כפרות – מקור המנהג, שולליו, תומכיו וגלגוליו

  בעל השולחן ערוך ר' יוסף קארו התנגד למנהג וראה בו עבודה זרה ["מנהג האמורי"]  *  המנהג החל במאה התשיעית אך נפוץ בכל הקהילות בהשפעת קבלת האר"י [מאה 16] * ההסבר למנהג: התרנגול מסמל את השעיר לעזאזל בבית המקדש. * יש הרואים בו השפעה זרה מעולם הכישוף ויש הממירים את התרנגול בכסף לעניים

                                                           – ד"ר יואל רפל –

המהלך בימים אלה ברחובות הערים בני -ברק, בית"ר–עילית, קרית -ספר או השכונות החרדיות של ירושלים, עשוי לחשוב שנקלע לבית מטבחיים גדול.
מאות כלובים, הפזורים על המדרכות ובצידי הכבישים, ובהם תרנגולים ותרנגולות. הם מחכים ל'חוטאים", המבקשים לכפר על חטאיהם.לקראת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודית.
דומה כי איש מן החוטאים איננו מאזין למחאתם של בעלי הכנף, הנאלצים לשלם בחייהם על רצונם של יהודים מאמינים לכפר על חטאיהם. להיכנס לבתי הכנסת בבגדי לבן, המעידים כי היטהרו באמצעות סיבוב בעלי החיים מעל ראשיהם ושחיטתם.
בעת שמסובבים את התרנגול או התרנגולת אומר המסובב "זו כפרתי…זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".

כפרות במאה שערים [ויקישיתוף]

כפרות במאה שערים [ויקישיתוף]


עיקר קיומו של מנהג הכפרות בבוקר ט' בתשרי. באשמורת הבוקר,שבה גוברת מידת הרחמים. לוקחים תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ושתיים לאשה בהריון, כדי שתצא ידי חובה גם כלפי העובר.

מחלוקת בין הפוסקים

פוסקי ההלכה נחלקו ביחסם למנהג הכפרות שראשיתו בימי הגאונים במאות ה8-9 לספירה.
בעל 'השולחן ערוך', רבי יוסף קארו, שחי בצפת במאה ה-16 התנגד למנהג זה בחריפות וראה בו 'מנהג האמורי'. הוא לא היה יחיד ורבים מחכמי ישראל ביטאו דעות שליליות מאד כלפי מנהג הכפרות.
לעומתו האר"י הקדוש [האלוקי רבי יצחק לוריא] מכונן הקבלה הקרויה על שמו, שחי ממש באותן שנים בבירת הגליל, הקפיד על קיום המנהג ונטע אותו בקרב תלמידיו ותלמידי תלמידיו.
בהשפעתו נפוץ המנהג בקרב רבות מעדות ישראל.
מנהגי יום הכיפורים נועדו כולם למטרה אחת: עשיית תשובה. הרעיון המרכזי העומד ביסודו של יום ייחודי זה בלוח השנה היהודי, הוא חסדו של יוצר האדם, הקורא אליו לשוב בתשובה ומוכן לכפר על עוונות החוטא.. לכן, חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים,. היום שבו חותמים בשמים את שנכתב בראש-השנה. יום הכיפורים הוא יום הסליחה והמחילה בין האדם לאל ובין האדם לחברו.
איך מתיישב המנהג עם מטרות החג?

משפחה יהודית באירופה מבצעת את מנהג הכפרות. ליתוגרפיה, סוף המאה בתשע עשרה

משפחה יהודית באירופה מבצעת את מנהג הכפרות. ליתוגרפיה, סוף המאה התשע עשרה [ויקישיתוף]

הסבר קבלי למנהג

מנהג הכפרות הוא הדרך העממית, המקובלת במרבית עדות ישראל, לבטא באופן מאגי וסמלי את מחילת העוונות.
בתורת הקבלה מבואר כי המנהג קשור לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים כפי שהיא מפורטת בחומש 'ויקרא'.
באותם ימים, על פי סדר העבודה של הכהן הגדול, נהגו לקחת שני שעירים ולהפיל עליהם גורלות. שעיר אחד עלה כקרבן לה' בבית המקדש ואילו את השעיר השני היו שולחים אל צוקי המדבר ל'עזאזל' לאחר שהכהן הגדול התוודה על כלל חטאות ועוונות בני ישראל. השעיר שנשלח ל'עזאזל' שימש כפרה לעם ישראל כולו.

