"בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך." – כך כתב אשר ידלין בספרו "עדות" * זו הייתה הרגשתו של איש ציבור שלפי הגדרת השופטת הדסה בן עתו שגזרה את דינו "נשם אוויר פסגות" * זה אולי מה שמרגיש אהוד אולמרט היום
כך תאר ידלין את הרגשתו
"אני נכנס לכלא. בתחילה אני נתקל בדממה. סמל משטרה, המעמיד פנים כאילו אינו יודע מי אני, משגיח עלי. במשך כל השעתיים של הסידורים הראשונים אינו מוציא מילה מפיו. אני מחליף את בגדיי האזרחיים בבגדי אסיר חומים, גדולים ממידתי, ונועל נעלי עבודה ואיני יודע את נפשי. מסביבי כמה סוהרים… הם אינם יודעים מה להגיד, כיצד לדבר וכיצד להתייחס. אני עובר במסדרונות הארוכים. פה ושם נשמע שיקשוק של הבריחים, הנסגרים ונפתחים. כל רגע נדמה לי כנצח…"
"מאבקים אלימים סביב עגבניה"
"מהו כלא? זה מזון גרוע, בית שימוש אחד לעשרה אנשים, המולה בלתי פוסקת של צעקות בעברית ובערבית, קולות הבוקעים ממקלטי-רדיו, קללות בכל השפות, ישיבה בכפיפה אחת עם פושעים מועדים, חיפוש מתמיד ומשפיל בבגדיך ובחפציך, מאבקים אלימים סביב צלחת, עגבניה, כפית, סדין, מזרון. אך הכלא אינו מתמצה במה שהוא כופה עליך, אלא במה שהוא שולל ממך. בהיסגר מאחורי גבך הבריחים, נשללת ממך לא רק חרותך. ניטל ממך גם טעם חייך."
"גוזלים ממך את הרגשת השייכות"
"המאסר גוזל ממך את הרגשת השייכות לכל מה שהמושג "מולדת" מגלם בתוכו: ארץ, בית, חברים. אפילו כשמוציאים אותך מן הכלא כדי להביאך לבית המשפט, דואגים לכך שלא תחדש חלילה את קשריך עם המולדת. אתה מוסע במשאית גדולה וסגורה, המכונה בעגת בית הסוהר "זינזנה" או "פוסטה" – מכונית שהיא מעין בית סוהר נייד. אם אתה מנסה לעמוד על רגליך ולהציץ בנוף מבעד לסורגים, מעמיד אותך המלווה המשטרתי מיד על טעותך – אתה חייב לשבת כבול. מה איכפת לה למדינת ישראל ולמשטרתה, אם תראה פיסת שמים כחולים, אם תריח ריח פרדסים?"
"דומה שאין באיסור זה סתם התעללות לשמה. יש בו ממהות הכלא – עקירה מוחלטת של האסיר מכל שורשיו והעברתו לפלאנטה אחרת, שבה פועלים חוקי קיום וסידרי עדיפויות אחרים. הצצה מאותה פלאנטה אל מה שהיה לך קודם ואל מה שהיית קודם עלולה לפגום חלילה בעונש ולהקל על הרגשת הניתוק והניכור ולפיכך היא אסורה בתכלית…"
עד כאן דברי אשר ידלין בספרו.
מה בין ידלין לאולמרט
לכאורה אין מקום להשוואה בין שני האישים. אבל במציאות של שלטון מפא"י ידלין באמת נשם אוויר פסגות.
כבר בגיל 16 במסגרת פעילותו בתנועה, נפגש ידלין עם כל אבות תנועת העבודה – ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי, יגאל אלון ורבים אחרים. בהיותו בן 17ביקר בבית אליהו גולומב בשדרות רוטשילד 23 בתל-אביב. בבית זה (כיום מוזיאון ה"הגנה") אומר ידלין בספרו "ידעתי כי כאן נוצרת המדינה יום יום שעה שעה".
ביקוריו של ידלין הלכו ותכפו. הוא התאהב בדליה גולומב בתו של מפקד ה"הגנה" ועד מהרה נשא אותה לאשה והצטרף בכך לאחת ממשפחות הצמרת של המדינה בדרך. [בתקופה בה הועמד לדין כבר היה גרוש מאשתו וחברתו היתה פרקליטתו שמאוחר יותר נישאו והתגרשו].
דרך סלולה לצמרת
כשאתה בן למשפחה כזו באותם הימים דרכך לצמרת סלולה. המסלול התחיל בחברות בקיבוץ חמדיה, שליחות מטעם הסוכנות לארצות הברית, חזרה לקיבוץ. מכאן במישרין למזכירות מפא"י, שכללה את המנהיגות ההיסטורית של המפלגה – בן גוריון, שרת, אשכול, לבון, גולדה ואחרים. ידלין הוזמן למזכירות על-ידי הדוד של אשתו, משה שרת, שהיה אז ראש ממשלה (לאחר שבן גוריון פרש לשדה בוקר). מכאן הייתה הדרך קצרה למרכז המפה הפוליטית. ידלין היה מראשי "חוג הצעירים" עמם נמנו שמעון פרס, משה דיין ורבים אחרים. ומן העולם הפוליטי לצמרת הכלכלית – שהיתה אז בעיקר המשק ההסתדרותי.
