בעל השולחן ערוך ר' יוסף קארו התנגד למנהג וראה בו עבודה זרה ["מנהג האמורי"]  *  המנהג החל במאה התשיעית אך נפוץ בכל הקהילות בהשפעת קבלת האר"י [מאה 16] * ההסבר למנהג: התרנגול מסמל את השעיר לעזאזל בבית המקדש. * יש הרואים בו השפעה זרה מעולם הכישוף ויש הממירים את התרנגול בכסף לעניים

                                                           – ד"ר יואל רפל –

המהלך בימים אלה ברחובות הערים בני -ברק, בית"ר–עילית, קרית -ספר או השכונות החרדיות של ירושלים, עשוי לחשוב שנקלע לבית מטבחיים גדול.
מאות כלובים, הפזורים על המדרכות ובצידי הכבישים, ובהם תרנגולים ותרנגולות. הם מחכים ל'חוטאים", המבקשים לכפר על חטאיהם.לקראת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודית.
דומה כי איש מן החוטאים איננו מאזין למחאתם של בעלי הכנף, הנאלצים לשלם בחייהם על רצונם של יהודים מאמינים לכפר על חטאיהם. להיכנס לבתי הכנסת בבגדי לבן, המעידים כי היטהרו באמצעות סיבוב בעלי החיים מעל ראשיהם ושחיטתם.
בעת שמסובבים את התרנגול או התרנגולת אומר המסובב "זו כפרתי…זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".

כפרות במאה שערים [ויקישיתוף]

מרצה באוניברסיטה הפתוחה, שהשתתף בבג"ץ נגד מניעת לימודים מאסירים ביטחוניים, מצא את הקשר * בבג"ץ נטען כי להשכלה של רוצחי החמאס יש השפעה ממתנת * כי הלימודים הם תכנית שיקום להפניית האנרגיות של האסירים "לכיוונים הנכונים" * האם זה מה שמלמדים באוניברסיטה הפתוחה?

אני מודה כי אם יאמרו לי שהכותרת שלמעלה נראית כקשורה לפורים יותר מאשר ליום הכיפורים אודה באשמה. כי מי יעלה בדעתו לקשור בין יניי [מתחרז עם ינאי], אחד מגדולי הפייטנים של ארץ ישראל, למשורר אש"ף.

אטען כי אני חף מאשמה וכל רצוני היה לכתוב על ספר חשוב שהופיע בימים אלה. יניי מככב בספר זה והרי ביום הכיפורים בבית הכנסת נאמר הפיוט "וכל מאמינים" המיוחס לו

הספר הוא "דרושה פקודה שקולה – דיוקן ארץ ישראל בפיוטים". הוא נכתב בידי שני מומחים – פרופסור אפרים חזן ופרופסור ישראל רוזנסון.

שער הספפר דרושה פקודה שקולה

להמשיך לקרוא ←

גילויים חדשים על מקור הפיוט בספריה הלאומית 

http://blog.nli.org.il/unetanneh_tokef/?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=newsletter_18sep2017

"אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר. כְּחָצִיר יָבֵשׁ. וּכְצִיץ נוֹבֵל. כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלֶה. וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת. וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ. וְכַחֲלוֹם יָעוּף" * תפילה נוראת הוד זו, הנאמרת בימים נוראים מחברת את כל חלקי העם * בעלון קיבוץ בית השיטה נכתב: " 'הניצוץ היהודי' ו'הנקודה היהודית' מקבלים ביטוי מוחשי מדי שנה בפרוס יום-הכיפורים. פתאום נרגעות הרוחות, שוקטות המחלוקות, והציבור הרחב מתכנס בבתי-הכנסת לתפילה ולסוג מסויים של היטהרות ושל חשבון-נפש פנימי".

בימים נוראים אני נוהג להתפלל במחזור "רינת ישראל" של שלמה טל, שאין כמוהו לבהירות ולנוחיות, אם אפשר להתבטא כך על ספר תפילה.

