצה מגפה ("המוות השחור"), היהודים הואשמו ובני הקהילה שרפו עצמם בבתיהם מפחד ההמון.

האסונות הגדולים באים לביטוי במצבות בהן מוצאים משפטים כמו "קמו בני עשו עליהם והרגום", "ר' משה הנהרג", "בחייהם ובמותם נקום נקמת".

למרות הרדיפות והרציחות היו גם גויים שהסתפחו אל העם היהודי. זאת ניתן ללמוד מן המצבה, בה נאמר על אישה ש"עזבה אביה" ויושבת בחיקו של אברהם אבינו. שש מאות וחמישים שנים לאחר אותה גיורת בא הברון ארנסט פון מנשטיין בבריתו של אברהם אבינו.

הברון שהתגייר

פניתי לכתריסר ארכיונים בגרמניה בבקשה לקבל פרטים על גר הצדק ומן החומר שקיבלתי מצטיירת התמונה הבאה. הוא נולד בשנת 1869 לאחת ממשפחות האצולה הידועות ביותר בגרמניה. בגיל 21 הגיע לוירצבורג כדי להתגייס לצבא. בהיותו מוסיקאי כישרוני שרת בתזמורת צבאית. בתקופה זו התוודע לקהילה והתקרב לתלמידי חכמים שבה. למד תורה בחשק רב בישיבה וגילה רצון להתגייר. בקשתו נדחתה שוב ושוב, אך הוא עמד על דעתו ושכנע בכנות רצונו. נסע לאמסטרדם, טבל, נימול וגויר בבית דין.

הוא חזר לוירצבורג ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מן הקהילה. לאחר כמה שנים הכיר אשה, מבוגרת ממנו ב-19 שנים, פרנציסקה בזולד, שהתגיירה בלי קשר אליו. השניים נישאו והקימו בית יהודי שהצטיין במעשי צדקה וחסד.

מן הארכיונים הגרמנים לא הצלחתי לקבל תמונה מדוייקת של הקירבה המשפחתית בין גר הצדק לבין הגנראל הנאצי ופרטים מדוייקים על נסיבות חייו, התגיירותו ומותו.

אך בעקבות פירסום מאמרי הראשון בנושא נתברר כי יש בארץ אנשים רבים המכירים את האיש מקרוב ואלה פיענחו את החידה.

הגנרל בן מאומץ

הקורא שלמה מארק מירושלים כתב לי:

"הפרשה הזו מוכרת לי הואיל וידיד של אבי למד מוסיקה אצל גר הצדק מנשטיין.

"הגנרל-פילדמרשל אריך פון מנשטיין היה בן מאומץ של משפחת פון-מנשטיין. אביו הביולוגי היה פון לוינסקי, גנרל של חיל הרגלים (דרגה מקבילה בצה"ל לרב אלוף או גנרל בעל 3 כוכבים בצבא ארה"ב). שמו נגזר משם כפר בפומרניה (פולין כיום), שהיה בפולנית משהו כמו Lewinsco והגרמנים ביטאו אותו – לוינסקי.

"כמקובל במשפחות אצולה אירופיות (מנהג רומאי במקור), היו משפחות מרובות ילדים מוסרות את אחד הילדים למשפחה חשוכת ילדים, שהייתה מאמצת אותו כבן וכיורש. הגנרל (חיל תותחנים) פון-מנשטיין , ידידו הטוב של פון לוינסקי, אימץ את הנער לבנו, לאחר מות האב הביולוגי. הפילדמרשל קרא לעצמו אריך פון לוינסקי אונד פון מנשטיין. שמו המקורי החשיד אותו כי הוא יהודי, ככל הידוע לי אביו הביולוגי לא היה יהודי. גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה אפוא אחי אביו המאמץ של הגנרל פון מנשטיין.

הגנרל ערך את הלוויה

"ידידו של אבי, תלמידו של הגר אברהם בן אברהם פון מנשטיין, ידע לספר כי גנרל פון מנשטיין עצמו הוא שערך את הלוויה הצבאית לדודו".

מסתבר כי במועד פטירתו של גר הצדק מנשטיין היה אחיינו הגנראל מודח מכל תפקידיו, בשל חילוקי דעות עם היטלר. דבר זה מסביר את העובדה שיכול היה להתפנות לארגן את הלוויה לדודו באחת השעות הקשות של המלחמה. הלוויה נערכה בטקס צבאי מלא, הארון היה עטוף בדגל צלב הקרס וליוו אותו חיילי ס.ס.

"הייתי תלמידו של
גר הצדק מנשטיין"

הקוראת רחל בן גדליה מראשון לציון סיפרה:
"אבי, יהודה פרידמן, היה תלמידו המובהק ובן בית בביתו. הוא למד אצל הרוזן בבית המדרש הגבוה למורים וחזנים בוירצבורג, בשנים 1935 – 1931. הרוזן לימד שם ציור והיה בשעתו צייר מפורסם.
"בביתי תלויות שתי תמונות אורגינליות בחתימתו. האחת משנת 1907. השניה תמונת נוף של הנהר והעיר וירצבורג ברקע. התמונה מיום 31.8.20. התאריך העברי, י"ז באלול, רשום אף הוא.
רחל פרי חן מירושלים סיפרה: בעלי ז"ל היה תלמידו של הרוזן בסמינר בוירצבורג בשנים 1935-1937. הוא הכיר את הברון מקרוב והיה מבאי ביתו. הם ניגנו יחד בשלישיה. הרוזן שלח לבעלי המנוח גלויה ב-10 במאי 1937. בגלויה ניכרת גישתו העדינה האדיבה והחברית לתלמידו. האיש הזה היה גדול. הוא עשה דרך ארוכה עד שנהיה אחד מאתנו ובמיוחד אחר כך כשחי חיים יהודיים שלמים יחד עם אשתו".

