דונה גרציה (חנה) נשיא, היא אחת הנשים המופלאות בהיסטוריה היהודית. במאה ה-16 נחשבה לאשה העשירה בעולם, והיא מילאה תפקיד חשוב בהיסטוריה של טבריה.

דונה גרציה ( 1510-1569) נולדה בפורטוגל למשפחת אנוסים. כלפי חוץ נהגה כנוצריה אך נישואיה לבעלה נערכו בסתר כדת משה וישראל. היא נמלטה מפורטוגל וסייעה בכספה לאנוסים רבים להימלט משם. לאחר גלגולים רבים באנטוורפן ובוונציה הגיעה לפררה שבאיטליה שם כבר חייתה כיהודיה בגלוי. ב-1533 עברה לקושטא שבטורקיה וכאן ניהלה עסקי מסחר כה נרחבים עד שנזקקה לצי אוניות משל עצמה.

משך כל השנים ניצלה את עושרה כדי לסייע ליהודים ובמיוחד לאנוסים להימלט. בנתה בתי כנסת ישיבות ובתי חולים בקונסטנטינופול, בסלוניקי ובמקומות אחרים.

בשנת 1558 הצליחה להשיג מן הסולטאן הטורקי סולימאן הראשון (" המפואר" ) זיכיון על שטח העיר טבריה בתמורה ל-1000 דוקטים לשנה. היא הקצתה את המימון לשיקום העיר, אך לא זכתה להגיע אליה לפני מותה.

פינה בבית דונה גרציה בטבריה [צילום זאב גלילי]

שרידי טבריה העתיקה כיום. צילום: לאה קשת

ראה מאמר נרחב על דונה גרציה נשיא

המזימה “הציונית -אשכנזית” כנגד הדונה גרציה מנדס נשיא “מלכת האנוסים”

                       גירסה מעודכנת אוקטובר 2015

בשנת 2007 הוקרן בערוץ הראשון הסרט " היומנים של יוסף נחמני" של דליה קרפל * הסרט הציג את המפעל הציוני כמסע מתמשך של נישול, גזל, אונס ורצח * סרט זה הוא דוגמא טובה לדרך בה תפיסות פוסטמודרניות הופכות סרט " תיעודי" לסרט המעוות את המציאות * עכשיו כשצועקים געוואלד  על סגירת הערוץ הראשון טוב להיזכר בסרט הזה ודומיו * האם בשביל סקט כזה שילמנו את האגרה?

אם איש מן המאדים היה מגיע לכדור הארץ וצופה בסרטה של דליה קרפל, "היומנים של יוסף נחמני" , ששודר בערוץ הראשון, היה מגיע למסקנות הבאות:

• · בארץ ישראל יושב עם זר, היהודים, שבאו לכאן בסוף המאה ה-19.
• · משך עשרות שנים נישלו היהודים את הערבים על ידי רכישת אדמות וגרוש האריסים שעיבדו אותן.
• · לאחר הקמת המינה, הם פתחו בסדרת מעשי רצח וגרוש, כשהמטרה היא טהור אתני.
• · העיר טבריה עומדת במרכז הסרט כעיר שתושביה הערביים חיים בהרמוניה עם היהודים ומבקשים אך ורק שלום.
• · פרובוקציה יהודית מביאה לגרוש הערבים מהעיר ופיצוץ בתיהם על מנת שלא יחזרו.
• · המסר של הסרט מבוסס על צילומים – שיירות של פליטים נמלטים, שורה של גוויות הרוגים, חיילי צה" ל הנראים כקלגסים המובילים שבויים. וכן עדויות של ערבים על מעשי טבח אונס וביזה.
• · הוא מלווה בפרשנות של ההיסטוריון בני מוריס ושל פרופסור (לגיאוגרפיה) אורן יפתחאל.

הסרט סובב סביב יומניו של יוסף נחמני, האיש שעסק עשרות שנים ברכישת אדמות מידי ערבים ובהקמת ישובים על האדמות שנרכשו. מן הסרט מתקבל הרושם כי נחמני הפך בסוף ימיו למעין מהדורה מוקדמת של "שלום עכשיו" . הוא הביע שאט נפש ממעשי הרצח והביזה, קרא לעשיית שלום עם הערבים ולהחזרתם לבתיהם. מן הפרשנות למה שעשה נחמני כל ימיו עולה כי מה שהציונות כינתה "גאולת הקרקע" לא היה אלא נישול שיטתי של ערבים.לאחר שאיש המאדים יצפה בסרט תהיה מסקנתו חד משמעית. יש לסלק את היהודים מן הארץ הזו .

סרט חינוכי טוב

המסקנה הזו מחייבת להפוך את סרטה של דליה קרפל לסרט חובה בבתי הספר. יש בסרט הרבה אלמנטים חינוכיים שאסור להחמיצם. הוא מהווה דוגמא מצוינת למסקנה הנובעת מתפיסות פוסטמודריות שהן בהכרח גם פוסטציוניות ופוסטיהודיות. הוא גם יכול ללמד כי "סרט דוקומנטארי" איננו מסמך המתעד את המציאות אלא מכשיר לעיוותה.

תסריט של סרט אחר

על פי אותם החומרים ניתן היה להפיק סרט אחר המספר את הסיפור היהודי. הסרט האחר לא היה מתחיל ב-1947. אפילו לא בשנת 1907, בה עלה יוסף נחמני ארצה מאוקראינה, בה נטבחו באותן שנים מאות יהודים בפוגרומים.

סרט על טבריה צריך להתחיל מיסוד העיר במאה הראשונה לספירה. הוא היה מתאר את גדולי החכמים שחיו בעיר:

ר' יוחנן, ריש לקיש, ר' אמי, ר' יוסי ורבים אחרים. היה מתאר את הסנהדרין שישבה כאן. את היצירות היהודיות שנוצרו בה: המשנה, התלמוד הירושלמי, הפיוטים, הניקוד הטברני המשמש אותנו עד היום.

שריד מתקופתהמשנה שנמצא בטבריה. סורג אבן עם ציור מנורה.

כשהסרט היה מגיע ל-1882, השנה בה הגיעו ראשוני העליה הראשונה, היה מציג תמונות של ארץ שוממה וריקה, כפי שניתן לראות בצילומים שנותרו מאז.

כך נראתה טבריה ב-1862 – 20 שנה לפני העליה הראשונה

יצא לעזרת תל-חי

סיפורו של יוסף נחמני, לא החל עם הצטרפותו לפיק"א ב-1921. שנתיים קודם לכן יצא מהגליל התחתון, בראש פלוגת רוכבים מתנדבים, לעזרת תל-חי שהותקפה בידי בדואים ואחד מחברי הישוב נרצח. בדרך תקפו מאות בדואים חמושים את הפלוגה ליד הכפר חאלסה ורק בנס לא נטבחו.

יוסף נחמני בסוף ימיו

נחמנני הגיע עם חבריו לתל חי ונטל זמן מה חלק בהגנתה. לאחר מכן אכן עסק, משך כארבעים שנה, ברכישת אלפי דונם שעליהן הוקמו 31 ישובים.

בסרט האחר לא היו נותנים את תפקיד הפרשן ההיסטורי לבני מוריס אלא להיסטוריון ציוני כמו יואב גלבר, או אפרים קארש או אפילו מאיר פעיל. את הפרשנות הפוסטמודרנית של יפתחאל אפשר היה להמיר בפרשנות של פרופסור מעוז עזריהו או בפילוסוף כמו אבי שגיא למשל, או יוסף בן שלמה.

" אין מנוס מטרנספר"

יומניו של נחמני הם אכן מסמך מרתק. עולה מתוכם כי נחנמי פעל מתוך אמונה כי רכישת קרקעות היא הדרך ההגונה והישרה לכונן כאן מדינה יהודית. שנים רבות סבר כי אפשר יהיה להגיע להבנה עם הערבים. הוא הטיף להוציא לאור עיתון בערבית וללמוד את שפתם. אך בעקבות מאורעות 1936-39 הגיע למסקנה כי על מנת להבטיח קיום של רוב יהודי בארץ ישראל לא יהיה מנוס מטרנספר של ערבים למדינות השכנות הריקות מאדם.

מן הסרט אפשר היה להבין כאילו בסוף ימיו שינה נחמני את דעתו מן הקצה אל הקצה. אבל קריאה ביומן מלמדת אחרת.

