איזה אסון – רקטה על מערכת "הארץ"

 שתי רקטות "פג'אר" שנחתו אתמול באזור תל-אביב זעזעו את "העיר ללא הפסקה" יותר מ-12000 הרקטות שנחתו במהלך השנים על ישובי עוטף עזה.

מה יקרה אם הירי יימשך?

אם למשל תיפול רקטה אחת בחצר בית "ידיעות אחרונות" ואחריה אחת בבית "מעריב" ואפילו "הארץ" לא ייצא נקי, (כי גם בעזה אין הרבה קוראים לעיתון החשוב לאנשים החושבים). שלא לדבר על כך מה יקרה אם יפלו רקטות באולפני הטלוויזיה.

משגרי רקטו גראד

תשובה על כך כבר נתן המשורר, נתן אלתרמן, בטור השביעי שלו בשנת 1955.

אז לא היו פלסטינים וקסאמים וזכות השיבה. אבל כבר אז היו ישובים שסבלו מהפגזות וממוקשים ומהתקפות פידאיון. גם אז היו עיתונאים מכובדים, שישבו במערכות (לא באולפני טלוויזיה שלא היו עדיין). ומאחורי מיגון מלא, לאור נורות הניאון ולמשב הרוח הקליל של המזגנים המצננים או מחממים. הם היו מביעים את דעתם המלומדת על עולם ומלואו.

נתן אלתרמן [ויקיפדיה]

וכך כתב אלתרמן:

נְשַעֵר כִּי תּוֹתָח עַרְבִי אֶחָד, תּוֹתָח קָט, בֶּן-בְּלִי-עֵרֶךְ, יוֹרֶה נִים-לא-נִים יְרִיָּה רַק אַחַת לְשָבוּעַ בִּלְבַד אֶל שֶטַח מַעַרְכוֹת הָעִתּוֹנִים. נְשַעֵר כִּי עוֹרְכֵי-עִתּוֹנִים לִישִיבָה מִזְדַּמְּנִים בְּמִקְרֶה, וּבְשוּבָם לְעֵת-עֶרֶב אִיש רֵעוֹ שוֹאֵל: אֵיךְ אֶצְלְכֶם בַּסְּבִיבָה? וּמֵשִיב הַנִּשְאָל: הַטְרָדוֹת קַלּוֹת-עֶרֶך… הַטְרָדוֹת שֶל שִגְרָה.

הַסְּבִיבָה דּוֹמֵמָה. רַק מִפַּעַם לְפַעַם, בְּאֶמְצַע הַמְּלֶאכֶת, יוֹרֵד אֵיזֶה פָּגָז עָלוּב שֶל מַרְגֵּמָה בְּשֶטַח מַזְכִּירוּת-הַמַּעֲרֶכֶת. חוּץ מִזֶּה כִּמְעַט אֶפֶס. מָטוֹס מַנְמִיךְ-טוּס, – וְעִם-שַחַר צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת אֶל הַדְּפוּס. וְאוֹמֵר הַשֵּנִי: סְבִיבָתֵנוּ גַם לָהּ אֵין עִילָּה לִתְלוּנוֹת. רַק אַחַת לִשְבוּעַיִם יוֹרָה אֵלֵינוּ מִין בָּזוּקָה אֻומְלָלָה הַיְשַר בַּחַלּוֹנוֹת וּבַדְּלָתַיִם. לִפְעָמִים אֵיזֶה הוֹבִיצֶר (= תותח)בָּנוּ הוֹלֵם. אַךְ אֵינֶנּוּ עוֹשִׂים מִזֶּה עֵסֶק שָלֵם.

וְאוֹמֵר הַשְּלִישִי: כֵּן, אַחִים, יִהְיֶה רַע אִם נַגִּיב הֲגָבוֹת עַל מִקְרִים שֶכָּאֵלֶּה. תְּמוֹל אֶצְלֵנוּ כִּמְעַט נֶהֶרְסָה הַתִּקְרָה, – אֲבָל מֵילָא. כַּךְ דִּבְּרוּ הָעוֹרְכִים, וְלִבִּי (שֶנִּימַת אַקְטִיבִיזְם-מֻובְהָק לא נִימַת יְסוֹדוֹ הִיא) סָח לִי חֶרֶש: רְאֵה כִּי שֻוכְנַעְתִּי כִּמְעַט מִן הַיַּחַס הַזֶּה הַסְּטוֹאִי. וְרַק רַחַש סָפֵק בִּי שָאַל, אִם אָמְנָם לא הָיָה מִתְעַרְעֵר מְעַט קַו הַשִּכְנוּעַ לוּ שָכְנוּ בֶּאֱמֶת עִתּוֹנֵינוּ אֵי שָם וְהָיוּ מְקַבְּלִים "רַק" פָּגָז לְשָבוּעַ…