 

 

הרב זאקו גרינוואלד מספר לי כי הוריו היו בקשרי ידידות עם הרוזן הגר שנתן להם כמתנת נישואים ציור עליו כתב בעברית ובלועזית את תאריך נישואיהם – כד ניסן תרפה 29.4.24.

וכדי להשלים את התמונה שלח לי רב הקהילה של וירצבורג, יעקב אברט, תמונה של הרביעיה עליה נצח פון מנשטיין.

מת על קידוש ה'

חידת חייו ומותו של גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין, פוענחה על ידי שמעון גרינבאום, בן 84 מירושלים, ואלה דבריו:

"בשנת 1953 ביקרתי בוירצבורג, כדי לעלות על קבר אמי. נפגשתי עם דוד רוזנבאום, שהיה אז ראש הקהילה בוירצבורג ומנהל בית האבות היהודי שם.

"רוזנבאום לקח אותי לבית הקברות והדבר הראשון שהביא אותי אליו היה הקבר של הברון פון מנשטיין, שהיה אז בשורה הראשונה. רוזנבאום היה האיש שיזם את העברת גר הצדק מבית הקברות הנוצרי לקבר ישראל. הוא סיפר לי כי משפחת פון מנשטיין התנגדה בחריפות להעברת עצמותיו של הברון והדבר הגיע לבית המשפט שהכריע בעד ההעברה.

"הוא סיפר לי כי הנאצים אספו בשנת 1942 את יהודי וירצבורג והסביבה. הם קיבלו הוראה להתייצב ביום ובשעה מסויימת בכיכר העיר ומכאן צעדו לתחנת הרכבת.

"ברון פון מנשטיין בא לכיכר עטוף טלית ועטור תפילין. הנאצים ביקשו לסלקו ואמרו: אתה לא יהודי, אתה ארי. אך הוא התעקש ואמר: לאן שהולכים היהודים גם אני אלך.

"הוא הועבר יחד עם יתר היהודים למחנה טרזיינשטט ומת שם לאחר כשנתיים. מבני משפחתי אני יודע כי רוב האנשים מתו שם מרעב. ביוזמת אחיינו הגנרל הועברה גופתו לוירצבורג ונקברה בטקס נאצי בבית קברות נוצרי.

"דוד רוזנבאום עצמו גורש יחד עם כל יהודי וירצבורג לטרזיינשטאט והצליח לשרוד. הוא היה מקורב מאד לברון פון מנשטיין והיה יחד עמו במחנה.

שמעון גרינבאום מספר עוד כי שנים רבות לפני שהתגייר למד פון מנשטיין תורה אצל תלמיד חכם, אנסבכר שמו. אותו אנסבכר היה בעל חנות לצרכי סנדלרות. כל היום היה יושב בחנותו ולומד. אם היה נכנס גוי לקנות אצלו משהו היה נותן ללקוח להמתין עד שיסיים את הסוגיה שלמד.

 

לאחר התגיירותו התפלל הרב מנשטיין בבית כנסת קטן שנקרא "מצה שטוב" (בית המצות. הוא נקרא כך כי הוקם במבנה ששימש בעבר כמאפיית מצות של הקהילה). הוא נהג לתת בדרך קבע שעורים בבית הכנסת.

היה גם סופר סתם

גר הצדק אברהם בן אברהם פון מנשטיין היה גם סופר סתם. בין היתר כתב את מגילת אסתר ונתן אותה במתנה לבני משפחת גוטמן. על כך סיפר לי אחד מצאצאי המשפחה, יצחק גוטמן מאלון שבות:

"סבי אליעזר דב גוטמן עסק בהוראת מקצועות קודש. הוא נפטר שם עוד לפני השואה. לסבי היו שלושה בנים, יצחק שמעון ויעקב. הם עברו את שבעת מדורי הגהנום של השואה. האח הבכור, יצחק, נרצח באושוויץ, אבי יעקב ואחיו שמעון עלו ארצה אחרי השואה. שלושת האחים קיבלו מן הברון פון מנשטיין מתנות ספרים עם הקדשות בעברית קליגרפית מן הברון הגר.
באחת ההקדשות נאמר בין היתר: "לזכרון הבר מצווה של הנער היקר יצחק שיחי' … בן ידידי מורי ורבי החבר ר' אליעזר בן מ"ר ר' יצחק נ"י… המכבדו אברהם בן אברהם , המכונה ערנדט פאן מאנשטיין עם אשתו". ההקדשה היא משנת 1926.

 

לסבי ר' אליעזר דב גוטמן נתן הברון במתנה מגילת אסתר שכתב במו ידיו. את ספרות הסת"ם למד אצל סבא שלי שהיה סופר סתם כעיסוק לשעות הפנאי. פון מנשטיין למד תורה אצל סבי וכן אצל הסבא רבא. המגילה נמצאת בידי בן דודי אהרון גוטמן המתגורר בקרית אתא.

ניסה לעלות לארץ

לאחר גיורו המשיך אברהם בן אברהם בקריירה המוסיקלית שלו. עסק בעיקר בהוראת מוסיקה במוסד גדול ובאורח פרטי. הוא ניסה כמה פעמים לעלות לארץ ישראל אך הדבר לא עלה בידו.

עם עליית הנאצים לשלטון לא נהגו בו כיהודי, הואיל ולפי תורת הגזע הנאצית הוא נשאר ארי. ייתכן שגם יחוסו המשפחתי עזר לו. עם זאת הוא קשר את גורלו בגורל היהודים ולא ביקש זכויות מיוחדות.

 

 

עמיחי על גר צדק

הקורא מאור בר הפנה את תשומת לבי כי עמיחי כתב גם שיר המתייחס לגר הצדק.

אל גר צדק / יהודה עמיחי

בן אברהם לומד להיות יהודי.
מהר הוא רוצה להיות.
אתה יודע מה שאתה עושה?
מה החפזון, הרי אדם הוא לא
עץ תאנה: מיד הכל, עלים ופגים
בבת אחת. (ועץ התאנה הוא עץ יהודי).