כשהוחלט באו"ם על תכנית החלוקה, כתב: " …אין השמחה שלמה. השמחה שהעמים הכירו סוף סוף שאין אנו עדה אלא עם שדרושה לו מדינה ותוגה שהפסדנו את חצי הארץ את יהודה ושומרון… 80 אחוז של הקרקע שייך עדיין לערבים ונוסף לזה (יהיו במדינה היהודית) 400 אלף ערבים" . גם לאחר הקמת המדינה הוא הציע לפעול לרכישת האדמות מידי הערבים בגליל ומתן פיצויים גדולים לאריסים כדי שיוכלו להיקלט בסוריה או בירדן.

דברי ההסתייגות שהשמיע כלפי מעשי הרצח והביזה של יהודים במהלך המלחמה משקפים עמדה מוסרית שהיתה נחלת הרוב במדינה. דברים דומים השמיעו דוד בן גוריון, נתן אלתרמן ואחרים.

אידיאליזציה של יחסים

התאור האידילי שניתן בסרט כאילו בטבריה שררו יחסים הרמוניים בין יהודים וערביים אין להם אחיזה במציאות. נחמני נתן לא פעם ביטוי ביומנים לחרדה שהערבים פשוט יטבחו את כל יהודי טבריה. הוא השתמש במלים " שואה" ו" סכנה של כליה" . היה בסיס היסטורי לחששותיו.

ב-2 באוקטובר 1938 נרצחו בטבריה 19 יהודים מהם 11 ילדים.  עם רדת הלילה חסמו ערבים את כל הדרכים המובילות לטבריה במחסומי אבנים. בשעה 21:00 החלו לירות על העיר מכל עבריה, בו בעת חדרה לעיר קבוצה של כ-70 ערבים מכיוון צפון-מזרח. הם פרצו לבתים, טבחו בתושבים ושרפו את המבנים. בבית אחד נרצחו אם וחמשת ילדיה, ובבית אחר נרצחה משפחה של ארבע נפשות. בית הכנסת הועלה באש ושָ‏מָ‏שו נרצח ליד ספר התורה. שני נוטרים שחשו לעזרת השכונה נתקלו במארב ונהרגו.

הבית בו משפחות יהודיות נשרפו חיים

נרצחי הפרעות מובאים לקבורה

את הפקודה לפוצץ את הרובע הערבי של טבריה הוא עצמו נתן, כפי שמעיד בסרט בנו שביצע את הפיצוץ.

פוצץ את בתי הערבים בהוראת אביו. הנן של נחמני.

ביומניו הסביר נחמני שניצל את ההזדמנות להסיר מפגע אורבני, שיאפשר לסלול כבישים ולחדש את פני העיר.

 מה מריץ אותם

 מה מריץ את האנשים היוצרים סרטים כמו "היומנים של יוסף נחמני". אם זהו הסיפור האמיתי אנחנו חייבים לארוז את מטלטלינו, לקחת את מקל הנדודים ולעזוב את הארץ שאנחנו בה נטע זר, אלים ובלתי צודק.

 הכרתי את דליה קרפל כבחורה על א כיפק, בתקופה בה לימדנו בבית הספר לעיתונות"כותרת".. מוכשרת אינטליגנטית חרוצה. יש להניח שהסרט משקף את עמדותיה. אוניברסיטת ל-אביב בה למדה יושבת על האדמה הערבית  של הכפר שייך מוניס.  מערכת "הארץ" בו כתבה ששוכנת על אדמת הכפר הערבי אבו כביר. אם תיכנס ל"אתר הזיכרון הפלסטיני" תגלה  שם מפות, כולל צילומי לווייין,  שבהם אין מטר מרובע אחד בארץ  שאיננו ערבי בעיני הפלסטינים. אני יכול להאמין שהמניע שלה נובע מעמדה מוסרית.

 יותר קל לי להבין את פרופסור יפתחאל, יליד קבוצת מצובה,  שהוקמה על אדמות הקרן הקיימת לישראל, שלפי פרשנותו היא גזלן הקרקעות הראשי של הערבים. יפתחאל  שייך לאסכולה הפוסטמודרנית  שבעיניה לא קיים בכלל "סיפור אמיתי". קיים רק נרטיב.  יש נרטיב ציוני ויש נרטיב פלסטיני. הוא רואה בישראל מדינה "אתנוקרטית". מדינה שהמשטר שלה רואה כתכליתו לייהד את המדינה  ולנכס אותה לקבוצה האתנית היהודית.  הפתרון בעיניו הוא "דמוקרטיה אזרחית שיוויונית"  שמשמעותה המעשית היא הפיכת מדינת ישראל למדינה ערבית.

לראיה המעוותת הזו של נרטיב אין גבולות.  אם יש נרטיב ישראלי ופלסטיני יש גם נרטיב יהודי ונאצי. ואכן בדיון שהתקיים בעקבות הסרט  השמיע שמואל טולידנו (לשעבר מפא"י, ד"ש, שינוי ומפ"ם) את האמירה החכמה  שאם היהודים יכלו להשלים עם גרמניה אחרי כל מה שעשתה לנו יש סיכוי שגם הפלסטינים ישלימו אתנו.

 קישורים

רכישת קרקע בארץ ישראל

מי מפקיר את קרקעות הלאום

שאלת מקורה של "שבועת הרופא" (או "תפילת הרופא") המיוחסת לרמב"ם העלה בפניי צעיר בן 28, דניאל ריבעי. נפגשתי עמו בעקבות טקסט יפהפה שפרסם באתר "פסיכולוגיה עברית". היה זה נוסח תפילה שחיבר הצעיר למען העוסקים בפסיכולוגיה רפואית, בעקבות תפילת הרופא המיוחסת לרמב"ם.

דניאל ריבעי, צעיר חמד, נולד באירן ועלה לארץ עם משפחתו בגיל שנתיים. המשפחה – אב, אם, חמשה ילדים וסבתא – נמלטה לאחר המהפכה של חומייני, כשהחיים באיראן הפכו להיות בלתי נסבלים ואף מסוכנים. למד בבתי ספר דתיים, שרת בנח"ל כחובש, עבר קורס קצינים ולאחר שנה בקבע הלך לאוניברסיטת תל-אביב ועשה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותקשורת. מכאן עבר למכללה האקדמית בה מלמדים פסיכולוגיה רפואית, שהוא תחום חדש יחסית. "פסיכולוגיה רפואית", מסביר דניאל ריבעי, "עוסקת באנשים שמתמודדים עם בעיה אורגנית שממנה נובעת הבעיה הנפשית".

" התאהבתי בטקסט הזה". דניאל ריבעי. צילום זאב גלילי

הגילוי של "תפילת הרופא"

מספר ריבעי: " את תפילת הרופא של הרמב"ם מצאתי לפני הרבה שנים, עוד לפני השרות הצבאי, בבית הכנסת בחולון שבו אני מתפלל. באתי להניח משהו בגניזה ומצאתי את התפילה בסידור "מנחת ירושלים" , שהודפס בתש"ל.

" בקריאה ראשונה" , מספר דניאל, " התאהבתי בטקסט הזה. שאפתי מנעוריי להיות רופא ואמרתי שהתפילה הזו תהיה נר לרגליי. קראתי אותה כמעט מדי יום. כשהתחלתי ללמוד פסיכולוגיה רפואית חשבתי לעצמי שחייבים להתאים אותה גם לתחום של רפואת הנפש. קראתי בספרו של הרב יהודה לייב מימון ("רבי משה בן מימון תולדות חייו ויצירתו הספרותית" ) כי הרמב"ם היה חלוץ התפיסה שהגוף יכול להיות בריא, רק אם גם הנפש בריאה. הרב מימון גם מביא את תפילת הרופא של הרמב"ם ומציין שלפי המסורת היה הרמב"ם מתפלל בה יום יום.

המקצוע חיזק את הקשר

כשהתחלתי לעסוק בפסיכולוגיה רפואית רק התחזק הקשר שלי לתפילה הזו. אני עושה עכשיו עבודה מעשית בבית החולים שניידר בפתח תקווה. יום יום אני נתקל באנשים הנתונים במצבים קשים. אני מוצא המון נחמה ואמונה בתפילה הזו." .

" הדפסתי גירסה קטנה שנמצאת אצלי בארנק וכשאני בא לבית חולים בכל יום אני מסתגר בחדר וקורא את התפילה והיא נותנת לי המון כוח" .