רַק פָּגָז לְשָבוּעַ – לֹא כֵן? – עִם צְלִיפוֹת אֲחָדוֹת בְּכָל-יוֹם אֶל חֲדַר הַיְשִיבוֹת… יִתָּכֵן כִּי הָיוּ הֵם דּוֹרְשִים אָז בְּקוֹל לְסַלֵּק וִיהִי-מָה כָּל עֶמְדָה שֶל טִוּוּחַ… יִתָּכֵן וְהָיוּ דּוֹרְשִים זאת בְּלִי כָל הִסְתַּיְּגוּת… מִי יוֹדֵעַ אֶת דֶּרֶךְ הָרוּחַ… הָעִקָּר לִפְעָמִים (זאת הִרְגַּשְנוּ מִכְּבָר) אֵינוֹ כֵּן-אַקְטִיבִיזְם אוֹ לא-אַקְטִיבִיזְם… הָעִקָּר הוּא שֶקְּצָת בְּרִחוֹק מִן הַסְּפָר קַל לָדוּן בַּדְּבָרִים מֵעֶמְדָה שֶל כְּתִיבִיזְם… זֶה מַשְפִּיעַ.. מַשְפִּיעַ אוּלַי עַל שָרְשָן שֶל דֵּעוֹת. טוֹב דִּיוּן שֶצָּלוּל וּמַקִּיף הוּא, אַךְ נִקְבַּעַת אוּלַי הַשְקָפַת הַפַּרְשָן גַּם לְפִי הַמָּקוֹם שֶמִּמֶּנּוּ מַשְקִיף הוּא.

נתן אלתרמן, הטור השביעי, תשט"ו (1955)

תגובות

אצלנו אומרים שהרקטות בדרכן לתל אביב יורטו ולא הייתה נפילה.

ברקטח שתיפול על גג 'הארץ' תהייה למעשה בונבונירה שוקלד בתודה לתמיכה בפלסטין.

אשר תורן

כך תרשם כמנוי חינם להיגיון בשיגעון http://www.zeevgalili.com/2013/04/18091
פורסם בקטגוריה טרור, צהל, שירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

3 תגובות בנושא איזה אסון – רקטה על מערכת "הארץ"

  1. מאת צביקה‏:

    כמה חבל שדעתו הזחוחה של אלתרמן גברה על דעתם השקולה של העיתונאים.
    לו שעו אז לדבריהם יתכן והיום נבואתו של אלתרמן לא הייתה מתקיימת, וטילים לא היו הורגים אזרחים וגם פיצוציהם לא היו מטרידים גם את שלוותם של תושבי בועת תל אביב
    בשם הבטחון סתמו פיות אבל לא הצליחו להביא לא בטחון ואפילו לא שלום

  2. מאת benzi301‏:

    מעניין אותי לדעת מה יקרה אם תיפול רקטה על בית מפלגת מר"ץ ורע"ם תע"ל, ואיזה תגובה הם ייתנו,
    האם ישבחו את משגרי הרקטה או יגיבו כנגדם.

  3. מאת מלכה קנטורוביץ‏:

    טוב, אז נדמה לי עוד היינו תמימים ומלאי תקוה שצריך רק לעבור את הימים הקשים ההם ובקרוב יהיה בסדר, כי כמה אפשר להתקוטט? היום, הוי היום, בגלל "נהול" המאבק ביננו אז והיום גדלים פה דורות של אנשים שנולדו פה והזדקנו והם עדיין בשיא המאבק כאילו אלו החיים מששת ימי בראשית.

    ישראל אמנם חזקה צבאית אך המערכת המדינית מדרדרת אותה תוך "נהול" המאבק בינינו שאינו פשוט, אך הנחישות שלנו הולכת ונחלשת, לעומת הנחישות של הצד השני. כי ביסוד המדיניות שלנו היא "מה יאמרו הגויים" והגויים מנצלים זאת ואומרים ועוד איך אומרים לנו מה לעשות, עד שאיננו יורים כדור בלי האישור שלהם. מתחילת המלחמה מזכירים לנו מאה פעם ביום שלא נוכל להמשיך במלחמה הזאת "יותר מדי"

    כך אי אפשר לנצח. ככה אנחנו מגשימים את המנטרה המטומטמת של השמאל שאת הטרור אי אפשר לנצח, והשגת נצחון הוא הדבר האוילי ביותר, מי צריך את זה? (אדון הבר היום השישי למלחמה). איך, לכל הרוחות, זה השתלט על השיח שלנו? כל זאת בלי להבין שלא לנצח פרושו להכשל להפסיד!.

השאר תגובה