מה מצא מאיר דיזנגוף בחדר המיטות בפורים 1924

כשברחובות תל אביב  צהלו המונים מצא ראש העיר המיתולוגי מאיר  דיזנגוף כי בחדר המיטות של אשתו היפה צינה נמצא גבר זר * לא סתם גבר זר אלא איש רוח מהוגי הדעות של הדור * אברהם שלונסקי וחבריו חיברו על הפרשה שיר ליצני מפולפל

אדם המוצא גבר זר במיטת אשתו איננו חיזיון נדיר בימינו. אך כשהגבר הזר הוא אשר גינצברג הופך הסיפור הפיקנטי גם לסיפור היסטורי.  כי אשר גינצבורג הוא מי שמוכר בשם העט "אחד העם"*האיש הנחשב לאחד ההוגים הגדולים של הציונות הרוחנית. האיש שדורות של תלמידים התחנכו על הגותו ["כהן ונביא" "על פרשת דרכים"], שמנהיגים הלכו לאורו וביאליק כתב עליו שיר מיוחד בו נאמר בין היתר:

ולְמִיּוֹם שֵׁבֶט אוֹרְךָ, הַמּוֹרֶה, עָלֵינוּ יָנוּחַ –
רְאִינוּךָ כַּאֲרִיאֵל הָאֱמֶת וּכְאֵיתַן הָרוּחַ,
נְקִי-דַעַת, צָנוּעַ וְטָהוֹר בַּסֵּתֶר כְּבַגָּלוּי,
בָּטוּחַ בַּאֲמִתּוֹ וּבְדַעַת אֲחֵרִים לֹא-תָלוּי,
דּוֹרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ הַמְיֻחָד, בְּהִיר-עַיִן וְתַקִּיף,
נוֹשֵׂא גַחַלְתּוֹ בִּלְבָבוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים

על הפרשה הזו מספר יונתן שלונסקי בספרו "אררט" והרי הדברים בקיצורים מעטים.

אדר נכנס בהדר. תל-אביב לובשת בגדי-פורים. העיר כולה על הרגליים. רעשנים מחרישים אוזניים, והתחפושות תאווה לעיניים. מוצגי-ענק נישאים ברחובות. כל בני-העיר שמחים וצוהלים, ובהם כל אנשי אררט [חוג המשוררים שסביב שלונסקי שנקרא כך על שם הקפה בו ישבו]. פורים היום, עד לא ידע.

???????????????????????????????????????????????????????????????????????????????????

מאיר דיזנגוף על סוסו בעדלאידע [משמאל] וזקן השומרים אברהם שפירא [מימין]

דיזנגוף על הסוס

ראש העיר, מאיר דיזנגוף, רכוב על סוסו הלבן, מוביל בראש תהלוכת העדלאידע התל-אביבית עד לא ידע. שמחת-ענק של צבע ותנועה, עיר שלמה מסתתרת מאחורי מסכות ופרצופים צופני-סוד, רוקדים איש עם אהובה-לשעה, אישה עם אהוב-אסור. עיר של רצינות-בגרוש, אופרה ענקית של קלות-דעת. עיר שלמה על סחרחרה.
האיש על הסוס הלבן חש לפתע סחרחורת קלה. הוא מחפש את אשתו בחוגגים, לא מוצא אותה וחש על סוסו אל ביתו, להניח את ראשו לתנומה רפרפנית לקראת הנשף הגדול שייערך הלילה.

דלת חדר השינה סגורה

הוא ממהר לחדר-השינה, שדלתו פתאום סגורה היום, שלא כתמיד. מה לדלת שהיא סגורה?! הוא משתומם, נסוג אחור לרגע קט, חושש מהפתעה לא קרואה. היסוס של שניות, והוא פותח את הדלת, על הסף – שָחוֹרוּ עיניו. על מיטתו שוכבת אשתו ועִמה גבר זר, שניהם בבגדים פתוחים להנאת-בשרים, אפילו אינם מתפנים לראות מי בדלת. הבעל הנדהם למולם, והם בשלהם, עד ידע וגם ידע.

הבגדת וגם ידעת?