" אני לא רואה בפסיכולוגיה רפואית משלח יד אלא שליחות. זה מקצוע קשה שאינו מתגמל. אם אין לך אמונה פנימית שזה מה שאלוקים ייעד לך לעשות לא היית יכול לעשות את זה. אלוהים נתן לכל אחד מתנה. לי הוא נתן את היכולת להקשיב ולעזור לאחרים" .

" איני יכול לשנות את המצב הפיסי הקשה בו נתונים החולים. אך אני יכול לעזור לבן אדם למצוא בעצמו את הכוחות להתמודד. השעה שאתה יושב עם בן אדם ונותן לו לשפוך את הלב היא בעלת אפקט. לרוב אין לאנשים עם מי לדבר. אתה נותן לבן אדם למצוא את הכוחות שלו".

דניאל ריבעי לא הסתפק בתפילת הרמב"ם וחיבר תפילה מיוחדת לעוסקים ברפואת הנפש. אך בטרם אביא כאן את יצירתו התעורר דיון סביב השאלה אם הרמב"ם אכן חיבר את התפילה המיוחסת לו.

פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד ויקישיתוף

נוסח התפילה המיוחס לרמב"ם

"אל עליון,
קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה, לרפא את יצורי כפיך, אני מפיל את תחינתי לפני כיסא כבודך שתיתן לי אומץ רוח ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה.
ושהשאיפה לצבור הון או שם טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה, תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע; את האדם בצר לו – הראיני רק את האדם.
אם רופאים נבונים ממני רוצים ללמדני בינה, תן לי רצון ללמוד מהם, כי תורת הרפואה אין ערוך לה. אבל כאשר כסילים יבזוני, אחלי, אהבתי למקצוע תחזק את רוחי בלי להתחשב עם זיקנת המלעיגים וכבודם, רק האמת תהיה נר לרגלי, כי כל ויתור במקצוע יכול להביא כיליון ומחלה ליצור כפיך.
אנא ה' רחום וחנון, חזקני ואמצני בגופי ובנפשי ורוח שלם תיטע בקרבי."

האם זה חיבור של הרמב"ם?

על כך קיבלתי תשובה מפי פרופסור נח שטרן ממבשרת ציון שכתב לי את הדברים הבאים:

"התפילה לא חוברה על ידי הרמב"ם. הרמב"ם אף כתב: "….וטובה גדולה היא לאדם שלא יישבע כלל."

" התפילה חוברה על ידי מרכוס (מרדכי) הרץ, רופא יהודי ומרצה לפילוסופיה, שחי במאה ה-18, מאנשי החברה הגבוהה בברלין, ידידם של עמנואל קאנט ומשה מנדלסון. הרץ היה היהודי הראשון בהיסטוריה שקיבל תואר פרופסור.

מרכוס הרץ ויקישיתוף

"לפני מספר שנים התכבדתי על ידי דיקן הפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים, להשביע את הבוגרים החדשים בטכס חלוקת התעודות, כאיש צוות ותיק ובכיר של הפקולטה. התעמקתי אז בנושא של שבועת הרופא, החל בשבועת היפוקראטס המיתולוגית ועד לשבועת הרופא הישראלי כיום.

"שבועת היפוקראטס", הרופא היווני הקרוי "אבי הרופאים", שחי כ-400 שנים לפני הספירה, (המתחילה במלים: "אני נשבע באפולו.. וכל האלים הנם עדי") לא חוברה על ידו. היא חוברה כמה מאות שנים אחרי מותו על ידי מחבר אלמוני.

היפוקרטס בעיניו של רובנס ויקישיתוף

במקורות יהודיים עתיקים לא קיימת שבועת רופא. הוראות ומצוות לגבי כיבוד מורים, שמירת חיי אדם, יחס להפלה, עיקור וניאוף גלומים בדינים שכל יהודי חייב בהם. הרופא היהודי אינו נשבע אלא מתפלל. שלוש התפילות הידועות ביותר מן העבר הן:

*תפילת אסף הרופא, שחי במאה ה-6 בארץ ישראל בסביבות טבריה.

* אמטוס לוזיטנוס, שחי במאה ה-16 בצפון איטליה, מן האנוסים.

* התפילה המיוחסת לרמב"ם שחוברה על ידי מרכוס הרץ, שחי במאה ה-18 בברלין.

פסלו של אמטוס לוזיטנוס בככר המרכזית בעיר הולדתו קשטלו-ברנקו, פורטוגל ויקישיתוף

השבועה המקובלת היום

הטכסט המקובל היום כשבועת הרופא הישראלי חוברה על ידי פרופ' ליפמן הלפרין, שחי בירושלים ובשנות ה-50' של המאה ה-20 היה מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית חולים של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים.

השבועה חוברה בל”ג בעומר תשי”ב – 1952 לרגל סיום המחזור הראשון של בוגרי בית הספר לרפואה בירושלים. ומאז ועד היום נוהגים להשביע בה את פרחי הרפואה ורפואת שיניים בירושלים.
זה נוסח הברכה:

וזאת הברית אשר אנוכי כורת אתכם היום לאמור:
על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה
לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה.
ושמרתם עד מאד חיי אדם מרחם אמו
והיה שלומו ראש חרדתכם לכל הימים.
ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה
אם גר אם נוכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד.
והשכלתם להבין לנפש החולה,
לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש.
אל תמהרו להוציא משפט
ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה בכור הניסיון
שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם,
אל תגלו סודו ואל תלכו רכיל.
יחכם לבכם גם לבריאות הרבים להעלות ארוכה למדווי העם.
תנו כבוד ויקר לרבותיכם שנחלצו להנחותכם במעגלי הרפואה.
תרבו חוכמה ואל תרפו כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים.
היזהרו בכבוד חבריכם כי בכבודם הם תכובדו גם אתם.
דברי הברית האלו קרובים אליכם מאוד,
בפיכם ובלבבכם לעשותם ועניתם כולכם אמן.

אמן כן נעשה !

שבועת הפסיכולוג

ונחזור לדניאל ריבעי. הוא לא הסתפק בנוסחים המקובלים וחיבר תפילה מיוחדת שנועדה למקצועו כפסיכולוג רפוא. וזה נוסח התפילה שחיבר

תפילת הפסיכולוג על פי הרמב"ם
" אל עליון,

קודם שאני מתחיל בעבודתי הקדושה, לסייע ליצירי כפיך, אני מפיל את תחינתי לפני כיסא כבודך שתיתן לי אומץ רוח ומרץ רב לעשות את עבודתי באמונה. ושהשאיפה לצבור הון או לשם טוב לא תעוור את עיני מראות נכוחה, תזכני להביט על כל סובל הבא לשאול בעצתי כעל אדם, בלי הבדל בין עשיר ועני, ידיד ושונא, איש טוב ורע. את האדם בצר לו – הראיני רק את האדם. אם פסיכולוגים ומדריכים נבונים ממני רוצים ללמדני בינה, תן לי רצון ללמוד מהם, כי תורת הנפש אין ערוך לה.

אבל כאשר כסילים יבזוני, אחלי(= מי ייתן), אהבתי למקצוע תחזק את רוחי בלי להתחשב עם זקנת המלעיגים וכבודם, רק האמת תהיה נר לרגלי, כי כל ויתור במקצועי יכול להביא פגיעה ליצור כפיך. אנא ה" רחום וחנון, חזקני ואמצני בגופי ובנפשי ורוח שלם תיטע בקרבי" .

(מחבר: דניאל ריבעי)

נספחים

שבועת אמטוס לוזיטנוס

נשבע אני באלקים חי העולמים [ובעשר דברותיו הקדושות, אשר ניתנו בהר סיני ביד משה לעם הנגאל מעבדות מצרים]:

אם בכתבי הרפואה האלו הוקרתי והחשבתי דבר אפס מלמסור לדורות הבאים את אמת הדברים במלואה;

לא הזמתי ולא שיניתי דבר בגלל הבצע;

אם לא תמיד שאפתי לכך כי התועלת תגיע אל בני האדם;

אם מעולם הללתי איש, או דברתי בגנותו, כדי לתת סיפוק לתאוותי שלי, אלא אם כן השאיפה לאמת תבעה זאת.

אם שקר בפי יענשני נא הבורא ורפאל משרתו בקצף עולם, ואיש לא יתן מעולם אימון בי.