לפני מה שנים שכחתי את המחזור בבית והגבאי נתן לי מחזור שהוציא ככל הנראה מן הגניזה של בית הכנסת – "מחזור כל בו עם פרוש עברי טייטש השלם".

חזרה לימי ילדותי

המחזור הזה החזיר אותי באחת לימי ילדותי הרחוקים, כמעט ימי ינקותי. הלימוד ב"חדר" בצפת, שבו הרבי מלמד ב"עברי טייטש" – דהיינו: קוראים תורה בעברית ומתרגמים מיד ליידיש. באותם ימים ישבתי על ברכיה של סבתי עליה השלום והיא לימדה אותי מתוך ה"צאנה וראנה" שלה, שהיה צהוב ובלוי מרוב שנים ודמעות.

להמשיך לקרוא ←

בימים אלה ראה אור בהוצאת ואן ליר הספר "השואה והנכבה: זיכרון, זהות לאומית ושותפות יהודית–ערבית". הספר בעריכת בשיר בשיר ועמוס גולדברג  "מציע לחשוב על דרכים לזכור את השואה והנכבה יחד ולדון בהן במשותף [בין יהודים לערבים] בהקשר הישראלי, ולבחון את תנאי האפשרות לחשיבה משותפת כזאת" – כך לדברי המחברים.  

אין זו הפעם הראשונה שחוגי שמאל מנסים להציג את המשותף כביכול שבין השואה שלנו לנאכבה שלהם. כל בר דעת מבין ויודע שהדבר המשותף היחיד הוא שהנאכבה [דהיינו בריחת וגרוש ערבים] נוצרה בשל כוונת הערבים להשלים את השואה. זה ותו לא.

יולי תמיר, כשכיהנה  כשרת החינוך, יזמה הנהגת לימודי הנאכבה במערכת החינוך. בכנסת התחוללה אז סערה סביב הצעת חוק של "ישראל ביתינו" לאסור על קיום הפגנות נאכבה. משתי היוזמות לא יצא  מאומה. הערבים ממשיכים לחלום  לחלום על הפיכת ישראל למדינה ערבית ולזרוק את היהודים לים.

פליטים ערבים 1948

להמשיך לקרוא ←

פרשת גל הירש כמשל

אתה חושב שאתה חי במשטר דמוקרטי שיש בו כנסת המחוקקת חוקים. ויש בתי משפט המפרשים אותם. ומשטרה האוכפת אותם. מדינה שיש לה צבא המגן עליך ומערכת בריאות הדואגת לבריאותך ומערכת סעד הדואגת לרווחתך. זו אשליה.

אנחנו חיים ב"מדינת מטריקס" בה קבוצו האוליגרכים שואבות את המשאבים מכלל האוכלוסיה. 

למה הוא לא מפכ"ל המשטרה גל הירש [ויקיפדיה]

קשה להאמין אבל הסופר דוד גרוסמן אומר שנתניהו צודק במאבקו נגד הסכם הגרעין שארצות הברית עומדת לחתום עם איראן.
בראיון לעיתון האיטלקי "רפובליקה" אמר גרוסמן כי נאומו של נתניהו בקונגרס אולי פגע ביחסיה של ישראל עם ארה"ב. אבל במהותו הוא נכון. עוד אמר כי צריך להאזין לנתניהו כשהוא מדבר על נושא הגרעין האיראני ואסור להתעלם מדבריו. "לפעמים בגלל נטייתו למניפולציה אנחנו לא מקשיבים למה שהוא אומר, גם כשהוא אומר את הדברים הנכונים".

בוקר טוב אליהו. הסופר שהכריז שהממשלה בראשות אולמרט חלולה  מצא  נימוק למלא את החלל של ממשלת נתניהו..
אולי עוד יגיע היום שבו גרוסמן יבין כי צריך להאזין לנתניהו גם כשהוא אומר שאין סיכוי להגיע להסדר עם הפלסטינים.

