חנה ארנדט כיודנראט אינטלקטואלי

ערוץ 8 בטלוויזיה הקרין סרט תיעודי "חנה ארנדט ביוגרפיה רוחנית", בבימויה של עדה אושפיז . סרט עשוי טוב, המצייר ללא כחל וסרק את דמותה המעוותת של הפילוסופית היהודיה. אין בסרט הרבה חידושים. יש בו כמה הדגשות, המחזקות את העיוות של הגותה. בספרה "אייכמן בירושלים" טענה כזכור שאייכמן כלל לא היה אנטישמי. בסרט מובא נימוק נוסף, ממש נימוק מנצח, "היתה לו מאהבת יהודיה".  החידוש המקומם  ביותר הוא האשמה שהיא מטילה על היודנראט, אותם יהודים שהנאצים ברוב שטניות הפעילו כדי להקל  את מלאכת הרצח. מקוממת לא פחות הוא תאור הציונות כשוביניזם גזעני שאינו שונה מן התאוריות על עליונות הגזע הנאצית. מוזכרת בסרט העובדה שהיתה מאהבת של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר. אך העובדה שנפגשה עמו גם לאחר המלחמה  מרוככת באמירה שלה כי הוא נראה כמו פודל מסכן.

הסרט לא מזכיר כלל את יחסיה של חנה אנדט עם גרשום שלום. אולי בצדק. כי סיפורה של חנה ארנדט איננו סיפורה של השואה, או של הפילסופיה. זהו סיפור על הפתולוגיה היהודית.

אני מביא כאן את המאמר שפרסמתי אודותיה באפריל 2011 תחת הכותרת "הבנאליות של הרוע והרשעות של חנה ארנדט. 

===================================================================

באפריל 2014 יצא לאקרנים הסרט חנה ארנדט

http://www.jer-cin.org.il/website/modules/films/Film.aspx?fid=3782

מי היה באמת אדולף אייכמן? * האם היה רוצח סידרתי צמא דם או ביורוקראט שרצח אנשים מאחורי שולחן הכתיבה * הפילוסופית חנה ארנדט כתבה כי  הוא לא שנא כל כך יהודים (ואף האשימה במידת מה את היהודים בשואה * ארנדט היתה אהובתו של הפילוסוף הנאצי מרטין היידגר ופעלה להפצת כתביו גם אחרי המלחמה * החוקר יעקב לזוביק חשף מסמכים שהוכיחו כי הרוצח לא היה כל כך בנאלי 

אייכמן על ספסל הנאשמים מאחורי מחיצת הזכוכית

בחודש אפריל 1961 נפתח בירושלים משפטו של אדולף אייכמן ומאות עיתונאים מכל חלקי תבל באו לסקר את האירוע. בין הבאים היתה שליחת  ה"ניו יורקר" עתון העילית התרבותית של  ארצות הברית.  הייתה זו חנה ארנדט, יהודיה ילידת גרמניה, פרופסור במחשבה מדינית, שזכתה במוניטין בינלאומי בזכות ספרה מקורות הטוטליטריות".
כבר במהלך המשפט נתנה  חנה ארנדט ביטוי להשקפתה  כי אייכמן איננו מפלצת, אלא פקיד קטן ועלוב, לבלר הממלא את תפקידו  כביורוקרט.

"נרמול השואה"