ואשר לשכר המשתלם לרופאים לא נתתי דעתי עליו, אנשים רבים ריפאתי, לא במסירות בלבד, אלא אף בחינם. פעמים קרובות גם דחיתי ברוח נכונה וללא רתיעה את השכר שאנשים רבים הציעו לי, כי טוב היה בעיני להשיב לחולים בעבודתי ובטיפולי את בריאותם אשר קיפחו, מאשר יעשירוני בנדיבותם ובהונם.

שווים היו לפני בני כל האמונות, יהודים, נוצרים או ערבים. רום מצבו של החולה לא השפיע עלי מעולם, ובאותה שקידה טיפלתי בעני כבבני רום המעלה.

מעולם לא גרמתי למחלה.

בהגדת העתיד אמרתי תמיד את אשר נראה לי לאמת.

לא נשאתי פני לשום רוקח על משנהו, אלא בשהיה עולה עליו בנסיונו המקצועי ובהגינותו.

ברפואות שרשמתי שמרתי תמיד על המזיגה הנכונה התואמת את תכונת החולים.

לא גיליתי מעולם סוד שהופקד בידי.

לא השקיתי איש משקה מוות.

שום אשה לא הפילה את עוברה בעזרתי.

לא עשיתי כל מעשה רע בבית בו טפלתי בחולה.

סוף דבר, לא עשיתי מעשה שאינו נאה לרופא מכובד וחשוב. תמיד הצבתי לי לנגד עיני את אבות אמנות הרפואה היפוקרטס וגלנוס. לא בזיתי את מורשתם של האנשים הרבים שהצטיינו באמנות הרפואה.

ואשר ללימודי בהם התמדתי מאד, ואף העניינים הדחופים ביותר לא מנעוני מלקרוא בספרי המחברים הטובים.

קבלתי על עצמי אובדן רכושי, נסיעות רבות ומסוכנות, אפילו גלות שגליתי. עמדתי בכל אלו כיאה לפילוסוף, ברוח נכונה ובלתי נשברת.

את תלמידי, שהם מרובים עד היום הזה, חשבתי תמיד כבני, למדתים בבהירות האפשרית, הוריתים לשאוף להגיע למעלת הטובים שברופאים.

את ספרי הרפואה שחברתי הוצאתי לאור ללא שאיפת כבוד.

מטרה אחת היתה לפני, לדאוג לבריאות בני האדם בכל יכולתי. ידונו נא אחרים אם השגתי את מטרתי, אך אנוכי לזאת נשאתי נפשי, ואותה העליתי על ראש תפילתי.

שבועת אסף הרופא

וזאת הברית, אשר כרת אסף בן ברכיהו ויוחנן בן זבדא עם תלמידיהם, וישביעום בדברי האלה :

אל תצודו(תצרו) להמית כל נפש במשתה העקר ; ואל תשקו אשה הרה לזנונים להפיל ; ואל תחמודו כל יפי תואר בנשים לנאפה בהן; ואל תגלו את סוד אדם אשר האמין לכם ; ואל תקחו כל כופר לחבל ולהשחית ; ואל תקשיחו לבב מלחמול על דל ואביון לרפא : ואל תאמרו על טוב רע ועל רע טוב ; ואל תלכו בחוקות המכשפים לחבר, ולנחש, ולכשף, ולהפריד איש מאשת חיקו או אשה מאלוף נעוריה: ולא לחמוד כל הון וכל כופר לעזרת אות זימה : ולא להתעזר בכל עבודת אלילים לרפא בהם : ולא להבטיח בכל דברי עבודתם לרפאות, כי אם לשקץ ולתעב ולשנוא את כל עובדיהם והבוטחים בהם והמבטיחים בהם, כי כולם תוהו ולא מועילים, כי אין המה ושעירים רוחות מתים המה ־ את פגריהם לא יושיעו ואיך יוכלו להושיע את החיים ?

ועתה בטחו בה׳ אלקיכם, א־ל אמת, א-ל חי, כי הוא הממית והמחיה, המוחץ והרופא, המלמד לאדם. דעת וגם להועיל, המוחץ בצדק ובמשפט, והרופא בחסד וברחמים, לא יבצר ממנו כל מזימות ערמה, ואין נסתר מנגד עיניו: המצמיח צמחי רפואות, והשם בלב חכמים תושיה לרפא ברוב חסדיו ולספר נפלאות בקהל רבים, לדעת כל חי כי הוא עושהו ואין בלעדיו מושיע. כי הגויים בוטחים אל עצביהם, אשר לא יושיעום ממצוקותיהם ולא יצילום מצרותיהם, כי תוחלתם ותקוותם אל המתים. על כן נאה לכם להבדל מהם ולשטות ולרחוק מכל תועבות גילוליהם ולדבקה בשם ה׳ אלקי הרוחות לכל בשר, ובידו נפש כל חי להמית ולהחיות ואין מידו מציל. זכרוהו בכל עת ודרשוהו באמת וביושר ובתום-דרך, למען תצליחו בכל מעשיכם וייתן לכם עזרה להצליח בידכם והייתם מאושרים בפי כל בשר. ויזנחו הגויים את אליליהם ועצביהם ויתאוו לעבוד את ה׳ ככם כי יכירו כי תוהו מבטחם ולריק יגיעם, כי ישוועו אל אל לא ייטיב ולא יושיע.

ואתם חזקו ולא ירפו ידיכם, כי יש שכר לפעולותיכם וה׳ עמכם בהיותכם עמו. אם אתם את בריתו תשמרו, ובחוקותיו תלכו לדבקה בהם, ונחשבתם לקדושיו בעיני כל בשר, ויאמרו אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו.

ויענו תלמידיהם ויאמרו : כל אשר הוכחתם אותנו וצוויתם עלינו נעשה, כי מצות התירה היא ועלינו לעשותה בכל לבבנו ובכל נפשו ובכל מאודנו, לעשות לשמוע ולא לנטות ולא לסור ימין ושמאל. ויברכום בשם א-ל עליון קונה שמים וארץ.

ויוסיפו עוד להעיד בהם ויאמרו עליהם : הנה ה׳ אלקים וקדושיו ותורתו עדים בכם, אשר תהיו יראים אותו לבלתי סור ממצוותיו וללכת בחוקותיו וביושר לב : ולא לנטות אחרי הבצע לעזור חנף על דם נקי : ולא למסוך סם המוות לכל איש ואשה להמית רעהו: ולא להגיד בעקריהם ואף לא למסרנו לכל אדם, ולא להסיח בכל דבריו : ולא לתת דמים בכל מלאכת רפואות : ולא לצדות לעורר מחלה על נפש אדם, ולבלתי תת מום באדם למהר ולהבקיע בשר אדם בכל ברזל או במכות אש, עד אשר יבחן פעמיים ושלש ־ אז תתנו עצתכם, ולא תמשול בכם רוח רעה לרום עיניכם ולבכם : ואל תטהרו נקמת כל איבה באדם חולה ! ולא להחליף אמרתכם בכל שנא ה׳ אלקינו לעשות, כי אם לשמור פקודיו ומצוותיו ללכת בכל דרכיו, למען מצוא חן בעיניו להיות נקיים ונאמנים וישרים. כה הוכיחו והשביעו אסף ויוחנן את תלמידיהם.

שבועת היפוקראטס

אני נשבע בשם אפולו המרפא, בשם אסקלפיוס, היגיינה ופאנאקיה, וכל האלים והאלות עדי, כי אקיים את השבועה דלהלן כמיטב שיפוטי ויכולתי:

אכבד ואוהב את מי שלימד אותי את אומנותי כמו את הורי; אחיה במחיצתו, ובמידת הצורך אחלוק עמו את רכושי; ילדיו יהיו בעיני כאחים, ואם יחפצו, אלמדם את ידיעותיי בלא תשלום ובלא הבטחות שבכתב; אלמד את יסודות אומנותי לבני, לבניהם של מורי ולכל אותם תלמידים, אשר יצהירו כי הם נכונים לקיים את חוקי המקצוע, ולא לאיש זולתם.
אתן טיפול לחולי כמיטב יכולתי, ולעולם לא אזיק לאיש. לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש, גם לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה – תביא למוות. לעולם לא אתן לאישה את המכשיר לגרימת הפלה. אשמור על טוהר חיי ואומנותי.
לא אנתח כדי לסלק אבנים (אבני כליה, אבני-מרה) אפילו כאשר המחלה ברורה; אשאיר זאת למי שמוכשרים לכך במיוחד.
לא אכנס לבית אלא לטובת החולה. ארחק מכל פשע בכוונה תחילה ומכל פיתוי, ובייחוד מתענוגות האהבה עם אנשים ונשים, אם בני-חורין אם עבדים.
כל אשר ייוודע לי תוך כדי עבודה באומנותי ותוך כדי מגע ומשא עם בני-אדם במסגרתה, ושלא נועד להפצה, אצפין ולא אגלה לאיש.
מי ייתן ואמצא עונג בחיי ובאומנותי אם אקיים שבועה זו באמונה; אבל אם אפר אותה, ייפול ההפך מזה בגורלי.