מנהל מצליח
ב- 1966נתמנה ידלין לעמוד בראש חברת העובדים. גם מבקריו הגדולים מודים שהוא היה מנהל מוכשר שהצליח להפוך את המשק ההסתדרותי לגורם מרכזי בתעשייה הישראלית והפך את "כור" לקונצרן התעשייתי הגדול ביותר.
ב- 1972התמנה ידלין כיו"ר הנהלת קופת חולים וגם כאן הפליא את הכל ביכולת הניהולית שלו. אך במקביל לפעילותו הניהולית היה ידלין מעורב עד צוואר בעניינים הפוליטיים ובטריקים השונים שבהם השתמשה מפא"י כדי לממן עצמה בכספי ציבור.
הנפילה הפתאומית
ידלין הפך מאחד האנשים בעלי הכוח במדינה לאסיר מספר 47358 בכלא רמלה. בבת אחת נפל מ"אוויר הפסגות" אל מעמקי הכלא, בו בילה 1217ימים ולילות.
בספרו "עדות" כתב ידלין: (חבריי)"בגדו בי והפקירו אותי כטרף קל לציבור ולמערכת המשטרתית והמשפטית".
ידלין לא הבין שחבריו לא בגדו בו אלא שקצרה ידם מלהושיעו. בשנים שחלפו מאז הגיעה מפא"י לפסגת כוחה היא הלכה והתפרקה מנכסיה. תחילה הנכסים האידיאולוגיים ולאחר מכן הנכסים החומריים. המפעלים הכלכליים וקופת חולים פשטו את הרגל, הקיבוצים התרוקנו מיושביהם, קופות הגמל נבזזו, ההסתדרות איבדה מכוחה. כללי המשחק השתנו והוא לא ידע זאת. משפטו של ידלין היה בעצם קרשצ'נדו לשלטון רב השנים של מפא"י. משפטו היה המסמר האחרון בארונה של המפלגה שהקימה את המדינה.
נפגשתי עם ידלין בעת שהיה בכלא ולמדתי לדעת מקרוב על התנאים בהם הוא חי. עשיתי זאת במסגרת עבודתי ב"ידיעות אחרונות", בכתיבת ספרו, שראה אור עם שחרורו. אני יכול לומר שידלין לא היה צדיק גדול, אך הוא גם לא היה ראוי למנת ההשפלה והסבל שעבר. לא מפני שהוא נמנה עם הצמרת של הישוב, ואוויר הפסגות שנשם. שום אדם שנברא בצלם איננו ראוי למנת ההשפלה שעובר כל אסיר בכלא ישראלי. שלא לדבר על כך שבאותה תקופה אלה היו כללי המשחק וגדולים וטובים ממנו עשו לביתם.
ראיתי את ידלין כשהיה בשיא כוחו בכמה הזמנויות הוא הפגין אז שפת גוף של אני ואפסי עוד. במהלך ישיבתו בכלא [פגשתי אותו כשנשלח לבדיקות בבית חולים] היו עיניו כבויות. הן נשארו כבויות זמן רב גם לאחר שהחזיר את חובו לחברה.
על דרכו של אולמרט לצמרת וחזרה ראה:
הלקח – להרוג אותם כשהם קטנים
http://www.zeevgalili.com/2014/05/19435
פירומן מסוכן
לאחר הגילויים החלקיים של שולה זקן צריך להפנים: בראש ממשלת ישראל עמד עבריין, מוקף עבריינים כמותו, מלחכי פינכה מושחתים.
http://www.zeevgalili.com/2014/03/684
בעל הבית השתגע
התנהגותו של אולמרט בימים אלה מזכירה את הממרה הזו של המלך הבורבוני, "אחריי המבול"
http://www.zeevgalili.com/2008/12/869
דון אולמרט איש המאפיה
ועדת וינוגרד חיפשה את כשליו של אולמרט ב-60 השעות האחרונות של המלחמה * היא היתה צריכה לחפש אותם בתקופה שבין עליית שרון להקמת "קדימה" * תקופה בה שחיתות המערכת האזרחית, חילחלה גם אל המערכת הצבאית
http://www.zeevgalili.com/2008/01/607
על העיתונאים שחיפו על אולמרט
Master's Voice
http://www.zeevgalili.com/2008/01/598
כששני מנהיגים פושטי רגל מדברים על תהליך שלום
http://www.zeevgalili.com/2008/01/575
מצעד האיוולת של אהוד אולמרט
http://www.zeevgalili.com/2007/12/544
המנוולים שינו את כללי המשחק
http://www.zeevgalili.com/2007/10/490
מלחמת לבנון השניה – החכם, התם, הרשע ושאינו יודעת לשאול
http://www.zeevgalili.com/2007/05/416
אולמרט ומשל האריה והחמור
http://www.zeevgalili.com/2007/05/415
דניאל פרידמן – הספין הגדול של אולמרט
http://www.zeevgalili.com/2007/02/384
הבית הטמפלרי של אולמרט
http://www.zeevgalili.com/2006/03/221
אדוני השופט אינני אשם
http://www.zeevgalili.com/2010/04/8620
טעם חייו של אולמרט נמצא בבנק, נקודה.