אתה לא מפחד מכאב המילה?
ֿאתה לא חושש שימשיכו למול ולמול
עד שלא ישאר ממך מאום
מלבד מכאוב מתוק של יהודים?

אני יודע: אתה רוצה להיות שוב תינוק,
להיות נישא על כר מקושט, להיות נמסר
מיד אשה ליד אשה, סנדקיות ואמהות
בעלות שדים ורחם. אתה רוצה ריח
בושם בנחיריים ויין לפה הקטן והממצמץ

 

===================================================================.

גנרל פון מנשטיין

ההיסטוריון הבריטי אנטוני ביוור אומר בספרו על סטלינגרד כי גנרל אריך פון מנשטיין נחשב לאסטרטג המבריק ביותר במלחמת העולם השניה. הוא עמד בראש גייסות טנקים שפרצו לרוסיה ביוני 1941 ובתוך חמישה ימים הגיע למחצית הדרך ללנינגרד. אשתו הייתה נאצית מושבעת, אך מנשטיין תיעב את הצמרת הנאצית במיוחד את הימלר ואת גרינג. הוא לא נרתע מללגלג על היטלר ואימן את כלב התחש שלו להרים את כף רגלו כחיקוי לאנשים המצדיעים במועל יד, בכל פעם ששמע את הקריאה "הייל היטלר".

באוזני מקורביו היה מספר כי ידוע לו שדם יהודי זורם בעורקיו. דבר זה לא מנע ממנו לפרסם פקודה בזו הלשון: "יש לעקור את השיטה היהודית–בולשביקית מן השורש אחת ולתמיד" ואמר כי מן ההכרח לנקוט "אמצעים נוקשים ביותר נגד היהדות".

כאשר הארמיה השישית של הצבא הגרמני נלכדה בכיס הנצור בסטלינגרד שלח היטלר את פון מנשטיין לחזית זו, בתקווה שהוא יציל את המצב. פון מנשטיין עמד מיד על העובדה שאין כל סיכוי לכוחות הנצורים, אלא אם יפרצו דרך טבעת הכיתור וייסוגו. זאת בניגוד להחלטת היטלר שנתן פקודה שיש להילחם עד הכדור האחרון.

פון מנשטיין הכין תכנית הצלה למקרה שהיטלר ישנה את דעתו אך לא גילה גבורה גדולה כשנתברר שהיטלר מתעקש. מנשטיין נשאר מחוץ לכיס הנצור ולא יכול היה להועיל. בשנת 1950 הוא נדון ל-18 שנות מאסר על פשעי מלחמה אך שוחרר לאחר שלוש שנים "מסיבות רפואיות". סיבות אלה לא הפריעו לו לחיות עוד עשרים שנה. ספר זכרונותיו, "נצחונות אבודים", פורסם בשנת 1955.

===================================================================

הערה: גירסה ראשונה של מאמר זה פרסמתי במאמר "פצצת הזמן היהודית"

http://www.zeevgalili.com/?p=268

 

במהלך השנים נוספו עוד עדויות וצילומים שלא היו בידי אז. המאמר הזה מכיל איפא את כל המידע שהצלחתי לאסוף במהלך השנים בפרשה מופלאה זו.

 

 

השוקולד הבלגי, כך אומרים, הוא הטוב בעולם, ממש מעדן מלכים.  אבל לעתים השוקולד הזה מורעל. כזו היתה חפיסת השוקולד ששלח המוסד לרב המרצחים ודיע חדאד. חדאד היה ממקימי "החזית העממית לשחרור פלסטין", ושפך נהרות של דם יהודי בשורה של חטיפות מטוסים ומעשי טרור ,שבשיאם הטבח בנמל התעופה לוד ב-1972.

אבל השוקולד הבלגי אינו שייך רק לתחום הגסטרונומי או הלוחמה בטרור. הוא מרעיל גם אותנו.  הוא קשור לשאלה מדוע לא חיסלנו עד כה את החמאס בעזה, ומדוע אנו עומדים לסכן את חיי ילדינו בפעולה קרקעית.

למה ישראל  לא השיבה אש למקורות הירי בעזה, כפי שהיתה נוהגת כל מדינה נורמלית? למה איפשרה להפוך את כל תושבי הדרום לברווזים במטווח החמאסי?.

באחרונה שוב הועלו הנימוקים הידועים. זה בניגוד לחוק הבינלאומי, הפרקליט הצבאי לא יאשר, ומאחוריו עומד היועץ המשפטי לממשלה שבוודאי לא יאשר (כי הרי צילו של אהרון ברק עדיין מאפיל על שמינו). אפילו בני בגין, בהופעה אצל לונדון וקירשנבאום השבוע, נזף בציפי ליבני על שהעלתה את הרעיון הנורא שנשיב אש למקורות הירי.

שוקולד בלגי. הכי טעים בעולם אב ללפעמים מורעל.(צילום: ויקישיתוף)

נימוק הנימוקים – שוקולד

אבל דומה שנימוק הנימוקים נגד תגובה טבעית כזו נגד מדינת אוייב קשורה בשוקולד הבלגי. קציני צה"ל שישתתפו בירי כזה חושפים עצמם בפני סכנה להעצר ולעמוד לדין בבלגיה. החוק הבלגי מאפשר לעצור ולהעמיד לדין כל מי שהבלגים סבורים שביצע פשעי מלחמה. והקצינים ייאלצו חלילה להסתפק בשוקולד בלגי מיובא, במקום לאכול אותו בארץ הייצור.

זו הזדמנות  לבחון מחדש מיהי בלגיה זו, המגינה על רוצחי החמאס ומטילה את אימתה על המערכת המשפטית והפוליטית הדפוקה שלנו.