תפילת הרופא של מרכוס הרץ

תפילת יום- יום של רופא

אל טוב ורחום! אתה יצרת בחכמתך את גוף האדם. כלים לרבבות הרכבת בו לעשות את פעלם בלי הרף, כדי לשמור עליו ולהזין אותו בשלמות היופי כבית-קיבול לחיי נצח. בלי חשק יפעלו בהשקט את פעלם, בסדר, בהתאמה ובמיזוג. אבל במקרה ששבירת החומר, או תאוות בלתי מרוסנות, יפסיקו את הסדר הנכון ואת השלמות, יבואו הכוחות לידי התנגשות והגוף עלול להתפורר ולשוב לעפר בראשית. או אז תשלח לאדם את מלאכיך מטיבי מעש, הלא הם המחלות, לבשר את הסכנה הקרובה לבוא ולהמריצו להתגונן מפניהם בעוד מועד.את אדמתך, נהריך והריך ריווית בחמרי מרפא, להפיג את יסורי יצוריך ולמנוע משחית מהם. ולאדם נתת חכמה לפדות את גוף האדם, ולהכיר את פעולותיו, הן בסדריו המתוקנים והן המופרעים ; וגם להוציא את חמרי התרופה ממקומות הימצאם, לחקור את תכונותיהם הטובות, לייצר אותם ולהשתמש בהם לפי מהות המחלה.גם בי בחרה השגחתך הנצחית לשמור על חיי יצוריך ובריאותם, הנני עתה למלא את שליחותי. עזרני, א-ל רחום, בתפקידי הגדול והצליחני; כי בלעדי עזרתך לא יצליח האדם אף בקטון מעשיו. מלא את נפשי אהבה למקצועי וליצוריך, אל תתן לתאות הבצע, התהילה והכבוד להתערב במפעלי ; כי אלה הן שונאי האמת ואהבת האדם, ונא אל יטעוני בתפקידי הגדול לגמול טוב עם יצוריך.חזק את כוחות גופי ונפשי ויהיו הם בכל עת נכונים לפעולה, בלי לאות, במקרה העשיר והעני, הטוב והרע, האוהב והשונא. תן לי לראות בחולה  אף את האדם, כי אדם הוא! הן גם אתה יוצר את האדם ומקיימו, אם עשיר הוא או עני, אם טוב הוא ואם רע, אם הוא אוהב או שונא.קיים בתוכי שכל בריא ופשוט, שישיג את הנוכחי ויתפוס אל-נכונה את המשוער. אל תתן לו לרדת עד שישגה במה שניתן לראות, גם לא להתנשא עד שיראה מה שאינו ניתן לראות, כי הגבול הוא עדין ושוטף באמנות הגדולה של הטפול בחיי יצוריך ובבריאותם.מלא את לב החולים אמון בי ובאמנותי ושמיעה לעצתי. הרחק מעל ערש מדויהם כל רופאי אליל וכל צבא הקרובות, היועצות, והמטפלות המתחכמות ; כי אלה הם עם אכזרי, אשר ביהירותם מכלים את המפעלים הטובים של אמנות הרפואה ולעתים קרובות אף גורמים מות ליצוריך. כשאמנים חכמים ממני ירצו לתקן את דרכי ולהוכיחני, נא תן לרוחי לרחוש תודה להם ולהקשיב לדבריהם ; כי היקף האמנות הוא גדול ואין אחד רואה מה שרואה חבירו. אבל אם יהירים חסרי חכמה יוכיחוני, נא חזק את רוחי כברזל באהבת האמנות ויעמוד בפניהם להגן על האמת כפי שהוא מרגיש בה, בלי להחשיב את גדולת מתנגדי ואת גילם ; כי הפעם הויתור הוא מות ומחלה ליצוריך.האצל על רוחי נחת וסבלנות, עת שחברים זקנים ממני, המתגאים על רוב שנותיהם, ידחוני וילעגו לי ובלעג-שפתיים יחשבו לתקנני. תן לי להפיק תועלת מהטוב שבהם, כי הם יודעים לא מעט (ואם יחכמו, ידעו אף הרבה), גם מה שזר לי עד כה ; אל אראה עלבון בגאותם, כי זקנים הם ואין הזקנה תריס בפני היצר – והלא אף אני מקוה להאריך ימים על האדמה לפניך, א-ל טוב ורחום.חנני במידת ההסתפקות, רק לא באמנות הגדולה. אל תתן לעולם למחשבה שתתעורר בי, כאילו יש לי די בידיעות, אלא תן בי כוח זמן וחשק לתקן בלי הפסק את ידיעותי ולרכוש לי עוד ידיעות חדשות. האמנות היא גדולה, אבל גם תבונת האדם לא תדע גבול ; תמיד היא שואפת להתקדמות. בידיעותי מאתמול יגלה רוחי היום שגיאות לרוב, ואת ידיעותי מהיום ימצא מחר מלאות תועה. א-ל טוב ורחום! אתה בחרת בי לשמור על יצוריך בחייהם ובמותם, הנני עתה למלא את שליחותי. חזקני בתפקידי הגדול הזה, כדי שיצליח, כי בלעדי עזרתך לא יצליח האדם אף בקטן מעשיו.

תפילה זו יוחסה לרמב"ם (ד"ר מורטון רובינס, ב"הרופא העברי", משנת 942).  פרופ' י. ליבוביץ ב"דפים רפואיים", כרך ג', חוב' א', אדר ב', תש"ך, הוכיח שזו טעות. תפילה זו פורסמה לראשונה בגרמנית בכתב יד בקובץ ,1738 Leipzig ,Deutsch Museum, תורגמה לעברית ע"י אברהם אייכל ב"המאסף", כרך ו', שנת 1790, ובו מצויין שהתפילה נתחברה ע"י מרכוס הרץ (803!1747-), ותורגמה לעברית עפ"י בקשתו. התרגום המובא כאן נעשה מחדש ע"י פרופ' י. ליבוביץ מהמקור הגרמני.

אם מאאת ענין במאמר זה תמצא גם ענין במאמר הבא

הקבלה מנקודת מבט של הפסיכולוגיב

פרופסור משה קופל מבר-אילן  חוקר מיליוני בלוגים בכלים מתמטיים *  הישראלים  מתעניינים יותר באהבה  ופחות במלחמה * על דת ופוליטיקה כותבים מעט * 32 אחוז מהבלוגים בעולם אנטישמיים  והמלה "כיבוש" מככבת שם * ואיך עזרה המתמטיקה לפיענוח חידה תלמודית

עכשיו אפשר לומר שיש לכך הוכחה מדעית. המלה "כיבוש" נמצאת  בבלוגים אנטישמיים, בצד ביטויים אחרים המשקפים שינאת ישראל. מסקנה זו  עולה ממחקרים שנעשו באחרונה על ידי צוות בראשות פרופסור משה קופל מאוניברסיטת בר אילן בנושא הבלוגים.

פרופסור משה קופל. צילום: זאב גלילי

לקוראי טור זה מוכר פרופסור קופל מראיון שקיימתי עמו לפני כשנתיים. הוא סיפר אז על תוכנה שפיתח,  המסוגלת לגלות את זהותו של כותב טקסט – האם הוא גבר או אשה, מה גילו ושפת אמו. בטקסטים ספרותיים הצליחה התוכנה לזהות או להפריך זיהוי לא נכון של טקסטים היסטוריים וספרותיים  – כמו כתבי שקספיר ומארלו  ועוד.

המאמר הזה התגלגל בימים אלה לעורכי תכניתם של ירון לונדון ומוטי קירשנבוים בערוץ 10,  והם הזמינו את פרופסור קופל לראיון. לפי התגובות שקיבלתי הראיון היכה הדים.

זו היתה הזדמנות גם בשבילי לשמוע מה חדש בפי קופל ובעקבות שיחה שקיימתי עמו נתברר שיש אכן חדשות ונצורות.