בס"ד
הכל היה כל כך מסואב שזה נהפך טבעי להיות מושחת. מי שלא היה פשוט לא היה.
זה קרה בכל מערכת שאותו שלטון הקים. אם זה הסתדרות ואם זה חברות ענק.
מאוד צורם לי השימוש של ידלין במונח "פלאנטה אחרת" לתיאור הכלא הישראלי. במהלך משפט איכמן השתמשו במונח זה לתיאור חיי האסירים במחנה הריכוז אושוויץ. עובדה שכל ישראלי בדורו של ידלין בוודאי הכיר. לפיכך, הביטוי הזה של ידלין נמצא איפושהו בין זילות השואה לבין בכיינות מקוממת.
מכעיסה אותי גם טענתו של ידלין שחבריו בגדו בו. היא מעידה שלא קיבל אחריות לפשעיו, והמשיך כנראה להאמין שלו ולחבריו מותר היה לבזוז את קופת הציבור. הוא רק מלין על כך שחברי כנופית הפשע שלו הפקירו אותו בכדי למלט את עצמם.
במובן זה, אולמרט הוא כנראה ממשיכו של ידלין. הוא לא ביטא שמץ של אשמה או בושה על מעשיו, ולא ביקש את סליחת הציבור על פשעיו כנגדו. לפיכך, אני מתקשה לחוש שמץ של אמפתיה לסבלו.
1. המושג "פלנטה אחרת" נוצר ככל הזכור לי בספריו של ק.צטניק.
2. טענתו של ידלין על "בגידחע ובדה שהוא עשה מה שעשו אחרים בממדים יותר גדולים.
3. אכן הדמיון בין ידלין לאולמרט רב. בפרט בקלטת שמסר לשידור לפני היכנסו לכלא.
ז.ג.
1. נדמה לי (בלי לבדוק) שקצטניק השתמש במונח 'פלאנטה אחרת' במהלךן עדותו במשפט אייכמן.
בכל מקרה, ברור שלא ראוי להוזילו ולהשתמש בו לתיאור כלא בישראל
2. דבריך רק מחזקים את עמדתי שבליבו הוא נשאר חבר כנופיה, שאינו מתחרט על מעשיו הנפשעים במסגרתה, ורק מלין על הפרת קוד הנאמנות לחברים של המאפיה.
3. בעיני ידלין, אולמרט (ומספר נבחרי ציבור חשודים נוספים) הם חלק מהאוליגרכיה הישראלית.
בנים לאליטה משרתת, שהייתה נכונה להקריב עצמה לטובת הכלל, שהסתאבה. היא הפכה במרוצת השנים לאוליגרכיה מושחתת הדואגת רק לאינטרסים של חבריה על חשבון הכלל.
תודה, אכן הארה, ידלין ואולמרט… מה שנותר עוד לגלות זה עד כמה השפיע אצל אולמרט אותו מוטיב אנושי נצחי שהפיל את ידלין – cherchez la femme
כמו בנושא ההטרדות המיניות כך גם בנושא השוחד. הסבל שנגרם לאנשים שירדו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא , גם אם הוא נוגע לליבנו , אסור שירכך את אותו לב שגוזר את הדין. המשפט מי שמרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים – יפה גם כאן. העובדה ש"כולם מתנהגים ככה " שמהווה לעבריינים אבקת כביסה לא לגיטימית חייבת להשתנות. אצל חלק היא לא משתנה אפילו במאסר. הם ממשיכים לראות את עצמם כמי שנגרם לו עוול. אולי הם אבודים – אבל כל השאר ייצאו נשכרים.לבי לבי ל"שבבים" הלא אשמים או האשמים רק מפני שחשבו שמותר להם ( גם אם בסתר ליבם ידעו היטב שזה לא בסדר). השינוי כשלעצמו – מבורך. מפני שהדברים הסמויים מן העין הם המחיר הבלתי נסבל שאנחנו כחברה משלמים ( התחושה שהכל מושחת. הירידה מהארץ. אבדן האמון בהנהגות , אבדן הסולידריות החברתית וכד'). ההעמדה לדין והמאסרים הם השינוי החיובי. מי שלא רואה זאת הוא מי שכל כך הפנים את השיטה הקלוקלת עד שאינו יכול יותר לראות את הדברים כמקשה אחת וחס על מי שםפוגע בו בלי ידיעתו. כך גם בכלל הפוליטיקה כיום. המתריעים בשער הם לעולם מעטים מאד ואמיצים . כמו הילד שהיה יחידי שצעק "המלך הוא עירום".