בלגיה משחקת עכשיו את תפקיד הצדיק של העולם, השופט "פושעי מלחמה", בעיקר קציני צה"ל. את אלי חובייקה שביצע את הטבח בסאברה ושאתילה, לא ביקשו לעצור. לרב הטבחים יאסר ערפאת נתנו כבוד מלכים. ודאי גם אחמדיניג'אד יזכה לכבוד הזה אם יתחשק לו לאכול שוקולד בלגי. אבל קציני צה"ל ואפילו מדינאים ישראליים חשופים למערכת המשפט הבלגית.

הסגרת יהודים לנאצים

בלגיה, כמו כמעט כל מדינות אירופה,  שיתפה פעולה ברצח יהודים. הבלגים טשטשו והעלימו את העובדה הזו ובתום מלחמת העולם העמידו לדין רק קומץ משתפי פעולה. עכשיו נפתחים הארכיונים ומתגלה כי  הבלגים סייעו בזיהויים וגירושם למחנות ההשמדה של 25,257  יהודים בשנים 1942-1944
לא היתה זו פעולה של יחידים. משטרת אנטוורפן עצמה  סייעה לגרמנים וליחידות הס.ס. הפלמיות לבצע את הפשיטות ואת המעצרים.

לבלגיה יש עבר אפל במיוחד הקשור בתקופת שליטתה על מה שנקרא אז קונגו הבלגית. עבר זה ידוע מכבר והוא אף תועד ביצירה ספרותית חשובה, "לב המאפליה", שכתב הסופר האנגלי-פולני  ג'וזף  קונרד בשנת 1899 .

קונגו כאחוזה פרטית

קונגו, ששיטחה גדול פי 75 משטח בלגיה, לא הייתה בתחילה מושבה של ממשלת בלגיה אלא מושבה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד השני.  ליאופולד  שמע על אוצרות הטבע הרבים במדינה זו מפי סטנלי (גיבור הספר "הרפתקאות סטנלי באפריקה") שחזר  ממסעו המפורסם. המלך החליט להשתלט על המדינה. בשנת 1885  הוא הקים חברה שמטרתה כאילו להילחם בעבדות ולחקור את אגן הקונגו. בפועל הפכה החברה מכשיר להשתלטות על קונגו. הוא התייחס למושבה כאל רכושו הפרטי, היה בעל המונופול לסחר הגומי והשנהב, גבה מיסים  והחכיר זכיונות לחברות פרטיות שהכבידו עולם על הילידים.

הפך את קונגו לאחוזה פרטית. המל ךליאופולד השני.

רצח המיליונים

בכספים הרבים שזרמו לכיסו בנה המלך לעצמו ארמונות, אנדרטאות ומוזיאונים וקנה בגדים לפילגשיו שביניהן הייתה גם קטינה. ב – 1908 החליט הפרלמנט הבלגי לקנות  מידי המלך את אחוזתו הפרטית וקונגו הפכה מושבה בלגית, עד שזכתה בעצמאות בשנות השישים, לאחר לא מעט זעזועים ומלחמות.

שנים רבות שרתה אפלה על תקופת שלטונו של ליאופולד השני בקונגו (ספרו של ג'וזף קונראד היה יצירה ספרותית לא מחקר).  ב-1998 הופיע ספר, פרי עטו של החוקר האמריקני אדם הוכשילד, שגילה כי תחת שלטונו של ליאופולד נעשו מעשי זוועה ורצח-עם מן המתועבים שידעה ההיסטוריה. לפי הערכתו של הוכשילד נספו בתקופת ליאופולד כעשרה מיליון בני אדם. רבים מתו מרעב וממחלות. רבים יותר מתו ממעשי עינוי וזוועה שביצעו שליחיו של ליאופולד, כשהילידים לא הצליחו למלא את המכסות שנדרשו מהם להפקת אוצרותיה של המדינה – יהלומים, נחושת  ואבץ. ספרו של הוכשילד חושף ביסודיות את שיטות העינוי והרצח של הבלגים: ידיהם ורגליהם של עובדים נכרתו, נשים נאנסו, ילדים עונו והופרדו מהוריהם, כפרים נשרפו. לפי חישוביו של הוכשילד קטנה אוכלוסיית קונגו בין 1880 ל – 1920 במחצית.

הבלגים לא היכו על חטא

הספר ראה אור גם בבלגיה ועורר שם זעזוע. אבל לא קשה מדיי. הבלגים לא מיהרו להכות על חטא. יש בלגים האומרים שהוכשילד הגזים והפריז ובאותה תקופה לא הייתה סטטיסטיקה מסודרת ואיך הוא יודע כמה נרצחו. ואפילו יש אומרים שאם כל כך הרבה שחורי עור נרצחו בקונגו, אז השואה היהודית מחווירה לעומת הרצח שבוצע שם.

האם השתנו הבלגים מאז עזבו את קונגו? ספק.

לאחר שהודיעו הבלגים, בסוף שנות החמישים, כי בכוונתם לעזוב את קונגו החל מאבק בין שלוש מפלגות מקומיות. בבחירות  ניצחה "התנועה הלאומית של קונגו", בראשות  פטריס לומומבה. לומומבה חתר להקמת מדינה ריכוזית, שתכלול את כל חלקי המדינה. זאת, בניגוד למפלגות היריבות שביקשו לנתק חלקים מקונגו על בסיס שיבטי. במאבק הפנימי הזה בחשו  גורמים אירופיים ובראשם הבלגים, שביקשו להמשיך ולנצל את אוצרותיה של קונגו.  נפתחה מלחמת אזרחים שבמהלכה נרצח לומומבה. רק לפני כמה שנים נחשפה העובדה שידה של בלגיה הייתה ברצח הזה.

 כרזה אנטי ישראלית בבלגיה. תפוז נוטף דם.