מאז המאמר מלפני שנתיים  פיתח פרופסור קופל את שיטתו בניתוח טקסים ומיישם אותה בתחום חדש ומסעיר:  הבלוגוספירה.

מהי הבלוגוספירה

משמעות המלה בלוג ( (BLOG הוא צרוף שתי מלים באנגלית  LOG (יומן)  ו-web  (רשת). "בלוג" הוא יומן אישי המופץ באינטרנט ופתוח לקריאה למיליונים. הקמת בלוג היא פעולה פשוטה ביותר שכל אדם יכול לעשות בכל רגע, באמצעות תוכנה המסופקת חינם (על ידי גוגל למשל). הוא יכול גםלהצטרף לפורטלים קיימים, המקצים מקום לבלוגים (בארץ אלה פורטלים דוגמת "נענע", "תפוז") ועוד.

יש בעולם עשרות מיליוני בלוגים ומספרם הולך וגדל מדי יום.
זו תופעה חברתית תרבותית וסוציולוגית מדהימה בממדיה.
ניתוח אוטומטי

הרעיון של פרופסור קופל ואנשי צוותו  הוא ללמוד מן  האוקיאנוס הזה של מילים משהו על פני הדור. קובל ואנשי צוותו (אני מודה לדוקטורנט  יהונתן שלר שניתב אותי במבוך הנתונים) ערכו ועורכים שורה של מחקרים – רובם לגבי הבלוגרים בעולם הגדול וחלקם לגבי מה שנעשה בארץ.

ניתוח הטקסטים נעשה באורח אוטומטי כמו במחקרים הספרותיים שעליהם סיפרתי במאמר הקודם. בודקים  ידנית מדגם מייצג של טקסטים  ורואים איזה מילים מופיעות בבלוגים המעידים על התכנים שלהם – אהבה, פוליטיקה, דת, מקצוע, פחדים דכאונות וכו'. אחרי שייש בידינו מאפיינים כאלה ניתן לערוך בדיקה אוטומטית בכמות גדולה של מילים.

אותי עניין כמובן  קודם כל לדעת  מה מעסיק את הבלוגיסט הישראלי המצוי.
 
אהבה ולא מלחמה

שישה חודשים אחרי המלחמה מסתבר שהבלוגיסטים מעדיפים אהבה על  מלחמה.  רק 13 אחוזים כותבים על המלחמה. ואילו את המקום הראשון תופסת אהבה עם 25 אחוזים. עם זאת,  16 אחוז  מדברים על תחושות רעות (כאב, מוות, דיכאון, פחד, עצב) . 10 אחוזים  מדברים על החיים (רגש, חלומות, חברה), 6 אחוזים מתעסקים בבעיות משפחה (ילדים, הורים)  4 אחוזים עוסקים באושר,  2 אחוזים בלבד  עוסקים בפוליטיקה.

הבדיקה בישראל נעשתה בבלוגים שנכתבו בפורטלים "תפוז" ו"נענע". המחקר נערך רק בבלוגים של מבוגרים. עם זאת אין זה מן הנמנע  שלמחקר מסתננים בלוגים של ילדים. (הנכדים שלי, בני 13 12 ו-8  כבר כתבו כמה אלפי מילים בבלוגים שלהם). 

ומה קורה בעולם

כאן נעשו מחקרים בהקף גדול יותר (עניין של תקציב).  נבדקו כמאה אלף בלוגים שנכתבו מסוף 2004, שכל אחד מהם מחזיק  20 קטעים בני 200 מילים בממוצע. כלומר בסך הכל נסרקו כארבעים מיליון מילים.

מסתבר שמרבית הבלוגרים, כ-40 אחוז, הם בגילאי 16 עד 25.  בגילים שבין 13-17 שני שלישים מן הבלוגרים הם בנות . בגיל 18 עד 22  מספר הגברים והנשים זהה ומגיל 23 ומעלה שני שלישים מהבלוגרים הם גברים.

מילים של אנטישמים

אותי עניין לדעת כמה מן הבלוגים מבטאים השקפות אנטישמיות. 

הבדיקה  העלתה כי ב-32 אחוזים מן הבלוגים יש ביטויים המעידים על נטיות אנטישמיות. ביטויים אנטי אריקניים יש בשיעור גבוה יותר: 35 אחוז.  ביטויים אנטי איסלאמיים  20 אחוז.

איזה מילים מזהות כותב אנטישמי (או אנטי ישראלי שזה כנראה אותו הדבר)?

מסתבר שבבלוגים שבהם מופיעה פעמים רבות המילה  JEW
הם בלוגים אנטישמיים. וכך גם המילים שואה, אושוויץ,  ציוני, דיכוי, אינתיפאדה, אפרטהייד, התנגדות, בולדוזרים, הורסים, זקיף (במחסום?), אשמים, לאומנות, אויבים, משיחיות, ג'נוסייד, שרון, אויבים  ועוד. כמובן שלא חסרים ביטויי שינאה כמו: להקיא, אנשי שטן, מחלה, ביוב, זבל.  המילה החביבה על האנטישמיים היא כאמור "כיבוש". 

המסכת המתמטית

משה קופל הוא אמנם פרופסור למתמטיקה אבל הוא לא פחות מזה תלמודיסט. הוא נושם תלמוד מאז היותו ילד בבית הוריו (חסידי גור חרדים) בניו יורק. לפי עדותו, עד שקיבל דוקטורט והיה לחבר במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, "לא פתחתי ספר חולין לפני זמן מנחה".

הוא נעזר בידע המתמטי שלו כדי לפענח את מסכת קינים שהיא אחת הקשות בתלמוד הבבלי,

התורה מצווה כי אשה יולדת תביא קרבן. אם אין ידה משגת להביא כבש היא צריכה להביא  זוג גוזלות – בני תור  או בני יונה – האחת לקרבן חטאת והשני לקרבן עולה.  האשה רשאית להחליט מראש איזה גוזל יוקדש לחטאת ואיזה לעולה. היא יכולה גם לתת לכהן זוג גוזלות והוא המחליט איזה גוזל יוקרב לאיזה קורבן. מן הרגע שהוחלט  – אין להחליף בין הגוזלות  הואיל והטיפול בהם בעת הקורבן שונה.

אם החליטה האשה מראש איזה גוזל הוא לחטאת ואיזה לעולה  ולא סימנה אותם  ואלה התערבבו. במקרה זה  אין הכהן יודע איזה גוזל נועד לאיזה קורבן. ואז, לאשה ברירה אלא ללכת ולקנות זוג גוזלות חדשים.

הבעיה מסתבכת אם ביום אחד באות לכוהן  שתי נשים שכל אחת מהן ילדה שלישיה. היא מסתבכת עוד יותר   אם ביום אחד באות שלוש נשים – האחת ילדה תאומים, השניה שלישיה והשלישית רביעיה. ונתערבבו העופות.

ברור לגמרי שהשאלה הזו היפותטית. וכדי להמחיש עד כמה היפותטית היא מביאים חז"ל מקרה שאשה ילדה 100 תינוקות בבת אחת והביאה 200 גוזלות.

"המסכת הזו לא דנה איפוא במשהו שעשוי לקרות במציאות", אומר פרופסור קופל, " חז"ל רצו ללמד אותנו פרק במתמטיקה".

"מצאתי שהמשנה בנויה ממש כמו ספר מתמטי. כל משנה בונה על בסיס המשנה הקודמת : אכסיומות, משפט עזר קצר ואחר כך משפט יותר מסובך. "השתמשתי איפוא בכלים מתמטיים, קומבינטוריקה, והראיתי את הפתרון לכל אחד מן המצבים. מצאתי שהפתרון של חז"ל הוא מתמטי טהור. התכלית ההלכתית היא למנוע תקלה שגוזל מקבוצת חטאת יוקרב כעולה או להפך. וכן לגרום מינימום נזק מן האמהות הוולדניות. אבל חז"ל בעצם מלמדים אותנו במסכת זו פרק במתמטיקה.
 

הוא החל את הקיירה העיתונאית שלו בארגון " יום סרט" לזכר עצמו * ראיין את אידי אמין שעות ספורות לאחר פשיטת צה" ל באוגנדה * חשף את הסיפור המלא של המרגל הישראלי בסוריה אלי כהן * גילה כי שליחי בן לאדן פוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה* " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" , כתב לאחר חתימת הסכם אוסלו – דיוקנו של עיתונאי מזן שלא קיים עוד

הפגישה הראשונה שלי עם אורי דן התקיימה ברחוב אלנבי פינת רחוב ביאליק בתל-אביב, לפני כחמישים שנה. הייתי אז תלמיד תיכון עם שאיפות להיות עיתונאי ואת אורי הכרתי מאיזו מסיבה, בה סיפר לי כי הוא מנסה להתקבל לעבודה ב" העולם הזה" .