זכר לשעיר לעזאזל

מנהג הכפרות, המתבצע ברחובות הערים, הוא זכר לאותו שעיר שנשלח ביום הכיפורים אחרי הצהרים אל מותו במדבר. מכאן שמדובר במנהג שהוא סמלי בלבד. כמו אכילת תפוח בדבש בראש השנה. במחזור ויטרי נאמר במפורש על התרנגול כי "תהא כפרתו ככפרת שעיר המשתלח".
מקובל לקחת תרנגול לבן או תרנגולת לבנה, כיוון שהצבע הלבן מסמל טוהר מעוונות. זאת, זאת על יסוד הפסוק בספר ישעיהו: 'אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו'. שני הוא הצבע האדום, צבע הדם, המסמל את החטא והעוון. והלבן הוא צבע המעיד על טהרה וניקיון.

השעיר לעזאזל ששולח ביום הכיפורים, ציור מאת ויליאם הולמן האנט.

השעיר לעזאזל ששולח ביום הכיפורים, ציור מאת ויליאם הולמן האנט.[ויקישיתןף]

מנהג מעולם הכישוף

ועדיין עולה השאלה: כיצד התקבל באופן כה מובהק מנהג שגדול הפוסקים התנגד לו וניסה לעקרו?
פרופסור משה חלמיש טוען כי מנהג הכפרות בא מעולם הכישוף בסביבה נוכרית. המנהג מבוסס על האמונה העממית, כי ניתן להעביר מחלה, קללה, או חטא מגוף חי אחד למשנהו, ואפילו לדומם.
העדפת התרנגול כבעל חיים, שאליו ניתן להעביר את הרע, נובעת מן האמונה כי התרנגול הוא בעל כוחות מאגיים.
גם לכרבולתו האדומה של התרנגול ייחסו כוחות מאגיים. כי הצבע האדום מציין את כוח החיות ויכול להעניק עוצמה. סיבוב התרנגול או התרנגולת מסביב לראש – שלוש, שבע או תשע פעמים, על פי העדות השונות – אינו רק בבחינת הפחדת המזיקים, ובלבול אלא גם יצירה של עיגול סמלי, שיש בו כדי להעניק הגנה מאגית מפני מזיקים.

מנהגים אחרים לכפרות

בצפון אפריקה נהגו שאם לא היו תרנגולים השתמשו בדגים, וסובבו דג חי. בבבל עשו כפרות באמצעות צמח או עציץ. בין המשפחות העניות בכורדיסטאן נהגו לקחת לכפרות ביצים במקום עופות. המשפחות העשירות היו מכינות כבש לכפרה. כל המשפחה הייתה מביאה לחצר בית הכנסת את הכבש והשוחט היה מוליך את הכבש שלוש פעמים סביב בני המשפחה ולאחר השחיטה היו מכינים את הבשר לסעודה המפסקת.
במהלך השנים נוצר מנהג שהמיר את התרנגולת בכסף צרור במטפחת לצדקה. מסובבים את הצרור מעל לראש ואומרים: "זה הכסף ילך לצדקה ואני אכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום".
היום מקובל מאד לעשות את הכפרות באמצעות תרומה כספית לצדקה. ויש אף המוותרים על טקס סיבוב הראש.
מי ייתן ויכופר לכולנו ולכל אחד מאיתנו.

 ===============================================================

הקורא מוטי לקסמן מכפר סבא שלח לי את התאור הבא:

זיכרונות ילדות מיום כיפור

טעם מרק העוף הטרי עם ה"לוקשען", המתובל בשום ובשמיר ובפטרוזיליה; וכרעי העוף האפויים (זה שהוחג מעל לראש, לכפרה) עם תפוחי-אדמה, ולפתן הפירות המתוק, כאילו מבעבעים על שפתי גם כעת…

ערב יום כיפור.

הארוחה המפסקת הסתיימה, השולחן פונה, הכלים הודחו, הכיור נקי.

ומאמע מדליקה את הנרות בפמוט הכסף הגבוה, מעלה את נרות הזכרון בגביעיהם, עוטה מטפחת משי שקופה על שער ראשה האפור, מרכיבה את משקפי הקריאה עם מסגרת הפלסטיק החומה, ופותחת את "צאינה וראינה" (ספר תחינות לנשים לימים הנוראים). ודף עובר דף, והמלמול עולה ויורד, והדמעות שנוטפות בתחילה כיורה מהוסס, גוברות לשטף גועש של יום חורף סוער, מלווה

באנחות כאב של לב קרוע (על מה שנטבח על-ידי הנאצי בפולניה, ולא ישוב לעולם); והגוף כולו רוטט ורועד.