זמן קצר לאחר תום המשפט פרסמה חנה ארנדט את הספר "אייכמן בירושלים", בו כתבה בין היתר:
אייכמן לא שנא יהודים, לא היה אנטישמי פנאטי… 'אישית' לא היה לו דבר נגד יהודים; להפך, היו לו 'סיבות אישיות' לא לשנוא אותם… אבל אף אחד לא האמין לו. התובע לא האמין לו, כי זה לא היה תפקידו. הסנגור לא שם לבו לעניין, כי הוא, להבדיל מאיכמן, לא התעניין בשאלות מוסר והשופטים לא האמינו לו, כי הם  היו אנשים טובים מדיי, ואולי גם כי הם ראו את האיום על עצם המקצוע שלהם, אם יקבלו שאדם ממוצע, נורמאלי לחלוטין,  לא טיפש, לא מסונוור ולא רפה שכל, פשוט לא יהיה מסוגל להבחין בין טוב לרע…"
בספרה טבעה חנה ארנדט מטבע לשון שהפך להיות מושג: "הבנאליות של הרוע" (או "הבנאליות של הרשע")
כלומר: קיימת אפשרות שאדם "נורמאלי לחלוטין, לא טיפש ולא מסונוור ולא רפה שכל" יבצע פשעים נוראים כביורוקרט.
ספרה של ארנדט עורר שורה של מאמרי ביקורת חריפים. פרופסור גרשום שלום, שהיה ידיד שלה משך שנים כתב לה מכתב בו נאמר בין היתר: "חוששני כי ספרך אינו חופשי מטעויות וסילופים… ספרך נע בין שני קטבים – היהודים והתנהגותם בימי השואה  וכן אחריותו של אדולף אייכמן. .  תיאורך חדל להיות אובייקטיבי וריח של רשעות נודף ממנו…מדוע  איפוא משאיר ספרך בלב הקורא תחושה כה עזה של מרירות וחרפה לא כלפי החיבור גופו אלא כלפי מחברו… אהבת ישראל שאיני מוצא שמץ ממנה אצלך כאלצ משכילים כה רבים שמוצאם מן השמאל הגרמני…תפיסה מסולפת עד כדי סטיה…משפטך מיוסד על מסקנה מופרכת מעיקרה במידה מדהימה… דברייך על אייכמן כמי שנעשה 'ציוני' עלולים היו לבוא רק מפי אדם הרוחש ריגשות איבה לכל דבר הקשור בציונות"

 

 

דיוקנה של חנה ארנדט על בול גרמני שהונפק ב-1988 ויקישיתוף

 לא תהיה זו גוזמה לומר כי המושג הזה, "הבנאליות של הרוע", תרם תרומה גדולה למגמה הפוסטמודרנית של טשטוש בין טוב לרע, בין צדיקות לרשעות. במושג הזה תרמה חנה ארנדט  תרומה להשכחת השואה. ליתר דיוק: ל"נרמול" השואה.  כי אם איכמן הוא סתם ביורוקרט קטן ונורמאלי שמילא את חובתו,  הרי כולנו אייכמנים בפוטנציה. ומכאן קצרה הדרך להאשמת ישראל במעשים נאציים.

אבל ספר  המוכיח בכלים מדעיים משכנעים כי האמירה של חנה ארנדט הייתה חסרת שחר, בראש ובראשונה מבחינה עובדתית.  זהו ספרו  של יעקב לזוביק, "הביורוקרטיה של היטלר – משטרת הביטחון הנאצית והבנאליות של הרשע", שראה אור בהוצאת מאגנס.

"שום דבר בנאלי"

לזוביק חקר ביסודיות מעוררת השתאות את משטרת הביטחון הנאצית, שאייכמן לא היה בורג קטן בה. "התברר לי", כותב  לוזביק,  "כי מדובר בקבוצת אנשים שיש להם מודעות גבוהה למעשיהם, בעלי מוטיבציה אידיאולוגית גבוהה, בעלי יוזמה ותושייה שתרמו מעל ומעבר למה שהיה נחוץ… הם שנאו יהודים  וחשבו שבאמצעות סילוקם ייטב לגרמניה… אמנם רובם ישבו מאחורי שולחנות ולא מאחורי מכונות ירייה, אך מפעם לפעם נקראו כמה מהם להתייצב מול יהודים אמתיים בשר ודם ולהכריע את גורלם: הם עשו זאת בלי להניד עפעף ובצורה  אכזרית… לא היה שום דבר בנאלי באייכמן ובמרעיו".