אורי הלך ברחוב בחברתה של נערה ושניהם החזיקו בידיהם קופות התרמה וסרטי נייר. באותה תקופה נהוג היה להתרים ברחוב אנשים ולהצמיד לדש בגדם בסיכה, סרט נייר ועליו ציור או סמל של הגוף המתרים. זו היתה מסורת ארוכת שנים, עוד מתקופת המדינה שבדרך. נערים ונערות, שגויסו על ידי תנועות הנוער, היו משוטטים ברחובות ומתרימים – לקרן הקיימת, קרן תל חי, הליגה למלחמה בשחפת, " כופר הישוב" , ארגון אמהות עובדות, אילנשי" ל פוליו, " למען אסירינו" וכדומה. לפעולות ההתרמה הללו קראו " יום סרט" . הסרט נועד לסמן למתרימים שלא להטריד שוב אנשים שכבר תרמו. לתורמים שימש הסרט להפגין גאווה – אנחנו שותפים למאמץ הלאומי.

התפלאתי לראות את אורי עוסק בהתרמה וכשעצר לידי שאלתי אותו מתי הצטרף לתנועת נוער. אורי, בניצוץ ממזרי בעיניו, אמר לי: תראה בשביל מי אנו מתרימים. התבוננתי בסרט ונדהמתי. היתה מודפסת עליו תמונתו של אורי והכתובת " לזכרו של אורי דן ז" ל" .

" בוא" , אמר לי, " תראה איך עושים כתבה עיתונאית. אני אוכיח שרוב האנשים תורמים בלי לדעת למה הם תורמים" . נלוויתי אליו, מביאליק ועד כיכר מוגרבי. רוב האנשים הוציאו פרוטה מכיסם והכניסו לחריץ שבקופת ההתרמה המקשקשת. היו ששאלו למי נועדה התרומה ואורי השיב בחיוך: " לזכרי" . האנשים חייכו ותרמו. (מאוחר יותר הועברו הכספים שנאספו למוסד צדקה).

כך נולדה הכתבה הראשונה של אחד הרפורטרים המוכשרים ביותר שידעה התקשורת הישראלית.

אורי דן

" כמו כלב דוברמן"

אורי דן, שנלקח מאתנו בימים אלה, שייך לזן של עיתונאים שכבר איננו קיים. עיתונאי יוזם, שרץ אל השטח תוך סיכון חייו. עיתונאי המחזיק בטרפו כמו כלב דוברמן. סיסמת העולם הזה, העיתון בו החל את דרכו, " ללא מורא וללא משוא פנים" התאימה לו יותר מלכל עיתונאי אחר כולל עורך העולם הזה.

זמן קצר לאחר אותה כתבה על " יום סרט" התגייס לצבא, עבר קורס קצינים וקורס צניחה ומכאן ואילך ליווה את פעולות התגמול של הצנחנים שקדמו למלחמת קדש. ב-1956 השתתף בצניחה למיתלה. זו היתה התקופה שבה החלה חברותו רבת השנים עם אריאל שרון. כתבותיו בביטאון צה" ל, " במחנה" , הפכו את השבועון הצבאי למבוקש יותר מן השבועונים המסחריים של התקופה. אנשים היו עומדים בתור בקיוסקים בהמתנה להופעת " במחנה" , כדי לקרוא את דיווחיו של אורי דן. דוגמא אחת מרבות – פעולת התגמול בקלקיליה 10 באוקטובר 1956, שהיתה המבוא למבצע קדש. אורי משתתף אישית בפעולה ומצלם. לפני הפעולה מאפשר לו מוטה גור לקחת חלק בשיחת מוטיבציה שקיים עם החיילים בשטח ההתכנסות במושב נווה ימין שליד פתח תקווה. וכך כותב אורי דן בכתבה ב" במחנה: " " הצטרפנו אל מוטה גור. בחצי גורן ישבו לפניו חייליו. הוא עמד. מוטה עומד תמיד, גם שעה ששורקים סביבו כדורי אויב. הוא נתן לי לשמוע קטע של שיחת מפקד עם חייליו על סף הקרב. וכך אמר מוטה: "כל יחידה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לבצע כל משימה שמטילים עליה. ולכן: אני דורש מכל אחד מכם החלטה נחושה – לנצח." אורי דן צילם את המעמד הזה ובמהלך כל הפעולה. הוא גם נתן את מצלמתו לאחד החיילים וכך נראה אורי בתוך שורות החיילים. (ראה תמונה למטה).

לאחר שחרורו מצה" ל ויתר על תכניתו ללמוד בטכניון הנדסת מכונות ועשה מכאן ואילך קריירה עיתונאית מזהירה.

מוטה גור (מימין )אורי דן רביעי מימין  בעת קבוצת הפקודות לקראת פעולת קלקיליה (צילום: אתר הצנחנים)

הסקופר של " מעריב"

כשהצטרפתי ל" ידיעות אחרונות" , באמצע שנות השישים, למדתי לדעת כי אורי דן הוא אחת הבעיות הקשות ש" ידיעות" עמד בפניהן בהתמודדותו עם " מעריב" (שנשא עדיין את הלוגו " העיתון הנפוץ במדינה" ). כמעט לא היה יום שאורי דן לא הפתיע באיזו כותרת סקופ בעמוד הראשון. הכתב הצבאי של " ידיעות" באותה תקופה היה איתן הבר. הוא היה נוהג להסתלק מדי בוקר מן המערכת, זמן קצר לפני שהגיע " מעריב" , כדי שלא ייאלץ לתת דין וחשבון לעורך על הסקופים שהחמיץ והיו לאורי דן.

על הסקופים של אורי דן אפשר לכתוב ספר עב כרס: ראיון עם אידי אמין שעות ספורות לאחר חילוץ בני הערובה מאנטבה ; הסיפור המלא של אלי כהן " האיש שלנו בדמשק" ; גילויים על המרגל ישראל בר (שהיה פרשן צבאי של " הארץ" ומקורב לבן גוריון) ועוד מאות סקופים, שרבים מהם הועתקו על ידי גדולי העיתונים בעולם.

אורי דן היה החלוץ של סיקור יחידות העילית בצה" ל ומרבית הלוחמים היו חבריו משדה הקרב. הוא נילווה, ישן ואכל עם הכוחות, הן בהיותו כתב " במחנה" והן בשנים בהם היה כתב " מעריב" . הוא הכתב הישראלי היחידי בכל הזמנים שצנח צניחה מבצעית עם חברו הצלם אברהם ורד במצרי המיתלה במערכת קדש. הכתבה שלו על הצניחה נחשבת עד היום לכתבת מופת, נושא ללימוד בבית ספר לעיתונאים.

הצניחה במיתלה (צילום: אורי דן*

מימין –אידי אמי משמאל:ן אלי כהן.

פגישה עם ברברה טוכמן

העיתונאי והסופר נתן רועי, שעבד משך כמה שנים עם אורי דן על סידרת הספרים " צה" ל בחילו" מספר:

" אורי דן תואר בתקשורת כימני, שחצן ויהיר. אבל אנשים לא הכירו את הצדדים הצנועים שלו. לא פעם ויתר על הקרדיט של השגיו בהשגת מידע וצילומים למען חברים למקצוע. הוא היה מאד רגיש וגאה במורשת המשפחתית שלו ובסבו הרב מסלוניקי. הוא דאג לפקוד מדי זמן את אתר בית הכנסת של הסבא, שנהרס על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה. אורי גם היה איש ספר. פרט לא ידוע על יחסיו עם שרון הוא ביקור שערכו השניים, ביוזמת אורי, אצל ההיסטוריונית ברברה טוכמן (מחברת " מצעד האיוולת" ). אורי הוא שיזם כנראה את הפגישה. ברברה טוכמן, אוהדת מושבעת של ישראל, גילתה עניין בפגישה עם שרון וביקשה לשמוע מפיו פרטים על מהלכיו במלחמת לבנון. בפגישה, שהתקיימה בביתה של ההיסטוריונית, היא גילתה התמצאות רבה במהלכי שרון בקרב אום כתף מלחמת ששת הימים. טוכמן אמרה לשרון כי הטרגדיה של מנהיגים היא שהם מבצעים ואילו כותבי ההיסטוריה חותכים בבשר החי כמו כירורגים. שרון יצא נפעם מן הפגישה" .