ומתוך הבוהו הזה פורצת זעקה, תחינה, בקשה "אלוהים שמור לי על מה שנשאר, אין לי משהו אחר…"

ומאמע שלי סובבת על רגליה ועוטה אותי בזרועותיה ובגופה כאילו להגן עלי מפני העולם כולו.

ואני, הילד שעומד מאחוריה דומם כל אותה עת, ויודע מה יבוא, בכל-זאת מופתע מחדש; ממש נטמע בתוך מאמע שלי ולרגע אנו הופכים לישות אחת רוטטת, מתחננת בתפילה זכה ורועמת.

ועיני מלאות בדמעות, ומהר מאוד אני ניתק :"מאמע, מאוחר צריך למהר לכלנדרי."

ואנו שוטפים פנים, ויוצאים (מאמע, אבי החורג ואני).

ומכל הסמטאות בעיירת העולים, בכפר הערבי הנטוש, ממהרים היהודים לבתי הכנסת שלהם (הטורקים, והתימנים, והפולנים והרומנים); כולם לבושים לבן, נעולים נעלי בד, מברכים זה את זה ב'גמר חתימה טובה'.

וה"שיל", מלא מפה לפה, והמאווררים נעים והזיעה ניגרת.

ושני נשואי הפנים עומדים משני צידי החזן וספרי התורה בידיהם. וכמו בכל שנה נשמע הלחשוש "טלרובסקי נושא את הספרתורה? הגנב הזה? בושה, לתת בידיו את הספרתורה!?"

ולא חשוב מי עומד ליד החזן (תמיד ימצאו 'יודעי' תכונותיו…)

והחזן פותח ומצהיר:

"בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירין להתפלל עם העבריינים…"

וכל הלחשושים פוסקים, והגברים עטויי הטליתות הגדולות ניצבים; והנשים נדחקות בעזרה שלהן להיות יותר קרובות לקיר המפריד (כן, אני מזהה את ראשה של מאמע שלי)…

והחזן פותח בקול עז: "כל נדרי…"

וכל הקהל מצטרף, בקולות זועקים הפורצים מגרונות חנוקים "ואסרי…"

ועוד פעם. ועוד פעם.

ואני, הילד שעוד מעט ימלאו לו שבע, בוחן בתמיהה את תנועת נברשות הגדולות, ומחכה, אולי פוחד, שהנה הנה התקרה תבקע ואלוהים יראה במלוא אימתו…

והתפילה נמשכת, וכמו שאר הילדים גם אני יוצא החוצה ומתרוצץ הנה והנה, משחק, ומידי פעם בוחן את השמים השחורים, אולי, שמא בכל-זאת…

והתפילה מסתיימת.

הולכים הביתה. קבוצות-קבוצות, לאט. אין למה למהר.

ועל מה מדברים? ברור על "ביצועי" החזן -"נו, מוישה מלבסקי זה לא היה…"

"בלודג', אוהו, שם כלנדרי ממש הרעיד את הלבבות וגם את הקירות…"

"טוב, בכסף שיש לנו, גם זה חזן…"

"איפה בכלל אפשר למצוא היום חזן ממש, כמו שהיה פעם; הגרמני שרף את כולם…"

ואני שומע ולא בדיוק מבין, מה הקשר בין כסף, קירות, חזן והמקום המפחיד והנורא ההוא שנקרא לודג'…

ומשפחות נפרדות זו מזו ב"גמר חתימה טובה" וב"שנה טובה ובריאה".

ובבית רק אור הנרות מפנה מעט חשיכה.

ואני משחק במרפסת עד נמנום.

ומאמע שלי מלטפת ונושקת את ראשי: "גמר חסימע טויבע, מיין קינד; אגוט און אגעזונט יאר", גמר חתימה טובה, ילד שלי; שנה טובה ובריאה.

אני הולך לישון עם דובי כאשר מקל קטן מוחבא מתחת למיטה, מה שבטוח בטוח, מי יודע מה או מי יופיע מתוך החשיכה???

 

פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא כפרות – מקור המנהג, שולליו, תומכיו וגלגוליו

  1. מאת Moshe Flam‏:

    היות שמן הסתם המשפחה אוכלת בסעודה המפסקת ובמוצאי החג ואולי גם בסוכות (כיום העוף נשמר)
    והיות שברבים מהמקרים אדמו"רים ורבנים שכן משתתפים ומשתפים את קהילתם במנהג דואגים לדבר על כך ודנים גם על נושא אכזריות, גם על "בקשת מחילה" מהעוף לפני מותו, וגם היות שמדובר בכך שאוכלי הבשר רואים את מעשה השחיטה, ולא אוכלים בשר "מהשקית", לא ברור מה הצעקה הגדולה – אלא אם מדובר בצביעות אנטי דתית, או בהתנשאות של הפלגים ה"מודרניים" של היהדות, והתבוננות במנהגיהם "הפרימיטיביים" של ההמונים.