איך לקרוא מסמכים נאציים

קריאה בספרו של לזוביק מחזירה את האמון במתודה המדעית של המחקר ההיסטורי. לא אוסף של עובדות וציטטות חסרות משמעות, אלא  צלילה עמוקה אל העובדות וניתוחן בעבודת פרך, עד להסקת המסקנות המתבקשות.
דוגמא אחת תמחיש.  בפרק השני "מסמכים במערכות ביורוקרטיות" מתאר לזוביק כיצד למד ביסודיות את המערכת הביורוקרטית הגרמנית ובמיוחד את זו של הגוף שאייכמן עמד בראשו.  לזוביק מנתח ומפענח את הסימונים שעל כל מסמך ממנו יכול היה ללמוד לא רק את העובדות הגלויות – נושא המסמך ומי חתום עליו. לעתים החותם איננו כותב המכתב. לעתים צריך לבחון באיזו צבע החתימה ומי חתומה ככתבנית  ומהו סיווג המכתב.
כך לומד לוזביק לדעת כי  אייכמן לא היה פקיד זוטר שטיפס והגיע לדרגת סגן אלוף. הוא לא היה רק  המומחה שעמד בראש צוות קטן  אלא גם ראש משרד בעל עשרות פקידים מאורגנים בצוותי משנה  ותחומי התמחות.  מצבע החתימה של אייכמן, כתום, מסיק לזוביק כי אייכמן היה בעל סמכות של מפקד חטיבה ולא מפקד מחלקה.

 

אייכמן ב1942 כשעמד בראש מפעל הרצח של "הפתרון הסופי"

לזוביק איננו מפענח את החידה שחוקרים רבים התחבטו בה: מי בדיוק החליט על "הפתרון הסופי". כי הרי הנאצים עשו הכל כדי לטשטש זאת.
אבל לזוביק מוכיח בצורה משכנעת כי  אם אכן היוזמה לרצח היהודים באה מן הדרגים הבכירים  "היא התאימה להלך רוחם של הדרגים  הזוטרים יותר. דרגים זוטרים  במערכת העלו רעיונות של השמדה בהיקף נרחב והעבירו אותם הלאה לעיון. מרגע שהגיעו הרעיונות לאייכמן, הם הגיעו גם למעלה. מקבלי ההחלטות הבכירים ידעו שהנכונות בשטח קיימת ושאפשר להתקדם לקראת "הפתרון הסופי".
עוד מוכיח לזוביק כי אייכמן  היה שותף להטעיה ולטשטוש כוונות ההשמדה עוד בשלבים המוקדמים של התגבשות התכנית השטנית. עד לשלב מסוים היה אייכמן אחראי לגרוש יהודים, כולל התוכנית ליישב את יהודי אירופה במדגסקר. משהשתנתה תוכנית הגרוש לתוכנית השמדה  אייכמן "הטעה את אנשי המנגנונים האחרים לחשוב שמדובר בתוכנית מדגסקר או בחלופה דומה".

 

 

שער הספר הביורוקרטיה של היטלר

 אשמת הגרמנים כולם

אם ספרה של חנה ארנדט מוביל  למסקנה שבעצם איש אינו אשם פרט להיטלר, הנה ממחקרו של לזוביק מצטיירת תמונה הפוכה. נוכח ההקף העצום של מספר האנשים שעסקו ברצח המתועש, בהתלהבות, מצטיירת  אשמת העם הגרמני כולו. זוהי התיזה של  יונה דניאל גולדהגן  שספרו "תליינים מרצון בשרות היטלר: גרמנים רגילים והשואה", שעורר עניין עצום בעולם.
לזוביק אינו מקבל את המסקנה הזו. ההבחנה בין  האנשים  הטובים לבין האנשים  הרעים ניתנת לדעתו  להמשלה לאנשים המעפילים לראש הר.  הזדון נמצא  גבוה בפסגה. רוב בני האדם מצויים רוב ימיהם למטה. כל אחד יכול לטפס על גבעה קטנה של רוע. זה עניין שבשגרה. לא כל אחד יכול לטפס הרים ורק מתי מעט יכולים לטפס מעבר לכמה אלפי מטרים. רוב האנושות לעולם לא תוכל לטפס אל מעבר לגובה מסוים. ומי שמסוגל יצליח בכך רק לאחר הכשרה מתאימה  ובציוד מתאים. אי אפשר להגיע לשם בהיסח הדעת אלא רק בכוונה תחילה.