חולפות עוד שניות ארוכות עד שראש העיר מתעשת ומבחין מי האיש: "גינצברג, אחד העם, האתה עם אשתי?! זה חג פורים או מאמר פובליציסטי תחת הכותרת 'הבגדת וגם ידעת?!' אתה, עלוב-גוף שכמוך, במיטה שלי?! אתה?! מי שדאגתי לכבודך ונתתי לקרוא רחוב על-שמך בעודך חי. ואת, עד היום הייתי בטוח שאת לא אחת העם, אבל מסתבר שטעיתי מרה. לפי הנינוחות שלכם אני משער שזה אצלכם הרגל. ואתה, רב-פעלים, אתה במיטתי עם אשתי?!"

אחד העם

אשר גינצברג [אחד העם]

לרדת אל העם ללא מכנסיים

רגע של זעם מביך, וראש העיר ממהר לאסוף אל ידיו את בגדי האיש – וצורח עליו: "צא, לֵך לךָ אל חוצות העיר ופחות ממכנס לגופך, תחפושת מיוחדת להשתלב עִמה יפה בשמחת העדלאידע. סוף-סוף תרד אל העם ותהיה כאחד העם. פורים שמח…"
הפובליציסט נורה החוצה וצינה, אשתו של ראש העיר, נותרת ישובה במיטה.
דיזנגוף קופא דומם על מקומו, תוהה בינו לבינו עד מתי ישטה בהם היצר. הרי הם חיים כבר שישה עשורים – והוא עדיין משתולל. הלא ינום ולא ישן? ועתה איך יגמור את היום, איך יתחיל את יום המחר? הוא מתיישב בקצה המיטה, שפוף ומושפל.
"איך הגענו למצב-דברים זה?" הוא רושף, "מהי השגיאה שביסוד חיינו המשותפים? מה את מחפשת באדם? אינטלקט? יכולת חשיבה רחבה? חוכמת הניסוח של כל אלה?"
אשתו שותקת על מקומה.

ראש העיר, כמו משיח עם עצמו בקול רם: "זו לא קירבה שהחלה היום. תמיד חשתי בקיומה. זה לא מקרה, לא פזיזות-של-רגע. זה קשר חווייתי לאחד ומכאיב לשני. ולצערי, אני בחלק הכואב." אשתו דוממת. מבטהּ קפוא, כמו מסתתרת מאחורי מסיכה מקרח.

"מגודל הבושה לא אצא, כמימים-ימימה, לנשף הלילה. בשבילי העדלאידע הסתיימה," מסכם ראש העיר במילות תוגה אחרונות. "את יכולה ללכת לנשף. אני נשאר בבית. אחרי כל השנים האלה נשארתי בודד."

שמחה לאיד כיד כוס היין

רד הלילה ו[קפה] אררט כמרקחה. פורים שמח עד התקרה, ובראש מצעד השמחה-לאיד, כיד כוס היין הטובה, צועדת השמועה: אשר, החסיד מפֶּלך קייב, התגלה כרַם-זֶרֶג, ועוד בְּמִשְגֶלֶת צוהלת עם אשת ראש העיר, היפה בנשותיה.
צהלת המקהלה הפורימית של כל באי בית-הקפה גוברת והולכת. כל אחד מוסיף שורה משלו, וכך נכתבות השורות הבאות:

סיפור על כהן ונביאה

"גמד-מגומד דְמוי בננה כפופה – איך הוא הצליח לכבוש את מיטתה,
דוֹדוֹ לה, ודָדָהּ לו,
יָדע ידועה, יָדע טוב,
אשרֵי האיש, אחד בעמו,
עוד גברת שנתפסה בלי אדרת,
הנסיך על הסוס הלבן ושחור לו בעיניים,
סיפור על כהן ונביאה,
אדם באוהל של ראש העיר הניצב על פרשת דרכים, עם עבר וללא עתיד,
אדם מכובד, שנותר ואפילו חצי נחמה אין לו בידו,
היא שחה לו: בלי ידיים, מנוול! קְצָת נימוס לַגברת!
הוא משיב לה: אָח, גברתי, בְּקרנבל יש חוקה אחרת!