תועבות בלגיה בימינו

בעקבות פרסום מאמר בנושא זה בטור שלי ב"מקור ראשון" התקשר אלי אחד הקוראים וסיפר לי את הסיפור הנורא הבא:
אתה כותב על מעשי התועבה של הבלגים לפני מאה שנים  ואני יכול לספר לך, עדות אישית, על מעשי התועבה שלהם בימינו.  אני בן למשפחה אמידה שחיה שנים רבות בבלגיה. לפני כשלושים שנה נאנסה אחותי, שהייתה אז בת 13. האנס היה איש ציבור בעל השפעה בבלגיה.  זמן רב היא שמרה את הדבר בסוד אבל לבסוף נודע הדבר לאמי. אחותי חששה מן החשיפה וברחה להולנד, שם הצטרפה לקבוצת  בנות ששיחקו בתיאטרון. למרות המאמצים של הוריי אי אפשר היה לאתר אותה.

אחותי החליטה לחזור הביתה, לאחר שהוריי פרסמו בעיתוני אירופה שהסוס שלנו, אשר אחותי הייתה קשורה אליו מאד, חולה ונוטה למות בגלל געגועיו לאחותי. היא התקשרה והודיעה על כוונתה. אך כאן המתינה לה המשטרה שעצרה אותה בהאשמה של "בריחה מבית ההורים". היא הוחזקה במעצר במרתף משך שבוע ימים, מעצר שנועד ככל הנראה למנוע ממנה לחשוף את זהותו של האיש שאנס אותה. אחותי שוחררה אך לא יכלה להתגבר על המצוקה הנפשית שלה והתאבדה.

 "שקט – מישהו הורג ילדים"

אחותי נטלה את חייה במו ידיה, אך ילדות אחרות מצאו את מותן בידי אנסים וסאדיסטים. בשנת  1999 נתגלה כי 26 ילדות  בגיל 11-12 נרצחו לאחר שנאנסו ושימשו שפחות מין. לפחות בחלק מן המקרים שימשו מעשי הרצח להפקת סרטי רצח אמיתי  (   SNUFF  MOVIES).

הדמות המרכזית בחשיפת הפרשה המזוויעה הזו היא רגינה לוף, שהצליחה להימלט מידי שוביה ולמסור עדות מפורטת על מעשיהם. העדות פורסמה בהרחבה בעיתונים ובאחרונה הופיע ספר פרי עטה "שקט, מישהו הורג את הילדים".

רגינה נולדה בשנת 1969 בעיירה קנוקה. היא גדלה בבית סבתה, שמסרה אותה לזנות עוד כשהייתה תינוקת. האיש שרכש את הזכויות להפיק פורקן מיני מגופה  החזיק אותה בחדר במלון ומדי פעם שלח אליה לקוחות, לא רבים. בהגיעה לגיל 10 היא הועברה לעיר הבלגית גנט, כאילו כדי להיות עם אמה. אך האם לא הייתה טובה מן הסבתא ומכרה אותה תמורת 120 אלף פרנקים.  זמן קצר לאחר מכן ילדה תינוק שהומת כשהיה בן שנתיים.

מסיבות לצייד ילדות

מכאן הפכו חייה של רגינה לגיהינום. היא מספרת  על מסיבות שנערכו ללקוחות שבהן נערך צייד על הילדות הערומות שניצודו ונרצחו באכזריות באמצעות קשתות פלדה. את המשתתפים במעשי הרצח האלה היא מתארת  כאנשים המכורים לתאוות השלטון והכוח, להחליט על חייהם וכאבם של קורבנותיהם.  בין הלקוחות היו פוליטיקאים, אנשי עסקים, רופאים, פרקליטים וסתם אנשים "מהוגנים" מן הישוב, בעלי משפחות. האירועים מזוויעים הללו התרחשו בגנט, בבריסל ובאנטוורפן.

חלק מסרטי ה"סנפ" שימשו כדי לסחוט לקוחות שלא ידעו כלל כי מצלמים אותם בשעת מעשה. רגינה סיפרה כי הכירה ילדות רבות שחיו חיים כאלה משך שנים עד שהזדקנו ובלו ואז נרצחו. ה"הזדקנות" חלה בגיל 16 לערך. עד לגיל זה הן היו עדיין רווחיות למחזיקים בהן. משאיבדו את כוח משיכתן והפסיקו להיות מקור הכנסה נרצחו.

אינסטינק הישרדות

רגינה נשאלה איך הצליחה לשרוד ולהשתחרר ממלתעות הכנופיה. היא אמרה כי מגיל צעיר פיתחה אינסטינקט הישרדות. היו לה חושים חדים להבחין בסכנות אולי בשל מוצאה – אביה היה אינדיאני מקנדה. היא גם הייתה חזקה פיסית ובעלת כוח סבילות רב.  בהגיעה לגיל 13 (בשנת 1982) חשה כי ימיה ספורים. אף אחת מחברותיה שהחלו בקריירה הזו יחד עמה לא נותרה בחיים.  היא ידעה כי אם תמות איש לא יחפש אותה, איש לא ידווח על היעלמותה. וכאן גמלה בליבה ההחלטה: הדרך היחידה להימלט מן הגורל הצפוי לה הוא למצוא לעצמה מאהב.

ידעתי, היא מספרת, כי אני נלחמת בזמן. לא נותרו לי יותר מאשר כמה חודשים. ואז אכן מצאתי גבר שהתאהב בי והפך לבעלי  עמו אני חיה עד היום.

מערכת המשפט מטשטשת

ומה עשתה המערכת המשפטית המפוארת של בלגיה כדי להעניש את הפושעים?

רגינה מסרה עדות מפורטת לצוות חוקרים משטרתי בשנת 1996. עדותה כללה פרטים על זהות האישים שהשתתפו  במעשי התועבה (ביניהם בנקאי מפורסם,  איש פוליטי רב כוח שמת בינתיים  וגם כמה שופטים). כן הצביעה על המקומות שבהם  נתקיימו מעשי האונס והרצח וזיהתה את ראשי כנופיות העינוי האונס והרצח.  אך המערכת המשפטית עשתה הכל כדי להפריך את העדות, לא להוכיח אותה.  התובעת הכללית הכריזה כי רגינה מטורפת ועיתונאים שציטטו מדבריה הועמדו לדין באמתלות שונות.. עיתונאי אמיץ אחד גילה כי השופט החוקר של הפרשה קשור עם אחד החשודים המרכזיים.