דוד גרוסמן

להמשיך לקרוא ←

                                                  – מאת יוסף אורן –

המצאה בלשנית מופרכת לפיה קיימות בשפה העברית "שתי לשונות" * שפה של נאורים שוחרי צדק ושלום,  מול שפה  המבקשת להכחיש את הדיכוי והכיבוש * ניסיון כושל להתניע מחדש את ההתנגדות למפעל ההתיישבות  ביהודה ובשומרון

הזדמן לי לקרוא  שני חיבורים המתייחסים לחוגים משיחיים הפעילים בשולי החברה הישראלית. המשותף לשני חיבורים אלה הוא שמחבריהם טוענים כי החוגים המשיחיים מסכנים את קיומה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
אזהרתה של פרופ' רחל אליאור כלולה במסה בשם "מחיר המשיחיות", שהתפרסמה בשני חלקים בכתב-העת "כיוונים חדשים" (חלק א' בחוברת דצמבר 2014 וחלק ב' בחוברת יולי 2015). אזהרתו של ישי שריד מומחשת בדרך עלילתית ברומאן אפוקליפטי ששמו – "השלישי".
הופעתם של חיבורים אלה בסמיכות זמן יוצרת את הרושם כי החוגים המשיחיים, המכריזים כי שאיפתם להקים את המקדש השלישי, הם האיום המיידי והמסוכן ביותר על המשך קיומה של מדינת ישראל.

להמשיך לקרוא ←

ערוץ 8 בטלוויזיה הקרין סרט תיעודי "חנה ארנדט ביוגרפיה רוחנית", בבימויה של עדה אושפיז . סרט עשוי טוב, המצייר ללא כחל וסרק את דמותה המעוותת של הפילוסופית היהודיה. אין בסרט הרבה חידושים. יש בו כמה הדגשות, המחזקות את העיוות של הגותה. בספרה "אייכמן בירושלים" טענה כזכור שאייכמן כלל לא היה אנטישמי. בסרט מובא נימוק נוסף, ממש נימוק מנצח, "היתה לו מאהבת יהודיה".  החידוש המקומם  ביותר הוא האשמה שהיא מטילה על היודנראט, אותם יהודים שהנאצים ברוב שטניות הפעילו כדי להקל  את מלאכת הרצח. מקוממת לא פחות הוא תאור הציונות כשוביניזם גזעני שאינו שונה מן התאוריות על עליונות הגזע הנאצית. מוזכרת בסרט העובדה שהיתה מאהבת של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר. אך העובדה שנפגשה עמו גם לאחר המלחמה  מרוככת באמירה שלה כי הוא נראה כמו פודל מסכן.

הסרט לא מזכיר כלל את יחסיה של חנה אנדט עם גרשום שלום. אולי בצדק. כי סיפורה של חנה ארנדט איננו סיפורה של השואה, או של הפילסופיה. זהו סיפור על הפתולוגיה היהודית.

אני מביא כאן את המאמר שפרסמתי אודותיה באפריל 2011 תחת הכותרת "הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט. 

===================================================================

באפריל 2014 יצא לאקרנים הסרט חנה ארנדט

http://www.jer-cin.org.il/website/modules/films/Film.aspx?fid=3782

מי היה באמת אדולף אייכמן? * האם היה רוצח סידרתי צמא דם או ביורוקראט שרצח אנשים מאחורי שולחן הכתיבה * הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי  הוא לא שנא כל כך יהודים (ואף האשימה במידת מה את היהודים בשואה * ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ופעלה להפצת כתביו גם אחרי המלחמה * החוקר יעקב לזוביק חשף מסמכים שהוכיחו כי הרוצח לא היה כל כך בנאלי 