מסתבר שיכולה להיות צינה מאוד לוהטת,
על ראש הבעל צומחות קרניים,
מתברר שהוא עדיין, בגילו, בין המזדקרים בעם,
צינה עוברת בגבי כשאני חושב על המעשה האחד והיחיד הזה,
זַקְפָּן גדול הוא לא,
שׂם אסל בין דדיים,
אשמאי-בן-זנאי."

"תפסיקו למזמז את עצמכם לדעת," כך הסופר הצעיר יעקב הורוביץ, "מספיק עם הדעתן הזה, שהלוואי שהיה נצמד לנאמר במאמריו כמו שהוא יודע להיצמד אל נשים."

שמחת פורים של חבורת בית הקפה יכולה היתה להימשך עד לא ידע, אבל בשמיים כבר כבו הכוכבים, נראים סימני השחר והעייפות העמוסה במשקה מכריעה את ההולכים לישון.

[ותודה לחברי יונתן שלונסקי על ההתר לפרסם את הפרק מספרו אררט]

תגובות

 זאב,

ה-"מייסה" הזה נקרא ונשמע כאגדה אורבנית מהסוג הבזוי ביותר. איך יתואר שהאירוע הזה, שהתרחש כביכול ב"שטעטל" תל-אביב, חיכה כמעט 100 שנה כדי שיתפרסם על ידי יונתן שלונסקי?

מילא, להשמיץ את "אחד העם" אבל במה חטאה צינה דיזנגוף? ומה קרה אח"כ?

 הייתי מצפה, כעיתונאי בכיר שראה הרבה דברים בחייו,  תסייג את "הסיפור" כשמועה שלא זכתה לאישוש מכל מקור אחר

האם מדובר בהלצה גסה לפורים?

בברכה

דן ירדני

===================

 זאב היי,
זו לא רכילות מרושעת. אברהם דודי סיפר לי זאת בערב+לילה בנוכחות אברהם חלפי. הם דיברו ביניהם בידיעה שסיפור זה ידוע ברבים.

הצימוק היה שאברהם חיקה את הופעתו של אחד העם, שהיה נמוך-קומה וכפוף.

אגב, באותו לילה הוא סיפר גם על זלמן שניאור ועל אבא של גדעון האוזנר, שנתפס בגניבה ורמאות,

אבל הוחלט אז לגנוז את הסיפור ולפטור אותו בלא כלום.
ללילה ההוא קראתי "ליל הרכילות הגדול".

יונתן שלונסקי

=========

זאב חברי היקר

קראתי את דבריך בשקיקה.

נתקלתי בסיפור אחד העם – צינה לפני שנים רבות כאשר קראתי בשקיקה לא פחותה את האוטוביוגרפיה (1874 – 1944) של פרופ' יוסף קלוזנר ("דרכי לקראת התחיה והגאולה", מסדה, תש"ו). רעייתי ואני חזרנו מטיול באודסה, ופרסמתי ב=7 ימים כתבה על הסופרים העבריים באודסה, תוך הזדקקות לספרו של קלוזנר. שכן, הוא העז למפות פרטי פרטים של סיפורי אנוש כמו זה של אחד העם–צינה.

בעמ' 53 כותב קלוזנר:

                         "רק מעטים יודעים שאחד העם אהב בשנות השלושים והארבעים לחייו אהבה עדינה, צנועה ונאצלת כזו את היפיפיה צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר תל אביב, אף אם אף פעם לא גילה את אהבתו לא לה ולא לאדם אחר. ומאיר דיזנגוף הקפיד על כך שלא בצדק, ורמז פעם לאחד העם שלא בעדינות  יתירה, ועל כן חדלו לדבר זה עם זה במשך כמה שנים. עד שלבסוף הכיר דיזנגוף בטעותו ובסוף ימיהם נתפייסו וחזרו להיות ידידים נאמנים". 

הדברים שופכים אור אחר על הקטעים שהבאת, ואתה, זאב נמנה על הדייקנים והקפדניים בהבאת דברים בשם אומרם, אבל הנה לך עוד סיפור בשם אומרו.

שלמה נקדימון

 ======

 

 

 

פורסם בקטגוריה איסלם, כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

17 תגובות בנושא מה מצא מאיר דיזנגוף בחדר המיטות בפורים 1924

השאר תגובה