שרות מיני מילדים

מוסיף איש שיחי: על הסתאבותה של החברה הבלגית למדתי מקרוב גם בתקופה שבה למדתי באוניברסיטה. עבדתי אז כנהג מונית לפרנסתי ועד מהרה למדתי לדעת שאחד מתפקידיו של נהג מונית הוא להצביע בפני הנוסעים על מקומות בילוי בהם   אפשר להשיג סמים, היכן אפשר לשחק בקזינו. אלו מעשים האסורים על פי החוק אבל השלטונות מעלימים עין. באותה תקופה היה קזינו בתוך בנין שגרירות מצרים  ועשו שם הרבה כסף.

החמור מכל: נהג המונית יכול להציע לכל נוסע כתובות לקבלת שרות מיני של ילדות בנות 10-12. בבלגיה מספר הסוטים הזקוקים לשרות הזה גדול כנראה יותר מאשר בכל ארץ אחרת.  עדותה של רגינה, שנתמכה על ידי כמה נשים אחרות שהצליחו להימלט מציפורני הכנופייה, לא שינתה את העובדה שבלגיה יכולה להיקרא פדופיליה.

אבל מה? יש לה מערכת משפט שמוכנה בכל רגע להעמיד לדין פושעי מלחמה ישראלים.

 

 

בימים אלה חזרתי לעיין במשפט בייליס, עלילת הדם הגדולה שהסעירה את העם היהודי בראשית המאה העשרים. לא ספרו המוזר של פרופסור טואף הביא אותי להתעניינות בפרשה הנשכחת. אלא גילוי מסמך נדיר שנמצא בעליית הגג של ידידה וחברה לספסל הלימודים.

אך בטרם אספר על המסמך ועלילותיו, כמה מילים על משפט בייליס. מנחם מנדל בייליס, תושב קייב, נעצר בקייץ 1911 כחשוד ברצח נער נוצרי כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות לפסח. גופתו של הנער בן ה-12, אנדריי יושיצנסקי, נמצאה במערה סמוך לקייב. לפי תאורים שהושמעו בבית הנבחרים הרוסי היתה גופתו נקובת חורים, שנועדו לרוקן אותו מדמו.

להגנת בייליס יצאו אישים ידועי שם ברוסיה (ביניהם הסופר מקסים גורקי) ובארצות המערב. בטיימס הלונדוני הופיעה עצומת מחאה עליה חתמו 237 אנשי רוח.

להגנת בייליס נחלצה התנועה הציונית והאיש שנטל את היוזמה היה ד" ר ליאו מוצקין מברלין. הפרקליט שעמד בראש צוות ההגנה היה אוסקר גרוזנברג (שעל שמו נקרא רחוב גרוזנברג בתל-אביב). כעדי הגנה הובאו רבנים שהביעו נכונות לבוא לבית המשפט ולהישבע שאין שום דבר בדת היהודית המתיר שימוש בדם להכנת מצות. לאחר למעלה משנתיים של מעצר נפתח משפטו של בייליס ב-8 באוקטובר 1913. חבר המושבעים שהיה מורכב רובו איכרים אוקראיניים זיכה את בייליס והדבר גרם פרץ של שמחה בכל העולם היהודי. בייליס השתחרר, ביקר בארץ עם משפחתו והיגר לארצות הברית שם נפטר בשנת 1932.

עד כאן הסיפור ההיסטורי ועכשיו אנו חוזרים לימינו.

ספרון בעליית הגג

לפני כחודש ימים, עוד בטרם התפוצצה פרשת ספרו של פרופסור טואף, (הפרופסור הנכבד מבר אילן שפרסם מחקר שקבע שיש משהו בעלילת הדם של שחיטת ילדים נוצרים לצורך ייצור מצות) הביאה לי ידידה וחברה לספסל הלימודים, מאירה פסקין מרמת-גן, ספרון שמצאה בעזבון שהותירו הוריה. היא ביקשה את עזרתי בזיהוי הספרון ומקורו.

בדיקה ראשונית שלי העלתה כי מדובר בספרון מצהיב מיושן, המוקדש למשפט בייליס – רובו תמונות ומיעוטו טקסט ביידיש וברוסית. הספרון הוא בגודל של כ-20 על 10 סרטימטרים ומחזיק כ-30 עמודים.

פניתי לפרופסור יצחק יודלוב, מנהל מפעל הביבליוגרפיה העברית שליד בית הספרים הלאומי וביקשתי פרטים על הספרון. הוא מסר לי שבמחלקת הספרים הנדירים מצוי עותק של הספרון שהוא מעין " אלבום ניצחון" שהוציאו מו"לים יהודיים באותה תקופה לציון הניצחון במשפט.

עוד ידע לספר כי בין הרבנים שהופיעו במשפט היה הרב יעקב מאיר, שהיה אז הרב הראשי של סלוניקי. מאוחר יותר, עם הקמת הרבנות הראשית בארץ ישראל, נבחר לרב הראשון לציון, יחד עם הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

דרכו של אלבום

כיצד הגיע הספרון-האלבום הזה לעליית הגג ברמת גן?

מאירה פסקין, מורה במקצועה, שלימדה שלושים שנה בבית ספר בליך ברמת-גן סיפרה לי: " מצאתי את הספרון בין החפצים שהותירו הוריי: אבי שרגא בורשטיין-הולצמן ואמי ציפורה לבית מונדלאייל. אבי נולד בשנת 1912, שנה לפני משפט בייליס, בכפר קטן בגליציה שבו חיו רק שתי משפחות יהודיות. הוא עלה לארץ בשנת 1933 ובמהלך השנים עלו ארצה כמעט כל בני המשפחה. הוא גדל בבית בית"רי. סבי נהג לנסוע במיוחד ללובלין או לוארשה כדי לשמוע את נאומיו של ז"בוטינסקי. אבי ושני אחיו הצטרפו בארץ לבית" ר ולאצ" ל.