האלפיניסטים של הרוע

הנמשל הוא אייכמן וחבריו. הם לא הגיעו לרצח היהודים בהיסח הדעת. לא בציות עיוור לפקודות ולא בעבודה של ברגים קטנים. הם עבדו קשה, השקיעו מחשבה מאמץ יוזמה ומרץ והרבה מאמצים שנמשכו שנים. הם היו האלפיניסטים של הרוע.

 

אהובתו של הפילוסוף הנאצי היידגר

חנה ארנדט ראתה בפילוסוף הנאצי מרטין היידגר את אהוב לבה, ולא התנערה ממנו אף לאחר שנתבררו מוראות המלחמה. היא ביקשה ממנו להתנצל על מעשיו, אך כשסירב, לא ניתקה את יחסיה ההדוקים עמו. היא פרסמה את כתביו בארצות הברית וטרחה להפיץ את בשורתו בכל דרך אפשרית (לאחרונה התברר כי בבית ההוצאה הגרמני שבו פורסמו חיבוריה של ארנדט בגרמניה אחרי המלחמה, האיש שטיפל בכתביה ובפרסומם ועמד עמה בקשר הדוק, הנס רוסנר, היה קצין בס"ס, שפעל בתקופת המלחמה במשרדיהם של הימלר ואייכמן – ראה "דר שפיגל", 6 במאי 2002, עמ' 65-64. ארנדט לא ידעה על כך כנראה, אך מתברר שגם לא ניסתה לשאול ולברר מי האיש. בעל המאמר בעיתון הגרמני הכתיר את הידיעה בכותרת הקשה: "קריירה שנייה").

ראה מאמר ב"הארץ"

http://www.haaretz.co.il/misc/1.822619

 

אגב: התרגום העברי המקובל למונח שטבעה חנה ארנדט הוא "הבנאליות של הרשע". אך אני העדפתי את תרגומו של גרשום שלום "הבנאליות של הרוע".

קישורים

הכומר המומר שהציל יהודים יותר משינדלר

http://www.zeevgalili.com/?p=330

היטלר הסתיר את השואה כי חשש מהיהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=7531

אורי צבי גרינברג המשורר שחזה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=2847

המנון התקווה התקדש בברגן בלזן

http://www.zeevgalili.com/?p=688

הרב שעמד בראש ישיבה גדולה בגרמניה הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=1666

הרב שאמר קדיש על יהודי מומר

http://www.zeevgalili.com/?p=1556

הקונסול האמריקני שהציל יהודים בניגוד להוראת רוזוולט

http://www.zeevgalili.com/?p=1501

דוד הלבני מאש המשרפות לפסגת חקר התלמוד

http://www.zeevgalili.com/?p=605

הערבים יותר נאצים מהנאצים

http://www.zeevgalili.com/?p=590

במלכות הצלב הנבואה השחורה של אורי צבי גרינברג

http://www.zeevgalili.com/?p=451

קשר השתיקה סביב מלך בולגריה שהציל יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=414

כך ניצל הרב ליכטנשטיין מן התופת

http://www.zeevgalili.com/?p=333

ה-CIA העלים מידע על אייכמן

http://www.zeevgalili.com/?p=233

מצלמת "לייקה" שהצילה אלפי יהודים מן התופת הנאצית

http://www.zeevgalili.com/?p=8516

חיים של תלמוד תורה בצל המוות

http://www.zeevgalili.com/?p=238

העיתונות הבריטית העלימה את השואה

http://www.zeevgalili.com/?p=7372

המצבות של פצצת הזמן היהודית

http://www.zeevgalili.com/?p=268

הכומר המומר שהציל מיליוני יהודים

http://www.zeevgalili.com/?p=330

דודו של הגנראל הנאצי פון מנשטיין שהתגייר

http://www.zeevgalili.com/?p=1765

 

 