אייכמן על ספסל הנאשמים מאחורי מחיצת הזכוכית

להמשיך לקרוא ←

כמה מילים על "לישיבה של מטה" של א. צ. גרינברג

אורי צבי גרינברג 1956 ויקישיתוף

                                                            – מאת יונתן שלונסקי –

למדתי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, הגעתי אל יצירתם של לא מעט סופרים, משוררים וחוקרים. לא אל שירתו של אורי צבי גרינברג.
קרובים ללבי שירתם של נתן אלתרמן, לאה גולדברג, אברהם חלפי ודודי אברהם שלונסקי.
היום אני יודע: חבל מאד שלא הכרתי את שירתו של אורי צבי גרינברג.
במהלך כתיבתי את ספרי "אררט" למדתי על קירבתו של אבי דב שלונסקי אל אורי צבי גרינברג. מעדותה של דנה בת דודתי למדתי על הידידות המופלאה, חרף חילוקי הדעות החריפים, של אביה יעקב הורוביץ עם המשורר.
בחודשים האחרונים, מתוך הפגישות שלי עם ידידי זאב גלילי – שבקיאותו בשירת אורי צבי גרינברג מקיפה – שוב עלתה לעיניי ושבה דמותו של משורר "רחובות הנהר", "אנקראון על קוטב העצבון", "אימה גדולה וירח", "ספר הקטרוג והאמונה" ועוד.
קרבתי אל מילות השיר "לישיבה של מטה" של המשורר. בפגישה האחרונה שלנו זרק לפני זאב אתגר: כתוב על התרשמותך, חוויתך, הבנתך את שירתו "בישיבה של מטה".
לא ארחיב על המשורר ורק אומר, כי "בישיבה של מטה" הובא בספר שיריו "רחובות הנהר" (1951). [כרך ה' עמוד 72 בכל כתבי]
קראתי בשירה כמה פעמים, ועלתה בי השאלה: איך אני מסביר לעצמי שירה המתחילה כך –

— אֲשֶׁר גַּם אֵבֶל־אֲסוֹנֵנוּ לֹא אֲסָפָנוּ לְאַחְדֵנוּ
לִישִיבַת־אֵבֶל עַל הָאָרֶץ, כְּיוֹשְבֵי־עֹמֶק־תְּהוֹם־חַיֵּינוּ

ומסתיימת כך –

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

יכולתי לבטא את החוויה כולה שחוויתי בשלוש המילים שבכותרת המאמר: "שירת האבל הנורא". זה נכון, אבל אולי לא מספיק. זו שירת אבל נורא, ששר אדם אשר משנת 1933 – עם עליית הנאציזם בגרמניה – זעק כי על היהודים לעזוב את אירופה בטרם בוא השואה הנוראה. ועכשיו, בתום המלחמה וגילוי ההרג והזוועה, הוא מתמודד בשירה זו עם אובדן שישה המיליונים מצד אחד, ומצד שני עם חוסר המעש של אלה שעמדו חסרי יכולת ומעש. יגון נורא של הם – ואנחנו, הטבוחים – והחיים.

לא במקרה קבעתי כי "בישיבה של מטה" היא שירה. זה לא שיר שנכתב בעט, אלא בהינף-עט. שירה זו נכתבה מעומק החוויה הנוראה. זו מסגרת פואמית. זה פרי השואה הנוראה, אשר אורי צבי גרינברג התמודד עמה ולא סלח לרבים כל-כך שלא הקשיבו לאזהרתו, כי היא בדרך להמית בנו מיליונים.
אני קורא והופך ב"ישיבה של מטה" ומרגיש את ההתרסה של המשורר, ועתה, אחרי רצח ששה המיליונים, שר ובוכה:

חשֶׂך זֶה, הֲכִי הוֹלֶמֶת מִילַת חֹשֶׂך אֶת חֹשְכֵּינו ?
מַכְאוֹב זֶה, הֲכִי מַתְאֶמֶת מִלַּת כְּאֵב לְמַכְאוֹבֵנוּ ?