אחד האחים נעצר ונכלא בכלא עכו ובמזרע (כשאני נולדתי הוא ישב בכלא). הוא זכה לאריכות ימים והוא היום בן 98. אח אחר ישב גם כן בלטרון והתגייס לצה" ל במסגרת האצ" ל ונפל בקרבות ראש העין.

גם אמא היתה בית" רית עוד בעיירה היהודית בפולין בו נולדה. אחיה היו בין לוחמי אצ" ל שהבריטים היגלו לארתריאה. זכינו וכל המשפחה, הן מצד אבא והן מצד אמא, עלו לפני השואה. משפחתנו מפוזרת בכל חלקי הארץ ובכל הזרמים ההתישבותיים והפוליטיים: בגבת, ובדפנה, בקרית ארבע ובשבי שומרון. כמה מבני משפחתנו נמנים עם מייסדי יגור.

עברנו ימים קשים. היו ימים שלא היה הרבה יותר מלחם ומים. שנים לא הרשו לעצמם הורי בגד ללבוש ונעל לנעול. עד גיל 8 חיינו בחדר ומטבחון ושרותים שהיו משותפים ל-4 משפחות

" כשהגיע אבי לסוף ימיו, בגיל 85, אמר: "תראו ילדים. אני הקמתי מדינה בניתי עיר (הרבה בנינים ברמת גן הוא בנה במו ידיו) הקמתי משפחה לתפארת. אין כמוכם בכל העולם. כואב לי פה ושם אבל מה יהודי בגילי יכול לבקש". כשאמי נפטרה אשתקד הותירה שלושה ילדים 8 נכדים ו-6 נינים" .

כך נסגר המעגל של משפחה יהודית אחת שסיפורה מקפל בתוכו את סיפור העם היהודי בדור הזה.

פרופסור משה קופל מבר-אילן  חוקר מיליוני בלוגים בכלים מתמטיים *  הישראלים  מתעניינים יותר באהבה  ופחות במלחמה * על דת ופוליטיקה כותבים מעט * 32 אחוז מהבלוגים בעולם אנטישמיים  והמלה "כיבוש" מככבת שם * ואיך עזרה המתמטיקה לפיענוח חידה תלמודית

עכשיו אפשר לומר שיש לכך הוכחה מדעית. המלה "כיבוש" נמצאת  בבלוגים אנטישמיים, בצד ביטויים אחרים המשקפים שינאת ישראל. מסקנה זו  עולה ממחקרים שנעשו באחרונה על ידי צוות בראשות פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן בנושא הבלוגים.

לקוראי טור זה מוכר פרופסור קופל מראיון שקיימתי עמו לפני כשנתיים. הוא סיפר אז על תוכנה שפיתח,  המסוגלת לגלות את זהותו של כותב טקסט – האם הוא גבר או אשה, מה גילו ושפת אמו. בטקסטים ספרותיים הצליחה התוכנה לזהות או להפריך זיהוי לא נכון של טקסטים היסטוריים וספרותיים  – כמו כתבי שקספיר ומארלו  ועוד.

המאמר הזה התגלגל בימים אלה לעורכי תכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבוים בערוץ 10,  והם הזמינו את פרופסור קופל לראיון. לפי התגובות שקיבלתי הראיון היכה הדים.

זו היתה הזדמנות גם בשבילי לשמוע מה חדש בפי קופל ובעקבות שיחה שקיימתי עמו נתברר שיש אכן חדשות ונצורות.

מאז המאמר מלפני שנתיים  פיתח פרופסור קופל את שיטתו בניתוח טקסים ומיישם אותה בתחום חדש ומסעיר:  הבלוגוספירה.

מהי הבלוגוספירה

משמעות המלה בלוג ( (BLOG הוא צרוף שתי מלים באנגלית  LOG (יומן)  ו-web  (רשת). "בלוג" הוא יומן אישי המופץ באינטרנט ופתוח לקריאה למיליונים. הקמת בלוג היא פעולה פשוטה ביותר שכל אדם יכול לעשות בכל רגע, באמצעות תוכנה המסופקת חינם (על ידי גוגל למשל). הוא יכול גםלהצטרף לפורטלים קיימים, המקצים מקום לבלוגים (בארץ אלה פורטלים דוגמת "נענע", "תפוז") ועוד.

יש בעולם עשרות מיליוני בלוגים ומספרם הולך וגדל מדי יום.
זו תופעה חברתית תרבותית וסוציולוגית מדהימה בממדיה.
ניתוח אוטומטי

הרעיון של פרופסור קופל ואנשי צוותו  הוא ללמוד מן  האוקיאנוס הזה של מילים משהו על פני הדור. קובל ואנשי צוותו (אני מודה לדוקטורנט  יהונתן שלר שניתב אותי במבוך הנתונים) ערכו ועורכים שורה של מחקרים – רובם לגבי הבלוגרים בעולם הגדול וחלקם לגבי מה שנעשה בארץ.

ניתוח הטקסטים נעשה באורח אוטומטי כמו במחקרים הספרותיים שעליהם סיפרתי במאמר הקודם. בודקים  ידנית מדגם מייצג של טקסטים  ורואים איזה מילים מופיעות בבלוגים המעידים על התכנים שלהם – אהבה, פוליטיקה, דת, מקצוע, פחדים דכאונות וכו'. אחרי שייש בידינו מאפיינים כאלה ניתן לערוך בדיקה אוטומטית בכמות גדולה של מילים.

אותי עניין כמובן  קודם כל לדעת  מה מעסיק את הבלוגיסט הישראלי המצוי.
 