    עם הזמן למדתי שכל התנשאות שהיא, מיוסדת על תפיסה עקומה וראיה מזלזלת ופוגענית המחמיצה את העיקר. אתה רוצה לעשות כפרות על כסף? עשה. (גם אני נוהג רק על צדקה) אתה חושב שהלכתית יש להמנע מהמנהג? למד רבנות ומצא לך קהילה. אתה רוצה לכתוב מאמר משפיע הלכתית? א. אל תטיף לנו עם גימטריות של תאריכים נוצריים. ב. אל תביא לנו תיאוריות מופרכות והשערות פרועות על ההסטוריה של הכפרות כאשר מאמרך עצמו סותר אותן אחת לאחת (בעיקר על פי תיאור "מנהגי הכפרות" של קהילות יהודים עתיקות) ג. ובכל מקרה, דע לך שכל תקיפה של מנהג, היא תקיפה נגד עמך – לא פחות. מדורות ל"ג בעומר הם סכנה זיהומית חמורה, יחד עם נקיונות פסח. אכילת מצות בפסח גורמות לעצירות וכאבי בטן ויכולים להרוג. הסופגניות בחנוכה משמינות ומאכלי חלב בשבועות מוסכנים לדיאטה הטבעונית. שבת זה יום כפיה נגד החופש להרעיש לחסל ולזהם, ויום כיפור זה הזדמנות להתעלם מהאויר הנקי שהיה יכול להיות פעם בשבוע, והזדמנות להיזכר ב"מחדל" ולקוות שבפעם הבאה ילך לאויבנו טוב יותר.

    • מאת זאב גלילי‏:

      אכן מזמן נקבע שמנהג ישראל דין. ולעתים כוחו של מנהג גדול מכוחו של דין. זהו ההסבר לכך שיש יהודים שמוסיפים לגנוב למרות האיסור המפורש בעשרת הדיברות. אילו היה ידוע שיש הנוהגים שלא לגנוב ייתכן שהיו מקפידים יותר. גמר חתימה טובה.
      ז.ג.

    • מאת Moshe Flam‏:

      ולדוגמה: דברי רבי מאיר מפרמישלן על קינת הנביא ירמיה במגילת איכה: אני הגבר ראה עוני ביום עברתו, אותי נהג ויולך חושך ולא אור, אך בי יהפוך ידו כל היום… והוא תרנגול כפרות המוכיח את עניי הדעת הטפשים, הנוטלים תרנגול הנקרא גבר, וסובבים על ראשם בעבור העבירות שבידם ובשבט עברתם, אך ליבם בל עימם. וחושבים 'אך בי ישוב' שהתרנגול מכפר עליהם ואינם מעוררים ליבם לתשובה. אך האמת, אף אם 'יהפוך ידו כל היום' ויאמר 'זה חליפתי' לא יועיל כלום, כי עיקר הטעם מרדות אחת בלבו של אדם, להתעורר לחזור אל השי"ת.

  2. מאת Moshe Flam‏:

    בעניין הכפרות, מפורסם המחקר שבעקבותיו ירד קרנו של ציון מנת המשכל, האיי-קיו, ובמקומו נערכים כיום מבחנים פסיכוטכניים מסוג אחר. במחקר ההוא, הוכח שמבחן מנת המשכל תלוי תרבות. כשלון מפורסם היה לילדי חרדים בארה"ב שקישרו ציור של תרנגול עם יום כיפור, והבוחנים, שלא הכירו את ההקשר, ראו זאת כהפגנת חוסר הבנה.

  3. מאת בן יעקב‏:

    זה כמה שנים שאני שוחט כפרות לאדמו״ר מסוים ובני משפחתו. בעבר הייתי לוקח כמה עופות הביתה ומכשיר אותם ונהנה מהבשר עד אחרי החגים. השנה בקשתי שיביאו מספר מצומצם יותר כי לא אשחט יותר ממה שאוכל להכשיר בערב יוה״כ. אישית אני עושה כפרות עם כסף ומחלק לצדקה. חלילה ללגלג על מנהג ישראל למרות שהאינטלקט אינו סובל אותה ומי אנו לקבוע עם מי הצדק: הרשב״א/בית יוסף או הרמ״א ודעימי׳. וכבר העיר בזה אחד המגיבים כאן.

השאר תגובה