ואני שואל את עצמי מדוע המשורר מדבר לאורך מרבית שורות השירה ברבים: אסוננו, חיינו, מכאובנו, טמיוננו, קודשינו – באותה סיומת קצבית מודגשת, שכמו מובילה אותנו מן הנורא אל הנורא. ורק לקראת הסוף הוא עובר ללשון יחיד, אבל משאיר את הסיומת …נוּ, …נוּ, …נוּ:

אֲנִי הַגֶבֶר, אַף אִם לֹא עצוּמוֹת עֵינַי, רוֹאֶה מֵתֵינו,
וְאֵין בִּי חִיל, כִּי הֵם מֵתַי; אֲבָל בִּי חִיל מִפְּנֵי חַיֵּינוּ .

וְלוּ בָּאו לַיְלָה אֶל עַרְשִׂי שׁוֹתְתֵי־מַיִם כָּל טְבוּעֵינוּ,
לְהַחֲרִידֵנִי מִתַּרְדֶמֶת וּלְסַפֵּר לִי מְגוֹרֵינוּ –

וְשָׁמַעְתָּי וְשָׁמַעְתי וְלוּ קְרַאוּנִי: בּוֹא אֵלֵינוּ –
וְהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי, כִּי טוֹב לֵילָם לִי מִיוֹמֵנוּ.

אִם לֹא יְהִי לְיוֹם טַבַּעַת־קִידוּשִין סָבִיב זַעְמֵנו:
זֶה הַיּוֹם בְּנֹגָה קֶדֶם בּוֹ נִדְרֹךְ עַל בִּמוֹתֵינו —

האם המשורר חושש – בראותו את תוצאת השואה – להתמודד לבדו עם המציאות הנוראה?

האם יש קשר אל קינת דוד ? "הַצְּבִי, יִשְׂרָאֵל, עַל-בָּמוֹתֶיךָ, חָלָל: אֵיךְ, נָפְלוּ גִבּוֹרִים …"
יש לי הגדרה מהי יצירה גדולה, והיא: שירה, יצירה מוזיקלית, פיסול, ציור – גדולים בעיניי הם אלה אשר מעלים בי רעיון חדש, מחשבה חדשה. והמפגש עם מעט משירתו של אורי צבי גרינברג – הוא כזה.

***

הגעתי בכתיבה עד הנה – ומשהו עצר אותי. יום, יומיים, שבוע, שבועיים.

מדוע?!

היום אני יודע את התשובה: שורת-שיר ועוד שירת-שיר, סיומת ידועה שכמו-מובילה אל חוויה נוראה. שירת אבל נורא.

אבל לא רק שורות-השיר עצרו בי.

עצרה בי המחשבה על המשורר – אורי צבי גרינברג – על האיש, היושב וכותב לאחר חווית-יגון נוראה. אדם הכותב על שישה מיליון אנשים, יהודים בני עמו, מושמדים בשיטתיות שטנית, כמו הם כולם קרוביו של המשורר. והוא צריך לעמוד לבדו מול המיליונים ולומר אחריהם שירת אשכבה.

איך אוספים כוח לכתיבת שורות אלה? איך עוברים חוויית-כתיבה כזו ונותרים שפויים? איך ממשיכים הלאה בחיי שירה ושיגרה?

אלה חלק מן השאלות, אשר עוררו בי סקרנות לפענח (אפשר ?), ולוא במעט, את האיש ויצירתו, האיש ונפשו.

הייתי מאד רוצה להכיר מקרוב את המשורר הזה, את אורי צבי גרינברג – ולשאול אותו את השאלות האלה, הנוגעות בו ובשירתו.

האם היו לו תשובות?

האם התשובות הן בטווח השגתי, הבנתי – או שהן בישיבה-של-מעלה ?

==================================================================

המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/2009/04/2847

נביאותו של אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/449

במלכות הצלב

http://www.zeevgalili.com/2007/07/451

תוכן ויצירה בשירת אורי צבי

http://www.zeevgalili.com/2007/07/448

אורי צבי על הנופלים במערכות ישראל

http://www.zeevgalili.com/2010/04/8469

אורי צבי: עזה יהודית כמו שוארשה פולנית

http://www.zeevgalili.com/2004/12/10872

תגובות באימייל ובפייסבוק