אהבה ולא מלחמה

שישה חודשים אחרי המלחמה מסתבר שהבלוגיסטים מעדיפים אהבה על  מלחמה.  רק 13 אחוזים כותבים על המלחמה. ואילו את המקום הראשון תופסת אהבה עם 25 אחוזים. עם זאת,  16 אחוז  מדברים על תחושות רעות (כאב, מוות, דיכאון, פחד, עצב) . 10 אחוזים  מדברים על החיים (רגש, חלומות, חברה), 6 אחוזים מתעסקים בבעיות משפחה (ילדים, הורים)  4 אחוזים עוסקים באושר,  2 אחוזים בלבד  עוסקים בפוליטיקה.

הבדיקה בישראל נעשתה בבלוגים שנכתבו בפורטלים "תפוז" ו"נענע". המחקר נערך רק בבלוגים של מבוגרים. עם זאת אין זה מן הנמנע  שלמחקר מסתננים בלוגים של ילדים. (הנכדים שלי, בני 13 12 ו-8  כבר כתבו כמה אלפי מילים בבלוגים שלהם). 

ומה קורה בעולם

כאן נעשו מחקרים בהקף גדול יותר (עניין של תקציב).  נבדקו כמאה אלף בלוגים שנכתבו מסוף 2004, שכל אחד מהם מחזיק  20 קטעים בני 200 מילים בממוצע. כלומר בסך הכל נסרקו כארבעים מיליון מילים.

מסתבר שמרבית הבלוגרים, כ-40 אחוז, הם בגילאי 16 עד 25.  בגילים שבין 13-17 שני שלישים מן הבלוגרים הם בנות . בגיל 18 עד 22  מספר הגברים והנשים זהה ומגיל 23 ומעלה שני שלישים מהבלוגרים הם גברים.

מילים של אנטישמים

אותי עניין לדעת כמה מן הבלוגים מבטאים השקפות אנטישמיות. 

הבדיקה  העלתה כי ב-32 אחוזים מן הבלוגים יש ביטויים המעידים על נטיות אנטישמיות. ביטויים אנטי אריקניים יש בשיעור גבוה יותר: 35 אחוז.  ביטויים אנטי איסלאמיים  20 אחוז.

איזה מילים מזהות כותב אנטישמי (או אנטי ישראלי שזה כנראה אותו הדבר)?

מסתבר שבבלוגים שבהם מופיעה פעמים רבות המילה  JEW
הם בלוגים אנטישמיים. וכך גם המילים שואה, אושוויץ,  ציוני, דיכוי, אינתיפאדה, אפרטהייד, התנגדות, בולדוזרים, הורסים, זקיף (במחסום?), אשמים, לאומנות, אויבים, משיחיות, ג'נוסייד, שרון, אויבים  ועוד. כמובן שלא חסרים ביטויי שינאה כמו: להקיא, אנשי שטן, מחלה, ביוב, זבל.  המילה החביבה על האנטישמיים היא כאמור "כיבוש". 

המסכת המתמטית

משה קופל הוא אמנם פרופסור למתמטיקה אבל הוא לא פחות מזה תלמודיסט. הוא נושם תלמוד מאז היותו ילד בבית הוריו (חסידי גור חרדים) בניו יורק. לפי עדותו, עד שקיבל דוקטורט והיה לחבר במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, "לא פתחתי ספר חולין לפני זמן מנחה".

הוא נעזר בידע המתמטי שלו כדי לפענח את מסכת קינים שהיא אחת הקשות בתלמוד הבבלי,

התורה מצווה כי אשה יולדת תביא קרבן. אם אין ידה משגת להביא כבש היא צריכה להביא  זוג גוזלות – בני תור  או בני יונה – האחת לקרבן חטאת והשני לקרבן עולה.  האשה רשאית להחליט מראש איזה גוזל יוקדש לחטאת ואיזה לעולה. היא יכולה גם לתת לכהן זוג גוזלות והוא המחליט איזה גוזל יוקרב לאיזה קורבן. מן הרגע שהוחלט  – אין להחליף בין הגוזלות  הואיל והטיפול בהם בעת הקורבן שונה.

אם החליטה האשה מראש איזה גוזל הוא לחטאת ואיזה לעולה  ולא סימנה אותם  ואלה התערבבו. במקרה זה  אין הכהן יודע איזה גוזל נועד לאיזה קורבן. ואז, לאשה ברירה אלא ללכת ולקנות זוג גוזלות חדשים.

הבעיה מסתבכת אם ביום אחד באות לכוהן  שתי נשים שכל אחת מהן ילדה שלישיה. היא מסתבכת עוד יותר   אם ביום אחד באות שלוש נשים – האחת ילדה תאומים, השניה שלישיה והשלישית רביעיה. ונתערבבו העופות.

ברור לגמרי שהשאלה הזו היפותטית. וכדי להמחיש עד כמה היפותטית היא מביאים חז"ל מקרה שאשה ילדה 100 תינוקות בבת אחת והביאה 200 גוזלות.

"המסכת הזו לא דנה איפוא במשהו שעשוי לקרות במציאות", אומר פרופסור קופל, " חז"ל רצו ללמד אותנו פרק במתמטיקה".

"מצאתי שהמשנה בנויה ממש כמו ספר מתמטי. כל משנה בונה על בסיס המשנה הקודמת : אכסיומות, משפט עזר קצר ואחר כך משפט יותר מסובך. "השתמשתי איפוא בכלים מתמטיים, קומבינטוריקה, והראיתי את הפתרון לכל אחד מן המצבים. מצאתי שהפתרון של חז"ל הוא מתמטי טהור. התכלית ההלכתית היא למנוע תקלה שגוזל מקבוצת חטאת יוקרב כעולה או להפך. וכן לגרום מינימום נזק מן האמהות הוולדניות. אבל חז"ל בעצם מלמדים אותנו במסכת זו פרק במתמטיקה.