ברברה טוכמן

קריירה בינלאומית

הקריירה העיתונאית של דן חרגה במהלך השנים מגבולות הארץ. הוא היה לכתב של עיתונים בינלאומיים גדולים, באירופה ובארצות הברית. מסקופר מקומי הפך להיות סקופר בינלאומי משך שנים רבות. הוא גילה כי ערבים (בשליחותו של בן לאדן) הם שפוצצו את השגרירות האמריקנית בקניה באוגוסט 1986. הוא גילה כי המחבלים שניסו להפיל את מגדלי התאומים בשנת 1993 הם שרצחו את הרב מאיר כהנא ז" ל. הוא הגיע לסקופים תודות לקשריו ובעיקר תודות לחושים העיתונאיים החדים שלו. לא פעם נקט שיטות מתוחכמות כדי להגיע ליעדיו. פעם סיפר לי איך הגיע למספר הטלפון האישי של אידי אמין מנהיג אוגנדה וראיין אותו מייד אחרי פעולת החילוץ של צה" ל. סיפור השגת מספר הטלפון חייב להילמד בכל בית ספר לעיתונאות.

לא פעם ידע על ארועים גדולים לפני התרחשותם (פיצוץ הכור בעיראק, פעולת אנטבה) שמר את הסוד עד שמותר היה לגלות. כאשר עיתונאים אחרים החלו לאסוף חומר הוא כבר יצא עם כותרות מפורטות. תמיד היה בשטח בכל מקום בו התרחשו החדשות – בפעולות התגמול ובכל מלחמות ישראל, במלחמות בוייטנאם, בקפריסין, בקוסובו ועוד.

הסקופ הגדול: אורי דין מראיין את אידי אמין

חתן פרס יוקרתי

לפני כעשרים שנה זכה בפרס עיתונאי יוקרתי בארצות הברית (" אוברסיז פרס קלאב רוורד אוף אמריקה" ) שבו זכו עיתונאים מן השורה הראשונה כמו טד קופל. הואיל ופרס פוליצר אינו ניתן לעיתונאים זרים הרי הפרס הזה, כשהוא ניתן לעיתונאי זר, שווה ערך לפוליצר. את הפרס קיבל על סידרת כתבות שפירסם על הארועים שמאחורי הקלעים במשא והמתן לשלום עם מצרים. אורי דן הוא עד כה העיתונאי הישראלי היחיד שקיבל פרס זה.

עשרות ספרים

אורי דן פרסם יותר מ-20 ספרים שזכו לתפוצה רבה ותורגמו לכמה שפות. בין הספרים: " 90 דקות באנטבה" על מבצע החילוץ. הספר, שנכתב יחד עם עיתונאי אמריקני, הגיע לחנויות הספרים שלושה שבועות לאחר המבצע. דן יכול היה לכתוב את הספר במהירות כזו כי כל החומר הדרוש היה בידיו. כשכל העיתונאים האחרים היו משוכנעים שישראל עומדת להיכנע לטרוריסטים ולשחרר טרוריסטים כלואים ידע דן על תוכנית החילוץ. ספר זה תורגם לעשרים שפות. ספר אחר שזכה להצלחה רבה ותורגם לכתריסר שפות היה על אלי כהן, המרגל הישראלי בדמשק. (הספר נכתב יחד עם ישעיהו בן פורת). עד היום נחשב הספר למסמך הגלוי החשוב ביותר על הפרשה. אורי דן הצליח להגיע למידע (ממקורות מודיעיניים) ששום עיתונאי אחר לפניו לא הגיע אליו והשלים את החסר באמצעות הפרוטוקולים של המשפט והדברים שאמר פרקליטו של קהן, ז"אק מארסייה.

" הלוויה של המדינה"

בשל מעמדו ניתן לו לכתוב גם פרשנויות וניתוחים בעיתונים בינלאומיים. כך, למשל, אחרי חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן, כתב במאמר שפורסם בעמוד הראשון של ה" ניו יורק פוסט" את הדברים הבאים: " היום השתתפתי בלוויה השמחה ביותר – הלוויה של המדינה שלי" .

קרוב לוודאי שאף עיתון ישראלי לא היה מאפשר לו לפרסם מאמר כזה בעיצומה של אורגיית אוסלו. (" מקור ראשון" עוד לא היה קיים אז).

בשנים האחרונות היה אורי דן כתב ה" ניו יורק פוסט" במזרח התיכון, בעל טור במעריב בג"רוסלם פוסט וב" מקור ראשון" .

יחסיו עם שרון

יחסיו של אורי דן עם אריאל שרון נמשכו כמעט חמישים שנה. תקופה ארוכה היה שרון ספק הסקופים הראשי של דן ואילו דן החזיר לו בנאמנות ללא סייג. הוא המשיך לשמור לו אמונים בלי קשר לתפקידים שמילא שרון ולתועלת שצמחה לו מן היחסים עמו. דן היה אולי העיתונאי היחיד שתמך בשרון אחרי שועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה הטילה את האחריות על שרון. הנבואה שלו על הקריירה של שרון התאמתה: " מי שלא רצה אותו כרמטכ" ל יקבל אותו כשר ביטחון ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון יקבל אותו כראש ממשלה" .

בעולם הפוליטי בו נאמנויות מתחלפות בקצב של החלפת גרביים היו היחסים הין שרון לאורי דן מאד יוצאי דופן. הנאמנות הזו הפכה פאתטית וכמעט עיוורת. אורי דן באמת האמין בשרון ובדרכו והיה מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות. למרות הקשר האישי ביניהם לא נמנה אורי דן עם צוות מקורביו של השרון (" פורום החווה" המפורסם) ולא קיבל טובות הנאה כלשהן.

האמון העיוור של אורי דן בשרון התערער עם פרסום תכנית חורבן גוש קטיף. דן האמין בתחילה (כך אמר לי) כי זהו תרגיל של שרון ולבסוף לא יבצע את התכנית. כשלבסוף נחרב הגוש כבר לא היו היחסים בין השניים כבעבר. על נאמנותו לשרון שילם אורי דן מחיר אישי כבד. הוא זכה לקיתונות של בוז וליגלגוג מצד עמיתים למקצוע והותקף בעיקר על ידי השמאל.

תקשורת בלי עיתונאים

על גנרלים ותקים נהוג לומר כי אינם מתים אלא נמוגים. אמירה זו נכונה במידת מה גם לגבי עיתונאים גדולים.

בשנים האחרונות הועם זוהרו של אורי דן והוא היה צריך להיאבק על זכותו להופיע כמגיש שותף בתכנית " הכל דיבורים" ובתכניות אקטואליה ירודות. בעידן בו פועלת בישראל תקשורת ללא עיתונאים כבר לא היה מקום לאורי דן.

התקשורת הישראלית, במיוחד האלקטרונית, מוצפת לא רק בשמאלנים אלא באנשים שהיכולת המקצועית שלהם מעוררת לא פעם תהיות. הדבר אמור במיוחד ברשות השידור הממלכתית שברשימת מקבלי המשכורות שלה מצויים אנשים שאתה לא פעם שואל עצמך מה הם עושים שם. בימים הטובים של העיתונות המקצועית היו אנשים נבחנים לפי שאלה אחת בלבד: האם הוא עיתונאי או לא עיתונאי. במושג " עיתונאי" נכלל מיקבץ נדיר של תכונות: יכולת להבחין בין עיקר לטפל, חריצות, ידע עולם, הבנת תהליכים פוליטיים, הכרות טובה עם האישים הפועלים בשטח, יכולת לעבודת רגליים מתישה ומעל לכל: חוש מיוחד למקצוע הזה.

ברשות השידור וגם בערוצי הטלוויזיה יש אנשים (בעיקר בקרב העורכים והמגישים) שאין להם אף אחת מן התכונות הללו; שמעולם לא הביאו ידיעה מן השטח; שמגיעים לאולפן בלתי מוכנים ומגישים תוכנית בלי לדעת מה נעשה בין התוכנית הזו לקודמתה. אתה יכול להבחין בחובבנות הזו בצורה בה בוחרים את נושאי החדשות ואת המרואיינים ולפי שאלות ההבל שהם מציגים למרואיינים.

חבל על דאבדין.

הפייפר השרוף (צילום: אתר הצנחנים)