פורסם בקטגוריה כללי. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

5 תגובות בנושא חנה ארנדט כיודנראט אינטלקטואלי

  1. מאת רונית יער‏:

    חובה לקרוא את זה ולהבין שהרוע בצמרת, עליו מדובר, נמצא עדיין כאן ועכשיו רק בשיטות מתוחכמות ומהירות יותר, עם פנים מחייכות, מטעות ומבטיחות את ההיפך!. למי שלא מבין שיתבונן כמוני בנשיא אובמה ובצעדיו המתוכננים עוד הרבה לפני שהגיע לנשיאות והשאלה שעלינו לשאול מי באמת עמד ועומד איתו ומאחוריו…

  2. מאת sbshalom‏:

    כתבת פה המון סילופים. היחס של ארנדט לא היה סלחני לחברה הגרמנית, ההיפך הגמור. היא כתבה שמערב גרמניה (באותה תקופה גרמניה הייתה מחולקת למערב דמוקרטי, ולמזרח דיקטטורי-מזרחי שממנו לא היו ציפיות כמתנגדת למשטרים הקומוניסטים) לא פועלת מספיק נגד פושעי המלחמה, וגם כאשר נעצרים פושעי מלחמה היא נותנת להם עונשים מגוחכים. לגבי אייכמן, היא זלזלה באישיות שלו וטענה שמגיע לו עונש מוות על המעשים שלו. היא טענה בנוסף שהוא לא היה אנטישמי באופן קיצוני במיוחד, ושהאמונה בעליונות המדינה גרמה לו לציית בלי שהמצפון יציק לו. נושא שלישי זה מרטין היידגר: ארנדט שללה את הפילוסופיה שלו ואת ההתנהגות שלו בימי המשטר הנאצית כפחדנית, והיחסים בניהם היו הרבה יותר קרירים לאחר המלחמה. האדם שאת הגותו ואת אישיותו, היא העריכה היה קרל יאספרס. פרופסור גרמני והומניסט שהתחתן עם יהודיה-גרמניה וסירב להתגרש ממנה לכל אורך המלחמה, למרות שפוטר עקב כך מאוניברסיטה והיה נתון לסכנת חיים במשך כל המלחמה.

  3. מאת ד״ר ישראל גרינפלד‏:

    רעיונותיו האנטישמיים של היטלר לא צמחו על קרקע בתולה, ואומצו על ידי האומה הגרמנית כולה בהתלהבות. במובן הזה אכן כל הגרמנים אשמים. אני תופס את מושג הבנליות של הרוע כמתאר את המערכת הבירוקרטית העצומה והיעילה של הגרמנים, שאיפשרה לאנשים לפעול במסגרתה מבלי להרגיש אשמים. מערכת זו העניקה לפועלים בתוכה חיבוק חם, ובמונחים של חנה ארנדט איפשרה להם להיות שטחיים, להימנע מלחשוב על המשמעות והתוצאות של מעשיהם, להרגיש חופשיים משיפוט מוסרי. הנאמנות הטוטלית למערכת קיימת בכל התרבויות, אך אצל הגרמנים היא חזקה במיוחד. אני מעדיף את ה׳בלאגן׳ שלנו על פני הסדר שלהם.

    • מאת זאב גלילי‏:

      התכונה הגרמנית הזו של ציות מוחלט לשלטון ולסדר דבקה גם ביהודי גרמיה. בספר "ברלין במלחמה" מאת רוג'ר מורהאוז הוא מספר על יהודים רבים בברלין שניצלו על ידי כך שירדו למחתרת השתמשו בתעודות מזויפות והסתתרו. יהודים רבים יותר נרתעו מלעשות זאת כי הצלת חייהם לא נחשבה בעיניהם סיבה מספקת להפר את המשמעת ואת הסדר הטוב.
      ז.ג.

  4. מאת יובל‏:

    "כי סיפורה של חנה ארנדט איננו סיפורה של השואה, או של הפילסופיה. זהו סיפור על הפתולוגיה היהודית." אהבתי את ההגדרה הזאת.

השאר תגובה